שבע ברכות למ"מ ודבורה פי'ה פרידמן

אור לכ"ט אדר תשס"ו – בית משפחת מיטלמן, רמת אביב

סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[החתן חזר מאמר בענין "ויהי לי שור וחמור" – ???]

(לחיים לחיים, "ובחרת בחיים"). נמשיך את הדברים של החתן: הפסוק אומר "רני עקרה לא ילדה", והגמרא אומרת ששמחת העקרה שלא יולדת לגיהנם, אבל החסידות מפרשת את זה על דרך הבעל שם טוב (שהרבה פעמים כאשר יש לשון שלילה אפשר להפוך לחיוב, ע"ד "אַיִן מזל לישראל", שמקור השפע של ישראל הוא האין האלקי, בניגוד לכל הגוים שלכל אחד יש את מקור השפע המגושם שלו) – שכאשר העקרה מגיעה למדרגת ה"לא", רישא דלא ידע ולא אתידע (שזה עבודת "עבד ושפחה"), אז היא "ילדה". מחד לא יולדת לגיהנם, ומאידך מתוך שמגיעה למדרגת ה"לא" יולדת בנים דקדושה. בכלל, לידה – שזה תכלית הכוונה של נישואין, "פרו ורבו" – אז לא יודעים מה יצא. מי שיותר מדי חכם שיודע מה עתיד להוולד ואז מחליט אם כדאי או לא – רואים שזה לא טוב, כמו אצל חזקיהו המלך שראה שיוליד בן רשע, את מנשה, והעדיף לא להתחתן כדי לא ללדת בן לגיהנם. הקב"ה הקפיד עליו ורצה להרגו שלא מקיים בתמימות את רצון ה' – "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". רואים שכאשר אדם מקים בית צריך הרבה להתעלות ב"לא" – שלא יודע מה יצא מזה, וצריך ללכת על זה, לקפוץ למים. גם מנשה, אף שרשע מרושע, בסוף ימיו עשה תשובה – ה' חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד וקבלו בתשובה, והוא מגדולי גדולי בעלי תשובה שעליהם נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'". כל ילד יהודי שנולד – ח"ו לומר שזו לידה לגיהנם – כי כל ילד יהודי זה לידה לגן עדן, שהרי "לא ידח ממנו נדח" ו"סוף ישראל לעשות תשובה [עילאה] בסוף גלותן ומיד [ברגע זה ממש] הן נגאלין". אם כן, שמחת העקרה ולידת העקרה בקדושה היא מתוך ה"לא" – כשמגיעה ל"לא" גם לא יולדת בגיהנם, שזה מדות רעות, וגם כן יולדת בקדושה. יש ירידות ועליות וכו', אך בסוף מתברר שהיהודי הוא קדוש – בלשון האיז'ביצ'ר (זה גם חב"ד, אך אצל האיז'ביצ'ר זה מאד נוגע ללב אז אומר בקיצור – כפי שהזכיר החתן שמה שנוגע לעצם אומרים בקיצור; בחב"ד מסבירים בדרך כלל באריכות, והרבה ווארטים של גדולי צדיקי פולין הם בקיצור ונוגעים ישר ללב, כי נוגע לעצם) שלא רק ש"אף על פי שחטא ישראל הוא" אלא הרבה יותר מכך, שיהודי לא חטא מעולם.

במאמר שהחתן חזר הזכיר את ענין שתי החקיקות הדרושות לענין עשית כלי (שהרי "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי") – חקיקה מבחוץ, להכרית את כל החוחים שהקוצים הרוצים לינוק מיפי והדר השושנה העליונה, ואחר כך צריך את החקיקה מבפנים שמתוך זה יש העיבור והלידה של זחו"ק בקדושה. בדרך כלל בחסידות מוסבר שאת החקיקה מבחוץ עושים בפסוד"ז (מלשון "לזמר עריצים") וחקיקה מבפנים בברכות ק"ש וק"ש, ושפיכת הנפש בשמו"ע. אך יש מאמרים שמדלגים על ק"ש וברכותיה, ומסבירים שהבנים זה תכלית החקיקה מבפנים, ואומרים שהחקיקה מבפנים זה בשמו"ע.

חקיקה גם מלשון חוק – נקשר למה שהיה היום (הבחירות), "לחיות עם הזמן". גיהנם = חק. יש כאן מדינת חק. "רני עקרה לא ילדה" – שלא ילדה בנים לגיהנם. מה השמחה? השמחה ביכולת לפרוש מממסד שיש לו חק נכרי. חק זה כמו נימוס – כשמקימים בית בישראל צריך לא להיות קשור לחוקים חיצוניים, לא להודות ולא להכיר בהם, לא לתת שום יניקה לגיהנם. מצד שני, צריך שני חוקים של קדושה – כל חקיקה זה חק. "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" – בשני חוקים. החקיקה בחוץ – החוק שאסור להכנע ולהודות בחק הגויי. מה הבעיה הכי גדולה כאן בארץ? החוקה-המשפט, בין המשפט העליון שזה חוק של גוי, וממילא עושה את כל החברה גוי ר"ל. לכן התיקון הראשון – כמוסבר אצלנו באריכות גדולה – זה לתקן קודם כל את החוק האזרחי, מה שנקרא "בין אדם לחברו". לא להתחיל עם זה שכולם ישמרו שבת – צריך להגיע לכך, אך זה נקרא חקיקה מבפנים. קודם צריך חקיקה מבחוץ – תיקון החוקים בין אדם לחברו, שכל חוקי משא ומתן ורכוש הכל יהיה חוק התורה, "חשן משפט" (החלק הכי גדול, עמוק, ואפשר לומר הכי מענין של כל התורה כולה – המקצוע הכי חשוב בכל התורה כולה). זה "פסוקי דזמרא". אחרי זה, כשעושים את תיקון החקיקה-חוק מבחוץ, צריך אחר כך להגיע מרצון – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – כאשר יראו כמה טוב החוק האזרחי של התורה, ממילא ירצו לקיים את התורה בשלמות, ואז באה החקיקה מבפנים בחוקי התורה בין אדם למקום.

גם בחיי נישואין זה בדיוק אותו הדבר – כל היחס זה חק, נימוס. צריך שלא יהיה שום חוק גוי ביניהם – כל מיני נימוסים המקובלים אצל גוים. קודם כל צריך ללמוד איך זוג צריך להתייחס באהבה ואחוה ושלום ורעות על פי תורה. זה מתחיל מיחס חיצוני – מה שכתוב בכתובה, כל ההתחיבויות וכו' – זה צריך להיות מתוקן. שכל החיים בבית על פי תורה, קודם כל החיצוניות. אחר כך צריך חקיקה מבפנים – הזיקה המשותפת והשאיפה המשותפת לקב"ה, לקיים באמת את השליחות שלנו, להקים את הבית חב"ד שלנו ולהפיץ אור של תורה בעולם. את זה אפשר לעשות נכון כשאין שום יניקה מבחוץ – כשכל החוץ בסדר – ואז אפשר להכניס אין סוף אור בתוך הגבול של הבית הגשמי (בלי גבול בגבול), בתוך הבית של "עבד ושפחה". כפי שנתבאר בתחילת המאמר שהחתן חזר – או, שהחתן הוא ה"שור" והאשה היא ה"חמור", משיח בן יוסף ביסוד ומשיח בן דוד במלכות; "עני ורוכב על חמור" זה זיווג – משיח לא יפרוש מן האשה, וזה אחד ההבדלים בינו לבין משה רבינו, אז גם בפשט של הסוד דורשים את החמור על הנוקבא של משיח בן דוד עצמו. אחר כך השור והחמור הופכים להיות עבד ושפחה – מהדורה חדשה – אחרי שיש באמצע "צאן", קבלת עול בפשטות, שזה התקשרות ל"לא" שהוא זה שבאמצעות האבות גורם ללידה. כתר = ישיש, ו"יש" = י"פ לא. "באר" בעבודת ה' זה חיות – "א קוועל און א גשמאק" – ואם זה חסר זה 'לא זה', זה לא לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, שרק בזכות זה יושבים בארץ (ולדאבוננו רוב היהודים – ידע איניש בנפשיה – עושים בלי חיות ומצות אנשים מלומדה, הסימן המובהק שאין חיות זה ששוכח איפה עומדים בתפלה).

נסיים ב"ישיש עליך אלקיך" – "ישיש" זה הגמלאים (שקבלו הרבה מנדטים...). באמת הישישים זה עתיקא קדישא – זה הכי גבוה. יש גימטריא מאד יפה (שלא בדרושים, אך מאד יפה) – כתוב בדרושים שהעבודה מלמטה זה "שוש תשיש ותגל עקרה", ומלמעלה נמשך "ישיש" שזה שתי בחינות הכתר. כל טפה שיורדת (מ"ד) עולות כנגדה שתי טפות מלמטה – "ישיש" אחד יורד ו"שוש תשיש" תעלה. הזיווג של ישיש שוש תשיש = 2236 = ב"פ (הממוצע של השנים) 1118! אומרים "שמע ישראל" ערב ובקר – בערב זה העלאת מ"נ ובבקר זה המשכת מ"ד, וצריך לקיים שתיהן כמצוה אחת (כפסק הרמב"ם) ו"אל תאמרו מים מים" ותפרידו מ"ד ומ"ן.

