סעודת ראש חדש אלול
1
א' אלול ע"ז – כפר חב"ד
סעודת ראש חדש אלול
לכבוד בר-מצוה אביחי שי' מרנץ
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. עבודת אלול – תיקון ה'אני' (כח הדעת)
נגנו "אני לדודי", ניגון רוסטוב, מאמר בר מצוה, ניגון שאחרי מאמר, "אלי אתה" (אדה"ז), פלפול בענין שני זוגות תפילין (מתוך "אשא עיני"), "כוס ישועות".
לחיים לחיים, חדש טוב ושנה טובה.
נגנו "שאמיל".
פרשיות התפילין ומעלת פרשת "שמע" (חסדים שבדעת)
לחיים לחיים. שמענו מהבר-מצוה שפרשית "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" היא כנגד החסדים של הדעת. ארבע הפרשיות מקבילות לארבעת המוחין: "קדש" כנגד החכמה; "והיה כי יבִאך" כנגד הבינה; "והיה אם שמֹע" כנגד עטרא דגבורות שבדעת, ה"ג שבדעת (שם גם באהבה כתוב רק "בכל לבככם ובכל נפשכם", בלי "בכל מאדך", וכן יש פסוקי גבורה ודין – "השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה... ועצר... ואבדתם..." – שיש נוהגים לומר בשקט); ו"שמע ישראל" – שהמשכו הוא "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", דהיינו מצב של "עושין רצונו של מקום", שיא האהבה ("ובכל מאדך") – כנגד ה"ח שבדעת, עטרא דחסדים שבדעת (כששתי הפרשיות שמתחילות "והיה" באמצע ו"קדש" מכאן ו"שמע" מכאן היינו סדר הנחת הפרשיות בתפילין דר"ת).
ידוע בכתבי האריז"ל שארבעת המוחין (ארבע הפרשיות שבתפילין) הם בסוד "ארבעה נכנסו לפרדס" כאשר רבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" הוא כנגד העטרא דחסדים שבדעת, פרשית "שמע ישראל", שהיא הכוללת את הכל. והסימן: הערך הממוצע של "קדש" "והיה" "והיה" "שמע" במ"ק הוא "שמע" (14, הבר מצוה נכנס לשנת ה-14 שלו).
הבר-מצוה נעשה בר-דעת, לכן בעיקר שייכות לו שתי הפרשיות של הדעת, שתי הפרשיות הראשונות של ק"ש, כאשר העיקר ביניהן (שיש אומרים שרק היא מדאורייתא) היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד וגו'", העטרא דחסדים שבדעת (דרגת רבי עקיבא, כללות חכמי התורה שבעל פה וכנגד השכינה עצמה בעשרה הרוגי מלכות כנודע).
גם אנחנו בחדש אלול צריכים להתעצם עם הדעת, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" (כפי שאמר דוד המלך לשלמה בנו בהיותו בן יב[ב], שנת ההכנה לבר-מצוה, "מופלא הסמוך לאיש"). צריך לדעת את ה', צריך גם לדעת את החבר, להתקשר בהתקשרות והתחברות לעוד נשמה בישראל, צריך לדעת את בן-בת הזוג, "אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול, אלול הוא חדש של דעת (אלול בגימטריא בינה – "אם אין דעת אין בינה כו'", דעת בינה, דעת אלול = ישראל. "וישראל עשה חיל" בחדש אלול, חוש המעשה).
"תמים תהיה" – תמימות הדעת
אנחנו עכשיו מסיימים את שני ימי ר"ח אלול, סוף א' אלול, ובחת"ת קראנו בתורה את "רביעי" של פרשת שופטים. בעצם עכשיו אנחנו יוצאים מ"רביעי" וברגע הזה עומדים בפסוק האחרון שלו – פסוק שהוא כלל גדול בתורה – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך".
בדרך כלל אנחנו מייחסים את התמימות בנפש לספירת ההוד, אבל כתוב שתמים הוא גם בחינת דעת, כמו בביטוי "תמים דעים" (הישיבה שלנו בירושלים נקראת על שם החיבור בין תמימות לדעת – "תום ודעת". בעצם, "תמים דעים" כולל את כל החב"ד – "תמים דעים" = חכמה בינה דעת. ומקורו בפלא עליון – "התדע על מפלשי עב [מה שמעל לעבים, מעל לחוקי הטבע, ואפילו מעל לשם ע"ב דא"ק, היינו אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום] מפלאות תמים דעים"). גם בעטרא דחסדים וגם בעטרא דגבורות יש ה בחינות – ה"ח וה"ג – שמתפשטות ב-ה מדות הלב, מחסד עד הוד. "תמים דעים" מתחיל בדעת ומסתיים בהוד, כמו שנסביר.
ב"תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – עם כל הפירושים, יש לנו מאמר גדול על שיטות רש"י, הרמב"ן והרמב"ם – יש דעת, כמו שרש"י מפרש להיות תמים עם ה' ולא לחקור אחר העתידות. לפעמים הדעת היא לחקור, אבל אם אדם בר דעת הוא יודע שלא תמיד צריך לחקור. בדעת יש שיקול, שיקול הדעת, והשיקול הראשון של הדעת הוא האם בכלל צריך לחקור את הנושא או שלא צריך לחקור את הנושא. צריך לומר שעטרא דחסדים היא דווקא לחקור – "דע את אלהי אביך וגו'" – כי מתוך חקירת הנושא האלהי מולידים מדות טובות בלב ("ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"), החל מה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", ספירת החסד, "ואהבת את הוי' אלהיך" כמו שאמרנו קודם, מולידים אהבה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אבל עטרא דגבורות הוא לדעת מתי לא לחקור את הנושא, רק לסמוך על ה', להיות "עם ה'".
לפי זה, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" שייך לפנימיות העטרא דגבורות שבדעת (והוא התיקון של אלישע אחר, שבארבעה שנכנסו לפרדס מכוון כנגד העטרא דגבורות שבדעת, וחטאו – שמשום כך יצא לתרבות רעה – היה שלא קיים "תמים תהיה וגו'" אלא חקר במקום שאין לחקור, כמבואר בחז"ל, ודוק), ומתאים לכך שהתמימות היא בהוד שבסוף קו שמאל (באלישע אחר התקיים "הודי נהפך עלי למשחית").
