ארבע דמויות משפיעות

שיעור למדריכי תנועת רבי חייא (ח"א)

ליל שבת בא תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחד מנושאי-היסוד של החסידות, הוא קבלת התורה לא רק "מפי ספרים" אלא גם "מפי סופרים" – מפי דמויות חיות, המוסרות את התורה, מדריכות בדרכי העבודה ומשמשות דוגמה חיה בעבודת ה'. כשמעמיקים אפשר לשרטט מבנה של ארבע דמויות שמכוונות את האדם בעבודת ה' – רבי, משפיע, צדיק וגִבור – כאשר כל דמות בונה בו קומה אחרת ומעניקה לו תכונות אחרות בעבודה. הנושא הזה, בו הרחיב הרב בכמה הזדמנויות במשך השנים, מקבל בשיעור הזה פרק נוסף.

פרק א הוא מעין סיכום תמציתי של כלל הנושא כפי שדובר בעבר, תוך הדוגמאות האישיות של הרב לארבע הדמויות בחייו והתמקדות בדמותו של הרה"ח משה-צבי הלוי סגל – חמיו של הרב וה'גבור' בין הדמויות שלו (כהוראת הרבי מליובאוויטש לרב ללמוד ממנו את עניני הציבור) – שיום ההולדת שלו חל בשבת בה נמסר השיעור. פרק ב הוא תורף החידוש של ההתוועדות, המגדיר במושגים חדשים את התכונות שמתקבלות מארבע הדמויות – רוממות א-ל, שפלות האדם, אהבה (לתורה ולעם) ועזות דקדושה. השיעור נמסר לצוות מדריכי תנועת הנוער רבי חייא – תנועה בראשות הרב שעורכת פעילויות לבנים לפני גיל בר-מצוה. פרק ג מתייחס בקיצור לחשיבות התנועה והוא תשובות לשאלות שהעלו המדריכים לגבי הפעילות בכלל ולגבי תוכן השיעור בפרט. שיעור מרתק, עסיסי ונוגע שאסור להחמיץ.

ליל שבת (אחרי ערבית)

נגנו ניגון הבעל שם טוב ועוד.

א. רבי משפיע צדיק גִבור

ארבע דמויות

אחד הנושאים שאנחנו אוהבים לדבר עליו[ב] הוא ארבע דמויות שצריכות להיות לכל אחד בעבודת ה' – רבי, משפיע, צדיק וגִבור. ארבע הדמויות הללו יכולות להכלל גם באדם אחד – שהוא גם הרבי, גם המשפיע, גם הצדיק וגם הגבור – ויכולות גם להופיע במספר אנשים, אך לכל אחת מהן תפקיד אחר במה שהוא נותן לי בעבודת ה'.

הסברנו שארבע הדמויות הללו הן כנגד אותיות שם הוי' ב"ה:

הרבי והמשפיע הם כנגד י-ה, אבא ואמא, שמכל אחד מהם מקבלים משהו אחר בחינוך, כמו שנסביר עוד יותר בהמשך. בגדול, מהרבי מקבלים דרך בחיים, גילוי של אור אלקי, ומהמשפיע מקבלים מה שנקרא בחסידות 'ביטוש'. בתניא[ג] מובא משל מהזהר[ד] ש"אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה" – אם האש לא אוחזת בעץ צריך לבטש אותו, וכך אם האור של הנשמה לא מאיר באדם צריך לבטש את ישותו. הביטוש עושה בחסיד "חותם שוקע", הופך אותו לכלי לאור האלקי (אותו יקבל מהרבי, וכדלקמן). יש בחסידות[ה] עוד כמה משלים עיקריים וחשובים לַצורך בביטוש אותו מקבלים מהמשפיע.

הצדיק הוא כנגד ה-ו שבשם, הכוללת את כל המדות, כשהכלל הגדול הוא החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[ו] – מהצדיק מקבלים השראה של אהבה, אהבת התורה ואהבת ישראל.

הגבור הוא כנגד ה תתאה, ספירת המלכות. דוד מלך ישראל מתחיל בתור גבור – במלחמה שלו עם גלית. גם משה רבינו הוא מלך, "ויהי בישרון מלך"[ז], והוא מתחיל במעשה גבורה. כמו שאנחנו קוראים לכך במאמר במלכות ישראל, "ראשית דרכו של גואל ישראל"[ח], משה רבינו מתחיל את דרכו ב"ויך את המצרי"[ט] – הוא רואה מצרי מכה יהודי והוא לא יכול לסבול זאת ופועל בגבורה. בכלל, בכל העולם, מנהיגים גדולים בדרך כלל מתחילים מכך שהם גבורים שדואגים לעם שלהם. כלומר, הגבור נותן דוגמה של מעשה גבורה שהתכלית שלה היא המלכות, ההנהגה.

