בע"ה

מוצאי י"ח סיון נ"ט – רחובות

שליחות בארבע דרגות בחנוך

בר מצוה לבניהו שי' מזרחי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

קיצור מהלך השיעור

במוצאי י"ח סיון תשנ"ט נתן הרב שיעור באולמי לרום ברחובות, בסעודת הבר מצוה של בניהו שי' מזרחי. השיעור עסק בשם בעל הבר מצוה – בניהו ובנושאי חנוך והפצת המעיינות.

פרק ראשון מתמקד בהסבר על פי דברי האריז"ל על נשמת בניהו בן יהוידע כמקור תשוקת כנסת ישראל מלמטה למעלה, וכמייחד יחודים בין נשמות.

פרק שני עוסק בביטוי אבי הבר מצוה "פנימיות התורה בכל בית יהודי" עם משמעותו ורמזיו.

פרק שלישי מפרט ארבע דרגות בחנוך – רבי-משפיע-מחנך-מורה.

פרק רביעי מסביר כיצד ארבע דרגות אלו מתבטאות בשליחות ואת מערכת היחסים ביניהן.

פרק חמישי מסיים את השיעור על החשיבות האכפתיות.

א. בניהו מקור התשוקה ובעל היחודים

בניהו – מקור התשוקה של כנסת ישראל

נגנו שאמיל.

לחיים לחיים, מזל טוב, הרבה נחת. לחיים לחיים לכולם, לכל בני המשפחה, לכל החברים, לחיים. הרבה מזל טוב.

נפתח כמה דברים בענין שמו של חתן הבר מצוה שלנו היום. שם מאד מיוחד ומקודש, במיוחד בספרי הקבלה – השם בניהו. האריז"ל אומר שהצדיק הזה – "צדיק יסוד עולם", שהוא מדמה אותו למשה רבינו, לרב המנונא סבא, לרב ייבא סבא, כך האריז"ל כותב – הוא הנשמה הכללית של עם ישראל שמעלה מ"ן, זה הביטוי בקבלה, מעלה אתערותא דלתתא מכנסת ישראל. הנשמה הכללית, שאם יהודים מקבלים תשוקה לחזור בתשובה – התשוקה הזאת וההתעוררות הזאת באה מהנשמה של בניהו. הרצון בנפש להתקרב לה', לחזור לה', לשוב לארץ, לשוב לתורה, להזדהות עם עם ישראל, כל התשוקה בנפש באה מ"בניהו בן יהוידע בן איש חי".

הוא היה גבור אצל דוד המלך ואחר כך הוא התמנה לשר צבא ולראש הסנהדרין אצל שלמה המלך. כלומר שהוא התפר בין דוד לבין שלמה. ידוע שמשיח יוצא משניהם דוקא. משיח בן דוד הוא גם משיח בן שלמה. כדי שיוולד משיח, יצמח – "צמח שמו"^[2] – משיח לעם ישראל, שזה גם כן קשור לבניהו דוקא, צריך להיות קשר בין דוד לבין שלמה. מי שמקשר ביניהם הוא בניהו.

בניית המלכות על ידי החכמה

השם בניהו – ארבע האותיות הראשונות בניה, בן יה, הוא צירוף של בינה, אבל כשמוסיפים ו לשם, כך כתוב, כך השם המלא, בניהו, שוה חכמה בגימטריא, 73. מתחיל בינה, מתחיל בן בעצם, כמו שנסביר. קודם יש בן. לבן נוסף שם הוי' – יהו, כאשר שתי האותיות הראשונות זה שם בפני עצמו, יה, ובן יה הוא בינה, בינה זה אמא בקבלה "אם הבנים שמחה"^[3]. אבל כשמוסיפים את הו, שזה השם המלא, בניהו, זה שוה 73 – חכמה. כלומר, שההפרש בין בינה לבין חכמה הוא ו – 6. ב"ן הוא שם בקבלה, השם של המלכות, של כנסת ישראל. לכן כל התופעה הזאת של העלאת מ"ן – העלאת מיין נוקבין, זה הביטוי בקבלה – הוא נפעל, הוא כח של השם הזה, שם ב"ן. על מנת לקבל את הכח הזה של להעלות מ"ן, כמו שכתוב בתורה "ואל אישך תשוקתך"^[4], להעלות תשוקה מלמטה, מהכלה, מכנסת ישראל, אל הקב"ה, החתן, צריך לקבל משלש האותיות של שם הוי' – יהו. השם ב"ן בפני עצמו זה כמו הה התתאה, הה האחרונה של שם הוי' לפי הקבלה, והיא צריכה לקבל מהיהו. זה השם המלא בניהו.

