הרכבת אנוש לראשנו (יז)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ז סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

בפעם הקודמת למדנו שיש שלשה סדרים של "הכנעה, הבדלה, המתקה" על פי חב"ד חג"ת נה"י, שהן שלש מדרגות 'עבור, יניקה, מוחין'. נחזור על ההסבר מלמטה למעלה.

ההכנעה בעבור היא בצד שמאל, והיא שהאדם מודה על עצם המצב שלו, שהוא חי כעובר מתוך הרגל. ההבדלה היא לגלות כחות נפשיים להתגבר על ההרגל, והיא בספירת הנצח. ההמתקה היא ביסוד, והיא ההחלטה שתכלית הפועל והמעשה שלו יהיה מסור ונתון להשפעה, לתת. דומה הדבר לאדם שמחפש מקצוע. הוא הולך ללשכת העבודה ושם עושים לו מבחן ומגלים שהוא לא שוה שום דבר. הוא נשבר ואין לו מקצוע. אחר כך באיזה אדם שמגלה פטנט חדש לרפוי ומגלה אצלו כוחות של מעשה למרות המוגבלות. הוא מנצח את המוגבלות, וזו כבר הבדלה. אחר כך הוא פתאום מגלה שיש לו שטח פעולה בו הוא משפיע. זו תכלית החיים שלו – למצוא בדיוק את המקצוע בו יוכל להיות משפיע. זו ההמתקה של הנה"י. זו "הכנעה, הבדלה, המתקה" בגדר של מוטבע, של מעשה.

יותר גבוה זו "הכנעה, הבדלה, המתקה" ברמת המורגש, בפרצוף חג"ת. הכנעה היא להתפארות, שכן דוקא בחג"ת מגיש האדם את ההתפעלות, כמו שכתוב "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הוא מרגיש את החויה, ואת ההתפארות הזו עליו להכניע. ההבדלה היא במדת הדין, בגבורה, שיהיה דין "דין אמת לאמיתו" על פי תורה. ללמוד שולחן ערוך. ההמתקה היא להגביר יותר ויותר את הרגש הטבעי שלו לעשות טוב. פרצוף נה"י הוא כעובר ברחם אמו, אבל פרצוף חג"ת הוא כמו ילד, ולילד יש טבע לעשות טוב ואת הרגש הזה – "טבע הטוב להטיב" – צריך לפתח לטפח.

ההכנעה פה היא 'כל הכבוד לה'', למסור את הכבוד לקב"ה. אדם יכול להיות בשיא ההתלהבות ויחד עם זה לומר 'כל הכבוד לקב"ה' שנתן לי את החויה הזו. בלשונו של ר' נחמן: "להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו". התודעה הזו, של רבוי בכבוד שמים ולפאר את הקב"ה ולא את עצמי, שלא מגיע לי כלום, זו ראשית העבודה של מי שנמצא בפרצוף חג"ת. ברגע שיש לאדם אהבה יש לו גם הרגשה של "יש מי שאוהב", ותוך כדי אהבת ה' הוא יכול לפול לתוך גאוה. אבל אם יחד עם הרגשת החויה העצומה של האהבה יש לו תודעה כללית של 'כל הכבוד לקב"ה' ואני לא מחפש בה שום כבוד, על אף הכרח הרגשת עצמו במדרגה זו – זו ההכנעה במדת התפארת.

בפרצוף חב"ד יש כבר חידוש. שם ההכנעה היא בטול בעצם. עיקר ההבדל בינו ובין פרצופי חג"ת ונה"י הוא שהם פרצופי מדות, ובמדות ישנה ישות, ונגדה צריך להילחם. בפרט: עיקר המלחמה בנה"י נגד הישות היא השפלות בעצם בעת שאדם רואה באמת מי הוא. אם הוא רק מסתכל בראי ורואה באיזה מצב הוא נמצא הוא נשבר לרסיסים דקים. זו ההכנעה של הוד, של הודאה במצב, והיא הכנעה של תשובה תתאה. ההכנעה בפרצוף חג"ת היא לעבוד כל הזמן שלא להחזיק טובה לעצמו ולא להתפאר. כאן זו הכנעה הפוכה, כי 'הולך' לו טוב. במדרגה קודמת היתה ההכנעה ממצב הביש והמוגבל בו הוא נמצא. אני משועבד להרגלים ולכל ההבאי של העולם הזה ואין לי שום טפת שחרור אמיתי. אני לא למעלה. עם כל למוד התורה שלי וכל המעשים הטובים שלי – אני שקוע בתוך ההגבלה של התנאים של העולם הזה, של עולם השקר. ברגע שאותו אדם רק נוכח לדעת זאת הוא נשבר לגמרי. יש לו לב נשבר. לעומת זאת, ההכנעה של התפארת היא כאשר יש לו במה להתפאר. להיפך, יש לו חויה ותוך כדי כך הוא מכניע את מדת ההתפארות.

מה המשותף לשתי מדרגות ההכנעה הללו? בשתיהן עובד האדם על עצמו מלמטה. אבל במדרגה העליונה ההכנעה היא הבטול, והוא בא בדרך ממילא. הוא בטול הבא מגדלות המוחין, כהברקה המאירה על השכל שכתוצאה מכך האדם מתבטל. הבטול כאן אינו 'בטול היש' כמו בשתי המדרגות הראשונות, אלא זהו 'בטול במציאות'. 'בטול היש' הראשון הוא שפלות תוך כדי הכרת המצב האישי ואילו 'בטול היש' השני הוא שלא לקבל ישות ולהתפעל מן החויות והאורות שלו. לעומת זאת, כאן הבטול הוא 'בטול במציאות' , וממילא הוא שייך אל קו ימין.

בסקירה כללית, בכל פעם עולה ההכנעה לכוון ימין. מה הכוונה? בכל פעם יש בה יותר ויותר גלוי. ההכנעה הראשונה היא הכנעה לא שום גלוי אור. להיפך, ההכרה בה היא הכרה ברחוק מאור בתכלית הריחוק, ולכן ההכנעה בה היא בצד שמאל. בחג"ת ההכנעה היא בקו האמצע, כי יש בה איזה גלוי של אור, אלא שהאדם צריך להשגיח על עצמו ולהכניע את ההפעלות. לעומתם, במוחין דוקא הגלוי הכי גדול פועל הכנעה בנפש.

נתבונן על החיצים שבציור: כל העבודה בה היא מלמעלה למטה, כאשר תכלית העבודה היא להמשיך אותו האור מחכמה לבינה, עד ידי דעת עליון. העבודה של פרצוף נה"י היא להסתובב ולהגיע אל תכלית המעשה הרצוי, בתור צדיק שנותן צדקה. בפרצוף חג"ת העבודה היא להגיע אל המדה הכי טובה, אל עצם הטוב שבלב, ולטפח אותה. הכיוון בה הוא עליה. לעומתם, העבודה בפרצוף חב"ד היא פשוט להמשיך את האור לתוך הבינה, ולהמחיש את האור.

נסכם את העבודה בפרצוף חב"ד: היא מתחילה מראשית הגלוי שבבחינת בטול בחכמה, ממשיכה בהבדלה שבדעת עליון – זו המיחדת חכמה ובינה – והתכלית היא לבוא אל עולם הבא, אל הבינה, כאשר התענוג שהיה נעלם וטמון בתוך העלם האור שבחכמה מתגלה. זהו "גלוי עתיקא באמא", להמשיך את העולם הבא.

ככל שהעבודה נמצאת יותר בקו שמאל כך יש בה יותר עבודה. שמאל הוא בבחינת מעלה ואילו הימין הוא בבחינת מטה. כך היה בקרשי המשכן: היו בהם שני בריחים למעלה, שני בריחים למטה ובריח תיכון באמצע "מבריח מן הקצה אל הקצה". מובא בספר הזהר, שהקרשים הם בדוגמת אדם השוכב על צד שמאל, כאשר שני הבריחים העליונים הם יד ורגל ימין שלו, שני הבריחים שלמטה הם יד ורגל שמאל שלו, ואילו הבריח התיכון הוא "גופא ובריתא חשבינן חד". אין בהם חלוקה לשנים. מכאן אנו לומדים ששמאל קשור עם צד מטה ואילו ימין קשור עם צד מעלה. על כך דורשים חז"ל, שה' "פשט יד ימינו ונטה שמים ופשט יד שמאלו ויסד ארץ שנאמר: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'".

עד כאן חזרנו על עיקרי ה"הכנעה, הבדלה, המתקה" בפרצופי המושכל, המורגש והמוטבע. כעת נתבונן בציורים מלמעלה למטה ונראה את השלמות של הכל, כמו אדם שיש בו את כל הפרצופים יחד:

בכל קו – ימין [חכמה-חסד-נצח], שמאל [בינה-גבורה-הוד], אמצע [דעת-תפארת-יסוד] – מופיעה כל אחת מהשלש פעם אחת [ויש בו הכנעה, הבדלה והמתקה]. בקו שמאל, [שנקרא בכללות] קו העבודה, הכל עליה בסוד "ועבד הלוי הוא".

בפרט: "ועבד" הוא כנגד ההכנעה שבהוד, "הלוי" הוא כנגד ההבדלה שבגבורה, "הוא" כנגד ההמתקה שבבינה.

בקו ימין, [שנקרא כולו קו] גמילות חסדים, האור יורד ועולה בסוד "מטי ולא מטי"

ההכנעה היא למעלה בחכמה, ההבדלה היא הכי למטה, בנצח, ואילו ההמתקה היא באמצע, בחסד. הקו כולו – גם החכמה שבו – נקרא קו גמילות חסדים, ולכן ההתקה שבו היא התכלית – גלוי החסד. סדר הגלוי כאן הוא מלמעלה למטה, ובחזרה אל האמצע.

([תנועת 'מטי ולא מטי' זו היא] בחינת עולם העקודים שעיקרו חסד בסוד ג' עולמות עקודים נקודים ברודים כנגד חסד דין רחמים כמבואר במ"א).

