1

בע"ה

שבע ברכות לגיורא-מנחם ותחיה-יהודית בן יעקב וחנוכת בית גל עיני

יט אלול ס"ז – בית גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בשבת היה ח"י אלול, יום הולדת הבעש"ט ואדה"ז, ואחד הדברים הפלאיים ביותר שקרו בכל תולדות החסידות מאז הופעת הבעל שם טוב שיותר ממאה שנים (132 שנים בדיוק) לאחר הסתלקות הבעל שם טוב, בשנת ??? הרבי הרש"ב שמע שבע תורות מפי הבעל שם טוב. היתה קביעות כמו השנה, ח"י אלול בשבת, ובמשך השבת הרבי הרש"ב שמע מפי הבעש"ט עצמו בגן עדן שבע תורות. התורות זכו להרשם בקצרה על ידי זה שהרבי רש"ב סיפר כל זה לבנו, הרבי הריי"צ, והוא סיפר זאת בהתוועדות הרבה שנים לאחר מכן, והדברים באו ברישום מפי שומעי הרבי הריי"צ (יש כמה רשימות אפילו – יש רשימה שחסרה משהו, ויש רשימה אחרת מפי הרבי הריי"צ שמשלימה קצת את החסר, וזה בעיקר נוגע לתורה השביעית, האחרונה). התורה הראשונה הבעל שם טוב אמר אחרי קבלת שבת, לפני תפלת ערבית, התורה השניה אחרי תפלת ערבית, התורה השלישית בסעודתא דחקל תפוחין קדישין, שתי התורות הבאות (הרביעית והחמישית) נאמרו בסעודתא דעתיקא, התורה הששית נאמרה במנחה של שבת, והתורה האחרונה, השביעית, נאמרה בסעודה שלישית, ברעוא דרעוין. שתי התורות הראשונות נאמרו ב"הקהל" – שיש שמה את כל תלמידי הבעש"ט לדורותיהם, כל החסידים של תלמידי הבעש"ט, כולל גם הנשים. כולם, אנשים נשים וטף, שמאו את שתי התורות הראשונות. לגבי התורות הבאות לא כתוב בדיוק מי היה נוכח, אבל משמע שלא בהקהל, ואחר כך התורה השביעית החביבה נאמרה רק בפני נשיאי ומנהיגי ישראל. כל התורות קשורות או עם פרשת כי תבוא, או עם ההפטרה, או עם שיעור התהלים של אותו יום (אחת התורות זה "משכיל לאיתן האזרחי", פרק פ"ט, ויש עוד תורה שהיא "אשרי העם יודעי תרועה" – שאומרים גם אחרי התקיעות, אבל זה גם משיעור התהלים של י"ח לחדש). אנו נדבר רק על התורה האחרונה, שנאמרה בפני נשיאי ומנהיגי ישראל, על הפסוק "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח".

לכאורה, אפשר לחשוב שתורה זו, היות שהיא מופנית דווקא לנשיאים – הצדיקים הכי גדולים, מנהיגי ישראל – לא שייכת אלינו. אז שתי תשובות בדבר: דבר אחד, כמו שהרבי תמיד אומר, שזה שהדבר נתגלה זה אומר ששייך לכולם (אם היה אמור להיות בסוד, היה נשאר בסוד). ותשובה שניה, יותר חשובה, שאנו יודעים מאז הושענא רבה תשנ"ב – שזה בעצם בדיוק מאה שנה מהמאורע הגדול הזה – הרבי אמר שבדור לקראת משיח כל אחד צריך להיות מנהיג ואדמו"ר ומה שלא רוצים. אז היות שכל אחד ואחד צריך להיות צדיק ומנהיג, אז ודאי וודאי בדור שלנו התורה הזאת שייכת לכל אחד ואחד. אם כי שלכאורה הפשט שלו שלא שייך לכל אחד ואחד, אבל ננסה להסביר איך בכל זאת כן שייך לכל אחד ואחד, ובמיוחד חתן וכלה.

