הרכבת אנוש לראשנו (לג)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ט"ז תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

בפעם הקודמת דברנו על מצות "והלכת בדרכיו", המצוה להדמות לה' – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. הסברנו, שמצוה זו כוללת שני מיני אספקלריה: אספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה. משה רבינו הוא השרש של אספקלריה המאירה, אבל משיח הוא שלמות התקון של אספקלריה שאינה מאירה, תקון שיש בו יותר מאשר התקון של "זה".

בחינת "זה" היא לראות את המדות למעלה – "זה אלי ואנוהו" – אבל בשביל להדמות ולקיים בעצמי את כל אותן המדות וליישם אותן בעצמי זו כבר בחינת "כה". הראיה למעלה שייכת בעיקר למשה רבינו, אבל לקיים למטה בברור כח המדמה לגמרי – זו בחינת משיח. לכן צריך לבוא החיבור של שניהם – משה ומשיח – כדי לקיים את מצות "והלכת בדרכיו". כל זאת יצא מן הרמז: משה משיח עולה והלכת בדרכיו. יותר מכל מצוה אחר היא דורשת את חיבור הבחינות "זה" ו"כה".

הוספנו עוד ממד, והסברנו שגם בראיה למעלה יש בחינת "כה". שאר הנביאים ראו כל אחד ואחד את דמות ה' יותר מאשר משה רבינו. אצל משה נאמר "לא יראני האדם וחי", ואילו אצל ישעיה ושאר הנביאים ראו כביכול את האדם העליון. הסברנו זאת על פי דברי הנעם אלימלך, שכל מה שהנביאים רואים הוא את שרש הנשמה שלהם עצמם. יחזקאל, הרואה את האדם העליון היושב על הכסא, רואה באמת את הדמות של שרש נשמתו.

לפיכך, בחינת "זה של משה רבינו, המשוללת המחשה, מתלבשת בתוך שרש הנשמה. על פי זה הסברנו את דברי ר' זושא, שבעולם הבא לא ישאלו אותו למה לא היה כמו משה רבינו, אלא למה לא היית זושא. משה רבינו מתלבש אכן מתלבש בתוך זושא, אלא שמשה רבינו הוא בבחינת "לא", ואילו השרש של זושא הוא בבחינת "כן". ה"לא" מתלבש בתוך ה"כן" – "לא כן עבדי משה".

כל אחד צריך לארות את שרש נשמתו למעלה, שהוא כביכול דמות של הקב"ה, ועל כך נאמר "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". כל אחד משער את ה' כפי שהוא יושב עם זקני ארץ, שהם שרשי הנשמות בכלל, ושרש נשמתו בפרט, בהן הקב"ה מתלבש.

אגב, מכאן מובנת השגת הראב"ד על הרמב"ם. הוא טוען, שהיו הרבה אנשים גדולים אפילו ממנו שדימו לקב"ה דמות הגוף, בעוד שלפי דעת הרמב"ם זו כפירה גמורה. מה הענין? לא שיש לה', חלילה וחס, דמות גוף, אלא שראו וחייבו את ראיית הדיוקן העליון של "מה הוא רחום אף אתה רחום". צריך לראות שה' רחום. כתוב, שבמתן תורה ראו את ה' "זקן ומלא רחמים" ועל הים "כזקן ויושב בישיבה".

עד כאן חזרנו על השיעור הקודם, וכעת נוסיף עוד פרט: המדות שחז"ל מתארים – "מה הוא רחום... מה הוא חנון... מה הוא ארך אפים..." וכו' – הן על פי סדר יג מדות הרחמים. עולה, כי עיקר מצות "והלכת בדרכיו" קשורה עם יג מדות הרחמים, ולכן עיקר הסוד הוא הדמות של "זקן ומלא רחמים", למרות שיש עוד דמויות. זָקֵן הוא בחינת זָקָן, סוד הדיקנא המלא רחמים.

יש לכך רמז: רבי עקיבא אומר שלמוד תורה צריך להיות "זמר בכל יום, זמר בכל יום". זמר הוא ראשי תבות זקן מלא רחמים. על ידי למוד התורה רואה האדם מחדש את ה"זקן מלא רחמים", וממילא הוא יכול לחדש את המצוה של "והלכת בדרכיו".

אם כן, עיקר המצוה להידמות היא אל מדות הרחמים. מדות הרחמים מופיעות פעמיים: אצל משה ואצל מיכה – "מי אל כמוך נושא עוון" וכו'. כתוב בקבלה, שמדות הרחמים של מיכה הן האורות ואילו המדות של משה רבינו הן הכלים. כלומר, המדות של מיכה יותר גבוהות. שערות הדיקנא הן הצינורות של השפע, כאשר עיקר השערות כלולות בתקון "נצר חסד", ונֹצֵר הן אותיות צִנֹר. את הצינורות הללו תיקן משה רבינו. לעומת זאת, המדות שגלה מיכה הן האורות שמאירים ושופעים בתוך שערות הדיקנא של משה.

כאמור, מדרגת משה – "זה הדבר" – היא שלילת ההמחשה, והיא מתלבשת בתוך שרש הנשמה של כל אחד, בתוך ראית שאר הנביאים שבבחינת "כה", "ראיתי את הוי' ישב על כסא רם ונשא". הזכרנו שזו היתה טענת מנשה, שבגללה רצה להרוג את ישעיהו. זו המדרגה הפשוטה, אבל כעת אנו רואים סדר אחר, בו בחינת "כה" של מיכה היא יותר גבוהה מאמר בחינת "זה" של משה רבינו.

אם כן, הסדר העולה הוא "כה", "זה", "כה", והוא מקביל לשלשת המושגים "השתלשלות, התלבשות, השראה". מדרגת "כה" של מיכה היא השראת אור לגבי הקב"ה. שאלו אותי: הרי גם משה התחיל לנבא עם "כה"? והסברתי שקודם התחיל משה לנבא במדרגת שאר הנביאים, ואחר הגיע למדרגת "זה". אבל הכלל בחסידות אומר, שיש בכל קדימה בתורה גם קדימה במעלה.

למשל: במאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" הפשט הוא שדרך ארץ היא הרבה למטה מן התורה, אלא שקודם צריך דרך ארץ. בכל זאת דורשים בחסידות שקדימת דרך ארץ רומזת לכך שיש לה שרש גבוה יותר מן התורה. ראשית הגלוי של כל דבר היא החכמה, אבל יש דברים שקודמים אל הגלוי. קדימה זו היא קדימת הכתר, והיא נרמזת המילים "דרך ארץ קדמה".

