הרכבת אנוש לראשנו (יב)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"ו אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

ב.

וזהו שאמר בכאן פקודא כו' שחיטת הפסח בזמנו שהוא ענין הקרבתו בשש שעות כו' כנ"ל, שפועל המשכת האהבה כנ"ל בדרך מעבר למעלה, ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותם כמשפטם היינו עם המצה [כמו שהוסבר בפרק הקודם], בכדי להמשיך אור האהבה הנ"ל בבחינת קביעות בהלבשה במצה,

האהבה עליה הוא מדבר היא אהבה במדרגה ב' – "התקשרות עצמית של עצמות ה' לנשמות ישראל שבגופים". אהבה זו נמשכת על ידי שחיטת הפסח רק בדרך מעבר, אבל אכילה  – אכילת אדם – היא המשכה פנימית, ולכן על ידי אכילת הפסח מתלבש "האור והחיות המאיר בדרך מעבר בבחינת חיצוניות דחיצוניות הכלים שבאצילות דוקא". אור זה מאיר עד שש המדות שבאצילות, ומשום כך זמן שחיטת הפסח הוא "משש שעות ולמעלה". אכן, כדי שהאור יתלבש גם בקביעות, צריך להיות חיזוק הכלים עצמם, כדי שיאיר בהם האור בתוקף – זה נעשה דוקא על ידי אכילת מצה. זה הנושא אותו יסביר ר' הלל בהמשך.

האור הוא הפסח והמצה היא הכלים. באור הפסח יש קודם מקיף ואחריו פנימי, אבל צריך כלים. לכן צריך לאכול את הפסח עם מצה – להחדיר את האור של הפסח בתוך הכלים. היום, בזמן הגלות, אין לנו אור – "אותותינו לא ראינו" – אבל כלים יש לנו. לכן מצה נשארה, אבל פסח לא. בכל שנה אנו מכינים עוד כלים, כמו בכל זמן הגלות, בשביל הפסח לעתיד לבוא. כל ענין בית המקדש הוא המשכת אורות. איזה אור? אור האהבה של עצמות ה' לנשמות ישראל, ובהמשכתו שני שלבים: השלב המקיף של שחיטת הפסח והשלב השני של הכנסתו בפנימיות אל חיצוניות דחיצוניות הכלים על ידי אכילת הפסח.

מהי מצה בנפש? מצה היא בטול. מבואר לאורך כל ספר התניא, שהכלי לקבל כל גלוי אור הוא רק בטול. אם אכן מתלבש אור הפסח בכלי הבטול של המצה:

שמזה הוא תוקף האמונה בנשמות ישראל המלובשים בגופים כו'. ומה שלא הזכיר בשחיטת והקרבת הפסח ענין פסח שני [כמו בפסח ראשון], ובאכילת הפסח הזכיר פסח שני בפני עצמו, אפשר לומר על פי הנ"ל שהקרבה הנ"ל הוא פועל המשכת אור האהבה העליונה בבחינת המדות העליונות דאצילות, שרש נשמות ישראל, ושם מאיר על כל השרשים הפרטים גם כן ששם אין שייך טומאה ודרך רחוקה, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה).

שחיטת פסח ראשון אינה ממשיכה אור אל הנשמות המלובשות בגופים, אלא רק מאירה אור מקיף אל שרשי כל נשמות ישראל שבאצילות. בעולם האצילות אין רע, והכוונה היא שאין שם טומאה ודרך רחוקה. אין שם אחד שלא יכול לעשות את הפסח. לכן פעולת השחיטה וההקרבה של הפסח הראשון נמשכת על כל אחד בשווה, גם על מי שטמא או בדרך רחוקה.

והארה זאת היא מצד הקרבת רוב ישראל את קרבן הפסח בזמנו,

אם הרוב טמא עושים את הפסח הראשון בטומאה. זהו סימן שהרוב הינו טהור. מתי יש פסח שני?  כאשר הרוב היה טהור בפסח ראשון. כאשר הרוב טהור נמשך האור המקיף בהקרבת פסח ראשון על כולם.

