פלח הרימון – ד"ה "מאי חנוכה"

כ"ב כסלו תשמ"ג – שיעור נשים

פרקים א-ב (ח"ב): התענוג האמתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    אהרן שושבין הכלה

אהרן מעורר את תשוקת כלות הנפש

מאמר על חנוכה שהתחלנו בשבוע שעבר (דף ק). הסברנו שיש שתי בחינות בנר: נר מצוה ונר נשמה. העבודה של אהרן היא להעלות-להדליק את הנרות האלה. קודם הסברנו מהו נר נשמה: נר נשמה הוא התשוקה שיש בכנסת ישראל לכלות אל אבינו שבשמים. הכח שבתשוקה לכלות הנפש ממש, צריך לבוא "מבי אבא" – זה הביטוי בזהר[ב], מחכמה עילאה. אהרן הוא הממשיך תוספת אור מחכמה עילאה לתוך המלכות – כנסת ישראל – לתת לה את כח התשוקה לכלות אל ה'. זה נקרא 'נר נשמה'.

קודם הוא הסביר את הפסוק שנאמר אצל אברהם ושרה, שאברהם אמר "גם אמנה אחתי בת אבי"[ג] – שרה היא "אחתי בת אבי", היינו שהיא מקבלת את הכח הזה מאבא, מ'בי אבא'. ועל ידי כך – "ותהי לי לאשה"[ד]. הפסוק אומר "וגם אמנה [כמו 'אמנם'] אחתי בת אבי ותהי לי לאשה", רבי הלל פירש שכיוון שהיא "אחתי בת אבי", שיש לה את הכח מאבא, לכן "ותהי לי לאשה".

נתחיל בסוגריים:

(כי אשה הוא אש ה' [אשה בקבלה היינו אש ו-ה, ואיש היינו אש ו-י.] היינו [מה הכוונה אש-ה?] כאשר נתגלה רשפי אש התשוקה במל' הנק' ה' [זאת אומרת, המלכות עצמה נקראת ה כי האש של כלות הנפש מתגלה בה על ידי שהגבורות של אבא נמשכים בה. האש מתגלית ב-ה.] לעלות וליכלל בעצמות אא"ס כנ"ל) [עכשיו הוא חוזר: מי ממשיך את הכח במלכות שתקח ותקבל ('נטלא מבי אבא' בלשון ארמית)?] אך להיות נטלא מבי אבא הוא ע"י אהרן

אהרן הוא שממשיך את הכח. אמרנו שאהרן אותיות נראה, "באורך נראה אור". הכח הזה הוא הכח לגלות את אור ההברקה של החכמה במלכות. הסברנו שבחכמה יש שלש מדרגות: יש הברקה של חכמה; יש בטול עוד יותר פנימי, בטול עצמי בחכמה, שנקרא 'מה'. הבטול הפנימי הוא המדרגה של משה רבינו שנקרא 'שושבינא דמלכא' – שושבין המלך; והמדרגה של אהרן נקראת 'נראה' – להמשיך את ההברקה של החכמה בתוך המלכות ולגלות בה את כח העלאת מ"ן בלשון הקבלה, תשוקה לכלות בתוך אור האין סוף.

זה מה שנמשך על ידי אהרן –

ששרשו מחכ"ע הנק' אבא לכן הוא הממשיך הארת אבא במל' כו'. ולזה הוא ג"כ המעלה את הנרות

דווקא בכח אהרן להעלות את הנרות. אמרנו שבהעלאת הנרות ישנן באמת שלש מדרגות: הטבה "בבֹקר בבֹקר"[ה] – את זו הוא יסביר בהמשך, עריכה והעלאה. העלאה היא הדלקת הנרות "כדי שתהא שלהבת עולה מאליה"[ו], זה הביטוי. ההדלקה נקראת 'העלאה' בגלל שהשלהבת צריכה להיות עולה מאליה. גם העריכה וגם העלאה הן בערב, ובבוקר ישנה הטבה. הפעולות שבערב הן ענין נשמה, "נר הוי' נשמת אדם"[ז], גילוי התשוקה, גילוי אור. בבוקר יש מה שנקרא 'הטבה' שהיא בסוד "נר מצוה"[ח] כמו שהוא יסביר בהמשך.

היינו שהוא מעורר כח זה בכנ"י (וכן בניצוץ הפרטי של כל או"א מישראל) [אמרנו שישנה תמיד הקבלה בין הכלל לפרט. הרבי מסביר את זה לגבי הכלל, כנסת ישראל, כלל נשמות ישראל, ורבי הלל מוסיף כל פעם שהדבר נכון גם לגבי כל אחד ואחד בפני עצמו, כל פרט, שאהרן הוא צדיק שמעורר תשוקה לה' אצל כל יהודי. זו העלאת הנרות.] להיות מאיר אור. שהוא העונג בבחי' כליון

הסברנו בפעם הקודמת, שהכליון, אפילו שהוא יציאה מהמציאות, בשורש הקדושה הוא העונג האמיתי. התבטלות ממציאות היא העונג האמיתי, בדיוק ההיפך מהמושג הרגיל של עונג – התפשטות היש. עונג גשמי הוא שאדם מרגיש את עצמו יותר יש, ועונג רוחני הוא בדיוק ההיפך: הוא מרגיש שהוא מתבטל, יוצא ומשתחרר מהיש. ברוחניות, הרגשת היש והאני הם מאסר הגוף. השבוע היה לנו את יום יט כסלו שנקרא חג השחרור של החסידות. מה זה מאסר? מאסר הוא הרגשת ה'אני', המאסר של האדם. העונג הכי גדול הוא לצאת מהמאסר הזה. אם כן, עונג של שחרור ממאסר הגוף והיש הוא עונג אמיתי.

שיש בכנ"י להסתלק למע' כאשר מתגלה מהעלמו הוא נק' בשם אור כנ"ל. [כאשר העונג הזה מתגלה, העונג הזה נהיה האור של הנשמה. כשמתגלה העונג של היציאה מהמאסר – זה האור של נר הנשמה] וזהו ענין אחד שהי' עושה בהדלקת הנרות שלו [זה אחד מהענינים שאהרן היה פועל על ידי הדלקת הנרות בבית המקדש] להעלות נר הוי' דנשמת אדם בכלל [בכנסת ישראל] ובפרט [בכל יהודי] שיתגלה מהעלמו כנ"ל (וזהו ע"ד השושבין שמוליך את הכלה אל החתן

אמרנו שהשושבין של הכלה עושה שני דברים: קודם הוא מכין את הכלה, מלביש אותה וממשיך בה את כד קישוטי הכלה, ואחר כך הוא מוליך אותה אל החתן. הענין שהסברנו עכשיו הוא פעולת ההולכה, התהלוכה שהולכים עם הכלה לחתן. מה שצריך להיות לפני כן – המשכת הקישוטים, ההלבשה וההכנה – נקרא "נר מצוה". ההולכה היא כנגד נר הנשמה, "נר הוי' נשמת אדם". זו פעולת השושבין. השושבין כאן הוא אהרן, 'שושבינא דמטרוניתא' – שושבין הכלה, עם ישראל. כשהוא מוליך את הכלה אל החתן –

ועי"ז נעשה גוף היחוד כמשי"ת):

גוף היחוד נעשה על ידי משה רבינו. משה צריך להביא את החתן.

אהרן מלביש את הכלה במצוות

אם כן, בפרק א הסברנו את הבחינה של נר נשמה, עכשיו הוא מתחיל להסביר את הנר השני, נר מצוה.

ב ועניין הב' מה שהיה עושה בהדלקה שלו הוא להמשיך בחי' נר מצוה בכללות נש"י [שכך נר המצוה נמצא בכל אחד ואחד בפרט] כי ע"י המשכת נר מצוה שהוא נמשך מלמע' למטה בכללות נש"י עי"ז נתעורר נר הנשמה לעלות כנ"ל [זאת אומרת, קודם צריך להיות נר מצוה, ועל ידי נר המצוה מתעורר נר הנשמה לעלות גם כן] (וזה"ע הנז' למעלה [מה שהוסבר קודם] בענין השושבין שהוא מתקן עניני הכלה [קודם הוא צריך לתקן אותה, את כל הענינים שלה] היינו הלבושי' וקישוטין המעוררים ליחוד כו' כן הוא למע' ע"י המצות נמשכי' במל' בחי' מקיפים עליונים

מצוה היא המשכת מקיף. זה ההבדל בין מצוה לתורה: תורה היא אור פנימי, מזון לנפש, לכן היא נקראת 'לחם' – "לכו לחמו בלחמי"[ט]. מזון היינו אור פנימי, אור פנימי בנפש הוא דבר שמושג בשכל. דבר שהשכל משיג אותו נקרא דבר נאכל, על שם שהוא נתפס בפנימיות והופך להיות מזון לנפש. מה שאין כן, כל המצוות הן אמונה. יש פסוק שאומר "כל מצותיך אמונה"[י], אמונה היא דבר שלמעלה מהשכל. לכן המצוה שנמשכת למטה נמשכת בבחינת לבוש. לבוש הוא לא דבר שמבין את הגוף בפנימיות, אלא הוא מגן, מקשט או מתקן את הגוף מבחוץ. גם לבוש נקרא תיקון, אבל הוא של אור מקיף, של הגנה וקישוט מבחוץ.