אצלנו, הגלוי של משה רבינו – "זה הדבר" – הוא גלוי של חכמה. הוא מצביע על משהו ואומר "זה". עוד יותר גבוה: אצלנו במאמר, מדרגת משה רבינו היא גלוי עצם המצות, ולא רק סוד טעמיהן. לכן צריך לומר, שמדרגת משה היא הצבעה על עצם הרצון של ה' וזהויו. רצון הוא כתר, ובתוך הכתר זהו הגלוי של חכמה סתימאה, החכמה שברצון. יש חכמה לראות מה ה' רוצה, אבל זה אינו גלוי של אור פנימי או מקיף שנותן הרגשה טובה מטוב טעם ודעת.

זהו גלוי, אבל תמיד יש משהו מרחף ומקיף מעליו, והוא קדם אליו. זו מדרגת "כה" של מיכה. זו אינה מדרגת "כה" של שרש נשמתי, כמו "כה" השני. זו השערה – שהיא גם השראה – שאינה מזוהה ותחושה ישירה שיש לכל יהודי בקב"ה גם מבלי לראות את "מה הוא רחום" וכו'. זו תפיסה שלגמרי למעלה מן המודע.

אחר כך, אותו הדבר עצמו מזדהה יותר ויותר, עד שהוא נעשה נקודה של "זה הדבר אשר ציוה הוי'". ה' מצוה להיות רחום בגל שהוא רחום. זו אינה ראית דמות ה' בצורה על שכלית לגמרי, אלא מעין משהו מזוהה, שגם הוא מושלל כל המחשה. נקודה זו מתלבשת בתוך הדמות הממשית של שרש הנשמה, אותה הנביאים רואים.

נסכם:

מדרגת "כה" (הראשון) היא גלוי יג המדות של מיכה. מדרגה זו נמשכת למטה על ידי "זה", כפי שהאור של מיכה נמשך דרך הצינורות של יג המדות של משה רבינו. אחר כך מתלבשת בחינת "זה" של משה רבינו בתוך מדרגת "כה" של שאר הנביאים, של שרש הנשמה. שרש זה הוא שרש השתלשלות הנשמה בתוך הגוף, על מנת שיוכל האדם לקיים זאת בפועל. זו מדרגת המשיח.

נסביר שוב, מלמטה למעלה: יש שרש הנשמה למעלה ויש את הארתה למטה, בגוף. היחס ביניהם הוא בבחינת השתלשלות – ההארה משתלשלת מן השרש. בכל פעם שיש השתלשלות חייב להיות בראשיתה גם שרש של התלבשות. לכן, מדרגת "זה" של משה רבינו מתלבשת בתוך שרש ההשתלשלות, אבל למעלה משניהם צריכה להיות השראה. אכן, באופן יחסי, כל מה שרואים למעלה הוא מדרגת משה, ואילו כל מה שמיישמים למטה הוא מדרגת משיח. אבל באופן יותר עמוק צריך לחלק כמו שהסברנו: כה-זה-כה.

לכל מה שהסברתי כעת יש אסמכתא אצל הרבי רש"ב בהמשך תער"ב. הוא מסביר, שיש שרש בנבואת שאר הנביאים, שבבחינת "כה", שיותר גבוה מאשר נבואת משה, שבבחינת "זה". "כה" הוא אור מקיף ו"זה" הוא אור פנימי. כמובן, יש מעלה באור פנימי המתלבש, ויש לו קשר עם העצמות ממש. "כה" היא ענין תקון כח המדמה – "ביד הנביאים אדמה" – וישנה מדרגת "כה" ששורה על גבי מדרגת "זה" של משה רבינו, ומהשראה זו ניתן כח להלביש את הפנימיות בתוך החיצוניות.

נרחיב: יש מקיף, יש פנימי ויש חיצון. המקיף הוא לשון תוקף, והוא שרש החיצוניות. המקיף תוקף ומכריח את הפנימיות לרדת ולהתלבש בתוך החיצוניות. גם כאן: ישנה איזו השראה של "כה", של דמות של הקב"ה, שלמעלה ממדרגת הזהוי של משה רבינו בבחינת "זה", והיא הממשיכה את בחינת "זה" הפנימי בתוך בחינת "כה" החיצוני. מהו "כה" החיצוני? דמות שרש הנשמה של אותו הנביא, של אותו זושא שלמעלה, על פיו אני צריך ליישם את כל המדות של הקב"ה למטה. אני צריך לראות בתוך הדמות של שרש נשמתי את "מה הוא רחום". אי אפשר לראות אותה בשולחן ערוך, כי היא מתחדשת בכל יום – "זמר בכל יום". לא פשוט להיות רחום. לפעמים אדם מרחם על רשע ומתאכזר על צדיק – "רחמי רשעים אכזרי".

איך יודעים? צריך להסתכל על דמות, ולכן מיסודות החסידות הוא ההתקשרות לצדיק. מי שלא יכול לראות את שרש נשמתו למעלה ומכך ללמוד כיצד להיות רחום וחנון מסתכל על צדיק. ה' למעלה והצדיק למטה. הוא מהווה דמות של הקב"ה – "מאן 'את פני האדון הוי''? דא רשב"י". הוא מסתכל על הצדיק ולומד מדרכיו ב'דוגמה חיה'. בלי דוגמה חיה אפשר לקיים שולחן ערוך, אבל אי אפשר לקיים את מצות "והלכת בדרכיו". כל עוד לא הגעת לכך שבחינת הדמות של "כה" היא שרש נשמתך אתה צריך צדיק שיראה לך.

נחזור לפרק י במאמר. בפרק הקודמת למדנו על נשמות משה ומשיח, כאשר משה הוא שרש הנגלה ואילו משיח הוא שרש הנסתר, ושרש הנגלה גבוה משרש הנסתר. שרש הנסתר הוא טעמי תורה שבחכמה, ואילו שרש הנגלה הוא ברצון ה', בעצם הכתר.

לאור זה ניתן להבין כי גם בכל בדורות יש חכמים שהם בבחינת משה ויש חכמים שהם בבחינת משיח:

י.

ועתה יובן גם כן שיש ב' מדרגות בחכמי ישראל, הא' אותם המבארים בחינת נגלה שבתורה שהם בכלל תנאים ואמוראים ומהגאונים עד עכשיו. שנשמות התנאים המה בבריאה שהוא בחינת חשך והעלם שעתיד לבא לידי גילוי בעולם היצירה, וזהו תנאים אותיות איתני"ם [כמובא בזהר על הפסוק "והאתנים מוסדי ארץ"] כי אותיות איתן [אהיה-יהיה-תהיה-נהיה] משמשין לעתיד כו' [אצלם האור הוא עדיין בהעלם, והוא עתיד להתגלות בגמרא] והאמוראים הם ביצירה שהוא בחינת גילוי אור כמו האמירה בלב [אמוראים לשון אמירה, ואמירה היא בלב, כמו בפסוק "לך אמר לבי"], אבל הוא בבחינת גילוי אור לעצמו עדיין ולא לזולתו כו'. והנה דורות הראשונים [עד חתימת הש"ס] יכלו לקבל אור מתלמידי חכמים ששרש נשמתם בבריאה ויצירה,

כמו אחד שנכנס לבית מדרש ושומע מישהו לומד בקול נעים וערב, ומגלה תורה בעיקר לעצמו, ובכל זאת הוא מסוגל לשדר על אותו הגל ולקלוט היטב את הלמוד. להיפך, הוא קולט אותו באופן הרבה יותר פנימי מאשר אילו היה אותו חכם יורד אליו. הדורות הראשונים היו מסוגלים לקבל מהתנאים והאמוראים, שכל למודם היה בבחינת אור המאיר לעצמו. ברגע שמתחילים ללכת לבית הספר, ולעשות מן הלמוד פדגוגיה ומקצוע מושלם זהו כבר דור של עולם העשיה.

יש כאן דבר מענין: בדרך כלל עולם היצירה הוא כנגד האות ו שבשם הוי', שהוא כבר "אור המאיר לזולת" ולא לעצמו, ואילו הבינה היא ה"אור המאיר לעצמו". לעומת זאת, כאן הוא כותב שלתנאים של המשנה שכנגד עולם הבריאה אין שום גלוי אור, ואפילו לא לעצמם, ואילו לאמוראים שבגמרא, כנגד עולם היצירה – "יוצר אור" – האור הוא "אור המאיר לעצמו". בהמשך יסביר שמהגאונים ועד עכשיו אלו הדורות שכנגד עולם העשיה. כלומר, הרמב"ם הוא הראש של עולם העשיה ואילו אנחנו הרגלים [יש תשובה מפורסמת מהרא"ש, וכך היא גם דעת הרמב"ם, שעל אמוראים אי אפשר לחלוק, אבל מהגאונים והלאה מותר. היום מקובל כי אחרונים לא חולקים גם על ראשונים, אבל לפי תשובה זו הכלל אינו קבוע. האם הש"ך יכול לחלוק על דברי התוספות גם ללא ראשון אחר החולק עליו? למשל, הרוגצ'ובר ועוד מגדולי האחרונים שעשו זאת]. כיצד מתיישבים ההסברים?

יש כאן עוד קושיה: בדרך כלל כתוב, שמשנה היא בעולם היצירה ואילו התלמוד הוא כנגד עולם הבריאה. לעומת זאת, כאן הסדר בדיוק הפוך. כאן הנשמות המגלות את המשנה הן בעולם הבריאה, ואילו הנשמות המגלות את התלמוד הן כנגד עולם היצירה.

צריך לומר שהכוונה היא לבריאה שביצירה. כלומר, הנשמות שקבלו את התלמוד הן כנגד בריאה שביצירה. לגבי נשמות התנאים: המשנה היא בעולם היצירה, בחיצוניותו, ואילו הנשמות המגלות אותה הן כנגד כתר דבריאה. כתר הוא שרש ו' הקצות, שכן כאשר הן בתוך הכתר הן בבחינת "הרי חשך". החכמה הטמונה בתוך המשניות היא חכמה שרק עתידה להתגלות. התלמוד שמתגלה מתוכו הוא חב"ד דבריאה, ואילו הנשמות המגלות אותו מתוך המשנה מקומן בבריאה שביצירה. זו בינה של "בינה לבא" [המשנה ביחס לברייתא היא כמו ו' הקצות לעומת חיצוניותן]. כך נראה לי לומר.

אבל דורות דעכשיו אינם יכלים לקבל אור התורה כי אם על ידי הנשמות ששרשם בחכמה דעשיה, שזהו מהגאונים עד עכשיו. ובכל בחינה התלמידי חכמים שממשיכים נגלה שבתורה בג' עולמות בי"ע מאיר בהם נשמת משה שהוא מקור גליא דתורה, וכידוע בענין "משה שפיר קאמרת" [שחכם קרא לחברו בשם משה, למרות שלא היה זה שמו] (שבת קא, ב. [ומבואר ב]תורה אור סח, ג). אבל בתלמידי חכמים הממשיכים רזין דאורייתא זהו בחינת ב' בנשמות ישראל ששרשם בבחינת נשמות דאצילות, כמו רשב"י ור' המנונא סבא ורבי נהוראי ורב ייבא סבא שכל עיקר עסקם היה בלימוד רזין דאורייתא [רשב"י הוא היחיד מביניהם שמוצאים אותו גם במשנה ובגמרא] ובהם מאיר נשמת משיח כו' [וכמבואר בשער הל"ג בעומר (שבסידור) שברשב"י האיר מנשמת משיח ולכן היה מקור לגלות כל רזין דאורייתא]. ולפי הנ"ל [שיש מעלה בנשמת משה על נשמת משיח, שרש משה הוא ברצון ואילו שרש משיח הוא רק ב"טעם כמוס לרצון" שבחכמה] יש יתרון בתלמידי חכמים שממשיכין גליא דאורייתא [הקשורים לעצם הרצון של הקב"ה] מתלמידי חכמים הממשיכין רזין דאורייתא, שהם בחינת סתים וגליא

כעת מוסיף ר' הלל משהו מאוד-מאוד יפה:

וכן אמר אדמו"ר [האמצעי] נבג"מ על לימוד רזין דאורייתא עכשיו שיש בו גם כן סתים וגליא כמו הבעל שם טוב והרב המגיד נ"ע

גם בתוך רזין דאורייתא עצמם יש מי שמגלה אותם בתור רז ויש מי שמגלה אותם לגמרי. זהו ענינה של חסידות חב"ד – לעשות מהסוד נגלה ופשט. חילוק ויחס זה קיים אפילו בין הבעל שם טוב והרב המגיד. הבעלם שם טוב הוא הסוד שבסוד, ואילו הרב המגיד התחיל לעשות ממנו 'גליא', בשום שכל. לכן הבעל שם טוב ציוה על אבא של אדמו"ר הזקן שלא יביא אותו אליו, אלא רק לתלמיד שלו. כל עינינו של אדמו"ר הזקן הוא לגלות את תורת הבעל שם טוב, אבל הוא היה חייב לקבל אותה דוקא מתלמידו, המגיד, ממי שתפקידו הוא להמשיך את רזין דרזין בבחינת 'גליא'.

דברנו על כך בעבר: לכל תלמידי המגיד יש קצת השכלה בחסידות ביחס לשאר תלמידי הבעל שם טוב, עד היום הזה. גם בקאצק, שקבלו דרך המגיד, העבודה לגמרי אחרת מאשר זרמים אחרים בחסידות [כמו פרמילשאן או ברסלב (ברסלב זה משהו אחר) וכד']. יש בהם קצת הכנסת דברים בפנימיות, בשכל, אבל בעיקר נמשך הדבר דרך אדמו"ר הזקן.

