סוד זוגות 7 ו‑13

י"ב טבת תש"פ – כפ"ח

שיעור לרב יניב ועוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פתיחה לזוגות 7 ו‑13

יחס שיטתי בתורה – זוגות מושגים של 7 ו‑13

נדבר על נושא שמדברים עליו שנים רבות. יתכן שהנושא שיכול הכי – בלשון ה'פטישים' – 'להוכיח' לאנשים שהתורה חושבת במספרים וזה מכוון הוא נושא הזוגות של 7-13. יש עוד זוגות מספרים חשובים, כמו 23 ו-37 ועוד, אבל נתחיל מהזוגות הכי מובהקים בתורה – זוגות של כפולות 13 וכפולות 7. הכי קל להוכיח שזה לא יתכן סטטיסטית, כי אם יש זוג מובהק שאחד מתחלק ב-13 והשני ב-7 – וכתוספת, אפשר גם לזהות שהמתחלק ב-13 הוא הפן הזכרי של הזוג וה-7 הוא הפן הנקבי של הזוג (אלה שיעורים בזוגיות, איש ואשה) – ההסתברות היא 1/91. לכן, אם אפשר להוציא אלפי זוגות בתורה – ממש לעשות עבודה שטתית, יסודית, כמו זוגות מובהקים (שמות אנשים או מושגים קשורים, מה שנקרא בקבלה 'מכלול', ניב של שני דברים שהולכים יחד, לשון כלולות), להוציא עשרת אלפים זוגות (לא משנה המספר), ואם יותר מ-1 ל-91 מקיים את היחס של 13 מול 7 זה כבר לא מסתבר. במיוחד אם הרבה יותר מיחס זה – לגמרי לא מסתבר. זה גם נושא מאד יפה – זוגיות, יש הרבה זוגות ממשיים של איש ואשתו – וגם מאד קל להבין שלא יתכן סתם.

במשך השנים רשמתי מהתורה יותר מאלף דוגמאות של 7 ו-13. ל-23 ו-37 יש כמה מאות, אבל ל-7 ו-13 יש בערך  1200 דוגמאות. [הכוונה למלים עוקבות בתורה או זוגות מושגים?] מושגים שברור שהם זוג, כמו שמים-ארץ, חשך-אור וכו'. [צריך לעשות רשימה ולבדוק.] קודם צריך לעורר את התאבון, לראות כמה יפה, ואז בשביל עבודה מקיפה צריך לעבור על כל התורה. [כשיש רשימה אפשר לבדוק ביום עבודה.] כן, אבל לעשות רשימה זו מלאכת מחשבת. יש שתי אפשרויות איך לעשות זאת. אפשר רק לעבור על זוגות, אבל אנחנו לא אוהבים רק לומר את הממצא, אלא גם להסביר אותו קצת. אז יש שני רבדים, רק הממצא ואחר כך גם לתת לו איזה טעם – להלביש עליו בשר וגידים ועור עם חסידות – וזה כבר לוקח זמן. אם לומדים יחד, אני יכול רק להתחיל לקרוא זוגות, או קצת להתעכב על כל אחד כדי להסביר מה זה אומר. אנחנו אוהבים קצת – או הרבה – להתעכב, שכל דבר יהיה גם שיעור בחסידות. אם עושים מזה ספר, הספר צריך להיות גם עם הסברים – אבל בסוף באמת צריכה להיות רשימה פשוטה.

שפרה ופועה

עוד לפני שנתחיל לקרוא כסדר המחברת, נתחיל מפרשת שמות – שיהיה חומר ל"ואביטה". אחד הזוגות המובהקים בתורה של 13 ו-7 הוא שפרה ו-פועה. [בגימטריא שמות.] אמרנו שלכל זוג שבודקים תהיינה הרבה תוספות, זה מהתוספות, אבל קודם הזוג.

על פי פשט לא ברור מי הנשים הללו – כתוב "מילדֹת העבריֹת"[ב], אך אולי אלה הן מצריות שמילדות את העבריות, אך חז"ל מסבירים  שהן עצמן עבריות. כשלוקחים זוג יש את המלים בתנ"ך ואת ההסבר בחז"ל, שצריך להעזר בו, וגם בספרי הקבלה. בפרט בשמות אנשים – יש המון סודות של גלגולים וכו', צריך הרבה רקע כדי להבין טוב כל זוג.

קודם כל, שפרה עולה 585 ו-פועה 161. שפרה כאן היא ה-13, היא הזכר, וככה מתקבל – בזוג הזה היא המשפיעה ופועה המקבלת, בפרט לפי חז"ל[ג] שהן "אשה ובתה" או "כלה וחמותה", יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע. לשתי הדעות שפרה (585) היא יוכבד (42), גם זוג של 13 ו-7 ביחס לאותה אשה עצמה! אם שפרה ופועה הן "כלה וחמותה", יוכבד (42) ואלישבע (413), שתיהן כפולת 7. גם זוגות ששניהם 13 או שניהם 7 זה יפה ומשמעותי, אבל אנו מחפשים בעיקר זוגות שאפשר להבחין בין הזכר והנקבה. יש זוג ששתיהן בחינת נוקבא, 7 ו-7, וזוג ששניהם בחינת דכורא, 13 ו-13. כאן שפרה ופועה הן שתי נשים, אבל יש בהחלט ביניהן משפיע ומקבל, מפקד ומי שמקבל את הפקודות – ברור ששפרה היא המפקדת כאן ופועה היא הת"פ שלה, לכן חז"ל אומרים שאמא ובת או חמות וכלה. החמות והכלה הן זוג מסוג אחר, שתיהן 7 – "שבעה ושבעה מוצקות"[ד] בנבואת זכריה (בה הפטרנו בחנוכה). [יוכבד ילדה את משה בגיל 130, כפולת 13.] כן, כך לפי חז"ל.

הדבר הראשון לגבי זוג השמות הזה, שפרה ופועה, הוא מה שהזכירו קודם, ששם החומש הוא "ואלה שמות" ו-שמות עולה שפרה ופועה (746). השמות החדשים הראשונים שמופיעים כאן – אחרי שמות השבטים, שאנו מכירים – הם שפרה-פועה, ויפהפה שעולה שמות. הניתוח הפרטי כאן, שפרה היא 13 כפול 45 ו-פועה 7 כפול 23.

והנה, שלשת השמות של שתי הדעות הנ"ל של חז"ל, יוכבד מרים אלישבע = 745, 1 פחות משפרה-פועה. אך כאשר נצרף את הכל יחד: שפרה-יוכבד פועה-מרים-אלישבע נקבל 1491, כפולת 7 (7 פעמים 213). אמצעי התבות (13 אותיות) = 936 = 13 פעמים 72, אהבה-אחד פעמים חסד, הערך הממוצע של כל אות (הרוס"ת = 555 = 15 פעמים 37, מספר הראשוני ה-13 שהוא מספר הראשוני ה-7).

מה מיוחד בזוג 13 ו-7? למה הם זכר ונקבה? 7 היא הנקודה האמצעית של 13, ולפי קבלה המושג "נקודה אמצעית" הוא מלכות[ה], נקבה. הארץ, המלכות, האשה – היא הנקודה האמצעית של הגבר. כלל גדול, שהצמצום הראשון היה בנקודה האמצעית של אור אין סוף, והמושג "נקודה אמצעית" הוא שרש האשה, שרש המלכות. הפלא הוא כאן ש-23 (פועה, ה'נקבה' = 7 פעמים 23) הוא הנקודה האמצעית של 45 (שפרה, ה'זכר' = 13 פעמים 45). ולא רק זה, 45 הוא אדם, שכולל את שני בני הזוג (כמו שכתוב, "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"[ו]), אבל בפרט אדם הוא הגבר, ו-23 הוא חיה, שמה של חוה לפני החטא[ז]. שפרה היא 13 פעמים אדם ו-פועה 7 פעמים חיה כאשר 7 הוא הנקודה האמצעית של 13 ו-23 הוא הנקודה האמצעית של 45!

