ב"ה

"עד הגל הזה"

אור ל-ט"ו מנחם אב תשנ"ה – שכם

התוועדות ט"ו באב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים.

השבוע בי"א מנחם אב היתה ההילולא של רבי הלל מפאריטש. נתחיל עם אחד מעשרת הניגונים שלו.

[ניגנו ניגון של רבי הלל (ניגון צא)]

לחיים לחיים.

יסוד – סוד ה-"עד"

יש מאמר[ב] קצר של רבי הלל בו הוא מקשר בין מאמר שלו על הפסוק "עד הגל הזה"[ג]. לכאורה הוא שייך לל"ג בעמר, אך הוא קשור לתשעה באב ו-ט"ו באב, להיום. "לא היו ימים טובים לישראל כ-ט"ו באב וכיום הכפורים"[ד] – הם שני ימי היסוד. "לא היו ימים טובים לישראל כ-ט"ו באב וכיום הכיפורים" הם שתי בחינות של היסוד, החיבור בין חתן וכלה, בין הקב"ה לעם ישראל, כנסת ישראל. בנפש – בין פנימיות הנפש, הלב, לבין ביטוי ההבעה בנפש, הפה – "פיו ולבו שוים"[ה], שאדם ידבר אמת. "דברים היצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופעלים את פעולתם"[ו] – דבר זה תלוי ביסוד. היסוד מחבר בין פנימיות לחיצוניות, לעשות את ה"תוכו כברו"[ז]. יסוד בהרבה מקומות נקרא גם "עד" – "עד הוי' בכם"[ח].

פרשת השבוע ואתחנן, כמו כל פרשה, מחולקת לשבעה קרואים – הראשון כהן – חסד; שני לוי – גבורה; ישראל – תפארת, לפי הסדר. כידוע מהאריז"ל[ט] שצריך להעלות את שבעת הקרואים לפי הספירות – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. כידוע הסיפור המפורסם בזה – אין כאן המקום – שהאריז"ל עצמו העלה את שבעת העולים לפי הסדר. ממילא היסוד הוא יוסף הצדיק. לכן התיקון של ששי, המקום הכי שייך לו, עם העצמה של יום זה ותיקון זה, הוא כאן במקום זה, ליד יוסף הצדיק. נקודת צדיק שיש בכל יהודי, היכולת שלו לקשר בין פנימיות וחיצוניות ולהוציא מעמקי לבו דברי אמת, נקראת "עד" – "עד הוי' בכם". כשמסתכלים בפרשה בפסוק הראשון של ששי, של הצדיק, מה קוראים? את ה-פסוק של התורה כולה, אותה אמונה של עם ישראל: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[י]. יש בו ע ו-ד רבתי, שתי אותיות גדולות – עד. שאר האותיות – שמע-אחד הם אשמח כידוע[יא]. על ידי המשכת מוחין דאבא, שהם עד, כמו שנסביר בהמשך – "יסוד אבא ארוך מסתיים ביסוד ז"א"[יב] – "עד הוי' בכם". זהו תיקון פרשה זו – "ואהבת"[יג] במיוחד "בכל מאדך"[יד], ידוע שרק כאן כתוב "בכל מאדך".

ג כחות הנפש – "בכל לבבך; בכל נפשך; בכל מאדך"

אנחנו מדברים כאן על רבי הלל אבל חבר שלו המפורסם, רבי אייזיק, במאמר מפורסם שלו[טו] "ואהבת" מסביר ש"בכל מאדך" אלו 'כחות מְאֹדִיים', זה הביטוי שלו. כלומר, יש שלשה סוגי כחות בנפש: יש כחות עצמיים – "בכל לבבך". עצמיים כאן אין הכונה 'עצמי' כמו שבדרך כלל מבואר בחסידות, מה שנקרא כחות הנשמה עוד לפני שהיא לגמרי נכנסת, חודרת ומתחברת עם הגוף. הכחות המודעים בנפש אלו הכחות של הנפש בפני עצמה. שם יצר הטוב ויצר הרע – כמו שחז"ל אומרים "'בכל לבבך' בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע"[טז] – שניהם מלאכים קדושים, לפני שיצר הרע יורד. כמו המלאך שנופל מהשמים והופך להיות שד, קודם הוא מלאך. באותו מקום בו יצר הטוב ויצר הרע שני מלאכים כמו שהאריז"ל כותב[יז], שם כתוב "'בכל לבבך' בשני יצריך". בדעת יש את מקור החסדים והגבורות, יצר הטוב ויצר הרע. יצר טוב הוא הדביקות בה' ויצר הרע הוא הדחיה – הכח בנפש שדוחה כל דבר שמנגד לקב"ה. כח הדוחה וכח המקרב – שני היצרים. אחרת למה מוכרחים לפרש כך? קודם כל "בכל לבבך" לכאורה זוהי המדרגה הראשונה, לפני שמגיעים למדרגות עוד יותר גבוהות של "בכל נפשך ובכל מאדך".

על פי פשט ג' בחינות אלה שוות לכל נפש, הם הרי מצוה בתורה. לפי התניא אם מדובר ביתרון האור בנפש הבהמית ממש, כמו שהיא כבר ירדה והתגשמה, זה צדיק גמור של התניא, אתהפכא. לכאורה כאן הפסוק לא מדבר באתהפכא, בצדיק גמור של התניא, אלא שוה לכל נפש. זוהי בקיצור הקושיא, בקיצור התירוץ, כמובן הוא מסביר אותו באריכות רבה: "בכל לבבך" הם שני היצרים עדיין בשורש; "בכל נפשך" הם הכחות הגלויים שבנפש, כמבואר ברוב דרושי החסידות; "בכל מאדך" אלו כחות מיוחדים. ל"בכל נפשך" הוא קורא כחות רצוניים, 'רצוני' הכונה ששייך למודע שבנפש – מהרצון לשכל ולמדות. בכל המודע של הנפש קורה משהו רצוני. כלומר, הרצון המודע של האדם שולט עליו ומפעיל אותו. "בכל נפשך" הוא כמו "אם יש את נפשכם"[יח] שפרושו אם יש את רצונכם – רצון בכל נפש הוא הכחות הרצוניים, מה שתלוי ברצון הנפש הוא בעצם כל כחות המודע שלה. "בכל מאדך" הוא עוד מערכת שלמה של סוג כחות, 'כחות מאודיים' בלשונו. שם הוא נותן משל, ושוב אין כן המקום להאריך בו, זה רק מעָצְמַת התאוה ותיקונה שיש ב"אות ברית קדש"[יט], ביסוד – 'כחות מאודיים' בנפש. זהו סוג וממד אחר לגמרי של כחות בנפש.

דוגמא אחת שרבי אייזיק נותן במאמר היא גנב הבא במחתרת. "אדם בהול על ממונו"[כ] ולא יכול להעמיד את עצמו והתורה נתנה לבא במחתרת רשות גם לפגוע – דין "הבא להרגך השכם להרגו"[כא]. הוא אומר שם שהבהלה של "בכל מאדך – בכל ממונך"^טו זוהי דוגמא של 'כחות מאודיים', הוא לא שליט, הרצון המודע לא כל כך שליט על כחות אלו. כשהתורה אומרת "ואהבת את הוי' אלקיך... בכל מאדך" הכונה היא שאהבת ה' תחדור גם לשם וגם שם. בדרך כלל 'כחות מאודיים' הם כחות אימפולסיביים חזקים ביותר עד שאין שום שליטת רצון של האדם בכחות אלו. עיקר הכח ה'מאודי' שיש באדם קשור עם היסוד, "אות ברית קדש", התיקון של יוסף. מתי יוסף קיים "בכל מאדך"? כשעמד בנסיון עם אשת פוטיפר. הוא החדיר את אהבת ה', כשעמד בנסיון היה נס – נתגלה לו דיוקנו של אביו יעקב אבינו[כב]. זה נקרא שהוא תיקן את ה"מאד". כידוע שמאד-אדם במספר קידמי שווה יוסף, רמז שהוזכר כאן הרבה מאד פעמים.