אם כן, הבעל שם טוב הוא בחינת משיח שבמשיח, ואילו הרב המגיד הוא בבחינת משה שבמשיח.

[ולפי דעתי היינו כי הבעל שם טוב גילה רק בחינת ראיה דחכמה [הסתכלות שאין בה הבנה ושמיעה], ועל ידי הרב המגיד נ"ע נתגלה בבחינת השגה קצת [ועל ידי אדמו"ר הזקן – הרבה] בהסבר בטוב טעם כנ"ל], ויש יתרון מעלה בגליא מבסתים [גם בפנימיות התורה] כנ"ל וד"ל [ב"סתים" יש יותר עונג, אבל ב"גליא" יש יותר התקשרות לעצם הרצון].

נעבור לקיצור הפרק:

י.

יש ב' מדרגות בחכמי ישראל :

א.בעלי נגלה תנאים (בריאה); אמוראים (יצירה); גאונים כו' (עשיה) שבהם מאיר נשמת משה רבינו.

ב.בעלי נסתר (אצילות) שבהם מאיר נשמת משיח.

מהמבואר לעיל בענין נשמת משה ונשמת משיח מובן שיש יתרון בבעלי הנגלה לגבי בעלי הנסתר. וכן בנסתר גופא מי שזוכה להמשיך את הסוד בבחינת גליא – כאילו אינו סוד כלל [כמו שהסברנו בפרקים קודמים] – שרשו גבוה יותר.

וזהו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", המשכת הפלא בבחינת גליא ממש.

גל הוא לשון גלוי, 'גליא', נפלאות הם סוד נסתר וסתום, והבקשה היא שה' ימשיך לנו את הנפלאות בצורה גלויה לגמרי.

"גל עיני" עולה "אנכי הוי' אלהיך" סוד ג' כתרים שבעצמות אור אין סוף ב"ה כנ"ל [בביאור פרק ט] – [שהם] שרש נשמת משה רבינו (והיינו שככל שמאיר נשמת משה רבינו בנשמת משיח נמשך הסוד בבחינת גליא ביותר) כנ"ל וד"ל.

[אגב, זהו אחד ההסברים לבחירת השם "גל עיני" להוצאה לאור של הספרים שלנו – להמשיך את הפלא בבחינת גליא כאילו אינו סוד כלל. זהו עיקר תכלית הכוונה של גלוי המשיח – משה שבמשיח]

ארבע מדרגות הנ"ל [של הנשמות המגלות] בפרט: בעלי נסתר – אצילות; תנאים – בריאה; אמוראים – יצירה; גאונים – עשיה הם כנגד ד' אותיות שם המיוחד הוי' ב"ה. והם ד' בחינות בגלוי התורה: קבלה, משנה, גמרא, הלכה. ה-י שבשם היא בחי' הבטול שבחכמה עילאה שהוא הכלי לקבלת השראת גלוי אחדותו יתברך האמיתית (כמבואר בתניא פרק ל"ה בהגהה).

עולם האצילות הוא עולם החכמה והבטול, והוא הכלי לקבל את סודות התורה. כל סודות התורה הם גלוי אחדות ה' – "הוי' אחד" – וכאשר הוא מתגלה זהו בחינת עולם האצילות, עולם האחדות. הכלי לכך היא החכמה והבטול, ולכן אי אפשר למי שאינו בבחינת עולם האצילות לגלות קבלה אמיתית.

לכן, כל מי שמתעסק בקבלה והוא אינו שייך לעולם האצילות כל הקבלה שלו היא בבחינת פירוד, כמו בעולמות התחתונים. זהו דבר מאוד חשוב ויסודי. כמובן, לכל אחד יש שרש בנשמתו ששייך לעולם האצילות, ולכן על כל אחד לקבל. כאן מדובר על הנשמות המגלות קבלה.

[אגב, לכן בחסידות חב"ד ישנה הסתייגות אפילו מלמוד כתבי החסידים הגדולים, כמו ר' אייזיק ור' הלל. כדי לגלות פנמיות התורה אתה חייב להיות נשמה דאצילות. אנחנו מאמינים כי רבי שבכל דור הוא נשמה דאצילות. פנימיות התורה חייבת להיות אחדות, ולכן אפילו אדם עם נשמה טהורה, גאון שבגאונים שיודע את כל התלמוד ופוסק הלכה, לא יכול לגלות קבלה. הם יכולים להמשיך להיות משפיעים כל עוד הם מקושרים למעין, לרבי.

אצל מי שרגיש לכך, כמו גדולי החסידים, ישנו חוש להרגיש מהגלוי האלקות שיש בחסידות של רבי ומהי בחסידות של משפיע. אם הנשמה עצמה היאנה בתכלית הבטול במדרגת האצילות מצד שרשה היא אינה מגלה אחדות, אלא רק "ענפין מתפרדין". אפילו שבמדובר על כל הספירות והפרצופים וכו'. להיפך, ככל שמדברים יותר בפרטיות כך הנעשה הפרוד יותר גדול. אל החסידים הגדולים יש להתיחס בתור משפעים, ויש דברים שתבין ממשפיע שלעולם לא תבין מרבי. ר' הלל הוא גדול המשפיעים, ממנו ניתן לגבל שפע והסבר בטוב טעם והטעמה, אבל אור אפשר לקבל רק מרבי ממש.

ר' אייזיק אמר ש"רוח הקודש אין לי, אבל אני מבין בזה...". על דרך זה מובא אצל הרבי מקומרנא, שכל מי שיש לו קצת חוש, כאשר הוא פותח איזה ספר וקורא בו כמה שורות מיד מריח עד כמה הספר בא ממקור של אחדות אמיתית, ואזי עליו לשקוד עליו וללמוד אותו, ועד כמה לא. הוא כותב זאת גם על ספר שכתב אותו אדם ירא שמים ומקובל וכו'. ניתן אמנם לעיין בו וללמוד אותו, אבל לא לשקוד עליו. יש ספרים שאותם בכלל לא לומדים (אצל הרבי מקומרנא הכוונה היתה לספרי הרמח"ל, שלדבריו מי שרק פותח אותם לא יכול להסתכל, שזהו ספר חיצוני, ומיד סוגרים אותו... אצלנו לא מקובל כך, והבאתי זאת רק בתור דוגמה לאחד שבאמת נחשב צדיק גדול מאוד, ובא צדיק אחר ואומר שלא יכול להסתכל בספרו). יש חוש אם דבר בא מעולם האצילות או לא. גם בדברי חז"ל מצאנו: "מה לך בדברי אגדה? כלך לך לדברי הלכות". כל אחד צריך למצוא את התחום שלו – "איהו חכם? המכיר את מקומו].

כל זאת היה דרך אגב לכך, שהנשמות המגלות קבלה אלו הנשמות השייכות לאצילות. למרות שהסברנו כעת שזו המדרגה הגבוהה ביותר, הנשמות היותר נמוכות באמת עוד יותר גבוהות. שרש הנשמות של עולמות בי"ע הוא בנשמת משה רבינו, ולכן הן מתעסקות עם הנגלה. אכן, אדמו"ר הזקן היה הראשון [מאז הרמב"ן] שיכול היה ליחד את הנגלה עם הנסתר ולהיות גדול בשניהם. מסופר עליו, שכאשר הלך אל המגיד התנה תנאי, שאם לא ישמע ממנו חידוש בנגלה – היה כבר גאון עולם בנגלה – לא יישאר שם. הוא לא רוצה אחד שיכול רק לגלות סודות. הוא היה שם שבועיים ושמע דברים נפלאים בנסתר, אבל בגלל שלא שמע שום דבר בנגלה עמד ללכת ולעזוב את המגיד. פתאום הגיעה אשה לשאול שאלה על כשרות עוף, ואז התחיל המגיד לפלפל בסוגיה ביורה דעה, ואדמו"ר הזקן עמד נדהם מן הסברות העמוקות שלא שמע אף פעם. זה החליט אצלו את ההחלטה להישאר [אפילו האריז"ל, שכתב גם חידושים בנגלה, לא היה נחשב לגדול הדור בנגלה].

ברגע שממשיכים את הנסתר בבחינת 'גליא' – זהו גלוי ששייך למשה רבינו שבנשמת משיח. רק מי שהוא בבחינת משיח יכול גם לכלול בתוכו את נשמת משה רבינו, אבל מי שהוא בבחינת משה גרידא אינו יכול לגלות את משיח שבמשה. גלוי זה שייך רק לאלף השביעי, שאינו אקטואלי כלל היום. היום אקטואלי להמשיך את הנסתר בגליא, ובמיוחד מאז הבעל שם טוב.

משנה אותיות נשמה – "נשמת שדי תבינם" – בחינת ה עילאה שבשם.

כאמור, בדרך כלל בקבלה כתוב אחרת. כתוב שמשנה היא ביצירה ואילו גמרא היא בבריאה. כאן אנו מסבירים על פי הנאמר במאמר, על פי מדרגת הנשמות. צריך לומר, שאם נשמת התנאים שייכת לעולם הבריאה אזי גם הגלוי שהם מגלים – המשנה – שייך גם הוא לעולם הבריאה. המשנה שהם גילו ודאי גבוהה יותר מהגמרא שגילו האמוראים. זו המשנה כפי שהיא מצד עצמה.

אם כן, לא מדובר על שכל המשנה הבא בצורת פסק הלכה ללא הטעם, כפי שהוא מתגלה לנו, אלא על עצם סגולת המשנה. דוקא בחסידות התגלה, כי מי שרוצה לזכות לגלוי נשמתו יעסוק במשניות, שכן משנה אותיות נשמה. בחסידות חב"ד יש כמה סיפורים על רועי צאן יהודים ברוסיה ובאוקראינה, שזכו על ידי שינון משניות לגלוי היחידה שבנפש.

עולם האצילות הוא אלקות, שלמעלה מנשמות, ולכן מי שמדבר קבלה אפילו לא מדבר על נשמה [בחסידות מובא כי המקרא שייך באצילות. לפי זה, המקרא הוא הזכר שבאצילות, ואילו קבלה היא הנקבה שבו].

גמרא הוא מלשון צדיק גמור [הגומר את התיקון] – שלמות תקון מדות הלב – ו שבשם – על ידי ה"עבודת פרך" של למוד הגמרא בעיון.

זהו אינו השכל שבגמרא. על פי הסדר המקובל, השכל והסברא שבגמרא משתייכים לעולם הבריאה, לעומת המשנה שבעולם היצירה, בה לא מופיעים הטעמים והסברות. כאשר מסתכלים על השכל הגלוי שבהם עומדת הגמרא מעל למשנה. לעומת זאת, כאן מדובר על הסגולה הפנימית והעצמית שיש בכל אחד מהם. סגולת המשנה היא גלוי הנשמה, ואילו סגולת הגמרא היא לגמור את התקון ולתקן את המדות – "מאן דבעי למהוי חסידא יעסוק בנזיקין", בעיון העמוק של התלמוד. לכן מובא, כי גמרא הוא ראשי תבות שמות המלאכים גבריאל מיכאל רפאל אוריאל [סוד הארגמן, ללא המלאך נוריאל].

מובא בהרבה דרושי חסידות, כי למוד גמרא בעיון הוא עיקר עבודת הפרך שבגלות. פרך הוא לשון פירכא, והכוונה לעמול חזק ביגיעה של תורה, בקל וחומר ובלבנים, השוברת את גסות הלב ומתקנת אותו.

הלכה [מהגאונים והלאה] סוד "הריעו להוי' כל הארץ"

זו כוונה מהאריז"ל, על פיה מוסבר מדוע בימות החול אומרים "מזמור לתודה", ואילו בשבת אומרים "השתחוו להוי' בהדרת קדש", ראשי תבות קבלה למפרע. מה עושה ההלכה?

הוא תקון בחינת ארץ – "מלך במשפט יעמיד ארץ" – תקון המלכות [תקון החברה] – ה תתאה שבשם.

י:בעלי נסתר – אצילות – קבלה

ה:תנאים – בריאה – משנה

ו:אמוראים – יצירה – גמרא

ה:גאונים כו' – עשיה – הלכה

עוד סוד בארבע מדרגות התורה: קבלה, משנה, גמרא, הלכה. זהו הסוד האמיתי של שרש נשמות הצדיקים שגלו את אותן המדרגות. המענין הוא, שתנאים אמוראים וגאונים הם בדיוק על פי סדר הזמן, ואילו בעלי הנסתר שבאצילות הם לגמרי למעלה מהזמן. הוא אינו גלוי ששייך לזמן מסוים. להיפך, בכל פעם יש גלוי יותר גבוה של האצילות, שלא על פי סדר הדורות. הזמן שייך לעולמות בריאה-יצירה-עשיה, ולכן בהם הגלוי הוא על פי סדר הזמנים.

מתי בעיקר מתגלה האצילות? הכתוב אומר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ודורשים שהמילה 'אף' באה לרבות את האצילות בתקופת העשיה. אצלנו, גלוי הקבלה הוא בעיקר מזמן הגאונים ואילך. אכן, גלוי ספר הזהר של רשב"י החל בתקופה זו. אפילו ספר יצירה, שהוא ספר קדמון מאוד, מוזכר לראשונה בתקופת הגאונים – ר' סעדיה גאון וכו' [ובגלל זה יש לחוקרים היום בלבול שלם בדבר]. מי שלומד את ספר הפרדס לרמ"ק יראה שרבינו האי גאון היה מקובל גדול, והוא מביא ממנו הרבה חידושים. כלומר, הגאונים התעסקו בקבלה, אבל לא מוצאים חידושים בקבלה מאמוראים. זה בתכלית ההסתר. כל זאת מתאים לסוד הפסוק "אף עשיתיו" – גלוי האצילות בעשיה.