ירבי

המשפיע

וצדיק

הגבור

שתי הדמויות הראשונות, רבי ומשפיע, הן מוכרות יותר – כל חסיד חב"ד יודע שחוץ מהרבי צריך גם משפיע. הדמות של המשפיע היתה קיימת בכל הדורות והרבי עורר במיוחד[י] על מבצע של "עשה לך רב"[יא] באופן אישי, שכל אחד צריך משפיע וכל אחת צריכה משפיעה. את הדמויות של הצדיק ושל הגבור, באופן מובנה כחלק מהדמויות שכל אחד צריך, אנחנו הוספנו. כלומר, כבר היה היחוד העליון, י-ה – 'אבא ואמא' של כל חסיד – ואנחנו הוספות את היחוד התחתון, ו-ה.

ורמז נאה: רבי משפיע צדיק גבור עולים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[יב]! ארבע הדמויות הללו ממליכות יחד את ה' בעולם, עושות לו יתברך דירה בתחתונים, ועל ידי יחודן (בי, הקשור לכולן) אזי זוכים במהרה להתגלות המשיח (החל מניצוץ המשיח שבי) "והיה ['לשון מיד'[יג]] הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"!

יום ההולדת של הגבור – ר' משה סגל

כשלמדנו על הענין בפעם הראשונה, בשביל להמחיש, אמרתי מי ארבע הדמויות אצלי: הרבי שלי הוא הרבי – הרבי מליובאוויטש; המשפיע שלי הוא ר' אשר פריינד; הצדיק שלי הוא רבי מאיר אייזיקזאהן, בעל ה"מבשר טוב", שלא כל כך מכירים אותו – אבל אפשר להכיר אותו דרך הספר שלו; והגבור שלי הוא השווער שלי, ר' משה סגל – הרב משה-צבי הלוי סגל. חזרנו היום לנושא הזה כי בהשגחה פרטית השבת הזו נקבעה ל-ו' שבט, יום ההולדת של ר' משה סגל, שנכנס כעת לשנתו ה-120 (מתחיל לומר פרק קכ בתהלים).

הגבורה שלו נקבעה על שם היותו התוקע הראשון בכותל המערבי במוצאי יום כיפור. הוא תקע בשופר ומיד נעצר והרב קוק זצ"ל – אף שלא הכיר אותו – הודיע לבריטים שהוא לא יסיים את הצום שלו עד שהבחור שנעצר ישוחרר, והוא אכן שוחרר. מאז הוא חנך בכל שנה אחד מהחבר'ה שיתקע במוצאי יום כיפור. התקיעה שלו בכותל היתה בעצם התחלת המרד המעשי בבריטים. צריך לחשוב איך פעולת הגבורה שלו יכולה להשתקף אצלנו היום, איך כל אחד יכול לעשות משהו דומה. תקיעת שופר היא גם פעולה ששייכת למשיחת מלך[יד] – גבורה ששואפת למלכות.

הוא גם הקים את ברית החשמונאים – הארגון המורד של הצעירים הדתיים – ופיקד עליה עד להקמת המדינה. הם אחר כך היו נפגשים כל שנה, אני זוכר את המפגשים – היתה אצלם התחושה כמו שכתוב על חסידים שהם "משפחה אחת באהבה"[טו]. החיבור שלהם הגיע מתוך פעילות במסירות נפש. כתוב[טז] שאידיאלים, רעיונות, לא כל כך מחברים אנשים – מה שיוצר חיבור הוא פעולה משותפת, ובמיוחד פעולה מתוך מסירות נפש.

את סיפור החיים שלו הוא כתב בספר "דור ודור" – ספר שחשוב שכל אחד מהחניכים שלנו ילמד, יקרא וידע היטב, גם במוסדות וגם בתנועות הנוער. חשוב לדבר עליו כשאנחנו יושבים כאן – חוץ מזה שאנחנו יושבים בבית שלו, הוא היה ממקימי כפר חב"ד ומהדמויות הכי חשובות, אם לא הדמות הכי חשובה, בהקמה ובהתפתחות של כפר חב"ד.

חב"ד בפולטבה

ר' משה סגל גדל בעיירה פולטבה. שם הוא קבל את ראשית החינוך החסידי-חב"די שלו. כמו שאפשר לקרוא בספר, כבר שם הוא התחיל עם מעשי הגבורה שלו.