פרשה זו מתיחדת עם ה"בכל מאדך" זו פרשה של יסוד. "ושננתם לבניך ודברת בם"[כג] – כתוב ש-בם ר"ת ברית מילה. מה הקשר? הקשר הוא "'ודברת בם' – ולא בדברים בטלים"[כד], ש"ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור" כמו שכתוב בספר יצירה[כה]. מהו תיקון הברית? שכל הזמן הוא קשור, "'ודברת בם' ולא בדברים בטלים" – לא להוציא דיבורים לבטלה, 'דברים בטלים'. זה "ודברת בם".

היות שהזמן שלנו מאד מצומצם כאן, בפרשת ואתחנן בכלל אפשר לכוון מאד יפה כל פרשה לפי הספירה. הכי חשוב לנו הערב, שיצא לנו גם ט"ו באב שהוא יום היסוד של פרשת ואתחנן, שפותח עם עד רבתי, "עד הוי' בכם" "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד".

סוד האתב"ש – כל החגים בפסח

נחזור למאמר של רבי הלל. הוא פותח: "עד הגל הזה" ומביא שהפסוק נדרש בהרבה מקומות על ל"ג בעמר, גל-ל"ג בעמר. המספר לג מרומז בתורה. הוא כתוב בתורה בפירוש אך כרמז לל"ג בעמר הוא כתוב בפרשת תזריע "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים... ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה"[כו] – שלשים יום ושלשת ימים יש לה דם טהר, ימי טהר. קודם יש שבעת ימי טומאה, דם טמא, לאחר מכן שלשים ושלשה ימים של טהר. אחר כך היא מביאה קרבן וטהורה לגמרי גם לענין אכילת קדשים בבית המקדש. תוך כדי שלשים יום ושלשת ימים היא טהורה לבעלה בגלל שדמה דם טהר, אך בשבעה ימים הראשונים היא מרוחקת מבעלה.

כתוב שדין זה הוא המקור בתורה, הסוד לל"ג בעמר. מה קורה בל"ג בעמר? מהי התקופה הזו של ל"ג הימים, ימי הטהר? הקשר בין תשעה באב לבין פסח וספירת העמר מובא גם בשולחן ערוך[כז] ברמז אתב"ש. כתוב שכל המועדים – "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים" – מושרשים בחג הפסח ויש לזה סימן, שפסח הוא המקור של הכל – הוא המועד הראשון, יציאת מצרים, הפתיחה. הסימן הוא אתב"ש. למרבית הפלא יום טוב הראשון, הגדול, בו אומרים הלל גדול בלילה, הלל שלם – בשאר ימי הפסח לא גומרים את ההלל – מכוון כנגד תשעה באב. הזוג א-ת – יום ה-א של פסח הוא תשעה באב; ב-ש – יום ה-ב של פסח הוא חג השבועות; ג-ר – יום ה-ג של פסח הוא ראש השנה; ד-ק – יום ה-ד של פסח הוא יום הקריאה – שמחת תורה בחוץ לארץ; ה-צ – יום ה-ה של פסח הוא היום בו צמים, יום כיפור; ו-פ – יום ה-ו של פסח הוא חג פורים. תמיד שואלים מהו ה-ז-ע?- ה-ז היא ט"ו באב. אלו שחושבים משהו אחר זה סתם דברים שבדו מלבם... ב-ט"ו באב יש את ה-ע רבתי של "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", ה-ע של ט"ו באב. "לא היו ימים טובים" – מהו יום טוב? שרואים את הבנות יוצאות במחול ואומרות לבחור "שא עיניך וראה מה אתה בורר לך"^ד. אין יום של ע, של עיון, כמו יום זה, היום של "שמע ישראל" – "שאו מרום עניכם וראו מי ברא אלה"[כח].

התקופה מתשעה באב עד ט"ו באב היא שבעה ימים שמקבילים לשבעת ימי חג הפסח, "זמן חרותנו"[כט], חג הגאולה. רק מה? פסח מתחיל בגדול, שמח מאד, אחר כך קצת מתמעט, כמו שאמרנו שלא גומרים את ההלל כל ימי פסח, להוציא היום הראשון. כאן הפוך – מתחיל בקטן – "משנכנס אב ממעטין"^ד ונגמר ב"סיהרא באשלמותא"[ל] הכי גדולה שיש במשך כל השנה. כל חודש בשיאו, ט"ו, הוא סיהרא באשלמותא, אבל ט"ו בחדש אב יותר גדול מכולם, גדול מאד, סיהרא באשלמותא ב'כחות מאודיים', בלשון רבי אייזיק. ידוע ששביעי של פסח הוא רמז למשיח ולכן עושים סעודת משיח. ביום האחרון של החג בחוץ לארץ קוראים את הפרשה של המשיח בספר ישעיהו[לא]. מה קרה בתשעה באב? על פי חז"ל[לב] משיח נולד בתשעה באב, בעיצומו של יום צום תשעה באב, יום האבלות על חורבן בית אלקינו, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[לג] צריך לומר שזה בעיקר היום – כל מי שמתאבל בתשעה באב על חורבן ירושלם זוכה ורואה – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[לד] – שהיא ה-ע של הרמז ז-ע – בשמחתה של ירושלם, היום, בט"ו באב שלא היו ימים טובים לישראל כימים האלה, הקב"ה יוצא ומסתכל על כל הבנות שהן כולנו ובוחר את כולן, את כל עם ישראל.

נחזור לשאלת התם: מדוע ברמז לא דאגו לשאול את שאלה זו – מה עם ה-ז-ע? אם אתה עושה רמז כל כך יפה ומשוכלל? יש לך א-ת ב-ש וכו' עד ו-פ, מאד מתבקש מה עם ה-ז-ע. צריך לומר כמו כל פעם, ככה הרבי תמיד מסביר לגבי דברים מתבקשים שראשונים גדולים כמו רש"י משמיטים אותם משום מה. התשובה היא: כנראה שזה מובן מאליו. אפילו שעוד לא לגמרי מובן מאליו מה צריך להיות – הוא מובן מאליו. כאן ממש מובן מאליו. למה? כי אם אני אומר בזוג הראשון, א-ת, שה-א היא תשעה באב, אם כבר אמרתי מהו יום טוב הראשון אתה מבין כבר מהו יום טוב האחרון. אז דבר מובן מאליו שאם פסח הראשון הוא תשעה באב, פסח האחרון, שהוא גם יום טוב, הוא ט"ו באב, היום.

גילוי האנכי – ירידה לרגלים

כמו שמשיח נולד בתשעה באב בבחינת מיעוט, העלם והסתר... [חסר מעט בהקלטה] ...בשלמות בקריעת ים סוף. כאן הרמז הגדול שמובא בדרושי החסידות: למה אומרים שלידה בשלמות היא בקריעת ים סוף, ביום השביעי שקשור עם ט"ו באב? הרי לידת העם קשורה עם יציאת מצרים ביום הראשון. מהם שבעה הימים? ההסבר בקיצור הוא שכל דבר שמתגלה, מתגלה מלמעלה למטה, מהראש לרגל. מהו הראש? ראש בני ישראל הוא משה רבנו. מהי הרגל? אנחנו כולנו, העם הזה "שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו"[לה] ו"רגלי" היינו הרגל שלי, של משה. איך דורשים את זה בחסידות? כאשר משה חודר לתוך העם מהראש לתוך הרגל מתגלה ה"אנכי", "אנכי מי שאנכי"[לו], גם משה. זהו עיקר הווארט במאמר של רבי הלל. אף על פי שהוא לא מביא פסוק זה עם פרושו, זהו עיקר הרעיון שלו, כמו שנסביר.

ה"סתימו דכל סתימין"[לז] הוא ה"אנכי מי שאנכי" איננו מתגלה עד שמשה, הראש, לא חודר מתאחד ומתגלה ברגליים, שהם כל היהודים הפשוטים. גילוי משיח בראש נקרא 'אתחלתא דגאולה', שהוא יורד עד הרגלים וכולל אותן, את העם כולו. זו שלימות הגאולה, גאולה אמתית ושלמה. מה היה ביציאת מצרים על פי פשט? למה יש שני ימים טובים על דרך הפשט? יש יום ראשון שיוצאים, אנחנו עדין בצל המשעבד, הרי "כי ברח העם"[לח] כמבואר בתניא[לט], אנחנו עדיין בצל הפחד מהמשעבד הגשמי, פרעה מלך מצרים ומהמשעבד הפנימי, יצר הרע שעדין בתוקפו. במודע או בתת מודע הצל שלו שאחרינו רודף אותנו באמת, השיג אותנו. מתי מתפטרים ממנו בשלמות? כשכולם, גם הפשוט שבפשוטים, השפחה על הים הצביעה ואמרה "זה אלי ואנוהו"[מ] בשירת הים. למה? כיון שהיא גם כן הבינה, לכן עיקר חג זה הוא החג שלה, שיצאנו לחירות. עד שביעי של פסח היהודי הפשוט לא משוכנע במאת האחוזים שאכן נושענו. בפשטות, במלים פשוטות: ביום טוב ראשון של פסח משה רבנו וכל הראשים רואים כבר את הגאולה השלמה, רואים ניסים גלויים, שקורה פה משהו.

'אתחלתא דגאולה'

כעת נסביר פרוש מאד חשוב לעניננו, שגם יסביר כל מיני בלבולי ראש שיש לגבי המושג 'אתחלתא דגאולה': אתחלתא דגאולה היא כאשר ראש העם רואה את הגאולה, שהגאולה באה, משיח בא, "הנה משיח בא", אך עדין לא ירדה לרגלים. אם יש אומרים אתחלתא דגאולה ויש אומרים לא אתחלתא דגאולה – פשוטו כמשמעו שזה פשוט – על מה המחלוקת? מי ראש הדור. אתחלתא דגאולה לא הגיע אלי עדיין, אני סומך על הראש – אם הראש אומר שזו אתחלתא דגאולה אני מקבל הכל, בגלל שאני מאמין לו שאצלו כבר הכל גלוי. כלומר, הגאולה התחילה להתגלות מהראש, אצלו יש גאולה, ממש גאולה. כמו שמספרים על רבי מענדל מויטבסק ועוד גדולי ישראל שאצלו בבית, ב-ד' אמות שלו, בעבודה שלו יש גאולה, הוא רואה את המשיח.

אם אני חסיד שלו, מקושר אליו ושומע מפיו משיח, הוא רואה כאן את הגאולה, אני סומך עליו ואומר שזו אתחלתא דגאולה, שהגאולה התחילה להתנצץ בראש. זו לידת משיח ביום טוב ראשון של חג הפסח, אך יום טוב אחרון של חג הפסח הוא הגאולה השלמה כאשר "ראתה שפחה על הים" את הגאולה, על דרך הגאולה העתידה שתבוא במהרה בימינו, לכן יום טוב אחרון ענינו משיח, כלומר, גואל אחרון. לכן כתוב בהרבה מקומות שיום טוב ראשון של פסח הוא גואל ראשון[מא] עדיין, משה, ואילו יום טוב אחרון של פסח הוא גואל אחרון, מלך המשיח. המושג גואל מזוהה עם ספירת היסוד[מב]. הגואל הוא היסוד שמחבר בין קודשא בריך הוא, תפארת, לבין כנסת ישראל, המלכות. הגואל הוא ה-עד הרבתי של "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". "עד הוי' בכם" – הגואל, עד, נמצא בכם.

ז' ימי טומאה – נפילה לקטנות

נחזור להבין את מבנה הדברים: איך נכנס "עד הגל" הזה, ל"ג בעמר ול"ג ימי טהר? רבי הלל שואל שם את השאלה, ומביא שזו שאלת קדמונים הראשונים. איך אתה אומר ש-ל"ג בעמר הוא לג ימי טהר, הרגע אמרנו שלפניהם יש ז ימי טומאה כשהאשה יולדת זכר. איפה הם? הרי לג ימי טהר לא יכולים להתחיל לפני ז ימי טומאה?

מתי מתחילים ז ימי הטומאה? עם הלידה. אם אמרת שסוד הלידה הוא ביום הראשון של פסח, כאן הכונה אתחלתא דגאולה. כלומר, גאולה בלידת משיח שקשורה גם לתשעה באב. לכאורה תיכף מהלידה יש שבעת ימי טומאה, רק אחר כך מתחילים לג ימי טהר? לפי הסוד הזה בספירת העמר, לג ימי טהר מתחילים תיכף ללידה, ולא כך הדין. בשביל להבין את זה הוא מסביר על דרך החסידות מהם ימי הטהר ומהם ימי הטמאה שקודמים להם.

לידת אשה היא 'כח מאודי', נחזור לביטוי של רבי אייזיק, היא נכנסת עכשיו למערכת של 'כחות מאודיים', לא כחות רצוניים, גם לא כחות עצמיים אלא 'כחות מאודיים'. ידוע מה שחז"ל דורשים[מג] על הפסוק האחרון במעשה בראשית "'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'[מד] – 'טוב' זה מלאך החיים 'טוב מאד' זה מלאך המות", היפך החיים. איך זה מתבטא בלידה? מובא בכתבי האריז"ל[מה] ומהזהר הקדוש שבזמן הלידה, תוך כדי הכח המאודי להוליד, להוציא לאור את המשיח – "ירכותיה מצטננות" זוהי לשון חז"ל[מו]. האשה יושבת על האבניים וירכיה מצטננות. מה זאת אומרת? שהחיות שיש לה בנצח ובהוד, מה שנקרא "חיין עילאין דאמא עילאה" שמתפשטים עד הנצח והוד, לירכיים, אותם חיים עליונים מסתלקים ממנה ולכן ברגלים היא מתה, כביכול. כלומר, היא כל כך מתאמצת ב'כח מאודי' עד שברגלים היא ממיתה את עצמה. כדי להוליד את הילד שלה היא ממיתה את עצמה חלקית, זהו 'כח מאודי'. היא סובלת יסורים יותר קשים מ"בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך"^טו. למות זה קל יחסית, להתאמץ תוך כדי יסורים זה "בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"^טו. הוא כותב שם שבכל לידה, בסוד הלידה מולידים משיח.