קודם כל, הבעל שם טוב פונה לנשיאי ישראל ואומר להם: אתם נשיאי ישראל, אתם מוסרים את הנפש על צורכי הציבור, ומשום כך אתם מוותרים על התורה והעבודה של עצמכם, אז מה כבר יהיה מכם? מי שהוא נשיא, מי שהוא צדיק, אז כל הציבור עליו – כמו שכתוב במשיח, "ותהי המשרה על שכמו", "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" – כל האחריות, כל המשרה, על כתפי המנהיג. בשביל זה חייב, ושום דבר לא יעזור, לא יכול להסתגר בחדרו, לעסוק בעניני הציבור. זו בעיה, כי הוא וודאי רוצה להתבודד, ללמוד, לעלות בעולמות עליונים. בכך פותח הבעל שם טוב – אתם מותרים על כל העבודה שלכם, ומה יהיה מכם? הוא אומר שכנגד זה בא הפסוק של תחלת ההפטרה, "קומי אורי כי בא אורך", והוא מסביר ככה – יש אור פרטי ויש אור כללי. אור פרטי זה האור שיש לכל נשמה בהיות נשמה אלקית, "חלק אלוה ממעל ממש", לכל נשמה יש את האור הפרטי שלה. וגם הנשיא, מי שמן השמים ממנים אותו להיות מנהיג וצדיק ונשיא, גם לו יש אור פרטי. לא רק נשמות פרטיות יש להן אור פרטי, גם הנשיא יש לו אור פרטי, שזה הענין המיוחד שלו. אבל הנשיא יש לו משהו אחר, חוץ מהאור הפרטי שלו – יש לו גם אור כללי, והאור הכללי זה באין ערוך לאור הפרטי שלו. אז הנביא אומר לנשיאי ישראל, כך אומר הבעל שם טוב, "קומי אורי" באור הפרטי "כי בא אורך" האור הכללי. האור הפרטי עולה לקראת האור הכללי, והאור הכללי – האור המיוחד של נשמה כללית, שלכאורה לא אמור להיות שייך לכל אחד ואחד (זה מלך, שייך רק לנשיא של הדור, הנשמה הכללית של הדור) – יורד לקראת האור הפרטי. גם הנשיא לא זוכר מיד לאור הכללי שלו, לא נולד עם הגילוי של האור הכללי שלו – הוא נולד כמו כל יהודי, וצריך לגדול, לעבור את כל השלבים (כמו שבגשמיות יש שלבי התבגרות גם ברוחניות, יש עיבור יניקה ומוחין), והכל באור הפרטי שלו. אין צדיק בעולם שלא שקד בצעירותו על התורה. לפעמים אחר כך לא רואים את זה עליו, אבל אין צדיק שלא מסר בצעירותו את הנפש על התורה ועל העבודה והתבודד – אין אחד כזה, כידוע. האור הפרטי זה בדיוק מתאים לאופי שלו, לנשמה שלו, זה לא צורה של מישהו אחר, זה הוא. אבל מי שזוכה, מי שמן השמים כבר שמו עליו אצבע שהוא עתיד להיות הנשיא של הדור, אז בשלב מסוים ככל שהאור הפרטי שלו עולה, "קומי אורי", זוכה לגילוי האור הכללי. בפשטות זה רק הנשיא, בעוד שאצל כל אחד כל החיים זה עלית "קומי אורי". "כי בא אורך" זה האור הכללי שנמשך לקראת האור הפרטי העולה, ואז יש יחוד חתן וכלה. האור הפרטי, העבודה המסורה לכל אחד ואחד בהיותו יהודי, זה בחינת הכלה. אבל מי שזוכה להיות מנהיג – מנהיג הוא בעצם החתן של כל הדור, כל הדור הוא כלה, הכלה היא כנסת ישראל (לכן קוראים לזה "ביאת משיח", שזה כמו ביאת חתן על כלה). כך הוא מפרש, זה פירוש יסודי ביותר, להבין שאצל הנשיא בעצמו יש שני מרכיבים – המרכיב הפרטי שלו, "קומי אורי", ולקראת זה התגלות האור הכללי מן השמים, שזה משהו אחר לחלוטין. אבל זה לא סוף הפסוק עדיין. קודם כל אומר ש"אורך", האור הכללי, מתלבש בפנימיות האור הפרטי, אבל אחר כך ממשיך ואומר "וכבוד הוי' עליך זרח". הוא אומר שיש גילוי של אור עצמי, שכאן נקרא "כבוד הוי'", שזה עוד יותר משני האורות הקודמים, גם מה"אורי" וגם מ"אורך", גם מהאור הפרטי וגם מהאור הכללי, ולו אין שום כלי שבו יכול להתלבש, אלא רק להאיר במקיף, "עליך זרח". הוא מסביר – וכך משמע בעוד כמה מקומות בתניא, שזריחה זו הארה כלשהיא – איזה אור מקיף שזורח עליך מסביב, ולא מסוגל להתלבש בתוכך, היות שאין לך כלי להשיג את הזריחה הזאת. זה ההבדל בין לשון זריחה לבין סתם לשון אור, שאור כן אמור להתלבש בכלי, אבל זריחה לא מתלבשת בכלי. אם כן, מה שהוא אמר לנו כאן, שה"אורך" מתלבש בתוך ה"קומי אורי", ואחר כך אומר שה"כבוד הוי'" לא יכול להתלבש כי אין לו כלי. ל"אורך" יש כלי, ה"אורי", אבל ל"כבוד הוי'" אין כלי – גם ה"אורך" הוא לא כלי עבורו – ויכול להיות רק "עליך זרח". יש לנו הכלל הגדול של תורת הבעל שם טוב שיש התלבשות ויש השראה – "קומי אורי כי בא אורך" זה התלבשות האור הכללי בתוך האור הפרטי. כאן נשים לב שהפסוק קורא לפרט אור וגם לכלל אור, אבל האור של הפרט הוא נעשה כלי – בדרך כלל אור וכלי זה שני דברים שונים, הפוכים, אבל כאן כתוב שהאור הפרטי, כל ההארה-ההתלהבות שלי בתור פרט (אצל כל אחד ואחד), תוך כדי שהוא שוקד על התורה והעבודה, הנשמה שלו מאירה לו, אז אצל מי שזוכה אור זה הוא הכלי שיתלבש בו אור יותר גדול באין ערוך. כמו שהנשמה באין ערוך יותר מהגוף, ואף על פי כן הנשמה מתלבשת בתוך הגוף, כך ה"אורך" לגבי ה"אורי". אבל אחר כך יש משהו עוד יותר גדול, באין ערוך, שזה ה"כבוד הוי' עליך זרח". עד כאן התורה, על פי הרשימה הקצת יותר מפורשת של התורה השביעית, כי מה שמובא בסוף כתר שם טוב בטקסט יש חצי משפט לא מובן, ולמטה בהערה יש עוד רשימה שבה זה הרבה יותר מפורש, כמו שעכשיו הסברנו.