מתחיל מכפולת 13 ו-7, אך יש המון תוספת מספרית. רק זה משהו יפהפה – כל דבר הוא יפה בפני עצמו, והתכל'ס היא להגיע למסה קריטית שתכריע את כל העולם.

הדור ה‑7 וה‑26

מה עוד אפשר לומר כאן? בפרשת שמות יש עוד תופעה של 13 ו-7: פרשת שמות היא הפרשה ה-13 בתורה[ח], אבל היא באה לספר על הדור ה-7 של היהדות. על משה רבינו, שנולד בפרשת שמות, עליו נאמר "כל השביעין חביבין"[ט] (וכמובן גם על אחיו, אהרן ומרים) – החידוש של פרשת שמות הוא הדור השביעי ליהדות, שהוא דור הגאולה, כמו שאמר הרבי על דור השביעי. אלה שלשת הגואלים, משה אהרן ומרים, כמו שחז"ל מציינים "על ידי תלתא". משה הוא הדור ה-26 (פעמיים 13) מאדם הראשון והדור ה-7 מאברהם. זה עוד משהו כללי של 7 ו-13 – הדור ה-7 בפרשה ה-13.

עמרם ויוכבד; משה וצפרה – "נצח ישראל" ו"אשת חיל"

מי זוג חשוב של איש ואשה בפרשת שמות? [עמרם ויוכבד.] אכן הם זוג מובהק של 7 ו-7, עמרם = 350 = 7 פעמים 50 ויוכבד = 42 = 7 פעמים 6, ביחד 392 – 7 פעמים 56, יהלום 7, דהיינו ב"פ 14 ברבוע (הממוצע שלהם). לא כתובים השמות שלהם בפרשה – אלא רק הפסוק (פסוק הכותרת של הפרק השני של שמות) "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". "בת לוי" = 448 = 7 פעמים 64 (סוד חש-מל-מל). "איש [מבית] לוי" = 357 = 7 פעמים 51. "וילך איש מבית לוי ויקח את" = 1400 = 7 פעמים 200 ("וילך איש מבית לוי" = 875 = 7 פעמים 125; "ויקח את" = 525 = 7 פע' 75, יחס של 5:3. ההפרש = 350 = עמרם! בסיס הסדרה: 448 525 875 = 273 = 3 פעמים 7 פעמים 13. בסיס סדרת האותיות: 5 6 14 = 7, ודוק). ביחד, כל הפסוק = 1848 = 7 פעמים 264, יוכבד פעמים 44, מספר מאד חשוב בתורה. יש בפסוק 25 אותיות. אם נצייר את הפסוק בצורת השראה נראה שארבע הפנות והנקודה האמצעית (י ו י ו י) = 42 = יוכבד והשאר =  1806, היהלום של יוכבד (42 פעמים 43. והוא עולה ב"פ 903, משולש יוכבד = "וילך איש... ויקח [את] בת". תחלת הפסוק, "וילך איש" = 377 = 13 פעמים 29, סוד שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן בני עמרם ויוכבד. נמצא שיש כאן זוג של כפולת 13 וכפולת 7, תחלת הפסוק וסופו: "ויקח איש... בת לוי", ודוק) – הכל אומר יוכבד ("בת לוי". יוכבד בת לוי = י"פ 7 ברבוע, הר"ת = יוכבד)! ועוד, כאשר נצרף לפסוק את שני השמות עמרם יוכבד נקבל 2240 = 5 פעמים "בת לוי" דהיינו "בת לוי" ב"רצוא ושוב" (ב בת בת ל בת לו בת לוי ת לוי לוי וי י) = בת לוי ועוד 7 פעמים אהרן (בנה הגדול. אהרן בן יוכבד = עמרם)!

איזה שם הוא החידוש של פרשת שמות? משה, גואל ישראל, אותיות השם (חוץ מזה שרומז ל"איש האלהים", הקב"ה שנקרא השם), וגם אשתו כתובה בהמשך הפרשה – צפרה. הם הזוג הכי מובהק ומחודש שהתורה רוצה לספר עליו בפרשת שמות. משה הוא לא כפולת 13 ו-צפרה לא כפולת 7. משה הוא 345 ו-צפרה 375 – משה הוא הנקודה האמצעית של 689, כפולת 13 (הנקודה האמצעית מוקפת במשהו, כמו ארץ בתוך שמים), מספר שהביטוי הכי חשוב שלו הוא "נצח ישראל"[י], הספירה של משה בלב (והוא שקול כנגד כל ישראל[יא]). "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו"[יב], הוא הנצח של עם ישראל, מתפשט בכל דרא ודרא[יג]. צפרה היא הנקודה האמצעית של 749, כפולת 7 – "אשת חיל".

אם כן, משה רומז ל"נצח ישראל" וצפרה ל"אשת חיל", והן כפולות 13 ו-7. זהו כבר משחק של תורה, אבל משהו יפה שאפשר להנות ממנו, פעולה שוה בשניהם, כדי להגיע כאן ל-13 ו-7, עם היפי של משמעות המספרים.

אור וחשך

נקח זוג מובהק בתחלת התורה – אור וחשך. אני חוזר, לענ"ד זהו נושא הכי יפה בשביל אנשים – נושא אהוב. יש מצוה להאהיב את התורה, "ואהבת", וזהו נושא מוצא חן, כמו שזוג חתן וכלה מוצא חן.

אור ו-חשך הם זוג של 13 ו-7? לא. איך כן אפשר להגיע כאן לזוג של 13 ו-7? גם משחק-פעולה שוה בשניהם. האריז"ל ובעל הטורים ועוד גדולי ישראל שעשו גימטריאות השתמשו כולם בפעולה שככלל אנו מנסים להמנע ממנה – מוסיפים כולל. איך אדמו"ר הזקן קורא בתניא ל'כולל'? "האור העולה על כולנה"[יד] – המקיף של כל מלה. והנה, כאן הדבר מתבקש ביותר: אור ועוד 1 עולה יצחק, כפולת 13, ו-חשך ועוד 1 עולה 7 פעמים 47. אם כן, אור-חשך הם זוג שאינם כפולות של 13 ו-7, אבל ברגע שמתבוננים הם 1 פחות מ-13 ואחד פחות מ-7 – כבר זוג.

אברהם ושרה – אור ואש

מי הזוג הראשון ביהדות? אברהם-שרה. גם צריך לעשות פעולה, אבל כאן בכיוון ההפוך – צריך להוריד 1. אברהם הוא 1 יותר מכפולת 13 ו-שרה 1 יותר מכפולת 7. אם נחבר אור-אברהם וחשך-שרה יתקזז. מה ההצדקה של חיבור השמות והמושגים הללו? חז"ל אומרים בפירוש ש"אברהם התחיל להאיר"[טו], "ויאמר אלהים יהי אור"[טז] זה אברהם – הוא האור המקורי של מעשה בראשית:

אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה תבא האורה ויאמר אלהים יהי אור זה אברהם הה"ד (ישעיה מא) מי העיר ממזרח צדק וגו' אל תקרא העיר אלא האיר[יז].

עד אברהם כל הדורות היו משמשים באפלה, עד שבא אברהם והתחיל להאיר. יפה שאברהם הוא אור, אבל מה ההצדקה לומר ששרה היא חשך? ["ישת חשך סתרו"[יח].] אפשר לומר כך, "אשת חיל עטרת בעלה"[יט], "ברישא חשוכא"[כ], אבל יותר הצדקה היא מה שהרמב"ן ואחריו רבינו בחיי כותבים (כדאי לעיין ברבינו בחיי), שהחשך של מעשה בראשית הוא יסוד האש המקורי. הוא חשוך, ורק התגלה במוצאי שבת על ידי אדם הראשון – כמו שלמדנו באור החיים. הוא "העלם שאינו במציאות" (בטוי שאוה"ח לא הביא).