הנק' בשם לבושין וקישוטין כמאמ' בקישוטין אזלא כו'[יא])

יש מאמר האומר שהכלה הולכת מקושטת בקישוטים. מה הם הקישוטים? אורות מקיפים. תיקון הכלה הינו המשכת אורות מקיפים. יש אור מקיף שנמשך דוקא למלכות, לספירה האחרונה. המקיף הוא כמו הכתר, כל הקישוטים הם גילוי אור הכתר במלכות. כתר בכלל הוא מלשון סובב, מקיף. להכתיר פירושו להקיף. כתר הולך תמיד יחד מלכות – "כתר מלכות"[יב]. "כתר עליון איהו כתר מלכות" כתוב בפתח אליהו. אם כן, כל השורש של כל אור מקיף הוא תמיד מהכתר והכתר הוא עיקר הקישוט. כל הקישוטים הפרטיים הם הארות פרטיות מהקישוט הכללי שנקרא 'כתר'. כלומר, אפילו הלבושים נמשכים מהכתר.

למה הכתר מעורר את ענין היחוד? כיוון שבאמת הכתר הוא למעלה אפילו מהחכמה, למעלה ממקור החתן. הכתר – המדרגה הכי גבוהה – נמשך דוקא במדרגה הנמוכה ביותר – כלה, מלכות. כתוב בחסידות[יג] שהמשפיע מרגיש את שורשו הגבוה של המקבל שגבוה יותר ממנו עצמו. עוד פעם, בשביל שיהיה יחוד אמיתי, המשפיע צריך להרגיש שהמקבל יותר גבוה ממנו, ששורש המקבל יותר גבוה ממנו עצמו, אחרת אין השפעה אמתית. ההרגשה הזו נעשית על ידי הקישוטים, שהסוד שלהם הוא לגלות אור מקיף – כתר. הכתר מתגלה דוקא במלכות, והוא השורש האמתי של המלכות שיותר גבוה גם מהמשפיע עצמו. עוד פעם, סוד הקישוטים הוא המשכת אורות מקיפים, שהם השורש האמתי של המקבל שיותר גבוה אפילו מעצמות המשפיע.

כל זה ענין של מצוות. כתוב[יד] שיש תריג מצוות דאורייתא ויחד איתן ישנן עוד ז מצוות דרבנן, וכולן יחד הן כתר, כתר מצוות. כמו שהסברנו[טו], חנוכה היא המצוה האחרונה שנתקנה על ידי רבנן, על ידי חז"ל, לכן היא משלימה את הכתר יותר מכל מצוה אחרת. לכן המצוה הכי מקושטת, הכי מהודרת, היא דוקא מצות נר חנוכה. עוד פעם, כל המצוות הן המשכות מהכתר. המצוות הן כמו אבנים טובות, כמו 620 אבנים טובות שכנגד מספר האותיות של עשרת הדברות. כל אות נקראת בספר יצירה[טז] 'אבן', אבן טובה, אבן מאירה, אבן חן. האבן שמשלימה את כל הכתר, החן, הקישוט הכי מושלם מכל האור של הכתר, הוא מצות חנוכה. במצוה האחרונה שנתקנה נשלם הכתר העליון. כל המצוות הן כמו האבנים הטובות של הכתר והן גם נקראו בלשון הקבלה "עמודי אור"[יז], מצוה היא עמוד אור שמחבר את התקרה והרצפה – את הכתר עם המלכות. כל מצוה בתורה נקראת 'עמוד אור'. יש תר"ך עמודי אור, 620 עמודי אור. כמו שהעמוד מחבר את התקרה והרצפה, כך המצוה מחברת את הכתר והמלכות, את המדרגה הכי גבוהה עם המדרגה הכי נמוכה. העמודים הללו עצמם הם כמו האבנים הטובות הקבועות בעצם הכתר. זה הענין של "נר מצוה" בכלל, ובפרט מצות חנוכה היא העולה על כולנה בבחינת המשכת אור מקיף שנקרא 'קישוט' מהכתר למלכות.

יחוד החתן והכלה

ועי"ז נעשה הכנה לגוף היחוד שהוא בחי' התשוקה ברשפי אש [זאת אומרת, אחר כך בא נר הנשמה שהסברנו בפרק א] שמחמת זה נק' נר הוי' כו' והוא גוף היחוד

נר הנשמה נקרא "נר הוי' נשמת אדם". על נר המצוה לא כתוב "נר הוי'", כתוב "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", זה הפסוק של נר המצוה. הוי' מרמז על גוף היחוד, "הוי' אחד"[יח]. כתוב ש"אחד" היינו יחוד עצמי, כמו יחוד של חתן וכלה. אפילו המלה אחד מורכבת על פי קבלה מ-אח שהוא החתן ו-ד היא הכלה[יט], אפילו המלה "אחד" עצמה היא יחוד. זה שם הוי'. אם כן, בנר הנשמה – התשוקה, ההליכה לגוף היחוד, כמו שהוא הסביר קודם – כתוב "הוי'".

זו בחינת היחוד וגוף היחוד –

של המקבל שהוא בחי' העלאת מ"ן שלו כו' וד"ל.

היחוד של המקבל הוא עצם התשוקה וההתעוררות לכלות למעלה באור אין סוף. מה שאין כן, נר מצוה שמהווה את ההכנה לפני כן, בו לא כתוב שם הוי'.

ב.    גוף המצוה ונר המצוה

"המעשה הוא העיקר" – קיום מצוות

בפרק הראשון ביארנו קצת מהו נר נשמה, עכשיו צריך לבאר יותר טוב מהו נר מצוה:

וביאור ענין נר מצוה הנה מצוה היא גוף עשית המצות

אם היה כתוב רק "מצוה" בלי "נר" היה משמע רק מצוה, מצוה היא עשיית מה שה' מצוה. המלה 'מצוה' היא מלשון 'ציווי', המלך מצוה, כל המצוות הן מצוות המלך וה' יתברך הוא מלכו של עולם. אם כן, אם אני בתור יהודי מקבל על עצמי עול מלכות שמים – אני מציית למצות המלך, כי כל המצוות הן מצוות המלך. יש אפילו מאמר חז"ל שאומר: "גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה"[כ], זאת אומרת, שיש ענין להתייחס דוקא למה שאני עושה בתור מצווה, שיש עלי עול של מצוה.

כל זה נכלל במלה 'מצוה'. מה שאין כן במלה 'נר', נר הוא יותר מעצם גוף המצוה, נר הוא דבר שמאיר. המלה 'מצוה' בפני עצמה לא חייבת להאיר בכלל, להיפך, אפילו אם אין לה שום אור היא מצוה. כתוב ש"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים"[כא], ואמרנו בשם המגיד[כב] שיש דברים שהם להיפך מהביטוי הזה, כמו מצות הצדקה שהיא עיקר המושג מצוה, שבה "אחד המכוון ואחד שאינו מכוון ובלבד שירבה", היינו ש"המעשה הוא העיקר"[כג]. המצוה העיקרית שנקרית 'מצוה' סתם בחז"ל, בלי שם תואר, היא מצות הצדקה[כד]. צדקה היא מושג רחב כמובן, היא כוללת את כל העניינים של גמילות חסדים ועזרה לזולת בין אדם לחברו. זו 'מצוה', ובמצוה העיקר לעשות מה שיותר.

