אותיות בסדר השתלשלות (ט)

מוצש"ק תרומה, אור ל-ב אדר א תשמ"ד – בני ברק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חזרה – כב הנשמות ב-ז' הדורות

בשיעור הקודם[ב] דברנו על זעיר אנפין ונוקבא דזעיר אנפין, אותיות צ ו-ק, והקבלנו אותן לשבטים. אמרנו שיש שבע מדרגות כלליות כנגד האבות והאמהות, כשכל פעם האם קודמת לאב. במדרגת 'יחיד' יש את סוד "במי נמלך", שהוא בחינת שרה שגבוהה מאברהם – אני לא מסביר שום דבר, רק חוזר בקיצור – 'אחד' כנגד אברהם; 'קדמון' כנגד רבקה; צמצום כנגד יצחק; 'רשימו' ו'קו' כנגד לאה ורחל; ו'אדם קדמון' כנגד יעקב אבינו – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה"[ג]. אחר כך, מאות ח עד ק, אלו יב השבטים לפי סדר הלידה שלהם – ראובן כנגד האות ח, שמעון כנגד ט, לוי כנגד י, וכך כל השאר הלאה, עד שתי המדרגות האחרונות, ז"א ונוקבא דז"א שכנגד יוסף ובנימין, שני השבטים שנולדו באחרונה, שני בני רחל. אם כן, יש פה רמז חשוב, הסבר חשוב בענין, שלפי סדר האבות והאמהות רחל היא בבחינת האות ו, כנגד הקו, ושני הבנים שלה, הם בבחינת האותיות צ ו-ק שכנגד ז"א ונוקבא דז"א, יוסף ובנימין.

כללות ההקדמה היא שיש פה כב מדרגות, כנגד עשרים ושתים האותיות. יש הסבר בתחלת ספר יצירה, שבכל פעם שיש כב יש לראותו כעיגול שהאלכסון שלו, הקוטר שחוצה אותו, שווה ל-ז. זהו היחס הידוע של כב ו-ז. כך מביא הגר"א בתחלת הפירוש שלו. הסברנו שכאן יש לנו כב מדרגות כנגד כב נשמות, אבל הן חיות לאורך שבעה דורות שכתובים בתורה – מאברהם אבינו עד משה רבינו יש שבעה דורות. זהו מאמר חז"ל[ד] מאוד מאוד חשוב, שקודם, מאדם הראשון עד אברהם אבינו, היו שבעה דורות של רשעים שסילקו את השכינה מהארץ עד הרקיע השביעי. אחר כך עמדו שבעה צדיקים, בכל דור ודור צדיק הדור – אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה – והורידו את השכינה מלמעלה למטה. בסוף בא משה רבנו והוריד השכינה לארץ, כמו שנאמר במתן תורה "וירד הוי' על הר סיני"[ה]. עוד יותר, כמו שמסופר בפרשת השבוע, על ידי עשית המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ו] – בתוך כל יהודי נעשה עיקר המשכת השכינה לארץ, וזאת על ידי משה רבנו. המשכה זו גופא מחולקת לשני שלבים: שלב ראשון הוא מתן תורה ואחר כך עשית המשכן.

הוי' אותיות האבות; נ אותיות השבטים

אם כן, גם בסדר שלנו פה, אם אנחנו כוללים את האבות והאמהות יש כבר שבע. יש רמז שמובא תמיד בספרי הקבלה שמספר האותיות של האבות והאמהות יחד הוא כו – יג כנגד יג אותיות. אף על פי שכאן יש שלש אבות וכאן יש ארבע אמהות, אבל אברהם יצחק יעקב הם יג אותיות, ושרה רבקה רחל לאה הן גם יג אותיות. זו תופעה של "אחד באחד יגשו"[ז], כלשון הפסוק, שביחד הם שם הוי'. יסוד האבות והאמהות, עליהם נאמר "האבות הן הן המרכבה"[ח], הוא שם המיוחד, שם הוי', שביחד יש להם הוי' אותיות.

אחר כך, ביתרת השבטים יש רמז נוסף, שגם מובא בפרוש רש"י, חז"ל מפורש[ט]: יב השבטים היו כתובים על אבני השֹהם, שהזכרנו אותם בתחלת הפרשה[י], אבל נלמד עליהם בשבוע הבא. כתוב "ששה משמֹתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדֹתם"[יא], כותבים אותם לפי סדר התולדות, כמו שהסברנו, וכתוב שהסדר הוא כה אותיות כנגד כה אותיות. על כל כתף, על כל אבן שֹהם, יש כה אותיות, רש"י מביא זאת. האבות והאמהות הם יג כנגד יג אותיות, יג הוא גם המרכז של כה, האות האמצעית שלהן, אבל השבטים הם כה כנגד כה אותיות, וביחד חמישים אותיות.

אחריהם יש עוד שלשה דורות שנשארו. כל השבטים הם דור אחד, והעיקרי הוא לוי. לפי סדר שבעת הדורות שהורידו את השכינה למטה, העיקרי כאן הוא לוי. יצא לנו שלוי הוא בבחינת רדל"א, מדרגה י', שהיא עיקר שרש התיקון. היו לפניו שני שבטים, כנגד אותיות ח-ט, ראובן ושמעון, שהם לפני התיקון, והתחלת התיקון היא ממדרגה י' של לוי, שהוא השבט העיקרי כאן לפי סדר המשכת השכינה למטה. לוי כולל את כל הדור הרביעי. אחריו יש עוד שלשה דורות – קהת, עמרם ומשה – שנסביר אותם כנגד עולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, והכוונה היא להמשיך את השכינה למטה.

זיכוך התחתונים במהלך הדורות

[האם יש להמשיך את השכינה לבי"ע או להעלות את בי"ע לשכינה?] צריך גם את זה וגם את זה. צריך לזכך את העולמות התחתונים, כמו בקריעת ים סוף. יש בקבלה שקריעת ים סוף היא קריעת המסך בין האצילות ובין בי"ע, ואז מה קורה? יש בזה שני פירושים: לפי הזוהר[יב] בי"ע עולים לתוך האצילות על ידי קריעת ים סוף, אבל לפי פירוש האריז"ל[יג] זה בדיוק ההיפך, שהאצילות יורדת ונמשכת בבי"ע. שניהם תלויים זה בזה. יש הרבה פירושים כך[יד]. צריכה להיות העלאה והמשכה. העיקר הוא המשכה למטה, מה שנקרא "דירה בתחתונים"[טו].

יש כל הזמן זיכוך התחתון, ועל ידי כך ממשיכים את האור למטה. יש הזדככות התחתון, עושים את התחתון כלי, וזיכוך התחתון נמשך תמיד על ידי הבירורים, אפילו שלא במודע, אבל צריך את הצדיק. למרות שהדור עצמו מזכך. כמו למשל עכשיו, אפילו שאנחנו בגלות, ב"חושך כפול ומכופל", כתוב שכל דור ודור צובר אלפי רבבות ומיליוני מצוות ומעשים טובים, הוא מזכך את העולם, העולם מתקדם ומזדכך, אפילו שלא רואים זאת. עכשיו צריך לבוא צדיק שימשיך את האור בתוך העולם. העולם מזדכך, חייב שהעולם מזדכך.

לכן יש מצד אחד התקדמות בתוך העולם לקראת ביאת המשיח. למה אנחנו מצפים עכשיו בימינו אלה? איך יתכן שיבוא המשיח בדור שלנו ולא בדור הקודם, שהיו צדיקים יותר גדולים? הרי אנחנו דור יתום לעומת הדורות הראשונים. ההסבר הוא שהעולם מזדכך והולך. בכל דור ודור, אפילו שאנחנו דור מאוד נמוך, העולם מזדכך והולך על ידי התורה ועל ידי המצוות והמעשים הטובים של כל אחד ואחד. כמובן, צריך להשתדל תמיד לזכך את התחתון יותר ויותר. אחר כך, בכל דור ודור יש צדיק שממשיך לאט לאט את השכינה למטה בתוך העולם. שוב, עיקר הגדולה של משה רבינו הוא לא שעלה לשמים. כתוב[טז] שקודם הוא עלה למרום, אבל עיקר הגדולה שלו הוא שהמשיך את השכינה למטה – "וירד הוי' על הר סיני". אחר כך הוא בנה משכן, כמו בפרשת השבוע, בשביל שתהיה דירה בתחתונים. זוהי תכלית כוונת הבריאה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

המשכת האור כלפי מטה

נסביר בקיצור: הדור הראשון צריך להמשיך את השכינה למטה מ'יחיד' ל'אחד'. בכללות יש כאן שבעה דורות, שהם שבע ירידות בכלל. ירידה מ'יחיד' ל'אחד' על ידי שרה ואברהם. ירידה מלפני הצמצום לאחרי הצמצום על ידי יצחק. אחר כך ירידה לאדם קדמון – הפרצוף הראשון, העולם הראשון כביכול, אחרי הצמצום – על ידי יעקב. אחר כך תיקון האצילות הוא על ידי כל הדור של השבטים, שלפי סוד זה כולו כנגד האצילות. תחלת שוש התיקון היא לוי, וכמו שהסברנו לפני כמה שיעורים[יז], לוי הוא לשון יחוד. כל תיקון האצילות נקרא בקבלה יחוד מ"ה וב"ן ולוי הוא מלשון יחוד – "הפעם ילוה אישי אלי"[יח]. זהו סוד היחוד, סוד התיקון. אחר כך יש עוד שלשה דורות, כנגד שלשה עולמות התחתונים, גם כדי להמשיך את השכינה למטה, מעולם לעולם.

כביכול יש פה שבעה עולמות. אפילו שלכל מה שלפני הצמצום לא צודק לקרוא 'עולם' בכלל, אבל בכל זאת יש פה שבעה רקיעים שממשיכים את השכינה למטה דרך כל כב מדרגות אלו. במדרגת 'אחד', נמשך המאור, העצם, לאור אין סוף; שאור אין סוף יצמצם את עצמו זו מדרגה שניה; אחר כך שיתגלה העולם הראשון, א"ק, ואחריו אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אלו בסך הכל שבע מדרגות בשבעה דורות.

יש פסוק "קֹרא הדֹרות מראש"[יט]. לקרוא פרושו[כ] להמשיך את האור שבכל דור מהראש, מתוך ההעלם, למטה, דרגה אחר דרגה. זה נקרא "קֹרא הדֹרות מראש". יש פה שבע קריאות, שהצדיקים קוראים את האור לרדת עד הסוף, אצל משה. אם כן, יש פה כב מדרגות בפרט, כל הנשמות הכלליות שחיו ב-ז דורות אלו:

כלי הוי' בשבעת הדורות

התחלנו לדבר על רמז האותיות בשבעת השמות הראשונים, של האבות והאמהות, יג כנגד יג – יג אותיות של אברהם יצחק יעקב ו-יג אותיות של שרה רבקה לאה רחל. אחר כך ראינו שבאבני השֹהם יש כה אותיות כנגד כה אותיות – "ששה משמותם על האבן האחת וששה שמות הנותרים על האבן השנית כתולדותם". יש מכאן ששה שבטים ולהם כה אותיות, ומכאן ששה שבטים עם עוד פעם כה אותיות. זהו חן – חן הוא סימטריה. באבות ובאמהות יש חן של יג, של "אחד באחד יגשו", והסימטריה באותיות אצל השבטים נקראת "כה וכה"[כא]. אחר כך, בשלשת הדורות האחרונים כאן – קהת, עמרם, משה – יש עשר אותיות יחד.

יוצא מפה סוד כללי: עד אדם קדמון יש כו אותיות בשמות הצדיקים שכנגד מדרגות אלו, אחר כך יש חמישים אותיות ולבסוף עוד עשר אותיות, ששים אותיות בסך הכל. כתוב בקבלה שסוד זה בדיוק משלים ומייחד שם הוי' ושם אלהים. הכל יחד הוא אלהים אותיות. כו אותיות בשלשת הדורות הראשונים, ועוד ס אותיות בארבעת הדורות האחרונים יחד יוצא פו, שם אלהים. כתוב בקבלה[כב] שהיחס שבין הוי' לבין אלקים הוא, כמו כאן, בסוד המלה כלי – אלהים עולה בגימטריא כלי הוי', בסוד הפסוק "שמש ומגן הוי' אלהים"[כג]. השמש היא שם הוי', ושם אלהים הוא הכלי לגלות ולהסתיר את השם – קודם להסתיר ואחר כך לגלות. זה נקרא סוד הכלי. אם כן, האבות הם שם הוי' וכל השאר עד משה רבינו הם הכלי שמכיל את השמש. קודם הוא מסתיר את השמש והכוונה היא לגלותה. הכל יחד 86.

[בדרך כלל מוסבר שכל ענין השבטים, שבמציאות שלנו נולדו מלאה ורחל, הוא של יציאת יב גבולי אלכסון מהמלכות, ואילו פה רואים שהם הרבה לפני תיקון המלכות]. כל המושגים פה הם הרבה הרבה לפני. גם בקבלה יש "גבֹהַ מעל גבֹהַ"[כד]. אנחנו מעלים הכל למדרגה מאוד גבוהה. לא כתוב בדרך כלל שאברהם הוא לפני הצמצום. סתם כך כתוב שאברהם הוא חסד דאצילות, שהוא אחרי הכל. מגיעים כאן עד יעקב לאדם קדמון עם הרמז של "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה". אנחנו מדברים כאן בשרש יותר גבוה. "אחד היה אברהם"[כה], ומדרגת 'אחד' היא בכלל אור האין סוף שלפני הצמצום. יצחק הוא סוד הצמצום. אלו דברים שמבוארים בפירוש בשרש האבות. לאבות יש שורש הרבה הרבה יותר גבוה מאשר חג"ת דאצילות, שהוא המקום המקובל הרגיל שלהם.

כך גם לגבי השבטים: יש להם שורש בתיקון גבולי אלכסון הכלליים של האצילות. בדרך כלל הם בז"א, אבל כאן הם עוד יותר גבוה. יש כאן יב גבולי אלכסון, אפשר לקרוא להם כך, זה עדיין צודק, כי הכל הוא אצילות. מעקודים ועד נוקבא דז"א הכל אצילות. כל המדרגות כאן ברשימה הזאת, מאות ח' ועד האות ק', כולן עולם האצילות. מתחיל קודם בעקודים, אחר כך בנקודים שנשבר, ואחר כך התיקון באצילות – הכל נקרא אצילות. למה זה אצילות? כי אלו אורות שנאצלו מא"ק. א"ק נקרא המאציל, וכל האור שנפרש מממנו נקרא אצילות שנאצלת מא"ק. [גם עולם הנקודים נחשב אצילות לצורך זה?] ודאי, הוא אצילות לא מתוקנת. כל מה שיוצא מא"ק הוא אצילות. יש קודם כל עקודים, שהוא "מטי ולא מטי", אחר כך יש נקודים שהוא בכלל לא יציב וללא שיווי משקל, יש בו רק שם ב"ן, ואחר כך תיקון האצילות שנקרא ברודים, כאשר הארת שם מ"ה החדש יוצאת ממצחא דא"ק שמזדווג עם שם ב"ן שנשבר ומתקן את האצילות. מה שנקרא היום אצילות הוא תיקון האצילות, שברשימה שלנו כולל עשר מדרגות, מרדל"א עד נוקבא דז"א.

ב. יחוד רחל ושני בניה

כל זה היה חזרה בכללות. בסוף השיעור הקודם אמרנו שיש סוד חשוב בקבלה, שגילוי אור קו האין סוף מסתיים בסיום ז"א דאצילות. זהו אחד מהכללים להבנת מבנה כל העולמות. כתוב בעץ חיים שהקו בא מאור אין סוף שלפני הצמצום, בוקע בתוך החלל וכל העולמות מלבישים אותו. הקו בחיצוניותו, כמו שהסברנו כשלמדנו על הקו, הוא כח ההתחלקות, מה שנקרא "קו המדה"[כו], למדוד כל דרגה ודרגה, כל עולם ועולם. בפנימיות נקרא הקו כח ההתכללות, לעשות יחודים וחיבורים בין המדרגות, שכל אחת תהיה כלולה מכולן. הקו הוא הכח מאור אין סוף שיוצר את כל העולמות. בחיצוניותו ענינו למדוד, נקרא בלשון הזוהר "בוצינא דקרדוניתא"[כז], ובפנימיותו הוא כח ההתכללות.

"יפת תֹאר" בחיצוניות הקו; "יפת מראה" בפנימיותו

הסברנו שהקו, המדרגה הגבוהה שאנחנו מדברים עליה בשורשה, הוא כנגד בחינת רחל, שהיתה "יפת תֹאר ויפת מראה"[כח]. כך כתוב על רחל, וצריך להוסיף עוד נקודה שנדמה לי שלא הסברנו. "יפת תֹאר", רש"י אומר, שזה על שם החיצוניות, המבנה החיצוני, ו"יפת מראה" על שם הפנימיות, שנקראת "זיו קלסתר", כמו "חכמת אדם תאיר פניו"[כט].

באמת יש סוד בקבלה של שלש מדרגות, ראשי תיבות אמת: אור, מראה, תֹאר. קודם האור הוא מקיף, כמו אור אין סוף שלפני הצמצום. אחר כך, אחרי הצמצום, יש קו שפנימיותו נקראת "יפת מראה", שזהו כח ההתכללות, וחיצוניותו היא "יפת תֹאר", שזהו כח ההתחלקות, הכוונה למדוד וליצור כל עולם ועולם לפי מדתו, לפי מה שהוא צריך להיות.

אם כן, "מראה" ו"תֹאר" שנאמרו על רחל אמנו דוקא הם כנגד פנימיות הקו וחיצוניות הקו, הבאים ונמשכים מאור אין סוף הפשוט שלפני הצמצום. כתוב שהקו עדיין מחובר, זה כלל, האור דבוק במאור, אף על פי שהוא יוצא ממנו. האור כביכול בוקע את הצמצום דרך הרשימו, ולכן כתוב בקבלה ובחסידות[ל] שמצד דעת תחתון נראה כאילו הקו יוצא מנקודת הרשימו. הרשימו נקרא נקודה, וכמו כל קו הוא נמשך מנקודה, אין קו בלי נקודה, אז מצידנו נראה כאילו שהקו נמשך רק ממנה. הנקודה היא אחרי הצמצום, היא הרשימו שנשאר אחריו. כך זה נראה, אבל באמת מקור הקו הוא באור שלפני הצמצום, עוד יותר גבוה, ב"תפארת הנעלם"[לא]. אם כן, אור הקו באמת דבוק במאור.