העיקר הוא, שככל שיש יותר גלוי של האצילות כך הוא עולה. האצילות היא גם למעלה מהזמן, אבל היא גם הליכת הזמן אחורנית. כיוון שהקבלה שייכת לביאת המשיח של העתיד היא מתגלה באופן יותר גבוה – קודם ספר יצירה, אחר כך ספר הזהר, אחר כך כתבי האריז"ל ולבסוף החסידות. הגלוי הולך ועולה, ההיפך מן הנגלה, הולך ומתקרב לשרשו – ביאת המשיח.

והנה קבלה משנה גמרא הלכה עולה ד' פעמים הדר [המלך השמיני] שהוא סוד שם מה החדש שמאיר מיסוד אדם קדמון לתקן את שבירת עולם התהו, על ידי "תורה אור" [זו התורה שבאה לתקן את השבירה]. והוא עולה "ארבעה חרשים" [בגלות החרש והמסגר] – ארבע מדרגות תלמידי חכמים [כמבואר בחז"ל] כנ"ל.

'חרש' בלשון הקדש הוא לשון מחשבה, ולפיכך ארבעת החרשים הם ארבעה סוגים של חכמים המגלים תורה.

נסביר עוד סוד על ההבדל בין נשמות דאצילות שמגלות קבלה, משרש משיח, לבין נשמות דבי"ע שמגלות את הנגלה, משרש משה רבינו:

והנה ידוע [בחכמת המספר] שה-י שבשם הוא ד במשולש ("מספר קדמי" מ-א עד ד), ואותיות הוה שבשם הן ד ברבוע.

זה נקרא הבית של 4 – משולש למעלה מרבוע. לכן נקרא שם הוי' "שם בן ד'", מלבד הפירוש הפשוט שהוא בעל ד' אותיות. המשולש של ד הוא שרש גלוי הקבלה, שבבחינת משיח, ואילו הרבוע של ד הוא שרש גלוי הנגלה, שבבחינת משה רבינו. מה ההבדל משולש לרבוע?

ענין הרבוע [העומד יציב] הוא שלמות ההתישבות בכלים  – [וכל חכמת התורה מתישבת בכלים, ב]גליא – שמזה מובן היתרון שיש בבעלי הנגלה כנ"ל.

לעומת זאת, הקבלה היא כמו קרן אור, שמהיקה ומבריקה, הולכת ומתפשטת, אבל אין בה עדיין התיישבות שלמה.

[אף על פי ש]ה-י הוא מקור האור והחיות לגבי שאר אותיות השם, אך [בכל זאת] שרשן גבוה יותר, כידוע הכלל ששרש הכלים גבוה משרש האורות.

המשולש הוא עדיין בעיקר אור, ההולך ומתפשט ללא כלי שיתפוס אותו, אבל רבוע הוא בעיקר כלים. אם יש בו כלים הם בטלים אל האור, כמו בעולם האצילות. על כלי האצילות כתוב שהם במדרגת אור ביחס לכלים של עולמות בי"ע. לכן האות י הוא המשולש.

והוא גם כן מעלת "יחודא תתאה" בג' עולמות בי"ע לגבי "יחודא עילאה" שבאצילות כמבואר בדא"ח.

זהו נושא ארוך בחסידות. עבודת הצדיקים שבאצילות היא היחוד העליון, אבל עבודת הבינונים שבעולמות בי"ע היא להכיר את היחוד התחתון. מהו? בטול היש לאין. זו ראית הארת האצילות בתוך המציאות הנפרדת של העולמות התחתונים, איך למעלה מהזמן נמשך בתוך הזמן, הלמעלה מן המקום נמשך בתוך המקום. לעומת זאת, יחודא עילאה הוא בטול הזמן והמקום בלמעלה מהם. הם בטלים לגמרי בעצם שם הוי'.

בתור גלוי, יחודא עילאה הוא גלוי עצום, ואילו יחודא תתאה אינו כל כך גדול. בכל זאת, כתוב שהחידוש, ומה שהוא גורם למעלה אצל הקב"ה, של מי שנמצא בתוך גדרי הזמן והמקום שמסוגל להרגיש, "באשר הוא שם", שיש למעלה מהזמן והמקום בתוך הזמן והמקום – הוא חידוש הרבה יותר נפלא. כלומר, שרש יחודא תתאה גבוה משרש יחודא עילאה. שרש עבודת הבינונים גורם בעצמות יותר צחוק ושעשועים. צחוק עולה מדבר שלא יתכן, שהוא חידוש בעצם, כמו צפור המדברת. היחוד למטה הוא בחינת צחוק [יחודא עילאה שייך יותר לאברהם ואילו יחודא תתאה שייך יותר ליצחק]. זהו שרש הכלים שגבוה יותר מהאור.

נלמד עוד פרק קצר:

יא.

ומעתה [אחרי כל ההסבר על תנאים ואמוראים וכו'] נבא לבאר פרטי דברי המאמר בע"ה. תנאים ואמוראין אית בני נשא כחולין דטהרה. היינו שגילה לתלמידי חכמים דבריאה ויצירה אופן הבירור דנשמות דבריאה ויצירה, שבזה המשיך בהם כח ועוז שיהיה בהם יכולת לתקנם ולבררם

כל דור הוא בחינת עולם שלם – "קורא הדורות מראש". תלמידי החכמים שבכל דור הם המוחין (חב"ד) של אותו הדור, ואילו הדור עצמו הוא המדות של אותו הפרצוף. לכן "גדול הדור נתפס בעון הדור".

קודם כל צריך לגלות לתלמידי החכמים את אופן הבירור של הדור שלהם כדי להמשיך להם כח ועוז לתקן אותו. יש אחד שצריך לתקן, כמו שמשה ממנה את יהושע, אבל הוא אינו יודע כיצד, והוא צריך הדרכה. על אדמור"י חב"ד מסופר שלפני הסתלקותם היו מגלים למי שהיה עתיד רבי הבא את כל איכות אופני התקון של כל אחד מהחסידים. אדמו"ר הזקן היה משוחח על כך עם בנו, אדמו"ר האמצעי, לא ביום אחד. במשך כמה שנים טובות הכין אותו, והיה משוחח אתו על כל חסיד וחסיד באופן אישי, היכן הוא עומד ומה התקון שלו.

ולהמשיך בהם אור האמונה הפשוטה

נושא כל המאמר שלנו הוא פסח, ועיקר התקון בו הוא המשכת אור האמונה הפשוטה. כל נשמה מקיימת בעצמה את רצון ה', אלא שעיקר ענין התלמיד חכם הוא להמשיך את אור האמונה הפשוטה:

בכדי שיהיה בהם כח ועוז לעשות כל המצות למעלה מן הטעם, רק בבחינת עול בלבד כנ"ל.

