1

ל' סיון ע"ח – כפר חב"ד

סעודת ר"ח תמוז

לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. המן וחדש תמוז

"בין כך ובין כך קרוים בנים"

לחיים לחיים, חדש טוב, חדש של גאולה.

חדש תמוז הוא החדש של שבט ראובן, לפי דגלי המדבר (שיטת האריז"ל). הוא קשור גם ליוסף הצדיק – יש כמה דעות מתי יום ההולדת והיארצייט של יוסף הצדיק, לדעה אחת היום, ר"ח תמוז, ולדעה אחת ז"ך תמוז (ויש עוד דעות, כולן בתמוז, כמבואר אצלנו במ"א). נמצא ששני הבכורות של האמהות העיקריות – ראובן בן לאה ויוסף בן רחל – קשורים לחדש הזה. אצל יוסף כתוב[ב] "יֹסף הוי' לי בן אחר" – הוא קשור למושג בן. כתוב בחסידות[ג] שיש לו את הכח לקחת מי שבצד ה"אחר" ולהחזיר אותו בתשובה להיות "בן". גם לשם ראובן יש קשר ל"בן" – ראובן אותיות ראו-בן. זהו המכנה המשותף של שני הבכורות (גם בנימין הוא בן ימין, היחיד בין בני יעקב שנולד בארץ ישראל, ארץ הימין, כמו שמפרש רש"י, ובבחינה זו גם הוא בגדר בכור[ד]).

"בין כך ובין כך קרוים בנים"[ה] – מי אמר זאת? רבי מאיר, ש"מאיר עיני חכמים בהלכה"[ו], שייך לחוש הראיה של חדש תמוז. לפי ספר יצירה החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה ובין החכמים חוש זה שייך במיוחד לרבי מאיר, שאומר "בין כך ובין כך קרוים בנים". רבי יהודה שאומר שאם "נוהגים מנהג בנים" נקראים בנים ואם לא הלואי עבדים, ורבי מאיר אומר שבכל מצב קרוים בנים – בגלוי, לא רק בהעלם. בא הבעל שם טוב, שממשיך את השראת רבי מאיר (שניהם נקראו "בעל" = "בנים [אתם להוי' אלהיכם]" – רבי מאיר בעל הנס ורבי ישראל בעל שם טוב. "בעל הנס" "בעל שם טוב" משלימים להוי' ברבוע! שניהם סוברים ש"בין כך ובין כך קרוים בנים", רק שי"ל שאצל רבי מאיר החידוש הוא שלא רק שהצדיק נקרא בן אלא שגם הרשע נקרא בן, ואילו אצל הבעל שם טוב – לא רק שהרשע נקרא בן, מצד עצם יהדותו, אלא שגם הצדיק נקרא בן![ז]), ואומר שכל יהודי אצל הקב"ה הוא כבן יחיד שנולד להוריו לעת זקנה, כל אחד ואחת מעם ישראל.

"בין כך ובין כך קרוים בנים" – "בין כך" = בנים! מכאן נלמד שהמהות של בן, ה'גדר' של בן, הוא ש"בין כך" או "בין כך" הוא נשאר בן, הרי בן הוא עצם מהות האב, ואיך שלו מתנהג אינו משנה את עצם המהות (ועוד, בין כך בין כך – בנים בנים = צדיק, "ועמך כלם צדיקים", "כלם" דייקא בין כך או בין כך).

"רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים"[ח] = 1378 = בן במשולש! והוא עולה ב"פ "נצח ישראל" – בין כך ובין כך "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (היינו סוד מעלת בן על מה בגימטריא אדם, וד"ל).

על הפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" כותב בעל הטורים: "'הואיל'. ג' במסורה. הואיל משה. ואידך כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם. הואיל הלך אחרי צו. היינו דאמרו בין כך ובין כך קרויים בניו של מקום, בין עושין רצונו של מקום שמקיימין את התורה דהיינו הואיל משה, ובין שהם עובדין ע"ז דהיינו הלך אחרי צו – הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם". והנה, "הואיל" (סוד "קדש לי כל בכור... לי הוא", אליהו הנביא זכור לטוב) = בן. לפי פירושו של בעל הטורים, יש בן (הואיל) צדיק ("הואיל משה באר את התורה הזאת"), יש בן (הואיל) רשע ("הואיל הלך אחרי צו", הצו של ירבעם לעבוד עבודה זרה) ויש בן (הואיל) שלישי המכריע ביניהם ובא ללמד שכולם בנים להשי"ת – "בין כך ובין כך קרוים בנים" ("הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם" – שני הבנים, הצדיק והרשע, משתווים בהשתייכותם והתכללותם ב"עם הוי'", כולם כעַם אחד עִם הוי'). ג"פ "הואיל" (ג"פ בן) = יוסף, הכולל שלשה בנים: "הבן יקיר לי אפרים" ("הואיל משה באר את התורה הזאת"), ירבעם בן נבט החוטא ומחטיא את הרבים שיוצא ממנו ("הואיל הלך אחרי צו") ומשיח בן יוסף, הבן השלישי המכריע הנ"ל, שיוצא ממנו ("הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם"). לפי זה, יש לפרש "יֹסף הוי' לי בן אחר" על ירבעם בן נבט – ירבעם = בן נבט אחר – שעתיד משיח בן יוסף להחזירו בתשובה (ירבעם בן נבט ר"ת בין – "בין כך ובין כך קרוים בנים").

כינוי המשיח "בן"

הבן של יוסף (שנחשב גם הבן של יעקב[ט]) הוא אפרים, עליו כתוב[י] "הבן יקיר לי אפרים" – מודגש שהוא בן. יש "משיח בן יוסף" (שנקרא גם "משיח בן אפרים"), "משיח בן דוד" – משיח הוא בן. משיח במספר סדורי שוה 52, בן[יא].  "בין כך ובין כך קרוים בנים" – 'בין' לשון נופל על לשון בן – אומר שלכל יהודי יש ניצוץ משיח[יב], בכל מקרה אתה בן של הקב"ה, כבן יחיד שנולד לעת זקנה. כשהקב"ה ברא את העולם הוא היה עדיין 'צעיר' כביכול, ועכשיו הוא כבר 'זקן'... המשיח הוא בן יחיד שנולד להוריו, לקודשא בריך הוא ושכינתיה, לעת זקנה. יוסף, חוץ ממה שענינו "יֹסף הוי' לי בן אחר" – שעושה את כולם בנים – ובנו הוא "הבן יקיר לי אפרים", הוא עצמו "בן זקֻנים"[יג], בגימטריא ראובן (זקנים עולה ראו), קשר מאד חשוב בין שני הבכורות, ראובן ויוסף.

צרוף חדש תמוז: "זה איננו שוה לי"

לכל חדש יש צירוף של שם הוי', בו הקב"ה בורא את החדש, כמו שיש גם אות. האות של תמוז היא ח – האבר בגוף, ה"מנהיג" של החדש, הוא יד ימין, המצביעה ומכוונת 'זה', והיא המנהיגה את חוש הראיה. הצירוף של תמוז הוא הצירוף ההפוך של שם הוי' – ה-ו-ה-י. הייתי חושב שהוא יהיה הצירוף של אדר, החדש האחרון, לפני שהמעגל חוזר חלילה. אבל הצירוף הישר הוא ניסן והצירוף ההפוך הוא החדש הרביעי, תמוז, לא האחרון (צריך ללמוד את חכמת הצירוף כדי להבין זאת). מאיזה פסוק בתנ"ך הוא יוצא? מדברי המן הרשע, "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רֹאה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"[יד]. המן קבל הרבה כבוד, הוא המשנה למלך, אסתר הזמינה אותו למשתה היין עם המלך אחשורוש. יש לו הרבה כבוד, רשעים כמו המן אוהבים כבוד. אבל "כל זה איננו שוה לי" כאשר רואה את מרדכי היהודי בשער המלך. "זה איננו שוה לי" סופי תבות ה-ו-ה-י. כך כתוב בכתבי האריז"ל[טו], את הפסוק הזה צריכים לכוון – זהו הצירוף של החדש.

אנחנו יודעים שבמגלה לא מוזכר בפירוש שם הוי', אבל יש כמה וכמה רמזים, והעיקר הוא ראשי התבות "יבוא המלך והמן היום"[טז], שהיה כתוב קודם. כאשר אסתר מזמינה את המשתה הראשון, אסתר המלכה, הצדיקה של המגלה, אומרת "יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר אעשה". "יבוא המלך והמן היום" ראשי תבות הוי' ישר – הצירוף של חדש ניסן. לכאורה זו היתה יכולה להיות הכוונה של חדש ניסן, הצירוף הישר, אבל בחדש ניסן האריז"ל לא מביא פסוק זה אלא את "ישמחו השמים ותגל הארץ". בכל אופן, יש במגלה את הצירוף הישר, פעם אחת, ואת הצירוף ההפוך, גם פעם אחת. מאד מענין שהצירוף הישר הוא בראשי תבות והצירוף ההפוך בסופי תבות – ממש "אור ישר" ו"אור חוזר". ראשי התבות הם אור ישר וסופי התבות הם אור חוזר. מי אומר את ראשי התבות? אסתר המלכה, הצדיקה, יש לה גם מחשבות נסתרות, מה היא מתכננת במשתה שהיא עושה, מחשבות של קדושה איך להציל את עם ישראל, "אני חכמה שכנתי ערמה"[יז]. ואילו להמן יש מחשבות רעות מאד, שרוצה להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי, והוא מזכיר את השם בסופי תבות, הפוך.

"זה איננו שוה לי" – רצון להסתלקות הגילוי האלקי

מה הפירוש הפשוט של אור ישר ואור חוזר? באור ישר הדבר נמשך מלמעלה למטה, יורד למציאות, ואילו אור חוזר, סדר הפוך, למפרע, דווקא בסופי תבות, כאילו אומר שהגיע הסוף, שהסברה הזו תסתלק, תחזור לשרש. גם בעצם המלים – "זה איננו שוה לי". בדרך כלל "זה" זו מדרגה של קדושה, מדרגת משה רבינו שמוסיף על כל הנביאים[יח], שהתנבאו ב"כה אמר הוי'", שמתנבא גם ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". אבל כאשר המן אומר "זה" – חוץ מהפשט, ש"זה איננו שוה לי", כל הכבוד שאני מקבל, ב"עת אשר אני רֹאה וגו'" – הוא רוצה שגילוי האלקות, "זה איננו", שיסתלק. אז אפשר להפוך את הפסוק, כדרך הבעל שם טוב, ולקרוא "זה איננו" – כאשר ה"זה" יסתלק מכאן, זה – "שוה לי".

תקון קרח

בכל אופן, את הפסוק "יבוא המלך והמן היום", שנאמר על ידי צדקת עם מחשבות טובות של מסירות נפש על עם ישראל, האריז"ל לא קבע לכוונת ר"ח ניסן. ודווקא הפסוק של המן הרשע, שרוצה לסלק את עם ישראל וה' מהעולם, נקבע לכוונת חדש תמוז. פליאה. למה הדבר דומה? יש שיחה ידועה של הרבי[יט] לגבי פרשת קרח – איך יתכן שפרשה נקראת על שם רשע?! אלא מה? ש"צדיק כתמר יפרח"[כ] סופי תבות קרח – גם סופי תבות, רק ששם מופיע ישר, לא הפוך. "צדיק כתמר יפרח" הוא קרח שעתיד לפרוח, לקבל תיקון[כא]. גם המלה "יפרח" היא על דרך הפסוק "אמת מארץ תצמח"[כב], של אור חוזר, ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[כג]. כנראה יש משהו דומה בסוד הצירוף של "זה איננו שוה לי".

 

רמזי הפסוקים ממגילת אסתר

נעשה חשבון יפה: כמה שוות המלים מהן צירוף חדש תמוז, "זה איננו שוה לי"? 480. רק "איננו שוה לי" שוה יוסף-יוסף-יוסף, עוד קשר ליוסף. "זה" הוא בחינת משה רבינו, שלוקח את עצמות יוסף עמו.

מה לגבי הסדר הישר? שוב, לפי סדר המגלה קודם כתוב "יבוא המלך והמן היום" ואחר כך "זה איננו שוה לי" – ממש מתייחס, גם מה שהזמינה אותי, "יבוא המלך והמן היום", איננו שוה לי "בכל עת אשר אני ראה וגו'". מפורש כאן חוש הראיה, "אשר אני רֹאה" – מפריע לו מה שרואה, דוקר לו את העינים, "את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". פסוק הראשי תבות, "יבוא המלך והמן היום", עולה 276. ביחד עם הבטוי של סופי התבות – 480 ועוד 276 – עולה 756, ב"פ (ממוצע כל ביטוי) 378, חשמל. שני הלשונות האלה יחד הם חשמל-חשמל, יש כאן שני חשמלים. חשמל בעצמו, חוץ מהיותו מושג מאד אהוב וחשוב – המושג עיקרי של מעשה מרכבה, "עין החשמל"[כד] – הוא גם חשוב מאד בחכמת המספר, משולש 27, כך שפעמיים, חשמל-חשמל, היינו היהלום של זך. זך עצמו הוא מספר מיוחד, 3 בחזקת 3, כמו שהרבי אמר. מבחינת המספרים כבר נחמד ביותר.

יחוד אסתר והמן

אבל עכשיו נראה את הפלא: את "יבוא המלך והמן היום" אמרה אסתר ואת "זה איננו שוה לי" אמר המן – אסתר המן עולה 756, חיבור שני הבטוים! בדיוק אותו דבר, פלאי פלאים. שני הפסוקים האלה הם לקחת ולחבר את אסתר, שהיא כאן האור הישר, עם המן, שהוא האור החוזר. שניהם יחד עולים שני הפסוקים, י-ה-ו-ה ישר וי-ה-ו-ה הפוך. איפה רואים שיש קשר דווקא בין אסתר להמן? אסתר קשורה או למרדכי היהודי או לאחשורוש והמן קשור או לאחשורוש או לזרש, או שהוא הלעומת-זה של מרדכי. מה הקשר לאסתר? קודם כל, רואים – ונמשיך להסביר – שחייב להיות איזה קשר בין חדש תמוז לחדש אדר, החדש של  פורים. יש כמה חדשים בתורה שקשורים לפורים, חוץ מאדר. למשל אלול. מה קשר לפורים? ראשי התבות "איש לרעהו ומתנות לאביונים"[כה], אחד מראשי התבות שהרבי מביא[כו]. מה פורים עושה בתוך אלול? אלא מה, האמת היא ש"א גאנץ יאר פורים", את פורים צריך לחפש בכל מקום, ויש כמה מקומות שהוא מתגלה באופן מיוחד. אחד מהם היום, ר"ח תמוז.

מצות הפורים ודמויות המגלה בהקבלה לשם הוי'

איפה מוצאים את אסתר והמן הולכים יחד? כתוב[כז] "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר". "'אורה' זו תורה"[כח], והתורה של פורים היא מגלת אסתר (שנקראת על שם אסתר, לא על שם מרדכי). "'שמחה' זה יום טוב", משתה פורים הוא כנגד המן בפרט, במשתה צריך לקיים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[כט]. מה עיקר המצוה? כתוב באריז"ל[ל] שהעיקר להתבלבל ולומר על המן ברוך, לא להיפך. השמחה היא כל כך גדולה, "עד דלא ידע", עד שאתה מברך את המן – כל החג הזה בזכותו. זה רק מתוך מקום שלמעלה מהדעת, למעלה מהשכל – אסור לברך את המן כאשר אתה שפוי, אבל לברך את המן כשאתה צפוי זה בסדר, מצוה בפורים, אבל, שוב, "א גאנץ יאר פורים".

אם כן, "אורה ושמחה" היינו 'זיווג' של אסתר והמן. אורה-שמחה-ששון-יקר הם י-ה-ו-ה[לא]. נמצא שהקשר בין אסתר להמן, "ליהודים היתה אורה ושמחה", הוא בסוד "יחודא עילאה", יחוד י-ה שבשם, "הנסתרת להוי' אלהינו". "'ששון' זו מילה", כנגד משלח מנות וכנגד מרדכי. "ויקר" היינו יקר מלכות, כנגד אחשורוש וכנגד מתנות לאביונים. זה יסוד גדול בפורים (כמבואר אצלנו ב"סוד הוי' ליראיו" בשער ה-נ, שמחת פורים), שי-ה-ו-ה הוא אסתר-המן-מרדכי-אחשורוש, מקרא מגלה, משתה ושמחה, משלוח מנות, מתנות לאביונים. בכל אופן, צירוף חדש תמוז הוא מדברי המן, ממנו עיקר השמחה של פורים.

נוסחת "זה איננו שוה לי"

כעת ניתן דוגמה מאד פשוטה איך לומדים חשבון מתוך פסוק במקרא: איך אפשר ללמוד את הביטוי "זה איננו שוה לי"? הרי "שוה" הוא לשון שויון. מה יכול לומר המשפט, "זה איננו שוה לי"? רוצים לעשות תרגיל פשוט, לילד בכתה ג'. מה אומר "זה איננו שוה לי"? ש"זה איננו", 'איננו' כמו מינוס, "שוה לי". באותיות של חשבון, n מינוס זה שוה לי – מה ה- n? בן. יכול להיות מישהו שיחשוב שזה לא רציני, אבל המלה הבאה היא "בכל". לפני כן כתוב "וכל", ואחרי ארבע המלים "זה איננו שוה לי" כתוב "בכל". "בכל" כמו "בכל, מכל, כל" – "והוי' ברך את אברהם בכל"[לב] ורש"י אומר שהוא בן, בגימטריא, וכעת צריך להשיאו. משהו מופלא – "זה איננו שוה לי", n שוה בכל, שהוא בן. משהו יפהפה גם לילדים וגם לגדולים, כולנו ילדים בחדר.

חיבור תמוז ואדר – אותיות חק

החוש של החדש הוא חוש הראיה. האות של החדש היא ח. אמרנו שיש קשר בין תמוז לאדר דווקא, פורים, לפי הצירוף. מה האות של אדר? ק. אם כן, הקשר בין תמוז לאדר הוא מלה מאד חשובה בתורה – חק[לג]. זו לא רק מלה בתורה – איך אני יודע שחדש תמוז שייך ל-חק? [קוראים בו את פרשות קרח וחקת.] גם קרח אותיות קח, "ויקח קרח", וגם חקת לשון חק – שתי הפרשות שסמוכות לר"ח תמוז הן קרח-חקת, שני צירופי חק. בקבלה חק הוא פרצוף הנצח דאלב"ם. כאשר מונים גם את הכתר וגם את הדעת הצירוף השמיני ב-11 הצירופים הוא נצח, משה רבינו במדות. שם יש חק – "זאת חקת התורה" (רק לך, משה, אני מגלה טעם פרה, טעם "חקת התורה" שנקראת על שמך, "זכרו תורת משה עבדי") למעלה מטעם ודעת, שצריך לקבל בקבלת עול למעלה מטעם ודעת, "תורה צוה לנו משה".

יש תופעה מענינת בתורה, שתי פרשות בתורה שנקראו על שם חק – בחקתי וחקת. יש שתי פרשות על שם משפט – משפטים ושופטים. ושתי פרשיות על שם מצוה – תצוה וצו. יש גם פקודות – פרשה אחת, פקודי. שתי מצוות, שני משפטים, שני חוקים. החדש הזה שייך לסוד החק, אותיות החקיקה. אותיות החקיקה הן עיקרי האמונה, שהם חלק עצמי מהלב של היהודי. לא רק "כתבם על לוח לבך", אלא חקיקה בלב. יש אותיות הכתב ואותיות החקיקה[לד].

חזון וחזיונות

בהמשך נסביר פרצוף שלם, פרצוף ה-חק, אבל קודם נזכיר משהו אחר. בחוש הראיה של החדש הזה יש גם ראיה פשוטה, שאני רואה את המציאות שמולי, ואם אני זוכה אני רואה גם דברים נסתרים (את הרז שבכל דבר, שדווקא אז אפשר להאיר אותו, כמבואר בשם הבעל שם טוב). על משה רבינו נאמר "ותמֻנת הוי' יביט"[לה], וכל יהודי יש בו ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא, לראות את המציאות מתוך העינים של ה' כביכול (כך פרש אדמו"ר הזקן "ותמנת הוי' יביט"). כל שכן שכל יהודי אפשר לראות מראות אלקים (דרגת יחזקאל הנביא). איך מתחיל מעשה מרכבה, בו סוד החשמל? "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[לו] (ר"ת אמונה כנודע). הנביאים מלאים חזיון, חזון (יחזקאל משרש חזק נוטריקון חזיון קדוש). אחת מפירושי ה-ח של תמוז הוא לשון חזון. יש חזון ויש חזיון. חזון הוא נבואה, מראה לעתיד, וחזיון הוא "חזיון לילה", כמו שכתוב בספר איוב "בחלום חזיון לילה"[לז]. חזיון הוא בדרך כלל חלום נבואי.

חזיון הוא קשר בין תמוז לעוד חדש בשנה – חדש החלומות, כסלו, אבן האחלמה בחשן, חוש השינה. "בנפל תרדמה.. בתנומות עלי משכב, בחלום חזיון לילה". בכל אופן, זהו חדש מאד טוב בשביל חזיונות.

ב. חזיון "יום הדין הגדול"

ספר החזיונות של מהרח"ו

חוץ מהתנ"ך, שיש בו הרבה חזיון, יש כמה גדולי ישראל שכתבו "ספר החזיונות". יש ספר חזיונות של אחד מהכי גדולים, ומתוך מה שנקרא נראה עוד יותר כמה הוא גדול – רבינו חיים ויטאל. שמו מתחיל ב-ח, האות של חדש תמוז (קודם הזכרנו את רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש, שיום ההילולא שלו הוא בט"ו תמוז. ספרו העיקרי של כל אחד משני הגדולים האלה נקרא על שם חיים – "עץ חיים" ו"אור החיים"). הוא לא היחיד שכתב חזיונות – גם האבן עזרא כתב חזיונות, גם רבי נחמן כתב חזיונות, הרבה צדיקים גדולים כתבו חזיונות. אבל הכי מפורסם הוא ספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האריז"ל – האריז"ל אמר ש'אני משיח בן יוסף, אבל אתה, תלמידי המובהק, משיח בן דוד'. בתוך כתבי האריז"ל הרגילים הרבה פעמים רבי חיים ויטאל מספר על שיחות שלו עם האר"י רבו. בדרך כלל הרב היה מחזק את התלמיד, תוך כדי שהוא אומר שידע שהוא גלגול של רבי עקיבא וכו'. כך בדרך כלל, נוגע למה שנקרא, ויש גם שאמר שהוא משרש משיח בן דוד. האריז"ל עצמו משרש משיח בן יוסף. שני הבנים שאמרנו כעת, "בין כך ובין כך קרויים בנים", בן יוסף ובן דוד.

"יום הדין הגדול" – מעבר מהאלף הששי לשביעי

נקרא בפנים:

לו. [קודם כל, רואים שהחזיון הוא מחדש אדר – כבר יש קשר, כמו שאמרנו.] כ' לאדר שני [חמשה ימים אחרי פורים, בין גאולה לגאולה, בין פורים לפסח – עדיין בתוך ההיקף של פורים. כותב כאן רבי חיים ויטאל, אבל לא חזיון של עצמו אלא של בנו:]. חלם שמואל בני [שההדיר את כתבי אביו – כל שמונה השערים, שהכי מדוייקים בלשון, נערכו על ידי רבי שמואל ויטאל, שערך-הידר את כתבי אביו[לח].] שהיה אז יום הדין הגדול [כבר מתחיל משהו חזק מאד. הוא חולם – שוב, יש פסוק "בחלום חזיון לילה", חזיון בחלום – שזהו יום הדין הגדול. מהו יום הדין הגדול? יש יום דין פרטי, 'יום דין קטן', ויש "יום הדין הגדול". יום הדין הקטן הוא אחרי 120 שנה של כל אחד, אם ילך לגן עדן או להיפך. אבל יום הדין הגדול הוא על כל באי עולם במשך כל ימות עולם, מעבר מה"שית אלפי שנין דהוי עלמא" לאלף השביעי, "חד חרוב". מצד אחד האלף השביעי הוא "יום שכולו שבת", עולם השכר על כל מה שעשינו בעולם הזה, ומצד שני הוא עולם של תהו, "חד חרוב" – עצמה של אורות דתהו. כמו בכל מקום שצריך להיות מעבר בין מציאות למציאות, בין מהות למהות, בין עולם לעולם – צריך להיות משהו באמצע שמחבר אותם.]

לאחרונה אנחנו מדברים על סוד הצלם, שהוא ממוצע. הממוצע הוא גם מעבר. איך קוראים היום למעבר בין עולם לעולם? 'חור תולעת'. יש 'חור תולעת' בין העולם הזה לאחרי מאה ועשרים, סוד "מעבר יבק" (יש כאן דוגמה יפה של השגחה פרטית: חור תולעת, מונח מודרני, תרגום מהמונח באנגלית, wormhole = י"פ יבק). מה הדבר המקביל בין "שית אלפי שנין" לאלף השביעי, משהו אחר לגמרי – "יום הדין הגדול". המלה יבק, ראשי תבות יחוד-ברכה-קדושה, כידוע, עולה יום-יום, יום במילוי, יוד וו מם (חלק המילוי של כל האות שוה לאות עצמה). יש "מעבר יבק" ויש "יום הדין הגדול" (יבק = יום-יום = דין הגדול), "יום ליום יביע אמר"[לט]. כאן רבי שמואל ויטאל רואה בחלום – צריך להכנס לחלום – שעכשיו "יום הדין הגדול". יום הדין הגדול בגימטריא 173 – יש פה כמה אנשים שנמצאים עמוק בזה, כל מי שעובד ב"גל עיני"... שוה גם "אנכי הוי' אלהיך" וכו', הנקודה האמצעית של משה (345). כבר משהו מענין.

"יום" ו"יום הדין הגדול"

יש גם תופעה יחודית מאד, תופעה נדירה לגמרי: אם מחשבים כל אות במלה יום במשולש (55, 21, 820) עולה 896, תמימות. האם המספר הזה הוא כפולה של יום? הסיכוי שכן הוא בדיוק 1/56, סיכוי קלוש, אבל 896 עולה בדיוק 16 פעמים יום. וראה זה פלא, אם מחשבים באותה צורה ממש את "יום הדין הגדול" מקבלים 2768, מספר שעולה 16 פעמים "יום הדין הגדול" (173 כנ"ל) – בדיוק אותה תופעה במלה יום ובכל הביטוי יחד! הסיכוי לזה הוא אחד בקרוב למליון, משהו מאד מאד נדיר. זו פתיחה במושג "יום הדין הגדול", שהוא באמת "היום הגדול" ב-ה הידיעה של ימות עולם.

שני הדיינים: אדם הראשון – לאומות העולם, רבי עקיבא – לישראל

שוב: רבי שמואל ויטאל חולם, יש לו חזיון, שהוא ב"יום הדין הגדול". ומי הוא רואה שם?

והיה אדם הראשון ור' עקיבא דיינים לכל באי עולם [ביום הדין דנים כל אחד, את כל באי עולם – זהו יום של החשבון הסופי, "בֹאו חשבון"[מ] לכל העולם. אז צריכים דיינים.]

בדרך כלל צריך שלשה דיינים, אבל כאן משום מה יש רק שני דיינים – יוצא דופן, כנראה יום הדין הגדול לא שומר את ההלכות הפשוטות. מי הם הדיינים? אדם הראשון ורבי עקיבא, הם דנים את כולם. האם יש למישהו רעיון למה צריכים להיות שני דיינים, שדנים את כל באי עולם מאז בריאת העולם? בשביל לדון מה מגיע לך צריך את אדם הראשון ואת רבי עקיבא ביחד. לכאורה הפשט הוא שכל באי עולם הם צאצאי אדם הראשון, גם היהודים וגם להבדיל הלא-יהודים, ויום הדין הגדול הוא לכולם – כמו שכתוב בגמרא, בתחלת מסכת ע"ז – גם לאומות העולם. כדי לדון את כולם צריך דיין ששייך לכולם, ואדם הראשון שייך לכולם. בכל אופן, הפנימיות של באי עולם היא היהודים – צריך להם דיין מיוחד, שיצטרף לאדם הראשון.

אדם הראשון – דיין "דרך ארץ", רבי עקיבא – דיין בעניני תורה

אדם הראשון ורבי עקיבא הם על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה"[מא]. רבי עקיבא הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה, של היהדות, ואדם הראשון הוא שייך לכל האנושות. שוב, כדי לדון את כולם צריך את אדם הראשון, וגם בשביל עם ישראל בפרט צריך את אדם הראשון, שידון את הדרך ארץ של היהודים, ביסט דו א מענטש צו ניט. אם כן, זה לא בית דין של שנים, אלא כל אחד דן יחידי בענינו. לגבי דרך ארץ אדם הראשון בגדר "דן יחידי", ולגבי התורה שבאה אחרי הדרך ארץ זהו רבי עקיבא.

מעלת רבי עקיבא כבעל תשובה

אמרנו שאדם הראשון שייך לכולם – כולם הבנים שלו. רבי עקיבא הוא עמוד התווך של התורה, אבל מה עוד אפשר לומר עליו שקשור לכל היהודים בפרט? הוא בעל תשובה. ארבעים שנה הוא היה עם הארץ. מה היה עושה כשהיה רואה תלמיד חכם? גם חוש הראיה. המן הרשע כל זמן שראה את מרדכי אמר ש"כל זה איננו שוה לי". מה דומה אצל רבי עקיבא? כשרואה איזה דוס רציני "אנשכנו כחמור" – כדי לדון את כל היהודים צריך אחד שיש לו חוש בשנאת תלמידי חכמים, לדון את כולם לכף זכות, שיכול לצאת ממי ששונא ת"ח (עם הארץ למהדרין) רבי עקיבא. דווקא רבי עקיבא, שקודם שנא בתכלית – "תכלית שנאה שנאתים" – את הדוסים ותלמידי החכמים, רק הוא יכול לדון את היהודים. יש לו נקודה חמה כלפי כולם.

השוטר – ברוך בן נריה

[אם כן, זהו ההסבר שביום הדין הגדול צריכים את שני הדיינים האלה, "לכל באי עולם", גם יהודים וגם גוים. איפה זה התקיים? הרי יום הדין הגדול צריך בית, זה נקרא "בית גל עיני" – צריך 'בית יום הדין הגדול', 'הנה זה קורה'. מה היה בית גל עיני? הבית הפרטי של רבי חיים ויטאל, כך ראה בנו בחזיון:] והיו יושבין בחדר ביתי האמצעית [פעם היה חדר בתוך חדר. הדיינים וכל הבאים ישבו בחדר האמצעי.] אצל החלונות [הוא מתאר בדיוק את המיקום.].

וברוך בן נריה היה השוטר שלהם [אמרנו שיש שתי פרשות משפט, משפטים ושופטים – "שֹׁפטים ושטרים", צריך שוטר שיבצע את הדין, שאם אתה חייב מלקות הוא ירביץ לך. מי היה השוטר? ברוך בן נריה, תלמידו המובהק של ירמיהו הנביא ואחר כך הרבי של עזרא הסופר. הוא היה זקן, לא יכול היה לעלות לארץ, וכל זמן שהוא חי בחו"ל עזרא לא זז ממנו[מב]. אף על פי שיש מצוה לבוא לארץ, במיוחד עזרא הסופר, ממייסדי הבית השני – אבל כל זמן שהרבי שלו חי הוא לא זז מבבל. אחרי שברוך מת עזרא הגיע לכאן. אבל בתור תלמיד, ברוך היה הסופר של ירמיהו[מג] – חוץ מספר ירמיהו הוא גם רשם את איכה (קינות) מפי ירמיהו הנביא. ברוך לגבי ירמיהו הוא כמו רבי אבא לגבי רשב"י – תפקיד חשוב ביותר. תיכף נבין למה דווקא הוא השוטר כאן, מכל הצדיקים, מכל צדיקי עולם. כבר מתחיל להיות מאד מענין – אדם הראשון ורבי עקיבא דיינים וברוך בן נריה השוטר.].

הלקאת גדולי התנאים

וזה ברוך היה יושב בביתי החצונה [הדיינים בפנים והשוטר בחדר החיצוני, מקבל אותם וגם אחרי שמלקה אותם פוטר אותם לשלום. איפה הוא נותן מלקות? בחדר החיצוני. הדיינים קוראים לאדם לחדר האמצעי, דנים אותו, ובחדר החיצוני ברוך מטפל בו. הוא ממשיך לספר: ראיתי משהו מבהיל את הרעיון, שברוך בן נריה] מלקה [שלשה מגדולי עולם, שלשה תנאים לפני ואחרי הדור של רבי עקיבא:] לר' אליעזר [בן הורקנוס, "בור סוד שאינו מאבד טפה"[מד]. יכולתי לומר שמלקה אותו כי הוא "שׁמוֹתי"[מה], אבל אי אפשר לומר כך, כי מלקה גם חברו החולק עליו:] ור' יהושע ורשב"י [שומו שמים, כל החוזים-המקובלים באים ממנו – הוא בעל ספר הזהר, מלקים אותו?! מלקים את הרבי?!], כי אין איש נמלט מיום הדין [לא יעזור שום דבר. מלקים כאן את שלשת התנאים הכי גדולים. יום הדין הגדול הוא מטחנה שכולם נכנסים וכל אחד מקבל את שלו. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[מו], לכל אחד היה לפחות איזה רגע של סיפוק אישי. ביום הדין הגדול באים בחשבון עם כולם, לא יעזור שום דבר – היית מבסוט מעצמך רגע אחד, תקבל מה שמגיע לך... לשם כך צריך ללמוד "פרק בעבודת ה'". לכן הוא רואה שכולם מקבלים שם מלקות, על ידי מי? ברוך בן נריה. על פי מי? אדם הראשון ורבי עקיבא. רבי עקיבא כאן הוא עיקר הפוסק לגבי החכמים – אדם הראשון הוא דרך ארץ, ורבי עקיבא פוסק לרבנים. הוא פוסק כאן מלקות לשני הרבנים שלו, ולתלמיד המובחר שלו. זה תלמיד ורב מענין... ציור מענין, יש לו שני רבנים ותלמיד הכי טוב והוא פוסק להם מלקות. רבי עקיבא כנראה ראוי להיות משיח (אכן הוא בן יוסף).],

צדיק גמור, רשע גמור ו"צדיק הרבה"

בכלל, כמה שוה תמוז? 453, שוה צדיק גמור. כמה שוה מלך המשיח? בדיוק אותו דבר. תמוז הוא גם צדיק גמור וגם מלך המשיח. בדרך כלל, במיוחד אם יש שני רמזים כל כך טובים, אני חושב שזה אותו דבר, שצדיק גמור ראוי להיות מלך המשיח. אבל יש בגימטריא, במיוחד במספר שקשור למשיח, דבר והיפוכו – כמו משיח ו-נחש. אנחנו כעת בתמוז, חדש שמדברים על שויון, "וכל זה איננו שוה לי" – חדש של חשבונות מה שוה מה, ומה שוה לי ומה לא שוה לי. מה פירוש שוה בכלל ושוה לי בפרט? סתם שוה הוא ש-a שוה b, אלא ש'שוה לי' הוא שדבר זה מועיל לי במשהו. גם אם השויון יוצא נכון היה שוה לי לחשב אותו, כל הוכחה מתמטית שוה לי כי יש לי הנאה ממנה – לפי זה אם דבר שוה בינו לבין עצמו הוא גם "שוה לי", מביא לי תועלת, שאני יודע ש-a שוה b (בעצם הידיעה יש תועלת והנאה). לא כמו בשפות נוספות שוה הוא דו-משמעי – שוויון מספרי (equality) וערך עבורי (worth).

בכל אופן, כאשר שני דברים שוים בגימטריא או שהם זהים או שהם הפוכים. בהשקפה ראשונה מלך המשיח שוה צדיק גמור (ותמוז) נשמע לי כמלמד שהם אותו דבר כנ"ל. את זה נשאיר להתבוננות פרטית, אולי זה הפוך – אולי מלך המשיח וצדיק גמור הם הפכים... כמה שוה רשע גמור? ימות המשיח. צדיק גמור שוה מלך המשיח ורשע גמור שוה ימות המשיח, שהוא גם אותיות המשיח ימות (כך בחז"ל – המשיח ימלוך ובנו אחריו ובן בנו אחריו, כמ"ש "ולפני ירח דור דורים"). ידוע מה הגימטריא של ימות, ג תמוז, אבל הוא גם בגימטריא "חי לעד וקים לנצח" – הדברים לא פשוטים, יש כאן דבר והיפוכו בנושא אחד.

אם משיח הוא כמו רבי עקיבא, שעד גיל ארבעים היה רואה תלמיד חכם ונושך אותו כחמור מתוך שנאת עם הארץ לתלמידי חכמים, יש איזו נקודה בתוך הלב שלו שלא אוהב צדיקים גמורים. כתוב בקהלת[מז] "אל תהי צדיק הרבה". צדיק גמור יכול להיות צדיק גמור של תניא – עליו לא מדברים, אין כאלה – ויכול להיות "צדיק הרבה" של קהלת, ומשיח לא אוהב כאלה, לכן משיח אומר "אל תהי צדיק הרבה". זה היה מאמר מוסגר.

יראת שמואל הרואה מיום הדין

כתוב כאן שאף אחד לא נמלט מיום הדין. איך זה שרבי עקיבא פוסק מלקות גם לשני הרביים שלו וגם לתלמיד שלו? כנראה מרגיש שהם מדי צדיקים. יש מכות כי אתה רשע ויש מלקות כי אתה צדיק. אצל חסידים יש המון סיפורים כאלה – מי שאמר איזה רוה"ק היו משכיבים אותו על השלחן ונותנים לו מלקות, מה, אתה צדיק?! מי יכול להרגיש שמגיעות לו מלקות כי הוא צדיק – או התלמיד שלו או הרבי שלו, בדיוק מה שיש כאן. ככה הוא רואה, זה מה שקורה בחדר החיצוני של בית גל עיני, בית יום הדין הגדול.

כנודע מפסוק "למה הרגזתני לעלות" [כאן מביא פסוק ששייך לשמו, שמואל. סתם שמואל הוא על שם שמואל הרמתי, שמואל הנביא, שמואל הרואה – היחיד שנקרא "הרואה". גם שייך לחדש תמוז, חוש הראיה, תיקון ראובן. אחרי שהוא נפטר בגיל בן בא שאול המלך, שהומלך על ידו, אל אשת האוב – הוא עצמו בער את האוב מהארץ, אבל כעת לא ידע מה לעשות, שמואל מת. בעלת אוב אחת נשארה-נמלטה בכל גבול ארץ ישראל, אחת שלא בער, והוא הלך אליה ובקש שתעלה את הרבי שלו. היא עשתה כן, וכאשר ראתה איך הוא עולה הוא אמר "למה הרגזתני להעלות אֹתי"[מח]. חז"ל[מט] מפרשים ששמואל פחד. הוא צדיק גמור, שקול כנגד משה ואהרן, למה הוא פחד? כתוב בחז"ל שהוא פחד כי היה נדמה לו שמעלים אותו מהקבר כי עכשיו הגיע יום הדין הגדול. הוא יודע שביום הדין הגדול אף אחד לא נמלט – גם אני, גם משה ואהרן – ולכן הוא פחד. משמואל לומדים שיום הדין הגדול הוא פחד עבור כולם. שוב, מה ראה רבי שמואל ויטאל שם? שגם רבי אליעזר וגם רבי יהושע וגם רשב"י לוקים.].

הלקאת המן בסמוך לתנאים

אח"כ היה מלקה את המן האגגי [לא סתם החזיון הוא בתוך ההיקף של פורים. קודם מכניסים את רבי אליעזר הגדול, אחר כך את רבי יהושע ואחר כך את רשב"י ללקות. פלא, הוא לא תמה עדיין מה קורה כאן – הוא עצמו מבין שגם הכי גדולים יכולים לקבל עונש, כי אף אחד לא נמלט מיום הדין הגדול. מה מוזר לו? שאחרי שלשת אלה מגיע בתור המן האגגי – כולם כאן בתור. כמה שוה המן האגגי? איננו. הוא באמת התכוון, כמו שאמרנו, ש"איננו שוה לי" – איננו שוה לעצמי, המן האגגי. כעת רבי שמואל ויטאל יוצא מהשויון שלו. למה? איזה תור עשו כאן? מזמינים קודם את רבי אליעזר, רבי יהושע ורשב"י ואחר כך את המן האגגי?! מה זה הדבר הזה?!].

והיה בני תמיה, מה זכות היה לו להמן, להיות נידון [לקבל תור למשפט] אצל ג' גדולי עולם הנז' [סמוך שלשת התנאים הגדולים ביותר. מה קורה כאן?]? ויאמרו [לרבי שמואל, שכאן מארח את כל יום הדין הגדול, ושואל את רבי עקיבא ואדם הראשון – איזה מן תור עשיתם?! דרך אגב, לפי מנהג חב"ד מכים דווקא ב"המן האגגי" או כאשר הוא מוזכר בתואר אחר – לו מגיעות מכות, לסתם המן לא. שוב, איך הוא בא אחרי שלשת התנאים? ענו לו:], לפי שמצדו הא', הסמוכה להם [יש לו בחינה שסמוכה לשלשת התנאים.], יצא משם רב שמואל בר שילת [אמורא בבבל, שכתוב שהוא "מבני בניו של המן"[נ]. מי זה רב שמואל בר שילת, מה המיוחד שלו? הוא מלמד תינוקות. כתוב ש-תינוק שוה משיח בן יוסף. כל תינוק של בית רבן מגלה את ניצוץ משיח בן יוסף, כל העולם כולו קיים "על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן"[נא]. רב שמואל בר שילת הכי מסור, מה מסופר עליו בגמרא? היה לו גן ליד הבית שלו, 13 שנה רצופות לא היה לו זמן להכנס לראות את הגן (גם שייך לחוש הראיה), כי יומם ולילה היה מסור למלאכת הקדש, לא לעשות את מלאכת ה' רמיה. אחרי 13 שנה פעם אחת הוא כן נכנס לגן, ואז בא רב, רבו, ושאלו "שבקת למהימנותך", עזבת את האמונה-הנאמנות שלך?! הוא אמר – גם עכשו, דעתי עלייהו. אמרו[נב] עליו את הפסוק[נג] "ומצדיקי הרבים ככוכבים".]

מתוך כך אפשר להסביר למה הוא סמוך לרשב"י, עליו כתוב "המשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע". מה ההמשך? "ומצדיקי הרבים ככוכבים". מצד אחד הוא סמוך להם, "מצדיקי הרבים" אלו הם "מלמדי תינוקות". העיקר הוא רב שמואל בר שילת. למה דנים אותו? קודם כל, אפשר ללמוד מכאן הרבה דברים. קודם כל, שכל מלמד – אם הוא מלמד טוב – הוא מבני בניו של המן. כלומר, בא לעשות תיקון של המן – לא סתם המן אלא המן האגגי – הוא "איננו", צריך להיות בחינת איננו. הוא גם שייך לשמואל כאן. יש כאן חזיון של שמואל, הביא את הפסוק משמואל הרמתי, "למה הרגזתני", וכעת מזכיר את רב שמואל בר שילת.

רמזי רב שמואל בר שילת

והוא הנידון עמהם ואינו המן עצמו כמו שאתה חושב [אמרו לו אדם הראשון ורבי עקיבא – אתה רואה כאן את המן האגגי, כנראה התלבש כמותו, אדם רואה לעינים, אבל באמת נמצא כאן מי שיצא ממנו, רב שמואל בר שילת. מה רואים? שגם הצדיק – רב שמואל בר שילת, נראה כמו המן האגגי. הוא יהודי צדיק, אבל הוא נראה כמו סבא רבא שלו, רשע מרושע.].

נאמר משהו על השם "רב שמואל בר שילת": רב שמואל בר שילת שוה 1521, טל ברבוע, "הוי' אחד" ברבוע, ששוה כל זך מילויי שם הוי' ב"ה[נד]. השם שילת הוא ראשי תבות "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[נה], והוא התיקון לאמירת המן "וכל זה איננו שוה לי" – לשון "שויתי", גם נצב מולי בשביל לראות. "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". מה התיקון של המן האגגי? רב שמואל בר שילת, "הוי' אחד" ברבוע, ואביו ראשי תבות "שויתי הוי' לנגדי תמיד". והנה, פלא, רב שמואל בר שילת שוה אחד פעמים המן האגגי (איננו)! אין פה רק המן האגגי אחד אלא 13 המן האגגי! והנה, אחרי 13 שנה, כשרב שמואל בר שילת נכנס לגנו ("באתי לגני"), אינו מסיח דעתו לרגע מתלמידיו – הם כנגד עיניו כל הזמן – "שוה לי" (ב"איננו שוה לי" יש יחס מספרי – "שוה לי", 351, משולש 26, שוה ג"פ "איננו", יחס של א:ג. ז.א. ש"שוה לי" הוא ג"פ המן האגגי! נמצא שיש כאן המן האגגי אחד, "איננו", 3 המן האגגי, "שוה לי", ו-13 המן האגגי, רב שמואל בר שילת, ס"ה 17, טוב, המן האגגי! הסדרה – 1 3 13 – היא סדרת מספרי הברית בדילוג, שהאבר ה"זה" שבה הוא רבי מאיר, ודוק). כמו "וחטאתי נגדי תמיד"[נו] ו"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – התלמידים לנגד עיניו תמיד, והמלמד צריך להחדיר בהם את תודעת "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

תרגיל: חבור רבוע ומשולש העולה רבוע

מה פירוש "שויתי"? מה שוה לי, איזו תועלת יש. למדנו על המושג "טוב"[נז], ואמרנו שלטוב האמתי-המהותי יש גם תועלת. יום הדין הגדול הוא הגילוי שכל הדברים שעשית הם דברים שוים – שכל מה שעשית שוה משהו, או שכר או עונש, אבל שוה. מה שהכי שוה הוא עד כמה קיימת "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ראשי תבות שילת. הפלא, גם פה יש פלא של חשבון, שלשון חז"ל הוא "רב שמואל בר שילת מבני בניו של המן" – רב שמואל בר שילת עולה "הוי' אחד" ברבוע, והתוספת, "מבני בניו של המן" עולה 595, משולש 34, וביחד, כל המשפט – "רב שמואל בר שילת מבני בניו של המן" = 2116 = 46² (= 4 פעמים תענוג, 23²). יש כאן נוסחה – משולש 34 ועוד 39 ברבוע עולה 46 ברבוע (שרש המשולש, 34 = טוב טוב; שני שרשי הרבועים, 39 ו-46 = 85 = 5 פעמים טוב, היינו רמז ל-7 פעמים טוב של מעשה בראשית לפי חלוקת ז-הב). אנחנו עושים תרגילים – מי יכול למצוא לי, שיהיה שוה לי... על התרגיל ב"ואביטה" הבטחנו את כל הספרים של גל עיני, על זה אני לא מבטיח... כעת התרגיל הוא למצוא את משפחת המשוואות, על דרך משולש 34 ועוד 39 ברבוע עולה 46 ברבוע – המשוואה של "רב שמואל בר שילת מבני בניו של המן": "רב שמואל בר שילת" הוא 39 ברבוע, "מבני בניו של המן" משולש 34, וביחד 46 ברבוע.

צדיק גמור בלבוש רשע גמור

נחזור: מכל דבר כאן לומדים הרבה. לומדים למה בתור של יום הדין הגדול המן האגגי נכנס מיד אחרי רשב"י. על אף החידוש הגדול הנראה לעינים, שמי שבאמת דנים הוא רב שמואל בר שילת, בכל אופן הוא נראה כמו המן האגגי. כלומר, מרשע גמור יוצא צדיק גמור, ואותו צדיק גמור דומה לרשע גמור. קשור למה שדברנו קודם – צדיק גמור, רשע גמור, מלך המשיח.

דינו של "חכמים"

אח"כ הכניסו לדון בחדר הנז' את חכם א' שהיה נק' שמו חכמי"ם [כל אחד שמזמינים להכנס ליום הדין הגדול, למשפט, מכריזים את מי מזמינים. כמו שיש היום בכל משרד שאומר מי עכשיו בתור. כעת שומעים – 'יכנס חכמים'.]. וישאל עליו, מי הוא זה? ויאמרו לו, "מאן חכמים? ר' מאיר" [מאמר חז"ל מפורש, שכל פעם שכתוב במשנה "חכמים" סתם היינו רבי מאיר[נח]. דברנו על רבי מאיר, שייך לחוש הראיה של חדש תמוז.].

המן האגגי – סוד הצלם בין רבי מאיר לרשב"י

המן האגגי (רב שמואל בר שילת) הוא בין רשב"י לרבי מאיר – כנראה שהוא סוד הצלם שמחבר את רשב"י ורבי מאיר[נט]. רשב"י ורבי מאיר הם שני תלמידיו הגדולים של הדיין השני, רבי עקיבא. היו לו חמשה תלמידים כנגד הנרנח"י של עצמו – רבי שמעון הוא היחידה ורבי מאיר הוא החיה. מי אמר על עצמו שהוא המשיח? רבי מאיר[ס]. אם המן האגגי ביניהם, בין היחידה לחיה, בין ה-ם של הצלם ל-ל – הוא צלם בפני עצמו, בין ה-ל ל-ם, בין רבי מאיר לרבי שמעון. "צדיק באמונתו יחיה"[סא], ב אמונות, שתי אמונות – האמונה של החיה היא אמונה בהתחדשות הבריאה בכל רגע ואמונת היחידה היא התקשרות בעצמות ה'[סב]. רבי מאיר, "שמאיר עיני חכמים" ובעצמו נקרא חכמים, הוא המקיף דחיה. גם היארצייטים שלהם סמוכים – רבי מאיר בפסח שני ורבי שמעון ב-לג בעומר. היארצייטים עולים – מה-ל של הצלם דרבי עקיבא ל-ם שלו. כל התקופה הזו שייכת לתלמידי רבי עקיבא, רק שהם, רבי מאיר ורבי שמעון (יחד עם עוד שלשה תלמידים), חיו – החיה היא רבי מאיר והיחידה רבי שמעון, וביניהם יש צלם של מקיף המן האגגי (י"ל מלשון גג, סוד הגלגלתא שבין האוירא שבתוך הגלגלתא ושם מאיר הדעת דרדל"א, רבי מאיר, לבינה דרדל"א השורה על גבי הגלגלתא, סוד ה"אובנתא דלבא", רבי שמעון, וד"ל).

המן – ה"פסיק טעמא" בין שמות הוי'

אם כן, מה הוא הצלם של המן האגגי? האמונה של רבי מאיר, המקיף הקרוב, האמונה בהתחדשות הבריאה בכל רגע, היא אחרי הצמצום. האמונה של היחידה היא התקשרות לה' לפני הצמצום – משם בא כח המסירות נפש, שם אתה מת ("'אדם כי ימות באהל' – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליה"). למה המן האגגי באמצע? כעת מבינים מי הוא בכלל. המן האגגי, שרצה להשמיד את כל עם ישראל, הוא ה"פסיק טעמא" בין "הוי' הוי'", סוד הצמצום הראשון, ההעלם וההסתר של אור אין סוף ב"ה מן הנבראים. ההפסק בין היחידה לחיה הוא שרש המן האגגי.

 הכרעת ההלכה כרבי מאיר

מה שמענין כאן, שלא קוראים לרבי מאיר בשמו אלא חכמים, "מאן חכמים? רבי מאיר". כמה שוה רבי מאיר? 463. כמה שוה חכמים? 118. מה ההפרש ביניהם? 345, משה. רואים מכאן שרבי מאיר הוא משה-חכמים. מכנים אותו חכמים, לרמוז שהוא בעצם משה רבינו[סג], ומשה רבינו הוא בעיקר סוד החיה (משה = יה, שם החכמה, פעמים חיה, דרגת החכמה), אבל הוא שואף לסוד היחידה (סוד "ישמח משה במתנת חלקו" – "ישמח משה" היינו משה-משיח, "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" שעולה 703, המשולש של 37, יחידה)[סד]. מה זה אומר לגבי רבי מאיר? למה במשנה רבי כינה את רבי מאיר חכמים? לא רק שהוא כינה אותו חכמים, אלא סתם משנה כרבי מאיר. למה עשה כך? כי רצה לפסוק הלכה כמותו. רבי מאיר לא עמדו חבריו על סוף דעתו, כי הוא בחינת יחיד והם רבים ו"יחיד ורבים הלכה כרבים". רבי רצה להתחכם, לכן אמר סתם משנה כמותו וקרא לו חכמים – נתן לו כח של רבים.

יחיד הוא עולם האצילות ורבים הם עולמות בי"ע[סה], והלכה כמו המציאות למטה. השיטה של רבי היא לקרוא לרבי מאיר "חכמים" ולסתום את המשנה כמותו, וכך לתת לו כח של רבים. מי הוא משה? היחיד שביחיד, הכי עליון – אין יחיד כמו משה רבינו. גם אם משה רבינו היה יושב בסנהדרין, וכל הרבים היו נגדו (נגד שיקול דעתו, לא נגד נבואתו), קיים הכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים". מיהו רבי מאיר? הוא שוה משה-חכמים. בפרשה הקודמת משה היה צריך להסמיך שבעים זקנים, חכמים – יש להם מעלה, אף שמקבלים רק ממשה, ובלי משה גארנישט, אבל עכשיו הם רבים ואם משה נגדם (בשיקול הדעת) לכאורה הלכה כמותם. מיהו רבי מאיר, בחינת משיח בין כל התנאים? אחד שהוא גם יחיד וגם רבים, נושא הפכים – גם משה וגם חכמים, בגימטריא רבי מאיר. זה נוסך אור על ההמשך כאן.

רבי מאיר ותלמידיו – בעלי תשובה

[שוב, מכריזים במכשיר 'יכנס חכמים'. רבי שמואל שואל מי הוא חכמים, ועונים לו "מאן חכמים? רבי מאיר".] וידינו אותו ויצא זכאי בדינו [פלאי פלאות, עד עכשיו כולם קבלו מלקות, אף אחד לא נמלט מגל עיני חוץ מרבי מאיר – לא רבי אליעזר, לא רבי יהושע ולא רשב"י ולא המן האגגי דהיינו רב שמואל בר שילת זכותו יגן עלינו. רק אחר כך נכנס רבי מאיר ודנים אותו. לא סתם, דנים אותו! והוא יוצא זכאי. כל הכבוד לדיינים האלה, שיש אחד שמזכים אותו. אם לא היה אף אחד שמזכים אותו היה כמו בית דין שכולם לכף חובה. אחד זכאי מצדיק את כל העונשים, רבי מאיר שיוצא זכאי מצדיק את כל המלקות שקבלו הקודמים (והבאים אחרי כך).

מי קרא פעם את סדר הדורות? כאשר רבי מאיר היה צעיר היה לו נסיון[סו] התכוונתי שיכתבו את הסיפור של רבי מאיר מתוך סדר הדורות לא הסיפור שבהערה הבאה שלא שייך לכאן, שם מסופר שלמד אצל רבי עקיבא לא אצל רבי מאיר - תתקן, ואחר כך גם לתלמידו – סיפור מדהים של פיתוי כמו יוסף הצדיק ואשת פוטיפר. בדיוק מה קרה שם תקראו בסדר הדורות. בכל אופן, רבי מאיר הוא גם דמות של בעל תשובה, דווקא על הענין הזה של זנות בגימטריא רבי מאיר (דהיינו שהוא התיקון של קליפת הזנות)! מי התלמיד שלו? רבי נתן צוציתא תכתוב את הסיפור של תלמיד רבי מאיר, לא משנה אם קוראים נתן כו' או לא, הזונה מרומא שבאה להתגייר חפשה אותו בבית של רבי מאיר כך מובא, לזאת היתה הכוונה שהטלית-קטן הצילה אותה ואח"כ הוא זכה לשאת אותה בקדושה. למה הסיפור הזה קרה אצלו? כי מאפיין את בית המדרש של רבי מאיר. כנראה שכל תלמידי רבי מאיר, כל הבית מדרש, היו חבר'ה כאלה. היחיד שיוצא זכאי ביום הדין הגדול הוא רק רבי מאיר.

ועוד אפשר לומר שהסיבה שדווקא רבי מאיר יצא זכאי, כי הוא מסר את נפשו כדי להוציא את רבו, אלישע בן אבויה-אחר, מתוך הגיהנם[סז]. היות והוא הציל את רבו – לא ראוי שיקבל עונש (על פי רבו, רבי עקיבא), מדה כנגד מדה.

רבי שמואל ויטאל ורבי מאיר

מי חוזה את החזיון כאן? רבי שמואל ויטאל. קודם התפלא מכך שמכניסים את המן האגגי אחרי שלשת התנאים הגדולים. עכשיו מכניסים את רבי מאיר ומזכים אותו. הוא לא פונה לדיינים ושואל מה זה – לא יפה לומר 'למה זיכתם אותו?', ברוך ה' שמזכים מישהו... אבל הוא קצת מקנא בו, אז הוא מתגרה בו:

ואז דיבר בני דבר א' [לא כותב מה הוא אמר. רבי שמואל ויטאל אמר משהו.]. ויגער בו ר' מאיר [רבי מאיר גער ברבי שמואל.]. ויקצוף בני [התחיל להתלקח משהו בין רבי שמואל ויטאל שרואה את כל זה לרבי מאיר שיוצא זכאי. למה כעס עליו? כי גער בו. הוא אמר ווארט, בסדר, ווארט, נישט געפערליך. אז רבי מאיר גער בו, והוא כעס למה גוער בי.]. ויאמר לו ר' מאיר [שוויא שוויא, הכל בסדר], מצחק אני עמך, [למה?] כי אנחנו קרובים בנשמותינו ואנחנו משורש אחד [הכל כאן בחלום חזיון לילה. היחיד שיוצא זכאי, רבי מאיר – מתברר שהוא משרש חוזה החזיון.].

הכי מענין כאן, מה שאפשר ללמוד מכאן, שאם אנחנו מאותו שרש יכול להיות שמח בינינו... הולך כאסח. [בצחוק.] הכל בצחוק – מצד רבי מאיר זה צחוק, אבל רבי שמואל ויטאל לא מבין שזו בדיחה. אני צועק עליך, גוער בך, כי אנחנו מאותו שרש. אז מה אם אנחנו מאותו שרש, למה זו סבה לצעוק עליך? כי אם אנחנו מאותו שרש, כאשר אני צועק עליך אני צועק על עצמי – אתה רע, רשע, משוקץ, מתועב, מנוול, כמו שכתוב בתניא[סח]. כשאנשים צועקים אחד על השני יתכן שזה מפני שהם מאותו שרש. גם בחיק המשפחה יכול להיות, אם האיש והאשה יותר מדי מאותו שרש – יכול להתבטא בקצת צעקות. דווקא שרש של רבי מאיר, שרש מאד מיוחד. כבר אמרנו שרבי חיים ויטאל, האבא, הוא משרש רבי עקיבא. הבן, רבי שמואל ויטאל, יוצא שהוא משרש רבי מאיר תלמידו – מתאים, אלה שני דורות, אבא ובן ורב ותלמיד.

מה שצריך לצאת מכל הלימוד שלנו היום, החזיון הזה, יותר ויותר להעריך את רבי שמואל ויטאל. עד כאן ידעתי שרבי חיים ויטאל הוא משיח בן דוד, משהו גדול מאד, אבל את גדולת הבן שלו לא הכרתי. הוא גם זכה לכל החזיון הזה, וגם רבי מאיר – שהוא חכמים – אומר שהם מאותו שרש. אנחנו מאד אוהבים את רבי מאיר, ראשי תבות "רוח אפינו משיח הוי'"[סט]. את המלים האלה כתב מפי ירמיהו ברוך בן נריה, השוטר כאן.

בטוש התלמידים על ידי הרב

וידבר לו דברי פיוסים [אחרי שאמר שרק צחקתי עליך, אני גוער בך כי אנחנו מאותו שרש, אותו אחד – רבי מאיר אומר לו דברי פיוסים. מה השמחה הכי גדולה של חסיד? מה עושה חסיד הכי שמח? שהרבי מבטש אותו, שהרבי צועק עליו. למה? אם הרבי צועק עליו הוא מבין שיש לנו קרבה. הצעקות הן סימן מובהק של קרבה. כאן לא סתם קרבה, אלא שאנחנו מאותו שרש – כמה שאנחנו מאותו שרש ככה אני יותר צועק עליו. זה גם לימוד מאד חשוב בשביל מלמד, שאם לפעמים הוא צועק על התלמידים, אפילו מרביץ להם – היום אסור להרביץ אבל אצל רב שמואל בר שילת לא היה אסור – כמה שהוא מכביד, מבטש את התלמיד, זהו סימן של קרבה עצמית. רק שהתלמיד לא תמיד מבין זאת. לכן כתוב שהרב צריך לומר לו את זה, צריך לפייס אותו – אחרי שהוא צועק עליו ומרביץ לו הוא צריך לפייס אותו, להסביר לו שהכל רק היה דרך צחוק וקרבה, כי אנחנו מאותו שרש.].

אצל מי ראיתי זאת? אצל ר' אשר. הוא היה קרוב לכולם, צעק על כולם. נשמה כללית... מי זה רב שמואל בר שילת בכתבי האריז"ל? גלגול של השופט שמגר בן ענת. מוזכר במאמר עליו באשא עיני[ע]. מה הרמז לקשר ביניהם? שמגר בן ענת הכה שש מאות איש מפלשתים ב"מַלְמַד הבקר"[עא]. "מלמד הבקר" לשון מְלַמֵּד – לרב שמואל בר שילת היו כנראה סך הכל שש מאות תלמידים[עב], והוא הרביץ לכולם... הרי הוא היה אתם כל היום וכל הלילה. לפי דרשה זו, מהו "מלמד הבָּקָר"? מתי מקבלים את המכות הראשונות? בהשכמת הבֹּקֶר.

מארור לברוך

שוב, רבי מאיר אמר דברי פיוסים לרבי שמואל ויטאל. כל פרט כאן הוא פלאי פלאים, מענין מאד. מי השוטר כאן? ברוך בן נריה. אחרי שגמרו עם כל מי שהיה בתור באותו יום, כדי לסיים את היום קראו לשוטר בעצמו. אתה נותן מכות לאנשים, בפקודתנו, אז בא נדון אותך. רבי מאיר יצא זכאי – בנין אב, בא ללמד על הכלל, שגמרנו. בכל אופן, צריך לדון את השוטר[עג]:

אח"כ דנו את ברוך בן נריה ואמרו לו, הנה בתחלה היית ראוי ליקרא ארור, ע"י ענין א', ואח"כ נכנסת בכלל ברוך וצריך שתקבל עונש על הזמן הראשון [כאן אלה קצת דברים נסתרים. ברור מכאן שברוך בן נריה – לפי הסיפור הזה, סך הכל זהו חזיון – הוא גם בעל תשובה. אומרים לו שצריכים לדון אותו על התקופה הראשונה, לפני שנעשה ברוך. מי היה ארור ונכנס לכלל ברוך? אליעזר עבד אברהם[עד]. קצת רמז שברוך הוא משרש אליעזר. בכתבי האריז"ל[עה] אליעזר עבד אברהם הוא שרש מאד גדול, ששייך בסוף למשיח בן דוד – דרך בניהו בן יהוידע וכו'. זהו גם אחד הגלגולים הכי אהובים על האריז"ל ורבי חיים ויטאל.].

מה הרמז שפעם היית ארור? שקוראים לך ברוך... אם השם שלך ברוך, סימן שפעם היית ארור. זהו גם כלל גדול. אפשר ללמוד מכל דבר טוב, שמשבחים אותך עליו כמה אתה צדיק, סימן שפעם – בגלגול זה או בגלגול אחר – היית הפוך (היינו פירוש – שבעים פנים לתורה – למאמר חז"ל המובא בתחלת התניא, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", תחשוב שבודאי בגלגול קודם, או אף בגלגול הנוכחי, היית באמת רשע). "ברישא חשוכא והדר נהורא"[עו], ועצם העובדה שכעת משהו מאיר סימן שהוא "כיתרון האור מן החשך"[עז] – ככל שמאיר יותר סימן שפעם היה חשוך יותר. שייך בדיוק לנושא שלנו של אפל ומואר[עח] – המואר יוצא מהאפל, האפל הוא הפוטנציאל והמואר הוא המימוש. היית ארור וצריך לדון אותך על הארור שלך[עט].

כמובן שהדבר הזה שייך יותר ויותר במהפכה הרביעית[פ], כי הכי ארור שהופך לברוך הוא גר שמתגייר. הוא נקרא "גר שנתגייר", כל הזמן בפוטנציאל להיות גר[פא], אבל הפונציאל הוא אפל – גם לשון "אפילֹת הנה"[פב], לשון איחור[פג], האור, המימוש, יבוא לאחר זמן. מגיע יום הדין הגדול, ורוצים לדון אותך על העבר שלך לפני שעשית תשובה, כשהיית ארור. אף על פי ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[פד], מצד התאים הביולוגיים שלך יש עדיין זיקה למה שהיית. ביום הדין הגדול אף אחד לא נמלט, ואף כשיש שינוי מהותי בפנימיות החיצוניות לא נמלטת – דנים אותך על הגוף[פה]. גר שנתגייר הוא "כקטן שנולד" ובעל תשובה כאדם חדש – כמו שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה[פו] – אבל הגוף נשאר, ועליו דנים אותך. כנראה ב"מעבר יבק", יום הדין הקטן, דנים רק על הנשמה. ביום הדין הגדול, לאחר התחיה של נשמה בגוף – שישאר, כפסק הרמב"ן[פז], ולא יתבטל כדברי הרמב"ם[פח] – צריך לדון-לזכך את הגוף על הארור שלך.

 עקירת הרע מהשרש

אמר ברוך [איך הוא הגיב? עוד דבר יפה, שביום הדין הגדול יש רשות לנידון להגיב – זהו בית משפט שאתה יכול ללמד סנגוריה על עצמך בכל שלב.], כיון שכבר נכנסתי לכלל ברוך ע"י ירמיה הנביא קרובי [לא גר, קרוב משפחה של ירמיהו הנביא – ירמיהו היה כהן, וגם ברוך הוא כהן, מאותה משפחה, הכי מיוחס בעם ישראל. הייתי באמת ארור – משמע מכאן שהיה רשע, גם כהנים יכולים להיות רשעים – אבל קרוב המשפחה שלי, ירמיהו הנביא, החזיר אותי בתשובה וכעת אני ברוך. אי אפשר לדון אותי על מה שהייתי ארור, "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים"[פט]. ויש לדייק שהוא מקפיד להזכיר את זכות רבו בחזרתו בתשובה – חסיד מלמד סניגוריה על עצמו בזכות הרבי שלו. דווקא הבטול לרבי מוחק את הארור של העבר לגמרי.], נעקרתי מכל מה שקדם [יש פה עקירה מהיסוד – גם ממה שאמרנו כרגע, לגבי חיצוניות וגוף, נעקרתי (בזכות רבי ירמיהו הנביא).].

ואז פטרוהו מן הדין [כל פרט כאן הוא חידוש: את רבי מאיר לכתחילה פטרו, בלי ויכוח – פטרו אותו ב"אור ישר". כאן לא כתוב שזיכו אותו אלא שפטרו אותו – לא יכלו לשלול את הטיעון שלו (ויש לומר שהדיינים הבינו שאם רוצים לשלול את הטיעון שלו יצטרכו להזמין לעדות את הרבי, ירמיהו הנביא, וזה לא בא להם...). יתכן שעדיין בחיצוניות נשאר משהו, אבל הטיעון שלך כל כך חזק – חזרתי בתשובה, כעת אני ברוך, זהו שמי והוא מהותי עכשיו, ונעקרתי מהרע שלי. קבלו את הטענה שלו ופטרו אותו לשלום. בסדר, שנים יצאו זכאים – רבי מאיר וברוך בן נריה, כל אחד בצורה אחרת. ורמז נאה לקשר ביניהם: רבי מאיר בעל הנס משלים את ברוך בן נריה ל-1225, הרבוע של 35 שהוא הוא המשולש של 49 בגימטריא "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" ("זה שמי לעלם" התקיים אצל ברוך בן נריה שלא זכה לנבואה, "וזה זכרי לדר דר" התקיים אצל רבי מאיר, "מאן חכמים? רבי מאיר") = "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים", ודוק.

ואפשר לומר שהכניסה של ברוך בן נריה "לכלל ברוך", מלבד ההצטרפות לצדו של ירמיהו, מצדיקה את פטירתו מן הדין, משום שבניגוד לרבו שהיה נביא, ברוך לא קבל שום 'תגמול' של נבואה על צדקתו. הוא היה ממש "אין"[צ]. כלומר, מצד מסירות הנפש שלו היה ראוי לקבל נבואה, ולמרות זאת לא קבל. לכן, מאחר שגם ככה היתה לו במשך כל החיים עגמת נפש על כך – לא היה מתאים להלקות אותו.

הציור שיוצא מחז"ל על סוף ימיו הוא שהיה זקן וחלוש כל כך שאפילו לא היה מסוגל לעלות על עגלה שתקח אותו לארץ ישראל (מה שהיה מסוגל יעקב אבינו בגיל 130, כאשר ירד למצרים), וממילא מובן מדוע לקחו דווקא אותו לשוטר – הוא לא יכה חזק כל כך[צא].].

כל הדמויות בחלום – אביו של החולם

וישאל להם [רבי חיים מספר על בנו רבי שמואל, שבסוף שאל את הדיינים, אדם הראשון ורבי עקיבא:], מפני מה אין אבי יושב פה עמכם [לומדים שיש לו הערכה עצומה לאביו, מחשיב את אביו כמו אדם הראשון ורבי עקיבא. אולי גם רומז למה שאמרנו בהתחלה, שבית דין צריך להיות שלשה – מי ראוי להיות שלישי? רבי חיים ויטאל.] והנה הוא בעל הבית הזאת [חוץ מזה שהוא ראוי, מה אתם עושים פה, בבית שלו? אם יום הדין הגדול בבית שלו הוא צריך להיות מאן דאמר]? ויאמרו לו, וכי אין אתה [יודע [כך צריך להיות.]] שהוא הוא רבי עקיבא [כמו שהאריז"ל אמר בכל דרושיו לתלמידו המובהק, כנ"ל.] א"כ, הרי הוא כאילו הוא עצמו יושב פה [פעמיים מסבירים לו: קודם היה שהמן האגגי הוא רב שמואל בר שילת, הכי רשע בעולם הוא צדיק גמור. כעת כתוב שרבי חיים ויטאל הוא רבי עקיבא – שניהם צדיקים גדולים, מאותו שרש. יוצא בסוף שמי שמקבל כאן הכי הרבה צל"שים בחזיון הוא רבי חיים ויטאל עצמו. זהו ספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, ורוב החזיונות שלו מגלים את גדולת נשמתו, וגם החזיון הזה של בנו.].

ועוד, כי אביך הוא ג"כ אדם הראשון [שניהם אבא שלך. מה נלמד כאן? כל מה שאדם רואה בחזיון, דמויות, צדיקים – הכל אבא שלו. אבא שלו מתלבש בכל מיני צורות שונות. אם זהו חלום אמתי, חזיון אמתי, אלה באמת דמויות שמאותו שרש. אבא שלך הוא רבי עקיבא והוא גם אדם הראשון. בסנה, משה רבינו שמע לראשונה את קול ה' מדבר אליו בקול אביו עמרם, כדי לא להבהילו, ועד"ז ה' קרא לשמואל בהיותו בקולו של עלי רבו, אביו הרוחני. כאן אין רבי שמואל ויטאל מזהה שבעצם מדובר באביו עד שלא מגלים לו. נמצא שיש בזה שתי דרכים הפוכות, או שה' מסתתר בדמות-קול האב או שהאב מסתתר בדמות אחר השייך לשרש נשמתו. בין כך ובין כך על הנביא או החוזה לגלות מי המסתתר במי, מי המתלבש ומי המלביש, או שהאב הוא המתלבש, כמו בסיפור שלנו, או שהאב הוא המלביש, כמו אצל משה ושמואל.], העומד פה [משמע שלא הם ענו לו, אלא ענו לו מן השמים – כמו שאלת חלום. קודם ענו לו – אינך יודע שאביך הוא רבי עקיבא?! אחר כך אמרו שהוא אדם הראשון. (רבי עקיבא יושב והוא עומד.) כן, אולי זה גם דיוק, שלדון את היהודים צריך ישוב הדעת. את הגוים דנים בעמידה – עמידה היא תוקף.].

ויאמר להם [למישהו בשמים שענה לו: למה אתה אומר שאבי מיוחד בכך שהוא שייך לאדם הראשון], גם כל הנשמות כלולות באדם! ויאמרו לו, אינו דומה כי שאר הנשמות הם דרך כללות נכללים בו [כל אחד הוא פרט קטן שכלול בנשמת אדם.], אבל אביך [אינו הארה פרטית, אלא] הוא אדם בעצמו, מהיותר מובחר ומשובח שבו.

עד כאן חזיון אחד, שהוא הפלא ופלא. כמו שאמרנו, מכל פרט אפשר ללמוד הרבה דברים. איך הגענו לזה? כי חזיון בכלל הוא החוש של חדש תמוז – חדש של חזיון, של ראיה.

ג. מתוך "זה איננו שוה לי" – "הנה זה בא"

סדרת "הנה-זה-בא"

נחזור לפסוק של תמוז, "וכל זה איננו שוה לי": למה המן שמח שהגורל שלו נפל על חדש אדר? כתוב שידע שמשה רבינו הסתלק בו – "זה איננו", ה"זה" (משה שנתנבא ב"זה", וכן משה במ"ק = זה) איננו, וזה "שוה לי", טוב בשבילי, אם ה"זה" הסתלק הוא יפנה לי מקום. הרי אני עצמי סוד הצמצום – כמו שלמדנו – פינוי מקום. את מי שתופס את המקום – משה, זה, גילוי אלקות – צריך לסלק.

אבל עדיין התמיהה במקומה – איך לוקחים כזה פסוק, מפי המן הרשע, ועושים ממנו הכח האלקי שבורא את חדש תמוז, שכולו בסימן "זה איננו שוה לי". איך יכול להיות? חוץ מזה שכבר הפכנו את הביטוי משלילה לחיוב, ש"זה איננו" כן "שוה לי", צריך לתת משמעות חיובית. ההיפוך שעשינו היה עדיין טוב להמן, אבל איך אני יכול לקרוא את הפסוק שיהיה טוב ליהודים? על מלך המשיח כתוב[צב] "קול דודי הנה זה בא" – למדנו בדרוש בלקו"ת[צג], ש"קולי דודי" שוה צלם. שלש המלים "הנה זה בא" רומזות לנוסחת העצרת – נוסחת הצירופים של כך וכך אבנים בונות כך וכך בתים, "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים" וכו'. הנוסחה היא מכפלה של מספר האבנים – אחת כפול שתים כפול שלש וכו'. מה זה 5 בעצרת? 120, החצי שלו 60, "הנה". מה זה 4 בעצרת? 24. מה החצי שלו? "זה", 12. מה זה 3 בעצרת? 6, החצי שלו 3, "בא". כלומר, "הנה-זה-בא" היינו סדרת העצרת שיורדת מ-5 ל-4 ל-3 – כל פעם החצי.

"זה בא" – המעבר מעולם הזה לעולם הבא

מה פירוש "זה בא"? אנחנו יודעים, כמובן, שהרבי מאד אהב משפט זה – אמר שהולך על משיח, "הנה זה בא" וכבר בא, לשון עבר. מה המלים "הנה זה בא"? "זה" עולה ד פעמים "בא" ו"הנה" עולה ה פעמים "זה". "הנה" היינו גילוי, ומה הגילוי? "זה בא". הכל הוא "קול דודי", הצלם. עד עכשו פרשנו ש"זה" היינו נבואת משה רבינו, מורה באצבעו – אצבע יד ימין, שמראה, חוש הראיה, על גילוי אלקות. אבל כעת נפרש אחרת – הרי "גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים" (יש "זה" של הקדושה ולעומתו של "זה" של הקליפה) – "גם את זה לעמת זה" = ז פעמים זה ברבוע, ובו זה אותיות (נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא ז פעמים זה)! מה פירוש "זה בא" – יש שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא. "זה בא" אומר מעבר, "יום הדין הגדול", המעבר מ"זה" ל"בא", מעולם הזה לעולם הבא.

במפרשים על פי קבלה, כמו עמק המלך ועוד ספרים קדושים, יש שתי דעות לגבי יום הדין הגדול – או רק יום אחד, המעבר בין "שית אלפי שנין" ל"חד חרוב", או שכל היום השביעי, כל ה"חד חרוב", כל האלף שנים שהם התגמול, השכר, נקרא "יום הדין הגדול". שוב, או יום אחד בין ששת האלפים, שהם ע"ד ששת ימי החול, לשבת, או יום השבת עצמו. הנפקא מינה – האם הוא מדת הדין, או שהוא "חד אריך", שבת היא יום ש"כולו טוב" ויום ש"כולו ארוך". אם מדובר בכל האלף השביעי, אף שהוא אורות דתהו, הוא בעיקר נקרא עולם השכר – העונש נגמר, אבל השכר הוא נצחי. אם יום הדין הגדול הוא כל אלף השנים העיקר הוא שכר, חסד, "[יום הדין] הגדול" (גדול הוא כינוי של חסד, ודווקא חסד דאריך, יום שכולו ארוך. על אריך, עתיקא, נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", כלומר שגם "הדין" של "יום הדין הגדול" נכלל בימין, בחסד, ועד שהוא התגברות החסדים, כמבואר בדא"ח), ואם הוא יום אחד, מעבר, העיקר הוא הדין, "[יום] הדין [הגדול]". יש כאן שני פירושים אך "אלו אלו דברי אלהים חיים" – שתי בחינות של יום הדין הגדול, שני פנים של גל עיני, אחד יותר דין (שיפוטי) ואחד יותר חסד נצחי.

כוונת המן וכוונת היהודי ב"זה איננו שוה לי"

אז מה פירוש "הנה זה בא"? "הנה", עכשיו, הרגע שה"זה" הופך להיות "בא" – עולם הזה הופך להיות עולם הבא. לפי הרמב"ן[צד] עולם הבא הוא גם למטה בגשמיות, אבל הוא עולם הבא – "כימי השמים אל הארץ"[צה]. אם ככה נפרש את "זה" בפסוק "זה איננו שוה לי", לא "זה אלי ואנוהו" או "זה הדבר אשר צוה הוי'", אלא ה"זה" של העולם הזה. הפגם של תמוז הוא בחוש הראיה, בו צריך שמירת העינים יותר מכל חדש אחר. ממה צריך שמירה? מה"זה", גם ממסך המחשב, גם חלק מהעולם הזה. צריך הרבה שמירה, הרבה סיעתא דשמיא, שה' יעזור לנו לא ליפול בפיתויים של העולם הזה. צריך לצאת מהעולם הזה ולהגיע לעולם הבא. איך אני, היהודי, מכוון ב"וכל זה איננו שוה לי"? המן מתכוון ל"זה" של הקדושה, אבל אני, היהודי, צריך להתכוון ל"זה" של הקליפה, לשקר של העולם הזה שנקרא עלמא דשיקרא.

אם אני מצליח לסלק את הפיתויים, שהם הדמיון בעצם – מה שלמדנו על כח המדמה, כח המדמה של העולם הזה – כלומר ש"זה איננו", אני מבטל אותו, זה באמת "שוה לי". מה שוה? שכר של אלף שנה, של העולם הבא. אז הצלם, שהוא ממוצע מחבר, יהיה "קול דודי הנה זה [הנה הנה ה'זה'] בא", באמת ה"זה" של הקדושה יבוא – אבל קודם צריך לסלק את ה"זה" דלעומת זה, ה"זה" של העולם הזה. איך אומרים העולם הזה בלשון הגמרא? עלמא דין. תמיד מסבירים שלשון דין היינו דינין, לגריעותא. גם כתוב בקבלה[צו] שהעולם הזה הוא שמיטת הגבורה, השמיטה השניה של מדת הדין. צריך לעבור אותו בשלום ולהגיע לתפארת, לרחמים. שמיטת החסד כבר היתה.

שמות העולם הזה

לעולם הזה יש בחז"ל שלשה כינויים: "עלמא דֵין" (שהזכרנו, אותיות דִין), "האי עלמא" ("האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא", "חיזו דהאי עלמא"[צז], שייך לחוש הראיה), עלמא דשיקרא (שכבר נותן 'ערך' לעולם הזה). נסדר אותם כנגד ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת: "האי עלמא דאזלינן מיניה"[צח] שייך לחתונה[צט], ו"חיזו דהאי עלמא", שייך לראיה-ראובן-ימין; עלמא דֵין לשון דִין, גבורה; "עלמא דשיקרא" הייונ הלעומת זה של "תתן אמת ליעקב"[ק], תפארת ופנימיות היסוד.

הגימטריא שלהם ממש פלאית – האי עלמא, עלמא דין, עלמא דשיקרא – עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (אמרנו שגימטריאות הן או אותו דבר או דבר והיפוכו). כוונה מפתיעה לק"ש – לסגור את העינים מה"לעֻמת זה" של "שמע ישראל". לפי זה קיום מצות ק"ש הוא במקום נהר דינור (שבו טובלים כדי להעביר את טומאת החיזו דהאי עלמא). עלמא דין עלמא דשיקרא ראשי תבות עד – שני עדים, אבל שני עדי שקר. האי עלמא ר"ת עה, עד עם הכולל – "על פי שנים או על פי שלשה עדים" – יש בו משהו נוסף, ב"לעֻמת זה". רק ראשי התבות יחד – עד עד עה – הם הלעומת זה של "אין עוד מלבדו" (כמו שהכל יחד הוא הלעומת זה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

ד. שאלות ותשובות והשלמות

סימן לחלום אמתי

[איך יודעים שזהו חזיון אמתי? איך הוא זיהה את רבי עקיבא ואדם הראשון בחלום?] הרבה פעמים רואים מישהו בחלום ויודעים מי הוא. בסוף הוא מדבר "איתם" ועונים לו – מדבר עם בעל החלום. אם זה צדיק זהו משהו אמתי.

חזיון – ממוצע בין תורה לשינה

אמרנו ש"יום הדין הגדול" שוה "אנכי הוי' אלהיך". כמה שוה חזיון? אנכי, ט ברבוע[קא]. מתן תורה מתחיל מחזיון. הפסוקלד אומר "חזיון לילה" (אנכי לילה). כמה שוה? יש מחלוקת בחז"ל[קב] לשם מה נברא הלילה – לגירסא או לשינתא. הלילה או בשביל לימוד או בשביל שינה, ומה מחבר אותם? חזיון, חזיון לילה, הלימוד של השינה. כמה שוה "חזיון לילה"? יוסף הצדיק. הערך הממוצע של "זה איננו שוה", יוסף-יוסף-יוסף. עד עכשיו אמרו לפני השינה "חלומות חסידיים", כעת אפשר לומר "חזיונות חסידיים"...

תקון רבי עקיבא את עברו

[מה קרה עם ארבעים שנה שרבי עקיבא היה עם הארץ?] כעת הוא מתקן, כשדן עמי הארץ. תלמידי חכמים הוא ודאי אוהב כעת, ובזכות ההתחלה שלו הוא דן את כולם לכף זכות. [אבל מה עם ההתחלה?] ברוך ענה על זה. אפשר להוסיף שקבלו את הטיעון של ברוך כי רבי עקיבא הבין שגם שייך לעצמו.

שאלו קלאץ קשיא, שידעתי שידידנו ישאל – הרי זה רק סיפור, מה אומר שמה שעשינו כאן משך כמה שעות לא היה בטול תורה? על כך יש מאמר חז"ל[קג] "ניכרין דברי אמת".

סדר הגלגולים מקין עד רב שמואל בר שילת

האריז"ל[קד] מביא עוד פסוק משירת דבורה[קה] – "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם". "נלחמו הכוכבים ממסלותם" ראשי תבות המן. "הכוכבים" רומז לפסוק[קו] "ומצדיקי הרבים ככוכבים" – הכל קשור לנשמת רב שמואל בר שילת[קז]. יוצא כאן שהשרש של המן שמתגלגל ברב שמואל בר שילת נלחם נגד סיסרא שהוא המן עצמו – המן נגד סיסרא, המן (רב שמואל בר שילת) נגד המן (האגגי, משרש סיסרא). איפה נמצא כאן המן? בכוכבים. הוא מתגלגל באותם כוכבים שהם מלמדי תינוקות, שמצדיקים את הרבים. הם מאירים כמו כוכבים. זאת אומרת שאם רוצים להבין את כל סוד הגלגול כאן, של המן האגגי, הוא מתחיל מקין – הוא משרש קין, כל אחד או משרש קין או משרש הבל. הוא נראה בחזיון כמו המן, רב שמואל בר שילת ראה מול עיניו המן, וכנראה גם שמע "זה איננו שוה לי" = ג פעמים קין (קין ב"רצוא ושוב": ק קי קין ין ן). הוא מתחיל מקין, שלא מבסוט – כמה כבוד שהוא מקבל לא מספיק אם יש מנגד מול עיניו. אחר כך עובר דרך שמגר בן ענת, אחר כך קשור לסיסרא דווקא, אחר כך מגיע להמן, ואחר כך מגיע לרב שמואל בר שילת. קין שמגר בן ענת סיסרא המן רב שמואל בר שילת = 3222 = 9 (אמת במ"ק) פעמים משיח (או נחש).

חינוך – יחודא תתאה, בר מצוה – יחודא עילאה

המלמד – שמרביץ תורה בישראל, מה זה מרביץ? מכה את הפלשתים. לאיזו קליפה המלמד צריך להרביץ? כתוב "ויך את הפלשתים שש מאות איש" – פלשתים הם ליצנים. צריך להכות את הליצנות. אבל בשביל זה הוא עצמו צריך לא להיות לץ... צריך להכות אותם "שש מאות איש". כמה שוה "שש מאות איש"? גם נלמד איך הוא מכה אותם. הוא הכה שש מאות איש במלמד הבקר. "שש מאות איש" שוה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (1358), יחודא תתאה. אור אין סוף ברוך הוא שלמעלה מהזמן והמקום נמצא בתוך הזמן והמקום. קודם אמרנו שהמלמד בעיקר צריך ללמד את התלמידים "שויתי הוי' לנגדי תמיד", וכעת מוסיפים שצריך לחנך תלמידים, דרדקי, ילדים, ליחודא תתאה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". גם לימוד מאד יפה.

מה המצוה ראשונה של בר מצוה? תמיד מסבירים[קח] שהיא קריאת שמע. מחנכים גם ילד לומר שמע ישראל, אבל את המוחין של שמע ישראל – יחודא עילאה – מקבלים בגמר כניסת הנפש האלקית, בבר מצוה. אם כן, מה יכול להיות אמתי אצל ילד לפני בר מצוה? מאד חשוב. לאמת את הדעת של שמע ישראל הוא יכול בבר מצוה, אבל אמתי אצלו גם לפני כן "ברוך שם", יחודא תתאה, נוכחות ה' במציאות. "שמע ישראל" הוא מעל המציאות – גם חודר למציאות, אבל המציאות בטלה אל אחדותו יתברך. אבל את מה שה' משגיח על החיים שלנו גם ילד קטן יכול להבין, להרגיש, להזדהות באמת – וזה תפקיד המלמד.

"שמע ישראל" ו"שויתי"

מה הקשר בין "שמע ישראל" ל"שויתי"? כתוב[קט] שהם שני שדים, אלדד ומידד[קי]. "שמע ישראל... אחד" מתחיל ב-ש ונגמר ב-ד, וכך "שויתי... תמיד" – "שמע ישראל" הוא השד הימני ו"שויתי" השד השמאלי. מה ההבדל בפשט? "שויתי" היינו לראות ה' במציאות תמיד, החל מהתחדשות הבריאה, כפי שמוסבר גם בלוח 'היום יום' בעשרת ימי תשובה בר"ת תשובה של רבי זושא. ה-ש היא "שויתי", ושם הוא מסביר שזו ראית ה' במעשה בראשית, יחודא תתאה. לכן "שש מאות איש" שהוא הכה שוה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא חזר בתור מלמד שצריך ללמד זאת, "שויתי" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אותה בחינה.

קטנות קודם לגדלות

עוד ווארט, לגבי מה שאמרנו על בר מצוה, שמאז מגיעים ליחודא עילאה: מאמר בני יעקב לאביהם[קיא] "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" הוא 'אבא, אנחנו כבר גדולים' – כבר הגענו ליחודא עילאה. מה האבא ענה? טוב מאד שאתם גדולים אבל לא זה מה שבאמת מענין אותי – מענין אותי החינוך של הקטנים, הילדים שלכם. טוב ויפה שאתם יודעים להגיד "שמע ישראל", אבל אותי מענינת הנצחיות של עם ישראל, ה"ברא כרעא דאבוה"[קיב] – ה"שויתי הוי'" וה"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לכן חז"ל אומרים שאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

למה "שמע ישראל" מחכה עד אחרי הסיפור השני של מתן תורה? צריך לספר את כל הסיפור של מתן תורה בפרשת יתרו ולחזור בפרשת ואתחנן, ורק אחרי הסיפור השני אומרים "שמע ישראל" – יחודא עילאה. לכאורה צריך יחודא עילאה מהתחלה. לא! מתן תורה הוא לא בשביל הגדולים אלא בשביל הקטנים, חינוך קטן, אלה שמתאימים רק לראות השגחה. זה עיקר, זה היסוד. אחרי היסוד הזה תגיעו ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". צריך לגדול, אבל יש לנו שער בסוד הוי' ליראיו – "קטנות קודם לגדלות". קודם צריך לעבור את הקטנות, שייך גם ליסוד השפלות בנפש – הלואי שאדע "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הלואי שאקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – זו התשובה שלי.

מכאן ההסבר למה כאשר רבי זושא פרט את המלה תשובה לאותיותיה הוא לא אמר ש-ש היא "שמע ישראל"? כי זהו חינוך, קטנות, קודם צריך "שויתי הוי' לנגדי תמיד". לכן גם השו"ע פותח ב"שויתי" בסעיף הראשון, בקטנות, הרבה לפני הלכות קריאת שמע – מהרגע הראשון שאתה קם בבקר צריך לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד". יעקב אומר לשבטים – הבנים שלכם הם הערבים, בזכותם מתן תורה. [איך יודעים לעבור לשמע ישראל?] עושים לך בר מצוה... נעשה לך בר מצוה ותגיע.