תיקון הדעת: "שמע ישראל" ו"תמים תהיה"
צריך לומר ששני הפסוקים האלה הולכים יחד – זוג חשוב של פסוקים במשנה תורה [שכל ענינו הוא "משנה", לחבר בין שנים], "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ו"תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[ג]. מה הסימן שהפסוקים האלה משלימים אחד את השני? "שמע" עולה 410 ו-"תמים" עולה 490, יחד משלים לרבוע – 900, 302. לא סתם רבוע אלא ל ברבוע, ל פעמים ל, הציור שר"א אבולעפיא מצייר של הלב היהודי.
שלמות ה-ל ברבוע היא שמע-תמים. ר"ת שת – בן אדם הראשון ממנו הושתת העולם (שת במ"ק הוא גד, הבן השביעי, החביב, של יעקב אבינו, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", השבט של חדש אלול). והנה, פלא, "[שמע] ישראל" "[תמים] תהיה" = 961 = 312! נמצא ש"שמע ישראל" "תמים תהיה" = מספר ההשראה ה-אל (1861, אלף אורות שמאירים בבית המקדש בראש השנה, ראה להלן)[ד].
יש תופעה נוספת מאד מיוחדת: אנחנו יודעים שב"שמע" יש שתי אותיות רבתי – ע של "שמע" ו-ד של "אחד", והסימן הוא דע, עד, "אתם עדי", "עד הוי' בכם", אנחנו מעידים על אחדותו יתברך כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אבל לפי המסורה הקדומה גם ה-ת של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" היא ת רבתי – דבר מאד נדיר, אותיות גדולות וגם קטנות, שבדרך כלל מופיעות רק פעם אחת בתנ"ך. הסופרים היום לא כותבים את ה-ת של "תמים" גדולה, אבל בדורות הקודמים היא היתה גדולה. אם נצרף את ה-ת הגדולה של "תמים" לשתי האותיות הגדולות של "שמע... אחד" נקבל דעת ("שמע... אחד" "תמים..." = בראשית = שלשה דברים יחד כנודע). סימן מאד יפה ששני הפסוקים האלה משלימים את הדעת של היהודי.
את הפסוק "שמע ישראל" קוראים תמיד בשבת "נחמו", אחרי תשעה באב, באמצע חדש אב, ואת הפסוק "תמים" קוראים תמיד בתחלת חדש אלול. כלומר, שלמות הדעת היא דווקא עכשיו – לא סתם בחדש הזה אלא היום, הרגע הזה, סיום "רביעי" שלפי קביעות שנה זו חל ב-א אלול, ר"ח אלול.
חשבון הנפש – איפה אני?
הראיה הכי ברורה שאלול הוא דעת הוא הר"ת "אני לדודי ודודי לי" – התקשרות (דעת לשון התקשרות והתחברות) החתן והכלה בשיר השירים, החל מהאתערותא דלתתא של הכלה.
עם דעת מתקנים את ה"אני" שבנפש. "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", בסטרא אחרא, בקליפות, אין דעת, וממילא ה'אני' הוא פרוע – 'אני' של ישות, של גסות רוח, של "אנא אמלוך", אי אפשר לתקן אותו. אין טיפול נפשי, אין פסיכולוג שמסוגל לטפל ב'אני' של הקליפה, כי אין לו דעת – אין מה לעשות איתו. אבל את ה'אני' של היהודי אפשר לתקן כי יש בו דעת, והתיקון של ה'אני' של היהודי הוא בחדש אלול, לפני ראש השנה החדשה.
זהו בעצם עיקר החשבון נפש. צריך לעשות ספירת מלאי בחדש אלול, חשבון נפש – יש כל מיני פרטים, אין ספור פרטים של מה שהיה במשך השנה, ועיקר השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו, כמו שאמר אדמו"ר הזקן, הוא "איכה?" (באידיש, 'אני' הוא 'איך' – 'איכה'), איפה נמצא ה'אני' שלי? באיזה מקום? באיזה מצב? האם אני נפרד מה' יתברך, מכנסת ישראל, האם ה'אני' כפרט נפרד מהכלל או שאני מחובר לכלל?
מסירת ה'אני' לה'
כשאני אומר את הפסוק "אני לדודי ודודי לי" הפשט הפשוט הוא שהכלה אומרת שאני מאוהבת בחתן שלי וכולי בשביל החתן. יש עוד פירוש – הולך יחד, אבל קצת יותר לעומק – שב"אני לדודי" אני אומר לדודי 'נא דיר מיך', קח את ה'אני' שלי, אני מוסר לך את ה'אני' שלי, "אני לדודי".
זה הסוד של מזל בתולה – חדש אלול הוא מזל בתולה (מזל בתולה = 520 = 8 פעמים א-דני – שם המלכות, הכלה – הערך הממוצע של כל אות). כשהבתולה מתחתנת היא מוסרת את ה'אני' שלה, ה'אני' שלה הוא הבתולים שלה – כל הזמן שמרה טוב-טוב, עד כדי מסירות נפש ממש, על הבתולים שלה, וכעת אומרת 'קח אותם ממני'. יש פה מסירות נפש – כמו שהיא שמרה על עצמה במסירות נפש, גם כשהיא מתחתנת זו מסירות נפש. היא לוקחת את ה'אני' שלה, הבתולה שלה, ונותנת לחתן. "אני לדודי" ואז "ודודי לי" – גם החתן נותן את עצמו, את עצמותו, וממשיך לכלה.
מילת הלב באלול
יש פסוק בפרשת האזינו, שירת האזינו, ששייך ל-חי אלול. ידוע שיש כמה פסוקים שיש בהם חי מלים ו-אלול אותיות. הכי מפורסם מהם הוא בעל אחד הסימנים של חדש אלול – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". משהו נפלא, ש-אלול ר"ת "את לבבך ואת לבב", בפסוק עם חי מלים ו-אלול אותיות.
הרבי אומר ש"את לבבך ואת לבב" רומז לתשובה של אלול. "אני לדודי ודודי לי" הוא רמז התפלה – לשון "התופל כלי חרש", לשון דיבוק וחיבור (בין החתן והכלה). אבל עבודת התשובה של אלול היא מילת הלב, ולא סתם מילה אלא גם פריעת הלב. האדם מסוגל רק למול את הלב, להוריד את הערלה הגסה, הרע הגלוי – אבל את הרע הנעלם אינו מסוגל להוריד בכח עצמו. הכלל של חב"ד הוא שצריך לעבוד את ה' בכח עצמו, אבל עם כל הכבוד לכח עצמו – אני יכול בכח עצמי רק להוריד את הקליפה הגסה ולא את הקרום הדק, ורק ה' ברוב חסדו עושה את הפריעה ומגלה את העטרה, עיקר המילה (ו"מל ולא פרע כאילו לא מל"). על מה שאני מסוגל לעשות כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם" ועל מה שה' עושה כתוב "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך".
שוב, זהו פסוק של חי מלים ו-אלול אותיות, יש בו ר"ת אלול ומסיים "למען חייך", חותם ב-חי.
"ראו עתה כי אני אני הוא וגו'" – תיקון ה'אני'
אבל יש עוד פסוק עם חי מלים ו-אלול אותיות לקראת סוף פרשת האזינו – "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". אם כן, זהו פסוק שראוי להתבונן בו במשך כל החדש הזה. את "האזינו" קוראים בתשרי, כידוע ש"אני לדודי ודודי לי" עם ארבעה יודין בס"ת, נמשך ארבעים יום (שמשה היה בהר לקבל את הלוחות השניות, הלוחות של בעלי תשובה) עד יום כיפור, ולפעמים קוראים האזינו גם אחרי יום כיפור – האור של חי אלול ממשיך עמוק לתוך חדש תשרי, עד לקראת סיום התורה בשמחת תורה.
למה רצינו דווקא את הפסוק הזה? כי יש בו את הביטוי המיוחד "אני אני" – "ראו עתה [עכשיו, בחדש אלול] כי אני אני הוא", צריך לתקן את ה'אני' (בהמשך הפסוק יש "אני אמית... ואני ארפא". יש לומר "אני אני" כנגד י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין", "הנסתרֹת", "[אני אני] הוא", "אני אמית" כנגד ו, מקום מיתת המלכים, "ואני ארפא" כנגד ה תתאה, "ארעא אתבטלת", סוד "ארץ רפאים", וד"ל. יש גם בפסוק ב "אין" – "ואין אלהים עמדי... ואין מציל").
המלבוש של אלול
נעשה חשבון כזה: נקח את המלה אלול, שם החדש, ונחשב את המלבוש (בגימטריא חשמל) – המלה באתב"ש, אלב"ם ואכב"י – שלשה חילופי אותיות שמהוים יחד מעגל, טבעת של חילופים, שכאשר עושים כל שנים מקבלים את השלישי. כשלוקחים מלה ועושים לה את כל שלש הצורות האלה אורגים את המלבוש של המלה. נקח את המלה אלול ונתפור לה מלבוש – אחת המלאכות של חיט, סוד הקו וחוט, צריך לתפור מעולם המלבוש אחרי שמלה נמשכת על ידי הקו.
כל אחד שרוצה יכול לעשות לבד, ונאמר רק את התוצאה – 1525 (אלול בתוך המלבוש שלו), כפולה של אני, 61, גם מספר השראה וגם מספר שבת, שתי צורות חשובות ביותר בתורת המספר. 25 פעמים אני. אבל, המספר 25 גם שוה אני – במספר סידורי. יש מספר רגיל, שנקרא מספר הכרחי בקבלה, ויש מספר קטן, שמצמצמים כל מספר, מורידים את כל האפסים, ויש מספר סידורי. אני עולה 61 אבל במספר סידורי עולה 25 – 61 פעמים 25 הוא "אני אני", לכן דברנו על פסוק זה.
אם ה-אני הראשון הוא מספר הכרחי וה-אני השני במספר סידורי, המלה השלישית – "הוא" – שוה 12 הן במספר הכרחי, הן במספר סידורי והן במספר קטן (כי כל האותיות של הוא הן מתחת 10). נעשה חשבון מתוחכם: נכפיל בהכאה פרטית את שלש המלים של 3-3 אותיות "אני אני הוא" כאשר ה"אני" הראשון הוא במספר הכרחי וה"אני" השני הוא במספר סידורי – 1 פעמים 1 פעמים 5 = 5; 50 פעמים 14 פעמים 6 = 4200; 10 פעמים 10 פעמים 1 = 100 – ביחד יוצא 4305 = 5 פעמים 861 (משולש 41), בית המקדש כו' = אהיה פעמים גבר[ה] (במספר סידורי, גבר = 25 = אני, "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו" – "אני הגבר" = ירמיהו! במספר סידורי, "אני הגבר" = 55, משולש 10; "ראה עני" = 66, משולש 11, יחד 121, 11 ברבוע לפי הכלל הידוע בזה; "בשבט עברתו" = 100, מדון[ו] במספר הכרחי, 10 ברבוע. הכל = 221, 11 בהשראה בחלוקה מובהקת ל-11 ברבוע ו-10 ברבוע, ודוק).
בכל אופן, הגענו למלה 'אני' כי אלול הוא תיקון ה'אני' על ידי הדעת, שייך למזל בתולה.
ב. "מזבח חדש בציון תכין"
"מזבח חדש" בבחינת "אור חדש"
נאמר עוד משהו: היום כשהתפללתי מוסף של ראש חדש שמתי לב – כל פעם משהו אחר תופס את העין, ומה שתפס את העין היום – ל"מזבח חדש בציון תכין". למה "מזבח חדש"? לא מספיק טוב המזבח הקודם? צריך דווקא "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חדש נעלה עליו"?
חשבתי שהכוונה על דרך מה שכתוב בחסידות, במיוחד אצל רבי הלל, על "אור חדש על ציון תאיר". בשני הלשונות כתוב "ציון" – "מזבח חדש בציון תכין" ו"אור חדש על ציון תאיר". אומר רבי הלל ש"אור חדש" – התורה חדשה של מלך המשיח – היא אור ש"חדש להיות אור", שקודם לא היה אור בכלל, גם לא אור נעלם. יש דבר שבתחלה הוא נעלם ואחר כך הוא מתגלה – החידוש שלו הוא הגילוי שלו, אבל זה לא אור חדש, שאצלו החידוש הוא בעצם, שקודם לא היה בגדר אור כלל אלא בגדר עצם. עצם ואור הם כמו אני בעצמי לעומת השם שלי. האור הוא הגילוי, כמו השם שלי, והשם הוא לא-כלום ביחס לעצם. "אור חדש", שלא היה בגדר אור בכלל, לא היה בבחינת שם בכלל – לא היה שייך לגילוי בכלל – אלא היה עצמות ממש. הפלא של משיח שהדבר שהיה בגדר עצם מתגלה כאור – "אור חדש" שחדש להיות אור.
אם כך מפרשים "אור חדש" צריך לפרש כך גם לגבי "מזבח חדש" – לא סתם לחדש את המזבח (לא כמו שהיה אצל אליהו הנביא – "וירפא את מזבח הוי' ההרוס"), אלא מושג חדש לגמרי של מזבח. כל מה שחשבתי והבנתי ולמדתי הלכות מהו מזבח ומהי הקרבת קרבנות על המזבח – את הכל צריך לשים בגניזה. צריך "מזבח חדש" ואז כנראה כל בית המקדש יהיה חדש. חדש הוא קודם כל בשכל – לא המזבח שהכרתי עד עכשיו בכלל, משהו אחר.
את אותו מזבח חדש צריך להכין בציון – בנקודה הפנימית בלב היהודי, הרעותא דלבא שלו. הנחת תפילין של יד היא כנגד הלב, מקום המזבח, שם מקריבים את קרבן הבהמה – מעלים את הנפש הבהמית למקורה, את שם בן (בגימטריא בהמה) לשם סג, עד לשם סג שלפני הצמצום ועד לשם סג כמו שנמצא בבחינת יחיד, מה שהקב"ה "כל יכול", כמבואר אצלנו באריכות בביאורים לד"ה "הרכבת אנוש לראשנו".
שוב, צריך "מזבח חדש בציון תכין". כלומר, כל עבודת המקדש – כמו שאנו מדברים הרבה, בפרט בזמן האחרון – תהיה משהו אחר ממה שמוכר לנו, "מזבח חדש", ושם נעלה את עולת ראש חדש (עם ראש שהוא חדש להיות ראש, ראש אחר לגמרי) "כמצות רצונך". מהביטוי "מצות רצונך" משמע שעד היום – לא במשכן במדבר, לא במשכן שילה, לא בבית ראשון ולא בבית שני – לא עשינו כ"רצונך".
"מזבח חדש" רומז לשנות משכן שילה
עד כאן מה שתפס את העין, "מזבח חדש". נעשה בו כמה רמזים: "מזבח חדש" בגימטריא שסט, זמן עמידת משכן שילה. לפני שבוע דברנו על כך שבית המקדש השלישי הוא לקחת את משכן שילה ולהביא אותו לירושלים, להביא את שילה לירושלים – "עד כי יבא שילה" שכתוב על משיח. יש משהו בשילה שהוא המשיח. הרמב"ם כותב שצריך לבוא משיח לפני בנין המקדש – נעשה "משיח ודאי" כאשר הוא מנצח את כל אויבנו מסביב ובונה את המקדש במקומו (בירושלים), אבל הכל תלוי בו – "משיח בונה מקדש".
"עד כי יבא שילה" – יבוא לאן? שילה צריך לבוא לירושלים. ידוע ש"שילה" שוה משה ו"יבא שילה" שוה משיח. הפשט "עד כי יבא שילה [מלך המשיח] ולו יקהת עמים" – לאן יבוא? למקום אשר יבחר ה', ירושלים עיר הקדש. "אל המנוחה ואל הנחלה" – המנוחה צריכה לבוא ולהתחבר לנחלה, כמו שרש"י מסביר ש"המנוחה" היא שילה ו"הנחלה" היא ירושלים. בכל אופן, הרמז הראשון ש"מזבח חדש" רומז ל-שסט שנים שעמד משכן שילה – הוא מספר מובהק, שגם הרמב"ם כותב בהלכה בתחלת הלכות בית הבחירה. צריך להביא את שילה, את המשיח, לבית המקדש שבירושלים.
שוב, זהו גם יסוד היסודות אצלנו לגבי המקדש – ש"משיח בונה מקדש" ואין מקדש בלי משיח. לא כמו שיש מדמיינים לעצמם, שאפשר לעשות בית מקדש – בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו הוא ההתגשמות של מלך המשיח, הנצחיות של מלך המשיח. יהיה בו "מזבח חדש", כי רק משיח יודע איך יהיה. אני לא יכול לדמיין לעצמי מה יהיה המזבח, מה תהיה העבודה. לא יכול להכין כעת בגדים וכלים למקדש, כי אין שום השגה מה יהיה – רק משיח (שבא מרדל"א) יודע. זו שלמות הענין. זהו רמז אחד, ש"מזבח חדש" רומז לשילה, וצריך להביא את שילה לירושלים, ואז באמת הכל יתחדש ויהיו פנים חדשות.
מנחה על מחב"ת
רמז שני: יש כל מיני קרבנות. איזה סוג קרבן יהיה בעדיפות ראשונה בבית השלישי? רמוז בר"ת של "מזבח חדש בציון תכין" – ר"ת מחבת, "מנחה על המחבת". נמצא רמוז שעיקר הקרבנות לעתיד לבוא יהיה חביתות. שלחנו של אדם הוא מזבח וצריך להקריב על המזבח לה', להביא לה' מנחה. הר"ת מחבת כתובות ישר לפי הסדר, אין שום שאלה למה רומז.
המלה מחבת (450, הרבוע הכפול של יה – סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") כתובה שלש פעמים בתורה: "מנחה על המחבת", "על מחבת", "ועל מחבת". אם מחברים את הלשונות יחד מקבלים שלמות של מב ברבוע, ד"פ אמת (אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה", שם הגאולה, השם שאומר שאי אפשר לדעת איך שיהיה עד שיהיה).
יובב מלך מדון
כמה אותיות יש בביטוי "מזבח חדש בציון תכין"? 16 אותיות, רבוע של 4:
מ ז ב ח
ח ד ש ב
צ י ו ן
ת כ י ן
האלכסון מימין לשמאל הוא אותיות מדון, בגימטריא 100. מה יכול לומר לי ש"מזבח חדש בציון תכין" רומז למדון? קודם כל, מדון היא אחת הממלכות שהיו כאן בארץ ישראל שיהושע בן נון הוריש – "מלך מדון אחד". הפירוש הפשוט של מדון הוא מריבה, ריב ומדון. רואים שיש מקום אחד בארץ ישראל שנקרא מדון, ממלכה שלמה עם מלך.
לא על כל לא המלכים של ארץ ישראל כתובים השמות של המלכים, אבל על חלק כן ואחד מהם הוא "יובב מלך מדון". אנחנו מכירים את יובב ממקום אחר, המלך השני מ-ז מלכין קדמאין דתהו, שם הוא מלך של אדום וכאן מלך של כנען – אבל בעל אותו שם. בעולם התהו יובב הוא המלך של החסד כי הוא השני. הראשון הוא בלע בן בעור, הדעת (עליה דברנו), והמדה הראשונה של הלב לאחר הדעת היא החסד, המלך יובב. הוא מלך של עולם התהו, מלך שאין בו דעת דקדושה, לכן הוא נשבר.
מהו מדון? מריבה. גם כשיש ארגון של חסד יכולות להיות שם מריבות – בין הצוות של הארגון או בין אנשי הארגון למי שכאילו רוצים לעזור להם. לא בטוח כשאתה עושה חסד שאתה שייך לקדושה בכלל. יש יובב מלך מדון. רוצים כאן להמתיק, וכנראה "מזבח חדש בציון תכין" הוא המתקת המדון בנפש – המתקה של כיבוש ארץ ישראל, צריך לכבוש את "יובב מלך מדון", "מלך מדון אחד".
דרשות "פוטר מים ראשית מדון"
מה הפסוק העיקרי בתנ"ך עם מדון, שחז"ל דורשים בשלשה אופנים שונים (וגם אותו צריך להמתיק, כנ"ל)? הפסוק הוא "פוטר מים ראשית מדון". כלומר, למדון יש ראשית. בתחלת מסכת סנהדרין חז"ל דורשים את הפסוק בשלשה אופנים שונים. תלוי גם במחלוקת החכמים, אבל לא נתייחס אליה כעת אלא רק נאמר את שלשת הפירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה.
נתבונן לא לפי סדר הגמרא אלא לפי סדר הכנעה-הבדלה-המתקה:
פירוש אחד ל"פוטר מים ראשית מדון", שאם אדם שומע חרפתו ושותק הוא מציל עצמו מ"מאה דיני". אם יש דינים על האדם, ח"ו, התיקון הוא – גם קשור לתשובה של חדש אלול – שיהיה תמיד מוכן לשמוע את חרפתו ולשתוק, לא להגיב. מה הלימוד? יש שני פירושים, אבל שניהם רמזי תורה – לימוד של מי שאוהב רמזים. או ש"מדון" נוטריקון "מאה דיני" (כאן רואים קשר בין מדון למדין, מקור הישות של הקליפה, הלעומת זה של משה רבינו הענו מכל אדם) או שהיות ש-מדון שוה בגימטריא מאה ע"כ רומז ל"מאה דיני". שני הפירושים האלה ברש"י – שתי אפשרויות איך להסביר את הדרוש של מציל עצמו ממאה דיני. הפסוק מתחיל "פוטר מים ראשית מדון", ואם הוא לא רוצה לפתוח את המריבה צריך לשתוק. הכל תלוי ברגע הראשון, איך אתה מגיב ספונטאנית – אם ספונטאנית אתה בבטול, אתה שותק, ב"ה ניצלת ממאה דיני. אבל אם חלילה אתה נגרר ומתחיל להשיב זו "ראשית מדון" – מתחיל למשוך על עצמך ח"ו את ה"מאה דיני". אם כן, העבודה כאן היא עבודה של הכנעה – הכנעה מאד טבעית, שעל ההתחלה, בצורה ספונטאנית, אתה שותק.
מה אפשר ללמוד מכאן? היות שמכוונים פירוש זה כנגד הכנעה בנפש, נאמר שמי שבשלב ההכנעה עושה הרבה גימטריאות ונוטריקון – סימן מובהק של הכנעה. כי שאר הדרשות לא דורשות את המלה "מדון" בנוטריקון או גימטריא, לא בשום צורת רמז, אלא רק פשט. מי שצריך להכניע את עצמו כנראה צריך לעשות הרבה חשבונות. רק בשביל זה היה כדאי הלימוד... [חשבון מתחיל ב-חש.] נכון, הכנעה היא חש, חשבון נפש, איפה אני עומד, "איכה".
מה הפירוש השני? "פוטר מים", אם אחד פוטר עצמו מלימוד תורה שנמשלה למים – מבטל תורה – זהו "ראשית מדון", כי אין ראשית דינו של אדם אחרי מאה ועשרים אלא על בטול תורה. "פוטר מים" כאן הוא בטול תורה והוא "ראשית מדון", תחלת דינו של אדם. המודעות שבטול תורה יהיה בשבילי תחלת דיני לאחר מאה ועשרים אמורה לזעזע אותי כדבעי והזעזוע של הידיעה הזו הוא בחינה של הבדלה – מבדיל אותי מהחטא, כי אני יודע שזו תחלת הדין שלי לאחר מאה ועשרים. אמרנו שלמדון יש מלך, יובב מלך מדון – מדון בגימטריא מאה ו-יובב בגימטריא עשרים (יובב פנים ואחור = מדון). גם "מאה דיני" שוה 120 (מאה דיני במילוי – מם אלף הא דלת יוד נון יוד = 777, תשע"ז, השנה שלנו, יש לנו עוד חדש להמתיק ולתקן את המאה דיני).
מה הפירוש השלישי? בו יש מחלוקת בגמרא – עד מתי הדיין יכול לומר לשני בעלי הדין שאני לא עושה לכם דין אלא רוצה לבצוע, כלומר לעשות פשרה, שהרי "פשרה עדיפה מדין". יש דעה אחת שאומרת שכל זמן שהדיין עוד לא שקל, עשה מו"מ, ויודע להיכן הדין נוטה, הוא יכול לסלק עצמו מלדון דין תורה ולומר לבעלי הדין שצריך לבצוע, לעשות פשרה, כי היא עדיפה – כך רש"י כותב, שפשרה היא לעשות שלום ביניהם. בתחלה, לפני שיש לו דעת שלמה לדעת להיכן הדין נוטה, המצב הזה נקרא "פוטר מים" – שהוא יכול לפטור עצמו מדין תורה ולעשות במקומו פשרה – הוא "ראשית מדון", בתחלת הדין, לפני שיודע להיכן הדין נוטה. אחרי שהוא יודע להיכן הדין נוטה כבר אי אפשר לעשות. כלומר, יש משהו מיוחד שב"ראשית מדון", בהתחלה, אפשר עוד לעשות שלום – אפשר לתפוס את המדון בהתחלה ולא לדון אותו ב"יקוב הדין את ההר", קשה, אלא לעשות פשרה. היום קוראים לפשרה גישור – גשר, לשון קשר, קשר הוא דעת. אפשר באמת להביא את שני בעלי הדין לדעת ולשלום אמתי ביניהם. הפירוש הזה הוא המתקה, כי המתקה היא לעשות גישור אמתי. לפי מ"ד זה אפשר לעשות גישור אמתי רק על ההתחלה, כך מפרש את "פוטר מים ראשית מדון".
הרווחנו 'על הדרך' שלשה פירושים, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, מהמלה "מדון" – האלכסון של "מזבח חדש בציון תכין". הרמז הוא שהמזבח צריך להמתיק את המדון, את כל המדון והדינים שיש בנפש – יש גם מדון בין אנשים, מריבה בין אנשים, וגם בתוך האדם עצמו יש מדון, מריבה, דינים, כעסים על אחרים וגם בקורת עצמית מופרזת שלא לענין. עיקר ה"מזבח חדש" הוא בשביל המתקה, להקריב עליו את הנפש הבהמית, לקרבו לה'. לפני כמה ימים אמרנו שהקרבן הכי גבוה מכל הקרבנות הוא לא מחבת דווקא, חביתה, אלא פשוט ניסוך המים. ניסוך המים כולו חסד. כך יצא לנו מבעל הטורים, שיש תשע מדרגות קרבנות על המזבח, והכי גבוה מים – מים כולם המתקה.
"תכין"
עוד משהו לגבי המלה "תכין" ("מזבח חדש בציון תכין"): יש רק "תכין" אחד בתורה, בפרשת השבוע, פרשת שופטים – "תכין לך הדרך" ופרש"י "מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים". ידוע הרמז ש"מקלט מקלט" בגימטריא משיח, ורומז בפרט להתגלות מלך המשיח בחדש אלול כאשר המלך בשדה וכל אחד ואחד יכול לגשת אליו ולקבל את פניו המאירות והשוחקות. והוא סוד "אנה לידו ושמתי לך" ר"ת אלול, עמוד התורה של חדש אלול, כמבואר בשיחות הרבי. בלימוד התורה יש יחוד נפלא (כמבואר בתניא) – האדם קולט את התורה והתורה קולטת את האדם, סוד "מקלט מקלט", כמבואר במ"א.
יש כאן רמז שה"מזבח חדש" שיבנה מלך המשיח בציון הוא סוד "הדרך", ומבואר בכתבי האריז"ל שסוד הדרך הוא השליש האמצעי של ספירת התפארת ששם נפגשות יחד לאה (מחשבה) ורחל (דבור) בסוד "עקב ענוה יראת הוי'", היינו מה שממשיך הפסוק "ושלשת וגו'", ודוק. חיבור לאה ורחל הוא ענין "מי [מחשבה, לאה] זאת [דבור, רחל] עֹלה מן המדבר" כידוע מהבעל שם טוב, והוא סוד עולת ראש חדש העולה על ה"מזבח חדש" שהשי"ת (באמצעות מלך המשיח) יכין בציון.
הכל בסוד עבודת התפלה, "עבודה שבלב" עיקר עמוד העבודה לע"ל, כמ"ש "והביאותים [= תכין] אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[ז], וד"ל. "בבית תפלתי" מתקיים הפסוק בתהלים "תכין לבם תקשיב אזנך". "תכין" במספר סידורי = 57 = מזבח (חדש) במספר הכרחי.
עד כאן דרוש על "מזבח חדש בציון תכין". לחיים לחיים.
[המשך הסעודה – לימוד "היום יום" – הועבר לקובץ בפני עצמו.]
ג. בעל הטורים: "ולא יזידון עוד" בכח המלך (השלמה)
נראה עוד משהו בפרשת שבוע, קשור לפרשת המלך. הפסוק שלפני פרשת המלך מדבר מעונש זקן ממרא: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד". אומר בעל הטורים: "'וכל העם ישמעו ויראו' וסמיך ליה 'אשימה עלי מלך' שכן כתיב במלך 'כל איש אשר ימרה את פיך'. 'ולא יזידון עוד' וסמיך ליה 'אשימה עלי מלך' שכן אמר דוד 'להכרית מעיר ה' כל פועלי און'". "ימרה את פיך" לשון זקן ממרא ו"להכרית גו'" בא ללמד שתפקיד המלך הוא לדאוג ל"ולא יזידון עוד".
הקדמה לפירוש בעל הטורים
נקדים הקדמה ביחס לפירוש בעל הטורים (הקצר): יש לו שלשה סוגי פירושים – הוא דורש סמיכות, דורש מסורה ועושה גימטריאות ורמזים. מי שאוהב "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" יאהב אותו, גם מי שאוהב מסורה וגם מי שאוהב גימטריאות ורמזים.
אמרנו שגימטריאות ורמזים מתאימים לאופי של מי שעובד על הכנעה (חש לשון חשבון), אז מל-מל הם שני סוגי חיבורים – סמוכים ומסורה, שהצד השוה שלהם שמחברים שני דברים (או יותר, במסורה), או כי כתובים בסמיכות או כי יש ביניהם משהו משותף אף שרחוקים. בקבלה קוראים לכך מקיף קרוב ומקיף רחוק. בלשון חז"ל להקיף דברים היינו לחבר אותם. יש לחבר דברים במקיף קרוב ויש לחבר במקיף רחוק.
גימטריאות ורמזים הם בדבר עצמו, על אתר – ה-צ של הצלם, "סמוכים לעד" שייך ל-ל (האות ל מחברת דבר אחד לשני) והמסורה שייכת ל-ם סתומה (סוד עולם המלבוש, רבוע שבתוכו עגול, "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"). סמיכות ומסורה הם מל-מל, הבדלה והמתקה. הבדלה היא להפריד בין דברים, אלא שעל ידי ההבדלה העליון מתלבש בתחתון – הסמיכות מאפשרת לפרצוף העליון, הפרשה הקודמת, להתלבש בפרצוף התחתון, הפרשה הבאה. המל השני, המתקה, הוא כמו מסורה. סמיכות היא "תופעה מקומית" ואילו מסורה היא "תופעה לא מקומית", מעל לחוקי-הגיון מקום הצמצום (סוד עולם המלבוש כנ"ל, עולם המלבוש בגימטריא תענוג, המתקה).
נקיים "אל הארץ אשר אראך" (הכנעה נוספת לאחר הכנעה-הבדלה-המתקה, "מארצך וממולדתך ומבית אביך"), נעשה גימטריא משלשת בלימודים (שכנגד הכנעה-הבדלה-המתקה): רמזים סמיכות מסורה (ר"ת מסר למפרע, הכל נכלל במסורה, ב"שער בעצמו בכח כו'") = 1144 = הוי' פעמים הוי' במילוי (יוד הא וו הא).
המלך הופך זדונות לשגגות ולזכויות
כאן בעל הטורים דורש סמיכות – לוקח את הזקן הממרא עם העונש שלו ומלביש אותו בתוך "אשימה עלי מלך", כח שמניע את המלך. אם רוצים להרחיב את הווארט שלו – המלך בא בשביל "להכרית כל פועלי און", אך אפשר לומר שאי אפשר לומר "אשימה עלי מלך" כל זמן שמסתובבים זקנים ממרים.
"ולא יזידון עוד" לשון מזיד – עיקר הזדון בתורה הוא בפרשת שופטים, ארבע פעמים (פעמיים בזקן ממרא ופעמיים בנביא השקר – רואים שזדון שייך דווקא לגברא רבא, אצל יהודים פשוטים אין זדון), ריכוז הכי גבוה. קוראים פרשת שופטים בתחלת חדש אלול בגימטריא זדון – התשובה של חדש אלול היא תשובה מאהבה (אלול במ"ק = אהבה, אהבת דודים – "אני לדודי ודודי לי") ההופכת זדונות לזכויות ממש (על ידי תשובה מאהבה הזדון עצמו עולה ונכלל בקדושה, הזדון נעשה זכות וגם נשאר זדון קדוש, 'היה כדאי', והרמז: זדון זכות = 500, "פרו ורבו" על ידי היחוד של הזדון והזכות. זדון זכות ר"ת זז – "לא זז משם כו'", "מזזות" – "זז מות". זדון = זין, מילוי האות ז). ההבדל בין תשובה מיראה (של כל השנה) לתשובה מאהבה (של חדש אלול) הוא אם זדונות נעשו שגגות או זכויות – אבל בכל אופן "לא יזידון עוד", לא יהיו עוד זדונות (דלעומת זה, רק זדונות קדושים כאשר עושה תשובה מאהבה כנ"ל). אפשר לומר שזו פעולת המלך, שמחזיר את העם בתשובה. מתחיל מזקנים ממרים (מסתמא זקן ממרא הוא 'זיידע', לשון זדון. זקן, ר"ת ז כמו זדון וזכות, עולה מלך ועוד זדון, "מלך זקן וכסיל"), הוא כמו משיח שאתא לאתבא צדיקיא בתיובתא.
אפשר לומר שכפילות "שום תשים" כנגד המזיד שהופך להיות שוגג והמזיד שהופך לזכות ממש (נמצא שה"תשים" בפועל ממש אמור להיות בחדש אלול). הרוגאטשובר אומר שכמו שלא קיימנו מצות מקדש לא קיימנו מצות מלך – דוד הוא רק "פלג קיסר" ורק משיח הוא "קיסר" שלם. דוד פעל רק תשובה מיראה (חטא בת שבע היה בחדש אלול), הפך זדון לשוגג, ומלך המשיח הוא המלך האמתי, השלם (כמו שאמרנו היום ששלם כולל שתי בחינות), יפעל את שתי מדרגות התשובה (ועד שכולם יגיעו לתשובה מאהבה).
השראת ה"עוד" על המלך
עוד יותר: אם כבר דורשים את סמיכות הפרשיות הנ"ל בהשראת בעל הטורים, המלה שלפני כל פרשת מלך – כמו כתר (על דרך "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" שלפני עשרת הדברות) – היא "עוד", כפי שפעם למדנו "אין מלך בלא עוד-מלך" (כרמוז ב"שום תשים עליך מלך", "שום" ואח"כ "תשים" – "שום" דוד "תשים" שלמה. "תשים" = שלמה שלמה). "עוד" היא גם מלה קטנה ודי נדירה (בפרט כאשר היא מסיימת פסוק, כמו "ולא יזידון עוד"), ובפרשת המלך יש עוד עוד "עוד" בסוף פסוק, "לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד", הפסוק עליו מסמיך הרמב"ם את כל דיני ישוב ארץ ישראל ומעלת וחבת ארץ ישראל. בכל התורה יש ח"פ "עוד" בסוף פסוק, ושני האחרונים בפרשתנו – 'על פי שנים 'עוד'ים יקום דבר'. "יזידון עוד" כמעט לשון נופל על לשון, כי ז-ע מתחלפות באתב"ש ושוות במספר קטן.
בין שני ה"עוד" יש 65 מלים, שם א-דני, שם המלכות (שיהיה עוד מלך ועוד מלך, "דור דורים", כפי שדרשו חז"ל על מלך המשיח, הוא ובנו ובן בנו. מלך ועוד מלך ועוד מלך = טוב פעמים הוי', הרוס"ת = 200, מ מל מלך, הרבוע הכפול של 10, האמ"ת = 242, הרבוע הכפול של 11, ודוק) – עוד א-דני עוד = שלמות של יה ברבוע ("והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד").
רמזי מבנה הפסוק "וכל העם וגו'"
והנה, כל הפסוק שלפני פרשת המלך – "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" = 1024 = 32, לב, ברבוע. המלך הוא "לב כל ישראל". יש בפסוק ז מלים ו-כח אותיות (סוד השער זד – ז פעמים ד = כח, משולש ז), כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וכמו "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של מעשה בראשית ופסוק הכותרת של עשרת הדברות. נצייר את הפסוק שלנו כמשולש של 7:
ו
כ ל
ה ע ם
י ש מ ע
ו ו י ר א
ו ו ל א י ז
י ד ו ן ע ו ד
הנקודה האמצעית של המשולש היא י, המקיף הקרוב = 663, 13 פעמים 51, המקיף הרחוק = 351, משולש 26, 13 פעמים 27. זך האותיות שמסביב ל-י = 1014 = 3 פעמים הוי' פעמים אחד (ו"פ אחד ברבוע). הנקודה העליונה והשורה התחתונה = 156 = יוסף = ו"פ הוי'. ועם השורה האמצעית = 576 = 24 ברבוע (השאר = 448 = חש מל מל כו'). דילוג שורות (7-5-3-1) = 494 (156 ועוד 338, הוי' פעמים אחד) = 19 פעמים הוי' (חלק המילוי של שם מה-אדם שעולה חוה כפול השרש, הוי').
הנקודה האמצעית היא י, פנות המשולש הן יוד, מילוי האות י (שבאמצע). אם נוסיף לאות ולמילוי את מילוי המילוי – יוד וו דלת – נקבל 496 = מלכות, המשולש של אל, שביחד עם המשולש של לב, 528 יעלה לב ברבוע (לפי הכלל הידוע בזה), 1024, הגימטריא של כל הפסוק.
רמזי הסמיכות לפרשת המלך
סופי התבות של הפסוק (הרומזות לפרשה הבאה, ודוק) – "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" = 137, מספר התבות בפרשת המלך! כל אות במשולש = 2613 = 39 (הוי' אחד) פעמים 67 (אלול שעולה זדון כנ"ל).
כאשר נצרף פסוק זה לפסוק הראשון של פרשת המלך (עיקר סמיכות הפרשיות) – "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. כי תבא אל הארץ אשר הוי' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ותאמר אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" = 6900 = 20 פעמים משה (הלעומת זה של הזקן ממרא), "ויהי בישרון מלך" = 10 פעמים "אשימה עלי מלך ככל הגוים"! "אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" = 1675 = 25 פעמים 67 (אלול, זדון), רמז לכה אלול, יום בריאת העולם, "בראשית גו'", "בראשית מלכות צדקיה" ("בראשית מלכות צדקיה" = 1618, מספר חתך זהב)!
אותיות ה-ע ואותיות מלך בפסוק
עיקר ענינו של משה הוא לתקן את עיני בני ישראל – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". יש בפסוק שלנו שלש עינין: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד". ידוע שצריך לעיין במקום העינין. מיקום העינין – 5 10 26, סוד "בי-ה הוי' צור עולמים" (בסיס הסדרה 5 10 26 הוא 11, וה, המשלים את השם י-ה לשם שם הוי' ב"ה). בסוף זוכים ל"עין הוי' אל יראיו", עינא פקיחא דעתיקא, בזכות המלך, משה גואל ראשון וגואל אחרון. 5 10 26 כ"א ברבוע = 421, י-ה בהשראה = "ונח מצא חן בעיני הוי'"!
והנה, יש בפסוק "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" תבת מלך מוצפנת בדילוג שוה של זה-זה אותיות בעגול, החל מה-מ של "העם" דרך ה-ל של "ולא" ועד ל-כ של "וכל", ודוק ("העם... ולא... וכל" = 208 = 8 פעמים הוי' = יצחק, רת"ס הלל, שם א-דני, שם המלכות. יצחק = מלך ועוד כסא הכבוד, ר"ת בגימטריא א-דני). האות הראשונה של פרשת המלך היא כ – "כי תבא" – המשלימה אף היא את ה-מל הנ"ל למלך, ודוק היטב (שהפסק הפרשיות נחשב למקום אחד בדילוג).
תיקון ההוד
יש בפסוק שלשה פעלים: "ישמעו ויראו [ולא] יזידון" – שמיעה בבינה, ה עילאה של שם הוי' ב"ה, יראה בחכמה (יראה עילאה, בטול, פנימיות ספירת החכמה), י של שם הוי', וזדון-מזיד בדעת (עברה במזיד היינו שעושה בדעת, בכוונה, בדווקא), ו של שם הוי'. נמצא שיש כאן צירוף ה-י-ו, הצירוף שמאיר בספירת ההוד, הספירה שבו"ק (שבהם מאירים ששת הצירופים של יהו) קשורה למלכות, כמ"ש "איהי [מלכות] בהוד" (וכמו שכתוב אצל שלמה המלך, "הוד מלכות" – שלמה במספר קטן = הוד), הכנה לפרשת המלך.
אמירת העם "אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" היא פגם בספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית". אך תיכף בא התיקון, המצוה – "שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו'". זה התיקון של ספירת ההוד של העם, "מלך שמו נקרא עליהם", המשכת המקיף של המלך על העם, "שתהא אימתו עליך".
תן לחכם ויחכם עוד.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.