כדי רק לראות את שתי הנקודות האלה נפתח רבינו בחיי על "והארץ היתה תהו ובהו". הוא אומר שתי נקודות חשובות לנו – הראשון, שהארץ היא הנקודה האמצעית של הבריאה (שמסמלת בכל מקום את האשה) ושהחשך הוא האש המקורית. חז"ל אומרים[כא] שגם באיש יש אש וגם באשה יש אש, אבל אומרים שהאש של האשה "עדיפא" כי "האי מצרף", אותיות אש הן יחד, אז היא עיקר יסוד האש, שהוא חשך, לכן מתאים לשרה.

שוב, אנחנו מחפשים זוגות בתורה שהזכר כפולת 13 והנקבה כפולת 7. אור-אברהם עולה 455, שהוא גם כפולת 7 וגם כפולת 13, 5 פעמים 7 פעמים 13 (סימן מספר זה בקבלה הוא "תנה הודך על השמים"[כב], שלשת מילויי שם אהיה – קמג, קנא, קסא). חשך-שרה כפולת 7 (לא סתם, אלא כפולת 7 ברבוע, כפולת 7 ו-7, 49 פעמים טוב, כינוי האור[כג]), ואמרנו שהחשך הוא יסוד האש שהוא האשה. כתוב בתקוני זהר[כד] ש"בראשית" אותיות ברית-אש, ואנחנו מסבירים שזו ברית אברהם-שרה, אבל עיקר ה-אש זה היא (בספר יצירה[כה] יסוד האש הוא ה-ש, ה-א היא יסוד האויר-החמצן שנדרש להתגלות האש).

רבינו בחיי: סדר ארבעה יסודות בתנ"ך

נקרא ברבינו בחיי[כו] את כל הענין, שאומר שיש 3 פעמים ארבעה יסודות בתנ"ך, תמיד באותו סדר – ארץ ואחר כך אש-רוח-מים.

והזכיר הכתוב ארבעה יסודות שיש בצורה זו והם אש ורוח והמים והעפר, ומלת הארץ כוללת ארבעתם והוא כלל העולם השפל, ואף על פי שיסוד העפר הוא אחרון הזכירו ראשון ובו ידבר. ועל כן התחיל מן הארץ שהיא הנקודה, והפילוסופים קראוה נקודה לפי שהיא למטה מן הגלגלים נתונה בתוכם כנקודה בתוך העיגול, וקראוה נקודה לפי שהיא קבועה וקיימת אין לה תנועה כלל בכללה רק בחלקיה כענין שכתוב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, והנה היא בהיפך מן הגלגל העליון המקיף כי זה עליון בתכלית הדקות והזכות וזו תחתון בתכלית העובי והעכירות, ואחר שהתחיל מן הארץ חזר לסדר היסודות בסידור הראוי והוא האש והרוח והמים, הזכיר וחושך הוא האש היסודית שהיא חשוכה, והקדימו לרוח מפני שהאש מקיף על הרוח, והקדים הרוח למים כי הרוח מקיף על המים והמים מקיפים על הארץ,

"והארץ [עפר] היתה תהו ובהו וחשך [אש] על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". השכל כאן שמתחילים מהנקודה האמצעית, ובה משתקף קודם כל המקיף הכי עליון ואז המקיפים יורדים. הצירוף בשם הוי' הוא ה-י-ה-ו, הצירוף של חדש טבת, לכן מתאים לחדש הזה. טבת עולה תהו. דרך אגב, הרמב"ם במשנה תורה לא קורא ליסוד התחתון עפר אלא יסוד הארץ. בספר יצירה בכלל לא מוזכר יסוד העפר, וגם כתוב אויר במקום רוח. הרמב"ם לא משתמש במלה עפר אלא קורא ליסוד הזה יסוד הארץ – ארץ-אש-רוח-מים, והאש כאן היא החשך.

עכשיו הוא אומר שיש עוד שני מקורות מובהקים בתנ"ך של אותו סדר בדיוק:

והסדר הזה בעצמו מצאנו בספר קהלת ובספר איוב, וכשם שהתחיל כאן מן הנקודה שאמר והארץ היתה תהו ובהו כן התחיל בספר קהלת [כמו שבבראשית הסדר מופיעה בהתחלת הספר גם שם הסדר בהתחלת הספר.] מן הנקודה שאמר והארץ לעולם עומדת, והזכיר אחרי כן (שם, ה) וזרח השמש ובא השמש זהו יסוד האש [החידוש שבבראשית האש היתה חשך ובקהלת היא שמש. זהו פסוק שאנחנו שרים בחנוכה.], ואמר אחרי כן (שם, ו) סובב סובב הולך הרוח, ואמר אחרי כן (שם, ז) כל הנחלים הולכים אל הים [יסוד המים.],

וכן באיוב התחיל מן הנקודה גם כן שאמר (איוב כח, כד) כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה זהו יסוד האש [כל פעם יסוד האש משתנה. בבראשית חשך, בקהלת שמש וכאן שמים או "תחת השמים" (גלגל האש תחת גלגל הירח). מה זה "תחת כל השמים"? יסוד האש תחת כל הגלגלים, מגלגל הירח ומעלה (רבינו סעדיה גאון מתרגם "ויברא אלהים את השמים" במלה לשון רבים ו"ויקרא אלהים לרקיע שמים" במלה לשון יחיד. צריך לומר שבהתחלה כל סוגי השמים, והחידוש של יום שני שגיבש את כל הריבוי שיש בשמים – כמו גלדי בצל – לרקיע אחד, לשון יחיד. יש דברים מופלאים בפירוש הרס"ג, בכל פסוק, שצריך לפרש).], לעשות לרוח משקל [אחרי שמים כתוב רוח.] ומים תכן במדה [ואז מים.] (שם, כה)

אם כן, ראינו קטע מאד יפה ברבינו בחיי. הקדמנו כמה 'משחקים' לדוגמאות של 7 ו-13 בשופי.

יוסף ואסנת

נוסיף עוד משהו מאד מיוחד: יש שני בנים של יעקב אבינו שכתובים שמות נשיהם – מי? "ויגש אליו יהודה"[כז], רק יהודה ויוסף. התורה מספרת זאת דווקא. בת הזוג של יוסף היא אסנת. זוג מובהק, ורק הדוגמה הזו – וכיוצא בה יעקב-רחל – היא יותר מ-1 ב-91, כי אין 91 זוגות מובהקים בתורה. יוסף (שגם מופיע בפרשתנו, "אשר לא ידע את יוסף"[כח]) הוא כפולת 13 ו-אסנת היא כפולת 7, ז פעמים חכמה (שבע חכמות). יש קשר בין שלמה ויוסף, שני החכמים הגדולים, לשלמה היו אלף נשים[כט] (7 אותיות) בגימטריא אסנת. אם רוצים להתחתן עם אשה ששוה אלף נשים – תתחתן עם אסנת... ואז תחיה "אלף שנים" (אבל אל תהיה מושל מצרים, כי זה מקצר את הימים...).

