יותר טוב מהכי טוב

בע"ה

אור לכ"ט תמוז תשפ"א – כפ"ח

שיעור שבועי מטות-מסעי (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בחלקו הראשון של השיעור השבועי נלמד קטע מלקוטי לוי יצחק על התניא עם ביאורי הרבי מליובאוויטש. בפרק א מובאים דברי רבי לוי'ק, המסביר שב"מעשינו" תלויה השלמות של ביאת המשיח וב"עבודתנו" השלמות של תחית המתים. פרק ב מרחיב בביאור הרבי, שמחלק בין גילוי ההעלם שנעשה על ידי "מעשה", שמגלה את טבעה של הנפש הלקית, לאור חדש הנמשך רק על ידי "עבודה" ויגיעה שמעבר לטבע האלקי שלנו – יותר טוב מהכי טוב של היהודי. פרק ג מרחיב בענין, תוך הסבר שיש כאן בעצם שתי מדרגות של הטבע היהודי – הטבע היהודי שהוא ירושה לנו, וסגולת ישראל לגלות בעצמנו משהו פלאי עוד יותר מירושת האבות. אלה שתי מדרגות כה שונות, עד שביחס למדרגה השניה – הנפש האלקית עצמה נחשבת לנפש בהמית! אך באמת, שתי המדרגות הן בסוד "אברהם אברהם" – הראשונה, ירושה מאברהם אבינו כפי שעבד עד העקדה, והשניה נאחזת בגילוי הפלאי והחדש של אברהם אבינו במסירותו בעקדה.

על השיעור הנדפס בחוברת נוספו כאן שני פרקים (מעט פחות ערוכים): פרק ד מתוך השיעור עצמו ופרק ה מהשלמה לאחריו, בהם נלמדו עוד שני ביאורים של רבי לוי-יצחק על אגרת הקדש יב.

א. "מעשינו ועבודתנו"

תכלית השלמות תלויה ב"מעשינו ועבודתנו"

החלק של פנימיות התורה בלימוד הקבוע שלנו הוא לקוטי לוי יצחק על התניא, עם ביאורים של הרבי[ב]. פעם קודמת לא הגענו לכך בשיעור (והשלמנו אחר כך[ג]) – אז הפעם נתחיל בכך:

הקטע השני שהרבי מתייחס אליו הוא בפרק לז בספר התניא, בו אדמו"ר הזקן כותב על השכר שלעתיד – ניב שהרבי היה חוזר עליו שוב ושוב:

תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים... תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות.

אנחנו בגלות ועושים תיקונים. "לעשות" היינו לתקן[ד], ו"אשר ברא אלהים לעשות"[ה] הוא חיתום כל מעשה בראשית, "הכל הולך אחר החיתום". אם כל הזמן צריך תיקונים – כנראה כל הזמן יש קלקולים שצריך לתקן, לא רק דברים ישנים אלא גם דברים הווים. התיקונים מתחלקים לשני סוגים – "מעשינו ועבודתנו", זהו הביטוי. הוא מדגיש שהתיקונים הם בעיקר, "כל משך זמן הגלות". כמו שאמרנו, תיקון הוא כאשר יש קלקול – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו"[ו], הקלקול הוא החטא, ותוצאתו הגלות. כאשר נתקן מה שקלקלנו ה' כבר יגאל אותנו, יוציא אותנו מהגלות ויבנה את בית המקדש (קשור לגמרא שנלמד בהמשך[ז]). בכל אופן, אנחנו כאן בשביל לעשות מעשים ועבודה, וב"מעשינו ועבודתנו" בעולם הזה תלויה השלמות של ימות המשיח ותחית המתים. זהו משפט כללי בתניא.

ביאור רבי לוי-יצחק

מסביר אבא של הרבי:

הב' לשונות, מעשינו ועבודתו, יובן ממ"ש לקמן באגה"ק פי"ב המתחיל והי' מעשה הצדקה כו' ע"ש.

יש פסוק חשוב בישעיהו "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם"[ח]. על הפסוק יש אגרת הקדש בתניא[ט], שמסבירה את ההבדל בין "מעשה הצדקה" ל"עבודת הצדקה". בתמצית, "מעשה הצדקה" הוא צדקה לפי ההרגלים המוגבלים של האדם ו"עבודת הצדקה" היא צדקה מרובה, מתוך יגיעת האדם לצאת מהרגליו וגבולותיו. לכן גם השכר על "מעשה הצדקה" הוא "שלום" ואילו השכר על "עבודת הצדקה" הוא "השקט ובטח עד עולם", שכר הרבה יותר גדול משלום, על פי פשט. אומר רבי לוי'ק שאם יש לנו פסוק מפורש שמשוה בין "מעשה" ל"עבודה", כנראה כשאדמו"ר הזקן כותב כאן "מעשינו ועבודתנו" הוא מתכוון לאותו פסוק ממש, או לתוכן הפנימי שעולה ממנו (כפי שהוא עצמו מסביר) על ההבדל בין "מעשה" ל"עבודה".

אחרי שרבי לוי'ק שולח אותנו לאגרת הקדש, הוא מוסיף עוד משפט:

וי"ל מעשינו קאי על ימות המשיח ועבודתנו קאי על תחה"מ.

הרי "מעשינו ועבודתנו" היא הסבה שהמסובב שלה הוא השלמות של "ימות המשיח ותחית המתים" – שתי תקופות, שברמב"ם הן גם שני עיקרי אמונה[י], העיקר ה-יב הוא משיח והעיקר ה-יג תחית המתים, צווי דינים, שני שלבים שונים. לפי הרבי[יא] תחית המתים הכללית שייכת לתקופה השניה, הנסית, של מלך המשיח. תחית המתים היא הנס העיקרי, הנס שלמעלה מהטבע לגמרי – אין נס כמו תחית המתים, והיא התכל'ס של ימות המשיח עצמם. התקופה הראשונה של ימות המשיח היא "עולם כמנהגו נוהג"[יב], עדיין בגדרי הגבלות הטבע, תלויה ב"מעשינו". התקופה השניה, תחית המתים, שהאמונה בה היא עיקר בפני עצמו, תלויה ב"עבודתנו", שבאין ערוך יותר מ"מעשינו" גרידא.