בכל יהודי יש ניצוץ משיח, כמו שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבנו[מז] ובסוד כל לידה משיח בן דוד נולד ובו זמנית משיח בן יוסף מת. הצטננות הירכיים והסתלקות החיים העליונים שהתפשטו עד הרגלים ועלייתם לשרשם ומקורם באמא עילאה נקראת מיתת משיח בן יוסף, לשם הולדת משיח בן דוד במסירות נפש. בכל פעם חיים העליונים אלה מסתלקים, מה שמתבטא בנפש האשה אחר כך כשקמה מהאבניים, ממשבר הלידה, הוא הטומאה לבעלה. מה הכונה להיות טמאה לבעלה? הוא מסביר – דבר זה הוא פשיטא – שהכונה שהיא מרגישה את עצמה מרוחקת מבעלה. בגלל שהיו בה חיים, סימן החיים הוא הרגשת קירוב. לא שהיא אינה אוהבת את בעלה, היא אוהבת אותו כמו קודם, אך היא מרגיש חללה ממשהו, יש איזו חיות שקישרה בינה לבעלה והיא מרגישה את עצמה מרוקנת מחיות זו. כאן מדברים על ההרגשה תיכף ללידה, אבל אפשר להשליך זאת על כל פעם שאשה רואה דם טמא, אף שכאן הוא מדבר ביחוד על טומאת לידה. היות שהחיים העליונים שבירכיים, שהם סוד משיח בן יוסף, מסתלקים ממנה כדי להוליד, תיכף שהיא קמה מהמיטה היא טמאה. על פי חז"ל[מח] אפילו אם היא לא ראתה דם, חזקה שיש שם דם. מה הכונה טמאה? מרוקנת מחיות. בלשון הבעל שם טוב המקורית[מט] זה נקרא ליפול לקטנות.

למידה מצדיק – גם בזמני קטנות

מענין לענין באותו ענין: בפרשת "ודברת בם" – הבעל שם טוב מקשר[נ] את הדיבור "בם" עם הפסוק המפורסם במלאכי "תורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא"[נא]. חז"ל אומרים[נב] שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות "תורה יבקשו מפיהו", ואם לאו – לאו. דרש זה מובא בתורת הבעל שם טוב על פרשת "ודברת בם". איך אני בתור תלמיד יכול להבחין, אחד רוצה לבחור משפיע, לא רק רבי אפילו משפיע – מישהו שיאמר לו דברים, בא לשאול אותו דברים – איך אני יכול לסמוך? אני לא מכיר מלאכים. איך אני יכול לדעת מיהו מלאך? התירוץ הידוע, שאנחנו חוזרים עליו כל פעם, שכתוב בפרוש בכתר שם טוב^מט, שאם הוא בבחינת חש-מל. כלומר, אם אני יכול להבחין בו שהוא שותק עד שהוא עונה, הוא נקרא מלאך היפוך אותיות כאלם. הסימן ל-מלאך-כאלם שהוא חש לפני ש-מל, בזה אני כן יכול להבחין, אני יכול לסמוך שמה שיוצא ממנו מבורר, לא חפיף.

יש עוד פרוש בדגל מחנה אפרים[נג] שלא כתוב בכתר שם טוב, ששמע מפי הסבא הבעל שם טוב קושיא זו על הפרשה. שם הוא מתרץ קצת אחרת וכמובן שצריך להיות קשר בין הפרושים. הוא אומר בשמו שכל אדם, גם הרב הכי גדול, גם משיח, גם משה רבנו, יש להם זמני קטנות וזמני גדלות. כידוע, זה עיקר יסוד תורת הבעל שם טוב. אצל צדיקים הראשונים, ספרי מוסר וספרי קבלה, יש רק שאיפה לגדלות. במלים הכי פשוטות: לילד נכנס לישיבה יש שאיפה להיות גדול, גדול בישראל, גדול בתורה – רק מדברים, חושבים ומתכונים להגיע לגדלות. גם בחסידות, אפשר ללמוד חסידות, ובטעות, עם שאיפה לגדלות בלבד, בלי להכיר בהכרח של מצבי קטנות בחיים. מיסודות תורת החסידות, עיקר מה שהבעל שם טוב חידש, יש כמה מושגים – אחד-שנים-שלשה-ארבעה שאפשר למנות על הידים – העיקרי מהם כתוב בספר התניא קדישא בשער היחוד והאמונה[נד] על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם"[נה], שלכל אחד ואחד יש זמני קטנות וזמני גדלות. מהי הקושיה? אפילו רב גדול מאד, שאתה קורא ספרים שלו והם דברים נפלאים, אתה שומע שיעורים שלו והם הפלא ופלא, אתה בא אליו הביתה, דופק לו בדלת ורוצה לשאול אותו משהו בעבודת ה' – איך אתה ידוע שהוא בגדלות עכשיו? אולי הוא נפל לקטנות? איך אתה חושב לשאול אותו, איך אתה יודע באיזה מצב הוא נמצא? ככה מסביר הבעל שם טוב.

יש סיפור מפורסם של הרבי מתחילת הנשיאות: פעם אחת מישהו נכנס אליו ליחידות ושאל אותו משהו ב'עבודה', הרבי ענה לו: מי שבאת אליו לא נמצא כאן כרגע, לא נמצא היום. אם הרבי עצמו יכול לומר דבר כזה, איך אפשר בכלל לשאול שאלה? זהו גם הדבר שנאמר על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" בהקדמה לשער היחוד והאמונה – שיש צדיק אמת שגם כשהוא נופל לקטנות, הקטנות שלו עדין גדלות אצלך. לכן יש לך מה ללמוד אצלו גם כשהוא בקטנות.

למה תירוץ זה פחות ידוע מהתירוץ שמובא בכתר שם טוב, על החש-מל? לכאורה הוא עוד יותר קשה להבחנה. הבעל שם טוב אומר שצריך להבחין באיזו מלאכיות. קודם כל, מדוע דבר זה שייך למלאך? מלאך נקרא עומד – "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"[נו] – המלאכים עומדים ובני אדם מהלכים. בדרך כלל בחסידות, בחב"ד[נז], זו גריעותא שהמלאכים עומדים, הם לא מתקדמים הלאה, עומדים על מקומם. במקום אחר מובא בתור חיסרון של מלאך, לעניננו כאן זה מובא בתור מעלה שלו. מה הכונה? גם כשהוא נופל, יחסית אלי הוא עדיין עומד. גם כאשר בינו לבין עצמו הוא בנפילה או בקטנות אצלי הוא עומד במקומו. אם כן, צריך להבחין, זה דורש חוש. דומה לחוש שרבי אייזיק היה אומר על עצמו ב'מבינות' בענינים של הרביים, הנשיאים, שאף על פי שאין לי רוח הקדש, אני לא צדיק, לא רבי, "אבער א מבין ברוח הקדש", להבין בעניני רוח הקדש – כן. באמת צריך אחד מאד גדול שיכול להבחין שרב זה גם בקטנותו, בנפילתו, עדיין עומד מעלי.