נקשר זאת לעוד דבר שכתוב בדרושי חתונה: בכל חתונה – ויש יהודים שאפילו אומרים זאת, אך בחסידות מובא ככוונה לברכת כל חתן – צריך לברך החתן "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" ("פרת" גם פרו ורבו, כתרגום "ברא דיסגי", וגם חן, כפירש"י – פו"ר בעיקר מצד החתן וחן בעיקר מצד הכלה). שואלים בדרושים שלכאורה זה כפל – "ברא דיסגי יוסף" – שהרי "יוסף" עצמו לשון תוספת וריבוי, ומה צריך עוד תוספת? יש עיקר ותוספת – "תוספתו של הקב"ה [שבאה מהא"ס ממש, למעלה ממחשבה הקדושה] מרובה על העיקר [שהוא מה שקצוב במחשבה הקדומה לפי סדר השתלשלות]" – אך מה זה תוספת על גבי תוספת? מוסבר ששתי התוספות זה גופא ההמשכה והגילוי של שתי הבחינות שבכתר. כל גילוי של כתר זה תוספת, כי האור הפנימי של סדר השתלשלות התחיל מהחכמה, והכתר זה העל-מודע – כל גילוי כתר זה תוספת. יוסף בפני עצמו מגלה את חיצוניות הכתר (אריך, ה"יש" התחתון של הכתר) ו"בן פרת יוסף" מגלה את פנימיות הכתר ("עתיק", ויותר רדל"א, וחביון עז העצמות השורה ברדל"א – ה"יש" העליון של הכתר), וזה עצמו סוד "ישיש עליך אלקיך".

כדי להסביר בעבודה – וזו נקודה מאד חשובה היום – מבאר שבעבודה זה ההבדל בין "התקשרות" ל"התכללות". זה נושא מאד חשוב, במיוחד לחב"דניקים היום – יש מושג מאד יקר אצל חסידים, "התקשרות" (במאמר מדבר על התקשרות להקב"ה, אך אצל חסיד יש גם התקשרות לרבי). מסביר במאמר שכל המושג התקשרות, עד לדרגתו הגבוהה ביותר (קשור גם לחו"כ – "והאדם ידע את חוה אשתו", לשון התקשרות), זה הכל גילוי של חיצוניות הכתר, וזה עוד לא ה"לא", כי בחיצוניות הכתר יש עדיין רצון. יכול להיות הרצון הכי קדוש בעולם – רצון לה' – אך עדיין זה רצון. ב"לא", בפנימיות הכתר, אין רצון – זה ענג. זה לא רוצה, אלא מרוצה בעצם – "שבע רצון" (אין לו רצון כי הוא שבע רצון). זה גילוי של עולם הבא, שאין כבר רצון כי הכל הוא שבע רצון. זה גם לפי הזמן שלנו – היום האחרון של חדש אדר, שלפי האר"י זה שבט נפתלי (האחרון בנשיאים), שחיתומו "נפתלי שבע רצון", מבסוט חאלס. נאחל לחתן וכלה שלא יצטרכו רצון, כי יהיו מבסוטים למעלה מכל רצון – זה גילוי של פנימיות הכתר, שבאמת אין רצון (יש גירסא בלקו"ת – בדפו"ר – שמי שמגיע לדרגת "כלה עילאה" אין לו רצון אפילו להשי"ת, התיקון גירסא ש"אין לו רצון רק אליו יתברך" זה חיצוניות הכתר, אך ה'טעות' בדפו"ר ש"אין לו רצון אליו יתברך" זה פנימיות הכתר). כך מסביר הרבי הרש"ב את התוספת של "בן פרת יוסף". נותן משל להבדל בין התקשרות (בה יש עדיין רצון, וכשיש רצון יש גם פחד מההיפך – מניתוק הקשר – ולהיפך, הפחד מניתוק הקשר מחזק את הרצון כל הזמן להיות מקושר) להתכללות (שאין שם שום תחושת רצון להית מקושר, כי כבר מקושר – לא סתם מקושר, אלא נכלל בעצם, וממילא אין לו שם פחד מניתוק כי זה 'נישט שייך', וכל עבודתו כמפורש בתניא פ"נ רק "שוב", רק לפעול במציאות, כי כבר אין לו עבודה קשה לעלות לשרש ולהתכלל בו, שהרי הוא כבר בשרש והוא חלק מהשרש, והחסיד האמיתי שזכה להתכללות שלמעלה מהתקשרות כל עבודתו רק למטה במסירות – "איזה הוא חסיד המתחסד עם קונו" – כי אין לו עוד שאיפות): התקשרות כמו מי שמטפס בסולם, והתכללות כמו מי שכבר הגיע לעלית גג אליה טיפס. למטה מהתקשרות יש עבודה – שעוד לא "יוסף" – רק בכחות הגלויים של הנפש, וזה כמו נתין של מלך שמסתובב בשוק ועושה עניניו ואימת המלך עליו (זה "בטול היש" – "אונאה", כי בטול היש זה שקר, אונאה, כאילו אני יש ולמעלה אין). "יוסף" זה כשהאדם מתחיל לטפס – יש סולם שלוקח אותו אל המלך עצמו, להיכל המלך ואחר כך לפני ולפנים – ועבודת הטיפוס זה "התקשרות". כדי לטפס צריך לקבל אור מחיצוניות הכתר, מבחינת יוסף. כשמתחתנים צריך לברך חו"כ עם "בן פרת יוסף" – לא לקבל רק כח לטפס מחיצוניות הכתר, אלא לקבל כח להיות כלול וחלק מהעצם לגמרי, ואז כל העבודה רק כלפי מטה ב"שוב".

לענין חתן וכלה: יש את העבודה המודעת של ליצור קשר אחד עם השני. ליצור קשר זה אור היורד מן הכתר לתת יכולת לעשות את החקיקה מבחוץ – את היחס המתוקן, כפי שהסברנו קודם. בשביל קשר מתוקן צריך הרבה שאיפה –פנימית – הרבה טיפוס, למעלה מכל המודע שלי עד כה. אחר כך, להוליד בנים בקדושה ממש.  בזהר כתוב שהצדיק, מי ש"נטיר ברית", הוא מקיים את העולם וגם זוכה לעולם הבא, וכתוב שזה שמקיים את העולם זה פשיטא כי הוא היסוד והעולם זה מלכות ("ותקם את דבריך כי צדיק אתה"), אך איך זוכה לעולם הבא? בצדיק מאיר "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" וזה נותן לו אפשרות לצאת מהאונאה ולחוש כי "כולא קמיה כלא חשיב", אך אחר שיוצא מהאונאה זוכה לעלות לעולם הבא בו "גילוי עתיקא באמא" ו"פנימיות עתיק פנימיות אבא". שלשה שלבים: אונאה של בטול היש, טעימה של "כולא קמיה כלא חשיב" (טעימת יסוד אבא), התכללות בעולם הבא (זה מי שכבר הגיע ונכלל, וכבר לא מרגיש יותר "כולא קמיה כלא חשיב" אלא חלק מהיש האמיתי בעצמו – זה הצדיק שזוכה לעולם הבא). יוסף בפני עצמו זה הטיפוס בסולם, שזה יורד כדי לאפשר לאדם לעשות חקיקה מבחוץ – תיקון היחס – אך להוליד בנים בקדושה ממש מה"רישא דלא [= אלד] ידע" זה תלוי בחקיקה מבפנים, בקבלת כל התורה כולה בשלמות בהכרה שהכל (גם ה"בן אדם לחברו") זה "בן אדם למקום" והכל זה "קדש ישראל להוי'".

בהמשכת "ישיש" לתוך "שוש תשיש" זה ר"ת שית – "בראשית" זה "ברא שית", לידת "ברא בוכרא" מתוך ???

שור חמור = 760 – יוד שין יוד שין (ישיש במילוי – כשהתוספת על כתר זה חכמה בינה, היינו שור חמור = כתר חכמה בינה, כמו ש"איה" זה בכתר, אך א של הכתר כולל גם חו"ב. לעניננו, מי שזוכה למדרגה זו כבר יש לו זיווג עליון של פנימיות הכתר, זיווג של פנימיות או"א המוליד נשמות חדשות, שזה שור וחמור).

שור חמור צאן = 901 = אורו של משיח = יפוצו מעינותיך חוצה

עבד שפחה = 469 = מספר השבת ה-13 = מספר כל תיבות מע"ב.

סה"כ = 1370 = אלף אורות ו-שע נהורין = י"פ קבלה.