עד כאן המילים שכותב רבי לוי'ק על המשפט הזה בתניא.

ב. מגילוי ההעלם לאור חדש

ימות המשיח – גילוי האור הנעלם; תחית המתים – אור חדש

בפירוש של הרבי על הקטע הזה נקרא מתוך הספר תפארת לוי יצחק רק את סיום דבריו, תכלית הכוונה שלו. כדי להסביר את ההבדל בין "מעשינו" ל"עבודתנו" הוא מסביר חילוק עיקרי בין ימות המשיח (התלויים ב"מעשינו") לתחית המתים (התלויה ב"עבודתנו"):

מהחילוקים שבין ימות המשיח לתחית המתים – שבימות המשיח יהיה הגילוי דאור אין סוף שהאיר בגילוי גם קודם הצמצום,

יש אור שבגילוי – מצד עצמו הוא מאיר – רק שיכול להיות עליו איזה הסתר, איזה מסך, שלא יתגלה לעינינו (בקטע הקודם כאן, שלמדנו לפני שבוע, מדובר על מסך ומחיצה). האור מצד עצמו קיים וגלוי, אבל יכול להיות שהוא מכוסה, וכדי לגלות אותו לנו צריך להוריד את הכיסוי – אז הוא ממילא יתגלה. זהו לא "אור חדש על ציון תאיר"[יג], אלא אור שמקדמת דנא הוא אור – רק שצריך לגלות אותו לעינינו.

דוגמה לכך יש בנושא של אגרת הקדש יא, "להשכילך בינה"[יד], בה מוסבר שצריך להאמין שהכל טוב בעצם – כל מה שקורה בעולם הוא לטוב, רק לא תמיד רואים את הטוב, שיהיה טוב הנראה והנגלה לעיני בשר. הכל טוב, אבל לעתים איני רואה זאת כי יש איזה מסך המכסה ומסתיר על הטוב, ואם אצליח להסיר את המסך – יתגלה לעיני שהכל טוב. לגבי אור ה', זהו האור שהאיר לפני הצמצום. כדי לברוא את העולמות ה' צמצם את אור אין סוף שלו (אור בגימטריא אין סוף). אור אין סוף תמיד היה גלוי, מילא את כל החלל והצמצום הוא מסך שמסתיר אותו. אם נוכל במעשינו הטובים להסיר את המסך – נראה את האור. למה המעשה שלנו נקרא "מעשה טוב"? כי הוא צריך להיות מאיר, "וירא אלהים את האור כי טוב"[טו]. לפי מה שכתוב כאן, המעשה עושה שהאור שהאיר במציאות יאיר לנו – פועל את הגילוי של "וירא אלהים את האור כי טוב". כל זה סוג אחד של אור, של ימות המשיח.

אפשר לחשוב שזהו השיא – היה צמצום, וכשיבוא משיח נראה את האור שלפני הצמצום. יכול להיות יותר מזה? כן – שיתגלה אור שלא היה גם לפני הצמצום! כך ממשיך הרבי:

ובתחה"מ ([עיקר] עולם הבא) יהיה הגילוי דבחינת העלם העצמי, אור חדש.

זה ווארט מאד יפה של הרבי. יש העלם עצמי, העלם שאינו במציאות, ואם הוא מתגלה – זהו "אור חדש", ש"חדש להיות אור", כמו שרבי הלל מסביר באריכות בהרבה מקומות[טז]. "חדש" הכוונה שקודם לא היה אור כלל, הוא היה עצם, ופתאום קורה שינוי מהותי, איזו אתהפכא – שהעצם הזה הופך להיות אור. הוא יאמר שהשינוי הזה קורה בזכות ה"עבודה" שלנו. גילוי האור החדש הוא התכלית שלי בעולם הזה – אחרת כל הסיפור לא כדאי. כל הסיפור של ירידת הנשמה לגוף הוא "ירידה צורך עליה"[יז]. מה יכול להיות עליה יותר מקדמת דנא, יותר מאור אין סוף שלפני הצמצום? אור חדש.

אם כן, ה"מעשה" מגלה את ההעלם שישנו במציאות, האור שכבר היה ורק נסתר, ואילו ה"עבודה" כל כך חזקה שהיא מגלה את ההעלם שאינו במציאות, אור חדש לגמרי. צריך רק להסביר את ההבדל בין "מעשה" ל"עבודה":

מעשינו – גילוי טבע הנשמה

וכיון שהגורם שכר המצוה היא המצוה (העבודה) עצמה, שצריכה להיות מעין השכר (ההמשכה שנעשית על ידה) – הנה המשכת הגילוי דאוא"ס שהאיר גם קודם הצמצום שבימות המשיח, היא ע"י "מעשינו", שהיא היגיעה לגלות את טבע הנשמה שהיה מקודם;

ליהודי יש שלשה סימנים – אנו בישנים, רחמנים וגומלי חסדים[יח]. אלה שלש מדות כנגד האבות[יט] (למפרע): מאברהם אבינו, עמוד החסד, אנו יורשים את תכונת "גומלי חסדים" – הטבע הטוב לעשות צדקה ולגמול חסד עם הבריות, לקרב ולחבק, "וימינו תחבקני"[כ]. הבושה היא סוג של יראה, מדת יצחק. כתוב שבטבע ישראל הם "עזין שבאומות"[כא], אבל במתן תורה ("מפי הגבורה", מדת יצחק) קבלנו בשת פנים – במתן תורה כתוב "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[כב], "זו בושה"[כג], אנחנו עדיין "עזין שבאומות" איפה שנצרכת עזות דקדושה (כמו ההלכה הראשונה בשו"ע, בה מובאים דברי המשנה "הוי עז כנמר"[כד]), אבל על פנינו יש יראה עילאה, יראת בשת ("בראשית" אותיות ירא-בשת[כה])[כו]. הסימן השלישי, "רחמנים" הוא כנגד יעקב אבינו, מדת התפארת שפנימיותה רחמים, שם הוי' (השם שמאיר גם בכלי של ספירת התפארת[כז]) שהוא מדת הרחמים. בכל אופן, הכל מתחיל מגמילות חסד, "טבע הטוב להיטיב" [כח]שיש לנו בירושה מאברהם, אבינו הראשון.