ז' ימי הטומאה – הפרשת הפסולת

איך הגענו לזה? מזה שיש קטנות. כשאשה יולדת היא נופלת לקטנות. למה היא נופלת לקטנות? בגלל ש"החיים העליונים" – משיח בן יוסף שאצלה ברגלים, בירכיים – מסתלקים ממנה. היא נשארת מרוקנת, היא במצב של קטנות, רחוקה מבעלה. שוב, למה ה' ברא קטנות, למה צריך ליפול כל פעם לקטנות? דווקא בלידת משיח, כשאתה מוליד משהו טוב, את התכלית, למה תוך כדי לידה נופלים לקטנות? כמובן יש כלל גדול שכל "ירידה לצורך עליה"[נח]. כאן לעניננו הוא מסביר כך: יש בכל אחד פסולת והזמן הכי טוב להפריש פסולת מהנפש – מתי מפרישים פסולת? כל אחד מלא פסולת, מתי ואיך מפרישים אותה? לאחר שאדם מגיע לאיזה שיא שאותו השיג על ידי מאמצים כבירים, מה שנקרא 'כחות מאודיים'. הוא נופל ומרגיש פתאום מסכן ורחוק, הוא באמת רחוק בגלל שהוא התרוקן מאותם החיים שהדביקו בינו לבין המשפיע שלו. שפלות זו מוציאה ממנו פסולת של ישות. פסולת הישות היא הדם הטמא. מדוע לוקח שבעה ימים? כמו כל דבר בקבלה שלוקח שבעה ימים, להפריש את הפסולת מ-ז מדות הנפש. מהי פסולת? 'יש'. יש מי שאוהב, יש מי שירא, יש מי שמפאר, כך הלאה. לגבי כל ז המדות יש בהן איזה 'יש'.

אין זמן טוב להפרשת הישות כמו זה. בשביל זה האדם נופל לקטנות, כדי שירגיש רע באמת ותוך כדי שהוא מרגיש רע ומרוחק מתחיל תהליך לא רצוני, כמו שמדברים היום ברפואות טבעוניות על הפרשת פסולת. הוא נופל למשכב, אך מה שקורה עכשיו הוא שהפסולת מתחילה לצאת וזה לוקח שבעה ימים כנגד הז"ת. אחרי שהפסולת יוצאת הוא מתחיל לספור את ימי הטהר. מהם ימי הטהר? החיים העליונים שהסתלקו, משיח בן יוסף שהסתלק חוזר לאט לאט, קם לתחיה, "שבע יפול צדיק וקם". ימי טהר אלו ימי תקומת משיח בן יוסף מחדש. למה הם לוקחים ל"ג יום? בדיוק כמו כוונת ספירת העמר, שבינה, אמא עילאה, "עד הוד אתפשטת"[נט] בכלל, ועד הוד שבהוד בפרט. החיים העליונים יורדים ומתפשטים בגוף הנוקבא, של כנסת ישראל, של כלל ישראל, כמו בספירת העמר מחסד שבחסד והלאה. הגמר, השלמות והכניסה מחדש של החיים העליונים שהסתלקו שהם משיח בן יוסף שעלה והסתלק ועכשיו חוזר, נגמרים ביום הל"ג. לכן על אותו יום כתוב "והפכתי אבלם לששון"[ס]. [למה ל"ג היום?] כמו בכוונת ספירת העמר, החיים העליונים, האורות של אמא, בינה, שהם נשמת משיח בן יוסף, מתפשטים עד הוד שבהוד. כשהם מגיעים להוד שבהוד הם לא יכולים להתפשט יותר לבד.

יסוד אבא – המשכת חיים עליונים עד למלכות

תיכף נמשיך, למה יש יותר ימים מל"ג יום בספירת העמר? ספירת העמר היא כמו יום הארבעים לאשה לאחר הלידה, שאז היא טהורה לגמרי גם לענין קֹדש. קדוש יותר גבוה מטהור. ל"ג ימים היא יושבת בדמי טהרה כדי לעלות מטהרה לקֹדש בגמר ה-ל"ג יום. מה הכונה לעלות מטהרה לקֹדש? לעלות ממוחין דאמא – משלמות כניסת החיים העליונים מצד אמא שנקראים משיח בן יוסף – למוחין דאבא, זו ראיית אלקות ממש. מוחין דאמא הם עדיין שמיעה, "שמע ישראל" מלשון שמיעה והבנה[סא]. אבל מה שמרומז ב-עד רבתי של "שמע ישראל" הוא עד ראיה. עד ראיה הוא כמו הרמז "שמע" – "שאו מרום עיניכם", כידוע שמשה רבנו בעצמו עשה "לעיני כל ישראל"[סב], רק שלא היה יכול בהתאם לאותן נשמות, בכל זאת הוא החדיר את זה. בפנימיות ה"שמע" יש גם ראיה, שאו מרום עיניכם. האות ע רבתי היא עין – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"^לז, ה-ע של ט"ו באב. כדי להמשיך את הספירה יותר, מ-ל"ג בעמר ליסוד, צריך להמשיך אור מאבא. כל ל"ג הימים הם חיים דאמא שיורדים ומתפשטים עד היכן שהם יכולים להגיע בכח עצמם, עד הוד שבהוד. ברגע שהחיים העליונים מצד אמא גומרים לרדת מצטרף אבא ונותן עוד 'פוש', עוד כח שאתו יכולים לרדת הלאה לספירת היסוד והמלכות. על כך כתוב: "יסוד אבא ארוך מסתיים ביסוד ז"א". יסוד אבא יותר ארוך מאמא, הוא מגיע עד יסוד ז"א וממנו הוא מאיר ומשפיע במלכות, בכנסת ישראל, עלמא דאתגליא של הנפש.

חוזרת השאלה, מה קרה לשבעת ימי הטומאה בספירת העמר? הוא אומר בשם הראשונים: אינה דומה לידת משיח לכל לידה אחרת. בלידת המשיח הופכים את שבעת ימי הטומאה. באיזה כח? בכח זה שכל המוחין מאירים יחד. בשביל זה צריך קצת הקדמות מהאריז"ל. בהלל של הלילה הראשון וביום הראשון של חג הפסח כל המוחין מאירים יחד[סג]. יש גילוי כל כך גדול בפסח ביום הראשון, בגאולה הראשונה, בלידת המשיח באתחלתא דגאולה. אמרנו שאתחלתא דגאולה היא שמשיח בא בראש, נמצא בראש. גילוי ולידה זו כל כך תקיפים וחזקים שהפסולת נדחית ממילא. בשביל מה יש ז' ימים? לתת זמן להפרשת פסולת.

יש כלל גדול: "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"[סד]. בכל זאת יש הבדל בין מעט אור להרבה אור – מעט אור דוחה חושך לאט-לאט, לכן לוקח שבעה ימים. ריבוי מופלג של אור – כמו מה שקורה ביום ראשון של פסח – דוחה את כל הפסולת בין-רגע, בו ביום. על כן ל"ג ימי הטהר מתחילים תיכף, ביום הראשון של הגאולה בחג הפסח, ככה מוסבר. לכן יש לנו את הלידה ביום א שמקבילה לתשעה באב, שלימות הלידה שמגיעה עד לרגלים, שעוברים "ברגל"[סה] כמו שהפסוק אומר, שהרגלים ו"השפחה על הים" עוברים ורואים, אחר כך יש את ל"ג הימים.