מובא בקבלה, ובמיוחד מוסבר באריכות על ידי הרמ"ז בפירושו לספר אוצרות חיים, ששלשת העולמות עקודים נקודים וברודים הם כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב [וממילא גם כנגד חסד גבורה ותפארת]. עולם העקודים, בו כלולים כל האורות בכלי אחד, הוא בחינת החסד ובו סוד "מטי ולא מטי". כלומר, האור יורד לגמרי ואחר כך חוזר. זהו הסוד של קו ימין כאן: מחכמה לנצח לחסד.

בקו אמצעי, [שנקרא קו ה]תורה, יש "רצוא ושוב" [שאינה התנועה של "מטי ולא מטי"] (תורה עולה בגימטריה רצוא ושוב כידוע [ומובא בספרי המקובלים כולם]),

בדרך כלל ההסבר הוא כך: קו ימין הוא בתנועה של ירידה כטבע המים, קו שמאל בתנועה של עליה כטבע האש, ואילו קו האמצע הוא בתנועה כפולה של "רצוא ושוב" כטבע הרוח. כאן אנו מסבירים באופן קצת יותר עמוק: קו שמאל הוא אכן רק קו של עליה, ולעומתו קו ימין הוא אמנם בכיוון של ירידה, אבל זו ירידה בסוד "מטי ולא מטי".

מה ההבדל בין "מטי ולא מטי" לבין "רצוא ושוב"? "מטי ולא מטי" זו ירידה מלמעלה למטה. הוא "מטי מלמעלה למטה, ואחר כך חוזר – "לא מטי" – כדי להגיע אל האיזון והתקון. לעומת זאת, "רצוא ושוב" זו תנועה מלמטה למעלה.

בעצם, "מטי ולא מטי" זו השלמות של ההמשכה מלמעלה למטה. למה? אם אין את החזרה של "לא מטי" זו המשכה בדוגמת אברהם אבינו, שיצא ממנו ישמעאל – "לוט ישמעאל יחיה לפניך". יוצאת ממנו פסולת. לקו שמאל מצד עצמו אין פסולת כלל, כי הוא רק עליה. היציאה של עשו מיצחק היא כמו נפילה ונשירה מן הצד, לא יציאה ממנו ישירות. לעומתו, ירידת קו ימין עלולה לרדת עד לקליפות ממש ולתת להן יניקה, ללא העליה המאזנת של "לא מטי" ששומרת עליו.

כתוב, שישמעאל הוא הפסולת של קו ימין, של אברהם, ואילו עשו הוא הפסולת של קו שמאל [לקו האמצע אין פסולת. זהו הקו של יעקב, עליו נאמר "מיטתו שלמה"]. יש הבדל עצמי בין זה לזה. מה ההבדל? אברהם ממשיך כל הזמן לומר "לו ישמעאל יחיה לפניך". הוא נמשך אליו. יצחק עולה ועשו נופל ממנו, ולכן כתוב שהוא אהב אותו. הוא רוצה להקים אותו. עשו לא נמשך מיצחק כפי שנמשך ישמעאל מאברהם.

עיקר ההבדל בין עשו לישמעאל הוא, שישמעאל נולד מאשה אחרת, הגר, ואילו עשו נולד מאותה אשה. ענינו של עשו הוא בירור: ליצחק יש רק אשה אחת – היא רבקה אמנו – והיא מתעברת בשנים. הבירור הראשון נעשה בבטן, כאשר החלק הטוב מתברר ועולה – "'ביצחק יקרא לך זרע' ולא כל יצחק" – והחלק הרע נופל. אחר כך יש עוד בירור. עשו אינו גוי, הוא יהודי, והבירור שלו נעשה רק לאחר מותו, כאשר חושים בן דן חתך לו את הראש, שנפל והתגלגל "בחיקו של יצחק", ואילו הגוף נשאר גוי. אלו שני הבירורים בעשו.

לעומתו, ישמעאל יוצא בדרך של הנקה. אברהם מניק לו וממשיך אותו. הוא מוליד אותו מאשה אחרת לגמרי. איפה היה כאן בירור? בתוך אברהם עצמו, אפילו עוד לפני שהזריע. כאשר הזרע שלו נכנך אל תוך הגר, זרע שממנו יצא ישמעאל, היה הזרע הפסול שלו עצמו. יש בו משהו שנמשך אל הקליפות. מה שאין כן הזרע של יצחק הוא כבר זרע קדש, אלא שהוא צריך בירור, ובירור זה נעשה בתוך רבקה. ישמעאל לא יהודי. הוא עבד. יש לו בירורים אחרים, אבל לא בירור אמיתי בין יהודי לבין גוי [גם ל-ז' עממין יש בירור של הוצאת נצוצות מן הפסולת].

אכן, מובא שרוב הגרים באים מעשו, על אף שלכאורה הוא יותר גרוע מישמעאל ויותר מעיק ממנו בכל הדורות [חוץ מאשר היום, בסוף הגלות, בארץ]. היא הנותנת, כיוון שהוא עושה צרות זהו הסימן לכך שיש לו ניצוצות, מהם באים הגרים.