פעם היה חסיד של אדמו"ר הזקן שהיה בעל מלון גדול. אותו חסיד היה עשיר שהיה נותן הרבה צדקה, מכניס אורחים וכו'. בתחלה, כשהעושר שלו היה חידוש בשבילו, היתה לו עבודה וכוונה פנימית בנתינת הצדקה. אחר כך, במשך הזמן, אחרי שהוא הוכר כנדיב גדול שנותן סכומים גדולים של כסף, היו עושים לכבודו כל מיני הנצחות, כמו שעושים היום כל מיני שלטים לתורמים שתרמו כך וכך סכומים. במשך הזמן הוא עשה עם עצמו חשבון נפש שכל הצדקה שלו לא שוה שום דבר, שהרי הוא מקבל ממנה כבוד. לכן, הוא חשב שמן הראוי שבמשך תקופה מסוימת הוא יפסיק לתת צדקה כדי שאנשים יכבדו אותו פחות, ואולי על ידי כך הוא יוכל 'לחזור לאיתנו' ולתת צדקה בצורה בריאה וטובה בלי פניות של קבלת כבוד. מכיוון שבכל זאת הוא היה חסיד, הוא לא רצה לעשות משהו בלי להתייעץ עם הרבי. הוא בא לאדמו"ר הזקן והסביר לו את הענין. הרבי שם את ראשו על ידיו והתעמק קצת במחשבה. אחר כך הוא הרים את הראש ואמר לו תשובה מאד פשוטה. כמובן, אם הרבי היה צריך להתבונן בענין עמוקות – יש דברים בגו. למרות שהתשובה בסוף היתה תשובה פשוטה, כיוון שהוא התבונן במחשבה יש לומר שהוא פעל משהו גדול למעלה. מה היתה התשובה? הוא השיב לו ש'ודאי שלעני שמקבל את הכסף לא אכפת בכלל מהפניות שלך, אם יוצא לך כבוד מזה או לא. העיקר שהוא מקבל את הכסף. בין אם זו תהיה מצוה מושלמת לפי דעתך או מצוה לא מושלמת לפי דעתך – אצלו זה בדיוק אותו דבר. מוטב שאתה תסבול את הכבוד וכביכול שהמצוה שלך תפגע, ובלבד שהעני יקבל את הכסף שלו'.

מה לומדים מכאן? לומדים מכאן כלל גדול ש"המעשה הוא העיקר". לגבי מצוות, המעשה הוא מה שקובע.

"נר מצוה" – שמחה של מצוה

המעשה לא חייב להיות נר, הוא לא חייב להאיר אור בגילוי. אם כן, בפסוק "נר מצוה", המלה "נר" מוסיפה משהו לעצם המושג 'מצוה'. מצוה מצד עצמה לא חייבת להיות נר, ולכן כשכתוב "נר מצוה", זו תכונה מיוחדת שמתווספת למצוה עצמה כמו שהוא כותב כאן:

ונר הוא האור של המצוה [נר הוא דבר מיוחד, שהמצוה תהיה עם אור. מהו האור של המצוה?] שהוא בחי' שמחה של מצוה

יש מושג בחז"ל[כה] שאומר שכשאדם עושה מצוה הוא צריך להיות שמח מאד-מאד בשמחה של מצוה. השמחה הזאת צריכה להיות יותר גדולה אצלו מכל שמחה בעולם. כתוב בתוכחה בפרשת כי תבא, שכל הגלות שלנו עד היום הזה היא "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרֹב כל"[כו]. הגלות לא באה בגלל שלא קיימת מצוות, אלא אפילו שקיימת מצוות – למרות מה שאמרנו קודם שלגבי המצוה המעשה הוא העיקר – אם אתה עושה את המצוות בלי אור, בלי שמחה של מצוה – מגיעה הגלות.

השמחה-של-מצוה צריכה להיות "מרֹב כל". כמו שיוסבר באריכות, "מרֹב כל" מורה שהשמחה הזאת צריכה להיות גדולה יותר מכל המדרגות שבגן עדן, מכל התענוגים הרוחניים הכי גדולים שיכולים להיות. הפירוש הפשוט של "מרֹב כל" הוא שלא שמחתם במצוות בזמן שהיה לכם כל-טוב[כז]. בזמן ש"וישבתם לבטח בארצכם"[כח], בזמן הבית, שהיה כל-טוב, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"[כט], ובכל זאת לא שמחתם בקיום המצוות – לכן הגיע לכם עונש הגלות. זה הפשט הכי פשוט. אבל האריז"ל מפרש ש"מרֹב כל" היינו שהשמחה-של-מצוה צריכה להיות יותר גדולה "מרֹב [היינו ריבוי, "רֹב" מלשון ריבוי] כל [העמודים שמחברים בין גן עדן לגן עדן ובין תענוג רוחני לתענוג רוחני, כמו שיוסבר תיכף]". העונג, השמחה-של-מצוה, צריכה לעלות על כולנה, צריכה להיות גדולה יותר "מרֹב כל", מהריבוי האין סופי של מדרגות התענוג שישנן בגן עדן.

עוד פעם, הוא מסביר ש"מצוה" היא גוף עשיית המצוה, אבל "נר מצוה" הוא האור של המצוה. מהו האור של המצוה? השמחה-של-מצוה. אם אין את ה"נר מצוה", שמחה של מצוה, אפילו שיהודים מקיימים מצוות ובכך הם נשארים נאמנים לדת ישראל – בכל זאת יכולה לבוא מכך גלות. אם אין לו אור במצוה הוא יכול לקיים את המצוות בחוץ לארץ גם כן. רואים שעיקר ההבדל בין מצוה אמתית שיהודי מקיים בארץ לבין מצוה שיהודי מקיים בחוץ לארץ הוא ה'שמחה של מצוה'. ה' אומר 'אם אתם עושים מצוות – טוב מאד, אבל אם הן בלי אור מגיעה גלות, אפשר לקיים אותן ככה בחוץ לארץ גם כן'. שוב, מצוה היא מצוה גם בחוץ לארץ, אבל כשחסר הנר של המצוה – מזה באה הגלות, כך כתוב. קיום המצוות בגלות הוא בתור תזכורת וציון. יש פסוק "הציבי לך צִיֻּנִים"[ל], היינו, שבכל זאת יש בהעלם בתוך קיום המצוות של חוץ לארץ את האפשרות והכח להתעורר בשמחה. אם שם יתחילו להתעורר – בכח זה גופא יעלו ארצה.

אמרנו שכל מצוה נקראת 'עמוד' בקבלה. יש תרך עמודי אור, 620 עמודים של אור. דרך העמוד מתרחש מה שנקרא 'עלית הנשמה'. עמוד בקבלה נקרא עמוד חלול. אם אדם נכנס לתחתית העמוד החלול – כמו כל עמוד חלול – הוא נשאב למעלה. רק שבשביל להישאב למעלה – עליה לתוך העמוד – צריך להיכנס. בשביל להיכנס בתחתית העמוד צריך הכנעה. הכנעה פירושה קבלת עול מלכות שמים. לכן המילה עול היא גם מלשון עליה. הסוד של קבלת העול הוא הכניסה לתחתית העמוד שבו יש עליה. אם אדם יקבל עול, ממילא הוא יכנס לתחתית העמוד של כל מצוה ובזה יכולה להיות לו עליה.

מהי עליה? המושג עליה בתורה תמיד קשור לעליה לארץ[לא]. כל השאיפה של יהודי, כל התפלה שלנו נקראת "והתפללו... דרך ארצם"[לב]. יש הלכה[לג] שכולם פונים לכיוון ארץ ישראל בתפלה – מי שעומד בחוץ לארץ פונה למזרח ומי שברוסיה פונה לדרום. זה נקרא "והתפללו דרך ארצם", כלפי הארץ. על כך רבי יעקב עמדין – אחד מגדולי האחרונים – פוסק[לד], שאין הכוונה רק שצריך לפנות חיצונית-פיזית לכיוון ארץ ישראל, אלא שהפניה הזאת צריכה לסמל גם השתוקקות ורצון לעלות. הוא אומר שאם אין למתפלל רצון מעשי-ממשי ברגע זה לעלות ארצה, שאם רק יתאפשר לו הוא יפקיר את כל מה שיש לו בחוץ לארץ ויעלה ארצה – לא נקרא שהוא התפלל בכלל. הוא כותב מלים מאד חריפות, שהתפלה שלו אפילו לא מתקבלת, כי כל תפילה צריכה להיות "דרך ארצם", כלומר, צריכה להיות קודם כל תשוקה של עליה. מה עושה תשוקה לעליה? כל המצוות, כל מצוה היא עמוד שמחבר בין חוץ-לארץ לארץ.

דרך העמודים האלה יש את מה שנקרא 'סוד העליה'. העליה היא העליה ארצה. מהי העליה? הוספה בקיום המצוה, ה"נר מצוה" שהוא מסביר כאן. זאת אומרת, אפשר לקיים את המצוות גם בחוץ לארץ, נחשב שהוא קיים מצוה, אבל זו לא שלימות קיום המצוה. השלימות היא כאשר המצוה משמשת עמוד של עליה. זאת אומרת, אכן צריכה להיות קודם קבלת עול מלכות שמים לקיים את המצוה, אבל כשיהודי מקיים את המצוה רק מתוך קבלת עול מלכות שמים, נחשב שהוא עדיין בחוץ לארץ. התוספת הזאת – מה שהוא מסביר כאן – שנקראת "נר מצוה", השמחה של מצוה "מרֹב כל", היא סוד כח העליה שבתוך המצוה. שבתוך המצוה גופא טמון הכח לעלות מחוץ-לארץ לארץ. זהו ה'נר' של המצוה.