יהודה ותמר

הזוג השני הם יהודה ו-תמר – היתה ליהודה קודם אשה שנקראת בתורה "בת שוע"[ל], אבל תמר היא האמא של מלכות בית דוד (ביזמתה היא אשתו). יהודה לא כפולת 13 ו-תמר לא כפולת 7. בשביל זה צריך עוד צורת משחק, הכי מתוחכם, אבל כמה שמתוחכם הוא כל כך יפה – הדבר הכי יפה שאמרנו עד כה:

כתוב שיש רק שם אחד בכל התנ"ך שיש בו כל אותיות י-ה-ו-ה – יהודה. ה-ד רומזת ל-דוד המלך, או – על פי פשט – לשון הודיה, "אודה את הוי'"[לא]. יהודה הוא הוי' בתוספת ד במקום ה-ד בשם, בין ה-ו ל-ה (הוא שם הוי' לפי הסדר), בין האיש והאשה, יחודא תתאה של שם הוי'.

האריז"ל מסביר[לב] שהמלכות היא קודם ד, "דלית לה מגרמה כלום"[לג], לפני שהיא מקבלת את השפע, לפני הזיווג. אחרי שהיא מקבלת את השפע ה-ד הופכת להיות ה. הסדר הוא שיש י-ה-ו, בתחלה המלכות היא ד, ועל ידי הזיווג היא-היא הופכת להיות ה. זהו הסוד של השם י-ה-ו-ד-ה.

מתבקש כאן סוד, כלל של חז"ל עם סוד של קבלה וחסידות, של "גורעין ומוסיפין ודורשין"[לד] – אחד הכללים שהתורה נדרשת בהם. בקבלה אומרים שהכלל הזה הוא סוד הנסירה – מה שקורה בר"ה ובזעיר אנפין כל ערב שבת, מי שקצת בקי בכוונות. לוקחים את הדינים של הזכר, גורעים אותם ממנו, ומוסיפים אותם לנקבה – אז היא ננסרת מהזכר ויכולה להסתובב פנים בפנים. ככה היתה דו-פרצופין, כמו תאומי סיאם, כמו בבריאת אדם הראשון לפני הבריאה, שאין "מתקלא", "לא הוו אשגחן אפין באפין"[לה]. כדי להפוך אותה פנים בפנים, שיהיה זיווג, פרו ורבו – צריך קודם למסור לה את הדינים, אחר כך יורד חסד ומנסר אותם, ואז היא נבנית ויכולה להסתובב פנים בפנים ויש זיווג.

בחז"ל משתמשים בדרשה זו על כל מיני מלים – לוקחים אות ממלה אחת ומצרפים לשניה ואז דורשים. יש איזה פקדון שצריך להעביר. הדוגמה הכי עיקרית של פקדון היא בשם "אליהו", שכתוב ה פעמים אליה בלי ו ו-ה פעמים כתוב "יעקוב" עם ו, כי יעקב לקח פקדון את ה-ו מאליהו, ויחזיר לו רק כשיבוא ויבשר לבניו את הגאולה[לו]. בסוף נוציא את ה-ו מיעקוב, נחזיר לאליה – "הנה אנכי שֹׁלח לכם את אליה הנביא"[לז] – ואז יחזור להיות אליהו.

זו דוגמה אחת, אבל יש עוד כמה וכמה פעמים בחז"ל שמשתמשים בכלל הזה – יש אות מופקדת כאן שצריכה להיות שם, צריך לגרוע מכאן ולהוסיף לשם ואז דורשים. דרישה היא זיווג. ההסבר הוא שלפני שאפשר לעשות זיווג ביניהם צריך גורעין ומוסיפין. דוגמה, בחור ובחורה נפגשים, רוצים לעשות שידוך, ואני אומר שלפני שאפשר לעשות זיווג צריך לקחת משהו מהבחור ולתת לבחורה – ואז יעלה יפה. אחרת לא.

כל הכלל הזה, אם כי יש פה זכר ונקבה, זו"נ בקבלה, הוא בעיקר כלל לגבי המלכות – שגם הזכר הוא הזכר של המלכות והאשה היא הנקבה של המלכות. הזוג הזה בתורה נקרא יהודה ותמר. אמרנו שה-ד של יהודה היא רק שלב ביניהם, ואחרי השלמות יהודה חוזר להיות שם הוי'. על פי זה, נקח ממנו את ה-ד, הופך לשם הוי' מושלם, וה-ד שהיא אות המלכות, צריכה להגיע לתמר. מה קורה כשה-ד מגיעה לתמר? היא שוה 644 = 92 פעמים 7. זו דוגמה יפהפיה, שברגע שאני משתמש בכלל של "גורעין ומוסיפין ודורשין" יהודה הופך להיות שם הוי', כפולת 13, ו-תמר כפולה של 7.

תמר עם ד של יהודה – העיר תדמור-תרמוד והמלכה זֶנוֹבְּיָה

עד כאן כבר יפה, אבל יש משהו פלאי פלאים: במלכים כתוב "ויבן שלמה את גזר ואת בית חֹרֹן תחתון"[לח] – הערים ששלמה בנה בארץ ישראל המורחבת שלו. גזר עולה 210, כפולת 7. "בית חרן תחתון" עולה 1534, כפולת 13. הפסוק הבא – "ואת בעלת ואת תמר [קרי תדמר] במדבר בארץ". יש רק פעמיים בכל התנ"ך כתיב וקרי שמוסיפים ד למלה – הייתי אומר שלא יכול להיות... בדרך כלל י או ו או ה. הפעם העיקרית היא עיר שהכתיב "תמר" והקרי "תדמר".

איפה נמצאת תדמור? צפון לדמשק – זו ממלכה, אימפריה. מי היתה המלכה שם? זֶנוֹבְּיָה, אולי האשה הכי חשובה בהיסטוריה הכללית אחרי חוה [!] (והקשר שלה לחוה רמוז במאמר חז"ל שהצלע ממנה נלקחה חוה "זנב היתה"[לט]). ראה זה פלא – יש פה תמר שהופכת לתדמר. כנראה שזו תמר אשת יהודה. בהוצאת ה-ד מיהודה שהופך להיות שם הוי' – מוכר לי שם הוי', אבל כאן מתחדש הקשר של תמר-תדמר. בדברי הימים[מ] כתוב תדמר (אין שם כתיב וקרי, כתוב שם כמו הקרי כאן). למה כתוב במלכים "במדבר בארץ"? המפרשים אומרים[מא] – זה הפשט – שתדמור בין המדבר לישוב. תדמור היתה ממלכה גדולה, כנ"ל.

בזמן תלמוד ירושלמי תדמור מרדה ברומא והיתה אימפריה מסוריה עד מצרים, בראשות המלכה זנוביה. בסוף הרומאים שבו אותה והביאו אותה לרומא. המון ספרים נכתבו עליה[מב] – אין כאן המקום להאריך, אבל צריך להאריך בסיפור שלה. חכמים הלכו להתווכח עמה על אמונה. בכתבים הנוצריים דווקא כתוב שהיא התגיירה בסוף. כל השנים פרס ורומא היו במלחמות[מג], בעימות, ותדמור היתה באמצע – היא ממוצע מחבר בין המזרח למערב – שייכת לרומא. הבעל של המלכה זנוביה (שאחר כך נרצח) נלחם בפרסים ונצח אותם. לאחר הוא נרצח היא מלכה בכפה והרחיבה את גבולות תדמור, ותדמור נעשתה אימפריה כפרס ורומא, לתקופה קצרה, עד שרומא, בה מרדו, באה וחסלה את תדמור.

היא אמרה שהיא גלגול של קליאופטרה, מלכת מצרים 300 שנים קודם, וטענה שהיא גם צאצאית שלה. יש סיפורי סיפורים עליה – פרק מאד מענין בהיסטוריה.

מה הפעם השניה שיש ד חסרה במלה? בעצם בלשון הקדש רק פעם אחת, השניה בארמית – בספר דניאל. בדניאל כתוב "הזמנתון"[מד] והקרי הוא "הִזְדְּמִנְתּוּן".

.

