חכלילי עינים מיין

ד-ה טבת תשפ"ב – רשימת הרב

גילוי היחידה של שבט יהודה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מיוחד ועמוק על ברכת יהודה, המלך בשבטים, מוסבר פסוק השיא של הברכה – "חכלילי עינים מיין ולבן שִנים מחלב". אחרי הקדמה כיצד חמשת פסוקי הברכה מכוונים כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, באים שלשה פירושים עמוקים בחסידות לפסוק, בסדר יורד של דורות החסידות, מהם עולה כיצד הארת היחידה נמשכת מטה-מטה אל כל כוחות המודע, פועלת בהם "אתהפכא" והופכת אותם מכוחות מודע 'אנושיים' לגילוי אלקות תקיף ושלם – בהתבוננות טהורה, ברגשות אהבה ויראה אין-סופיים ובהכנעה מוחלטת לה'. שיעור שמלמד על עומק-העומקים של 'לקיחת משקה' חסידית (ומעמיד רף גבוה מאד כדי להיות ראויים לה...).

נרנח"י בברכת יהודה

בין ברכות יעקב לבניו בולטת באורכה ברכת יהודה, הכוללת חמשה פסוקים[ב]:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה.

חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב.

חמשת הפסוקים מכוונים, בסדר עולה, כנגד חמש קומות הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. ובפרט:

שלשת הפסוקים הראשונים, שכנגד הנר"נ (הפנימיים), מתארים תכונות פנימיות וחיוביות של שבט יהודה. פסוקי הנ"ר (שבסוד ה'שרש'), עוסקים בתכונות של יהודה עצמו. הפסוק הראשון עוסק בכוחו המעשי להלחם באויביו ובהודיה וההשתחוויה של אחיו כלפיו (בזכות ההודיה שלו עצמו, "יהודה הודה ולא בוש"[ג]) – תכונות השייכות לרובד המוטבע (החל מהנצח-הנצחון וההוד-ההודיה), הנפש. הפסוק השני מתאר את תכונות הלב שלו, לב ארי – תכונות השייכות לרובד המורגש, הרוח. הפסוק השלישי, פסוק הנשמה (שבסוד 'תוספת', שמרובה על העיקר), כבר עושה 'הפשטה' ומתאר תכונה בה יתברך שבט יהודה לדורות, "עד כי יבא שילה" – תכונת המנהיגות התורנית שלו (כדרשת חז"ל[ד] ש"שבט מיהודה" היינו ריש גלותא שבבבל ו"מחֹקק מבין רגליו" היינו הנשיא בארץ ישראל), השייכת לרובד המושכל, "ונשמת שדי תבינם"[ה].

לעומת הפסוקים המתארים כחות פנימיים, שני הפסוקים הבאים, שכנגד הח"י (המקיפים), עוסקים בברכת היין המרובה של יהודה. היין מוציא את האדם מהטעם ודעת הרגילים ובאופן המתוקן והחיובי הוא מגלה את מקיפי הנשמה. הפסוק הראשון, המתאר את ריבוי היין עד שניתן לכבס בו את הלבושים, שייך למקיף הקרוב – שנמשל ללבוש, המקיף את האדם מקרוב. האור המקיף שורה מבחוץ על הכלים-הלבושים ומכבס-מצחצח אותם[ו]. שלשת לבושי הנפש הם מחשבה-דבור-ומעשה, שבעצמם מתאימים לנשמה-רוח-נפש[ז], והיין הטוב מכבס את הלבושים והופך אותם לזכים יותר ומשקפים באופן פתוח ושקוף יותר את הפנימיות – "גדולה לגימה שמקרבת"[ח]. הפסוק השני, מתאר השפעה של היין שהופכת את האדם לאחר, "חכלילי עינים... ולבן שִנים" – זהו פסוק של גילוי היחידה, שיש בו כח של "אתהפכא" (המשפיע גם על שלשת רבדי המודע של הנפש ומשנה אותם), כפי שיתבאר.

בהקבלה לחמש העליות האמורות במשיח ("יבא שילה" בברכת יהודה), הבא מזרע יהודה – "הנה [א] ישכיל עבדי [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד"[ט], שגם הן כנגד נרנח"י[י] – הפסוק האחרון בברכת יהודה מכוון כנגד ה"מאד", העליה החמישית של המשיח. נתבונן בגוונים שונים של פירושי החסידות לפסוק, ונראה את השפעת היחידה גם על הכחות הפנימיים (מושכל-מורגש-מוטבע, נשמה-רוח-נפש):

להפוך אדום ללבן

בפסוק היחידה בברכת יהודה מופיעים שני גוונים – אדום ("חכלילי [עינים מיין]") ולבן ("ולבן [שנים מחלב]"). המעבר מאדום ללבן הוא סמל של אתהפכא מחטא ודין לזכות וכפרה – "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו"[יא] (ועל דרך זה "דם [האדום כיין, 'דם ענבים'] נעכר ונעשה חלב"[יב]). האדם נקרא בכלל על שם האדמה[יג], שנקראת כך על שם צבעה האדום[יד], וממילא האתהפכא מאדום ללבן היא שינוי מהותי של האדם כולו.

אמנם, האדמימות בפסוק שלנו אינה לשלילה – "חכלילי עינים מיין" הוא חלק מהברכה, ולא בעיה שדורשת תיקון (אף שבמקום אחר[טו] גם היא מופיעה כגנאי). ואכן, הרב המגיד ממעזריטש מסביר[טז] כי ישנם שני סוגי אדמימות – אדמימות שלילית, של גבורות קשות, ואדמימות מיין, שהיא שמחה. באדמימות השמחה יש כח להמתיק את כל הדינים, והיא גם ההופכת ללבנה מחלב את קליפת האדמימות הקשה (שנקראת "שן", כתוקף של סלע).

האדמימות השלילית היא קטנות מוחין[יז] המגרה בנפש את יצר הרציחה (קליפת אדום שופך הדם, השונא את המצב בו "דמו של אדם בגופו"[יח]), כסדין אדום לנגד עיניו של שור נגח, ואת תאוות העריות[יט]. התיקון הוא על ידי ה"חכלילי עינים מיין" של יהודה, המייסד את מלכות ישראל (כפי שמתגלה אצל דוד המלך, שהוא "אדמוני עם יפה עינים"[כ]) – "חכלילי עינים" היינו סוד בירור רפח ניצוצין על ידי יינה של תורה. "מיין" הוא אותיות ימין – כח התורה, בה נאמר "מימינו אש דת למו"[כא], "לאכללא שמאלא בימינא"[כב] (כנודע[כג] ש"מימינו אש דת למו" אותיות מימינו דת שמאלו וגם משמאלו דת ימינו), כאשר הגבורות רק מחזקות ומגבירות את הימין להיות "ימינך הוי' נאדרי בכח"[כד], הופכות את הלבן לעז עוד יותר מהלובן המקורי של החסדים לכשעצמם ("לבן שנים [יותר] מחלב"[כה]), "כיתרון האור [הלבן] מן החשך [השחור, והרי 'שחור אדום הוא, אלא שלקה'[כו]]"[כז] דווקא (זהו סוד היין העתיק, העולה – מקו שמאל דווקא – לעתיק יומין, בו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[כח], וד"ל).

שמחת התבונה

הרב המגיד מסביר שהכח של "חכלילי עינים מיין" בא ממח התבונה (בגימטריא שמחה מיין!). בכלל, בהרבה מקומות בקבלה וחסידות יין קשור למח הבינה-התבונה[כט] (שפנימיותו שמחה), אך כאן בפרט מסתמך המגיד על מסורת עתיקה לפיה ב"חכלילי" יש ח רבתי[ל]. כל ה"אתוון רברבן" רומזות לאותיות המחשבה[לא], ובפרט ה-ח, שצורתה מורכבת (לפי האריז"ל[לב]) מהאותיות ו (סוד הזכר-הבן) ו-ז (סוד הנקבה-הבת) המחוברות בחטוטרת, רומזת למח התבונה הכולל בן ובת (אהבה ויראה הנולדים מההתבוננות)[לג].

הוא ממשיל את האות הגדולה למגדל גבוה בחומה, שמאפשר גם לצפות למרחק וגם לשמור על העיר, ואומר שזהו סוד התבונה – היא כלי להסתכלות באלקות (בחיבורה לחכמה-הראיה שמעליה, כמתאים לכך שחוש הראיה שייך לאות ח בספר יצירה[לד]), "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[לה], ושמירה למדות האהבה והיראה (הבן והבת, כנ"ל) שתחתיה ("אם לפעמים נחלשו המוחין, כמו באמצע התפלה, ומדבר בלא אהבה ויראה, והנה על ידי אותיות המחשבה יוכל לחדשם ולדבר שוב בדחילו ורחימו כבתחלה").

ככלל, התבונה היא ההסתכלות הטהורה באלקות, המנוגדת לחויה אישית-עצמית (עליה נאמר "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[לו]). כאן בפרט רומזת צורת ה-ח רבתי – ו-ז המחוברות באמצעות חטוטרת שצורתה כ-י קטנה – לסוד "זיו השכינה"[לז], "כלה עילאה", שענינה בטול וכליון גמור בנפש המתבונן[לח] – ה"דם ענבים" של ההתבוננות מעלה את הדם לעינים ו'מדליק' אותן[לט] בשלהבת של "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר"[מ] (בשמחה רבה), אדמימות-גבורות של התבוננות עד מסירות נפש ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מא] (כשהגבורות מתהפכות לבקורת-עצמית ושלילת כל אינטרס עצמי בהתבוננות הזו).

אם כן, לפי פירוש המגיד, כח היחידה כאן מתפשט בפרט לחולל "אתהפכא" של מסירות מוחלטת בכח התבונה-המחשבה השייך לנשמה.

יראת קבלת הטוב

בקדושת לוי[מב] מוסבר כי "חכלילי עינים" היינו היראה הגדולה שצריכה להיות לאדם המבקש טובה ("יין") מה', מתוך תודעה שבכל רגע צריך לדבק לעבודתו יתברך את החיות שהוא מקבל מה' (שלא להיות ח"ו כפוי טובה, ושרוב הטובה שה' משפיע לו לא יגרום לו לחטוא חלילה). סיפור ידוע על רבי לוי יצחק עצמו ממחיש זאת היטב – מסופר כי פעם נכנסה משלחת רבנים לביתו ולא ראתה אותו, ולפתע הוא קפץ מתחת המִטה בצעקת "שהכל נהיה בדברו" – הוא החל בברכה על קבלת טובה מה', וברוב יראתו ברח אל מתחת למטה[מג]...

רבי לוי יצחק מדגיש שה' מצד עצמו רוצה תמיד להיטיב לאדם, כאם המתענגת על הנקת בנה, ולכן מסיים הפסוק "ולבן שנים מחלב". כלומר, היראה הגדולה של "חכלילי עינים מיין" מצד האדם היא ה"חותם שוקע" שמושך אליו כ"חותם בולט" את האהבה והחסד האין סופיים של ה', "ולבן שנים מחלב" (כאשר דווקא היראה הגדולה מושכת חסדים 'לבנים' עוד יותר מלובן החלב, כנ"ל – אהבה-חסד ממדרגת "אחד", החסדים של אור אין סוף שלפני הצמצום, "טבע הטוב להיטיב"[מד] בעצם). כמובן, כאשר האדם זוכה לחוש באהבת ה' העצומה אליו גם בלבו מתעוררת אהבה גדולה לה'[מה] – "משכני אחריך נרוצה"[מו].

בעצם, בכך מתרגם רבי לוי יצחק את דברי רבו המגיד[מז] מתחום המוחין (המושכל-הנשמה) לתחום המדות (המורגש-הרוח) והופך את ה-ראיה באלקות ל-יראה גדולה[מח] – מסביר כיצד ה-ח רבתי (חית לשון חיות, סוד המוחין בכל מקום) מתבטאת בלב כ"יראת הוי' לחיים"[מט] (חית לשון חתת, יראה גדולה). כאן המסירות של היחידה – למסור לעבודת ה' את כל החיות – 'מקפיצה' את האהבה והיראה האנושיות של הרוח לאהבה גדולה ויראה גדולה עד אין סוף.

הכנעת שבט יהודה – לשתות בלי להשתכר

בעל מי השילוח מזכיר[נ] את ברכת יהודה ביין כניגוד לאיסור "יין ושכר אל תשת"[נא] שנאמר לכהנים. איסור שתית היין הוא "כדרך שכרותו"[נב], משום שבשכרות האדם מאבד את דעתו ובינתו ו"נדמה לו שאינו צריך להשי"ת" – דבר האסור לכהן ש"צריך להיות תמיד ביראה ובדעת" (והיא-היא היראה עליה דובר בקדושת לוי). אכן, חשש זה אינו קיים כלל בשבט יהודה, ש"מכיר תמיד הכרה מפורשת שהכל מה'" (משום שבטבעו הוא כלבנה ש"לית לה מגרמה כלום"[נג]), ולכן כל ברכותיו הן ביין – ככל שישתה, הוא לעולם לא ישתכר (ואדרבה, ה"יין... דם ענבים" מחזק אצלו את הידע והבינה ביחס לתלותו בה'). דוגמה לכך יש בדין האמור במלך, הבא משבט יהודה, "כיון שכרע שוב איזו זוקף"[נד] – לעוצם הכנעתו "המלך אינו יכול לזקוף בעצמו עד שיזקפהו השי"ת, שעומד בהתבטלות עצום נגד השי"ת".

ההכרה שהכל מה' יתברך, ללא כל שיור לבחירת האדם, היא מיסודות תורתו של בעל מי השילוח (וממשיכיו), עם דגש מיוחד על הכרת יהודה ודוד בענין (כבעלי תשובה, המגלים שגם החטאים הם בהשגחה פרטית)[נה]. ואכן, בבית המדרש הזה – כדרך פרשיסחא בכלל – ידעו 'לקחת משקה' כדבעי, בלי להשתכר חלילה.

כאן גילוי היחידה של "חכלילי עינים מיין" מתגלה בתחום המוטבע, בנפש, והופכת את ההכנעה וההודאה לה' (המאפיינות את הנפש) ל"חק" שלמעלה מטעם ודעת החקוק בקביעות וללא שינוי במלכי בית דוד (מדת המלכות-הנפש).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חמשת פסוקי ברכת יהודה מכוונים כנגד נרנח"י – הפנימיים עוסקים במעלותיו והמקיפים בברכת היין.
• בכח אדמימות היין השמחה המתוקנת להמתיק את כל אדמימות הדינים – להפוך את האדום ללבן.
• התבונה היא מגדל הצופה למרחוק, לראות אלקות, ושומר על מדות הלב.
• גילוי היחידה, "חכלילי עינים מיין", 'מדליק' את העינים "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר".
• קבלת טובה מה' דורשת יראה גדולה – שכל החיוּת האלקית תמסר לעבודת ה'.
• היראה הגדולה היא כלי לחסד ה' האין-סופי – "טבע הטוב להיטיב" שלפני הצמצום.
• גילוי חסד ה' האין סופי מעורר באדם אהבה גדולה.
• גילוי היחידה בלב מעורר אהבה גדולה ויראה גדולה – מעבר לטבע המדות הרגיל.
• שכרות היא דמיון שהאדם אינו זקוק לה'.
• בשבט יהודה ובמלכי בית דוד יש הכנעה קבועה והודאה תמידית שהכל מה' – ולכן הם יכולים להתברך ביין ללא חשש שכרות.