כתוב שם בגמרא שמי שאין בו את הסימנים האלה צריך לפקפק אם הוא בכלל שייך לעם שלנו. ובכל זאת, כתוב באגרת הקדש יב, שיתכן שהסימן המובהק הזה לא נמצא אצל חלק מהיהודים כל כך בגלוי, לכן צריך לעשות משהו כדי לגלות. אתה "טבע הטוב להיטיב" – לא יעזור! אתה חסיד! אתה חושב שאתה מתנגד? לא נכון, לא יעזור, רק יש כח שמסתיר על כך, צריך להסיר אותו ואז יתגלה החסד שלך. זו הפעולה של "מעשה הצדקה" – לגלות את הסימנים המובהקים שלך, שודאי וודאי קיימים בך, בהיותך בן לאברהם, יצחק ויעקב.

עבודתנו – יגיעה למעלה מטבע הנפש האלקית

אפשר לחשוב שאין משהו יותר טוב מלגלות את הסימנים המובהקים שלי. כמו סימנים של בהמה טהורה – אם אני מגלה את הסימנים אני טהור, אני כשר, אני בסדר. יש משהו יותר טוב? הרבי אומר שיש משהו יותר מזה – לעבור את הטבע הכי טוב שיש לך, יותר ממה שאנו יורשים מאבותינו. "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארֹממנהו"[כט], יש משהו ב"אלי" יותר מ"אלהי אבי"[ל]. כך, אנחנו אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו" – מקדימים לומר "אלהינו" לפני "ואלהי אבותינו". אנו עם סגולה – יש בי משהו שמסוגל להגיע יותר מההעלם שלי, יותר מהגנים הטובים שלי.

שוב, יש את הכי טוב שלך, ויש יותר טוב מהכי טוב שלך. הכי טוב שלך הוא לגלות שאתה גומל חסדים, שאתה טוב בעצם, שאתה בישן וגם עז, ושאתה רחמן. אבל אפשר גם לעבור את זה. איך יתכן? מה זה יכול להיות? גילוי טבע הנשמה הוא להוולד נקי, כמו שאמרנו על רש"י – גם זה דורש עבודה, אבל די לשם כך ב"מעשה הצדקה", ב"מעשינו". בשביל להגיע ליותר נדרשת "עבודת הצדקה", "עבודתנו". זה ווארט מאד יפה של הרבי:

והמשכת הגילוי דהעלם העצמי, אור חדש, היא ע"י "עבודתנו", שהיא היגיעה שלמעלה גם מהטבע דנפש האלקית, שעי"ז נעשה אצלו ענין חדש שלא היה גם מצד נשמתו.

דווקא בגלל המניעות והעיכובים והקשיים של העולם הזה, כמו המים שעוברים בגידי הארץ, שלוחץ מאד-מאד – הלחץ של הצער, של הצרות של העולם הזה – אפשר להגיע יותר מהטבע הטוב שלך, לגלות את ההעלם העצמי שלך, סוג אחר בכלל של יגיעה. יוצא שב"יגעתי ומצאתי"[לא] יש שתי דרגות נבדלות לגמרי – "יגעתי ומצאתי" כדי למצוא את הטבע הטוב שלך, מי אתה מקדמת דנא, והיגיעה כדי לעבור את הטבע שלך לגמרי.

זהו ביאור מאד חשוב ויפה של הרבי על הקטע של אבא שלו (צריך ללמוד את הכל – קראתי כעת רק את הסוף).

ג. הטבע היהודי – "אברהם אברהם"

בטול הנפש הבהמית – גילוי הטבע היהודי

עוד פעם, הווארט הוא ש"מעשה" נועד לגלות את טבע הנפש האלקית שלך. מהו הכיסוי על הטבע הזה, שעל ידי יגיעה צריך להורידו? הנפש הבהמית. זו הקדמה לכל ספר התניא – צריך לבטל-לשבור את הנפש הבהמית כדי לגלות-לחשוף את הנפש האלקית. זהו שלב ראשון בעבודת ה', שנקרא "מעשה". אם אתה מצליח – אתה הופך להיות רחמן, בישן וגומל חסדים בגלוי, כמו שכל יהודי הוא בעצם, ירושה מאבותינו. העבודה הזו טובה בשביל משיח. זו גם נקודה חשובה: התקופה הראשונה של משיח, שעדיין "עולם כמנהגו נוהג", היא שאנחנו מה שאנחנו – אנחנו יהודים.

צריך לומר ששתי הבחינות שמוסברות כאן הן בעצם שתי דרגות של מה שאנחנו קוראים הטבע היהודי[לב]. על פי פשט, הטבע היהודי הוא רק המדרגה הראשונה. אבל, כפי שהסברנו, המדרגות של "זה אלי" ו"אלהינו", שלפני "אלהי אבי" ו"אלהי אבותינו", הן גם מדרגות ששייכות לנו, לטבע שלנו כעם סגולה. אלה מהות ועצם שעדיין בהעלם שאינו במציאות, אך גם הם אנחנו – זו המדרגה של תחית המתים.

תחית המתים – אמונה וקידוש ה'

מה כתוב בתניא על תחית המתים? איך מגיעים אליה? כתוב[לג] משהו מאד פשוט – שתחית המתים היא על ידי אמונה. אדמו"ר הזקן אומר שיש זמנים, גם כעת, שצריך לחשוב שאין לי שום מצוה חוץ מאמונה – ממש כמו שלעתיד לבוא מצוות בטלות[לד]. מצוות בטלות דווקא בתקופת תחית המתים, כמו שאדמו"ר הזקן פוסק יותר מאוחר באגרת הקדש[לה]. תחית המתים היא נס, שאין כבר סדר של העולם שצריך לתקן בגלל שמקלקלים אותו. לעומת זאת, התקופה הראשונה של משיח, בה "עולם כמנהגו נוהג" , בדיוק הפוך – היא הזמן של שלמות קיום המצוות, "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך"[לו] (ההעלם שישנו גם כעת במציאות).