עוד פעם, יש כאן יסוד גדול מאד – ההבדל בין 'מצוה' סתם לבין "נר מצוה". מצוה היא גוף עשית המצוות ונר  הוא האור של המצוה, שהוא בחינת שמחה של מצוה. כתוב שיש תרי"ג מצוות מדאורייתא, הגימטריא הכי חשובה של המספר תריג היא המילה אורות. מכאן לומדים שכל מצוה היא בחינת אור. מתי היא בחינת אור? כאשר הוא זוכה לשמחה של מצוה.

וכאמו' (דברים כ"ח) [עכשיו הוא מביא את הפסוק שאמרנו קודם:] תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כו'.

ההמשך הוא "ועבדת את אויבך"[לה] – גלות. כלומר, אם לא תהיה שמחה של מצוה תצאו לגלות. לומדים מכאן על פי פשט – אין זה אפילו דרוש זהו ממש פשט הפסוקים שם – שהגלות לא באה בגלל אי קיום המצוות, אלא בגלל אי קיום המצוות "בשמחה ובטוב לבב מרֹב כל". ובכל זאת, המצוה נשארת. המצוה שנשארת בחוץ לארץ משמשת ככח ואפשרות לעלות בחזרה. כלומר, צריך לקבל את האור בשלימות ולהיכנס לתחתית העמוד ולהשתוקק לעלות ואז המצוה עצמה משמשת עמוד ששואב, עמוד חלול שיש בו כח שאיבה לשאוב את הנשמה למעלה, לגלות בה שמחה של מצוה. ככל שהשמחה מתגלה יותר בקיום המצוה הוא יותר עולה לארץ. עיקר הענין של הארץ נקרא 'שמחה של מצוה'.

ג.     הפלאת התענוג האלקי

קיום מצוות מתוך שמחה – גדול מכל תענוג

פי' שהעבודה של המצות בשמחה הוא יותר טוב מרוב כל.

זה פירוש האריז"ל. שוב, הפירוש הפשוט של הפסוק הזה הוא 'כיוון שלא קיימת את המצוות בשמחה "מרֹב כל"' – בזמן שהיה לך כל טוב, בזמן הישיבה בארץ. האריז"ל מפרש ש"מרֹב כל" פירושו יותר "מרֹב כל". זהו פירוש שלא רחוק מהפשט, אפשר לומר שהוא גם הפשט, אבל בכל זאת זהו פירוש בשם האריז"ל. "מרֹב כל" היינו יותר מכל מדרגות העונג – גן עדן ועולם הבא עד אין סוף, כמו שיסביר עכשיו. בשביל זה צריך להתחיל להסביר מהו "מרֹב כל".

כעת, כשהוא מתחיל בהסבר של כל מדרגות התענוג שישנן, אזכיר עוד פעם את מה שהזכרנו בשיעור הקודם. יש נושא מאד חשוב בחסידות והוא להתבונן במדרגות העונג האלוקי. הנושא הזה מאד חשוב בשביל לנתק לאט-לאט את התודעה מעונג גשמי, כי הטבע והתכונה של עונג גשמי הוא בדיוק ההיפך מעונג אלוקי. לכן, אחד הנושאים בספרות החסידות הוא תיאור המדרגות השונות בעוצמתן והפלאתן של העונג האלוקי שנקרא 'גן עדן'. עכשיו, כשהגענו לביטוי "מרֹב כל", שהשמחה צריכה להיות יותר "מרֹב כל", צריך קודם להסביר מהו "מרֹב כל", מהו ריבוי מדרגות העונג האלוקי, גן עדן, שהשמחה של מצוה – "נר מצוה" – צריכה להיות רבה מהן. עוד פעם, "נר מצוה" הוא לפני נר נשמה. כל השמחה העצומה הזאת, שכעת אנו מסבירים שהיא יותר "מרֹב כל", כולה בסוד הקישוטים של היהודי. השמחה של מצוה היא זו שמקשטת אותו. אחר כך ועל ידי כך, הוא בא גם לעצם היחוד מצדו – העלאת מ"ן, כלות הנפש – שנקרא "נר הוי' נשמת אדם". שלא נאבד את הקשר בין המושגים כאן...

כי הנה רוב כל הוא בחי' ריבוי מדריגות של התענוג אלקי שבג"ע כי יש כמה מדריגות לאין שיעור בג"ע הגם שלא הוזכר בספרים רק ב' מיני ג"ע

בזהר[לו] ובספרי הקבלה[לז] כתוב שיש גן עדן עליון וגן עדן תחתון. כאילו שישנן רק שתי מדרגות, שני גן עדן. עכשיו הוא אומר שלא[לח], יש באמת אין-סוף גן עדן, ומה שכתובות רק שתי מדרגות בספרי הקבלה זהו רק תיאור יחס, כמו כל הסוד של הקבלה. זאת אומרת, יש יחס כללי בין גן עדן אחד לשני שבגללו הם נקראים 'עליון ו'תחתון', אבל היחס הזה באמת קיים בריבוי מדרגות עד אין-סוף. הרבה פעמים מזכירים בקבלה כמה מושגים בתור מבנה כללי של יחסים, המבנה הזה באמת משמש לריבוי מדרגות שונות, הוא משמש לא רק את המדרגות המסוימות שמוזכרות בספרי הסוד. הדבר הכי חשוב בקבלה הוא המושגים של גן עדן. יש הרבה-הרבה מדרגות עד אין סוף של גן עדן, ומה שכתוב בספרים הן שתי מדרגות כלליות שמהוות יחס כללי בין המדרגות, והן אלא שנקראות 'גן עדן עליון' ו'גן עדן תחתון'.

היינו בד"כ [בדרך כלל יש שתי מדרגות] אבל בד"פ יש ריבוי רבבות מדריגות לאין שיעור וזהו נק' מרוב כל.

זאת אומרת, התורה מדברת על האמת, שבדרך-פרט יש "רֹב", בלי סוף. "מרֹב  כל" פירושו, שהמדרגות של גן עדן נקראות "כל", כמו שנסביר תיכף למה. יש ריבוי בלי סוף של מדרגות, והשמחה-של-מצוה צריכה להיות רבה מכל הריבוי הזה.

התענוג בגן עדן ביחס לתענוג בעולם הזה

והנה התענוג האלקי שבג"ע הוא תענוג נבדל בערך מבחי' התענוגים הנמשכים בבחי' העולמות

ההסבר כאן מובא כדי שנתבונן בו. ככל שנתבונן בו יותר – אט-אט יתנוצץ אצלינו ההבדל המוחלט בין עונג אלוקי לבין עונג שאנחנו מכירים. כל חייו של אדם תלויים בהכרה ובהרגשה של המושג עונג אצלו. עונג – כמו שהסברנו בפעם הקודמת[לט] – נקרא 'חיים', יש פסוק שאומר "כי עמך מקור חיים"[מ], כמו שאומרים בלשון הרחוב 'לעשות חיים'. איפה שהעונג נמצא – שם החיים של הבן אדם. כל ענין התורה הוא "ובחרת בחיים"[מא], להבחין בין החיים האמיתיים – מה זה באמת 'לעשות חיים' – לבין חיים של שקר, שהם מוות. להראות לאדם: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים". צריך להכיר בחיים האמיתיים, בעונג האמיתי, ולאט-לאט לנתק את הקשר והשקיעות המוחלטת הראשונית שהיתה במושג 'חיים', עונג.

התענוג של גן עדן הוא משהו אחר לגמרי מכל תענוג שנמשך ומתגלה בעולמות. כאן הוא לא מתכוון רק לתענוגים נפולים של חיצוניות, הוא מתכוון אפילו לעונג וחיים שמתגלים בעולמות התחתונים של הקדושה שנקראים 'בי"ע' – בריאה-יצירה-עשיה. העונג האלוקי שמאיר בגן עדן הוא נבדל לגמרי, הוא נבדל אפילו מהעונג והחיים שמתגלים בעולמות של הקדושה, לא רק מהבלי העולם הזה. העונג של הבלי העולם הזה נקרא 'פסולת', פסולת גמורה, כמו שהזבוב אוכל פסולת ונהנה. כל התענגות מהבלי העולם הזה היא התענגות מפסולת גסה[מב]. מה שאין כן העונג האלוקי של גן עדן שנבדל בערך ולגמרי-לגמרי שונה אפילו מהעונג שמחיה את העולמות.

ולכן אמרו (פ"ב דחגיגה דט"ו ע"א) מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי

בגמרא[מג] מופיע הסיפור על אלישע בן אבויה, 'אחר'. 'אחר' היה אחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס. אחר כך הוא "קיצץ בנטיעות", יצא לתרבות רעה, חטא והחטיא את הרבים והיה מאד-מאד רע בסוף. ובכל זאת, היה לו תלמיד מסור – רבי מאיר, רבי מאיר של המשנה, רבי מאיר בעל הנס, שאפילו אחרי שאלישע-'אחר' ורבי מאיר נפטרו, רבי מאיר הצליח לעשות כל מיני פעולות בשביל לתקן את נשמת רבו. בסוף, הגמרא מספרת שהדין אפילו של הרשע הכי גדול בגהינם הוא רק י"ב חודש[מד] ואילו אצל אלישע-'אחר' אש הגהינם ששורפת אותו שרתה מאתים שנה על הקבר שלו, עד ששקעה בסוף והתבטלה. לפני שהתחילו לתת ל'אחר' את יסורי הגהינם במשך יותר ממאתים שנה, נתנו את הברירה לרבי מאיר תלמידו אם כדאי לדון אותו או לא, ורבי מאיר החליט – וזהו המאמר שמופיע בגמרא שכעת קראנו – "מוטב דלידנייה", מוטב שהוא יקבל את כל היסורים האלה. כמו שהרמב"ן אומר[מה], רגע אחד של גהינם שוה ליותר משבעים שנה של יסורי איוב בעולם הזה, אם כן, כאן היסורים הם אין-סוף. הדין והעונש אצלינו, בתורת ישראל, ניתנים רק בשביל לטהר את הנפש, אין בהם שום נקמה חס ושלום, רק טהרה. אלא שלפעמים הטהרה הזו היא תהליך מאד איטי.

לכן לפעמים נותנים את הברירה האם כדאי לוותר גם על מה שיבוא אחרי הטהרה, להתבטל, להיות אין ואפס. רבי מאיר אמר שלא, ש"מוטב דלידיניה" – זה הביטוי בגמרא – מוטב כל מה שיהיה, העיקר שאחר כך הוא יזכה אפילו למדרגה הכי נמוכה של גן עדן. גן עדן התחתון היא המדרגה הכי נמוכה. כל הלא-טוב שיכול להיות בעולם הזה ולאחרי העולם הזה הוא מוגבל. ואפילו שאמרנו בשם הרמב"ן ששניה אחת בגהינם יותר גרועה משבעים שנה של יסורי איוב, בכל זאת זה מוגבל, זה גבול. מה שאין כן רגע אחד של גן עדן הוא אין-סוף גמור, לא בערך בכלל. לכן, מה שלא יהיה, "מוטב דלידיניה" את אלישע-'אחר', כדי שיזכה אפילו רק למדרגה הכי נמוכה בגן עדן שאין לה שום ערך כלל. מכאן הוא מביא את הראיה למה שהוא אמר קודם, שלגן עדן אין ערך, ואילו ליסורי גהינם יש ערך לגבי החיים, היינו העונג, שמאיר בכל עולמות הקדושה. הוא אמר קודם שגן עדן הוא אין-ערוך, העונג האלוקי שמאיר בגן עדן אינו בערך כלל לגבי העונג, החיים, שמאירים בכל עולמות הקדושה – עולמות התחתונים: בריאה, יצירה, עשיה. מדוע? כי יסורי הגהינם הם כמו הלעומת-זה של כל החיים של העולמות. מהם יסורים? על פי פשט יסורים באים כנגד כל הנאה ותענוג שאדם קיבל מעבירה, שכך, במשקל שוה, לעומת זה, הוא צריך לקבל יסורים או כאב לתקן זאת. אם כן, הכאב, היסורים, הם ודאי לפי ערך החיים והתענוג של העולמות.

אם "מוטב דלידיניה" – מה שלא יהיה העיקר שיגיע לגן עדן אפילו לשניה אחת, אפילו למדרגה הנמוכה ביותר של גן עדן – סימן שלעונג המאיר בגן עדן אין ערך כלל ביחס לתענוגים, לחיים, שמחיים ומאירים בכל העולמות התחתונים. זה מה שיוצא לנו מהמאמר של רבי מאיר "מוטב דלידיניה וליתי לעלמא דאתי" – מוטב שיקבל את כל הדין וידונו אותו במה שלא יהיה כדי שבסוף יבוא לעולם הבא.

הגם שיסורי גהינם רח"ל הם גדולים מאד עד שיסורי איוב ע' שנה אינם בערך יסורי שעה א' שבגהינם רח"ל כמ"ש הרמב"ן מ"מ כדאי לסבלם בכדי לבוא לבחי' תענוג האלקי שבג"ע אפי' שבגעה"ת כו'.

אפילו בכדי להגיע למדרגה הכי נמוכה של גן עדן – גם כן כדאי.

ועוד אמרו [יש עוד מאמר של רבי עקיבא] (שלהי מסכת מכות[מו] [בסוף מסכת מכות]) [רבי עקיבא ראה בעיר גדולה של רומי את כל תענוגי בני אדם של הגויים, איך שהם 'עושים חיים'. כולם בכו על מצב הגלות והוא צחק ואמר] אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכמו"כ כו'.

בגמרא שם מדובר באמת על עונג גשמי שהוא פסולת גמורה כמו שהסברנו קודם, ובכל זאת, הפסולת של העונג הגשמי הוא כן בערך לעונג שמאיר בעולמות, אפילו בעולמות הקדושה. לכן הוא כולל זאת כאן ביחד. לפסולת של התענוג הגשמי יש ערך לגבי החיים, העונג, שמאיר בכל העולמות התחתונים, אלא שזה הפסולת של התענוג. לדוגמא, כשמאכל טעים הוא שלם – הוא טוב, אבל מה שנשאר ממנו, הפסולת שלו, גרועה מאד. ובכל זאת, ישנו ערך בין הפסולת לבין המאכל בתחילה. זהו היחס בין העונג שמאיר בכל עולמות הקדושה לבין הפסולת שנשארה – תאוות, תענוגי בני אדם והבלי העולם הזה. אבל, למרות שזו הפסולת וזה העיקר, בכל זאת זו הפסולת של העיקר. כל התענוגים התחתונים –  הפסולת של החיים הרוחניים – מאירים, מחיים ונותנים הנאה ועונג לכל העולמות התחתונים. אם כן, יש ערך ביניהם, רק שזו פסולת גמורה. מה שאין כן העונג של גן עדן, הוא משהו אחר לגמרי, אין לו שום ערך כלל.

פי' [מה הכוונה של מה שרבי עקיבא צחק ואמר "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה"?] עוברי רצונו נק' תענוגי עוה"ז עצמם ע"ש שעברו דרך רצה"ע שלא בסדר והדרגה רק בדרך נפילה ולא בדרך השתל'

כעת הוא אומר שתענוגי עולם הזה לא ירדו לפי סדר ההשתלשלות, אלא נפלו בסוד שבירת הכלים. הנפילה הזאת נקראת עבירה על הדרך של רצון העליון וזהו הפירוש ל"אם לעוברי רצונו". פשט המאמר הזה הוא ש"עוברי רצונו" אלו הגויים שמקבלים את התענוג, אבל כאן הוא מפרש ש"עוברי רצונו" הם לא הגויים אלא התענוג עצמו. לא הגויים שמקבלים את התענוג נקראים "עוברי רצונו", אלא התענוגים עצמם נקראים "עוברי רצונו". החיים האלה, התענוגים האלה, הם אלה שנפלו מהדרך של הרצון העליון. לא בסדר והדרגה, רק בדרך נפילה.

ולכן נפלו בהגשמה מאד בבחי' היפוך ממש ממקורם. כי במקורם בבחי' עולם התוהו [השרש של כל מה שנפל בסוד שבירת הכלים הוא בעולם התוהו על פי קבלה. התענוגים כמו שהיו במקורם בעולם התוהו, לפני הנפילה] הם בתכלית הקירוב והבטול לעצמות המאציל. ולמטה הם בבחי' פירוד גמור [למטה הם במצב הפכי לגמרי מבחינת קירוב מאד, הם בבחינת פירוד מאד. זה פירוש "עוברי רצונו", שעברו את הדרך, עברו את הרצון]. אבל בחי' עושי רצונו [מהם "עושי רצונו"? עוד פעם, אין הכוונה לאנשים ש"עושי רצונו". "עושי רצונו" היינו העונג שעושה את רצונו] נק' התענוג אלקי [היינו החיים האלקיים] הנמשך בגעה"ע והתחתון ע"י המצות

המצוות הן עמודים, כמו שהעמודים מעלים את הנפש של המקיים אותן –  שעל ידי המצוה האדם נשאב למעלה, כמו שהסברנו קודם – כך אותו עמוד משמש גם צינור של המשכת שפע מלמעלה למטה. דרך העמוד הזה יורד עונג מלמעלה, מהאין-סוף, מפנימיות הכתר העליון, למטה. מה זאת אומרת שהעונג יורד 'למטה'? שהוא יורד לתוך המדרגות השונות של גן עדן, שבהן יש ריבוי מדרגות עד אין-סוף כמו שהוסבר קודם.

להיותו נמשך ע"י רצה"ע בסדר והדרגה ע"י השתל' וא"כ הוא בבחי' הקירוב למקורו

כל המדרגות הללו מקבלות את השפע והאור שלהן דרך הצינורות של המצוות. לכן, אפילו שהן נמצאות כביכול למטה, בעולמות בי"ע, כולן מקבלות ממדרגה שלמעלה מעולמות התחתונים, מאצילות. עוד פעם, עיקר החידוש שמוסבר כאן הוא שהמדרגות השונות של גן עדן נמצאות בתוך העולמות התחתונים, כך כתוב בכתבי האריז"ל ובכתבי הקבלה. גן עדן לא נמצא בעולם האצילות, הוא נמצא בעולם היצירה ובעולם הבריאה. אם כן, מה הוא רוצה לומר כאן? שאפילו אם למשל גן עדן יהיה פה, בארץ התחתונה – מה שנקרא "גן עדן ארץ"[מז], גן עדן של אדם וחוה – ואפילו שגן עדן נמצא בעולמות התחתונים שנבראים יש מאין, עדיין האור שמתגלה בו הוא לא אור השייך לעולמות כלל, הוא נבדל לגמרי מהעולמות, למרות שהוא מאיר בתוכם. זה עיקר החידוש שהוא רוצה להסביר פה. אם גן עדן היה בעולם האצילות – לא היה צריך לומר זאת, כי עולם האצילות הוא עולם אחר לגמרי, שאינו בערך. מכיוון שכל המדרגות השונות של גן עדן נמצאות בתוך העולמות התחתונים, לכן הוא צריך להסביר לנו שהאור שמאיר בגן עדן הוא אור אחר לגמרי מהאור שמחיה את העולמות שהמדרגות בגן עדן נמצאות בהם.

גם אחר הגילוי וההמשכה כמו קודם הגילוי ואין בו שום פירוד ח"ו (כי בהשתל' העלול בטל בעילתו [כל דבר שמשתלשל לאט-לאט, דרגה אחר דרגה מהמקור שלו – תמיד העלול בטל בתוך העילה] כבטול זיו השמש בשמש כו' וד"ל)

המשל של הבעל שם טוב[מח] לבטול, הוא מזיו השמש שעדיין לא יצא מהשמש. בכל השתלשלות הדרגתית, כל עוד אין נפילה או שבירה באמצע, העלול נמצא בתוך העילה שלו כמו זיו השמש שבטל בתוך השמש. לגבי התענוגים התחתונים של העולמות היתה שבירה, שבירת הכלים. אם כן, אפילו מה שמאיר בעולמות התחתונים הוא משבירת הכלים, רק שבזה גופא יש את מה שמאיר בעולמות ומה שאחר כך נמשך ממנו פסולת – התענוגים התחתונים של העולם הזה. אבל בכל זאת, אפילו מה שמאיר בעולמות אינו בטל במקורו כמו בטול זיו השמש בשמש. זה נקרא "עוברי רצונו". מה שאין כן "עושי רצונו", פירושו שתהיה המשכת אור למדרגות בדרך עילה ועלול, שתמיד העלול בטל בתוך העילה, ולכן האור נשאר תמיד בבחינת קירוב למקור ואף פעם לא מתרחק או נפרד ממנו.

וא"כ בוודאי התענוג שבג"ע נפלא ונבדל בערך מבחי' תענוגי עוה"ז.

התענוג בגן עדן ביחס לתענוג בעולמות הרוחניים

עד כאן הוא הסביר רק לגבי תענוגי עולם הזה, כעת הוא מסביר לגבי כלל העולמות:

אך באמת הוא נפלא ונבדל אפי' מבחי' תענוג האלקי שבעולמות הרוחני' [התענוגים של עולם הזה הם פסולת, כמו שהסברנו קודם] כי אור האלקי המאיר בעולמות הוא מאיר בהם בבחי' העלם והסתר

האור שמאיר בעולמות התחתונים בי"ע, מאיר אמנם, אבל לא כדרך בטול זיו השמש בשמש שהעילה תמיד גלויה והעלול בטל בה, אלא בדרך העלם המקור, הבורא, מן הנברא. אם כן, אפילו בקדושה האור הזה הוא לא חיים נצחיים. אפילו המלאכים, שהם מהקדושה ממש, החיים שהם מקבלים הם רק הארה מאור אין סוף, כי הם לא מרגישים את עצמם בטלים לגמרי בתוך המקור שלהם, אלא כל אחד מקבל את החיים שלו. זאת אומרת, מקור החיים שלהם נעלם אפילו שאלו חיים של קדושה. זאת אומרת, החיים שלהם נמשכים בדרך צמצום, לא כמו שהוא הסביר קודם לגבי העלול שבטל תמיד בעילה.

לכן הוא מסביר כעת שעולם מלשון העלם, כי כל האור וכל החיים, כל העונג – אפילו שהוא של קדושה – שמאיר בתוך העולמות, מאיר כולו בדרך העלם, המקור מתעלם ולא מתגלה למטה. לכן כולם בבחינת ריחוק, אפילו בקדושה.

ולכן נק' בשם עולמות ע"ש שהם מעלימים על אור האלקי השוכן בתוכם [ההארה שמאירה בכל העולמות היא –] וכמשל חיות הנפש המלובש באברים שהגם שהוא מחי' את האברים מ"מ האברים אינם משיגים החיות השוכן בקרבם ומחי' אותם

בהמשך הוא יתן משל חשוב להבדל בין כל אברי הגוף לבין המח. כעת הוא מסביר שהחיות של כל איברי הגוף היא אמנם חיות, אבל האיברים לא תופסים לגמרי, בפנימיות, את האור שמחיה אותם. כלומר, האור שבתוכם אמנם נמצא בתוכם ומחיה אותם, אבל הוא יחסית בהעלם בתוכם. יחד עם זאת, הם לא מסתירים לגמרי את אור החיים שמחיה אותם.

מה שאין כן, כמו שיוסבר בהמשך, המח כן משיג את האור שמתלבש בו ומחיה אותו. זה ההבדל בין המח לכל האיברים. לכן הביטוי בקבלה הוא שהמח "משלח את אורותיו"[מט], היינו שהמח עושה ענפים, הסתעפות. ההסתעפות של אורות המח נקראת מערכת העצבים, מערכת העצבים היא שנותנת הרגשה לכל איבר בפרט. עיקר הרגשת החיות היא במח. המשל מהגוף הובא בכדי להבין את ההבדל בין גן עדן שנמצא בתוך כל עולם לבין העולם עצמו. בתוך עולם היצירה יש את גן עדן התחתון ואמרנו שמה שמאיר בגן עדן הוא נבדל, לא בערך כלל, לגבי מה שמאיר בכל עולם היצירה. המשל כדי להבין את הענין הזה – שוב, על פי חסידות צריך להתבונן בדברים האלה, להשתדל להבין אותם קצת – הוא על ידי ההבדל בין הרגשת האיברים בחיות המחיה אותם, לבין הרגשת המח בחיות שמחיה אותו. זאת אומרת, גן עדן הוא כמו המח של כל עולם. ליתר דיוק, בלשון הקבלה המח נקרא יסוד התבונה[נ], בו האור נקלט בקליטה פנימית לגמרי.

(וכן אינם משיגים הרצון המאיר בהם בדרך ממשלה

רצון תמיד מאיר בדרך גזירה וממשלה[נא]. הוא גוזר כך. זה רצון בכל מקום. מה שאין כן שכל שמשכנע ומשפיע בדרך קירוב. העניין הזה קשור לביטוי "מח שליט על הלב", לביטוי הזה יש שתי מדרגות: ישנו הביטוי הזה בתניא[נב], שם כתוב שהשליטה נעשית באמצעות 'הרצון שבמח'. הרצון שבמח, אם הוא רוצה – הוא שולט, גוזר-אומר, כך ולא אחרת. מה שאין כן השכל של המח: השכל עצמו הוא לא הרצון, הוא מסביר ומשפיע בדרך קירוב. כמו שאחד הולך לחבר שלו ומסביר לו בטוב טעם ודעת ונעימות שכדאי לו כך וכך, הוא לא גוזר עליו 'עשה כך וכך'. זה גם כן משהו מאד חשוב, יש שתי דרכי שליטה, יש שליטה של קירוב ושליטה של ממשלה וגזירה. הרצון בנפש הוא שמושל על כל שאר הכחות שבנפש, הוא גוזר-אומר. מה שאין כן האור הפנימי של השכל הוא כמו מורה שמקרב את התלמיד שלו ומסביר לו בטוב טעם ודעת, ומשכנע אותו שכדאי כך וכך. זה מה שהוא כותב כאן, שכמו שהאיבר הפרטי לא מרגיש את החיות כלל, כך גם הוא לא מרגיש את הרצון להפעיל את החיות בדרך ממשלה ולהוציא אותה מהעלם אל הגילוי בכל תנועות האיברים.

להביאם מהעלם אל הגילוי כו')

בנוסף, הרצון מתלבש במח בשביל לצוות על האיברים להתנועע כפי רצונו. יש רצון נעלם שעושה מה שנקרא 'תנועות לא רצוניות', אבל באמת הן לא לא-רצוניות, הן אמנם לא רצוניות בתודעה, בהכרה, אבל הן רצוניות בתת-מודע. כל תנועה, כל הפעלת חיות בכל איבר, כל העברת חיות מהעלם לגילוי היא על ידי איזה רצון. הרצון נשלח על ידי עצבים, העצבים לא מכירים את החיות שמתגלית בהם וגם לא את הרצון שנשלח מהמח להפעיל את החיות, להוציא אותה מהעלם לגילוי.

כל המשל הזה הובא כדי להבין את ההבדל בין האור שמאיר בעולמות לאור המאיר בגן עדן:

כן למעלה העולמות אין להם השגה באור האלקי המחי' אותם ולכן שואלים המלאכים אי' מקום כבודו

זאת אומרת, העובדה שמלאך – או כל דבר אחר בעולמות הרוחניים – מרגיש את עצמו חי, שייכת בעצם למה שנפל בשבירת הכלים, כי הוא מרגיש חיות נפרדת. הרגשת החיות של אישיות פרטית מהווה דבר נפרד מהמקור, דבר כזה נפל בשבירת הכלים בדיוק כמו התענוגים הגשמיים, רק שהתענוגים הגשמיים הם הפסולת של ההרגשה הזאת כמו שאמרנו קודם. האור האמתי של ה' שמחיה אותו מאיר בו באמת, אבל הוא לא מרגיש אותו בדרך כלל. הוא כאילו מודע לכך שהאור הזה ישנו, אבל הוא שואל איפה הוא, כי הוא לא יכול לתפוס אותו ממש.

כי אפי' [ה]כבוד האלקי המחי' אותם [ה'כבוד' הוא האור – "והארץ האירה מכבודו"[נג], האור של המלכות שמחיה את העולמות התחתונים. אפילו הכבוד שמחיה אותם] הוא נעלם מהם כו'. [לכן הם נקראו עולמות, המלאכים הם חלק מהעולמות] משא"כ האור האלקי הנמשך בג"ע לנשמות

הנשמות הן כבר "חלק אלו-ה ממעל ממש"[נד], הן לא שייכות לעולמות. המלאכים הם חלק מהעולמות, אבל הנשמות שייכות לגן עדן, לא לעולמות. אפילו שגן עדן הוא כביכול בתוך העולמות, הוא במצב אחר לגמרי ממצב העולמות. הוא כמו המח לגבי שאר איברי הגוף, שבמח האור גלוי ונתפס. עוד פעם, בעולמות הקדושה יש שני דברים: יש את האור האלקי ממש שלא נמשך בדרך נפילה אבל הוא נעלם; ויש את הנבראים שכן מרגישים את עצמם חיים, מרגישים עונג, והוא מה שנפל בשבירת הכלים. השרש של האור, העונג שנפל בשבירת הכלים, אחר כך השתלשל וירד, ונעשה ממנו תענוגי בני-אדם, הבלי עולם הזה. הדבר הזה הוא כמו פסולת לעומת החיים הרוחניים שמורגשים אצל מלאך. האור האלקי אמנם מאיר בו, אבל הוא לא מרגיש אותו. לכן עולם הוא מלשון העלם. מה שאין כן בגן עדן, האור האלקי עצמו שמלאך לא מרגיש בפנימיות – בגן עדן הנשמות מקבלות אותו בפנימיות ממש ובהשגה גמורה. לכן העונג שלהם הוא באין-ערוך לגבי העונג של העולמות. אבל העונג של העולמות לא מגיע מהאור הזה, כי האור הזה נעלם מהם, אלא העונג שלהם הוא מהחיים שלהם, והחיים שלהם גם כן נפלו בשבירת הכלים, רק שאצלם זה יותר רוחני. אחר כך מהפסולת נעשו התענוגים התחתונים. אבל האור, התענוג של גן עדן, הוא באין-ערוך, כי האור של גן עדן הוא ממש האור האלקי שמחיה את הכל.

הם משיגים אור האלקי הנמשך בהם וזהו זיו השכינה [זהו שכתוב ש"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים – כלומר התענוג שלהם הוא – מזיו השכינה"[נה].] כי זיו מורה על התגלות בגילוי גמור ['זיו' הוא אור שמתגלה לגמרי בפנימיות] (וע"ד המוח שמשיג חיות הנפש השוכן בקרבו ומחי' אותו וכן הוא משיג הרצון הנגלה בו כו')

כמו שהוא אמר קודם, יש שתי מדרגות: יש את החיות של המח, אור השכל שמאיר במח, ויש את הרצון שמתלבש באור השכל שמאיר במח. [הרצון הוא לא בעיקר בלב?] נקודת פנימיות הלב נקראת אמנם 'רעותא דליבא', אבל רצון הוא משהו כללי. 'גילוי' אומר שלמח יש גם את החיות של עצמו – אור השכל שהוא משיג, וכמו כן הוא משיג את הרצון שמתלבש בו. בזה הוא שונה מכל שאר האברים שלא משיגים לא את החיות שלהם וגם לא את הרצון שמתלבש במח עליהם על מנת להכיל את החיות שבהם.

כמו שאמרנו קודם, "מח שליט על הלב" על פי פשט מדבר על כל הרצון. כאשר אדם מחליט במחו 'אני רוצה כך', הוא יכול ברצון הזה לגזור על הרגש שלו שיסכים למה שהוא החליט. מה שהוא רוצה מאיר אצלו בהתבוננות. לכן הסברנו הרבה פעמים[נו] שהרבי שליט"א אומר להרבה אנשים את הביטוי שצריך להתבונן על מנת לגלות 'מה שרוצה באמת'. אם אדם מבולבל בחיים, לא יודע לאיזה כיוון ללכת או בעיה אחרת, הרבה מאד פעמים הסיבה לכך היא שהוא פשוט לא יודע מה הוא רוצה מהחיים. איך אדם מגלה פתאום מה הוא באמת רוצה? בשביל זה יש התבוננות. זאת אומרת, הדבר הכי עיקרי במושג התבוננות הוא שאדם יוכל לגלות על ידה מה הוא באמת רוצה. זאת אומרת שהרצון מתגלה במח. באיזה מח? במח התבונה, ההתבוננות. כמו שאמרנו קודם, עיקר הסוד של גן עדן בקבלה נקרא 'יסוד תבונה'. על ידי ריבוי ההתבוננות אפשר לגלות בדיוק מה רוצים. זהו יסוד כל העבודה. עוד פעם, מה שאדם רוצה אין זה השכל של המח, אלא זהו הרצון שמתגלה במח. זאת אומרת, המח מגלה גם את החיות של עצמו – כמו שהוא כותב כאן – וגם את הרצון.

ולכן התענוג שמתענגים מצד אור האלקי המאיר בהם הוא נפלא ונבדל בערך מבחי' התענוג שבעולמות כי אין ערך מבחי' תענוג הנמשך מצד האור המאיר בהעלם לגבי התענוג הנמשך מצד גילוי האור כו'

כאן האור ממש מתגלה. משמע מכאן שהמלאכים והעולמות גם כן מקבלים איזו שהיא הארה של עונג מהאור שנעלם בהם. בשונה מהעולם התחתון שההארה הזאת לא מאירה בכלל. זאת אומרת, קודם אמרנו שלמלאך יש עונג מהחיים של עצמו וזה הממד הרוחני ממש של אותו עונג-גשמי-נפול שמהווה פסולת שלו. חוץ מזה, הוא אומר, יש במלאכים, בעולמות של הקדושה, בנוסף לכך הארה מהחיות הנעלמת שמביאה להם עונג. איזה עונג? של בטול היש. זו תחושת עונג שבאה מתודעה שבאמת יש אין אלוקי שמחיה אותי רק שאני לא מרגיש אותו. אם כן, בכל זאת יש למלאכים את תודעת האמת הזאת. בזה הם שונים מהנפרד התחתון, מהעולם הזה, שאין לו שום תודעה לאור האלוקי שמחיה אותו.

למלאך יש איזושהי תודעה שיש אור אלוקי שמחיה אותו, רק שהיא בהעלם. התודעה שיש אור נעלם, אַיִן נעלם, שמחיה אותו, נותנת לו קצת הארת עונג של בטול היש. בטול היש הוא לא בטול אמתי, היש רק מזכיר שיש אין נעלם שמחיה אותו. האין שמחיה אמנם נעלם, אך בכל זאת הוא מאיר איזושהי הארה שמורה שהוא ישנו כאן ומחיה אותו, שזה גם כן נותן עונג. אבל העונג הזה, החיים האלה, הם ביחס של אין-ערוך לעונג שישנו כאשר הדבר הנעלם מתגלה ממש. אם יש רק תודעה של הנעלם בלי גילויו – העונג ממנה הוא ודאי אפסי לגבי עונג שבא מהגילוי הממשי של הנעלם, של האור האלוקי שמחיה ומהווה את כל העולמות.

טיב האור שבגן עדן וטיב האור שבעולמות

מה שהרבי הצמח צדק מסביר במאמר (הרבי הצמח צדק אמר את המאמר ורבי הלל כתב אותו), הוא שאין ערוך בין גן עדן לכל העולמות: בגן עדן יש גילוי ממשי של האור האלקי, ואילו בכל העולמות הוא רק בהעלם. זאת אומרת, אין ערוך בין כשישנה רק תודעה מהאור הנעלם, לבין כשהאור עצמו מתגלה. ובכל זאת, משמע לכאורה שבשניהם יש את אותו אור. כאן מחדש רבי הלל שבעצם האור שמאיר בגן עדן הוא אור אחר לגמרי, הוא לא גילוי בלבד של אותו אור שנעלם בעולמות. במלים אחרות, עד כאן הסברנו שמה שנעלם בעולמות הוא זה שמתגלה בגן עדן והמשל לכך הוא המשל להבדל בין האברים למח, כעת הוא אומר שלא רק זה, ולכן המשל של ההבדל בין האברים למח הוא לא מושלם. זאת אומרת, המשל להבדל בין האברים למח הוא טוב רק בשביל להבין שיש חיות נעלמת וחיות גלויה, כעת הוא אומר שבעצם יותר מזה:

(ועוד יש יתרון באור האלקי שבג"ע מצד עצם האור עצמו [זאת אומרת, יש בעצם האור שבגן עדן תכונה אחרת לגמרי, תכונה בפני עצמה, מהאור הנעלם בעולמות] שהוא גבוה הרבה מבחי' האור הנמשך בעולמות. [הטיב של עצם האור הוא טיב אחר לגמרי של אור. למה?] כי הנה ידוע שבחי' אור המל' דאצי' כמ"ש [=כמו שהיא] בבחי' אצי' הוא נבדל בערך מבחי' נבראים מאין ליש כאמור (תהלים קמ"ח[נז]) כי נשגב שמו לבדו שאפי' בחי' המלוכה הנק' בחי' שמו הוא נשגב לבדו רק הודו על ארץ ושמים

למדנו את הענין הזה פעם. הפסוק שהוא מביא כאן הוא פסוק שאנחנו אומרים כל בוקר בשחרית: "כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים". "שמו" בקבלה מורה על מלכות. המלכות היא רק בחינת הארה לגבי שאר הספירות העליונות ולכן היא נקראת "שמו", כי שם הוא אפס לגבי העצם, הוא רק השם. בכל זאת, השם, המלכות כמו שהיא למעלה במקורה באצילות, היא "נשגב לבדו", היינו שהיא לא מתגלית ולא נמשכת למטה בעולמות כלל. לא רק שהיא לא נמשכת ולא מתגלית, אלא שגם "שמו" "נשגב... לבדו". רק "הודו", הארה מהשם, נמשך בבחינת אור מקיף שכולל את כל החיות של "ארץ ושמים", כל העולמות. אם כן, יש עצם, יש שם ויש הוד של השם, ואפילו ההוד של השם עצמו הוא רק אור מקיף לגבי העולמות. מההוד נמשכת אחר כך הארה פרטית לכל נברא בפני עצמו. ההוד נקרא 'הארה כללית', לכן כתוב "הודו על ארץ ושמים", היינו שההוד מקיף את כל העולמות. לאחר מכן, מתוך ההארה הכללית, "הודו", נמשכת הארה דהארה פרטית שנקראת צירופי אותיות לתוך כל נברא ונברא בפני עצמו להחיותו. שוב, יש את עצם הספירות; יש את המלכות כמו שהיא באצילות שנקראת "שמו"; אחר כך יש את הודו של השם שנמשך כבר בבחינת הארה כללית; ובתוך המקיף הכללי שנקרא "הודו על ארץ ושמים" נמשכת אחר כך "הארה דהארה", שנקראת 'צירופי אותיות' פרטיות, להוות ולהחיות כל נברא ונברא בפני עצמו.

היינו הארה בעלמא [הוד הוא רק הארה כללית] מבחי' המל' דאצי' הנמשך ע"י פרסא המפסיק בין אצי' לבי"ע

יש סוד בקבלה[נח] שאומר שכדי לעשות הבדל בין עולם האצילות – עולם האחדות, שהכל בטל בו במציאות ממש ואין בו שום הרגשת היש בכלל, אלא רק ה' אחד, יחיד ומיוחד נרגש – לבין העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה, שיש בהם הרגשה עצמית ופירוד – צריך להיות באמצע סוד שנקרא 'פרסא', מסך. המסך הזה הוא המסך שמבדיל בין הקודש ובין החול. אצילות הוא קודש ועולמות התחתונים הם חול. 'חול' כמו גרגרי חול, שכל אחד נפרד ומרגיש את עצמו בפני עצמו. קודש, לעומת זאת, הוא פרט אחד. בין הקודש ובין החול יש מסך שנקרא 'פרסא' שמבדיל. ההוד מאיר דרך הפרסא והפרסא מסתירה מפני המקור שנקרא "שמו". האור שמאיר דרך הפרסא הוא כמו אור שמאיר דרך וילון. מה שמאיר דרך הוילון הוא אור-תולדה לגבי האור הראשון, הוא אינו המהות של האור הראשון בכלל.

והוא בחי' ירידת המל' להיות כתר לברי' כו' [ההוד הוא מה שכתוב "הודו על ארץ ושמים", היינו שההוד נעשה הכתר של בריאה שמקיף וכולל את כל עולמות התחתונים.] הנה הארה הזאת היא הנמשכת להחיות העולמות [הכתר של הבריאה שנקרא "הודו" הוא מקור החיות של כל העולמות. החיות שנמשכת לכל עולם בפני עצמו היא הארה מההארה הכללית הזאת. וההארה השניה – זו שנקראת 'הארה דהארה' – נעלמת בתוך הנבראים כמו שהוא הסביר פה. המקור של כל האור הנעלם הוא רק הודו.] אך גם הארה זאת אינו מאיר רק בבחי' מקיף והעלם עליהם כאמור הודו על או"ש על דייקא ["על" היינו מקיף] ומזה הוא מקור חיותם והתהוותם מאין ליש וכנ"ל במשל האברים כו' [כמו האברים שמקבלים את חיותם בבחינה נעלמת].

משא"כ האור הנמשך בג"ע הוא בחי' הארה עצמי' מעצמי' הי"ס דאצי' והגם שאינו מהות ועצמות האור די"ס רק הארה ממנו מ"מ אינה מוסתרת בבחי' פרסא רק עצמי' ההארה כמ"ש [=כמו שהיא] למע' מן הפרסא כן היא מאירה בג"ע בלי שינוי כלל וכמ"ש בסמוך בענין מעשה ידיך כו')

הוא אומר כאן בקיצור (קראתי את זה מהר כדי שנגמור את הקטע הזה) שהאור שמאיר בגן עדן הוא אור שמאיר שלא על ידי הפרסא. כלומר, הוא לא האור של ההוד. אם כן, זהוד טיב אחר לגמרי של אור. זה פלא: יש וילון בין עולם האצילות העליון שבו הכל הוא אחד, לבין העולמות התחתונים שבם ישנה הרגשת ישות נפרדת (הוילון הוא משל גשמי, כמובן). כעת אומרים שבוילון גופא ישנם חלונות כאלו שבאמצעותם ישנה אפשרות לעבור שלא דרך הוילון. האור שעובר דרך הוילון נעשה להוד ומקור החיים של כל העולמות, ובנוסף לכך, האור, החיות הזו, נעלמת. לפני הקטע הזה היה משמע שאותו הוד שנעלם בעולמות הוא זה שמתגלה בגן עדן, כעת הוא אומר שלא רק זה, לא רק שההוד שנעלם בכל העולמות הוא זה שמתגלה בגן עדן, אלא שבגן עדן מאיר האור כמו שהוא באצילות בבחינת הארה בלבד – הארה היינו זיו, התפשטות חיצונית – אך בכל זאת לא דרך הוילון, לא דרך הפרסא. אם כן, טיב האור שמאיר בגן עדן הוא כטיב האור שמאיר בעולם האצילות ממש, הוא לא אור מטושטש דרך וילון (וגם האור המטושטש הזה יכול להיות או נעלם או גלוי). לא רק שהאור המטושטש דרך הוילון גלוי, אלא שזה אור בהיר לגמרי שמגיע מעולם האצילות לא דרך הוילון. זה מה שמאיר בגן עדן. אם כן, האור שמאיר בגן עדן הוא נבדל ולא בערך כלל לאור של העולמות.