ואחר כך בפסח שני שמקריבים מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, הוא בכדי לעורר מה שכבר נמשך בשביל ההמשכה בבחינת הלבשה דקטנות שנמשך על ידי אכילת הפסח עם המצה,

בפסח שני רק צריך להלביש את האור. האור נמשך על שרש נשמתו כבר בפסח ראשון, ביחד עם רוב עם ישראל. מה חסר לו בפסח שני? רק להלביש את האור בקטנות, שיומשך אל הנשמה הפרטית שלו, זו המלובשת בגוף. לכן, עיקר המצוה בפסח שני על פי הזהר היא האכילה. שחיטת הפסח השני גורמת רק המשכת אור מקיף באצילות, אבל לא להתלבש בכלים דקטנות על מנת להמשך למטה, אל הנשמות בגופים.

לכן:

ונמצא שהקרבתו אינה עולה בשם בפני עצמה כי כבר נמשכה בי"ד בניסן, ועתה אינו אלא לעורר כנ"ל. ולכן אמר [בספר הזהר] שחיטת הפסח בזמנו, פירוש שזמן הקבוע להקרבת הפסח, שהוא ענין המשכת אור וחיות האהבה בדרך מעבר, הוא רק בי"ד [בניסן].

מתי מגלה ה' את אור האהבה שלו על כולם בדרך מקיף? בפסח ראשון, ואפילו על מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, אלא שאחר כך הוא צריך להמשיך אותו בפנימיות.

אך האכילה שהוא ההלבשה בבחינת כנסת ישראל שהוא ענין ופסח ה' על הפתח כו' (שמות יב, כג)

הפתח הוא המלכות. "ופסח ה' על הפתח" היה בלילה, וכנגד זה אוכלים. זה נקרא להמשיך את האור שהאיר על שש המדות בדרך מעבר בתוך קטנות הכלים של המלכות. ברגע שהפסח מגיע אל הפתח הוא ממשיך הלאה, אל הנשמות בגופים:

שמזה נמשך לכל אחד ואחד בפרט בבחינת חלק נשמתו שב[עולמות הרוחניים] בי"ע ו[אחר כך בהארה ש]בגוף [ממש], ששם יש בחינת טומאה וריחוק, בוודאי אינו נמשך במי שהיה טמא כו',

בכל עולמות בי"ע יכולה להיות טומאה נדבקת בנשמה, ואם כן ודאי שלא נמשך אל מי שהיה טמא ולכן צריך לעשות פסח שני.

רק בליל ט"ו אייר נמשך עיקר ההמשכה. ולכן לא מנה רק ג' מצוות ולא ארבע או שתים כו' [ארבע – אם היה מונה את שחיטת פסח שני. שתים – אם לא היה מונה את אכילת פסח שני] וד"ל, כן נראה לע"ד בדרך אפשר.

עד כאן היה הפרק בלשונו של ר' הלל.

נעבור אל קיצור הפרק [עמוד מב]:

ב.

כאשר אור האהבה הנ"ל [של הפסח] נמשך בבחינת קביעות בהלבשה במצה, מזה הוא תוקף האמונה בנשמות ישראל המלובשות בגופים.

עד כאן קיצור הפרק. נעבור לרמזים:

מצה עולה כח האמונה [כי תוקף האמונה מתגלה כאשר ממשיכים את אור הפסח במצה]. אמונה אותיות מן הוא, ומן היינו ה-צ שבפנימיות מצה. צ עולה ב פעמים מה – ראשי וסופי תבות מצה. נמצא שמצה הוא בסוד 'שלם וחצי' כאשר ה-צ השלם הוא ב פעמים "ונחנו מה" שאמר משה רבינו [שהוא הצדיק – האות צ – שבאמצע] בפרשה המן, וראשי וסופי תבות מצה, החצי, הוא בחינת "כי לא ידעו מה הוא" שנאמר בבני ישראל המקבלים את כח האמונה ממשה רעיא מהימנא (רועה ומפרנס את האמונה על ידי המשכת הדעת ביחודו יתברך).

מתי היתה ירידת המן?