הרב שם היה הרב יעקב-מרדכי בזפלוב שידוע בתור הרב מפולטבה. הוא היה חבר-חברותא של הרבי הרש"ב, שהתבטא עליו שהוא הציל את הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שלו. זהו סיפור ידוע[יז], כאשר הרבי המהר"ש הורה לבנו הרבי הרש"ב לחזור על מאמר חסידות מסוים 72 פעמים ברצף (בלי לישון ולאכול וכו'). הרבי הרש"ב עשה חשבון מהיר שזה יקח לו שלשה מעת-לעת, והוא לא יוכל להחזיק מעמד בלי עזרה. חברו ר' יעקב-מרדכי הלך מיד לישון ואחר כך קם לעזור לו להחזיק ער – הוא פשוט צבט אותו שוב ושוב כדי שלא ירדם.

בתקופה מאוחרת יותר אבא של השווער שלי, הרב אברהם-מרדכי הלוי, למד חברותא בפולטבה עם הרב שם – שניהם נקראים מרדכי. הוא היה תלמיד חכם ושוחט – הוא גם כתב ספר על הלכות שחיטה, "ספרא דטבחא", שכדאי שכל מי שלומד שחיטה יכיר אותו. הם למדו נגלה וכנראה גם חסידות ביחד. השווער סיפר שהוא זוכר כיצד הוא ונכדו של הרב מפולטבה שיחקו יחד תחת השולחן של הרב תוך כדי שהוא מקבל קהל וכותב תשובות.

לרב מפולטבה יש ניגון ידוע[יח] שחמי מאד אהב. גם ממש לפני פטירתו הוא בקש שישירו את הניגון הזה (וגם את הניגון "פון חאסלאוויטש קיין ליובאוויטש"). כעת נשיר עוד דבר שחמי היה רגיל לשיר ושמע מחסידי חב"ד דפולטבה – מנוחה ושמחה בניגון חב"די. היום חסידי חב"ד לא כל כך שרים זמירות שבת[יט], אבל פעם בהחלט שרו זמירות שבת, עד כדי כך שיש אפילו ניגוני חב"ד מיוחדים לזמירות (יש גם ניגון שמקובל שבו שר הרבי המהר"ש את "לבי ובשרי" לאבן עזרא). נלמד מכך שאפשר להיות חסיד חב"ד לגמרי וגם לומר את זמירות שבת, לשיר את הזמירות בדבקות – בפרט שזהו ניגון חב"די[כ].

ב. קבלה מכל דמות

רוממות א-ל ושפלות האדם

יש סיפור ידוע[כא] – שדברנו עליו לא פעם[כב] – אודות ויכוח בין האחים הקדושים הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך. כתוב[כג] שלפני התפלה על האדם להתבונן ברוממות א-ל ובשפלות האדם. הרבי ר' זושא אמר שהאדם צריך קודם להתבונן בשפלות של עצמו ומתוך הרגשת השפלות שלו להגיע להתבוננות ברוממות של ה'. אחיו הצעיר ממנו, הרבי ר' אלימלך, אמר שהסדר הוא הפוך – על האדם להתבוננות ברוממות א-ל ומתוך כך להרגיש את הריחוק והקטנות שלו ולהתבונן בשפלות האדם. הם באו אל הרבי שלהם, הרב המגיד ממעזריטש, ובקשו שיכריע במחלוקת שלהם. הרב המגיד ענה שאמנם הדרך של התבוננות קודם בשפלות האדם גבוהה יותר, והיא היתה הנכונה בדורות הקודמים, אך בדורות החלשים שלנו צריך ללכת בדרך הפוכה – להתחיל מרוממות א-ל ואז להגיע לשפלות האדם.

היחס בין רוממות א-ל ושפלות האדם הוא כמו אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא. לכתחילה יש מעלה בדרך של "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[כד] – כשמגיעים להתבוננות ברוממות א-ל מתוך הרגשת שפלות האדם ההתבוננות בגדולת ה' היא עמוקה ויציבה יותר, פועלת יותר על האדם. אבל אם אנחנו דור חלש אין ברירה וצריך להתחיל מרוממות א-ל, להעזר קודם כל באתערותא דלעילא. נכון שכאשר "איש מזריע תחלה יולדת נקבה", אבל אנחנו דור נשי – היום צריך להגדיל את מעלת האשה, זו העבודה של כולם.

בכל אופן, בסדר של הדורות הקודמים או בסדר של הדורות האלה, רוממות א-ל ושפלות האדם הם שני עמודי התווך של עבודת האדם, יכין ובעז של ההתבוננות. כעת אנחנו רוצים להסביר שאת שניהם מקבלים מהרבי ומהמשפיע – שתי הדמויות היסודיות של כל אדם בעבודת ה':

רבי – רוממות א-ל

מהרבי מקבלים את הגילוי של רוממות א-ל. רבי הוא נשמה דאצילות, וגם נשמה כללית ונשמה חדשה[כה] – הוא חי בחווית אחדות ה' של עולם האצילות. כולנו נשמות דבי"ע, אנחנו לא מרגישים את אחדות ה' ולא יכולים מעצמנו לחוש את רוממות ה'. רבי, בתור נשמה דאצילות, וגם על יסוד דברי הרב המגיד ממעזריטש ש"אצילות איז אויך דא"[כו] ('אצילות היא גם פה', בעולמות התחתונים), יכול לגלות לנו את רוממות ה'[כז]. במלים פשוטות, רבי מגלה שיש ה' בעולם – מהרבי מקבלים את ההכרה הבהירה שיש ה', את היכולת להתבוננות ברוממות שלו ואת הבטול לגילוי אחדות ה' בעולם שלנו.

משפיע – שפלות האדם

מהמשפיע מקבלים את ההתבוננות בשפלות האדם. כמו שאמרנו, המשפיע הוא מי שיודע לעשות 'ביטוש', ללמד את האדם לראות את שפלותו. אבל לא רק שהמשפיע נותן שפלות – הוא גם 'מאמת' את השפלות הזו. הרבה פעמים נדמה לאדם שיש לו שפלות אבל זה הכל רמאות. ספר התניא מלמד את האדם "אל תהיה רמאי"[כח] – אין צורך לומר שאדם לא ירמה את עצמו שהוא צדיק, כל אחד שלומד תניא כבר יודע ש"הלואי בינוני"[כט], אבל לפעמים לאדם נדמה שהוא ענו, שיש לו שפלות, והכל רמאות עצמית לגמרי. המשפיע מלמד לברר את השפלות, שתהיה אמתית ולא שפלות של שקר.

בדרך כלל מסבירים שהמשפיע מלמד התקשרות לרבי. מה הקשר של שפלות האדם להתקשרות? היחס בין חכמה ובינה (י-ה, רבי ומשפיע) הוא יחס של אור וכלי ("חיוהי" ו"גרמוהי")[ל] – הכרת השפלות הופכת את האדם כלי לאור, הביטוש עושה אותו "חותם שוקע" שיכול לקבל "חותם בולט"[לא].

צדיק – אהבת תורה ואהבת ישראל

אם מהרבי והמשפיע – הדמויות ה'מוסכמות' בחב"ד – מקבלים את שני העמודים, רוממות א-ל ושפלות האדם, בשביל מה צריכים את הצדיק והגבור שהוספנו? הרבי והמשפיע הם לא כל כך דוגמה עבורי, הם לא דמויות לחיקוי אלא דמויות שמקבלים מהן. את הרבי בוודאי אני לא יכול לחקות, הוא רבי, נשמה דאצילות, ואני לא רבי. אבל גם את המשפיע אין כל כך ענין לחקות – בעיקר צריך לקבל ממנו. את הצדיק והגבור אני צריך בשביל לקבל השראה, דוגמה אישית לחיקוי.

כמו שאמרנו, הצדיק הוא מקור של השראה, קודם כל, לאהבת תורה. אם אנחנו מדברים על תנועה של בני-נוער, הדבר הראשון שאנחנו רוצים הוא שכל אחד יהיה אוהב תורה. הצדיק פשוט מאוהב בתורה – הוא אוהב את התורה, עוסק בה בשקידה ומצליח להקרין שהתענוג הכי גדול הוא פשוט לשבת וללמוד תורה. הצדיק הוא כנגד ה-ו שבשם, שהעיקר שלה הוא ספירת התפארת – עמוד התורה. בהמשך הקו האמצעי שב-ו נמצאת ספירת היסוד, שהיא אהבת ישראל של הצדיק – האהבה שלו לכל יהודי, העין הטובה שלו ועשית הצדקה והחסד שלו – שגם צריכה להיות השראה עבורי.

אהבת התורה של הצדיק היא, כמובן, מתוך ההכרה שזו "תורת הוי'"[לב] – הסוד של "ברכו בתורה תחילה"[לג], לזכור שאין מדובר בחכמה אנושית אלא בדבר ה'[לד]. גם אהבת ישראל העצמית היא בהיות כל ישראל "חלק הוי' עמו"[לה] ומתוך אהבת ה' שלנו (ששלמותה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב[לו]). אם כן, אהבת התורה ואהבת ישראל של הצדיק כוללות ממילא גם את אהבת ה'.

גִבור – עזות דקדושה

הגבור, כשמו, הוא השראה של גבורה שבסופו של דבר מכוונת לבנות את המלכות, לבנות מנהיגות, כמו שהסברנו. לגבורה הזו יש עוד שם, עוד מושג חשוב – עזות דקדושה. הטור פותח במדת העזות הדרושה מעובד ה', "הוי עז כנמר"[לז]. בעבודת ה' צריך עזות של "אל יבוש מפני המלעיגים"[לח]. מענין שהבית יוסף, בשלחן ערוך, לא מביא את כל המשנה הזו – הוא מתחיל מהסוף, מ"גבור כארי" (גם תכונה של גבורה, כמובן). אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך שלו – במהדורא בתרא – גם פותח בתחלת המשנה.

של מי המשנה הזו? יהודה בן תימא. אנחנו מסבירים[לט] שתימא אותיות מתיא ויהודה בן תימא הוא מעין גלגול של יהודה בן מתתיהו החשמונאי. החשמונאים הצטיינו בעזות במלחמה שלהם ביונים, הם השראה לברית-החשמונאים שהזכרנו. הגבורה והעוז של החשמונאים במלחמה כוננו בסופו של דבר מלכות, הנהגה של עם ישראל. בעצם העובדה שהחשמונאים, שהיו כהנים, לקחו את המלכות יש עזות גדולה, שיש בה גם פן לא כל כך רצוי[מ] (דוגמה דומה, בכיוון ההפוך, לעזות שלא דקדושה – עזות מצח שלילית – היא נסיון המלך עזיהו לקחת לעצמו גם כהונה, שגרמה לפריחת הצרעת במצחו[מא] ולרעש בכל העולם[מב]).

זו נקודה שחשוב להדגיש: העזות כאן שייכת למלכות. במלכות יש גם "רגליה יֹרדות מות"[מג], היפך החיים – יש עזות דקדושה אבל יש עזות שלילית, כסיום משנת "הוי עז כנמר" ב"עז פנים לגיהנם"^כט (לכן נושאי הכלים על השו"ע אומרים[מד] שאדם צריך להשתמש בעזות בעבודת ה' במקום הצורך, אבל לא לקנות אותה כמדה נפשית פנימית – ממתן תורה "ישראל עזין שבאומות"[מה] הופכים לביישנים[מו], כאשר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[מז] במדת "בשת פנים לגן עדן" ולא חלילה "עז פנים לגיהנם", אך את עצם המדה יש לשמור כמקור מסירות הנפש הטבעית של כל יהודי על קידוש ה'[מח]). מי הכי עז בתורה? פרעה, שאנחנו קוראים עליו עכשיו, שאומר "לא ידעתי את הוי' וגם את ישראל לא אשלח"[מט], הוא לא מתרשם מכל מה שקורה. הוא שיא העזות דקליפה. כנגדו עומד משה רבינו – שהוא גם מלך, כנ"ל – ונוהג בעזות דקדושה. יש כאן עימות של עזות מול עזות, של המלכות דקדושה מול המלכות דקליפה. בסוף משה מנצח, פרעה נשבר, רואים שהעזות של הקדושה תקיפה יותר.

למה אני מרחיב בענין? העזות שייכת בעיקר לדור הצעיר – לתנועת נוער. לכן צריך הרבה בירור מהי העזות הרצויה. כשאנחנו מדברים על עזות דקדושה לא רוצים שכולם יתחילו לעשות שטויות. עזות יכולה להיות גם דבר מסוכן. שוב, עזות דקדושה היא מדה חשובה, וכתוב[נ] שהיא תנאי הכרחי וראשון בשביל להיות חסיד, אבל צריך לדעת בדיוק איך ומתי להשתמש במדת העזות. אם רוצים ללמוד מהעזות של ר' משה סגל, בעל יום ההולדת, צריך לשים לב קודם כל שהוא בחר בתקיעת שופר – מנהג-ישראל במוצאי יום כיפור, המבטא את עצם הנשמה (שמתגלה בתפלת נעילה). היות שהמלכות דקליפה אסרה בתוקף את התקיעה היה בתקיעה הזו מרד של ממש, ומכיון שתכונת העזות דקדושה היא מדבקת רוח המרד תפסה והתפשטה בזכות התקיעה הזו – הבעה של "קלא פנימאה"[נא], הכרזת עצם הנשמה על מרד.

סיכום וכוונה לתפלה

אם כן, לסיכום, אמרנו שמהרבי מקבלים חוש ברוממות א-ל – רוממות; מהמשפיע מקבלים הרגשה אמתית בשפלות האדם – שפלות; מהצדיק מקבלים השראה של אהבת תורה ואהבת ישראל, ובקיצור – אהבה; ומהגבור מקבלים עזות דקדושה[נב].

אנחנו אוהבים – במיוחד לאחרונה[נג] – להוסיף איזו כוונה בתפלה. נאמר כוונה שאפשר לכוון מחר בבקר בתפלה. ברכת "יוצר אור" בשבת היא ארוכה יותר מהברכה בחול. הברכה מתחילה אותו דבר – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל" – ואחר כך מתחיל השינוי. הקטע הראשון ששונה יוצא מהמלה "הכל" ומרחיב-מפרש אותה:

הכל יודוך. והכל ישבחוך. והכל יאמרו אין קדוש כהוי'. הכל ירוממוך סלה יוצר הכל.

עד כאן זהו ענין אחד. אחר כך ההמשך הוא כבר עוד קטע שעומד בפני עצמו. יש בכתר שם טוב כמה תורות[נד] שמדברות על כך שבתפלה על האדם להתבונן כיצד הוא עולה בארבעה עולמות – עשיה-יצירה-בריאה-אצילות. כתוב[נה] שגם הקטע הזה בתפלה, שיש בו ארבעה ביטויים של "הכל" – שיוצאים מה"[בורא את] הכל" – הם התבוננות של עליה בארבעה עולמות:

"הכל יודוך" שייך לעולם העשיה. מתי האדם הכי בעשיה, במקום הכי נמוך? כשהוא רק מתעורר בבקר – ואז אומרים "מודה אני". בעולם הזה, עולם העשיה, צריך להודות לה' על כל דבר – לא להיות כפוי טובה (המדה הכי רעה) אלא לדעת להכיר טובה ולהודות על כל דבר (בסיס כל המדות הטובות)[נו]. כתוב[נז] שכל הרע של פרעה – שיא העזות דקליפה, כנ"ל – התחיל מהיותו כפוי טובה, המתכחש לטובה לה זכו הוא וכל מצרים בזכות יוסף ויעקב. בחסידות מוסבר[נח] שהודיה פירושה הכרה באמת שלמעלה מהבנה והשגה – מי שנמצא עדיין בתודעה של עשיה, בלי הרגשה והכרה גבוהות יותר, צריך לקיים בעצמו "הכל יודוך".

עולם היצירה הוא העולם של המדות, כשהמדה העיקרית שבו היא ספירת התפארת. עבודת ה' של ספירת התפארת היא לפאר ולשבח את ה' – "הכל ישבחוך". בשביל לפאר את ה' צריך כבר איזו שהיא השגה, איזו הרגשה – לא מספיק להודות, צריך איזו הכרה חיובית של שבחי ה'.

אחר כך עולים לעולם הבריאה. איזה מלאכים יש בעולם הבריאה? בעולם העשיה יש אופנים, בעולם היצירה חיות הקדש ובעולם הבריאה שרפים[נט]. מה השרפים אומרים? "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות"[ס]. השבחים של ה' בעולם היצירה – עולם בו מאירות שש המדות בהן נברא העולם בששת ימי בראשית – מתייחסים לגילוי שלו בעולם. השבח של השרפים הוא דווקא על הנבדלות של ה' מהעולם, הקדושה שלו. זו המדרגה בה "הכל יאמרו אין קדוש כהוי'".

אמרנו את הכוונה הזו בשביל המדרגה הרביעית, העליה לאצילות – "הכל ירוממוך סלה יוצר הכל". רואים כאן שהרוממות שייכת למדרגת האצילות, המדרגה של הרבי. ההשגה של "אין קדוש כהוי'" היא כמו ידיעת השלילה של הרמב"ם – הכרה שה' קדוש ונבדל מכל מה שאנחנו מכירים. ב"הכל ירוממוך" יש כבר סוג של ידיעת החיוב ברוממות א-ל, המגמה של החסידות, כמו שהסברנו הרבה פעמים[סא]. גם ה"סלה" שייך לנצחיות של עולם האצילות.

ג. הדרכה ושו"ת

אנחנו בשבת למדריכים בתנועת הנוער רבי חייא. לתנועת נוער יש כח גדול להגיע לציבור הכי רחב. מוסדות חינוך הם חשובים מאד, אבל למוסדות החינוך שלנו לא יגיעו כולם – הם יכולים להיות היעד של חלק מהחניכים, בעזרת ה', ומהם יוצאים המדריכים, אבל תנועת נוער מגיעה לציבור הרבה יותר רחב. כמו שאמרנו, גם העזות, הכח לחולל שינוי, שייכת במיוחד לנוער – לכן חשוב מאד להשקיע הרבה כוחות בהרחבה של התנועה. צריך שכמה שיותר בחורים, וגם אברכים, יצאו להדרכה בתנועה – דבר שראוי שכל אחד ישקיע בו זמן ומאמץ.

אם יש למישהו שאלות בהקשר של התנועה ובכלל על מה שדברנו – אפשר כעת לשאול.

כמות או איכות

שאלה: האם בהדרכה עדיף להשקיע בכך שיגיעו יותר חבר'ה, שתהיה כמות גדולה של חניכים, או להשקיע באיכות, בלימוד ופעילות איכותיים עם קבוצה קטנה יותר?

תשובה: זה לא או-או, צריך גם וגם! "כמות מאכט איכות"[סב] – הכמות עושה את האיכות, צריך לדאוג שיבואו הרבה חבר'ה ולתת להם את הדברים הכי איכותיים. [בשביל שיבואו הרבה חבר'ה צריכים לעשות דברים אחרים – להשקיע יותר בכיבוד וכיו"ב.] מה הבעיה? שיאכלו טוב – אנחנו בחדש שבט, עם חוש האכילה – ושזה יעזור להתרכז בתכנים הכי טובים ופנימיים.

מה הכוונה כשמדברים על איכות? הלימוד המעמיק והשכלתני שייך לישיבות, למוסדות. כשאנחנו מדברים על עומק בתנועת נוער אנחנו מדברים על תוכן שמעורר את הלב, על חכמה שמכניסה חֹם לאנשים. התפקיד של התנועה הוא לא לגדל 'משכילים', תנועה צריכה לבנות 'עובדים' – אנשים מסורים ונלהבים עם לב ער. המודל בתנועה הוא רבי הלל מפאריטש – מספיק שיהיו בקיאים בכל החסידות שלו... שוב, דברים אמתיים ועמוקים צריך לדעת לבטא בצורה קצרה ומובנת לכל, כל אחד יכול להתעורר מהדברים הכי עמוקים והכי אמתיים וצריך למצוא דרך לומר אותם פשוט, באופן שיתאים לכולם. אדרבא, הכמות דווקא מוסיפה להתעוררות ולהתלהבות.

חומרי לימוד

שאלה: במה כדאי להתמקד חוץ מהספר "דור ודור"?

תשובה: הזכרנו את הספר "דור ודור" – ספר מצוין, שכדאי להכיר – רק כי היום יום ההולדת של המחבר שלו. יש חומרים רבים מאד שמתאימים ללימוד מהסדוג שדובר. עוד מעט י' שבט, יום ההילולא של הרבי הריי"צ – ספר הזכרונות שלו הוא חומר מצוין. בכלל, כל הליקוטי דיבורים הם דוגמה טובה לרעיונות עמוקים שכתובים בצורה שיכולה להכנס לכל הלבבות ולהלהיב אותם. אצל הרבי אלה ארבעת הכרכים הראשונים של ליקוטי שיחות שכוללים את הרעיונות המרכזיים והיסודיים.

לדוגמה – וזו רק דוגמה אחת, לא דווקא – אפשר ללמוד לפי חדשי השנה. אנחנו בחדש שבט, לו שייכת האות צ וחוש האכילה. אפשר להסביר את הרעיון של "וצדיק אֹכל לשֹבע נפשו"[סג] בצורה שכל אחד יכול להבין, שהצדיק אוכל בשביל התענוג של הנשמה. הכח הפנימי של שבט הוא תענוג. לכל חדש יש את החוש שלו, את האות שלו, את הכח הפנימי שלו. בכלל, כל הכוחות הפנימיים של הנפש – אמונה, תענוג, רצון וכו' וכו' – הם דברים שאפשר ללמוד עליהם, כל אחד יכול להבין ולהתלהב.

עזות דקדושה מול יהודים

שאלה: הרב דבר על עזות דקדושה, שצריכה לאפיין בעיקר נוער – איך צריכה להתבטא היום העזות?

תשובה: על התשובה לשאלה הזו צריך להתוועד הרבה – זו השאלה הכי חשובה שצריך למצוא לה את התשובה.

כעת רק ניתן דוגמה שאפשר ללמוד מר' משה סגל על דרך השלילה: כאשר קמה המדינה, ומהרגע הראשון היא לא קמה כמו שרצו, לא על פי התורה, היו דעות שצריך להמשיך להלחם. חותני אסף את כל הבחורים ונתן להם שיחה אש-להבה שאנחנו לא הולכים להלחם ביהודים, שכעת צריך להתפרק מהנשק. היתה שם משמעת חזקה, אם המפקד אומר משהו – ככה עושים – והוא בעצם פרק את ברית החשמונאים. המשיך להיות קשר חברי עמוק בין האנשים, כמו שתארנו, אבל הארגון הפסיק להתקיים. זו היתה החלטה שהעזות מהסוג הקודם לא מתאימה כעת. מצד שני, כשהיו יהודים שעשו פעולות לא חוקיות, בדרך כלל מול ערבים, הוא לימד עליהם זכות והשתדל מאד לעזור להם בפועל גם בהיותם בכלא (הוא הרי  ידע טוב מה זה לשבת בכלא...)

אם היה היום מאבק מול שלטון זר – הדברים הרבה יותר ברורים. כשהמאבק הוא בין יהודים, איך תראה המדינה, צריך לבטא את העזות בצורה אחרת. דוגמה פשוטה היא העיסוק בנושא עבודה עברית, שהפך למושג לא-חוקי כאן במדינה.

מציאת הדמויות שלי

שאלה: איך אני יודע שדמות מסוימת – מהדמויות שהרב הזכיר, רבי-משפיע-צדיק-גבור – היא הדמות שמתאימה לי?

תשובה: רק לפי הלב. צריך להרגיש בלב אם זו הדמות המתאימה. אם אתה נמצא בעמדה של השפעה, מדריך אנשים אחרים, אתה יכול לנסות להלהיב אותם על הדמות שלך – או שזה יצליח או שלא... הלואי שתצליח 'להדביק' את המושפעים בהתלהבות מדמויות חיוביות.

בכל הענין כדאי מאד ללמוד עוד מאמר יסודי שלנו, "פתיחות, הזדהות, התכללות"[סד], שמסביר את הצורך בהתקשרות ובעיקר את התהליך הנפשי, את ה'עבודה' שנדרשת כדי למצוא את הדמויות שלי, כדי להתקשר אליהן כדבעי וכדי שההתקשרות הזו תאפשר לי לממש את השליחות שלי ותביא לעולם הרבה טוב. בעצם, כל הנושא של רבי-משפיע-צדיק-גבור התפתח כדי להסביר טוב יותר, להרחיב ולהעשיר ובעצם להמתיק, את החלק של ה"הזדהות" בתוך המהלך שם. כדאי שכל אחד ילמד את המאמר הזה.

אם מדובר ברבי, פנימיות ההתקשרות לרבי היא לא המסגרת החיצונית – אפילו לא של התורה שלו וההוראות שלו – אלא עצם האהבה לרבי[סה] (כמו שגם דברנו ממש לאחרונה[סו]). אבל הרבי, שמביא אור אלקי לעולם, עושה זאת באמצעות התורה שלו. בשביל להכיר את הרבי, לדעת אם זהו באמת הרבי שלי, אני צריך ללמוד בהתחלה הרבה מהדברים שלו – לראות אם הם מתיישבים על לבי ומאירים-מלהיבים אותו. בסוף אלה דברים המסורים ללב. אנחנו מסבירים מה התפקיד של כל דמות, מה צריך לקבל ממנה, אבל רק אתה יכול להרגיש אם זו הדמות שנותנת לך את הדברים הללו.

נתנו כאן עוד פרק בכל הנושא של רבי-משפיע-צדיק-גבור. נראה שכבר הגיע הזמן לרכז בספר את כל מה שדובר בענין במשך השנים.

שבת שלום, ושתהיה הרבה פעילות – "ופרצת"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל אחד זקוק לארבע דמויות בעבודת ה' – רבי, משפיע, צדיק גִבור (באיש אחד או בכמה אנשים).
• מהרבי, נשמה דאצילות, מקבלים הכרה ברוממות א-ל; מהמשפיע מקבלים הכרה אמתית בשפלות האדם (העושה אותו כלי לאור ה'); מהצדיק מקבלים השראה של אהבת תורה ואהבת ישראל (הכוללת ממילא גם אהבת ה'); מהגבור מקבלים דוגמה אישית של עזות דקדושה (גבורה הבונה מנהיגות-מלכות).
• העזות שייכת למלכות ובה יש לברר בנפש בין עזות דקדושה ועזות דקליפה ואזי להשתמש בעזות דקדושה הבונה את המלכות דקדושה כנגד העזות דקליפה של המלכות דקליפה.
• ביטוי הגבורה והעזות שונה במאבק נגד הכובש הגוי ובמאבק על צביון המדינה היהודית.
• עיקר העבודה בעולם העשיה הוא הודיה לה' על כל דבר טוב.
• המעלה של תנועת נוער היא ההגעה לציבור הכי רחב ובה "כמות עושה איכות".
• האיכות כאשר מגיעים לצבור רחב אינה ההשכלה אלא העבודה שבלב – התעוררות והתלהבות מהרעיונות הכי עמוקים שמבוטאים באופן הכי פשוט.
• את ארבע הדמויות אפשר למצוא רק באמצעות הקשבה ללב.