למה הוא שוה חכמה? הרי חכמה זה אבא, אבא זה הי העליונה של שם ה'?! כתוב ש"הוי' בחכמה יסד ארץ"^[5]. המקום של העלאת המ"ן של התשוקה בעם ישראל לחזור בתשובה, לחזור לה' על כך כתוב "ה' בחכמה יסד ארץ" – יסוד הארץ, יסוד הנוקבא של כנסת ישראל. בניהו זה גם מלשון בנאי-בונה, "אל תיקרי בנייך אלא בונייך"^[6]. תלמיד חכם שיש לו חכמה הוא בונה את המלכות. מה הוא בונה? קודם כל צריך לבנות יסוד. כתוב שהיסוד של הארץ – "יסד ארץ" – זה יסוד התשוקה "אל אישך תשוקתך" למטה למטה. כך מוסבר, שהשם שוה חכמה. בעצם השם הזה הוא המשכה מהחכמה העליונה ביותר, חכמת התורה, כדי לבנות-לייסד את הארץ, לעשות יסוד נוקבא, מקום ששם יש אתערותא דלתתא – העלאת מ"ן.

סוד יהוידע ועודד

הפלא הוא כשכותבים את כל השם המלא כמו שכתוב בתורה, בתנ"ך – "בניהו בן יהוידע"^[7], תכף נראה שהשם של האבא, לא יודע אם הוא כיון את זה כשהוא נתן את השם, אבל השם של האבא גם נמצא שם. אולי כבר נאמר את זה: מי זה בניהו? "בן יהוידע". מה זה יהוידע? זה אותן אותיות, יהו. כתוב שהאבא הזה – יהוידע – נותן לבן את היהו, ואז נעשה מבן בניהו, ומה נשאר אצל האבא? ידע, יהוידע. אבל ידע שוה עודד... חשבת על זה? [עודד: לא ידעתי] 'לא ידעתי' שאתה ידע... [עודד: תכלית הידיעה שלא ידע] תכלית הידיעה שלא ידע שהוא ידע... הוא הידע של יהוידע.

מה זה עודד? עודד זה 4 אותיות, שוה 84, ידע. אם נחלק את זה ב‑4, כלומר המכנה המשותף, או הערך הממוצע של כל אות, זה גם כונה חשובה בכתבי האריז"ל, שפד, עודד זה פד, פד זה קשור לתקון הברית כתוב, המספר הזה. היות שזה ידע, ידע זה תקון הברית. זה 4 פעמים 21, אבל 21 זה יהו. 4 פעמים 21 זה 84 – 4 פעמים 21. 21 זה היהו. ידע זה פי 4 מיהו. השם הזה יהוידע, האבא של בניהו זה יחס של 1 ל‑4 – יהו זה 21, כפול 4 זה ידע. חלק החמישית שלו הוא נותן לבן, והוא נשאר עם ארבעה חלקים של אותו בנין-יסוד גופא, וזה ידע בגימטריא עודד.

אוריתא מחכמה נפקת

אז יש לנו בניהו בן יהוידע, אבל הוא נקרא "בן איש חי", כך כתוב. תכף נסביר יותר מה זה הבן איש חי הזה. אבל החשבון של הכל ביחד "בניהו בן יהוידע בן איש חי", שלש פעמים – חזקה – של בן: בניהו, בן [יהוידע] בן [איש חי]", כך כתוב. 3 פעמים בן זה יוסף הצדיק, גם תקון הברית, יוסף הוא 3 פעמים בן. בביטוי השלם יש 3 פעמים בן – "בניהו בן יהוידע בן איש חי", שוה תורה בדיוק, הכל ביחד שוה תורה. כתוב בספר הזהר "אוריתא מחכמה נפקת"^[8], התורה היא החכמה האלהית, החכמה של הקב"ה, התורה יוצאת מהחכמה. כך בביטוי הזה: בניהו שוה חכמה, רק בשם שלו הפרטי הוא חכמה והכל ביחד זה תורה. זה ממש מקור מוסמך נפלא ש"אוריתא מחכמה נפקת", שכל התורה כולה יוצאת מהחכמה, החכמה של בניהו בן יהוידע בן איש חי.

בר מצוה ובר דעת

כשמברכים ילד, במיוחד בר מצוה, קודם כל זה קשור עם ידע. הקשר למה באמת האבא לא ידע שהוא ידע, שהוא האבא של בניהו? זה בגלל שהידע השלם לתת לו דעת זה ביום הבר מצוה. מתי הדעת עוברת מהאבא לבן? כתוב שעד הבר מצוה אין לו דעת, יכול להיות שיש לו חכמה ובינה אבל דעת אין לו עד הבר מצוה. הידע, הידע האמיתי-הפנימי, הדעת, זה עובר ומתגלה ביום הבר מצוה. לכן גם הרמז הזה מתגלה עכשיו, ביום הבר מצוה. זה הדעת שמקבל, שהוא גדול, שהוא בר דעת.

יש ביטוי בר מצוה ויש ביטוי בר דעת, אין ביטוי בר חכמה או בר בינה, אין כזה ביטוי בעברית. כלומר שיש בר דעת, ובר דעת זה כמו בר מצוה. למה בר דעת זה בר מצוה? בגלל שמצוה היא מלשון צותא וחיבור, דעת היא גם מלשון התקשרות והתחברות, כמו "והאדם ידע"^[9], כך כתוב בתניא. גם מצוה, לא רק שעושה משהו ידנית, משהו סתם, כשהוא משהו הוא מתחבר-מתקשר, זה נקרא מצוה מלשון צותא, הוא עושה יחוד.

בניהו בעל היחודים

האריז"ל כותב משהו נפלא. הוא אומר שכל שני יהודים שעוסקים באיזה ענין בתורה, אז מיד בא בניהו – לא רואים אותו בדרך כלל – והוא עושה את הקשר ביניהם, הוא הבעל של כל היחודים שנעשים בעולם. למה? כך כותב האריז"ל, שיש צדיקים שרק בשעת ההסתלקות עושים הילולא, אבל יש צדיקים מיוחדים שכל החיים שלהם, כל מה שהם נהנו בעולם הזה, כל מה שנגעו וכל מה שעשו, על כל צעד ושעל עשו יחודים, כונו כונות ועשו יחודים. והאב טיפוס של הדבר הזה, שכל מה שעושה זה יחודים, 'עבודת היחודים' קוראים לזה – הוא בניהו. לכן כתוב שכל מה שצדיק עושה ברגע ההסתלקות שלו, בניהו עשה את זה כל החיים.

לכן מה יוצא מזה? יוצא מזה שכל שני יהודים, כל פעם שיהודי מכון, במיוחד ששני יהודים נפגשים, נמצא שם הנשמה של בניהו כדי לעשות את החיבורים בין היהודים, בין הנשמות. זה גם משהו גדול, שבניהו הוא יהודי כזה שלא רק אוהב יהודים, אהבת ישראל, הוא עושה חיבורים כל הזמן בין יהודים, הוא יכול לעשות חיבורים וקישורים בין נשמות, כך האריז"ל כותב. אם כן אמרנו שני דברים, שמצד אחד בניהו זה הכח שמעורר יהודים מלמטה, אתערותא דלתתא, מצד שני הוא גם כן בעל היחודים, שעושה את כל היחודים בין הנשמות. זה חכמה עילאה שיורדת ובאה לידי ביטוי במלכות, בכנסת ישראל, חכמה תתאה בלשון הקבלה והחסידות.

"בן איש חי" ו"בן איש חיל"

אם כן, יש לנו "בניהו בן יהוידע בן איש חי". מה זה "בן איש חי"? כשילד נעשה בר מצוה הוא מקבל דעת, יש מנהג דוקא בין הצדיקים, בין הרביים של חב"ד, שמברכים אותו שיהיה חיל. גם כן, קודם אמרתי לבר מצוה שלנו שיזכה להיות חיל נאמן בצבאות ה' בצבא של ה"צדיק יסוד עולם", של הרבי. מה זה חיל? הרבי תמיד אמר שחיל זה ראשי תבות חסיד, ירא שמים, למדן. להיות חיל בצבאות ה', בצבא של הקב"ה, של המשיח, צריך להיות קודם כל חסיד, לפי הסדר, גם החשיבות זה לפי הסדר: קודם כל חסיד, אחר כך ירא שמים, אחר כך למדן.

מה זה "בן איש חי"? מי שזוכר בתנ"ך הביטוי הזה "בניהו בן יהוידע בן איש חי" כתוב פעמיים. הוא מהגבורים של דוד המלך, הגבור הגדול של דוד המלך. כתוב בסוף ספר שמואל ב', ששם הוא מונה את כל הגבורים של דוד המלך, וגם זה כתוב עוד הפעם בספר דברי הימים, כמו רוב הדברים שנשנים בספר דברי הימים. בספר דברי הימים לא כתוב "בן איש חי" אלא "בן איש חיל"^[10] עם ל בסוף. בשמואל יש כתיב וקרי, כתוב "בן איש חי" – "בניהו בן יהוידע בן איש חי", אבל הקרי, שזה לא כתוב, זה גם ל, אז גם קוראים את זה "בן איש חיל". כלומר, מה שמקובל אצלנו שנהוג לומר "בן איש חי" אף פעם לא קוראים זאת ככה בספרי התנ"ך, שבשמואל כתוב "בן איש חי" אבל קוראים את זה "בן איש חיל", ובדברי הימים כתוב "בן איש חיל", הל כתובה. מה זה אומר לעניננו? קודם כל שבספר שמואל יש אחד שהלמדן אצלו הוא בהעלם, שהעיקר זה חסיד ירא שמים, יש שם גם ל של למדן, הוא שם וצריך להיות גם למדן, ובדברי הימים זה כתוב גם כן בפירוש הל, אבל בשמואל הלמדן הוא קרי ולא כתיב, קוראים את זה אבל לא כתוב, לכן זה רק "בן איש חי". כלומר שעיקר חיות ה"בן איש חי" – צריך להיות 'א ליבעדיקע איד' אומרים באידיש, יהודי חי, מלא חיות – היא שהאדם יש לו חסיד ירא שמים, ואז יש חזקה באמת. איך אפשר ללמוד את התופעה הזאת? שאם אתה חי אז ודאי גם תקבל את הל, גם תהיה למדן. הל זה הסוף של המילה, כתוב שכל אות בסוף וכל דבר בסוף זה כמו שאומרים 'סופך להיות'. אם אתה חסיד ירא שמים אז גם סופך להיות למדן, אבל העיקר זה "בן איש חי". ולכן דוקא הרמז של "בניהו בן יהוידע בן איש חי" שוה תורה, זה רק חי בלי הל, זה שוה תורה. אחר כך צריך גם ל בשביל ללמוד את התורה, זה נקרא 'תלמוד תורה', אבל התורה בעצמה זה "בניהו בן יהוידע בן איש חי", זה שוה תורה, זה "אוריתא מחכמה נפקת", התורה יוצאת מהחכמה. עד כאן כמה נקודות, יש כאן דברים מאד מופלאים בשם הזה, פלאי פלאים יש בשם בניהו, נשאיר את זה בינתיים.

ב. פנימיות התורה בכל בית יהודי

ספרי פנימיות התורה בבית כסגולה לשלום ובית וחנוך

זה היה רמז רק להתחלה. עכשיו ננסה להסביר יותר מהו הדבר שמעורר את היהודים, בניהו זה כח שמעורר יהודים. האבא של הבר מצוה, עודד שלנו, רוצה לפתוח במבצע שהוא קרא לו בשם "פנימיות התורה בכל בית יהודי", נכון? זה השם. הוא גם ביקש שנזכיר זאת הערב, צריך גם לקשר את זה. הוא רוצה מבצע, מה זה מבצע? כמו שהרבי דיבר על מבצע "בית מלא ספרים" בכלל, צריך שכל הספרים יהיו בבית, וכמה שיותר הרי זה משובח, כמה שיש יותר ספרי קודש יש בתוך הבית זה ההוד וההדר של הבית. וכמובן שקונים ספר בשביל ללמוד את הספר, אבל כבר שהוא נמצא בבית זה כבר משהו, זה כבר סגולה. להפך, יהודי, ההרגש שלו, הלב היהודי צריך לשמוח בכך שהספרים נמצאים בבית שלו, זה מוסיף לו שמחה, חדות חיים שיש לו ספרי קודש.

זה ספרים בכלל, אבל במיוחד בדור שלנו שכתוב שרשב"י אמר בספר הזהר כבר לפני אלפים שנה שאם רוצים לצאת מהגלות, מכל הצרות של עם ישראל, הדרך לצאת ברחמים מהגלות ומהצרות היא רק על ידי פנימיות התורה. פנימיות התורה זה כח כל כך אדיר ואור כל כך גדול של שמחה וגילוי אלקות שככל שדבקים אנו בפנימיות התורה אז כך יוצאים "מן גלותא ברחמים"^[11], יוצאים מהגלות ברחמים. זה ידוע לנו. ממילא מאד מאד חשוב, כדי שיהיה שלום בית, כדי שיהיה חנוך לילדים, שיהיה חנוך טוב מההורים לילדים שלהם, אז כמה שיותר "פנימיות התורה בכל בית יהודי".