אז אם יש התלבשות ויש גם השראה, צריך לומר שה"אורי" זה יחסית בחינת השתלשלות, מה שמגיע לכל אחד ואחד, מה שמתאים ומה ששייך לכל אחד ואחד בזכות עצמו. רק לקצר את החלק הזה, נאמר שבדור שלנו – כמו שדברנו קודם – כל אחד צריך, לשאוף על כל פנים, כמו שכתוב בתניא ש"כולי האי ואולי" תזכה להיות צדיק, אף על פי שרובא דרובא זה בינוני, לעניננו, בדיוק אותו דבר כאן. קודם כל צריך לקבל חוש – חסיד יש לו חוש ברבי – והתורה הזאת נותנת חוש מאד גדול ברבי. אולי אפשר לומר שהדבר הכי חשוב שמתגלה כאן לגבי רבי זה ה"קומי אורי", זה האור הפרטי שלו, שכל מה שמשיג בנוי על העבודה הבסיסית שלו, שעבד את ה' מאז שעמד על דעתו, כ"נער ישראל ואהבהו", לכן צריך לעודד כל אחד ואחד מאתנו לשקוד על התורה לפי האופי שלו, לפי הנשמה שלו. אבל מי שמשלים את זה הוא זוכה ל"כי בא אורך", כמו ביאת משיח שאמרנו קודם. כל ביאה זה בפנימיות – "כי בא" אומר שה"אורך" נכנס בפנימיות ל"אורי" – אבל אחר כך "וכבוד הוי' עליך זרח". רק נאמר רמז מפורסם, שלא כתוב כאן בתורה. ב"כבוד הוי'" יש כמה רמזים שאין כאן, והרבה פעמים בתנ"ך "כבוד הוי'" הולך עם קדושת הארץ – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ" ועוד – והרמז הוא ידוע, רמז מופלא, שכבוד פעמים הוי' עולה ארץ ישראל. במעשה בראשית יש לב שמות אלקים, אבל כתוב ששם אלהים הוא כלי הוי' – הוא כלי לשם הוי' – ובשם הוי' גופא יש שם שמתלבש ויש שם שרק שורה מלמעלה (כמו "הוי' הוי' אל רחום וחנון" לפני יגהמ"ר – הראשון מקיף, "עליך זרח", והשני פנימי, אם כי גם נבדל, ואף על פי כן יש שם הוי' דלתתא שמתלבש ושם הוי' דלעילא שאין לו פירוש; איך יכול להתלבש? רק אם יש לו פירוש, כך כותב האבן עזרא – מלשון התהוות, או היה הוה ויהיה וכדו' – אבל לשם העצם ממש אין שום הבנה, וממילא אין לו שם לבוש). יש "קומי אורי", האור הכי מקיף, שזה רק זריחה בעלמא. המנהיג יכול להיות לא דווקא בארץ – כמו שהיה כל החסידות, אף שבכל מקום זה "אוירא דארץ ישראל" – אבל מנהיג שממש מנהיג את העם לציון לשוב וליישב את העם בארץ ולבנות מקדש, שזה משיח ממש, לזה צריך איזו זריחה מיוחדת של "כבוד הוי'".

אנו הולכים לקראת ראש השנה, יום שכולו זה בנין המלכות – זה זריחה (ראשית השנה, רק הרגשה) של כבוד הוי'. לכן הפטרה זו היא הקדמה והכנה להמלכת המלך, והמלכת מלך ישראל בארץ ישראל (כידוע בספר יסוד ושרש העבודה הקשר בין המלכת הקב"ה להמלכת מלך בו"ד על עם ישראל בארץ ישראל), ולמלך זה יש את ה"אורי" ואת ה"בא אורך" ולמעלה מזה את ה"כבוד הוי' עליך זרח". כמו שאמרנו, אפשר להבין מזה מה זה רבי, מה זה צדיק, אבל כל אחד ואחד צריך לנסות ש"כולי האי ואולי" גם הוא יזכה לאור כללי. נאמר יותר פשוט: אור כללי, הסברנו קודם, שזה השייכות לכולם וממילא גם האחריות על כולם. ממילא ה"כי בא אורך" גורם שהוא מוכן לותר, במדת מה, על האור הפרטי שלו לטובת הכלל. זה קודם כל, זה ה"כי בא אורך", אבל אחר כך יש משהו אפילו יותר מזה שלוקח אחריות על הכלל. לקחת אחריות על ארץ ישראל, על שלמות הארץ, שזה "כבוד הוי' מלא את הארץ", כבוד ה' ממש, אפילו יותר מלקחת אחריות על עם ישראל. לקחת אחריות על עם ישראל זה משהו שמתלבש בשכל, לקחת אחריות על ארץ ישראל – כמובן זה בא בשלבים, לא יתכן ארץ ישראל בלי קודם עם ישראל – שזה "כבוד הוי' עליך זרח", זה מקיף הרבה הרבה יותר עליון, כי זה "כבוד הוי'" ממש. אז שנזכה שכל אחד מאתנו יטעם קצת – צריך להיות כלה, "קומי אורי", צריך להיות חתן, "כי בא אורך", ואז צריך להיות השותף השלישי, "שכינה ביניהם". ר' אייזיק מסביר שמקיף זה לא רק מלמעלה, אלא כמו "שכינה ביניהם" – זה מול הפנים – ש"כבוד הוי' עליך זרח", השותף השלישי, יכנס וישרה בין שניהם, בין החתן והכלה.