למה ראב"ע אמר "הרי אני כבן שבעים שנה"? האר"י אומר כי גלגול שמואל הנביא, ו-52 ועוד 18 זה שבעים. אך יש עוד פירוש: יש צדיקים שיודעים כמה שנים יחיו, וכמו שבספירת העומר יש כוונות מתחילה לסוף (או"פ) ויש מסוף להתחלה (או"מ), כך מי שיודע שיחיה 88 שנים אז בגיל 18 יש סדר שהוא בן 70, אח"כ יהיה בן 69 וכו'. לכן, יש אנשים שבגיל מאד צעיר יודעים שהם כבר זקנים. מי שהוא כבר זקן, נעשה כל שנה יותר צעיר – כשמתחתנים עם אשה טובה, עליה כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", הולכים ונעשים צעירים. סימן של נישואין טובים שנעשים יותר צעירים.

"עקרת הבית" מלשון "עקרה" – "רוני עקרה" – היא שומרת כל חיי הנישואין שלא תהיה יניקה לחיצונים. בקבלה זה סוד כיסוי הראש. פאה = אלהים, והפאה שהרבי רוצה שבה יכסו את הראש זה שלא תהיה יניקה ל"אלהים אחרים", לכל מיני פאות. "'שמור' לנוקבא". בכלל, מי שהכי צריכה להתנגד לחוק הנכרי כאן בארץ זה האשה, "עקרת הבית".

אצל הכלה יש בעיקר אמונה פשוטה – אצלה ה"לא צר" של ה"לא ילדה". ה"צר" עצמו צריך לעלות ל"לא" ב-א – שההתקשרות תעשה למדרגת התכללות. אצל הבעש"ט היו ???, אצל המגיד מקושרים ואצל אדה"ז חסידים – רואים שחסידים למעלה ממקושרים, זה כבר התכללות ("שלוחו של אדם כמותו [ממש]").

בבית הבעל והאשה "עבד ושפחה" – גם של הקב"ה, וגם זה של זו. רוב הבעלים מתייחסים לנשותיהם כשפחה, וגם רוב הנשים מתייחסות לבעל כעבד שלהן, אך יש זאת גם בתיקון. כתוב בחסידות שההבדל בין עבד לשפחה ששפחה עושה עבודות בית והעבד עושה עבודות חוץ. מדרגה יותר גבוהה – עבודות בית. בכל אופן, צריך שגם יהיה כך, אך יהיה בשיא הבטול והעבדות והשפלות לה'. יש ווארט שכבר שנים רבות אני חוקר ולא מצאתי שום תשובה שמתיישבת אצלי – למה "משפחה" משרש "שפחה" (לפעמים שפחה גם עבריה – אצל יעקב היו שתי שפחות – אך בד"כ אמה עבריה ושפחה כנענית) – אז חייבים לומר שזה בא מתוך איזה נקודת שפלות של האשה, שמרגישה "שפחה", וכל המשפחה תלויה בה. [יוסי העיר שיש "עבדא בהפקרא ניחא ליה", אך לא כך בשפחה – הרב אמר שקצת ראיה שהיא ניתנת לעבד עברי, שעולה מעשיה ליצירה, כמו שאמה עבריה מיועדת לאדון ועולה מבריאה לאצילות]

עבד כנעני = חיים נצחיים

בדרושים כהוכחה על זה שצאן זה שפלות מביא "כצאן לטבח יובל" – טבע יהודי של מס"נ (הפוך מהגישה הציונית של "לא נלך כצאן לטבח"). בשתי הגירסאות על היהודי שאכל הרבה – אם כדי שישרף בלהבה גדולה, או שיהרוג את הגויים – אנו מעדיפים את הגירסה ה'ציונית'. כל יהודי צריך טבע של "כצאן לטבח יובל" – וזה משהו שהנישואין אמורים לגלות – אך ה' לא רוצה ח"ו שכולם ימותו.

לאריה שבעה שמות בתורה: אריה, לביא, ליש, כפיר, גור, שחל, שחץ. חסד-אריה, לביא-גבורה, שחל-נצח, שחץ-הוד, גור-מלכות, . שור-חמור-צאן ר"ת שחץ – אריה שאוכל את כולם. כל מי שעובד בעולמנו – מתקן דברים בגשמיות – צריך את כל הכחות של שור-חמור-צאן, אך הכל ביחד זה תיקון השחצנות. יש שחץ של קדושה ויש שחץ שהוא קליפה (צאן – ההיפך משחצנות).