קודם נשלים את הרמז: אם הייתי ממשיך לספור ספירת העמר הלאה לאחר סיום הספירה, "תספרו חמשים יום"[סו] יום החמשים הוא חג שבועות. מה קורה אם הייתי סתם ממשיך לספור ימים? עד סיום חדש סיון הייתי מגיע ל-עד ימים, עד תשעה באב הייתי מגיע ל-עד הגל ימים, יבֹק ימים. [חסר קצת בהקלטה]

...להגיע לתכלית בתשעה באב.­ הגילוי של "מאן דאיהו זעיר איהו רב"[סז] – שהקטן הוא הגדול, הכי גדול, באין ערוך גדול, זה מה שקורה היום. מהו שביעי של פסח? יסוד שבחסד. קריעת ים סוף היא היסוד הראשון בספירה. אם סופרים מתשעה באב עד סוף שנה יש נ ימים – "תספרו חמשים יום". רמז מופלא, ממש נפלא: תשעה באב הוא כמו יום א דפסח וכמו שאחרי יום א דפסח יש חמישים יום כך אחרי תשעה באב יש בדיוק עוד חמשים יום עד תום השנה. אז אומרים את פסוקי השופרות שהם מתן תורה, קול שופר בראש השנה. כידוע לפי ר' יוסי[סח] וכך באמת ההלכה[סט] שהתורה ניתנה ביום ה-נא. יש חמשים יום, שביום החמשים מתוכם אנחנו עושים את חג השבועות, אך מתן תורה ממש הוא ביום ה-נא, ויום ה-נא הוא ראש השנה ביחס לתשעה באב.

גואל ראשון – גילוי העלם שישנו במציאות, גואל אחרון – גילוי העלם שאינו במציאות

עד כאן היה המבנה עכשיו נגיע לתוכן: שוב, עכשיו אני אומר את נקודת התוכן מתוך אותו מאמר של רבי הלל, כמו שהתחלנו ובעזרת ה' נמשיך. רוצים כל פעם בהתוועדויות שלנו להזכיר גם את בעל ה'אור החיים' הקדוש, במיוחד היום, ט"ו באב, שבדיוק לפני חדש, ט"ו בתמוז, היתה ההילולה שלו.

מה בין גואל ראשון לבין גואל אחרון, בין משה למשיח? אם כי שכתוב "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"^מא, מהו ההבדל, מהו החילוק? הווארט הוא כמו שאמרנו קודם, המושג 'גואל' בנפש – מי גואל אותי, אם אני בצרה, יהודי בצרה, מי גואל אותו נפשית פנימית – הוא היסוד. למה היסוד גואל? בגלל שהיסוד הוא 'כח מאודי' להמשיך מהעלם אל הגילוי, לגלות פנים חדשות. גם ממעמקי תעלומות לב ותעלומות חכמה שבנפש – לגלות ממד חדש. על ידי גילוי ממד חדש בנפש תבוא הגאולה לנפש המסכנה שסבלה לפני כן בצרות, בגלל שעצמתה הפנימית היתה בהעלם, בהסתר. שוב, הגואל הוא היסוד, אבל יש גואל ראשון ויש גואל אחרון.

מהו גואל ראשון? יש משפיע ומקבל. גם בנפש יש את הפנימיות, המשפיע, ויש את החצוניות. כמו שאמרנו קודם, יש את הלב ואת הדיבור, הפה. הלב הוא המשפיע – "לב חכם ישכיל פיהו"[ע]. הפה, יכולת הביטוי וההבעה, הוא המקבל, מלכות. היסוד, "קול" וגם "כל", מחבר בין הלב לבין הפה – "כי כל בשמים ובארץ"[עא], "קול גדול ולא יסף"[עב]. יש ממד שגלוי למשפיע אך נעלם לגמרי מהמקבל. בדרך כלל זו החכמה הפנימית של המשפיע, שאם התלמיד זוכה הוא "קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין"[עג]. בתחלה דעת וחכמת רבו גלויים לרב. כמה שלא יאמר הוא לא יכול להעביר את הדעה שלו. אם התלמיד מאד מסור ונתון לרב ומקדיש את חייו להתעמק בדבריו, לאחר ארבעים שנה הוא זוכה וקאי על דברי רבו. זה נקרא גואל ראשון, כל הדברים האלו נאמרו על משה רבנו. גואל ראשון הוא כח לגלות דבר שגלוי בפנים אך נעלם מן החוץ. זה נקרא תורת הנגלה בכלל, תורת משה. החכמה האלקית גלויה בחכמה דאצילות אך היא נעלמת מכל הנשמות והעולמות של אבי"ע, אפילו של אצילות. צריך יסוד אבא שחודר ליסוד ז"א כדי לגלות את תעלומת חכמת האצילות. שוב, כאן תעלומה היא יחסית למקבל, לנשמות ועולמות, כל הפרצופים והמלאכים העליונים שיש בכל עולמות אבי"ע. מי עשה זאת, מי הגואל ראשון? משה רבנו, דאז.

מהו גואל אחרון? גואל אחרון בנפש הוא כח עוד יותר מאודי, הוא מגלה למקבל ממד שנעלם גם מהמשפיע. לכן המשיח פחות יודע שהוא משיח מאשר משה רבנו, שיודע שהוא משה. משה התווכח עם ה' ואמר "שלח נא ביד תשלח"[עד] – אני לא ראוי, לא אזכה להיות משיח בפועל בגלגול הנוכחי. מהו תפקידו של המשיח, גואל אחרון? לגלות לעם ישראל כולו, לכל העולמות, דבר נעלם לגמרי, גם ממנו וגם כביכול, מקוב"ה. "דבר שלא בא לעולם"[עה] בכלל, "העלם עצמי שאינו במציאות"[עו] בלשון החסידות. עוד פעם, גואל ראשון מגלה "העלם שישנו במציאות" ואילו גואל אחרון צריך לגלות העלם שאינו במציאות. שני הביטויים נקראים ה'אין היחסי של היש', ו'אין אמתי'. ה'אין היחסי' הוא העלם, אין, אבל רק יחסית למקבל ונקרא אין של חכמה. משה רבנו גילה את האין של החכמה. האין של כתר עליון, מהו כתר? על-מודע גם ביחס למשפיע. כמו כתר המלך שלמעלה מראשו. הכתר נקרא האין האמיתי, "תעלומה ואין"[עז]. יש שתי "תעלומות" בתנ"ך, שני פסוקים, לשונות שהזכרנו קודם "תעֲלֻמות חכמה"[עח] ו"תעֲלֻמות לב"[עט]. כתוב שתעלומות לב יותר גבוהות מתעלומות חכמה. תעלומות חכמה הן רק בחכמה, אבל תעלומות לב הן ברעותא דלבא, בעצם. זו הנקודה הפנימית של הלב שעליה כתוב "לבא לפומיה לא גליא"[פ], בגלל שגם ב"לבא" היא לא גלויה. מה שגלוי ב"לבא" גלוי בעין החכמה שבלב, עליו כתוב "לב חכם ישכיל פיהו" – צריך משכיל גדול כמו משה רבנו להשכיל "פיהו", לגלות אותו. זה נקרא גואל ראשון. אבל "תעֲלֻמות לב" הן סוד הקץ, "לבא לפומיה לא גליא" בגלל שגם כלפי "לבא" הוא נעלם.

הוא ממשיך שם באותו מאמר וכותב שמי שמכיר, שמע והבין או חש את הענין, היות שמשה רבנו כבר היה, ואנחנו רוצים משיח עכשיו, נאו, הוא יכול גם לרצות לקפוץ מיד, לרצות ברבי מיד, לדלג ולבקש ממנו את הפנימיות הבלתי נודעת לו כביכול, שנקראת גואל אחרון. זה לא לפי סדר והדרגה, אפשר לקרוא לזה אורות דתהו, הוא באמת מדלג, אבל גם לגבי גואל אחרון מה שכן בסדר והדרגה קודם צריך לקבל ממנו. דרך אור התהו נקבל ממנו את עצמותו הבלתי נודעת לו. לכן תורת משיח, שהיא "תורה חדשה מאתי תצא"[פא], לא רק שהיא תורה חדשה – היא מושג אחר לגמרי. "רזין דרזין" דאורייתא של המשיח הם הוא עצמו, גם קוב"ה עצמו, לא איזה עוד חכמה, עוד יותר סוד. כל החכמות, כל הסודות כולם לעניננו נכללים בנגלה, חכמה עילאה דאצילות. מה שנעלם מהמשפיע עצמו הוא לא איזו חכמה נעלמת אלא "אנכי מי שאנכי", "העם הזה אשר אנכי בקרבו".

נחזור לפסוק הזה: הוא אומר שבזכות שמשה רבנו מתמסר ונכנס לתוך "רגלי העם הזה" מתגלה "אשר אנכי ['מי שאנכי'] בקרבו". כדי לקבל את "אנכי" זה צריך העם שהולך בסדר התיקון, כלים דתיקון, לשאוב מהתורה של הרב או של הרבי, מהאין היחסי ומהאין היחסי להגיע לאין האמתי. האין האמתי באמת לא נתגלה בגאולה הראשונה, הוא כן יתגלה עכשיו, בגאולה האחרונה ששייכת ל-ט"ו באב.

יסוד אבא – ע' יסוד ז"א – ד'

נתחיל לסכם: מהו ט"ו באב? המשיח שנולד לנו בתשעה באב, מהו המשיח של תשעה באב? כמו הסיפורים בסוף מסכת מכות[פב] של רבי עקיבא עם השועלים בהר הבית, הוא כבר רואה את הנחמה תוך כדי הצרה. כמו שאמרנו שהמשיח כשהוא נולד, רואים אותו, הוא נולד ב'ראשים'. גם חבריו של רבי עקיבא לא ראו אותו, הוא ראה אותו. זה שרבי עקיבא ראה את המשיח בתוך הצרה זה אתחלתא דגאולה. בגלל שהיה אחד, רבי עקיבא, שראה את זה. אם הדבר היה אמיתי, מצד עצמו ודאי הוא היה אמיתי, אם לא היה אחד, רבי עקיבא, שראה את זה, את האמת הזו, זה עוד לא אתחלתא דגאולה, כשיש אחד, רבי עקיבא שרואה את זה, זה כבר אתחלתא דגאולה. אם כי שאחרים לא רואים את זה, זה כבר לראות משיח בראש. אבל עכשיו צריך לרדת, כשזה יורד ומגיע עד לרגלים אז לכולם זה שביעי של פסח, ט"ו באב, זוהי המשמעות של יום זה.

נחזור רגע, רצינו לקשר את זה ל'אור החיים'. אמרנו ש-ל"ג ימי טהר הם ימי החייאת משיח בן יוסף שהסתלק תוך כדי הולדת משיח בן דוד. כדי להחדיר את משיח בן דוד למטה-מטה, עד ליסוד ולמלכות, צריך יסוד אבא, בגלל שיסוד אמא מוציא אורות שמתפשטים עד ההוד ולא יותר ממנו. כדי להגיע למטה, ליסוד וכל שכן הלאה למלכות, לכנסת ישראל – צריך "יסוד אבא ארוך". למה בנגלה דתורה כל מקום שנאמר "עד" בלשון יחיד הכונה לשנים? בקבלה כתוב ששני העדים שכלולים בעד אחד הם בעצם ה-ע וה-ד של העד. ע רבתי של שמע ו-ד רבתי של אחד הם יסוד אבא ויסוד ז"א. יסוד ז"א מצד עצמו הוא דל, לפעמים המלכות נקראת עניה[פג]. על כך דברנו כאן לפני כמה שבועות גם מרבי אייזיק, הסבר עמוק בנפש: מהו ההבדל בין הדלות של יוסף לדלות של המלכות? על המלכות כתוב "דלית לה מגרמא כלום"[פד], אבל היסוד גם נקרא דל מצד עצמו, רק שהוא דל מחובר אל כל השפע. הוא לא כל כך מודע לדלות בגלל שהוא סומך כל הזמן שהשפע זורם דרכו, הוא צינור. אחוריו כלפי מקור השפע, הוא מקבלו דרך אחוריים ופניו כלפי המקבל. לעומת זאת, המקבל-המלכות, "דלית לה מגרמא כלום", מרגישה את הדלות שלה ולא יכולה למלא אותה, היא לא מחוברת מצד עצמה למקור השפע, לכן היא כל הזמן במודעות מלאה של "דלית לה מגרמא כלום". גם היסוד דל, גם לו אין שום דבר מעצמו, הוא רק צינור שמקבל כל הזמן ומעביר הלאה.

יסוד ז"א נקרא 'דל' ויסוד אבא נקרא 'עין'. למה יסוד אבא הוא עין? כי הוא רואה את האלקות – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"^לז. עוד פעם, יסוד אבא הוא ה-ע, והוא מתלבש בתוך ה-ד, ביסוד ז"א ועל כך כתוב "יסוד אבא ארוך מסתיים ביסוד ז"א". זהו העד שכולל שני עדים. איפה האריז"ל כותב את זה? כל אחד יכול לדעת את הפירוש, מי שאומר את פיוט 'אזמר בשבחין'[פה] בליל שבת – "תרין יודין נקטא סתימין ופרישין". מהם "תרין יודין"? שני יסודות, יסוד אבא שמתלבש ביסוד ז"א. מה הכונה "נקטא"? המלכות מקבלת שני יודין, שני עדים, יחד – "תרין יודין נקטא... כזיתא וכביעתא". יסוד אבא נקרא "כזיתא" ויסוד ז"א הוא "כביעתא". "תרין יודין נקטא" – היא לוקחת שני יודין, שני יסודות, אחד לתוך השני. "סתימין פרישין" – יסוד אבא "סתים" בתוך יסוד ז"א הגלוי.

ה' אלקינו – בחירה בה' בטוב טעם, ה' אחד – בחירה בה' מהכרח

ה'אור החיים' מפרש[פו] כאן משהו מאד יפה. הוא שואל את הקושיא המפורסמת והידועה: למה כתוב בפסוק היסוד של הפרשה, של ט"ו באב "הוי' אלקינו הוי' אחד", למה לא "הוי' אלקינו אחד"? הוא אומר כאן, גם דבר ששייך ליסוד, שכמו שבבחירה לבחור את האהוב בוחרת הכלה בחתן והחתן בוחר בכלה, כך עם ישראל בוחר בקב"ה והקב"ה בוחר בנו, שגם זה כתוב בפרשה – "כי בך בחר הוי' להיות לו לעם סגולה"[פז]. העם הנבחר כתוב בהמשך הפרשה, ואתחנן, שה' בחר בנו. הבחירה שה' בוחר בנו ואנחנו בוחרים בו גם כן שייכת לספירת היסוד, או לדעת או ליסוד. בבחירה זו ה'אור החיים' כותב כך: כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" כוונת שני הביטויים היא שיש הוי' לכל נפש, שתי בחינות של בחירה. שאנחנו עם ישראל, אני, בוחר בה'. יש בחירה בה' היות שה' הוא אלקינו ויש בחירה שניה בה' היות שהוא אחד. לכן צריך לכתוב ולחלק ביניהם בשנים, כשאחד מתלבש בתוך השני. הוא לא כותב את זה במלים האלו, אבל מה שכותב שם בדיוק הוא הענין, "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