שיחה שניה:

ידוע שמובאים בשו"ע כמה רמזים לר"ת אלול, שהכי ידוע זה "אני לדודי ודודי לי". כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים, החתן והכלה זה משל להקב"ה וכנס"י. הכל קשור לבנין בית המקדש, שהחתן והכלה שלנו, וכל חתן וכלה, בונים מקדש מעט. אבל יש עוד רמזים שמובא בשו"ע חוץ מ"אני לדודי ודודי לי". יש הרמז המצוטט בשם האריז"ל – "אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (פסוק של עיר מקלט). יש פסוק, משום מה פורים נמצא בחדש אלול, "איש לרעהו ומתנות לאביונים". הכי קשור לעבודת התשובה של אלול, כמו שמוסבר, זה הרמז "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (פסוק מופלא שיש בו חי מילים ואלול אותיות, עם ר"ת אלול ועם החתימה ב"למען חייך"; מילה = חי אלול). ידוע לגבי מילה שיש שני פסוקים, "ומלתם את ערלת לבבכם" ו"ומל הוי' אלהיך את לבבך וגו'". בפסוק הראשון עבודה שלנו, והמילה היא של הערלה, ובשני ה' הוא המל ואין ערלה אלא מילת הלב עצמו, והא בהא תליא. יש שתי בחינות מילה, מילה ופריעה, ו"מל ולא פרע כאילו לא מל". החיתוך של הקליפה הגסה זה מילה, ואחר כך קריעת הקרום הדק זה פריעה – לשון גילוי, כי זה גילוי העטרה. בנפש יש את הרע הגלוי, שעל ידי חשבון נפש וחטוט עצמי מוצאים אותו, זה רע גס, ועל זה יש מצוה של "ומלתם [אתם] את ערלת לבבכם", אבל יש את הרע הנעלם שלעולם לא אראה בעיני. יש אפילו כמה סיפורים מצדיקי חב"ד שפתאום נגלה להם רע נעלם, או שמתעוררת מודעות לרע נעלם שלא רואים, ועושים תשובה מעלייתא כדי להכרית אותו. ברית מילה זה כמו מחית עמלק, שקוראים בחדש אלול, "פרשת זכור", שם כתוב "תמחה את זכר עמלק", אבל בפרשת בשלח (שקוראים בפורים עצמו, אחרי שבת זכור) נאמר "אמחה את זכר עמלק". אחרי שאתה מחית את מה שאתה יכול (בפרשת זכור) אז ה' מוחה (בפורים) את הרע הנעלם, עמלק הנעלם. זה פסוק שברור מאד הקשר שלו לחדש אלול. בפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ואפילו בפסוק של האר"י "אנה לידו ושמתי לך", לא כל כך ברור הקשר לאלול. יש עוד פסוק שמובא, ר"ת למפרע, "להוי' ויאמרו לאמר אשירה".

הרבי נותן לזה סימן, לחמשת ה'אלולים' האלה: הרמז הכי חשוב, הכי ראשוני, זה "אני לדודי ודודי לי" – זה הרמז שמתקשר בצורה הכי פשוטה לחתן וכלה – הרבי אומר שזה כנגד עבודת התפלה, בגלל שתפלה זה לשון "התופל כלי חרס", לשון דבקות, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מתי אני אמור לחוות את החויה של "אני לדודי ודודי לי"? תוך כדי התפלה. עצם האמירה "אני [היהודי] לדודי [הקב"ה] ודודי לי" זה גופא התפלה, לשון התופל כלי חרס, לשון דבקות. אחר כך "איש לרעהו ומתנות לאביונים" זה חסד, צדקה, מתנות לאביונים. האריז"ל בעצמו מפרש ש"אנה לידו ושמתי לך" היינו שחדש אלול בשנה הוא כמו עיר מקלט במקום, וכמו שגואל הדם צריך להמלט לעיר מקלט להנצל מגואל הדם, כך חדש אלול זה מקום שאתה רץ ומתבודד שם חדש שלם ועוסק בתורה. זה עבודה כמו לחזור לישיבה, ירחי כלה, כמו שפעם היו עושים ירחי כלה בחדש החגים. יש גם עבודה של "ובכתה את אביה ואת אמה חדש ימים" באלול, כפי שכותב האריז"ל, אך "אנה לידו ושמתי לך" זה לימוד התורה בחדש אלול, ובפרט לימוד פנימיות התורה. ידוע שמנהג עם ישראל מדורי דורות לחלק את תיקוני הזהר לכל החדש, ובחב"ד תמיד היה המנהג ללמוד את דרך חיים – החלק השלישי של "שערי תשובה" של אדמו"ר האמצעי – לעסוק בפנימיות התורה, ובפרט הנוגעת לעבודת האדם. אם כן, יש כאן שלושה רמזי אלול כנגד שלושת העמודים עליהם העולם עומד – תורה (אנה לידו ושמתי לך) עבודה-תפלה (אני לדודי ודודי לי) גמ"ח (איש לרעהו ומתנו לאביונים). למעלה מזה יש תשובה – עצם התשובה, לא דרך אחד הקוים – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". ומה זה האחרון, החמישי, "להוי' ויאמרו לאמר אשירה"? היות שזה שירת הים, על גאולה, וכן אם חזקיהו המלך היה אומר שירה היה זוכה להיות משיח ולגאול את עם ישראל גאולה אמיתית ושלמה, כך פסוק זה שמתחלת השירה (החותמת "הוי' ימלך לעולם ועד") זה אלול של גאולה (וזה דווקא למפרע). עד כאן שיחה מפורסמת של הרבי – שיש אלול של תפלה, אלול של גמ"ח, אלול של תורה, אלול של תשובה, אלול של גאולה (ושוב, עיקר הגאולה זה היכולת להודות ולשיר לה', זה מה שמביא את הגאולה).

מה שנרצה לעשות הערב זה לנסות לשייך כל אחד מהאלולים האלה לחתן וכלה בפרט. "אני לדודי ודודי לי" זה פשוט, וגם בקבלת פנים של החתן דברנו על זה – איך זה מתקשר במיוחד לחתונה – אז נשאיר זאת. רק צריך להשלים קשר של עוד ארבעה ראשי תיבות לחתן וכלה.

קודם כל "איש לרעהו ומתנות לאביונים". כתוב שיש ארבע מצוות של פורים – מקרא מגילה, משתה, משלוח מנות, מתנות לאביונים (נשים לב ש"מנות" ו"מתנות" זה אותו הדבר, חוץ מה-ת שנכנסת פנימה – "כל הנותן בעין יפה הוא נותן"). זה כנגד שם הוי' – "מקרא מגילה" זה התורה של פורים, "אורייתא מחכמה נפקת", משתה ושמחה זה בינה, אם הבנים שמחה, משלוח מנות זה ה-ו, מדות, קשר בין רעים וחברים, ומתנות זה השפעה לזולת, המלכות, כמו שהמלך הוא זה שצריך לדאוג ולהשפיע לכולם (ודווקא בפורים "כל הפושט ידו נותנים לו"). זה מוסבר באריכות. נמצא שהחתן והכלה זה ה-וה (כמו ששמענו גם במאמר שהחתן חזר עכשיו), החתן זה ה-ו והכלה זה ה-ה, אז לכאורה יוצא ש"משלוח מנות איש לרעהו" זה המצוה של החתן, והמצוה של מתנות לאביונים שייכת לכלה. ככה זה בהשקפה ראשונה. אם רק בזה טפה נעמיק, אם זה באמת ככה כנראה שהחתן צריך להתייחס לכלה שהיא רעהו, אבל כשהכלה נותנת לחתן הוא אביון, לכאורה ככה יוצא. אבל היות שיש התכללות, שצריך להיות בן ד-מה ו-מה ד-בן, כלומר, כדי שיהיה יחוד אמיתי ופורה בין החתן והכלה, החתן צריך לגלות את החלק בן שב-מה שלו, והכלה צריכה לגלות את החלק מה שב-בן שלה – החתן צריך להכלל ולגלות את הכלה שבו והכלה צריכה להכלל ולגלות את החתן שבה – ורק כך הכלה שבחתן מתייחדת עם החתן שבכלה, ורק ככה פרים ורבים. אם כן, צריך לומר שבנתינה הזורמת – בית זה מקום שכל הזמן זורמת בו נתינה, אם זה בית בריא וטוב, בית אוהב, אז כל הזמן יש משפיע ומקבל, ובתחילה (כמו ששמענו במאמר) על פי פשט החתן הוא משפיע והכלה היא מקבל, אבל אחר כך זה הפוך, ואז מתגלה שהכלה באה ממקום יותר עצמי מהחתן ("פני שבת נקבלה", כולנו מקבלים מפנימיות הכלה, גם הז"א, "הכל היה מן העפר", ככה הרבי סיים את המאמר, ושרש העפר הוא בעצמות ממש, שזה שרש המלכות, רדל"א) – נלמד שיש זמנים שאנו רעים, ואז ההשפעה בינינו זה לשלוח מנות אחד לשני מתוך רעות. איך אומרים "רעים" על פי פשט בלשון הקבלה? זה שוים בקומתן. אם כי יש סדר של "אחתי רעיתי יונתי תמתי" אז רק "תמתי" זה שוין בקומתן, אבל בכללות ב"איש לרעהו" זה שוין בקומתן, וכידוע הרמז ש"איש = לרעהו". זה שני אנשים שוים, כמו הווארט המפורסם של היהודי הקדוש מפרשיסחא, ששאל את המלמד כשהיה ילד קטן למה שתי נקודות באיזון זה שם ה' (קיצור שם ה' בשתי אותיות י), ושתי נקודות זו למעלה מזו זה סוף פסוק. כך שאל ילד קטן, בין שלוש או ארבע, את המלמד. כמובן שהיה גדול מדי בשביל המלמד לענות על זה, אז הילד ענה בעצמו שנקודה זה ייד (יוד; זו אחת הסיבות שנקרא דער הייליגע ייד) – אם שני יהודים שוים זה שם הוי', ואם אחד למעלה מהשני זה סוף פסוק, העסק נגמר. גם בבית, אם זה "איש לרעהו" בשויון אז השכינה שורה ביניהם. אבל יש ודאי זמנים של "ומתנות לאביונים" – לא שאני צריך לחשוב שאתה אביון, אבל אני צריך לחשוב שאני אביון לגביךָ או לגביךְ. יש את היחס האידיאלי, ששוים, אבל כמה אפשר לשלוח בקבוק יין ותפוח, לשלוח מנות? לפעמים צריך משהו בסיסי, שאולי אני צריך ואת לא. זה יפה שכל היום רק נשתה קפה יחד – אף פעם לא אשתה בלעדיך, או הכל או כלום – אבל זה לא תמיד המציאות. לפעמים באמת אני זקוק למשהו, או את זקוקה למשהו, שזה מתנה ולא מנה. מתחיל לא מכך לא שאני מתייחס לשני כאביון, אלא שאני אביון – תאב לכל דבר, אני צריך אותך. זה קשור לפירוש רש"י ל"אני לדודי ודודי לי", שכל מה שאני צריך אני רק תובע ממך – אני צריך אותך, אני אביון, אני צריכה אותך, אני אביונה. ברגע שיש אתערותא דלתתא של האביון, התאב לכל דבר, כמובן צריכה להיות ההענות של הצד השני תיכף ומיד ממש, שזה נקרא "מתנות לאביונים". צריך להיות שתי הבחינות בתוך הבית, זה האלול של החסד – זרימת החסד בתוך הבית – שצריך להיות גם ובעיקר "איש לרעהו ומתנות לאביונים", אבל גם לפעמים יש "ומתנות לאביונים". כתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" – אם זוכים "לא יהיה בך אביון", אבל ה' רואה את העתיד בתורה, ועד ביאת משיח יהיה אביון. מציאות צפויה היא שיש אביונים, עד שיזכו שלא יהיה אביון (לא כמו בבריסק ששומרים כל השנה אביון לפורים). "ומתנות לאביונים" זה כאשר "כל הפושט יד נותנים לו" – חוזר לפירוש של "אני לדודי ודודי לי". ה"איש לרעהו ומתנות לאביונים" זה חסד ונכונות להרעיף כל טוב בין בני זוג.

