להתהפך ולהפוך

אור ל-כג חשון תשפ"ב – רשימת הרב

רמתים צופים וקדושת לוי חיי שרה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר בדרושי החסידות הכללית על הפרשה נחשף כח הגיור המיוחד של רבקה וסוד בית המדרש של שם ועבר – בית המדרש לגיור. את האמון שלה ביכולת להפוך את כל העולם לעבוד את ה' מקבלת רבקה דווקא מהשראת ה'היפוך' שעובר יצחק בתחלת הפרשה כדי לעמוד "לנֹכח אשתו", כהיפך-משלים שלה.

יעקב ועשו בגיור הגרים

על הפסוק "ויתרֹצצו הבנים בקרבה"[ב] הביא רש"י את דברי חז"ל[ג] "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת". רבי שמואל משינווא, בעל הרמתים צופים, שואל[ד] – מדוע רבקה, שודאי דאגה לטהרת ילדיה-עובריה והשתדלה שישהו תמיד בבית המדרש של יצחק, עברה בכלל על "פתחי עבודה זרה"? ועוד, מדוע היתה רציצה-מריבה בין הבנים ב'התלבטות' בין בית המדרש לבית הכנסת? "הלא לא היו שניהם בזמן אחד"[ה].

הוא עונה:

כי ידוע שהאבות והאמהות היו מגיירים גרים, והיו צריכים לדבר עם עובדי עבודה זרה ולהוכיח להם שאין בהם ממש ובכל מיני חכמות הפילוסופיא. וזה נקרא "פתח עבודה זרה", והיה עשו מפרכס לצאת כיון שהוא מהסיטרא אחרא, ולכן רצה להתחבר עם הגוים, והדיבור הטוב שהיה בתוך הדיבורים בודאי לא שמע כלל. ויעקב לא שמע הדיבורים הנ"ל. רק אחר שנתגיירו ולמדו תורה היאך לעבוד הבורא יתברך, זה נקרא "בית המדרש", היה מפרכס להתחבר עמהם.

בסיום דבריו הוא מוסיף שלשון "מפרכס" (בה משתמשים חז"ל ליציאת הנפש[ו]) רומזת למסירות הנפש של יעקב שלא להדבק בסרחונו של עשו, הבא לידי ביטוי בכל הדורות במסירות נפשם של בני הנעורים להדבק בצדיקים, והיא הכנה לדורות לשהות ישראל בין העמים בלי להיות מושפעים מהם.

עיקר חידושו הוא שלשם גיור יש לצאת מבית המדרש לבין העמים, והמשימה מוטלת גם על אשה צנועה הדואגת לגידול בניה בקדושה ובטהרה. תורה זו נאמרה ודאי בהשראת רבו, הרבי ר' בונם, שהיה מקרב רחוקים מאד בשיחות פילוסופיות הנוגעות לעולמם.

בית המדרש לגיור

ליצחק אבינו, כמו לכל האבות, היה בית מדרש שכולו קדש – אליו נכנסו רק הגרים לאחר שנתגיירו. אך רבקה יצאה גם לבית המדרש שמיועד לקירוב – בית המדרש של המהפכה הרביעית[ז], המיועד לגוים – בית המדרש של שם ועבר (שעדיין לא היו יהודים), המתקיים לשם כך עד היום הזה (וביתר שאת).

בפרט, בבית המדרש של שם לומדים את פנימיות התורה השייכת לגוים (אהל שם, "רזא דשמא", הוא "אור המאיר לעצמו", אור הפנימיות) ובבית המדרש של עבר לומדים את הנגלה שבתורה השייך לגוים (אהל עבר, "עובר לעשייתן", הוא "אור המאיר לזולתו", המגיע למציאות החיצונית). הרבי מסביר[ח] שכאשר יהודי רחוק מתקרב לתורה יש להתחיל ללמוד אתו דווקא את פנימיות התורה, והדברים שייכים גם לגרים (וביתר שאת, שהרי על פי פשט עדיין אינם מחויבים בכל המצוות[ט], אלא בעיקר מחויבים-בכח בחובות הלבבות). אדרבא, עבר הוא 'התחלה חדשה' ביחס לשם, שהרי הוא שלשה דורות אחריו (לאחר סיום "עד כאן רחמי האב על הבן"[י]), כאשר הזיקה לקיום המעשי היא כבר 'מעבר' משמעותי לגיור (ודווקא בבית מדרשו של עבר נטמן יעקב בלכתו לחרן[יא], כהכנה להתמודדות עם לבן, בקיום תריג מצוות מעשיות של נגלה דאורייתא והפצתן בחרן – "'עם לבן גרתי'... ו-תריג מצוות שמרתי"[יב]), וד"ל.

"ושלח רצוצים חפשים"

והנה, פלא, "ויתרֹצצו הבנים בקרבה" (1218[יג]) עולה ביטוי נוסף (המופיע בהקשר של צום ראוי) – "ושלח רצוצים חפשים"[יד]! מכח רבקה, שהבנים מתרוצצים בקרבה (היינו בקברה-רחמה)[טו], עתודים ה"רצוצים" – השבורים והעשוקים – להשתלח "חפשים", להוולד בקדושה.

בסופו של דבר גם עשו הרשע, אחד משני הבנים המתרוצצים-הרצוצים, עתיד לחזור בתשובה (כשם שהחזיר, סמלו של עשו[טז], עתיד להטהר[יז]) מכח החכם היהודי המקיים "דע מה שתשיב"[יח] ומוכיח את סכלות הגוי. בעוד שרה אמנו מרחיקה גרים לא ראויים[יט], רבקה אמנו מתווכחת עם כולם כדי להוכיח את צדקת התורה. בזכות מאמציה וסבלה של רבקה להתווכח עם הראש הגויי (א גויישע קאפ) של עשו מתקיים "ורב יעבֹד צעיר"[כ] (כשהוא מוכרח להודות בצדקתו וחכמתו), ובסופו של דבר ישאו מאמצי החינוך שלה פרי, היא תצליח גם אצל בנה הרשע ותשא בגאוה אמהית את התואר "רבקה אם יעקב ועשו"[כא] (בעוד יצחק, שחי כבר בעתיד לבוא[כב], אוהב בהווה את עשו דווקא, כפי שהוא, ודוק).

השראת יצחק על מהפכנות רבקה

מהיכן מקבלת רבקה את הכח להאמין שאפשר לתקן ולהפוך גם את עשו ואת שאר הגוים שהיא פוגשת בפתחי עבודה זרה? רבקה עצמה היא בחינה של בעל-תשובה, שמאמינה במהפכות, אך את הכח להאמין שגם רשע ההולך ישר אחר עיניו ולבו, בלי כל הרהורי חרטה (כעשו[כג]), בלי להראות כל נטיה להתהפך, יכול להתהפך – היא מקבלת דווקא מהתבוננות ביצחק בעלה הצדיק (ההולך ישר, ללא כל סבה להתהפך):

כך דורש הקדושת לוי על "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו... ויעתר לו הוי'"[כד]:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו. נראה, דהנה דכר הוא היפך נוקבא זה משפיע וזו מקבל אמנם היכן הם התהפכות גמור כשאינם עקרים אז מקבלת הנוקבא ומולידה מהדכר, מה שאין כן כשהם עקרים אינם דבר והיפוכו כראוי דהרי אינה עושה תולדות ממנו. וזהו שכתוב ויעתר יצחק לה' לנוכח, לנוכח דייקא, פירוש שיהיה נוכח, דהיינו היפך מאשתו על ידי שתלד יהיה הוא והיא דבר והיפוכו. וזהו שאמר ויעתר לו ה', הזכיר לשון עתירה שהוא לשון התהפכות כמו שדרשו רבותינו (יבמות סד.) מה עתר זה מהפך את התבואה שהקדוש ברוך הוא עשה בקשתו שיהיה היפך גמור הוא ממנה.

כדי ללדת על יצחק להיות "לנֹכח אשתו" – איש שהוא ההיפך[כה] מרבקה אשתו ומשלים אותה. דווקא מכח הניגוד זוכים לאחדות האמתית, "והיו לבשר אחד"[כו] שמתקיים בולד[כז] (כנודע[כח] ש"אחד" היינו אח-ד, יחוד זכר ונקבה, משפיע-אח ו-דלת, "דלית לה מגרמה כלום"[כט], כשהיא ממעיטה עצמה להיות חסרה ומקבלת[ל]). ניגוד טוב ומתוקן הוא דווקא חוית "נֹכח" – עמידה לנוכח, ביחסי אני-אתה ישירים (ולא אני-הוא), כאשר האיש עומד לנוכח אשתו ומשדר לה ש'אני כאן בשבילך', הפוך ממך כדי להשלים אותך.

חשוב להדגיש שיצחק לא בקש שאשתו תתהפך לעמוד "לנֹכח" מולו, אלא התפלל שהוא יתהפך לעמוד "לנֹכח אשתו". כך ראוי בכל תיקון בין אנשים – על האדם להשתנות כדי להיות ראוי להתקשר לזולתו ולהוליד עמו, ולא לצפות ולהתפלל לשינוי של הזולת. ואכן, "ויעתר לו הוי'" – ה' הפך אותו כרצונו. רש"י מסביר "'ויעתר לו', לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה" – ה"צדיק בן רשע" הוא בעל תשובה, בעל המודעות להיפוך בעצם, בעוד ה"צדיק בן צדיק" צריך ללמוד איך מתהפכים (כמסופר[לא] שאחד החסידים הטיח באדמו"ר האמצעי בצעירותו שבהיותו "בן של רבי" – "צדיק בן צדיק" – אינו מבין את קשיי האברכים ואת יכולת העבודה שלהם, ואדמו"ר הזקן הכיר תודה לאותו חסיד ואמר לו ש'הפכת את בערל'ה שלי לחסיד'). כאשר רבקה רואה שגם "צדיק בן צדיק" יכול להתהפך היא מאמינה שגם "רשע בן צדיק" – רשע שבטוח שהוא צדיק-צודק... – יכול להתהפך[לב].

התהפכות יצחק

הפיכת יצחק "לנכח אשתו" היא בסוד "המנֹרה נֹכח השֻלחן"[לג] – עליו להאיר לה מצד החסד-האהבה-ההשפעה, "מנורה בדרום", ועליה לערוך לו שלחן (עבודת האשה[לד]), מצד הגבורה-יראה-הקבלה, "שלחן בצפון"[לה]. זהו היפוך של יצחק, השייך לצד הגבורה, צד השלחן המלא "מטעמים כאשר אהבתי"[לו], למדת החסד של אברהם, צד המנורה בה טמון כח "אברהם התחיל להאיר"[לז] (עבודת האיש-הזכר, "זכר חסדו"[לח], ביחס לאשתו).

היפוך יצחק במציאות תלוי בכך שבתחלה הוא 'מתהפך' ונמסר כולו לאלקות, בהיותו "עולה תמימה"[לט] – "ויעתר יצחק להוי'", "יצחק האט זיך איבער געמאכט אין גאצ'ן צו קוב"ה"[מ] ('יצחק הפך-מסר את עצמו בשלמות לקב"ה'). כאשר יצחק מתהפך-נמסר כולו לה', נושא ההפכים, הוא יכול להתהפך גם במציאות כפי הצורך, מגבורה לחסד ומנקבה לזכר.

אליבא דאמת, כח ההתהפכות של יצחק ויחוד ההפכים של אברהם ויצחק (אהבה ויראה), הם נושאי הפרשה כבר מפסוק הפתיחה שלה, "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[מא], כעולה מארבעת פירושי הקדושת לוי לפסוק:

הפירוש הראשון[מב]: "תולדֹת יצחק" היינו פעולתו להיות "בן אברהם" (מיעקב כל הצאצאים נקראים על שם האבות, אך קודם לכן תלוי היה הדבר בפעולת הבן ללכת בדרך אביו) – היינו פעולת היפוך-עצמו לה', כנ"ל.

הפירוש השני[מג]: הפיכת יצחק, בעל הנשמה דנוקבא[מד], לבעל נשמה דדכורא, מצד ה"חסד לאברהם"[מה] – "ואלה תולדֹת יצחק [להיות בבחינת] בן אברהם – אברהם הוליד את יצחק [נתן בו נשמה דדכורא, שיכולה להוליד]".

הפירוש השלישי[מו]: בטולו של יצחק, שאינו חושב על עצמו, משלים ומעצים את מדת האהבה של אברהם אביו (היינו שרש החסד של אברהם בחכמה, ראשית קו הימין, שהיא בטול במציאות ויראה עילאה), בסוד "יפה כח הבן מכח האב"[מז].

הפירוש הרביעי[מח]: בהיות יצחק בן אברהם (ההפוך ממנו) הוא זכה להתכללות מדותיהם ביעקב בנו, שמדתו תפארת – "ישראל אשר בך אתפאר"[מט] (היינו ש"אברהם הוליד [ממש] את יצחק" – גרם לו שיוליד בן הכלול משניהם).