נחזור לענין: קו שמאל כולו עולה ואילו קו ימין יורד, אבל כאשר הוא מתוקן הוא יורד בסוד "מטי ולא מטי". זהו הסדר כאן של "הכנעה, הבדלה, המתקה" בקו ימין. הוא לא יורד מיד אל החסד, אלא מגיע אליו בהמתקה לאחר ירידתו אל הנצח. אבל קו האמצעי הוא בתנועה של "רצוא ושוב". תנועת ה"רצוא" שבו מתחילה מלמטה למעלה ואחריה באה תנועת ה"שוב" עד למטה לגמרי.

שוב, ההכנעה בקו שמאל היא למטה לגמרי, בגלל שקו זה הוא קו של עבודה. בקו ימין נמצאת ההכנעה למעלה לגמרי, בגלל שקו זה מתחיל מגלוי אור. קו האמצעי מתחיל מן האמצע, בהכנעה שבתפארת, עולה אל הדעת ויורד אל היסוד.

קו זה נקרא עמוד התורה. מה עיקר העבודה כאשר אדם לומד תורה? קודם כל שיתפאר ממנה. אין התפארות יותר גדולה מאשר התפארות בתורה, ואותה צריך להכניע. לאחר הכנעת ההתפארות עולים לדעת, לדעת תורה, וזו פנימיות התפארת. בסוף יורדים אל "תורת חסד" על מנת להשפיע תורה.

קודם למדנו על חלוקה למושכל-מורגש-מוטבע, אבל כעת למדנו חלוקה אחרת לשלשה קוים – תורה, עבודה, גמילות חסדים. קו העבודה – "ועבד הלוי הוא" – הוא כולו עליה מלמטה למעלה. בקו גמילות חסדים, על מנת לגמול חסד צריך להתחיל מהברקת החכמה שיש בה בטול, לרדת לנצח ולגלות את הכח בנפש להתגבר בשטח. זהו כח ליישם את מה שאתה רוצה לעשות. נצח הוא כח הישום. לדוגמה: אדם רוצה לגמול חסד, קודם כל יש לו הברקה של רעיון מה הוא רוצה לעשות. אחר כך הוא צריך לגלות בעצמו כוחות ישום בשטח. בלעדיהם הוא עקר, לא יכול לעשות שום דבר. השלמות של כל הישום הזה היא שיקום גוף שיאפשר לו לפתח יותר ויותר את טבע הטוב להטיב שלו.

לפי חלוקה זו, תכלית העבודה היא להגיע לבינה – לגלות את האור הנעלם בבחינת עולם הבא. בלמוד התורה התכלית היא להיות משפיע בתורה. זהו היסוד. תורה היא זווג. בקבלה, עיקר הזווגים – כמו זווג נשיקין – נעשים בעיקר על ידי למוד התורה, ולכן תורה היא מלשון הריון. היא זווג ממש ומסוגלת להכניס להריון, אפילו יותר מאשר חסד.

מה ההבדל בין חסד לבין חסד שבתורה? מוסבר בחסידות שישנם שני סוגי אנשים: יש אחד שעיקר התענוג אצלו הוא מלהיות משפיע [יש על כך מאמר ארוך מר' הלל], ויש אחד שהעיקר אצלו הוא שהחסד יתקבל בפנימיות את המקבל, וכל עוד לא התקבל השפע אצלו הוא עדיין אינו מרוצה. זהו ההבדל בין ספירת החסד לספירת היסוד. בספירת החסד עיקר הרצון והתענוג גדול בא מעצם ההשפעה, מטבע הטוב להטיב, ואילו בספירת היסוד עיקר הרצון הוא שהאור הפנימי והעצמי יתקבל בתוך המקבל. אם האור לא מתקבל הוא מתוסכל. זה נקרא זרע לבטלה.

זהו גם ההבדל בין השפעה סתם לבין השפעה של תורה. לכן סדר העבודה בקו התורה הוא להתחיל מהכנעת ההתפארות, לעלות לדעת תורה ולרדת בסוף עד ליסוד. זהו סדר של "רצוא ושוב", כאשר העיקר והתכלית הם ב"שוב" שבסוף. קו ימין עדיין מפחד מיניקת החיצונים, ולכן הוא צריך לחזור ולעלות. העיקר אצלו הוא להיות משפיע. אבל בקו התורה העיקר הוא שהדבר יתקבל ויתגשם, ולכן הוא יורד מטה-מטה מבלי לפחד מהם – "יעקב אבינו מיטתו שלמה". הכוונה בו מלכתחילה אחרת.

אם כן, למדנו היום סדר אחר בעבודה – סדר על פי קוים. קו עבודה של תפלה, קו ימין של גמילות חסדים וקו אמצעי של תורה. קו שמאל כולו עליה, קו ימין הוא "מטי ולא מטי", וקו אמצעי הוא בתנועת "רצוא ושוב" – מן האמצע למעלה ומשם עד למטה ממש.

החל מהנקודה האמצעית שבו וכלה בהמשכת העצם מטה מטה להוליד נשמות קדושות בתחתונים וד"ל.

התורה היא ממש כח הולדה של נשמות. קו ימין הוא רק חסד על מנת להשפיע, אבל הוא אינו ממשיך את העצם ממש עד למטה. לעומתו, נמשך קו האמצע עד למטה, וזו המשכת העצם ממש, ולכן עיקר ההמתקה בה היא למטה.