לעניננו, ה"מראה" דבוק במדרגת האור, שהוא אור האין סוף שלפני הצמצום, וחיצוניות הקו נקראת "תֹאר". מהו ה"תֹאר"? הכח למדוד את העולמות. ה"מראה" הוא הכח לעשות התכללות ויחוד בין המדרגות.

סוד לידת יוסף בסוף

כתוב במקום אחד בקבלה[לב] שהקו הזה נמשך עד סוף כל ההשתלשלות, עד וְעַד, אבל בדרך כלל כתוב באריז"ל[לג] שהוא מסתיים ביסוד ז"א. ההסבר בחסידות, וכך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[לד], דבר חשוב מאוד שלא כל כך ברור בספרי הקבלה, הוא שההארה של הקו אמנם מסתיימת ביסוד ז"א, אבל עצמות הקו באמת נמשכת עד למטה. עם זאת, הדבר נעלם לגמרי. הארת הקו מתגלה בכל עולם האצילות, יש בו הארת הקו. בעולם האצילות יש סוד של "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[לה], שזהו אור הקו, האור הפנימי של האצילות והכלים שלו – הכל אחד, בגלל שבעולם האצילות מאיר אור הקו. הגילוי הזה מסתיים ביסוד ז"א. יסוד ז"א נקרא צדיק, זו מדרגת יוסף.

ממילא מכאן יש לנו סוד מאוד יפה בהסבר הדבר שכתוב בתורה, שרחל ילדה בסוף כל האמהות, היא היתה עקרה, ורק אחרי שכולן ילדו גם היא ילדה. בפנימיות, יש כלל בחסידות[לו] על הפסוק "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[לז], שאף על פי שלמעשה יוסף נולד בסוף, אבל מסבירים, מאדמו"ר הזקן, שהכוונה היא שכל תולדותיו של יעקב הן על ידי נשמת יוסף. הרי יוסף ויעקב הם "גופא ובריתא חשבינן חד"[לח], יוסף הוא הברית-היסוד של יעקב "גופא". כל "תולדות יעקב", גם ראובן וכל השאר, הם על ידי נשמת יוסף, רק שלמעשה יוסף נולד אחד לפני הסוף. הרי בכלל, עיקר ההסתבכות של יעקב אבינו עם לבן הוא עבור רחל, כמו שחז"ל אומרים, וגם כאשר לבן רימה אותו ומסר לו את לאה הוא חשב שזו רחל. אם כן, כל האמהות הן בזכות רחל, ולכן אפילו בני לאה מודים שרחל היא עקרת הבית. אפילו בני יהודה, שהם בני לאה, מודים שרחל היא עקרת הבית – "כרחל וכלאה"[לט], כתוב במגלת רות. לכן, בפנימיות כל הנשמות נבעו מכח נשמת יוסף, כך מובן, אבל הוא יסוד ז"א, הוא נולד בסוף. היחוד בין יוסף לרחל, לפי האותיות כאן, הוא באותיות צ-ו.

מסירת נפשה של רחל לבנימין

אחר כך באות ק שכנגד נוקבא דז"א, כנגד בנימין, כמו שהזכרנו בפעם הקודמת, הארה הקו מסתלקת. זה מסביר את המסופר בתורה[מ] שאחרי שיוסף נולד רחל באמת יולדת את בנימין ואז היא מיד מסתלקת. הסיפור של לידת יוסף ובנימין, כמו שכתוב בתורה, בדיוק מסביר שאור הקו מסתלק בלידת בנימין. לידת בנימין כאן היא מדרגה ק', נוקבא דז"א.

באמת כתוב בכתבי האריז"ל[מא] שהסוד של בנימין הוא שרחל עצמה מוסרת את נפשה אליו. זהו דילוג העצם של מסירות נפש. כתוב שברחל היה שם ב"ן אותו קיבלה מיעקב, סוד גדול, ובלידת בנימין נמסר שם זה. הרי אם הרוח שהבעל משאיר בתוך האשה עוזב אותה אין לה יותר חיות[מב]. כתוב בכתבי האריז"ל שהרוח היא נשמת בנימין, והיא היתה כל החיות של רחל, וכביכול לידת בנימין היתה מסירות נפש, שמסרה את עצמה לבנימין. זה נקרא דילוג העצם. לכן בנימין מתחיל עם בן. גם היא קראה לו בשמו, רק שהיא קראה אותו "בן אוני"^לו. מה זה בן אוני? און הוא לשון כח, כמו שנאמר על ראובן "ראובן בכֹרי אתה כחי וראשית אוני"[מג]. את בנימין היא קראה בן אוני, שם ב"ן שהיה הכח שלי וכעת היא מסרתי אותו לבנימין. יעקב קרא אותו בנימין, אבל בשם שהיא קוראת נשארו האותיות בן, עליהן כתוב בקבלה שהן שם ב"ן, שהוא החיות הפנימית אותה קיבלה רחל מיעקב. כעת היא מוסרת אותו לבנימין ואם היא מוסרת אותו – היא מסתלקת. ההסתלקות היא בגילוי, רק שכביכול היא עוברת מגלגול לגלגול, ממצב אחד לשני, מגלגול ראשון של רחל לגלגול שני של בנימין.

ירידת הקו (רחל) לשכון בעולמות (בנימין)

ממילא אנחנו גם מבינים למה בקבלה הרגילה רחל היא תמיד נוקבא דז"א, כמו ששאלו לגבי השבטים וכו'. מדרגה ק' כאן היא כנגד נוקבא דז"א, ובקבלה זוהי רחל. בדרך כלל אין דבר כזה שרחל היא במדרגת הקו. למה באמת הסברנו על פי פשט שרחל היא כנגד הקו? גם שייך לפסוק שהזכרנו קודם מפרשת השבוע, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שרחל נקראת שכינה בכל מקום. עיקר הסוד של רחל נקרא שכינה, שהיא שוכנת בתחתונים. גילוי אור ה' למטה נקרא שכינה, כמו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כתוב בחסידות – זהו חידוש והסבר של אדמו"ר האמצעי[מד] – שהמדרגה הראשונה שנקראת שכינה היא הקו. הקו עצמו נקרא שכינה, בגלל שהוא אור אין סוף שיורד ושוכֵן בתוך חושך הצמצום הראשון. לכן המדרגה העליונה של מה שחז"ל קוראים שכינה בכל מקום היא הקו, והיא לגבי עולמות תחתונים –בריאה, יצירה ועשיה. השכינה היא נוקבא דז"א דאצילות, מלכות דאצילות, כאשר היא ביחס לעולמות בי"ע התחתונים, אבל לגבי כללות כל העולמות השכינה היא הקו. לגבי הכל, מהצמצום הראשון ואילך, קו אור אין סוף הוא סוד השכינה, משום שהוא יורד ושוכֵן בתחתונים. זהו גילוי אור אין סוף בתחתונים. אם כן, זהו ההסבר הכללי למה הקו הוא בחינת רחל.

אמרנו שבלידת בנימין מתרחש כביכול דילוג מגלגול לגלגול. גלגול ראשון הוא רחל ובנימין הוא עצמו גלגול שני שלה, הוא מקבל את כל החיות של רחל. לכן באמת סתם בקבלה רחל היא מדרגת המלכות, נוקבא דז"א. ממילא יש כאן גם רמז מאוד יפה במלה קו, שמרמזת באותיותיה ק-ו לאות ו של רחל שבמדרגת הקו ולאות ק של בנימין שבמדרגת נוקבא דז"א לפי ההסבר שלנו. כלומר, לקו עצמו יש שני גלגולים: או שהוא הקו שיורד לתוך הצמצום, האות ו לפי כב האותיות שלנו, או שהוא מדלג אחר כך לאות ק, לנוקבא דז"א.

כיוון שעיקר הארת הקו מסתלק – לכן התחלנו לדבר על כך גם פעם שעברה – בקבלה תמיד עיקר היחוד בכל המדרגות האלה הוא בין שתי מדרגות אלו, יחוד שנקרא "קודשא בריך הוא ושכינתיה". שוב, בקבלה כל מצוות התורה מתחלה עד סוף, נקראות כולן "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". על פי פשט הקבלה, קודשא בריך הוא ושכינתיה היינו שתי מדרגות אלה, ז"א ונוקבא דז"א. למה דווקא הן העיקר יותר מכולן? כתוב שהמדרגה הזאת, צ, היא סוף עולמות האין סוף, ומדרגת האות ק, נוקבא דז"א, היא ראשית התחתונים. ממילא אם מייחדים את שתיהן הכל מתייחד. יחוד זה הוא של הכל, בגלל שעד ז"א ישנה התפשטות הקו וגילוי אורו, והקו מחובר ודבוק בעצמות אור אין סוף. כביכול ממדרגה א עד צ יש המשכה, וממדרגה ק זו ראשית העולמות תחתונים, כמו שדיברנו קצת בסוף השיעור הקודם. הסברנו שהאות ק היא התחלת המאות בארבע האותיות האחרונות של האלף-בית – מאה, מאתים, שלש מאות, ארבע מאות – המהוות קבוצה בפני עצמה. עד צ היו רק עשרות, חי מדרגות. זה נקרא שהקדוש ברוך הוא רוכב ב-חי אלפי עולמות. יש מאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא הוא "רוכב... בשמונה עשר אלף עולמות"[מה], שאצלנו אלו אותיות א עד צ.