המנחת שי מביא באריכות מדרשים על תדמור-תרמוד. הוא מביא מדרש על הכתוב בסוף העקדה "וירש זרעך את שער אֹיביו"[מה]. בברכת רבקה כתוב "ויירש זרעך את שער שנאיו"[מו] (ב-י אחת ובשתי יודין):

וירש זרעך את שער שונאיו [צ"ל אויביו, כמו בילקוט שמעוני.] רב [יש פה שלש גרסאות, רבי, רב או רבי יוחנן. רבי הוא הרב של רב מבבל ושל רבי יוחנן מארץ ישראל. שלש דעות מי ה"לעֻמת זה" של תדמור, שבאמצע – בין המזרח למערב.] אומר זו תרמוד

יש כאן עוד תופעה. אחרי ששמים את ה-ד בתוך תמר, שהופכת להיות תדמֹר, כמו שכתוב בתנ"ך, באים חז"ל והופכים את מיקומי ה-ד וה-ר. ד ו-ר הולכות יחד וגם מתחלפות זב"ז, כמבואר באריכות בחסידות במאמרי "באתי לגני" בענין דל ורש. בחנוכה כתוב "עד שתכלה רגל מן השוק"[מז], "רגלא דתרמודאי", ומוסבר שתרמוד אותיות מורדת[מח], כאשר המורדת גרועה מהמורד. זו הקליפה הכי קשה בעולם, אבל אם המלכה הזו התגיירה – שבו אותה, הגיע לה עונש – כנראה מתחילה להתתקן. זו קליפת מורדת. מה אומרים כאן?

אשריו כל מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד שהיתה שותפת בשני חרבנות [היא השתתפה עם נבוכדנצר בחורבן בית ראשון, היא היתה המוציאה לפועל, ועם רומי בחורבן בית שני.]

החורבן הראשון הוא מזרח והחורבן השני הוא מערב, בבל ורומא, ותרמוד באמצע – חאלב, סוריה, המחברת אותם. מה הכוונה שותפה? על פי פשט היא עזרה לנבוכדנצר בחורבן בית ראשון ועזרה לטיטוס בחורבן בית שני, אבל מסבירים ככה: כתוב בתנ"ך שהאנשים שם היו עבדי שלמה – שלמה בנה את תדמור והושיב שם את עבדיו, "בני עבדי שלמה"[מט]. מי הם עבדי שלמה? כתוב שעבדי שלמה היו אלו שנשארו משבעת העממין – פסוק שהמלבי"ם מסביר באריכות[נ]. דברנו על תיקון המדינה שאף פעם, גם לא שלמה בשעתו, לא הורישו את כל הגויים מארץ ישראל – לא רק שלא הורישו, אלא הם היו עבדי שלמה. את אותם "בני עבדי שלמה", מעממי כנען, הוא הושיב בערים שבנה, בפרט בתדמור. לכן בסוף היו שונאי ואויבי עם ישראל, והשתתפו – כנראה השתתפות מכריעה – בשני החורבנות.

חושבים שתדמור היא 'חור' במדבר, אבל היא לא חור אלא אימפריה – היתה אימפריה ששלטה על כל האזור, תקופה קצרה במאה השלישית לספירה הכללית (בשנים 267-272 לספירה). בעלה שנרצח נקרא בחז"ל פפא בר נצר[נא] – בלועזית יש לו איזה שם שקשה לבטא (ספטימיוס אודינטוס, או אודְנַת)... – כמו רב פפא. בשביל לעשות זאת לשיעור בפני עצמו צריך לקבץ את כל איזכוריה בחז"ל. היה אמורא ירושלמי שהיא שמה אותו בכלא תדמור. אז בא חכם אחר להתווכח אתה שתשחרר אותו. אז היה דו-שיח שלם ביניהם על יסודי האמונה, ובסוף אמרה לו – האלקים שלכם עושה נסים, אז שיעשה נס ויוציא אותו, מה אתה רוצה ממני?![נב] כנראה בסוף התגיירה.

המדרש ממשיך:

רבי יודן ורבי חנינא חד מנהון אמר בחרבן בית ראשון העמידה פ' אלף קשתים [נ"א קשטים] [לא סתם עזרה, אלא עזרה משמעותית שכנראה בלעדיה לא היה חורבן הבית – חושבים שנבוכדנצר החריב, אבל תדמור החריבה.] ובחרבן בית שני העמידה ח' אלפים קשתים [ירידה משמעותית – משמונים אלף לשמונת אלפים, עשירית.]

[בערבית ספרותית אפשר לקרוא 'תדמר', שפירושה להחריב.] איך נקראת תדמור בלועזית? פלמירה. פאלם (palm) באנגלית היינו תמר. כלומר, בלועזית זו עיר התמרים. כנראה הלעומת-זה של יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל"[נג]. בכל האזור עיר התמרים היא אותו נוה מדבר עליה נבנתה העיר תדמור. תדמור היא ה"לעֻמת זה" של יריחו. ירִיחו – כמו הכתיב ביהושע – עולה 234, כפולת 13 (ירֵחו – כמו בתורה – כפולת 7 – זה זוג חשוב בפני עצמו). תדמר כפולת 7. זוג של "זה לעֻמת זה".

כאן המדרש לא גומר, אבל יש גרסאות (מביא בתו"כ) שממשיך: "וחד אמר בחורבן ראשון העמידה ארבעה אלף קשתים ובשני אלפיים קשתים", מצמצם את הפער מעשירית לחצי.

המנחת שי מזכיר את המדרש[נד] על הפסוק "בִלַע א-דני ולא חמל את כל נאות יעקב"[נה], שאומר ש"אשרי מי שראה במפלתה של תרמוד", ואת הגמרא[נו] שאומרת שאנחנו ברוגז עם תדמור יותר מכל מקום אחר בעולם, שחוץ מכך שעזרו לאויבים להחריב את הבית, כולם בחורבן הלכו לשלול כסף והתדמורים רק הלכו לטמא בנות – לא ענין אותם כסף רק בנות – ולכן עיקר הנקמה שלנו נגדם. זו קליפה של פגם הברית לחלוטין.

יש מי שמזהה בין תרמוד לקליפת עמלק[נז], לכן אני חושב שהמלכה הזו קשורה גם לתמנע, העולה ז פעמים זנוביה (תמנע ועוד זנוביה = ח פעמים זנוביה = תמר. בעצם יש בתנ"ך שלש נשים שנקראו תמר, התדרדות מתמר אשת יהודה, כמבואר אצלנו באריכות במ"א). תמנע באה להתגייר, באה ליעקב אבינו שישא אותה לאשה, אך הוא סרב ואז היא הלכה והתחתנה עם אליפז[נח] וילדה לו את עמלק – היא רצתה לדבוק בזרע אברהם. היתה לה כוונה טובה – היתה מעורבת, קליפת נגה. כנראה שתיקון האנושות, תיקון כל הקליפות – עמלק – הוא תיקון תמנע, שבסוף מישהו יתנדב להתחתן אתה, לקרב אותה. יעקב כבר היה נשוי לארבע נשים, לא יכול להתחתן עם עוד אחת. שוב, כתוב שתאות התרמודים היתה להזדווג עם יהודים. הגברים שם רצו לקחת יהודיות. בדיוק כמו היום. זו קליפת תדמור.

יש כאן עוד כל מיני דברים מענינים. יש כאן גרסה "קשתים", שיורים בקשת, ויש גרסה "קשטים", "פירוש נוקבים, כמו קושט כחץ" ויש גרסה "כשיטים", "ונראה שפירושו מצליחים במלחמה, כלומר גבורי כח, כי אז תשכיל מתרגמים [בערבית] תכשיט", לפי זה תדמור העמידה שמונים אלף מצליחים-משכילים. כתוב "אין אשה אלא לתכשיטי אשה"[נט] – 'תכשיט' הוא בן שמצליח.

הסיכום עד כאן: יש פה דרוש מופלא של "גורעין ומוסיפין ודורשין" – לוקחים את ה-ד מיהודה ונשאר הוי', ונותנים לתמר שהופך לתדמֹר, בדיוק כמו בפסוק, ואז הם כפולת 13 וכפולת 7. עכשיו יש לנו עסק לברר את תדמֹר.

[יש שלשה שבטים עם האות ד – גד, דן, יהודה. ויש ארבעה ראשי שבטים שנושאים את הדגל, שאבותיהם עם ד – נחשון בן עמינדב, צוריאל בן עמישדי וכו'.] ד היא האות של המלכות. גם ר היא אות של מלכות וגם ד האות של מלכות[ס], "דלית לה מגרמה כלום".

בחז"ל מחליפים את מקום ה-ר וה-ד, ואז במקום תדמור זה תרמוד, ומוסיפים ו, אז כאן חז"ל הופכים את ה-7 (תדמר) ל-13 (תרמוד).

ב. רשימת זוגות

עד כאן ראינו יוצאים מהכלל שאנחנו רוצים לפתח, שהוא רק הפשט של זוגות 13 ו-7. רק לומר שיש הרבה מה לדרוש, בכל מיני צורות – קיזוז, כולל, נקודה אמצעית, וכאן דוגמה מיוחדת לגמרי של "גורעין ומוסיפין ודורשין".

ברשימה אצלי הזוג הראשון ב-7 ו-13 הוא שפרה-פועה. עוד תופעה שצריכים להוסיף בהן – דוגמה שהשני בזוג יוצא מהאות השניה של הראשון, פועה משפרה. כלל גדול שיש לו גם מאות דוגמאות.

נקרא מהר כדי לספיק קצת היום:

דלת-מזוזה. דלת כפולה של 7 ו-מזוזה סוד שם א-דני, כפולת 13. כל דוגמה צריך להביא את הפסוקים איפה כתוב. כאן הדוגמה היא בעבד נרצע, "והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה"[סא] (אלהים-דלת-מזוזה ר"ת אדם ובגימטריא 585 = שפרה =  13 פעמים אדם!), התורה מציינת את הזוג. גם בקרבן פסח ובעוד מקומות מצאנו את הזוג דלת-מזוזה[סב]. לפי זה ה-מזוזה היא הזכר והדלת היא האשה. האברים הנוספים של האשה נקראים דלתות וצירים[סג]. בשיר השירים – "אם דלת היא נצור עליה לוח ארז"[סד]. זוג יפה, ראשי תבות דם (של אדם הנ"ל).

עוד זוג: עין-שן. עין כפולת 13 ו-שן כפולת 7. הולך יחד גם בעבד – עבד כנעני יוצא לחפשי בראשי אברים שהבנין אב שלהם הוא "שן ועין": "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו"[סה]. זוג מובהק בתורה, שהוא גם ביטוי, "שן ועין". העין היא הזכר והשן היא הנקבה, מתקבל על הדעת (חוש הראיה הרוחני לעומת חוש הטעם הגשמי).

סדם-עמרה – סדם עולה 104, כפולת 13, ו-עמרה עולה 315, כפולת 7. סדם זכר ועמרה נקבה, משפיע ומקבל.

גם הר הברכה והר הקללה, גרזים-עיבל, כפולת 13 (זכר) וכפולת נקבה (7), ברכה עולה זכר ו-קללה היא נוקבא, לנקוב, כמו "ויקֹב... ויקלל"[סו]. גם זוג מובהק ביותר.

מדין-מואב. איפה כתובים יחד? קודם כל אצל מלכי אדום – "המכה את מדין בשדה מואב"[סז], ואחר כך אצל בלק – "ויאמר מואב אל זקני מדין"[סח]. בקבלה מדין ומואב שניהם בספירה אחת – חכמה[סט]. מואב הוא מ-אב[ע], אבא, כל מאמר "החלצו" נגד קליפת מדין, הישות שהיא היפך בטול החכמה. לכן הלעו"ז של מדין הוא משה רבינו. כתוב שמואב הוא חיצוניות החכמה ומדין פנימיות החכמה. עמון, האח של מואב, הוא בינה[עא]. נמצא שמדין (כפולת 13) הוא הזכר בזוג ומואב (כפולת 7. מואב = 7 ברבוע, כולו 7) הנקבה (להעיר שההתעוררות ללידת מואב באה מבת לוט הבכירה, בחינת נוקבא. מדין הוא בן של אברהם אבינו מקטורה פילגשו).

גפרית-מלח – "גפרית ומלח שרפה כל ארצה"[עב]. שייך לסדום, שהזכרנו קודם, שה' הפך לגפרית ומלח. גפרית כפולת 7 ו-מלח כפולת 13.

דוכיפת-עטלף, שני עופות נחמדים – "ואת הדוכיפת ואת העטלף"[עג], "והדוכיפת והעטלף"[עד]. דוכיפת כפולת 13 ו-עטלף כפולת 7.

יעקב-רחל. יעקב הוא גם 7 וגם 13 ו-רחל היא 7.

יוסף-אסנת, כנ"ל.

שני בניהם הם אפרים-מנשה. הם לא כפולת 7 ו-13. כאן דוגמה של תוספת, שמפורשת בתורה. בברכות שקוראים עליהן בפרשת השבוע יעקב אבינו שם את יד ימין על ראש אפרים ויד שמאל על ראש מנשה[עה]. "ראש אפרים" כפולת 13 ו"ראש מנשה" כפולת 7. הבכור הוא מנשה, אבל יעקב גילה כששם את ימינו על ראש אפרים שהוא בחינת הזכר, לכן "וישם את אפרים לפני מנשה"[עו]. למה מנשה הוא בחינת אשה? הוא נקרא על שם ש"נשני אלהים"[עז], לשון אשה-נשיה. העיקר אצלו הבנות – בנות צלפחד, שחבבו את הארץ ביותר (ארץ גם בחינת נוקבא).

לחם-יין – לחם הוא חכמה, "לכו לחמו בלחמי"[עח], תורה ש"מחכמה נפקת"[עט], ויין הוא בבינה[פ], זכר ונקבה.

יש גם יין-שכר. יחסית, יין הוא משקה של נשים ו-שכר של גברים.

בשמות ה' הדוגמה המובהקת הם הוי'-אהיה, שני שמות עצם. האבן עזרא כותב[פא] ששמות עצם הם רק מאותיות אהוי. הוי'-אהיה בקבלה היינו חכמה ובינה, זכר ונקבה, 13 ו-7. [מה אומר שהוי' וא-דני שניהם 13?] אמרנו קודם שיכול להיות זוג ששניהם 13. כתוב שאהיה אדנ-י – אמא עילאה ואמא תתאה, שתי בחינות נוקבא – עולה אלהים[פב]. כשמחברים יחד את הוי' (2 פעמים 13) וא-דני (5 פעמים 13) מקבלים 91, אמן, המשולש של 13 שהוא 7 פעמים 13, יחוד הזכר והנקבה.

הוי'-עם ישראל – כפולת 13 וכפולת 7.

קהל ישראל = הוי' ברבוע. הבת-זוג שלו הוא עם ישראל = 7 פעמים 93 = אל פעמים אהיה. ויש לו עוד בת-זוג, "עדת ישראל" = 1015 = 7 פעמים 145 (עם ישראל ועוד עדת ישראל = 1666 = 7 ברבוע פעמים טוב-טוב, "אך טוב לישראל").

ביום חמישי של מעשה בראשית נבראו הדגים והעופות – דג עולה 7 ו-עוף כפולת 13.

בכור לאה הוא ראובן ובכור רחל יוסף – כפולת 7 וכפולת 13.

חוזה-נביא.

כרם-יין. יין מייצרים מהכרם, 7 ו-13.

יש גם כרם-גפן.

זוג של בן ואבא: פינחס [בן] אלעזר – 13 ו-7.

צדיק הוא טוב ("אמרו צדיק כי טוב"[פג]) ורשע הוא רע ("אוי לרשע רע"[פד]). צדיק-טוב ("צדיק וטוב לו") עולה 221, 13 פעמים טוב, רשע-רע ("רשע ורע לו") עולה 840, כפולה מובהקת של 7.

יום-אחד (חותם מעשה בראשית, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[פה]), יום כפולת 7 ו-אחד עולה 13.

יש עוד ימים במעשה בראשית שהיום הוא 7 והמספר 13? "יום שלישי", שהוכפל בו "כי טוב", וגם "יום שבת". בתוך שבת יש 7 (יום השביעי) ו-13 (כפולת 13).

שמן-יין – חכמה ובינה בקבלה[פו], זכר ונקבה, כפולת 13 וכפולת 7.

שמן-מנורה – השמן במנורה, אור וכלי, זכר ונקבה.

יעקב-אש הוא זוג של 13 (וגם 7) ו‑7, וכך גם יוסף-להבה ("והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה"[פז]).

תורה-תרומה (בזהר כתוב שתרומה היינו תורה-מ[פח], תורה שנתנה ל-מ יום), 13 ו-7.

טל-גשם. טל = 3 פעמים 13, גשם = 7 בחזקת 3. בקיץ (ימי אתערותא דלעילא, זכר) אומרים "מוריד הטל" ובחורף (ימי אתערותא דלתתא, נקבה) אומרים "מוריד הגשם" (מצאנו גם הפוך שקיץ נוקבא וחורף דכורא, היינו "אחליפו דוכתייהו", וד"ל).

רק ההתאמה של 13 ו-7 למשפיע ומקבל היא פלא לא יאומן. כך הכלל, אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל (שצריך לדרוש טעמו).

[מה אומר יעקב, שהוא גם 7 וגם 13?] שבתוך עצמו יש לו גם זכר וגם נקבה, כמו אדם לפני הנסירה – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[פט]. חלוקת זכר ונקבה מתחילה מחכמה ובינה, בכתר שניהם יחד. מי ששרש נשמתו מהכתר – הוא גם זכר וגם נקבה. על זה דברנו לאחרונה, שדווקא בכתר, באין, הוא צריך לבחור מה הוא רוצה להיות תכל'ס – להוולד זכר או להוולד נקבה. שם הוא גם זה וגם זה. אם יעקב אבינו היה נולד נקבה – הכל היה מסודר, עשו היה זכר ויעקב היה נקבה. [יעקב ועשו הם גם זוג?]  "עשו הוא אדום"[צ] – למה צריך לומר זאת? מיותר לכאורה. ההדגשה הזו היא כי עשו לא כפולת 13 ולא כפולת 7, אבל עשו-אדום הוא כפולת 7, 7 כפול 61, כך שממוצע כל אות הוא 61, אני, הכל אני. התיקון שלו הוא "אין מזל לישראל"[צא] – להפוך את האני לאין. בינתים כולו אני, וכמו שאמר "ברכני אבי גם אני".

נחזור ונסיים בפרשת שבוע: אמרנו ש-משה ו-צפרה הם 13 ו-7 רק כשמחשבים אותם כנקודה אמצעית. יש עוד כמה דברים מתוחכמים. עיקר הענין של צפרה שהיא בת יתרו, "כיתרון האור מן החשך"[צב]. יתרו הוא כפולת 7. צפרה בת = 777, כפולת 7, אז "צפרה בת יתרו" כפולת 7 – 7 פעמים צדקה. משה הוא בן עמרם, אבל מי אביו הרוחני לפי הקבלה? [חנוך[צג].] יפה. משה אמור להיות סוד ה-13, הוא גילה את יג מדות הרחמים, אבל קודם אמרנו שהוא הדור השביעי, עליו דורשים "כל השביעין חביבין". חז"ל דורשים כך גם על חנוך, השביעי לאדם הראשון, אז כתוב שחנוך מתעבר בתוך משה – הוא הרבי שלו, כתוב בזהר, הוא מלמד אותו תורה ומתעבר בתוכו. חנוך הוא 7 מובהק – 12 פעמים 7, הטטרא-הדרא (ארבעון) של 7 (סכום כל המשולשים עד משולש 7). כשהוא מתעבר במשה – חנוך-משה עולה משפט, כפולת 13. צפרה הפכה לכפולת צדקה ומשה בעלה לכפולת משפט, "משפט וצדקה".

השם המלא של חנוך הוא חנוך בן ירד – ירד הוא אחד השמות של משה רבינו בדברי הימים[צד]. חנוך בן ירד = 350 = עמרם, כפולת 7 (כמו שרק חנוך הוא כפולת 7), האב הביולוגי של משה. אז משה בן עמרם הוא בעצם משה בן חנוך בן ירד...

צפרה בת יתרו ראשי תבות צבי, משה באתב"ש. יתרו הוא נשמת קין[צה]. לפני שהרג את הבל אחיו הוא גזל את התאומה היתרה שלו ונשא אותה. כעת היה צריך לחזור כיתרו ולהחזיר את התאומה הזו – צפרה – למשה רבינו שהוא הבל. תאומה יתרה (כפי שנקראת תמיד בחז"ל[צו]) = 1067 = 11 פעמים מהיטבאל (כנראה שגם היא התאומה היתרה). בתורה אין את שמות התאומות של הבל, אבל כעת אנחנו יודעים שהיא נקראת צפרה – צפרה תאומה יתרה = 1442, כפולת 7. מה עיקר הגלגול של צפרה בהמשך? אומר האריז"ל[צז] שמתגלגלת בדבורה הנביאה. דבורה = 217, כפולת 7. כתוב "והיא שֹׁפטה את ישראל בעת ההיא" [צח]– איך אשה שופטת? יש מי שמסביר ש"בעת ההיא" היינו הוראת שעה[צט], "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[ק]. אסור לאשה למלוך, אבל בהוראת שעה כן – פירוש יפה. לפי זה, גם היום, אם יש "עת לעשות להוי'" אפשר למנות אשה להיות מלכה. הולך על צפרה, כי היא דבורה הנביאה. הביטוי באריז"ל "צפרה היא דבורה הנביאה"[קא]. דבורה הנביאה שוה מרים, אחות משה רבינו – היתה לצד צפרה, דברה נגד משה. דבורה הנביאה צפרה = 665 = "הצנע לכת" = ז פעמים מלכה, כפולת 7.

אם כבר התחלנו לדבר על דבורה, כפולת 7, איך נקרא בעלה? לפידות. זו דוגמה יפהפיה לדרשה של חז"ל. הייתי רוצה שבעלה יהיה כפולת 13, דא עקא ש-לפידות (530) אינו כפולת 13 (וגם לא כפולת 7). כאן חז"ל 'מתקנים' זאת בצורה יפהפיה, ואומרים שלפידות הוא רק כינוי ו"זה ברק בן אבינעם"[קב] – לא הייתי יודע זאת, בתנ"ך אלה שני אנשים, אבל חז"ל אומרים בפירוש שזהו ברק. איך הם יודעים? בדרך רמז, כי לפידות-ברק כבר כפולת 13, 832, מספר חשוב (לב פעמים הוי', לב ראשי תבות לפידות-ברק, ארץ ישראל, אור הכתר וכו'). יוצא כפתור ופרח, ברק-לפידות במובהק 13 ו-דבורה 7. כאן חז"ל דורשים לפי העקרון...