ירידת המן היתה בט"ו באייר (בשנה הראשונה ליציאת מצרים) למחרת יום הקרבת פסח שני (שהתחדש בשנה השניה).

בשנה הראשונה ליציאת מצרים ירד המן ביום יד אייר, בבוקר, וזה נתן כח בשנה הבאה בליל טו אייר לאכול פסח שני. כלומר, כח להמשיל את האמונה בפנימיות.

אזי נתגלה ה-צ מפנימיות המצה בסוד מן – "לחם מן השמים", על דרך העולם הבא שלאחר ימות המשיח כמו שיתבאר בפנים.

בהמשך המאמר יסביר ר' הלל שפסח שני הוא כנגד ימות המשיח, אבל מה שמתחיל ממחרת פסח שני הוא כנגד העולם הבא.

בהרחבה: פסח ראשון הוא גאולת מצרים, פסח שני הוא הגאולה העתידה בביאת המשיח, וכל מה שלאחר פסח שני, החל ממחרתו דרך לג בעומר ועד חג השבועות – הוא גלוי של לעתיד לבוא אחר ביאת המשיח. אלו גלויים של סודות התורה על ידי נשמת רעיא מהימנא – נשמת משה רבינו. זו התורה שלעתיד לבוא.

יוצא לנו, שאחרי פסח שני מתגלה המן, בעוד עד פסח שני אכלו מצה במשך שלשים יום. פסח שני הוא כמו "אפיקומן – אפיקו מן", להוציא את המן. לעניננו, זה להוציא את הפנימיות של המצה, את הדעת שמגלה משה רבינו, רעיא מהימנא.

בפרט: בלשון ספר הזהר יש במצה שני דברים – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסותא". המצה היא מאכל האמונה ומאכל הרפואה. הרפואה שיש בתוך המצה היא המן. למה? כתוב, שעל ידי אכילת המן במשך שלשת השבועות הראשונים, עד לעמידתם בהר סיני, לא היה ביניהם סומא או חרש וכד'. כולם נתרפאו על ידי המן.

אותה רפואה מתגלה בשלשה שלבים: השלב הראשון הוא אכילת האפיקומן בליל הסדר, בו מתחילה להאיר הארת המן. השלב השני הוא דברי אדמו"ר הזקן, כי לילה ראשון של פסח הוא בחינת אמונה ואילו לילה שני של פסח (בחוץ לארץ) הוא בחינת רפואה. כתוב בחסידות, שעיקר הרפואה שיש באכילת מצה שייכת אל שאר ימות הפסח, יחסית אל המצה של הלילה הראשון. השלב השלישי הוא ירידת המן ביום טו אייר. כלומר, עד פסח שני הם ימי בחינת אכילת מצה, ימי בחינת אמונה, ולכן המנהג הוא לאכול מצה בפסח שני, ורק למחרת הוא יום ירידת המן. לכן כתוב שחודש אייר הוא חודש הרפואה – "אני הוי' רפאך" – כאשר יום טו בו הוא יום התגברות אותה הרפואה.

אם כן, עיקר האמונה מתגלה באכילת מצה בלילה הראשון. גלוי הפנימיות של המצה – המן, ה-צ – מתחילה קצת להתגלות באכילת האפיקומן, עוד יותר בשאר ימות הפסח, ובעיקר באמצע חודש אייר ביום ירידת המן, למחרת פסח שני. לכן, עד פסח שני הגלוי הוא גלוי של משיח, ואילו ממחרת פסח שני ואילך מתחיל הגלוי של רעיא מהימנא – המן שבפנימיות המצה.

נסכם: המצה בכללותה היא כח אמונה, אלא שבפנימיותה גנוז כח הרפואה. לכן כח האמונה עולה מצה, ואילו האות צ שבפנימיותה עולה מן. מן הוא פעמיים מה שאמר משה רבינו, והוא רומז לפנימיות כח האמונה, ואילו כלי הקיבול – אותיות המסגרת – לאותה אמונה רמוז באותיות מה שאמרו בני ישראל. גלוי זה שייך בעיקר למחרת פסח שני. גלוי משה רבינו בא לרפא אותנו לצורך קבלת התורה – "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד".