להתעצם עם מדת היסוד

ה. האנטי-חלקיק של הבעל שם טוב – הצדיק הנסתר שבצדיק הגלוי

לזרוק את הצדיק לים

נסיים בכמה סיפורים:

הרבי מזוויהל, בעל ההילולא, ברח מהקומניסטים עם הנכד שלו. הרב קוק, שהיה מיודד אתו, עזר לו, שלח לו את התעודות, ובזכותו ניצל והגיע לארץ. לפני שהוא ונכדו ירדו מהאניה הוא אמר לנכד 'אנחנו זורקים את האדמו"רות לתוך הים'. בחוץ לארץ הוא היה רבי גדול, של אלפי חסידים. כשהוא בא לארץ הוא אמר 'אני זורק את הרעבייסטע לתוך הים'. הוא עלה לירושלים ובמו ידיו, בשכונת בית ישראל – ליד מאה שערים – בנה בית קטן וגר בו, והתנהג כיהודי פשוט, בלי גבאים ובלי אף אחד, לא רבי. היה נוסע כל יום באוטובוס, יחד עם כולם, לכותל המערבי. אבל לאט -אט התגלה. הוא זרק את הרעבייסטע לים, אבל כנראה מישהו צלל והוציא אותה משם...

לאט-לאט הכירו אותו, במיוחד בגלל המופתים שעשה, וגם אהבת ישראל – האהבה הפשוטה שלו לכולם (ואפילו לבעלי חיים, חתולים, שהוא החיה אותם – כל חתולי ירושלים הגיעו לפתחו). ידוע שהוא, יחד עם הרבי מהוסיאטין, לבית רוז'ין, הלכו להתפלל על קבר האוה"ח הקדוש שהנאצים ימ"ש לא יכנסו לארץ. כשהם יצאו משם שניהם הבטיחו שפעלו שהנאצים ימ"ש לא יגיעו לארץ, והוא התבטא ש'ארץ ישראל תהיה לפליטה'.

ים הוא עלמא דאתכסיא. יש צדיקים נסתרים ויש צדיקים גלויים – לו מכל סוג בכל דור[רטז] (סוד עב שמותיו יתברך – ה-לו הראשונים מתחילים מ"והו" וה-לו האחרונים מ"אני" – "אני והו", גלוי ונסתר, וד"ל). זהו עוד פירוש בצדיק שבצדיק – הצדיק הנסתר שבתוך הצדיק הגלוי, שהוא העיקר. כמה שהצדיק גלוי – העיקר הצדיק הנסתר אצלו. הוא זרק את האדמו"רות לים – עד כאן היה צדיק גלוי ועכשיו חזר להיות צדיק נסתר.

הצדיק הנסתר שבצדיק הגלוי

נספר סיפור לא כל כך ידוע על הבעש"ט[ריז]: פעם אחת הוא אמר לאשתו שהוא אחד מ-לו צדיקי הדור. היא היתה חכמה, משכילה, "מהוי' אשה משכלת"[ריח], ושאלה אותו – אתה מ-לו הצדיקים הנסתרים או מ-לו הצדיקים הנגלים? הוא אמר – אני מהנסתרים. היא שאלה – אבל כולם מכירים אותך, אתה מפורסם, איך אתה אומר שאתה מהנסתרים? הוא ענה – אפילו אפס קצהו, טפה מהים, ממה שאני, אף אחד לא מכיר.

גם אדמו"ר הזקן אמר משהו דומה, ענה לשאול שהוא מהצדיקים הנסתרים – אף על פי שהיה גלוי ומפורסם לגמרי – כי את העיקר לא מכירים בכלל. תמיד אנחנו מדמים זאת לקרחון, שרק מעשר – חלק עשירי – גלוי על פני המים, ותשעה חלקים, תשעים אחוז, נסתרים בים, בתוך האתכסיא. אצל הצדיקים הגדולים פחות מעשרה אחוז, פחות מאחוז גלוי ו-99.99 וכו' אחוז נסתר.

כל מה שספרנו כעת על נסתר וגלוי גם קשור ליסוד שביסוד. היסוד הוא נסתר – לכן הוא בתוך האדמה. היסוד שלי הוא החלק שלא רואים, והיסוד שביסוד – יסוד היסודות – הוא הנסתר של הנסתר, הצנוע שבצנוע (משרש הצניעותא דרדל"א ששורה ביסוד, כנ"ל), "הצנע לכת עם אלהיך"[ריט] (ה-ה של תשובה כידוע מרבי זושא[רכ]). כמו שקודם דברנו על סתירה, שאין אצלנו חוק האי-סתירה, זהו הנסתר שבנסתר – עצם היסוד שביסוד.

היהודי שעבד את ה' יותר מהבעש"ט

כדי להבין יותר טוב נספר עוד סיפור על הבעל שם טוב[רכא]:

פעם אחת גילו לבעש"ט הקדוש מן השמים שיש יהודי אחד בעולם שעובד את ה' יותר ממנו. פלאי פלאים, יש אחד שעובד את ה' יותר מהבעל שם טוב! הבעל שם טוב מאד השתוקק להכיר אותו – הוא נסע אליו ומצא שם יהודי פשוט לחלוטין, שאינו לומד ואינו מתפלל ולא עושה כלום. רק מה? יש לו מנהג שפעם אחת ביום עולה להר סמוך לביתו, לפסגת ההר, וזורק את עצמו מההר. בדרך הטבע הוא היה מתרסק כמו השעיר לעזאזל, ובאופן פלאי, נסי, הוא יוצא שלם וחוזר הביתה. כך עושה מדי יום ביומו – וחוץ מזה גארנישט, לא לומד ולא מתפלל. הוא שאל אותו – מדוע אתה זורק את עצמך מההר?! היהוד ענה – אני עולה להר ברצון למסור את עצמי לקב"ה אני רוצה בכל נפשי ובכל מאדי למסור את עצמי לה', ומכיון שאיני יודע איך עושים זאת אני עולה להר וקופץ.

הבעל שם טוב שומע שיש פה משהו גדול, אבל לא מצא חן בעיניו שהוא צועק "טמא" – למה אתה אומר מלה זאת? אולי תאמר משהו אחר? הוא עונה – זו המלה היחידה שאני יודע בלשון הקדש. אומר לו הבעל שם טוב – טוב, אלמד אותך עוד מלה, 'טהור'. הוא התחיל ללמד אותו שיחזור על המלה טהור – לא נתפס אצלו. זו רמת האי-קיו שלו... כתוב שהוא חזר איתו אלף פעמים – לא מאה פעמים או מאה פעמים ואחת – עד שהיה נראה ליהודי שכבר תפס איך אומרים 'טהור'. טוב, הבעש"ט שמח – הבין שיש יהודי שעובד את ה' יותר ממנו – ויצא חזרה לביתו. בדרך היה נהר. מה הבעש"ט עושה כשהוא צריך לעבור את הנהר? לוקח את הגרטל שלו, האבנט, שם על המים, ועובר את הנהר (באמונה פשוטה, בלי שום שם, כידוע). כשהגיע לצד השני של הנהר הוא ראה את יהודי לפניו. הוא שאל – איך הגעת לכאן? היהודי ענה – גם לי יש גרטל, שמתי אותו על המים, אמרתי 'טמא טמא', ועברתי. ומה רצונך? שואל הבעל שם טוב. הוא אומר – שכחתי את המלה שלמדת אותי ובאתי במיוחד שתלמד אותי שוב. אמר לו הבעש"ט – אם כך עברת את הנהר, כנראה המלה שאתה מכיר מספיקה לך ולא צריך עוד מלה. עד כאן הסיפור.

הצדיק הנסתר שבתוך הבעש"ט

אפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה דברים. לעניננו, יסוד שביסוד: כנראה מי ש עובד את ה' יותר מהבעש"ט הוא עוד יותר יסוד שביסוד וצדיק שבצדיק. מיהו אותו יהודי? פתחנו בכך שיש אמונה והשכלה. ביחס לסיפורי הבעל שם טוב צריך אמונה פשוטה – אין מקרא יוצא מידי פשוטו – אבל ודאי אפשר לדרוש גם ב'השכלה'. בפנימיות, אותו צדיק נמצא בתוך הבעש"ט עצמו, בראש שלו, הוא האנטי-חלקיק של הבעש"ט עצמו. איזה מקיף, דמיון, השלמה – איך הבעש"ט עצמו רואה-מדמיין את מי שעובד את ה' יותר ממנו, הכל בתוך הבעש"ט גופא. זהו גם פירוש לצדיק שבצדיק, יסוד שביסוד – הצדיק שמדמה צדיק טוב ממנו.

אם חושבים הרבה, זהו פירוש מאד מתיישב. כשהבעל שם טוב חושב מיהו הצדיק שטוב ממנו באמת מתגלים לו דברים שגם אצלו אינם מודעים ולא מובנים – הוא מדמיין דבר שיש בו פרטים שהוא לא מסוגל להבין, צעקת ה"טמא טמא", עד שבסוף הוא משלים עמם.

"וטמא טמא יקרא"

מי בתורה צועק "טמא טמא"? פסוק מפורש – "ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא"[רכב], המצורע. מיהו המצורע? "חיוורא דבי רבי"[רכג] – המשיח. מי עובד את ה' יותר טוב מהבעל שם טוב? המשיח.

אדמו"ר הזקן אמר[רכד] שהמשיח שהעולם מחכה לו לא יבוא אף פעם ואת המשיח האמתי אף אחד לא יכול לדמיין – חוץ מהבעל שם טוב, כי הוא המשיח[רכה] (כמו שאמרו רבי נחום מטשרנוביל ורבי מענדלע ויטבסקער), אבל הוא באנטי-חלקיק שלו, לגמרי בלא-מודע. הענין של יסוד שביסוד הוא לגלות ולחשוף זאת.

מה המשמעות של "טמא טמא יקרא"[רכו]? שהוא צדיק ורע לו. הבעש"ט רצה ללמד אותו את המלה טהור – אבל לא הצליח, בינתים. הוא אפילו לא יודע מה משמעות המלה טמא, מן הסתם, הוא רק יודע לומר זאת. כל יום אחרי שהוא זורק את עצמו וקם לתחיה – הוא מבסוט. בזמן בו הוא מבסוט, עד מחר (כשיקפוץ שוב), מופיע הצדיק וטוב לו בתוך הצדיק ורע לו.

מתי הזמן להתבונן בענין? מה סוד המלה טמא? מט-א – סוד "תספרו חמשים יום"[רכז], ימי הספירה האלה. מלה מיוחדת ששוה 50, שער הנון[רכח]. מהו שער הנון? איני יודע[רכט] – איני יודע כלום, חוץ ממלה אחת ששוה 50, טמא. אם מסדרים לפי סדר החשבון – מט-א – את ה-מ גמרנו. היום, יסוד שביסוד, אנחנו מתחילים את ה-ט. ט היא טוב, ט היא טהור, בתוך הטמא. הטהור הטוב הוא צדיק, "אמרו צדיק כי טוב"[רל], יסוד שביסוד הוא גם טוב שבטוב ("טוב מאד"[רלא] – "טוב זה מלאך החיים מאד זה מלאך המות"[רלב], וכך קרא רבי מאיר "טוב מות"[רלג], והיינו טעם מנהג אותו יהודי לזרוק את עצמו מן ההר, למסור את עצמו לה'). בחג שבועות כבר מגיעים ל-א – "אלופו של עולם", גם "אאלפך חכמה"[רלד] ("אורייתא מחכמה נפקת"[רלה]).

ניצוץ הבעל שם טוב

נחזור לסיפור: הבעש"ט רואה את עצמו[רלו] בתור השתקפות של משיח – משיח שאף אחד לא מצייר לעצמו – שכל ענינו לעלות על ההר ולזרוק את עצמו, ובאופן נסי לקום לתחיה. משיח הוא "בר נפלא"[רלז], כל הזמן נופל מההר (גם לשון הריון) – בדרך הטבע הוא מתרסק, גמרנו אתו. הדבר היחיד שמזכיר זאת הוא שעיר לעזאזל – הוא עושה מעצמו שעיר לעזאזל, צריך להתרסק בשביל לכפר על עם ישראל, אבל באופן נסי הוא קם לתחיה. כך הוא עושה יום יום, עד שבסוף הוא יבוא – שה' יתיר לו לגאול אותנו.

זהו סיפור כל כך עמוק ואופייני לבעל שם טוב, שהוא חייב להשתקף ולהופיע בעוד גרסה. באמת יש סיפור דומה[רלח]:

וסיפר המעשה מהבעש"ט הק' נבג"מ. שנראה לבנו אחר פטירתו. ושאל אותו איך עובדין את הבורא ונדמה לו הר גבוה תחת השמים ואצלו עמק עמוק מאוד. ועמד על ראש ההר וזרק א"ע לתוך העמק ונתפרקו אבריו עד לפרורין. ואח"כ א"ל כך עובדין את הבורא.

עוד מסופר[רלט] כי רבי אלימלך מליז'נסק לא זכה לראות את הבעש"ט בחיים חיותו, והתחנן לקב"ה שיזכה לראותו לפחות בחזיון. ה' נענה לו ויום אחד הורה לו לפתוח את החלון ולהסתכל החוצה והוא ראה אש בוערת על ההר, ובתוכה דמות אדם, הבעל שם טוב. פתאום הבעל שם טוב, האדם שבתוך האש, מתפוצץ לששים ריבוא ניצוצות שמתפזרים לכל עבר וכל ניצוץ הוא אדם קטן בצורת הבעש"ט.

בכך פתחנו – זהו היסוד שביסוד, ש"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו", ש-די "שדי באלקותו לכל בריה", די בבעל שם טוביות שלו כדי להכניס בעל שם טוב קטן בתוך כל אחד ואחד מאתנו. הכל מתוך השראה אלקית בוערת, והאדם בתוך האש. זהו ווארט דומה, על הבעש"ט עצמו. יש את הפעולה שזורק עצמו מתוך מסירות נפש – רוצה למסור את עצמו לה', למות על קידוש ה' – ויש את עמידתו באש על ההר, והוא מתפוצץ לששים ריבוא ניצוצות. מי שמסוגל לכך הוא היסוד שביסוד.

עד כאן ליסוד שביסוד. שתהיה קבלת התורה בשמחה ופנימיות.