מה נשאר אחרי שמצוות בטלות? לפעמים אנחנו מסבירים[לז] שיש מצוה אחת שנשארת – קידוש השם, "ונקדשתי"[לח], המצוה היחידה בתורה שכתובה בלשון נפעל, נעשית מעצמה[לט]. אבל בתניא כתוב יותר פשוט, שנשארת רק אמונה פשוטה, ועל כך כתוב "וצדיק באמונתו יחיה"[מ] – "כתחית המתים ממש". תחית המתים היא בשביל להגיע לשלמות האמונה. הבעל שם טוב בא בשביל להחדיר את האמונה, והאמונה שלנו מגיעה למקום של העלם שאינו במציאות, ההעלם העצמי, והוא שהופך להיות אור חדש – "אור חדש על ציון תאיר". שוב, העבודה היא לעבור את הטבע של הנפש האלקית.

נפש אלקית ונפש בהמית – הכל יחסי

הרבי לא כותב בפירוש, אבל עולה מכאן עוד תופעה משמעותית – ישוב לקושיא חשובה בספר התניא:

בפרק א של התניא כתוב שהסימנים האלה של בני ישראל הם מצד החלק הטוב של קליפת נוגה, הנפש הבהמית שלנו. אבל באגרת הקדש יב, שהזכרנו כאן, הוא כותב שזהו טבע הנפש האלקית. איך יתכן?

רואים כאן דוגמה חשובה ויסודית של מה שנקרא 'לפי ערכין' – בקבלה וחסידות הכל יחסי, אפילו מושגים שמן הקצה אל הקצה. אפילו מושגים כמו תהו ותיקון, לדוגמה. יש משהו שהוא תהו ביחס לתיקון מסוים, ואותו דבר הוא תיקון ביחס לאיזה תהו קודם. כלומר, אתה יכול להיות בתיקון, ופתאום – ביחס למה שיבוא אחריך – אתה תהו. איפה רואים זאת בפירוש? דברנו על זה גם לאחרונה[מא] – שלש הקבלות, קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט. האריז"ל אומר[מב] שקבלת הרמ"ק, עם כל קדושתה וגדולתה, היא  תהו ביחס לקבלה שלי שהיא תיקון. מהו תיקון? התלבשות. קבלת הרמ"ק היא השתלשלות, עילה ועלול. תפיסת המציאות כהשתלשלות היא תהו ביחס לתפיסת המציאות כהתלבשות, נשמה בתוך גוף. אבל גם האריז"ל, עם כל הכבוד – והוא יודה בכך בשמחה רבה – הוא תהו ביחס לחסידות, לבעש"ט, השראה. ההתלבשות, כמה שהיא תיקון ביחס להשתלשלות, היא תהו ביחס להשראה – שהיא ה"שוין לטובה", "'ונקה' לשוים"[מג].

שוב, חדשנו עכשיו שאפילו מושגים הפוכים באופן קיצוני, כמו נפש אלקית ונפש בהמית, הם 'לפי ערכין'. האם יש מציאות שהנפש האלקית יכולה להיות נפש בהמית ביחס לאיזה נפש שיותר ממנה? אם האלקות שבך היא עדיין משהו טבעי – לא 'ביג דיל' שאתה יהודי. בסדר, יש לך מדות טובות, כל הכבוד. אבל נפש אלקית באמת, כפי שמוגדר כאן, היא הגילוי העצמי, גילוי של אור חדש. הרבי אומר כאן בפירוש שלשם כך צריך יגיעה כדי לעבור – לשבור כביכול – את טבע הנפש האלקית, כדי להגיע להעלם שאינו במציאות שלך. ככה אפשר לפרש, להסביר את הסתירה-לכאורה הזו, שפעם אחת הוא קורא למדות היהודי מדות של נפש הבהמית – החלק הטוב, בהמה טהורה – ופעם אחת הוא קורא למדות האלה אלקות, הנפש האלקית שלך, "חלק אלוק ממעל ממש". שוב, הכל לפי ערכין, יחסית.

מעשה-עבֹדה – "אברהם אברהם"

נעשה גימטריא יפה: יש כאן שתי בחינות – מעשה ועבודה. בתורה עבודה כתובה תמיד חסר – עבֹדה (כמו בהרבה מקרים בתורה שבכתב, בספרים היותר מאוחרים, במיוחד דברי הימים – הכתיב מתמלא[מד]). לצורך הגימטריא נעשה כמו שכתוב בתורה, בלי ו[מה] – מעשה-עבדה שוה מלכות, 496.

מלכות היא גם מספר משולש – של שם א-ל, "חסד אל"[מו], יש קשר בין חסד למלכות – וגם מספר משוכלל, שהרבה-הרבה יותר נדיר ממספר משולש. מאד מתאים כאן למשפט בתניא, שבכך תלויה השלמות – השלמות של ימות המשיח תלויה במעשינו ועבודתנו. אבל יש כאן שתי מלים והמלה מלכות עצמה מתחלקת לשנים (הממוצע) – "אברהם אברהם"[מז]. אברהם הוא רמח, רמז ל-רמח מצוות עשה שכנגד רמח אברין דמלכא (ז"א, האדם העליון), שהן בשביל לגלות אור. אף על פי שאמרנו שמאברהם אבינו יורשים את הטבע הטוב, אבל בעצם מעשה-עבדה עולה "אברהם אברהם", כמו שכתוב בעקדה.

איך מפרשים "אברהם אברהם" בעקדה? יוצא כאן פירוש עמוק, ש"אברהם" הראשון הוא הטבע הטוב של אברהם עד אז. בן כמה היה אברהם אבינו בשעת העקדה? 137. איך הוא עבד את ה' כל החיים עד אז? ב"מעשה", מעשים טובים, הכנסת אורחים. הוא עשה זאת ביגיעה, "יגעתי ומצאתי תאמין". הוא "ראש כל המאמינים"[מח] ובשביל להאמין גם צריך יגיעה. עד העקדה, ולא עד בכלל, הוא גלה את הטבע הטוב הקיים אצלו – את אור אין סוף שבו, את ההעלם שישנו במציאות שלו. אבל בעקדה התחדשה היגיעה, ההליכה נגד השכל לגמרי, "והאלהים נסה את אברהם"[מט] באמונה – קפיצה, דילוג קוואנטי, של אמונה, של אברהם אבינו. זה להגיע לעוד אברהם – יש אברהם שישנו במציאות ויש אברהם שאינו במציאות.