אחר כך "אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", מה זה יכול להיות בין בני זוג? כנראה בכל בית צריך להיות מקום שאם קורה משהו יש מקום לברוח... החידוש כאן, קודם כל של האר"י, כמו שלמדנו הרבה פעמים על חכמתו של יוסף הצדיק שלוקח סמל של חפצא, שכל סמל של חפצא זה משהו במקום, שתופס מקום, והופך זה את למושג של זמן. אין לך דוגמה יותר מובהקת מהפירוש הזה של האר"י הקדוש, שלוקח את המלה "מקום" גופא, ואומר שהמקום הזה זה חדש אלול – עושה ממקום זמן (סימן שהוא חי באמת במרחב שזמן ומקום זה אותו דבר, כמו שהיום ידוע, אז בקלי קלות הוא יכול לקפוץ ממקום לזמן ומזמן למקום). "אנה" זה לשון תאונה וזה גם לשון אונאה. אחד הדברים שממליצים לחתנים ללמוד (ואם החתן שלנו לא למד יכול להשלים בשבע ברכות) – בין הרבה דברים שמקובל שחתן ילמד – בשו"ע אדה"ז סוף הלכות הונאה. שם יש סעיף אחד חשוב ביותר, האחרון, המדבר על אונאת אשתו – שהוא עושה משהו שמכאיב ומצער את האשה, ר"ל, היל"ת. אז הוא מתאר את חומרת הדבר הזה, שהאונאה הזאת הכי חמורה בכל התורה, והיות ש"דמעתה מצויה", לכן יכול לצאת מזה דברים מאד מאד לא רצויים, ועד כמה צריך כל הזמן לחשוב על אונאת אשתו. הבעל לא מבין אותה בכלל, היא סופר פגיעה, הרבה יותר ממנו. לא שהיא נפגעת סתם, זה חלק מהטבע, שהבעל לא מבין את זה. זה דבר חשוב מאד, מצוה לפרסם, שכל חתן – או שלמד זאת קודם או שילמד זאת עכשיו – ילמד את סוף הלכות אונאה בשו"ע. "אנה" זה מלשון תאונה – שקרה משהו במקרה, בשוגג – ולעניננו, בתוך הבית, אם שלא מרצון הבעל (הוא מטומטם, לא יודע שפוגע באשתו) עשה משהו או אמר משהו שפגע באשתו, זה "אנה לידו". זה יכול להיות גם בכיוון השני (מה שקודם מאד הדגשנו, ברמז הקודם), אבל כאן זה הרבה יותר מצוי מכוון הבעל – שהוא אטום בענינים האלה – לכיוון של האשה, וזו הלכה בשו"ע. אם חלילה קרה כזה דבר, צריך איזה – יש ביטוי בחסידות שבשביל לרצות או לפצות מישהו לא מספיק שתבוא מיד ותאמר "תסלחי לי", צריך – עת רצון. יש איזה עת רצון, שה' עושה אוירה טובה ונעימה, שבעת רצון אפשר להמתיק את הדין, ולהיפך – אם ממתיקים דין זה הופך להיות גם יותר מתוק מאשר אם לא היה דין לכתחילה. אם מפרשים "מקום" כזמן, אז כל הזמן – מאותו רגע שהבעל תפס את עצמו שפגע באשתו – הוא צריך לכוון לאותו זמן שיוכל לפצות אותה. יש הרבה דרכים איך לפצות, שלא נכנס לזה עכשיו, אבל צרים מקום – כלומר זמן – מתאים, שנקרא עת רצון. בנפש עת רצון = שפלות, עת רצון תלוי בשפלות בנפש, אם תפסתי את עצמי שפגעתי מיד זה אמור להפיל אותי, במובן חיובי, ואז, אם מגיעים לנקודת השפל, אז ודאי מהר מאד הקב"ה יזמן לנו איזה עת רצון כדי לנוס שמה, לנסות לתקן את המעוות אשר יוכל לתקון (צריך להאמין חזק שאם אפשר לקלקל אפשר לתקן). מה זה המקום לנוס שמה ברמז זה? זה התורה. אפשר לפרש בשני אופנים: באופן אחד, שכדי לעשות תשובה – מי שעשה משהו בשוגג, גם שהוא נס לעיר מקלט, צריך לעשות תשובה על זה – התשובה כאן זה גם "קבלה לעתיד", ואיך אני יכול להבטיח לעצמי שלא אפגע יותר, הרי זה דבר שיצא קצת מהלא-מודע שלי (כפי שנסביר בהמשך), ואיך אפשר לעשות תשובה על חוסר רגישות? כמו בכל דבר, "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא" – צריך להיות משהו בתורה שיעזור לך לפתח רגישות לאשה. אנו מאמינים שהכל בא מן התורה, וצריך להיות חלק בתורה – שלומדים אותו "אליבא דנפשיה" (לא רק כדי לדעת בשכל, אלא ללמוד בשביל לקיים) – שמסוגל לפתח אצלי רגישות כלפי הזולת, שזה משהו קשה מאד. עכשיו, זה אמור להיות בתורת החסידות. אז גם הדבר הזה "אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". וגם, כמו שאנו תמיד מציעים לזוגות, על מנת שיבינו טוב יותר אחד את השני ואז מסתמא לא יפגעו זה בזה – וסתם שיבינו זה את זו יותר טוב, שזה משימה אין סופית – צריך ללמוד יחד. ל"אותו מקום אשר ינוס שמה" ינוס עם אשתו, לאותו מקום. לפעמים צריך לעשות שוב ירח דבש, לחדש את העסק, אבל ירח דבש של יהודי זה ללמוד יחד – בואי נלמד דבר עמוק בתורה שיעזור לנו לפתח את הרגש, לא רק הרגש של האהבה אלא הרגש של הרגישות אחד כלפי השני. עד כאן "אנה לידו ושמתי לך".