ודאי תשעים אחוז מן היהודים היום שאינם מקיימים מצות לא בגלל שאינם מאמינים. או שחושבים שזה לא אקטואלי, או שפשוט סתם אין כח. איך אפשר גם להסתדר בחיים ו'לעשות כסף' וגם לקיים מצות? זה משהו פראקטי מאוד [חוץ מכמה פילוסופים]. למה? בגלל שאור האמונה לא מאיר. יש איזו אמונה חשוכה – הרי אנחנו "מאמינים בני מאמינים" – ואם היא חשוכה אין כח לקבל את אור המצות. עיקר הענין של תלמיד חכם הוא להמשיך את אור האמונה הפשוטה, את גלוי החשיבות, המעניק להם כח לקיים את כל המצות.

עד כאן הסברנו, שתלמידי החכמים הם המוחין, נשמות אנשי הדור הם המדות והמעבר ביניהם הוא בהשפעה ישירה. כלומר, המוחין לא משפיעים שכל, אלא הם אמצעי להעביר דרכם את האמונה הפשוטה. כעת יסביר אחרת:

וזהו מה שאמר אית בני נשא [הכנוי בכל ספר הזהר], שהם בני אדם ששרשם בבחינת המדות שבכל עולם שנקרא בני נשא, והם מקבלים מבחינת המלאכים שבכל עולם, והיינו מלאכים הפנימיים [לגבי מדות, לא לגבי שכל] ששרשם מכלים החיצוניים דחב"ד, והם [המלאכים עצמם] המתבררים על ידי התלמידי חכמים ששרשם בחב"ד שבכל עולם בבחינת כלים הפנימיים והם [תלמידי החכמים] למעלה מן המלאכים.

זהו סוד עמוק מאוד כיצד מקבלות הנשמות מתלמידי חכמים. יש ממוצע בין תלמידי החכמים ובין אנשי הדור – מלאכים. אלו לא סתם מלאכים. בדרך כלל מלאכים הם גם מדות, אבל כאן המלאכים הם חיצוניות השכל לעומת תלמידי החכמים, שהם פנימיות השכל. תלמידי החכמים צריכים שיהיה להם כח לשדר מלאכים אל אנשי הדור שלהם. מלאכים אלו הם חיצוניות הכלים דחב"ד של אותו עולם [הם יכולים להיות גם גימטריאות].

נסביר יותר: אותם המלאכים צריכים בעצמם תקון ובירור מתלמידי החכמים, לא רק אנשי הדור, ואחר כך אפשר לשלוח אותם אל אנשי הדור לתקן אותם.

וזהו מה שאמר [בזהר] דאית בני נשא ששרשם בקו הימין דחסד, שהם מסטרא דמיכאל שהוא בחינת החסדים שבחכמה דבריאה [בדרך כלל מיכאל הוא כנגד חסד, אבל כאן הוא עולה לחסד שבחכמה], והם בחינת חולין דטהרה. כי כל נשמות דמדות דבי"ע הם בחינת חולין לגבי תלמידי חכמים ששרשם מחב"ד הנקרא קדש,

הכלל הוא, שמוחין בעצם הם קדש – "קדש מלה בגרמיה" – ואליו מדות הם חולין, כאשר בחולין עצמם יש מדרגות שונות. ממילא, נשמות כל דור הן בבחינת חולין, בין אם אלו חולין דבריאה, דיצירה או דעשיה. המדות כוללות את ו' הקצות שכנגד ששת ימות החול.

ומכל שכן לגבי מארי קבלה ששרשם באצילות כנ"ל. וחולין דטהרה הוא אותם [נשמות] ששרשם בקו הימין [וקשורות בתלמידי חכמים של אותו הדור] כמו חסד ונצח. וחולין דהקדש הוא כגון בשר הקדש ואינון מסטרא דגבריאל [ושתי המדרגות של ימין ושמאל נקראו] כהן ולוי,

כלומר, אלו שמצד הכהן הם בבחינת חולין דטהרה, ואילו אלו שמצד הלוי הם בבחינת חולין דהקדש. יוצא לנו סוד כמו לעתיד לבוא, בו הלוי הוא למעלה מן הכהן.

פירוש כידוע בגמרא (חולין לג, ב) שיש חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולכן אמר שאותם ששרשם בקו השמאל שמקבלים מבחינת גבריאל, גבורה דבינה דבריאה, הם בחינת חולין שנעשו על טהרת הקודש שמאיר בהם קצת הארה מהתלמידי חכמים הנקרא קדש, יותר מאותם ששרשם בקו הימין.

מי שבצד ימין אמנם מקושר לתלמידי חכמים, אבל הוא אינו מקושר כמו אלו שמצד שמאל. הוא לא נקרא 'הקדש', אלא נקרא 'טהרה'. אבל מי שמצד שמאל  מקושר כל כך לתלמידי חכמים, הנקראים קדש, עד כדי שגם הוא נקרא על שמם.

וזה שאמר "כגון בשר קודש", פירוש שהם חולין רק שנעשו בדוגמת הקדש, לזאת מאיר בהם מעין הארה דקדש. וזהו כהן ולוי שאותם ששרשם [חסר: בקו הימין הוא בחינת כהן, ומי ששרשם בקו השמאל הוא] כדוגמת הלוים ששרשם בגבורה  כידוע.

נראה כעת את הקיצור:

יא.

שרש התלמידי חכמים שבכל עולם הוא בכלים הפנימיים דחב"ד. על ידם מתבררים מלאכים פנימיים [מלאכים של שכל] בכלים החצוניים דחב"ד שמשפיעים כח ואור האמונה הפשוטה לנשמות בני אדם ששרשם במדות שבכל עולם. התלמידי חכמים נקראו קדש, ובני נשא סתם נקראו חולין. הנשמות דקו ימין – חסד ונצח – מקבלים מסטרא דמיכאל (חסדים שבחכמה) ונקראו חולין דטהרה. הנשמות דקו שמאל – גבורה והוד – מקבלים מסטרא דגבריאל (גבורות שבבינה) ונקראו חולין דהקדש. והם בחינת כהן ולוי.

יוצא מכאן יסוד נפלא: בשביל לברר את אנשי הדור צריך תלמיד חכם לברר מלאכים. הוא צריך להיות 'רשות שדור' שלם, שיהיה לו גדוד של מלאכים.

נמצא שהמלאכים הפנימיים הם ממוצעים בין נשמות התלמידי חכמים (חב"ד) לנשמות אנשי לבב (חג"ת) ואנשי מעשה (נה"י) [נסביר את הבטויים הללו בהמשך].

מה מקור סוד זה?

וזהו "וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו"', שדימה שעשו אחיו, ששרשו ממדות דתהו, מוכן להתברר, כמבואר בדא"ח, ולהמשיך בו כח ואור האמונה הפשוטה של קדושת ישראל.

הוא הראשון ששידר מלאכים כדי לתקן מישהו. רש"י אומר, שהיו אלו מלאכים ממש. מי היה עשו? הוא היה הדור שלו, התקון שלו, ואם היה מצליח יעקב בכך היה מביא את המשיח. על כך יש דרוש ארוך של אדמו"ר הזקן [תורה אור וישלח] ועוד דרושים, בהם מובא שיעקב חשב שעשו כבר מוכן לתקון, ולכן הוא שלח אליו מלאכים. יעקב הוא שכל ועשו הוא מדות, ועל כן עשו הוא אנשי הדור של יעקב, אלא שמדות אלו הן מדות של עולם התהו. השכל של עשו הראש שלו, הוא השכל של מעשה בראשית, ואת הראש הזה צריך לגלגל אל תוך החיק של יצחק. רואים, שאפילו הראש של עשו מגיע רק עד החיק, המדות, של יצחק. יעקב רצה לגייר את עשו, להחזיר אותו בתשובה, ואכן כתוב שעשו הוא יהודי משומד.

"לפניו" [היא מילה מיותרת בפסוק, ודורשים אותה] סוד לפני ו – לפנימיות ו מדות הלב,

יעקב רצה לשלוח את המלאכים מחיצוניות השכל שלו אל פנימיות הלב של עשו. כעת יש לנו כבר ארבע מדרגות: פנימיות השכל אלו תלמידי החכמים, חיצוניות השכל אלו המלאכים, והם נשלחים אל פנימיות הלב, המתקנת את חיצוניות הלב.

הכלל הוא: תפקיד הפנימיות, כאשר היא מאירה, הוא לברר את החיצוניות בכל מדרגה ומדרגה. לפיכך, אי אפשר לברר את חיצוניות הלב מן השכל. לשם כך צריך להיכנס אל פנימיות הלב. לכן תמיד כתוב בחסידות, שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר בפנימיות.

אם כן, הפנימיות של השכל מבררת את חיצוניות השכל, תלמידי החכמים מבררים את המלאכים שלהם. אחר כך צריך לשלוח את המלאכים "לפניו", אל פנימיות הלב של המתברר, ואזי היא יכולה לברר גם את חיצוניות הלב.

וכידוע ששרש הנשמות הוא בפנימיות המדות. ויש לומר שמלאכים אלו הם הארת אור האהבה והיראה והאמונה של תלמידי חכמים בשעת חדושם דברי תורה, שמאיר לנשמות כל המקושרים אליהם והזוכים לקבל מטוב לקחם כו', עיין באגרת הקדש כ"ז וד"ל.

אדמו"ר הזקן כותב שם, שתלמיד חכם מאיר לאנשי הדור את הרוח שלו, את המדות שלו. בפירושו של אבי הרבי, ר' לוי יצחק, לאגרת זו הוא מסביר, שאמונה כאן היא כנגד תפארת [אהבה ויראה הם חסד וגבורה, כפשוט].

קודם אמרתי בדרך צחות, כי המלאכים אותם שולח תלמיד חכם הם מעין שכלים, אמצעים כמו רמזים וגימטריאות. כעת נסביר יותר בעומק מהם המלאכים: כתוב באותה האגרת, שכאשר אותו תלמיד חכם מחדש חידושי תורה הוא עושה זאת עם כל הלב שלו. כלומר, יחד עם החידושים יש גלוי רב של אהבה, יראה ואמונה המאירים ממנו.

אם נכנס מישהו ומתרשם, הוא לא מתרשם מן החידושים עצמם, מן השכל, אלא מגלוי האהבה, היראה והאמונה באותה השעה. כך נראה לי לפרש את המושג מלאכים. גם לגבי התלמיד חכם עצמו: האהבה, היראה והאמונה שמאירים אצלו בשעת אמירת חידושי תורה הם במדרגה אחרת לגמרי מאשר כל הזמן. זהו גלוי עצום ומיוחד. אלו המלאכים שהוא שולח ומברר.

קודם אמרנו, שהכלל הוא שפנימיות מבררת חיצוניות, ושפנימיות השכל מבררת את חיצוניותו. כעת נוסיף עוד כלל: המושג בירור שייך בעצם למדות, ל-ו' קצות, שכן כל בירור שייך בדבר שעבר קודם שבירה. לכן צריך לומר, שחיצוניות השכל הנשלחת אל אנשי הדור היא בעצם מדות המיתקנות תוך כדי גלוי פנימיות המוחין.

נבהיר: כאשר תלמיד חכם מחדש חידושי תורה בפנימיות עולים תוך כדי כך כל מיני דברים בדרך ממילא כדי להתברר. כל מה שנשבר וצריך להתברר עולה בסוד העיבור אל תוך השכל כדי לקבל תקון ולהיולד מחדש. אלו ניצוצות של שם בן. אצל כל אחד, וגם אצל תלמיד חכם, יש כל מיני אהבות ויראות נפולות. ברגע שמתחילים לחדש דברי תורה, כל מיני ניצוצות של אהבות ויראות נפולות עולים אל תוך התודעה, ואפילו בלי לשים לב היא הקבלת תקון ומתבררת. זהו כח של חידושי אמת בתורה. כעת נכללת אותה אהבה באהבת ה'. אותם אהבות ויראות שהתבררו הם המלאכים אותם שולח לפנימיות הלב של הדור, כדי שהם יבררו את המדות של כל בני הדור.

עוד סוד:

מלאכים אלה הם בסוד "חש מל מל" ("חשמלים").

בין המלאכים יש סוג אחד הנקרא חשמלים. בהשגחה פרטית, כל השדור היום מיוסד על חשמל. המלאכים, שהם סוד השידור בין תלמיד חכם ואנשי דורו, הם החשמלים:

בתחלה ההארה הנ"ל [של האהבה, היראה והאמונה] טמונה בלב התלמיד חכם – בחינת "חש". כאשר נשלח אל נשמות המקושרים כו' הוא בבחינת "מל" הא' מלשון ברית מילה – בחינת "מלאך הברית" – שליח ההתקשרות [כמו בין צדיק לחסיד המקושר אליו]. כאשר מאיר בלב המקושרים כו' הוא בבחינת "מל" הב' מלשון דבור – המתקה [של לב המקושר] וד"ל.

כמו הבטוי "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". בתחלה הדברים נמצאים בתוך הלב של המשפיע. אחר כך הם יוצאים מן הלב, אבל כאשר הם נכנסים אל לב השומע הם בבחינת המתקה. זה נקרא 'שדור חשמלי', ואלו המלאכים ששלח יעקב לעשו.