בפסוקים לא כתוב מי אביו של לפידות, אלא רק שדבורה היא "אשת לפידות", אבל בברק כן כתוב – "ברק בן אבינעם"[קג]. השמות בשני הפסוקים הראשונים של דבורה – דבורה, לפידות, ברק בן אבינעם (אבינעם = גל עיני) עולה 1274, הכי יפה שיכול להיות, 49, 7 ברבוע, פעמים הוי', ז פעמים יעקב, גם 13 וגם 7 וגם 7 ברבוע. לפידות-ברק כפולת 13, וממילא גם דבורה בן אבינעם (טוב פעמים הוי').

זה היה עוד זוג חשוב מאד בתנ"ך.

יחודא עילאה ויחודא תתאה

בשביל שאנשים יבינו כמה הדבר הזה חשוב, נביא עוד שתי דוגמאות לסיום, לפני שנמשיך לקרוא את כל הרשימה... כל שער היחוד בתניא הוא על יסוד יחודא עילאה ויחודא תתאה. יחודא עילאה הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – בטול הזמן והמקום בלמעלה מהזמן והמקום. יחודא תתאה הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – התלבשות וגילוי למעלה מהזמן והמקום בתוך הזמן והמקום. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118 = 13 פעמים אלהים (אלהים פעמים אחד). "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (מענה יעקב ל"שמע ישראל" של השבטים בפרשת ויחי) = 1358 = ז פעמים צדק ("צדק מלכותא קדישא"[קד]). צדק עולה ב פעמים מהיטבאל, עולם התיקון. יש כאן יחס מובהק של זכר ונקבה, יחודא עילאה ויחודא תתאה. אפילו אם לא הייתי יודע שום דבר אחר, זה מספיק בשבילי לדעת שיש ביניהם יחס משמעותי ביותר, זוג של 13 ו-7, זכר ונקבה.

רש"י אומר שיש פסוק בן זוג ל"שמע ישראל" (לא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שלא כתוב בתורה) – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (קשור למהפכה הרביעית). הפסוק עולה 49 (7 ברבוע) כפול 23. אם כן, זהו פסוק מובהק של 7 ו"שמע ישראל" פסוק מובהק של 13. במלכויות דר"ה "שמע ישראל וגו'" הוא הפסוק העשירי דמלכויות, המלכות שבמלכות.

גם למלאכים יש יחודא עילאה ויחודא תתאה – "קדוש" ו"ברוך". "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו" כפולת 13 (2210) ו"ברוך כבוד הוי' ממקומו" כפולת 7 (518).  השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" בעולם הבריאה והחיות והאופנים אומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו" בעולמות יצירה-עשיה, יחס מובהק של זכר-משפיע ונקבה-מקבל. אלו דוגמאות שאין להפריך אותן, אין זוגות פסוקים יותר חשובים בתורה.

[איך מסתדר דוד ו-בת שבע?] הוא כפולת 7 ובת שבע היא הנקודה האמצעית של 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 – "מצא אשה [היהלום של טוב] מצא טוב ויפק רצון מהוי'". 1547 = "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". נמצא שבבת שבע יש ממד זכרי ביחס לדוד המלך, ודוק.

מה הזוג הראשון בתורה – שמים ארץ ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). שמים = 390 = יה פעמים הוי' ("ביה הוי' צור עולמים"), כפולת 13, זכר (השמים משפיעים לארץ). ארץ אינה כפולת 7 אך היא הנקודה האמצעית של 581 = 7 פעמים 83 (עיקר ענין נקודה אמצעית נאמר ביחס לארץ, כמבואר לעיל בדברי רבינו בחיי). מכאן רואים שלפעמים אחד מבני הזוג שומר על הכלל בעוד שעם השני צריך 'לשחק'.

צריך להסביר בהתחלה שכל הדרוש הזה זה לא כל התורה כולה, אלא בשביל להראות תופעה אחת שהיא בעלת משמעות מפתיעה. לומר שזו כל התורה היינו כמו ללמד קבלה שטחית, שיש רק רצון להשפיע ורצון לקבל – אנחנו לא אוהבים את זה. אסור להפוך משהו לכל התורה כולה.

בכתר הזכר והנקבה יחד. יש שם שני פרצופים, אז היו יכולים להיות באותו גובה – עשר ועשר ספירות. אבל לא עומד ככה, כתוב שהג"ר דעתיק – רדל"א – יותר גבוהים מאריך, מכל עשר הספירות שלו. יחסית אריך עומד רק מול הז"ת דעתיק, רק בגובה של 7, ויחסית נותן את ה-3 לעתיק, שהופך להיות 13. אריך ביחס לעתיק הוא 7, עתיק ביחס לאריך הוא 13.

7 ו-13 הם שני מספרי ברית – יש ודאי בטבע גם דברים. בפרשת הקשת יש ז"פ ברית ואצל אברהם 13 בריתות (ברית מילה במקום הזכר). נח הוא מקבל ביחס לאברהם, אצלו בברית יש 7.

[אחרי ערבית.]

יום חדש, מזל חדש, יג טבת – היארצייט של רבי משה מלעלוב, שהיה מאד קשור לארץ, בא לפה וחי פה את 74 הימים האחרונים שלו. יג טבת הוא יום ה-בהו שב-תהו. שתי המלים הכי חשובות במספר יג הן אחד ו-אהבה. הייתי חושב שבן הזוג צריך להיות 7, אז מה בן הזוג של אהבה? יראה. אלה שתי הכנפים על ידן עולות כל המצוות שלנו למעלה, דחילו ורחימו. הכנף הימנית, הזכר, היא אהבה, והכנף השמאלית יראה. היה יפה מאד אם יראה היתה כפולת 7, דא עקא ש-יראה עולה 216, חסר אחד. אם אני מוסיף 1 ל-אהבה ול-יראה שתיהן כפולת 7, אבל אני רוצה שהחתן ישאר 13. חסר 1 לכלה – מה עושים? בתניא בפרק ג, כשהוא מסביר את מדות הלב בנפש האלקית – "והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו" – באהבה יש רק אהבה, אבל ליראה מוסיף פחד, כמה פעמים בתניא. כותב שפחד הוא בלב ויראה היא במח, ומקדים את הפחד ליראה. תיכף נראה עוד מקום בתניא – זהו כלל בתניא, שמחבר יראה ופחד. למה עושה זאת? הרי זה רוח הקדש. אהבה היא 13, יראה 1 פחות מכפולת 7 ו-פחד 1 יותר מכפולת 7, וביחד 308, ז"פ דם. הכפולות כאן הן א-דם. ה-דם צריך יראה ופחד. רואים שלפעמים לא מספיק לאדם שם אחד, יש שני שמות – שכל שם הוא רמה אחרת – שצריך לחבר אותם. ועוד ראיה לכך (שאהבה אחת וליראה צריך להוסיף פחד): הר"ת אהבה יראה פחד = 91 = 7 פעמים 13, משולש 13, סוד השם הקדוש פאי ר"ת "פותח את ידך", כידוע.

לפני כמה ימים קראנו בתניא פ"ט ממש בסדר הפוך (יראה-פחד-אהבה): "וצריך להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף ולהוליד מהן [מההתבוננות, מהחכמה והבינה על ידי הדעת] היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבת ה' כאש בוערה בלבו", בלב יש פחד ואהבה ובמח יש יראה. קודם מוליד במחשבה יראה, ירא במח, ואחר כך יורד ללב, שם פוחד – "פחד יצחק"[קה] – ואחר כך הופך להיות אהבה, מהפחד נעשה אהבה גדולה, אין סוף. בכל אופן, רואים שכמה פעמים אהבה לחוד ופחד ויראה יחד. פחד-יראה כפולת 7 ו-אהבה כפולת 13. זו עוד דוגמה יפה שצריך לעשות פעולת 'תיקון' כדי להשלים את הזוג ל-13 ו-7.