מה בין זה ובין "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"? החידוש כאן שהמשך הפסוק זה לא אשתך, אלא דווקא הילדים שלך – זרעך. אמרנו שזה נקרא הפריעה הרוחנית, לתקן את הרע הנעלם. אמרנו שאם אחד פוגע בשני בלי כוונה ורצון (ובהחלט יכול ללכת בשני הכיוונים, אף שאמרנו שבעיקר מהאיש לאשה) – אונאת דברים, לצער את הזולת בדיבור – אז צריך תורה. אבל תשובה זה יותר גבוה מתורה, וממילא "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" זה מדבר על רע יותר נעלם מאותו רע ממנו יצאו הפגיעות. המקום בנפש ממנו יצאו הפגיעות זה גם ממקום לא בדיוק במודע, כמו הורג בשוגג, אבל כאן מדובר על משהו יותר עמוק בלא-מודע. מה זה יכול להיות? לפני שנאמר מה זה, שזה פשוט, נאמר שבגלל הדבר הזה בין ההורים הילדים נפגעים נפשית. עד כאן דברנו רק על שלום בית, עכשיו אנחנו מדברים איזה שדרים לא הכי טובים בין ההורים משפיעים לא לטובה על הילדים, שגם את זה צריך לתקן בחדש אלול, ועל זה נאמר "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", אתם, הזוג, והילדים שלכם. מה זה? נאמר את במילים פשוטות – לפגוע זה איזה פליטת פה שפגעה, לא התכוונתי אבל זה יצא, בכל אופן בסוף זה גלוי, אבל יש דבר הרבה יותר נעלם מזה בנפש, שבמלים הכי פשוטות קוראים לזה חוסר סבלנות. לא שאני פוגע, לא אמרתי שום דבר, יכול להיות שגם במודע של הזולת הזולת לא יודע, זה ודאי דבר שמצטבר שבמשך הזמן הוא יהיה מאוכזב מבן הזוג שלו, שאין לו סבלנות כלפיה, בלי לומר שום דבר, או הפוך. עוד הפעם, יש אחד שהוא שומר על המקום שלו, על המרחב שלו (כל אחד צריך את ה"ספייס" שלו), וכמו שהרבי רש"ב כותב לגבי שנאת חנם, שאם מישהו אחר נכנס לתוך הספייס שלי, לא משנה מי זה, זה מפריע לו – זה נוגע באיזו נקודת חוסר סבלנות. אצלנו סבלנות זה "ארך אפים" (= חלב ודבש, סביב כל זה שכינה ביניהם), וחוסר סבלנות זה קטנוניות – הכל חוזר לאגו שלו, הגורם חוסר סבלנות, גם כלפי האהובים, כלפי האשה. אם האנרגיות הזורמות בין ההורים, בלשון ימינו, זה אנרגיות של חוסר סבלנות – שיש עור דק על המילה שלא פרעו, ו"מל ולא פרע כאילו לא מל" – זה משודר מיד לילדים. יש חושבים שהילדים נפגעים רק אם שומעים שההורים צועקים אחד על השני, ר"ל, אבל יש הרבה יותר עדין מזה – גם אם ההורים אין להם סבלנות אחד כלפי השני, אז השדר הזה מיד עובר ונקלט בנפש של הילד. זה הדוגמה של עור הפריעה, בגלל שאף אחד לא מבין – מאד מאד קשה לתפוס את הבעיה. כמו שאמרנו קודם, משך הזמן זה מצטבר למשהו שלא הכי כיף בינינו, ר"ל, אבל כל רגע ורגע שזה קורה זה לא מורגש בדיוק מה קורה כאן, כי זה פשוט כל אחד עם האגו שלו ואין פה התבטלות, שזה אהבה אמיתית, אחד לשני. זה עיקר התשובה – יצא לנו שעיקר התשובה בתורה זה התשובה על חוסר סבלנות כלפי הזולת. תורה יכולה לתקן את המקום שממנו יצאו הפגיעות, החצים, גם שלא מרצון, אבל כתוב ששאלו את התורה "חוטא מה עונשו" והתורה אמרה "יביא אשם ויתכפר לו", ואחר כך שאלו את הקב"ה, שזה יותר גבוה, והקב"ה אמר "יעשה תשובה ויתכפר לו" (כמו שהמהר"ל מסביר באריכות). כאן "ומל הוי' אלהיך את לבבך" זה הקב"ה – רק הקב"ה, שיותר גבוה מהתורה.

עד כאן דברים של "בואו חשבון", אבל נסיים עם משהו הרבה יותר שמח – שירה. אם הזוג רוצה להביא את המשיח – ויש לנו זוג מאד משיחי, כולו אומר משיח, כמו שהסברנו בקבלת הפנים (עיי"ש) – ומשיח זה ישמח וישמח, "ושמח את אשתו", ועיקר השמחה זה השירה על הנס. צריך כל הזמן להיות במודעות הנס שה' נתן אותך לי ואותך לי. לפעמים אנו מסבירים שלכתחילה בני זוג צריכים לחשוב שאם אתה לא היית מתחתן איתי אף אחד לא היה (ולהיפך), זו מסירות מוחלטת. אבל כאן מדברים שצריך לחשוב שקרה כאן נס, והנישואין – לשון נס (יוצא מה"ינוס שמה") – זה נס מתמיד (פעולה מתמדת, כפי שמסביר הרוגאצ'ובר), צריך כל הזמן להרגיש את הנס של הרעים האהובים בגן עדן מקדם ולומר עליו שירה. זה ה"להוי' ויאמרו לאמר אשירה להוי'". ככה ניסינו לקשור את כל פירושי אלול לחיי הזוג. בסוף כל זוג צריך להאמין בפשיטות שאולי מאתנו יוולד משיח – בלי לחשוב יותר מדי (כל הילדים זה משיח, "אל תגעו במשיחי", אבל אולי יוולד מלך המשיח ממש) – ולזה יזכו ההורים שיודעים לשיר את השירה יותר מעומק הלב על הנס של הגאולה, כן תהיה לנו, מאד קרוב שהזוג הזה יזכה לכך.

גם נאחל הצלחה רבה מאד בבית הזה – מלמטה עד למעלה – למטה זה בית מדרש (שהחתן ילמד בו בע"ה), כאן זה המדרשה לתורת הנפש, ושכל הבית יהיה חדור בפעולות שהרבי רוצה, שיהיה בית חב"ד שמקרבים בו יהודים.