מה הן שתי המדרגות האלה במלים פשוטות אצל אדמו"ר האמצעי? "אחד" ו"יחיד" שלפני הצמצום[נ]. "אחד" הוא אור אין סוף שמלא את החלל, את כל המציאות, לפני הצמצום – זו בחינת אברהם מצד עצמו, "אחד היה אברהם"[נא], "כי אחד קראתיו"[נב]. אבל ההעלם העצמי, שכאשר הוא מתגלה הוא "אור חדש", נקרא "יחיד". כמה שצריך יגיעה לגלות את ה"אחד", כדי לגלות את ה"יחיד" צריך יגיעה באין ערוך – "עבודה", לא רק "מעשה". זו עבודת אברהם בעקדה – לגלות ולהתאחד עם שרש "בנך יחידך"[נג], עם הנכונות להקריב את בחינת ה"יחיד" שלך למען שמו יתברך, וד"ל.

שוב, כל מה שאמרנו שיש את ה'אני' שהוא ירושה מאברהם אבינו ואת ה'אני' העצמי, שאינו גלוי לי, אפילו לא לנפש האלקית שלי – אבל גם הוא אברהם, עוד אברהם אבינו, "אברהם אברהם". הכל כאן אברהם, עמוד הצדקה והחסד, ולכן הכל צדקה –"מעשה הצדקה" ו"עבֹדת הצדקה". שני אלה יחד הם הגימטריא של מעשה-עבדה, "אברהם אברהם" – גימטריא מאד יפה, שמלמדת ומשכילה אותנו מה הן שתי הדרגות האלה.

ד. "מעשה הצדקה" ו"עבודת הצדקה"

היות שאנחנו מדברים עכשיו על אגרת יב, נראה עוד מה כתוב שם, ויש עוד ביאור שלא מובא בכלל בספר הזה (כי אין לרבי ביאור עליו) – ביאור גדול מאד עמוק של רבי לוי'ק, שכדאי ללמוד[נד]:

האגרת מתחילה ומבוססת על הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" – פסוק מאד יפה, עם גימטריא מאד יפה, 2366, שם הוי' כפול הוי' א-דני, 26 כפול 91, דוד כפול 13 ברבוע, יג פעמים יעקב.

רק שתי המלים הראשונות, "והיה מעשה", שוות 21 ברבוע, בגימטריא אמת. אם המעשה הוא אמת – הוא מגלה את הטבע של הנפש האלקית מהסתר הנפש הבהמית. יוצא כאן עוד ווארט על מעשה ועבודה. מעשים טובים הם אמת – רב אמתי, שפוסק הלכה, "לאסוקי שמעתתא דהלכתא", הוא אמת. אבל "זו אמת אבל לא אמת לאמתו" (כמו שאמר רבי נחמן לרבי נתן) – אמת לאמתו היא שאדם עובר לגמרי גם את טבעו האלקי ומגיע להעלם שאינו במציאות של עצמו, גילוי בחינת יחיד, "אור חדש".

יש עוד חלוקות מאד יפות בחשבון בתוך הפסוק הזה. יש "שלום" לעומת "השקט ובטח עד עולם" – תחברו רק את המלים האלו, ותראו כמה הן שוות וכמה שוות שאר המלים של הפסוק[נה], ועוד ועוד. כדאי להשתעשע בפסוק הזה[נו].

והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. להבין ההפרש שבין מעשה לעבודה [נושא האגרת.] ובין שלום להשקט ובטח כו' [השכר של שניהם.] ע"פ מה שארז"ל ע"פ עושה שלום במרומיו [בין שני מלאכים מנוגדים:] כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה כלומר שמיכאל שר של חסד הנק' בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך והוא בחי' ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות עליונים לתחתונים ובחי' אש שטבעה לעלות למעלה היא בחי' הגבורה והסתלקות השפעת החיים [תנועה הפכית:] ממטה למעלה שלא להשפיע רק בצמצום עצום ורב והן מדות נגדיות והפכיות זו לזו והיינו כשהן בבחי' מדות לבדן.

אם הן רק מדות בלב, כמו "אברהם" הראשון שאמרנו הרגע – המדה הטבעית של גומל חסדים, של "טבע הטוב להיטיב". אם זו רק מדה טבעית – יש לה גם את המנגד, את ההיפך. אם יש דבר והיפוכו, איך עושים שלום ביניהם? רק אם מתגלה משהו שלמעלה משניהם, למעלה מטבע המדה כפי שהיא מדה בפני עצמה. כך במדות לבדן – חסד וגבורה, אברהם ויצחק בפשט שלהם.

אך הקב"ה עושה שלום ביניהם דהיינו ע"י גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאור א"ס ב"ה אשר כשמו כן הוא שאינו בבחי' מדה ח"ו

מדה היא גם במשמעות של תכונה בלב, מדה נפשית, וגם לשון מדה וגבול – מוגבל. כנראה אם שתי המשמעויות הן אותה מלה – הא בהא תליא, אותו דבר. כל המדות המיוחדות בנפש – כל אחת במדה שמצטיין בה – הן מוגבלות, יש להן מנגד, ההיפך. ממילא, אין לו שלום אמתי. שלום הוא שאתה משלים עם ההיפך שלך – כח להשלים. יש משהו יותר מלהשלים – "השקט ובטח", שלכתחילה אין שום מנגד, הכל מאה אחוז אחד, אין שנים, אין נגדיות, אין הפכיות. זהו גם משהו נצחי, "השקט ובטח עד עולם".

אלא למעלה מעלה עד אין קץ אפילו מבחי' חב"ד מקור המדות ואזי המדות נגדיות של מיכאל וגבריאל נכללות במקורן ושרשן והיו לאחדים ממש ובטלים באורו יתברך המאיר להם בבחי' גילוי ואזי מתמזגים

הוא אומר שעל ידי שמתגלה הקב"ה שלמעלה משניהם, מיכאל וגבריאל, מה נמשך ומתגלה? "הארה רבה והשפעה עצומה מאד". על המלים האלה, ביטוי מיוחד שמופיע רק כאן בספר התניא – כל כך יפה ומורכב – זו דוגמה למשהו שמיד יתפוס אבא של הרבי ויסביר. יש כאן שלשה דברים. כעת קראנו בתחלת האגרת. מה שגם אבא של הרבי לא מציין, שהמלים האלה מופיעות שוב בסוף האגרת:

וז"ש והיה מעשה הצדקה שגם הצדקה [שמגלה את אברהם הראשון שבך.] הנק' בשם מעשה ולא בשם עבודה [עבודה היא לעבור את הטבע של הנפש האלקית שלך.] אעפ"כ באתעדל"ת אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור א"ס ב"ה בהארה רבה והשפעה עצומה ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה רק שבעוה"ז השפל לא יתגלה השלום והבירור [התיקון, כמו שדברנו קודם על קלקול ותיקון.] ופירוד הרע מהטוב עד עת קץ ולא בזמן הגלות כנ"ל [אבל אחר כך צריך להגיע יותר מזה, לעבודה, שעוברת גם את השלום הראשוני ומגיעה ל"השקט ובטח עד עולם".]

בכל אופן, הוא משתמש כאן באותו ביטוי, "הארה רבה והשפעה עצומה", בשינוי אחד – בלי המלה "מאד". בתחלה על שתי הדרגות כתב "הארה רבה והשפעה עצומה מאד", וכאן על ה"מעשה", להגיע ל"אחד", ל"אין סוף", יש "הארה רבה והשפעה עצומה", בלי מאד. אחר כך כותב על המדרגה השניה:

אך הצדקה בבחי' עבודה הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני [מתוך הלחץ של העולם הזה.] מפני רצון העליון ב"ה ואתכפיא ס"א ואזי אסתלק יקרא דקוב"ה כו' וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע [מתגלה אור חדש, אברהם השני, אור שחדש להיות אור.].

רואים שעיקר החידוש של ה"עבודה" הוא ה"מאד", ואפילו "מאד מאד", כמו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[נז]. לפי דרכנו נסביר ש"בכל לבבך", כולל הפיכת הנפש הבהמית לשמש את הנפש האלקית, ו"בכל נפשך", שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות[נח], מוכן למסור את הנפש – זה עדיין הטבע הראשון, לפני העקדה. לכן כתוב שהקרבת בנו יחידו ("בנך יחידך"), נגד מה שה' אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע"[נט], הוא יותר מהנכונות שלו למות בעצמו. בשביל אברהם אבינו לא חידוש למות בעצמו, אבל מסירות הנפש והנסיון של העקדה באין ערוך יותר, ומביאה לדרגת "מאד" ואפילו "מאד מאד".

עד כאן הביטוי היחודי, שמופיע רק כאן בתניא, "הארה רבה והשפעה עצומה" ובכללות מוסיפים את המלה "מאד", בשביל לכלול את שתי הדרגות. כשמחלקים, "הארה רבה והשפעה עצומה" הן רק במדרגה הראשונה וה"מאד" וה"מאד מאד" הן המדרגה השניה, "בכל מאדך", הדרגה עליה נאמר "עושין רצונו של מקום"[ס]. מכאן אפשר ללמוד גם כן מהו "עושין רצונו של מקום" – הרצון האמתי של ה' הוא שתעבור את הטבע של הנפש האלקית שלך. זה מה שה' רצה כשהוריד אותנו כאן למטה. הנפש האלקית הוא ה'בהמה' שלך, הבהמה של כל יהודי היא שיש לו נפש אלקית – לא התכל'ס לגלות את הנפש האלקית כפי שהיא בהעלם העצמי.

כעת נעשה בקיצור:

הארה רבה הוא בחינת אור מקיף,

קודם כל הוא מבדיל בין הארה להשפעה, אור ושפע. בכללות, אור בפני עצמו הוא מקיף, לא חודר ומתלבש בפנימיות, ושפע, כמו "שפעת מים", הוא אור פנימי. האור המקיף, הוא "רבה" והפנימי "עצומה".

כי לשון הארה שייך לומר באור, שאור אינו מתמזג עם הדבר שמאיר עליו,

האור לא ממש נכנס לשלחן – הוא מאיר על השולחן, שורה על השולחן. יש לנו ספר שלם על פוטוסינתזה – בצמחים האור הופך לחיות, האור הופך לשפע. זהו חידוש גדול. סתם אור לא מתמזג בדבר שמאיר עליו – רק מאיר אותו, אבל לא נכנס בו להחיותו. זהו ההבדל בין אור לחיות, יש אור-חיות-כח. ההארה שלא מתמזגת היא הגדרת המלה מקיף – הוא מקיף אותו.

והיינו בחינת מקיף, אבל השפעה עצומה הוא בחינת אור פנימי, כי לשון שפע שייך במים, כמו שכתוב שפעת מים, שפע ימים, מים נכנסים בפנימי בהכלי,

מים נכנסים לכלי והם "מים חיים". תכלית המים, בפרט כשעוברים את גידי הארץ, הלחץ, להפוך למים חיים. יש אור ומים, מקיף ופנימי – שתי בחינות חסד, אור הוא חסד וגם מים הם חסד. זהו גם חידוש חשוב, יחסית האור – שהוא מקיף – הוא החסד שבחסד ואילו הפנימי הוא הגבורה שבחסד ("גבורות גשמים" היינו התגברות החסד של מי החסד לחדור לתוך הקרקע כו'). תמיד היחס בין מקיף לפנימי הוא בין חסד לגבורה, אבל היות שמים – "זכור אב נמשך אחריך כמים"[סא], משפיע מלמעלה למטה, כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך[סב], הוא חסד, אבל ביחס לאור מקיף הוא גבורה (שבחסד).

ובמלת אור נקט מלה רבה ובהשפעה מלת עצומה, היינו רבה הוא מצד חסד ועצום שפירושו תוקף הוא מצד גבורה, וחסד הוא בחינת מקיף, כמו שכתוב וימינו תחבקני,

חיבוק הוא מקיף. כשאור מקיף על השלחן הוא בעצם מחבק את השלחן – דימוי יפה. דבר מקיף מחבק אותך, לא נכנס בתוכך, אבל בהחלט מתייחס אליך ומקרב אותך (ב"מקיף" יש גם משמעות של תוקף, יש בהחלט תוקף מסוים בחיבוק, כל מנת לקרב, אך אינו כתוקף החדירה פנימה ממש, ודוק).

וגבורה הוא בחינת פנימי, כי מה שהאור מצטמצם בבחינת פנימי זו הוא גבורה,

כדי להכנס לכלי ולהחיות את עצמו הוא צריך לצמצם את עצמו. כמו רב שצריך לצמצם שכלו כדי שיבינו אותו. אחרת נשאר מקיף – אם הוא רוצה שיבינו אותו צריך לצמצם עצמו (או שמצליח או שלא...).

ומאד יש לומר הוא מקיף החוזר,

זהו עיקר החידוש של רבי לוי'ק כאן. יש שני מקיפים[סג], מקיף של אור ישר, שהוא מקיף לכתחילה. כשאור יורד – הוא יורד עלי, מחבק אותי, לא נכנס בתוכי. זהו מקיף דאור ישר. יש מקיף דאור חוזר – שהאור נכנס, על מנת להקלט בכלי ובכך להחיות אותו, אבל בכל אופן הרב הזה, שממשיך שפע בפנימיות, לא יכול לצמצם את עצמו מספיק, עדיין יש יותר מדי. אף רב, כמה שמצליח לצמצם את עצמו, לא מסוגל לצמצם את עצמו לגמרי. תמיד נשאר במה שנכנס לכלי משהו שהוא יותר מדי. כמו "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[סד], "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"[סה] – אתה נותן לי, אבל רוב ברכה הוא  יותר מדי, "לית כל מוחא סביל דא"[סו]. לכן החלק היותר מדי, שבטח ישנו, יוצא מהכלי בחזרה, כאור חוזר. כשהוא יוצא מהכלי כאור חוזר הוא יוצר מקיף – מקיף את הכלי עכשיו. המקיף הזה, שהיה רגע כמימרא בתוך הכלי, אבל היה יותר מדי בשביל הכלי להכיל – "רוב טובה" – יוצא מן הכלי ונשאר שם כמקיף. זהו "מקיף דאור חוזר".

אני קורא זאת, כי הקטע הזה מאד מצא חן בעיני – "מאד" הכוונה יותר מדי, יותר מדי בשביל לקלוט בפנימיות. זהו הפירוש, פשט במלה מאד. ממילא, אם ההשפעה היא "עצומה מאד", החלק המאדי הזה עולה, נוגע ואינו נוגע, מטי ולא מטי – מסתלק מהכלי ונשאר בבחינת מקיף דאור חוזר. אם כן, הסדר הוא שקודם יש מקיף דאור ישר, "הארה רבה", ואחר כך השפעה פנימית על ידי צמצום, שצריך בשביל זה להיות תקיף עצום, "השפעה עצומה", ויש את ה"מאד" – מקיף דאור חוזר. כל המושגים האלה מוסברים באריכות בעץ חיים[סז], בקבלה – שלשת השלבים שהסברנו עכשיו.

והיינו הארה רבה הוא מקיף הישר, השפעה עצומה אור פנימי ומאד מקיף הוא חוזר, כי כך הוא סדרן, בתחלה נמשך בבחינת מקיף ואחר בבחינת פנימי ואחר כך מריבוי האור הפנימי שאין הכלי יכולה לסובלו יוצא האור בבחינת המקיף החוזר [כך מוסבר באריכות בשער המקיפים בעץ חיים. ממילא מובן ש"מאד" הולך דווקא על "השפעה עצומה", ולא על "הארה רבה". "השפעה עצומה מאד", כאשר החלק המאדי של ה"השפעה עצומה" לא נסבל, "לית כל מוחא סביל דא", והוא עולה ונעשה מקיף החוזר.]. ועיין בע"ח שער המקיפים.

 

יש פה עוד הרבה הסבר, אותיות מאד עמוקות של קבלה וחסידות, שמאד כדאי ללמוד[סח] – אבל נפסיק כאן. שוב, הוא לא מדייק, הדיוק הכי חשוב כאן, שבהמשך כתוב המקיף דאור ישר והפנימי, ואומר שזו המדרגה הראשונה של "והיה מעשה הצדקה שלום", ו"מאד" זו המדרגה השניה, אברהם השני, ה"עבודה" להגיע להעלם העצמי.

עכשיו באמת נקצר, שלא יהיה "רוב טובה"...

ד. דין גבורה וצמצום (השלמה)

על אגרת הקדש יב יש שני קטעים של רבי לוי'ק. כדאי שנקרא גם את הקטע השני – שנלמד כל מה שאומר על האגרת:

הדין והגבורה והצמצום: הג' לשונות. דין, גבורה, צמצום. י"ל לנגד הג' בחי' גבורות שבמל' [שבנינה מהגבורות. יש כמה אופנים להסביר:]. בדעתה בגופה וברחמה [קו האמצעי שלה, דעת-תפארת-יסוד, היתד שלה. סוד "ותקעתיו יתד במקום נאמן"] שלנגדם הוא הג' חלוקות דהלוים. קהת [דעת המלכות] גרשון [גוף המלכות] מררי [רחם המלכות.] ועיין בל"ת להאריז"ל ר"פ נשא. (ומספר די"ן גבור"ה צמצו"ם, הוא שמו"ר. ששמור הוא מל"ת, שמור לנוקבא דמל' [גימטריא יפה. לא כותב שעולה גם יעקב-יעקב-יעקב – אפילו שהכל גבורה הוא עולה כפולת יעקב דווקא. הקשר הוא שיש כאן ג מקומות בקו האמצעי דווקא של המלכות, ה"בריח התיכון" של המלכות, בחינת יעקב. והוא עולה שם הוי' ("הוי' בחכמה") כפול שם אהיה (שם הבינה, יחוד או"א המאיר במלכות דרך הקו האמצעי של המלכות דווקא), מספר חשוב.]). גם י"ל לנגד קו השמאל בג"ה [שהזכרנו קודם על יחזקאל-קהלת-משלי. דין כנגד יחזקאל, גבורה כנגד קהלת וצמצום כנגד משלי.]. או י"ל לנגד מל' [במקום הוד. מלכות היא דין – "דינא דמלכותא דינא".] גבורה דז"א [במקום גבורה בכלל. "גבורה" סתם היא ספירת הגבורה שבפשט הוא הגבורה של פרצוף ז"א.] בינה [פרצוף אמא. שכאן הוא הצמצום – לפי זה הצמצום הוא יחזקאל ש'סותר' את משה רבינו.] שהוא מה ששם אלקים ישנו בג' מקומות בבינה בז"א ובמל', כמ"ש במאו"א מע' אלקים [הפירוש הראשון היה שלש גבורות דמלכות, השני קו שמאל של כל פרצוף, והפירוש השלישי שלשה פרצופים מלמטה למעלה.]. ועיין בטעמי מצות להרח"ו ז"ל במצות שמן המשחה בפ' תשא.

עוד גימטריא יפה שהוא לא מביא: דין גבורה צמצום (החדוש הוא הצמצום, כי דין-גבורה הרבה פעמים כתוב יחד, שעולים יחד פר, סוד ידוע של פר דינים בכתבי האריז"ל) הם שלשה מספרים עולים – 64 (4 בחזקת 3, שהוא 8 ברבוע ו-2 בחזקת 6), 216 (6 בחזקת 3, יש כאן שני מספרים שהם חזקת 3, דו), 266. ההפרשים 152 ו-50, הבסיס מינוס 102, אמונה. זה אומר שזו סדרה מוגבלת במספרים החיוביים. באמת יש עוד שני אברים חיוביים – 212 (רוח) ו-60 (כלי). כל חמשת המספרים החיוביים שבסדרה עולים יחד 820, משולש 40, "ואהבת לרעך כמוך", "מעין המתגבר" (היה פעם ב"תורת חיים" מאמר שלם על המספר הזה). רת"ס = 390 = 15 פעמים הוי'. שני המספרים האחרים, רוח-גבורה (במשיח נאמר "רוח עצה וגבורה"), ה"פ אלהים. שני המספרים שהוספנו לסדרה, 214 ו-60, הם פעמיים 137, קבלה קבלה (ה'כנף' = עז, סוד "כלי עז" בגימטריא קבלה כו', כמבואר במ"א).

צריך להסביר יותר טוב את פשט המלים האלה: דין הוא בקורת ועונש. יש דינא קשיא ודינא רפיא, אבל דין הוא התייחסות לזולת – כמו בית דין, בו דנים את האנשים. עיקר הדין שייך למלכות – "דינא דמלכותא דינא". גבורה היא משהו יותר פנימי. הדין על הזולת, וצריך להמתיק אותו – "הוי דן את כל האדם לכף זכות". הפשט בדין שאני מבקר את הזולת, מעורר דינים. שוב, גבורה היא התגברות פנימית יותר, כמו "איזהו גבור הכובש את יצרו", עבודת האתכפיא (בז"א). מהו צמצום לפי זה? עצם ההגבלה, שאני מוגבל – הכרה (בבינה, "מבין דבר מתוך דבר") שאני מוגבל. יש הכרה באין סוף, אבל המציאות שבי היא מוגבלת – האין סוף נעלם – לצורך דירה בתחתונים, התלבשות האור בתוך כלי, השפע בתוך כלי, כפי שהסביר על "הארה רבה והשפעה עצומה". צמצום אותיות עצום. זה צמצום לשון ריכוז, לא הסתלקות, כשהתכלית להמשיך בלי גבול בתוך גבול, מתוך הכרת המוגבלות, אבל תוך כדי זה שהצמצום גופא לא כפשוטו – עיקר תורת הבעל שם טוב.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• השלמות של ימות המשיח ותחית המתים תלויה במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות.
• בגלות עושים כל הזמן תיקונים – על קלקולי העבר ועל הקלקולים המתחדשים בהוה.
• "מעשינו" היינו פעולה רגילה וטבעית, יחסית, ו"עבודתנו" יגיעה מעבר להרגלים ולגבולות השגרתיים.
• "מעשה טוב" מגלה את ה"אור כי טוב" שלפני הצמצום – גילוי שהכל טוב אלקי.
• "עבודה" מגלה מההעלם העצמי "אור חדש" שלא האיר מעולם.
• תכלית ירידת הנשמה לעולם – "ירידה צורך עליה" – היא גילוי "אור חדש".
• "מעשה" מגלה את טבע הנפש האלקית שאנו יורשים מהאבות – ביישנים, רחמנים וגולמי חסדים.
• "עבודה" עוברת את טבע הנפש האלקית שבירושה לנו – גילוי "זה אלי" ו"אלהינו" שלמעלה מ"אלהי אבי" ו"אלהי אבותינו".
• בן לעם סגולה מסוגל לגלות איכויות שמעבר לגֵנים הטובים שלו – יותר טוב מהכי טוב שלו.
• בימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" – מתגלה הטבע הטוב על ידי "מעשה". ימות המשיח הם הנס המוחלט שמתגלה על ידי "עבודה".
• תחית המתים היא גילוי עצם האמונה היהודית – ההעלם העצמי שבנפש.
• סימני הטהרה ה'טבעיים' של הנפש האלקית, המתגלים על ידי "מעשה", הם יחסית נפש בהמית ביחס לגילוי ההעלם העצמי שעל ידי "עבודה".
• מעשה-עבֹדה עולה "אברהם אברהם" – עד לעקדה אברהם עושה "מעשה" (וממנו יורשים את טבע הנפש האלקית) ובעקדה הוא עובר ל"עבודה" (ומשם יורשים את הכח לעבור את הטבע).
• עד לעקדה מגלה אברהם את "אחד" שלפני הצמצום – "אחד היה אברהם". בעקדה מגלה אברהם את "יחיד" שלפני הצמצום – בהקרבת "בנך יחידך".
• כל הטבע היהודי הוא חסד וצדקה של אברהם – "אברהם אברהם".