על פי ההסבר הראשון היו "הכנעה, הבדלה, המתקה" שלשה שלבים של התפתחות. ההמתקה ביסוד היתה מציאת העבודה והמעשה הרצוי בחיים, ההמתקה בחסד היתה מציאת וטפוח טבע הטוב, וההמתקה בבינה היתה לגלות את הענג של עתיקה באמא ולהמשיך אותו כלפי מטה. אלו שלבים של 'עבור, יניקה, מוחין'.

כעת, כאשר אנו מסבירים אותם על פי סדורם בקוים, כל שלשת השלבים הם במצב של גדלות. אלו שלשה קוי עבודה בגדלות. למשל, ההמתקה ביסוד בסדר הראשון היתה המתקה של עבור, אבל ההמתקה על פי הסדר שלמדנו כעת היא המתקה של גדלות, של תורה. כך גם בתפלה: אם אדם מתפלל בגדלות אזי עיקר התכלית של תפלה זו הוא להגיע לעולם הבא, כמו בתפלת שבת. על תפלת שבת נאמר כי היא עיקר ענג שבת, שמתוך התבוננות כל כך גדולה מגלים בה עולם הבא.

שאלה: איפה בכל המבנה הזה נמצאת השפלות בעצם של המלכות?

תשובה: נגיע לכך בהמשך ובהרחבה. אכן, העבודה הקרובה ביותר אליה היא ההכנעה של ספירת ההוד. שלשת המשולשים שציירנו כאן הם עצמם כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה, ולפיכך ספירת ההוד היא הכנעה שבהכנעה. ההבדלה שבהבדלה היא ספירת הגבורה ואילו ההמתקה שבהמתקה היא בבינה [התורה ממשיכה את ההמתקה שלה אל היסוד, בבחינת "שאול מרחובות הנהר"].

בכללות, נה"י חג"ת חב"ד הם כנגד עבור יניקה מוחין (גדלות) סוד "מעבר יבק" – יחוד ברכה קדושה –

בסוד זה יש מחלוקת גדולה בין המקובלים, אבל בחסידות חב"ד נוקטים כך: "יחוד" הוא בנה"י, "ברכה" היא בחג"ת ו"קדושה" היא בחב"ד. "יחוד" הוא מלשון הבטוי 'יחוד המעשה' המובא בספר חובת הלבבות [שמו של אחד משערי הספר]. הכוונה היא שהאדם מסור במעשיו למטרה אחת תוך דבקות במטרה. עיקר הדבקות במטרה ברמת המעשה יכול להתגלות גם אצל אדם שנמצא במדרגת עבור, ללא שום רגש או שכל. לכן, על אף שיחוד היא מדרגה גבוהה מאד, כאן "יחוד" שייך לתקון המדרגה הנמוכה ביותר. זה נקרא 'יחוד המעשה' – יחוד והתמסרות מעשית אך ורק לשם שמים.

"ברכה" היא התברכות והתרבות, והיא שייכת אל התפעלות הלב. הלב מתמלא ומתברך מן השכל – "מלא ברכת הוי'". על כך נאמר הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו". חדר הוא ראשי תבות חסד דין רחמים, כללות פרצוף חג"ת. "קדושה" היא אור השכל עצמו, שהוא אור מובדל. שתי המדרגות הנמוכות – מורגש ומוטבע – שייכות אל הלב, אבל המדרגה הגבוהה מובדלת מהן.

למה נקטתי דוקא בסדר הזה? בגלל שזהו הסדר של הרמז. הוא נקרא "מעבר יבק", מעבר הוא לשון עבור, והעבור מתחיל מלמטה.

אם כן, 'עבור, יניקה, מוחין' הם כנגד:

השתלשלות עולמות, התלבשות נשמות, השראת אלהות כו', עיקר עבודת האדם בהכנעה הבדלה המתקה ממטה למעלה (על דרך העליה בקו שמאל, קו העבודה, בפרטיות כנ"ל [והיא משקפת את העבודה בכלליות]).

למשל: אם הסברנו שלגבי התורה ההמתקה ביסוד היא המתקה בעצם, הרי שהמתקה זו היא גלוי הגדלות במדרגת נה"י. אכן, עיקר ההמתקה היא הארת האור כפי שהוא בחב"ד.

מכאן והלאה אנו עוברים להסבר של עוד הרבה צורת של "הכנעה, הבדלה, המתקה" [לא כולם כמובן]. עד כאן ראינו "הכנעה, הבדלה, המתקה" בתוך חב"ד חג"ת ונה"י; בקו שמאל, קו ימין וקו האמצעי; בכללות הם 'עבור, יניקה, מוחין', שכנגד 'השתלשלות, התלבשות, השראה' ו'עולמות, נשמות, אלקות'. כעת נראה בקצור נמרץ עוד כמה סדרים, שיטות שונות לגבי המיקום לסוד "הכנעה, הבדלה, המתקה":

יש וג' המדרגות "הכנעה, הבדלה, המתקה" הן בדרך עליה (בכללות ד' העולמות אבי"ע) מעשיה – יצירה (מחצב העולמות ומחצב המלאכים בפרט) לבריאה (מחצב הנשמות) לאצילות (מחצב הספירות – אלהות, שהרי "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון").

פירוש זה מובא בשם כמה רביים צדיקים, שפירשו את אגרת הבעל שם טוב, בה הוא מביא את המושגים "עולמות, נשמות, אלקות". הם מפרשים, ש"עולמות" הם העולמות יצירה ועשיה, "נשמות" הן כנגד עולם הבריאה ואילו "אלקות" היא כנגד עולם האצילות.

מהם עולמות יצירה ועשיה? בלשון הקבלה נקראים עולמות אלו 'מחצב העולמות' ו'מחצב המלאכים', אבל גם עולמות וגם מלאכים שניהם נבראים, וזהו המכנה המשותף ביניהם. לעומתם, הנשמות הן ממוצע. בלשון החסידות: נשמה היא "חלק בורא שנעשה נברא". רק בחיצוניות הן בגדר נברא, אבל בפנימיות הן 'בורא'. הן במדרגת הבדלה מן העולמות, וכנגד עולם הבריאה. ממד האלקות הוא כנגד עולם האצילות שכולו אלקות.

נסכם בהקבלה לשם הוי' ב"ה:

י	אצילות	מחצב הספירות	המתקה	אלקות
ה	בריאה	מחצב הנשמות	הבדלה	נשמות
ו	יצירה	מחצב המלאכים	הכנעה	עולמות
ה	עשיה	מחצב העולמות

על פי זה יוצא, שעיקר יחוד וה, שהוא עיקר היחוד של קוב"ה ושכינתיה בתורה ומצות, נכלל כולו בעבודת ההכנעה. היא כוללת את כל עבודת ה'. כמו כן עולה, שהזווג והיחוד התמידי שיש בין אבא ואמא – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – הוא בין הקב"ה לבין נשמות ישראל.

זהו סדר אחד, והוא סדר עליה [בהמשך נסקור גם סדרים של ירידה]. סדר נוסף המובא בכתבי הרבי מקומרנא ומוזכר גם בכתבי חסידות חב"ד:

וכן יש סדר עליה (בספירות) ממלכות (חכמה-תתאה – בטול היש, הכנעה) לחכמה (חכמה-עילאה – בטול במציאות, הבדלה) לכתר עליון (התכללות באור ה' ממש – אלהות, "כי מתוק האור").

מלכות היא שפלות בעצם, והיא נקראת 'חכמה תתאה'. 'חכמה עילאה' מובדלת מן היש, והבטול בה הוא בטול במציאות, אבל כאן בטול זה הוא כנגד הבדלה. הוא בטל ומובדל מן המציאות. לעומת זאת, המתקה היא מעבר לכך. היא בטול במציאות ממש.

איך קופצים ממלכות לחכמה? בגלל שזו חכמה תתאה וזו חכמה עילאה, וחכמה עילאה כוללת בתוכה אל כל הספירות מחכמה ועד יסוד – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". כולם בגדר הבדלה. למה הכתר הוא המתקה? הכתר הוא חכמה סתימאה.

אם כן, שלש המדרגות הללו הן שלש מדרגות של חכמה: חכמה תתאה היא החכמה שבמלכות, והיא הכח שיש במלכות להגיע לשפלות בעצם, חכמה עילאה היא חכמת כל הספירות של האצילות, ויש חכמה סתימאה בכתר, שעליה נאמר "מתוק האור".

גם סדר זה הוא סדר של עליה. סדר נוסף:

שרש כל העליות הוא בסוד ג' רישין שבאריך – מוחא סתימאה (מקור הכנעת ה"שמרים" למטה על ידי גבורה דעתיק שבו כנודע), אוירא (שבו מאירה הדעת דרדל"א, מקור ההבדלה כנ"ל), גלגלתא (שבו מתלבש החסד דעתיק – "כי חפץ חסד הוא", טבע הטוב העצמי ממש).

מובא בכתבי האריז"ל שמלבד ג' הרישין הכלליים, הכוללים את רדל"א, יש עוד ג' רישין בפרצוף אריך אנפין: מוחא סתימאה, אוירא, גלגלתא. זהו הפירוש העיקרי המובא בכתבי הרבי מקומרנא.

ההכנעה היא במוחא סתימאה, בה מלובשת גבורה דעתיק. גבורה זו מכניעה את השמרים. נסביר: מובא בקבלה כי מוחא סתימאה הוא מקור העולמות הנפרדים, והדמוי הוא לחבית ובה שמרים. אותם שמרים יורדים לתחתית החבית. לכאורה זו הבדלה ובירור, אלא שמוסבר כי בירור זה נעשה בדרך של הכנעה מוחלטת. כלומר, אמנם יש שם איזה מקור של עולמות, שמרים, אבל הם נכנעים בתכלית ההכנעה ליין הצלול שבחבית. זהו שרש ההכנעה.

בפירוש הקודם היה מוחא סתימאה במדרגת המתקה ביחס לחכמה עילאה ותתאה, ואילו כאן הוא שרש ההכנעה. מה יש מעליו? אוירא. אוירא היא רוח, ורוח היא הבדלה שבאמצע. מובא בקבלה, כי בתוך אוירא מאירה הדעת של רדל"א, ודעת היא מקור ההבדלה – "אם אין דעת הבדלה מנין" [זהו יסוד גדול בחסידות חב"ד: יש בהבדלה משהו יותר גדול אפילו מאשר בהמתקה. זהו הסוד שיש לעבודת האתכפיא של הבינוני מעלה לגבי עבודת האתהפכא של הצדיק. הוא מקבל מן הדעת דרדל"א המתלבש באוירא, בעוד הצדיק מקבל רק מן החסד דעתיק המתלבש בגלגלתא].

מעל האוירא, בגלגלתא, מתלבש החסד של עתיק, והוא עצם טבע הטוב. כמו שבמדרגת פרצוף חג"ת היתה ההמתקה עצם טבע הטוב, כך הגלגלתא כולה חסד והמתקה.

עד כאן דברנו על שלשה סדרים של "הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה. קודם על עלית עולמות, אחר כך על עלית ספירות האצילות ולבסוף בעליות שבתוך כתר האצילות עצמו.

מה המכנה המשותף לכל העליות? מהו פירוש המושג עליה על פי חסידות?

כל עליה היא בסוד הזדככות הכלי לקבל בתוכו [יותר ויותר] את בהירות האור כי טוב. אך בדרך ירידת והתגלות האור מהעלמו העצמי (שבו האור "נכנע" כביכול בהתכללותו המוחלטת בתוך העצם – אור וזיו הבטל בתכלית בעצם המאור)

כל עליה היא מצד הכלים וכל ירידה היא מצד האור. כאשר מדברים על האור מצד עצמו אזי ההכנעה שלו היא התכללותו בעצם, בו אין לו שום מציאות. לעומת זאת, כאשר מדברים על הכלים הכיוון הוא הפוך. עבודת הכלי היא הזדככות, והיא מתחילה מהכנעה למטה, ואילו אצל כל ההכנעה באה בדרך ממילא. כך הסברנו את ההבדל בין ההכנעה בפרצוף נה"י להכנעה בפרצוף חב"ד [באופן יחסי חב"ד הוא אור ונה"י הוא כלי]. אצל האור ההכנעה היא המדרגה הכי גבוהה, והיא התבטלותו תוך העצם, וככל שהוא יורד הוא מגיע אל תכליתו – שלבי ההבדלה וההמתקה.

לכן, בהתגלות האור:

הסדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה" (העלם עצמי, אור המאיר לעצמו, אור המאיר לזולתו) – "חש מל מל" – הוא מלמעלה למטה.

העלם עצמי של אור בתוך עצם המאור זו הכנעה לגבי האור. התגלות האור לעצמו – מדרגת שעשועים עצמיים – זו הבדלה לגביו. הוא מאיר רק לעצמו, ולא לזולת. ההארה גם אל הזולת היא כבר ההמתקה שלו. זו המתקת הדינים, המתקת הזולת.

אלו שלש מדרגות של ירידה.

כעת נסביר דבר מאד-מאד עמוק ועיקרי בכתבי האריז"ל. יש בכתבי האריז"ל דבר שקשה מאוד להבנה. כאשר הוא מסביר את סוד ג' הרישין שבכתר יש לו שני סדרים שונים. יש ג' רישין בכללות הכתר, והם רדל"א, גלגלתא ומוחא סתימאה [במונחי ספר עמק המלך: רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך], ובנוסף יש ג' רישין בתוף פרצוף אריך בלבד – מוחא סתימאה, אוירא, גלגלתא.

מה הענין? בפנימיות הענין, עיקר ההבדל הוא בין סוד הזדככות הכלים שבאריך לבין הארת האור של עתיק. ג' הרישין שבארחיך שייכים עדיין אל סוד הזדככות הכלים, מצד החיצוניות, ולכן עיקר סודם הוא בעליה מלמטה למעלה. לעומת זאת, הסוד הכללי של ג' הרשין שבכתר משתייך בעיקר אל האור, וזו התגלות שבאה מלמעלה למטה.

בפרט: רדל"א הוא העלם העצמי, ולכן הוא 'רישא דלא אתידע'. הראש השני שנקרא 'רישא דאין' הוא עדיין למעלה מן העולמות, ובאופן יחסי הוא מוגדר תענוג עצמי. לכן הוא 'אור המאיר לעצמו'. אכן, גם בתוך רדל"א יש חלוקה נוספת: יש כתר דרדל"א, והוא עצם ההעלם העצמי, ויש חב"ד דרדל"א, שהם שעשועים עצמיים של אור המאיר לעצמו. בכל זאת, גם האור של הראש השני שמאיר בגלגלתא, שהתענוג שבו הוא תענוג מורכב, הוא למעלה מלהאיר לעולמות. עיקר מה שמאיר לעולמות הוא מוחא סתימאה – הראש השלישי הכללי בכתר.

בשרש העליון הוא בסוד ג' רישין שבכללות הכתר: רישא דלא אתידע, רישא דאין, רישא דאריך.

אני משתמש כאן דוקא במושגים של ספר עמק המלך, על פיהם נקרא הראש השני 'רישא דאין', ולא גלגלתא. הם יותר מובנים כאן. 'אין' זה הוא לגבי הזולת, הוא תענוג עצמי המאיר לעצמו, מה שלא היה משתמע אם הייתי השתמש במונח גלגלתא. כך לגבי הכנוי 'רישא דאריך': מוסבר בתחלת בשער היחוד ובפירוש ר' הלל שם, כי פירוש המונח אורך בכל מקום הוא המשכה אל הזולת. לכן, 'רישא דאריך' הוא אור שכבר נמשך לגבי הזולת. זו המתקה מצד האור.

למטה יותר הוא בסוד "הולך בתם ילך בטח" – [ומובא בספרי הקבלה הראשונה כי בתם הוא ראשי תבות] בינה תפארת מלכות.

מבין הספירות התחתונות, בינה דאצילות היא כמו כתר והעלם עצמי ביחס אל מה שמתגלה בזו"ן, בעולמות התחתונים, ולכן היא כנגד הכנעה. התפארת היא כבר אור שמאיר, אבל אינו מתגלה. הוא בבחינת "סובב כל עלמין". המלכות היא כמו אור ה"ממלא כל עלמין".

וכן כנגד תפארת (הכנעה בלב כנ"ל, מקור הרגשת הזולת להתעורר עליו ברחמים [כל גלוי של רחמים מתחיל מנקודת הכנעה בלב, וזהו נושא שלם]) יסוד (ברית מילה, אות ברית קדש להשפיע בקדושה) מלכות (דבור העליון – "פתח פיך ויאירו דבריך" במתיקות האור כי טוב).

חש הוא מלשון לחוש את הזולת, ותחושה זו מתחילה בתפארת. אתה חי את המצב של הזולת (empty). ביסוד מתגלה הנכונות להשפיע, עוד לפני ההשפעה בפועל, ובתוכו נעשים ההבדלה והבירור בין טוב לרע לגבי השפע אותו הוא עתיד להשפיע. הגלוי אל הזולת בפועל הוא הדבור, ובו מתגלה ה"אור כי טוב" אל הזולת. זהו סדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה" בתוך המשפיע. כאמור, אנו עוסקים בסדר של ירידת אור, ואכן אור וכלי הם כמו משפיע ומקבל.

סדר נוסף, והוא עיקר סוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" על פי ר' אייזיק מהומיל:

בכללות האצילות העליונה הוא בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון": "איהו" – המתקה של גלוי והשראת עצם האלהות: "חיוהי" – הבדלה שעל ידי גלוי והתלבשות הנשמות; "גרמוהי" – הכנעה של השתלשלות הכלים – עולמות.

בעולם האצילות הכל אחד, אבל גם בו יש שרש לעולמות, והוא נקרא 'גרמוהי'. אותם הכלים שבעולם האצילות הם בסוד ההכנעה, בבטול במציאות ללא כל הרגשת יש. זו ההשתלשלות באצילות.

האורות – 'חיוהי' – הם ההתלבשות. כאשר נשמה מתלבשת בתוך גוף נעשית הבדלה בין פנימיות וחיצוניות, כמו בין יהודי ובין גוי. 'איהו' הוא השראת האלקות.

יחוד זה מתגלה גם בעולמות התחתונים: יש יחוד מצד 'גרמוהי', יש יחוד מצד 'חיוהי' ויש יחוד מצד העצמות שנקראת 'איהו' [מובא באריכות בביאור לספר התניא].

נסכם: כמה מדרגות של "הכנעה, הבדלה, המתקה" ראינו? בתחלה ראינו שלש מדרגות של חב"ד חג"ת נה"י. אחר כך ראינו עוד שלש מדרגות בכל אחד משלשה קוים. אחר כך הסברנו את סוד יב"ק על פי 'עבור, יניקה, מוחין'. אחר כך ראינו שלש מדרגות כלליות של עליה: בעולמות אבי"ע, בספירות וב-ג' רישין שבפרצוף אריך אנפין. אחר כך הסברנו שלש מדרגות של ירידה: ב-ג' הרישין הכלליים של הכתר, בספירות בינה-תפארת-מלכות (בתם), ובספירות תפארת-יסוד-מלכות. כעת ראינו את הפירוש הכללי של ר' אייזיק מהומיל על "איהו וחיוהי וגרמוהי" בעולם האצילות. סך הכל 14 סדרים של "הכנעה, הבדלה, המתקה".

לכל זאת הגענו מהסבר שלש המדרגות בפסוק "והימים האלו נזכרים ונעשים", שהם כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" על פי הסדר של חכמה-דעת-בינה.

נמצאנו למדים שבכל מקום קיים הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" – "חש מל מל" וכו' בצורה מיוחדת לפי ענינו. הוא בכל והכל בו. והוא הכלל הגדול בהבנת התורה כולה, תורת הנגלה ותורת הנסתר, וכן בקיום התורה והמצות כולן כרצונו יתברך באמת, כמבואר בכתר שם טוב אות כ"ח עיי"ש.