סוד ציורי זוגות האותיות

לכן יש עוד סוד[מו] שכתוב על זיווג שתי אותיות אלו, א ו-צ, מבחינת הציור שלהן: הראשונים מביאים[מז] שבאותיות יש זיווגי ציור, מי שכותב כתב סת"ם, זיווגים של ציור האותיות, משהו מאוד מאוד יפה, שאחת מהן זכר והשניה היא נקבה. א ו-צ הן הזיווג הראשון. צ היא בעצם אות א, רק שבמקום הרגל התחתונה היא נמשכת בצורה שונה. איך ניכר עיקר ההבדל בין הזכר לבין הנקבה בזיווגי האותיות? כתוב שההבדל הוא אם היסוד, הפינה הימנית התחתונה, עגול או ישר.

נקח למשל את הדוגמה השניה, אותיות ב ו-כ. האות ב כולה ריבוע, כל הקוים בה ישרים, אבל עיקר ההבדל הוא למטה בצד ימין, שהקו בזווית ישרה, ואילו באות כ הוא עגול. ב ו-כ הן הזיווג השני של האותיות. אחר כך אותיות ג ו-נ. אחר כך ד ו-ר, וכך הלאה בכל האותיות. הזיווג הראשון הוא בין העצמות, כביכול א, "אלופו של עולם"[מח], והצדיק. [מאיפה לקוח הרעיון?] מהראשונים שלפני תור הזהב. אני ראיתי את זה בכתבים שמישהו אסף מהמקובלים הראשונים.

מקום ירידת רגלי א"ק

[רציתי לשאול לגבי ענין סיום האור ביסוד דזעיר אנפין: האם כוונת האר"י הקדוש היא שהקו נמשך ישירות מאין סוף עד לנקודת העולם הזה, או שקודם הוא מגיע ליסוד ואחר כך דרך השתלשלות אבי"ע מגיע עד עולם הזה?]. על פי הפשט יש השתלשלות העולמות. ברגע הראשון עדיין לא היה שום דבר. עוד פעם, יש חלל, מקום שכביכול עתיד להיות עולם הזה, אבל עולם הזה עדיין אינו, הוא עדיין לא קיים. לפי הפשט יש השתלשלות. יש מקום עולם הזה. הקו ורגלי א"ק שנאצלו בתחלה הגיעו עד סוף עולם הזה. זה נקרא רגלי א"ק. עוד פעם, בכתבי האריז"ל כתוב[מט] שרגלי א"ק מגיעות עד נקודת עולם הזה. לא היה עדיין עולם הזה, בגלל שא"ק הוא עוד לפני אצילות, לפני הכל. על רגלי א"ק כתוב בפירוש שהן מגיעות עד מטה מטה. על הקו לא כל כך ברור. גם הקו עצמו, על פי פשט כתבי האריז"ל, עצם הקו, מגיע רק עד טבור דא"ק ואילו הארת הקו יורדת עד סיום יסוד דאצילות. אבל אצילות עוד לא היתה אז. על הכתוב "ועמדו רגליו"[נ] ביחס לרגלי א"ק כתוב בפירוש[נא] שהכוונה לירידה עד עולם העשיה. מה הסבר דבר זה? צריך להפשיט אותו מהגשמיות. בכלל, אי אפשר להבין, כמו כל הדברים בכתבי האריז"ל שאי אפשר להבינם, אבל במיוחד דבר זה. זהו משהו מאוד מענין שמסבירים בחסידות[נב], מה נקרא שרגלי א"ק יורדות עד סוף העשיה. זה דבר עמוק שצריך להסביר. אבל מה שהזכרת, הוא לגבי א"ק, לא לגבי הקו.

גם כן, מה שכתוב על נקודת עולם הזה היינו לפני בריאת העולם, אין עדיין עולם הזה. הדברים משתלשלים לאט לאט עד סוף האצילות. כל ההשתלשלות היא רק משל, בגלל שבעצם היא למעלה מהזמן, אין עדיין זמן. זהו רק "סדר זמנים"[נג] שקדם לזמן. חז"ל אומרים[נד] שיש סדר זמנים. זמן מתחיל רק אחרי האצילות, כמו כל הדברים הגשמיים ואפילו הרוחניים. כל מה שאנחנו קוראים רוחניות וגשמיות – הכל דברים נבראים של יש, הם לא אלקות, ולכן יש בהם זמן ומקום, רוחני או גשמי. כל אלו מתחילים רק מעולם הבריאה ומטה, אבל עד סוף עולם האצילות, כולל מלכות דאצילות, הכל אלקות.

שכינה במדרגות השונות

[מה ההבדל פה בין המושגים מלכות ושכינה?] בדיוק מה שהסברנו כעת. שכינה היא שם כולל. יש הרבה דברים עם שם שהוא מושג כולל. שכינה פרושה שה' שוכן, מלשון שכינה בתחתונים – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". היא יכולה להיות במדרגה מאוד גבוהה, כמו גילוי הקו אחרי הצמצום, או יכולה להיות כינוי למלכות דאצילות כאשר היא יורדת בעולמות התחתונים. גם מלכות יכולה להיות בכמה מובנים. היא יכול להיות מלכות דאין סוף שלפני הצמצום. סתם מלכות היא מלכות דאצילות, אבל היא יכולה להיות בכל עולם או בכל פרצוף. צריך ללמוד כל דבר בפני עצמו. שכינה תמיד קשורה לאיזו מדרגה של מלכות כאשר היא יורדת לעולם שלמטה ממנה, מלכות של עולם עליון שיורדת למטה. אם מדובר על מלכות דאין סוף שיורדת אחרי הצמצום היא תהיה בסוד הקו. אם מדובר על מלכות דאצילות שיורדת בבי"ע היא תהיה מה שנקרא בדרך כלל שכינה.

[הקשר בין רחל לקו מובא רק בכתובים האחרונים?] זה בכלל לא כתוב. שהקו הוא שכינה – זה אדמו"ר האמצעי כתב. כיוון שהוא שכינה ממילא הוא גם כנגד רחל. מה שהסברתי קודם, על "מראה" ו"תֹאר", כך מפרשים בחסידות את שתי המדרגות, ובגלל שמקשרים את רחל לקו הסברתי אותן כך. בכלל, כל סדר השבטים הוא רעיון שלי. מה שכתוב בפרוש הוא שאברהם הוא כנגד מדרגת 'אחד', יצחק כנגד הצמצום, יעקב כנגד א"ק ולוי כנגד רדל"א. שבע מדרגות הירידה שיש פה, עד עולם העשיה, מסתדרות בדיוק עם מאמר חז"ל שיש שבעה צדיקים שמורידים את השכינה למטה. אלו שבעה דורות. אם כן, רוב השלד הוא דברים מפורשים. סוד החלוקה כנגד השבטים, כמו יוסף ובנימין – כאן ברור שהם כנגד ז"א ונוקביה, למשל. בכל הקבלה[נה] יוסף ובנימין הם "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון", כמו שדברנו בפעם הקודמת. לגבי השאר פשוט השלמנו את התמונה.

המדרגות כולן הן שרש האילן של הקבלה, הכל מכתבי האריז"ל. הסברנו ששלש המדרגות הראשונות הן חסידות. במאמר "אדם דאצילות" כתוב על מדרגות אלה, אבל ההסבר בדיוק, שיש פה שלש מדרגות, מובא בחסידות. על המדרגה הראשונה בכלל אף אחד לא מדבר, בשום ספר. הראשון שאומר אותן הוא אדמו"ר האמצעי בשער היחוד[נו]. כמובן שקבל אותן מאדמו"ר הזקן ומהבעל שם טוב. בכלל, בספר עמק המלך מדובר רק ברמז איך-שהוא על מדרגה ב', מדרגת 'אחד', ובעיקר הוא מדבר על עולם המלבוש. זהו עיקר החידוש בדבריו אלה. עולם המלבוש הוא כנגד מדרגה ג' כאן. מה שאין כן האריז"ל וספר עץ חיים מתחילים רק מהצמצום הראשון שבמדרגה ד'.

שוב, הקבלת כל הדברים האלו היא לפי החסידות ועל פי כתבי האריז"ל, אבל הקבלתם למועדים, כמו בדף השני שנסתכל בו[נז], שאפשר לראות אותם כנגד מועדי השנה – היא חידוש שלי. כך גם ההקבלה לנשמות האבות וכו': העיקר כתוב, אבל להשלים בדיוק אחד אחד זהו חידוש. עיקר המדרגות לא כתוב יחד.

שוב, אמרנו שהקו כאן הוא כמו הדילוג של השכינה שאחר הצמצום, כך מסביר אדמו"ר האמצעי, והשכינה העיקרית, כמו שכתוב תמיד, היא מלכות דאצילות, נוקבא דז"א. התחלנו להסביר למה עיקר היחוד הוא בין שתי מדרגות אלה, יוסף ובנימין, שנקראות בקבלה כולה קודשא בריך הוא ושכינתיה. א-צ פה הן יחוד ממש. לפי הרמז, יש מאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא רוכב על חי אלפי עולמות. כאן יש לנו רמז מאוד יפה, שיש חי מדרגות עד האות צ. יחוד א-צ הוא כמו יחוד בין ה' ובין הצדיק. הצדיק בתחתונים הוא ה"מועט המחזיק את המרובה"[נח] לגבי אור אין סוף. כתוב שזהו עיקר הצדיק ועיקר כוונת כל המצוות – ליחד עם מלכות, דנוקבא דז"א, שהיא "אמא תתאה" המולידה וכוללת את כל העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה. ממילא על ידי יחוד שני אלה נמשך אור אין סוף עד למטה-מטה. זו תכלית כוונת כל התורה והמצוות.

תוספת אור המרובה על העיקר

באיזה אור אין סוף מדובר פה? תוספת אור. לא אור אין סוף שמיועד להשתלשלות העולמות. מה שמיועד להשתלשלות בטבע הוא רק מדרגה ג', 'קדמון' שלפני הצמצום, עליה כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נט]. כל הפוטנציה שכבר מדודה לפני הצמצום, מה שעתיד להיות, הוא מדרגה ג'. היא לא נקראת תוספת אור. מה שאין כן כל התורה והמצוות ענינן להוסיף אור שלא היה מיועד לעולמות כלל, אפילו באור אין סוף שלפני הצמצום. זהו כל חידוש התורה והמצוות שנקרא "תוספת מרובה על העיקר"[ס]. לכן, בלי תורה ומצוות, כל מה שאפשר לעשות בוא רק לסדר את הטבע או להמשיך מהפוטנציה אל הפועל, מהכח אל הפועל.

המשכת תוספת היא כמו הדוגמה שתמיד אנחנו נותנים על פי החוק הידוע במדע – חוק שימור האנרגיה. כל מה שאפשר לעשות על פי טבע הוא רק לשנות את צורת האנרגיה, אי אפשר להמשיך אנרגיה חדשה לתוך היקום, לפי המדע. אבל התורה והמצוות אינן טבע. כל ענין התורה והמצוות הוא להמשיך אנרגיה חדשה לתוך היקום, כזו שלא היתה אף פעם שייכת לאנרגיה של הטבע. התורה והמצוות כולן הן ההיפך הגמור של החוק שנקרא שימור האנרגיה. לכן כתוב שעיקר מי שממשיך הוא יוסף – יוסף מלשון תוספת. על יוסף כתוב שנקרא על שם "יוסף הוי' לי בן אחר"[סא]...

[חסר קצת בהקלטה]

...וממילא ממנה להתגלות בכל העולמות התחתונים. זה עיקר הכוונה של כל התורה והמצוות.

בנימין זאב יטרף

נסביר עוד רמז חשוב בזה: אמרנו שיש דילוג בין הקו לנוקבא דז"א, שהן שתי מדרגות של שכינה, כמו בין רחל ובנימין, ושבנימין הוא גם רחל כביכול בגלגול חדש, "פנים חדשות באו לכאן"[סב]. איך אנחנו יודעים שבנימין הוא רחל? חוץ מזה שכך כתוב בפירוש בכל הספרים. הרמז הכי פשוט הוא שבברכת בנימין כתוב "בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד וכו'"[סג]. כתוב בקבלה[סד] ש"יטרף" מלשון טרף, רמז לרפח ניצוצות עם הכולל. זהו סוד המלכות שיורדת לתחתונים לטרוף ולהעלות את הניצוצות, כמו שכתוב "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"[סה]. זה נקרא סוד המלכות שיורדת להעלות את רפ"ח הניצוצות שנקראים טרף.

לכן חז"ל דורשים[סו] את הפסוק הזה של בנימין, "בנימין זאב יטרף", על המזבח בבית המקדש. גם עליו למדנו היום בתורה. המזבח נקרא זאב. יש מאמר חז"ל[סז] שהיו מכנים אפילו וקוראים למזבח זאב. הוא טורף את ניצוצות הדצח"ם, את החומר שישנו בכל המדרגות שבעולמות התחתונים. המזבח טורף את החיוּת ומעלה אותה למעלה. זו בחינת בנימין, שהיא השכינה[סח]. כמו שכתוב על רחל שהיא אשת חיל, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וכו'", כך בנימין אותו דבר, "בנימין זאב יטרף". השכינה היא המלכות שיורדת בתחתונים. לשם מה היא יורדת? לשם הבירורים, להעלות את הניצוצות. פעולת העלאת הבירורים נקרא הבאת טרף. המלה טרף עולה רפח עם הכולל, רפח הניצוצות. הזאב לפי חז"ל הוא המזבח, שאוכל את הקרבנות ובאכילת הקרבנות יש את כל הדומם-צומח-חי. דומם הוא המלח, "ברית מלח עולם"[סט] שעל המזבח, "על כל קרבנך תקריב מלח"[ע]. צומח הוא הסולת, המנחה, והחי הוא קרבן הבהמה או העוף. על ידי הדומם-צומח-חי שעל המזבח עולים כל סוגי הטבע. היא כביכול טורפת את כל הניצוצות הקדושים שיש בעולמות התחתונים, בטבע.

שוב, מרחל יש קפיצה לבנימין, וממילא גם בית המקדש נבנה בחלקו של בנימין, משום שבית המקדש הוא בכללות בחינת השכינה, כמו שלמדנו היום – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כל המושג שכינה, המזוהה עם רחל, שייך במיוחד לחלקו של בנימין. קודם היה בחלק של יוסף במשכן שילה, אבל בבית העולמים, בית הבחירה, "המקום אשר יבחר הוי'" שכתוב כמה וכמה פעמים בתורה[עא] – המושג מקום תמיד קשור למלכות[עב], לנוקבא, לשכינה – מקום המזבח נמצא בחלקו של בנימין.

מקום המקדש ומקום המזבח

לכן רוב הפוסקים אומרים שלהלכה, עכשיו בזמן שלנו, בדור שלנו, אם רוצים לחדש את בית המקדש, צריך בעיקר לדעת את מקום המזבח. העיקר שקובע הוא מקום המזבח החיצון, בו מתקימת העלאת הניצוצות בהקרבת הקרבנות. זה מאוד מאוד חשוב, ממש נוגע לנו, אחד הדברים הכי נוגעים היום, כדי שיהיה אפשר לחדש את העבודה – מקום המזבח. רואים שהמזבח, ובכלל המושג מקום, קשור עם העלאת ניצוצות. כך הוא לגבי "המקום אשר יבחר הוי'", אפילו שהמקום הכי קדוש לא היה מזבח, אלא "לפני ולפנים", בקדש הקודשים. אבל שם היה מקום שאינו מקום, כמו שחז"ל אומרים ש"מקום הארון אינו מן המדה"[עג]. מקום קדש הקדשים לא נמצא בתוך המקום, הוא מקום שלמעלה מהמקום. מקום שכן בגדר מקום ושהוא מקודש ומחויב, כלומר שיש דיוק במקום וחייבים לדייק בו, הוא מקום המזבח החיצוני, מקום העלאת הניצוצות. זה נקרא המקום של רחל, של המלכות, של השכינה, שבחלקו של בנימין.

[זהו המקום בו עומד המסגד?] את מקום המזבח לא יודעים. מקום המזבח הוא בחצר. המסגד נקרא "שִׁקּוּץ שֹמֵם"[עד], דניאל כבר קרא לו כך, וצריך להוריד אותו. מה שאנשים אומרים הוא לגבי קדש הקדשים, יש דיון אם הוא בתוך הטומאה הזאת, יש מי שאומר שהוא מחוץ. לגבי קדש הקדשים יש כמה דעות. לגבי המזבח רוב הדעות היום אומרות שהוא בחצר, לא בתוך הבנין. שוב, עיקר מה שנוגע להלכה, למשל כדי להביא קרבן פסח, הוא מקום המזבח, צריך לדעת. אני אומר דרך אגב, כיוון שזה נוגע להלכה. בדרך כלל הרבי שליט"א לא כל כך מחזיק מהרב גורן, אבל בענין זה יש מכתב מהרבי ממנו משמע שלגבי מקום המקדש בהר הבית יש לסמוך על הקביעה של הרב גורן. יש לרב גורן ספר[עה] שכולו על נושא זה, אבל הוא עדיין לא פרסם אותו, יש כנראה סיבות לכך שהוא לא פרסם. הרבי דרש שיפרסם את הספר, אבל הוא עדיין לא הדפיס אותו. משמע שהרבי בענין זה קצת סומך על הבקיאות שלו. [חז"ל אומרים[עו] שבזמן בית שני היה הזיהוי על פי נביא] בסדר, בסוף צריך סימנים, או שיבוא עוד פעם נביא. צריך איזה סימן מובהק בשביל לזהות את המקום. הרב גורן טוען שיש לו סימנים. יש כמה שיטות, כמה אנשים שחולקים עליו, לכל אחד יש את הסימנים שלו.

עוד פעם, אמרנו שרחל כביכול מופיעה בגלגול בבנימין, שברגע שבנימין נולד היא מסתלקת. אבל כתוב בקבלה^מב שהיא לא סתם מסתלקת, אלא הכוונה שהיא מוסרת את כל נשמתה לבנימין. הוא כביכול הממשיך שלה עצמה בגלגול חדש. זהו הקשר בין הקו, השכינה הכוללת של כל העולמות, לבין נוקבא דז"א, השכינה הפרטית, שנקראת בקבלה כולה שכינתיה דקודשא בריך הוא. בקבלה קודשא בריך הוא הוא ז"א, ושכינתיה דקודשא בריך הוא היא נוקבא דז"א, השכינה לגבי עולמות תחתונים.

אמרנו שעיקר היחוד הוא על מנת להמשיך תוספת אור, ותוספת היא על ידי יוסף, תוספת שלא היתה מדודה ומשוערת אף פעם לצורך ההשתלשלות. כל מה שהיה משוער הוא במדרגה ג', קדמון, בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". יוסף ממשיך ממדרגה ב' ואפילו מ-א', שהן "תוספת מרובה על העיקר" לגמרי. הוא ממשיך אותן קודם לנוקבא דז"א, שהיא עיקר היחוד, על ידי כל תורה מצוות ומעשים טובים שאנחנו עושים. ממילא מנוקבא דז"א נמש בעולמות תחתונים. לכן עיקר היחוד הוא במדרגות צ ו-ק.

זריזות ריצת האור

הסברנו את המלה קו, אותיות ק ו-ו, וכעת נחוזר להסבר המלה צו. עיקר היחוד של יוסף ורחל, לפי ההסבר כאן, יוצר את המלה צו, אותיות צ ו-ו. על המלה "צו" יש מאמר חז"ל ידוע בתחילת פרשת צַו. יש כאן גם רמז לפרשת השבוע שתהיה, תרומה, ולסימן שלה – יש בה צו פסוקים. בכל פרשה יש סימן שכתוב בסופה למספר הפסוקים שיש בפרשה, ובפרשת תרומה שקראנו היום הסימן הוא צו, זה הסימן שלה. מה שמענין הוא שגם בפרשת צַו הסימן הוא צו. זה פלא – בפרשת צַו יש גם כן בדיוק צו פסוקים. נדמה לי שרק בשני אלה יש צו, בפרשות תרומה וצַו בחומש ויקרא. פרשת צַו היא באמת משהו יפה ביותר, שגם קוראים אותה צַו וגם יש בה בדיוק צו פסוקים.

בפרשת צַו מביא רש"י מחז"ל ש"אין צַו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות"[עז]. אחר כך הוא מביא דעה שניה של רבי שמעון, האומר שביחוד ובעיקר צריך לצוות במצוות שיש בהן חיסרון כיס, כמו בקרבנות ציבור. עוד פעם, יש כאן מאמר חז"ל שצַו לשון זריזות, ויש כמה מדרגות בזה (מה שרבי שמעון כותב הוא חידוש שלא נסביר אותו עכשיו).

רק בקיצור, כאן אנחנו אומרים שצַו הוא מה שיוסף מקבל מרחל, כמו הקו שמסתיים ביסוד ז"א. תכונת הזריזות, מדת הזריזות בכלל, היא מדת היסוד, מדת הצדיק. על הצדיק-היסוד מובא תמיד בקבלה[עח] וגם בחסידות[עט] הפסוק במשלי "מגדל עֹז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[פ]. "מגדל עֹז שם הוי'" היינו המלכות – מלכות נקראת "שם הוי'" – כמו מדרגה ק' כאן. זהו אחד מהפסוקים העיקריים לסוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. השכינה נקראת "מגדל עֹז שם הוי'", והמשכת תוספת אור אין סוף לצורך העולמות וגילויו, אור שלא היה מדוד ומשוער אף פעם, נקראים "בו ירוץ צדיק ונשגב". אם כן, הצדיק רץ לתוך המלכות בזריזות.

מה פועל את הזריזות? כתוב שפועֵל הזריזות הוא האור גופא. כלל גדול שאדמו"ר הזקן מביא בהרבה הקשרים[פא], שאור ששייך להשתלשלות יורד לאט לאט, מה שנקרא בסדר והדרגה. אם הוא בא ממדרגה ג' כאן, הוא חייב לרדת לפי סדר והדרגה, לאט לאט כביכול. אבל אם יש אור שלמעלה מהשתלשלות, שהוא בבחינת "תוספת מרובה על העיקר", שלא שייך להשתלשלות כלל – אין שום דבר שמעכב אותו. האור המדוד לפי ההשתלשלות מתחשב כביכול בהשתלשלות, הוא מדוד מלכתחילה. ממילא הוא צריך לעבור מדרגה לדרגה ולהתלבש בכל אחת מהן לפי ההשתלשלות. אבל האור שלא שייך להשתלשלות בכלל לא צריך להתחשב בשום דבר, אין שום דבר שמונע אותו מלרדת במהירות אין סופית.

לכן כתוב שאת יוסף, שהוא היסוד הממשיך תוספת אור, אין שום דבר שמעכב, ולכן הוא רץ בשיא המהירות, כמו מהירות אין סופית. זה נקרא "בו ירוץ צדיק ונשגב". עוד פעם, ריצת אור, שהיא זריזות של המשכת אור, תלויה בזה גופא שהאור הנמשך מגיע מלמעלה מההשתלשלות, ואז אין שום דבר בסדר ההשתלשלות שיכול לעכב אותו.

הרגשת אדם הראשון מעלת עצמו

נתחיל להסביר את הענין. קצת הסברנו על פי חסידות, אבל עדין לא מספיק. יש משהו מאוד חשוב מהבעל שם טוב, אחד הדברים שאדמו"ר הזקן היה חוזר משמו. ידוע שהמדה הכי גרועה היא ישות, גאוה. לפעמים קוראים לה 'הרגשת מעלת עצמו', שאדם יותר מדי מרגיש את מעלת עצמו. זה נקרא שורש חטא אדם הראשון. בתחלת ספר דברי הימים כתוב "אדם שת אנוש"[פב], והמלה "אדם" כתובה עם א גדולה, א רבתי. מוסבר[פג] שזהו האדם לפני החטא, ולכן יש לו א גדולה. "אדם שת אנוש" אלו שלשה דורות הראשונים בספר דברי הימים, הפסוק הראשון בספר.

דרך אגב, מובא במקום אחר[פד] שהפסוק הזה כולל את כל ההיסטוריה, כל תולדות העולם, עד ביאת משיח. משיח נקרא גם אנוש, אנוש בגימטריא משיח, עם הכולל. כאמור, זהו הפסוק הראשון של דברי הימים, ויש כלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[פה]. ממילא פסוק זה הראשון כולל כל דברי הימים עד ביאת המשיח, שהוא בבחינת אנוש, תיקון שלו. חטא אנוש של "אז הוחל לקרֹא בשם הוי'"[פו] היה של חילול הקודש, חילול השם, כמו שרש"י אומר לפי הפשט, אבל בזוהר כתוב[פז] ש"אז הוחל לקרוא בשם הוי'" היינו בביאת המשיח, וש"הוחל" הוא לשון התחלה, שרק אז יתחילו לקרוא בשם ה' כמו שצריך.

בקיצור, שם כתוב אדם עם א גדולה, וכתוב שזה היה לפני שהוא חטא. אחרי שהוא חטא הוא נפל, אבל לפני כן יש לו א גדולה. יש מקום שאדמו"ר הזקן אומר[פח] שאף על פי שיש לו א גדולה לפני החטא, זהו גם כן חיסרון. למה? היא נקראת 'הרגשת מעלת עצמו' יותר מדי, שהוא מרגיש שיש לו את ה-א הגדולה, הוא מרגיש איך שקומתו מגיעה עד מהארץ עד השמים, כמו שחז"ל אומרים[פט]. זאת אומרת, הוא מרגיש כמה הוא גדול. הרגשה זו היא שורש החטא, ולכן ה-א הגדולה גופא היא עצמה סיבת החטא. כך מבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה בתחלת פרשת ויקרא. התיקון הוא ב-א זעירא של משה. יש א הגדולה של אדם הראשון לפני החטא ויש א הקטנה של "ויקרא אל משה" בתחלת פרשת ויקרא, שהיא התיקון, כך כתוב. א הקטנה של משה היא מבחינת "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[צ], שזהו תיקון חטא אדם הראשון, סוד החיים הנצחיים, ו-א הגדולה של אדם היא הרגשת מעלת עצמו ביותר. על ידי חטא עץ הדעת הוא עוד יותר מרגיש את עצמו, וזו כבר בחינת נפילה, זוהי כבר ישות ממש. כתוב[צא] שהפירוש של "עץ הדעת טוב ורע"[צב] הוא ממש להרגיש את עצמו – דעת היא הרגשה – ולהיות קשור לעצמו. כלומר, להרגיש את עצמו בהתקשרות לצרכי עצמו, שכל הזמן הוא דואג לעצמו, שיהיה בריא ושלא יחסר לו כלום. אדם שכל חייו סובבים סביב ציר דאגת שמירת עצמו – זוהי תוצאה של חטא אדם הראשון. אבל הסיבה של חטא אדם הראשון היא פשוט הרגשת מעלת עצמו. אפילו לא שנאמר שהוא מרגיש מישהו אחר, שהוא צדיק גדול מאוד, אבל בכל זאת יש איזה מן ציור עצמי של דבר גדול ביותר.

זריזות במתינות

איך הגענו לזה? ממאמר הבעל שם טוב. רצינו להסביר שיש ווארט מהבעל שם טוב[צג], האומר שישנה עבודה של אדם שהיא ממש יסוד החסידות בכלל ויסוד כל עבודת האדם. עבודה זו היא הדבר היחיד שיכול לתקן את הרגשת מעלת עצמו ביותר, כמו באות א רבתי של אדם הראשון לפני החטא, ביטוי מאוד מאוד יפה של הבעל שם טוב – זריזות במתינות. זו לשון הבעל שם טוב, שכך נמסרה לנו דרך אדמו"ר הזקן ודרך אדמו"ר הקודם. הוא מובא בין התורות שכתובות בסוף ספר כתר שם טוב שבהוצאת קה"ת. ספר כתר שם טוב מכיל אמרות מהבעל שם טוב, בקה"ת הוציאו אותו מחדש עם כל מיני אמרות בסופו שמקובלות מהרביים. זהו אחד מהדברים הכי חשובים. עד כדי כך, שהרבי שליט"א גם כן מאוד אוהב אותו, ואפילו להגדיר את החסידות על ידי ביטוי זה. כמה פעמים ששאלו אותו מהי חסידות הוא הגדיר אותה על פי הביטוי הזה, זריזות במתינות.

אלו לכאורה "שני הפכים בנושא אחד". אדם שהוא זריז בלי להיות מתון, איך הוא נקרא? נחפז, פזיזות. כמו ראובן, הבן הראשון-הבכור של לאה, שכאן הוא כנגד מדרגת העקודים, ועליו כתוב "פחז כמים אל תותר"[צד]. כיוון שהוא בכור הוא גם נולד על ידי מחשבת יוסף, כמו שדיברנו קודם, מה שנקרא "אלה תולדות יעקב יוסף", שכל התולדות האלה הן מכח יוסף. לראובן יש זריזות, אבל היא בלי מתינות. למה? בגלל שהוא לא קיבל אותה. את הזריזות מקבלים מאבא ואת המתינות מאמא, תכף נסביר. זריזות היתה לו, אבל המתינות שצריכה לבוא מרחל, לא היתה לו. מה שאין כן יוסף, הוא התיקון שנקרא זריזות במתינות.

בכל זה רצינו להסביר את סוד המלה צו. צריך לומר שגם בנית המשכן שבפרשת השבוע, תרומה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שהסימן שלה הוא צו פסוקים, וגם אחר כך פרשת צו, "צו את אהרן ואת בניו"[צה], שזה מה שהם עושים במשכן – הקרבת הקורבנות – תלויים בזריזות, אבל זריזות מתוקנת שנקרא זריזות במתינות.

שוב, זה דבר מאוד מאוד חשוב, נסביר אותו עוד קצת. יש גם סיפור על הבעל שם טוב, אני לא יודע בדיוק מה המקור[צו], אולי בשבחי הבעש"ט. אני לא יודע עד כמה הוא מוסמך, אבל יש סיפור שכולם מכירים, שלפני הסתלקותו שאלו התלמידים את הבעל שם טוב למי להתקשר אחר כך. הוא אמר להם שילכו מצדיק לצדיק – אני מאוד מסופק אם הסיפור הזה נכון אבל כך מספרים – וישאלו אותו מהו התיקון למדת הגאוה. כל צדיק שיאמר משהו – הוא לא זה. ברגע שיגיעו לאיזה צדיק שיאמר שגם הוא נמצא בצרה הזאת, ושבכלל אין לה תיקון וזו עבודת האדם עד מאה ועשרים – זהו צדיק הדור. כולם מכירים? מישהו יודע מאיפה בא הסיפור הזה? לא מחב"ד.

איך שלא יהיה, מה מלמד אותנו הסיפור הזה? לפי הסיפור הזה באמת כמעט ואין בכלל  עצה לגבי עבודת 'הרגשת מעלת עצמו'. אבל כאן בווארט הזה שקיבלנו מהבעל שם טוב, במצב הזה האדם מתקן, שולל או ממעט יותר ויותר את הרגשת עצמו, אם הוא במצב תמידי של זריזות במתינות. מי שיכול להתמיד יותר במצב הזה, זהו מצב בנפש שאין בו הרגשת מעלת עצמו. כל זמן שאדם מחזיק במצב הזה הוא בסדר.

אין שלטון המח (בטול) ביום המות (עצבות)

באמת, לפני הסתלקותו מסופר גם על הבעל שם טוב וגם על האריז"ל שאמרו את הפסוק "אל תבואני רגל גאוה"[צז], דווקא ביום ההסתלקות, בו "אין שלטון ביום המות"[צח]. מה הכוונה "אין שלטון"? שלטון נקרא חכמה – "ימותו ולא בחכמה"[צט] כתוב, שביום המות מסתלקת החכמה, וזה נקרא ששלטון מסתלק. שלטון הוא גם כש"מח שליט על הלב"[ק]. מח היינו חכמה ולב היינו הרגשת עצמו. דווקא אז, כאשר האדם מרגיש את הסתלקות החכמה. מהי חכמה? בטול. זה עצמו זריזות במתינות. מהו מות על פי פשט? עצבות. טמטום נקרא מות. כתוב בתניא – זה גם היה שיעור התניא של היום בפרק כו, מי שאומר חת"ת – שעצבות היא כבדות. כבדות היא בדיוק הפך הזריזות – אין לו זריזות. ככל שאדם כבד, שזו עצלות ועצבות, כך הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר. זאת בגלל שאין לו שלטון של חכמה ובטול ב"יום המות" של בחינת הכבדות והעצבות, של כל המדות הרעות המשתייכות ליסוד העפר. אבל שורש הזריזות בא מהחכמה.

עוד פעם, מהי זריזות במתינות? על פי קבלה היא יחוד אבא ואמא. זריזות באה מחכמה, שהיא בבחינת אור. היחס בין חכמה לבינה הוא בין אור וקול[קא], בדרך כלל. אור שקשור עם ראיה, הוא חכמה, ואילו קול שקשור עם שמיעה הוא בינה. כמו במציאות, האור הוא הדבר הכי זריז במציאות, זריזות אין סוף יחסית לעולם הזה. היא יותר אין. לעומת זאת, קול, אף על פי שלגבינו גם הוא מהיר, אבל לגבי אור הוא שום דבר, הוא מתון. מהירות הקול היא מתונה. זהו סוד המתינות. היחוד של שתי המהירות האלו נקרא זריזות במתינות, יחוד אבא ואמא.

זריזות במתינות – יחוד אבא ואמא

כתוב בקבלה[קב] שמי שיש לו גאוה פוגם באותיות יה שבשם, שהן בגימטריא גאוה. האריז"ל כותב שאין שום מצוה שפוגמת ב-יה רק גאוה. כל המצוות פוגמות רק באותיות וה שבשם הוי'. רמ"ח מצוות הן רמ"ח פיקודין, רמ"ח איברים דמלכא. כל המצוות הן כנגד איברים דמלכא שהוא ז"א שכנגד וה שבשם הוי'. הרי כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו"[קג], והנגלֹת. כל המצוות הנגלות שייכות ל-וה, אבל גאוה, שהיא בגימטריא יה, פוגמת בעצם המוחין, ב"נסתרֹת להוי' אלהינו". לכן כתוב ש"אין אני והוא יכולים לדור ביחד", בגלל שהיא פוגמת ב"נסתרֹת" ששייכות "להוי' אלהינו".

המצב של זריזות במתינות הוא תיקון של יה, בכלל, של אבא ואמא. הרבי אומר, לא כמו שאמרתי קודם, זה לא היה מדויק, ומגדיר כך חסידות – חסידות היא זריזות. אבל כאשר שואלים אותו מהי חסידות חב"ד לעומת כל חסידות הוא משתמש בביטוי הזה מהבעל שם טוב. לכן מענין, גם בהשגחה: היו הרבה מהרביים שקיבלו הרבה דברים מהבעל שם טוב וכל אחד מקבל מה ששייך אליו באופן מיוחד, ואפילו לפעמים ישנן קבלות שונות. למשל, לרבי מקומרנא יש מאות-מאות קבלות מהבעל שם טוב, אפילו במנהגים ובדינים וכו', ובחב"ד יש שמועות וקבלות אחרות. אבל העיקרון הוא שכל אחד מקבל בדיוק מה ששייך לתיקון שלו. אחד הדברים שקיבל אדמו"ר הזקן מהבעל שם טוב הוא זה. הרבי שליט"א אומר שזו הגדרת חסידות חב"ד, בגלל שחב"ד ענינה תיקון המוחין, חכמה ובינה, והתיקון הזה בפועל נקרא זריזות ומתינות – הוא זריז מצד החכמה, כמו אור, ומתון מצד הבינה. גם על פי פשט, בינה היא אמא. לאמא יש מתינות של שהייה בת תשעה חודשים לצורך התהוות והתפתחות העיבור. זה נקרא מתינות, ולכן שורש כל מתינות היא אמא. זהו טבעה של האם, ואילו זריזות היא בבחינת אבא.

זריזות במתינות בנשמת יוסף הצדיק

כיצד הדבר נוגע לעניננו? בקשר ליסוד, שהקו מסתיים בסוף יסוד ז"א. כתוב עוד דבר חשוב בקבלה, כמו שתכף נסביר. עוד מעט מגיע פורים וכתוב שגם "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[קד]. זו אחת הכוונות בכתבי האריז"ל[קה] ל"משלוח מנות איש לרעהו"[קו] בפורים. "איש לרעהו" היינו מיסוד אבא ליסוד ז"א. יש כמה כוונות, אבל זו העיקרית בכתבי האריז"ל. יסוד אבא יורד ומתלבש ביסוד ז"א, והשפעה זו נקראת "משלוח מנות איש לרעהו". זאת אומרת, יוסף מקבל מאבא עילאה.

אמרנו שבשבטים אבא עילאה הוא גד, וגד הוא לשון המשכה של ברית. דיברנו על כך שלמדנו על שבט גד. יסוד אבא מסתיים כאן ביוסף. לפי סדר האריז"ל של השבטים כנגד החודשים שבט גד הוא כנגד חודש אלול, ויוסף-אפרים כנגד תשרי. הם ממש סמוכים. עוד פעם, לפי סדר האריז"ל של חודשי השנה, גד הוא חודש אלול, ויוסף-אפרים הוא חודש תשרי, אחר כך מנשה הוא חודש חשון. רואים שגד משפיע ליוסף. למה? בגלל שגד הוא לשון גיד, כינוי לברית[קז], ליסוד, והוא מתלבש עד יסוד ז"א, שזהו יוסף.

לגבי יוסף שורש המתינות שבאמא הוא בחינת רחל. על רחל אמרנו כאן שהיא כנגד האות ו. אם כן, אפשר להסביר שהביטוי זריזות ומתינות הוא עצמו סוד המלה "צו". כל זה היה דרוש על דברי חז"ל ש"צו לשון זירוז, מיד ולדורות" לפי האותיות צ-ו ברשימה פה. נאמר עוד, שהביטוי "מיד ולדורות" מתאים עם "זריזות במתינות" – "מיד" היינו זריזות, כפשוטו, ו"לדורות" זו ההמשכה הארוכה שבבחינת מתינות. זהו פירוש "אין לשון צו אלא זירוז, מיד ולדורות". אפשר לדרוש זאת ש"מיד" זו בחינת הזריזות, ו"לדורות" זו בחינת המתינות, ושצריכות להיות יחד. לפי ההסבר שלנו, האות צ היא כנגד יוסף והאות ו כנגד רחל. יוסף מקבל באמת מאבא, ואילו רחל לגביו היא בחינת אמא, היא אמא שלו. אף על פי שכאן צ נמצאת למטה ו-ו הרבה למעלה ממנה, בכל זאת, כמו הפירוש שאמרנו, יש ביניהן יחוד אבא ואמא. כל פעם שיש זריזות ומתינות אלו אבא ואמא. כאן אבא מתפשט גם עד יסוד ז"א – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" – ואמא של יוסף, לפי עניננו, היא מדרגת רחל. לפי זה יוצא שצו הוא גם בחינת זריזות במתינות.

כל זה היה דרוש, אבל הענין הזה מאוד מאוד חשוב בעבודה. אני אומר, דרך אגב, לא בכדי אוהב הרבי שליט"א את המאמר הזה, בגלל שאפשר לומר בוודאות שעל הרבי שליט"א רואים במיוחד את התכונה הזאת יותר מכל אחד אחר, את המצב של זריזות במתינות, לעשות מהר ללא הֶרֶף, להיות בפעילות תמידית, ועם זאת להיות מתון כל הזמן. לא רק שאין צדיק היום שרואים זאת אצלו כמו אצל הרבי, אפשר לומר שאפילו בכלל, במשך הרבה הרבה דורות אין מצב כל כך מושלם של זריזות במתינות, כמו בביטוי הזה שמקובל מהבעל שם טוב. ככלל קשה מאוד לראות דברים פנימיים אצל הרבי, אבל את הדבר הזה ניתן לראות. כלומר, זה מה שרואים. אם כבר רואים משהו – אנחנו רואים את התכונה הזאת של זריזות במתינות. זהו התיקון של חב"ד בכלל.

[גם מצד ה' יתברך, רואים שמחשבת הבריאה היתה מיידית, למעלה מהזמן, מיד יצא המצב כמו שצריך להיות מתוקן עד ביאת המשיח, אבל למעשה השתלשלותו היא במתינות] כן, זו זריזות במתינות, בחינת אבא ואמא. [אפשר לומר שזריזות במתינות היא כמו קודשא בריך הוא ושכינתיה?] אפשר אולי. עוד פעם, ההשפעה שמצד הזכר היא בבחינת "בו ירוץ צדיק ונשגב", כמו שאמרנו קודם, שזהו פירוש של זריזות. וההתאפקות שישנה היא מצד האמא. האמא כאן היא שכינה עילאה, כמו שאמרנו.

מתינות יוסף – "ויתאפק"

בנוסף, מה שעוד מענין הוא שאת המתינות, שכביכול היא התאפקות מהשפעה, מוצאים אצל יוסף עצמו. זה לא הסברנו, איך יודעים שיוסף אינו כמו ראובן? ראובן היה זריז אבל בלי מתינות, אמרנו, שזה נקרא "פחז כמים". יוסף, שהוא הבכור – ראובן הוא הבכור של לאה ויוסף הבכור של רחל – היה בשלימות התיקון של זריזות במתינות. איפה רואים זאת? שעם כל הזריזות שלו, היה אצלו גם כח של התאפקות, רק אצלו כתוב "ויתאפק"[קח]. כתוב שכל הסיפור עם האחים היה כדי להשפיע להם אור. כתוב שאור זה היה כמו מתן תורה, שבסוף כאשר יוסף התוודע לאחיו זו היתה הכנה למתן תורה. יש על כך בחסידות באריכות[קט]. על המעמד של שיוסף המתודע לאחיו ואומר "אני יוסף"[קי] כתוב בקבלה ובחסידות שהוא הכנה לכך שנשמע בהר סיני "אנכי הוי' אלהיך"[קיא]. זה דבר גדול מאוד. ההכנה ל"אנכי הוי' אלהיך" על הר סיני היא "אני יוסף", מפני שזו השפעה עצמית, השפעת העצם. בכל זאת, לפני כן היתה התאפקות רבה, לפני שהוא הגיע לזה. זה סיפור שלם.

בהשפעת העצם אין שום דבר שמעכב. עוד פעם, העצם יורד בשיא המהירות בגלל שהוא למעלה מהשתלשלות. יש בו זריזות אין סופית, בגלל שאין כנגדו שום דבר. עם זאת, יש גם כח התאפקות בכדי שההשפעה תתקבל נכון. למה צריך את ההתאפקות? לא בגלל שיש דבר שמעכב את התהליך, את מהלך השפע. ההתאפקות מצד הצדיק שמתאפק עצמו היא על מנת שהכלי יהיה ראוי לקבל, שלא ישבור אותו, שיהיה כבר מוכן ומוכשר ומזומן לקבל.

שלש הכנות למתן תורה

[מה הכוונה שהמעמד היה הכנה למתן תורה?] כל השבטים עומדים שם ושומעים מיוסף את הגילוי של "אני יוסף אחיכם העוד אבי חי". מובא בזוהר ומורחב על כך בחסידות. הרי כתוב שהם לא יכלו לדבר אחר כך, שהיו בהשתוממות כזאת, מה שנקרא 'הזזה עצמית'[קיב] של גילוי העצם. האור שהתגלה על ידי יוסף – של "אני יוסף" – אפילו שהוא נשמה של צדיק לגביהם, כביכול מכין אותם. מה היה בשעת מתן תורה? כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת... וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחוק"[קיג]. היה זעזוע. כתוב[קיד] ש"אין נוע אלא לשון זיע", שהתורה ניתנה "באימה וביראה וברתת ובזיע"[קטו]. את "זיע" לומדים מהפסוק "וינועו", ש"וינועו" לשון נוע ולשון זיע. כתוב שכל פעם שיש זעזוע בנפש הוא מכין את הכלי לקבל.

גם מה שקרה בהתוודע יוסף לאחיו היה גילוי כל כך עצום. זה נקרא גילוי עצמי של נשמת יוסף, נשמה כללית לגביהם, שגם פעל אצלם זעזוע מאוד גדול בנפש. בכך היתה הכנה לצאצאים שלהם לעמוד אחר כך על הר סיני ולקבל את התורה מה'. אם נאמר זאת בלשון חול, הדבר דומה להכנה שעושים לפני כל דבר, עושים חזרה קודם, כמו לפני הצגה וכיוצא בזה. כתוב שגם בעולם, לפני שדבר מתגלה בסוף נצרכות לפני כן כמה חזרות.

כך כתוב גם לגבי עקידת יצחק. היא היתה עוד לפני כן, היו כמה מדרגות בהכנה למתן תורה, כביכול חזרות ברוחניות או בגשמיות שענינן הכנה למתן תורה. הראשונה היא באמת עקדת יצחק. השניה היא התגלות יוסף לאחיו, ואחר כך במתן תורה. אלו שלש מדרגות שמוזכרות תמיד בחסידות בהקשר לקבלת התורה. ענין האחדות הוא דבר נחוץ – "ויחן שם ישראל נגד ההר"[קטז], שכולם היו "כאיש אחד בלב אחד"[קיז] – והוא נאמר על מתן תורה. כדי לקבל את התורה צריכה להיות אחדות.

אחדות הראשונה בין הנשמות היתה בין אברהם ויצחק בעקידה, כתוב[קיח] שבעקדה גם היתה אחדות של התכללות בין האהבה והיראה של שתי הנשמות, אברהם ויצחק. גם כן, איך נעשתה התאחדות? על ידי זעזוע, שכל אחד זז מהמקום שלו. "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[קיט]. על ידי הזעזוע של העקדה זז אברהם מאהבה ליראה, ויצחק זז מיראה לאהבה בכך שפשט את צוארו על גבי המזבח במסירות נפש. הביטוי בחסידות נקרא 'הזזה עצמית'. אם כן, ההכנה הראשונה היא עקידת יצחק, ההכנה השניה היא התגלות יוסף לאחיו, וההכנה השלישית היא האחדות לפני מתן תורה.

נשאיר את העולמות התחתונים לפעם הבאה. אם כן, כל השיעור היום היה הרחבה על מה שדיברנו בפעם הקודמת בשתי המדרגות ז"א ונוקבא דז"א, אותיות צ ו-ק. נשארו לנו רק שלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה, שכנגד שלשת הדורות התחתונים עד מתן תורה – קהת, עמרם ומשה. אחר כך נוכל לעבור על הכל בקיצור ולהסביר.