רק שנבין טוב את המבנה: יסוד ז"א, הדל, לכאורה נמוך מיסוד אבא, שהרי יסוד אבא ארוך מתפשט ומסתיים ביסוד ז"א. יסוד אבא נותן את הראיה בתוך דל זה, יסוד ז"א. אבל אמרנו קודם שיסוד אבא הוא "גואל ראשון", הוא מגלה "תעלמות חכמה", בעוד שורש יסוד ז"א הוא "גואל אחרון". כידוע בסוד "מכתם לדוד"[פח], יסוד השורש לענין תיקון הברית הוא בכתר. ליסוד ז"א יש שורש בכתר באין האמתי. דל זה הוא כנגד "הוי' אחד". לפי סדר השתלשלות, ש"יסוד אבא ארוך מסתיים ומתלבש ביסוד ז"א", יסוד אבא הוא העין. קודם ה-ע צריכה להתלבש בתוך ה-ד ואז ה-ד רבתי יותר גדולה אפילו מה-ע רבתי. כתוב בקבלה ובהלכה שגודלה כ-ד דלתין, כך כותב האריז"ל. על פי פשט שתיהן אותיות גדולות, ע רבתי ו-ד רבתי, אבל ה-ד רבתי היא הכי גדולה. על כך כתוב "עד דוד הגדיל"[פט]. "גואל אחרון" הוא "עד דוד הגדיל" – ד דלתין.

עוד פעם, האריז"ל אומר שה-ד צריכה להיות כל כך גדולה עד שהיא בשיעור ד דלתין. מה הכונה ד דלתין? בפסוק "עד דוד הגדיל" יש סוד גדול, שלא נסביר אותו עכשיו. מי שלמד חסידות יודע את הענין ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[צ]. "עד דוד הגדיל" הוא הגילוי של אין האמתי שבו יש ד דלתין. עכשיו, מה הוא אומר? יש לבחור בה' מפני שהוא "אלקינו". הוא אומר את זה בלשון מאד גסה: לו, חס ושלום, היה ניתן לבחור במישהו אחר זולתי הקב"ה, אם היה עוד אחד – אני הולך על ה', הוא "אלקינו". עוד פעם, למה אני הולך על ה'? בגלל שאני מכיר שהוא הטוב והמטיב, הערב האמיתי, המועיל האמיתי, הוא משתמש באותם ביטויים שלמדנו פעם[צא] באריכות לגבי בחירת פרצוף. המהרש"א תמיד משתמש[צב] בשמות אלו – "טוב", "ערב", "מועיל". כאן ה'אור החיים' בפירושו אומר: "הוי' אלקינו" בגלל שהנשמה רואה, כמו "טעמו וראו כי טוב הוי'"[צג]. כמו שכתוב באגרת הקדש יא בתניא שהחכמה הפנימית של הנשמה רואה שה' הוא "מקור הטוב, העונג והחיים העליונים". הוא כותב את זה בצורה בוטה. בסופו של דבר זה למעליותא – אי אפשר להגיע לבחינה זו אם אין שנים לבחור ביניהם, אני בוחר בה' בגלל שהוא הטוב, הוא הערב והוא המועיל האמיתי בשלמות.

לראות את זה, כמו על כל בחירה, כתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים... ובחרת בחיים"[צד]. יש בחירה שמבוססת על ראיה, צריך לראות את המציאות, לראות בין זה לזה, בין שני הפכים, "זה לעומת זה" ולבחור את הטוב. הוא אומר שלבחירה בטוב מבין שנים נקראת "הוי' אלקינו". מה הכונה "הוי' אחד"? שאין שנים, זה לא היה עוזר לי, אין לי מישהו אחר לבחור. מועמד יחיד לראש ממשלה, אין שני מעמדים, לא יעזור. הוא אומר שבאמת מצד אחד לבחור בה' בהכרח היות שאין אחר – "אין עוד מלבדו"[צה] – זו קטנות. לבחור בה' עם טוב טעם "טעמו וראו כי טוב הוי'" זו גדלות. שוב, לבחור בה' בטוב טעם זה "הוי' אלקינו", כך מסביר ה'אור החיים' הקדוש. לבחור בה' בהכרח בגלל שחייבים לבחור, שאין מישהו אחר לבחור, זה "הוי' אחד". כלומר, "הוי' אלקינו" ממשיך את ע רבתי של שמע, "שמע ישראל הוי' אלקינו". כך באמת הפסוק מחולק לפי הטעמים – "שמע ישראל הוי' אלקינו". עיקר ע רבתי הולך על "הוי' אלקינו", אבל ד רבתי שייכת ל"הוי' אחד" וצריך לחבר אותם. לפי זה את "שמע ישראל הוי' אלקינו" נותן משה רבנו. משה רבנו ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[צו] נותן את ה"שמע ישראל הוי' אלקינו", אבל את "הוי' אחד" נותן משיח. כך גם רש"י אומר ש"הוי' אחד" הוא לעתיד לבא, בחינת משיח. "שמע ישראל" משה רבנו הראה לנו – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

גילוי הגדלות מתוך הקטנות – שלושת השלמויות

בזה נסיים ונכלול את הענין: יש "גואל ראשון" ויש "גואל אחרון", אותם צריך לחבר, משה ומשיח. עוד ווראט שרבי הלל אומר שם במאמר, שרשב"י בעצם הוא הממוצע ביניהם, הילולא דרשב"י, כמו היום ט"ו באב. הוא מתחיל לגלות באצילות את "תעלמות לב", אבל הן לא ירדו עדיין. רשב"י מתחיל להפוך את האין האמתי לאין יחסי. אחר כך כל מי שבא אחריו, כמו האריז"ל, הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן וכו' – כולם ממשיכים לגלות לפחות למעלה ולהוריד למטה-מטה את האין האמתי. כאשר הוא יכנס לתוך הרגלים רק אז יתגלה "אנכי מי שאנכי", "אשר אנכי בקרבו" שבתוך ה-ד רבתי, הדל של "הוי' אחד". זה כאילו בקטנות, שכולנו בקטנות לבחור בה' בהכרח.

לעניננו – שלמות ארץ ישראל בהכרח. יש להתווכח על ארץ ישראל עם טעמים, כן צריך שלמות הארץ, אולי יש עוד ערכים שלא צריך. אם מתווכחים, על מה מתווכחים? כל אחד רואה משהו אחר, לכל אחד נדמה איפה הטוב, הערב והמועיל נמצא. אם אחד אומר שמועיל לחשבון הבנק שלו למכור חלקים של ארץ ישראל אז הוא מוכר אותם. אבל יש בחירה עצמית בקטנות שהיא 'מאודית' לגמרי, שאין ברירה, חיוני בעצם, כמו "אהבה שאינה תלויה בדבר"[צז] שהיא דוקא בקטנות, בלי זה – אין אני ואין משהו אחר לבחור בכלל. זה לבחור מתוך קטנות, "הוי' אחד".

ה' יעזור לנו שנזכה כל עם ישראל בחדש זה של המעט, "כי אתם המעט מכל העמים"[צח], לבחור מתוך המעט. הגדלות של ה-ד רבתי שבאה מתוך המעט – שבוחרים את ה', את עם ישראל, את התורה ואת ארץ ישראל בהכרח.

לחיים לחיים!