רמזי "פנימיות התורה בכל בית יהודי"

נתחיל להתבונן במשפט הזה, משפט של עודד "פנימיות התורה בכל בית יהודי". ידוע שהפנימיות של התורה נקראת תורת החן, חן זה ראשי תבות חכמה נסתרה, תורת החן. כל הביטוי הזה כולו "פנימיות התורה בכל בית יהודי" שוה הסכום של כל המספרים מ-1 עד חן, המשולש של חן. המספר הוא 1711. מה זה 1711? 1 ועוד 2 ועוד 3, עד 58. קוראים לזה משולש במתמטיקה, הסכום של כל המספרים מ‑1 עד 58, חן, שוה "פנימיות התורה בכל בית יהודי". זה שלמות של חן קודם כל. זהו רמז יפה. נתבונן יותר [עודד: דברי חן].

הביטוי בסוף זה "בכל בית יהודי". מה ראשי התבות של "בכל בית יהודי"? רק ראשי התבות, זה קל מאד "בכל בית יהודי" [בב"י], בב"י, מה זה לגבי מה שאמרנו קודם? "בניהו בן יהוידע". ממש מה שהאריז"ל כותב, שכל פעם שיש אנשים בבית תמיד נמצא שם בניהו בן יהוידע. אז אם מכניסים פנימיות התורה, מה זה להכניס פנימיות התורה בכל בית יהודי? זה להכניס את בניהו בן יהוידע בכל בית יהודי. זה "בכל בית יהודי". יש עוד כמה דברים, נשאיר את זה... לא כאן המקום...

ג. רבי-משפיע-מחנך-מורה

מ"בן" ל"איש חי" ביום הבר מצוה

בניהו זה כמו י-ה-ו-ה, רק שבמקום הה האחרונה יש בן. והבן מקבל מהיהו, זה בניהו. נדבר קצת על חנוך. חנוך יהודי, חנוך פנימי על דרך החסידות, איך צריך לחנך ילד? במיוחד עכשיו ילד שהוא כבר בר מצוה, שהוא בר דעת, שהוא בניהו בן יהוידע. כתוב שיש ארבע מדרגות של חנוך, יחסים בין המחנך ובין המחונך, בין הרב ובין התלמיד, כנגד י‑ה‑ו‑ה. יש יחס, היחס הכי גבוה, שעכשיו הילד, הבר מצוה שלנו, שהוא כבר איש, הוא "בן איש". גם צריך להדגיש, שהיום דוקא מתאים לומר על בניהו – "בן איש חי", שעד גיל בר מצוה הוא לא בגדר איש, אבל דוקא היום בבר מצוה, מתי היום הולדת? בח"י או בי"ט? [עודד: ח"י סיון], דוקא היום בח"י, ועכשיו כבר המצוה הראשונה של ידיעת אחדות ה', "שמע ישראל"^[12], הוא כבר ילד בר מצוה, הוא כבר מתחיל להיות איש. כל הזמן הוא בן, אבל מ"בן" הוא נעשה איש "איש חי", איש חסיד ירא שמים, וגם למדן נכלל בזה, כל החיל.

רבי-חסיד ומשפיע-מקבל – "הנסתרות להוי' אלהינו"

הראשון, אמרנו שהמדרגה הכי גבוהה זה החסיד, גם כן כתוב שהיחס של חנוך בדרגה הכי גבוהה זה היחס של רבי וחסיד. זה כנגד הי של שם הוי'. אחר כך יש יחס שני של חנוך – אנחנו נאמר את זה בקיצור, בלי הרבה להסביר את זה – שנקרא משפיע ומקבל. כמו שמקובל בחסידות שלכל רבי יש הרבה חסידים שהם בעצמם משפיעים, שאם רוצים מה שנקרא טיפול אישי להתייעץ בכל דבר שקשה בעבודת ה', או בכלל בחיים, שיש לאדם בעיה, אז לא תמיד הוא רץ ישר לרבי – הוא רץ למשפיע. המשפיע הוא חסיד ותיק שספג המון המון תורת הנסתר, וגם המון תורת הנפש, והוא יכול לתת עצה נכונה לכל אחד ואחד. החסיד הזה הוא מתמנה מטעם הרבי להיות משפיע. כתוב שהיחס בין הרבי לבין המשפיע זה כמו אבא ואמא, שאבא של כל אחד ואחד זה הרבי, אבל ידוע שילד הוא יותר כרוך אחר הסינר של האמא אפילו יותר מהאבא, אז דמות האמא בחסידות זה המשפיע.

מחנך-מחונך ומורה-תלמיד – "והנגלות לנו ולבנינו"

זה כנגד יה, "הנסתרות לה' אלהינו"^[13]. אבל כנגד וה יש מה שנקרא מחנך, כמו היום. היום מה שידוע בחנוך בבית ספר זה "והנגלות לנו ולבנינו", לא ידוע בכלל מהיה. רק שבמקום הה הראשונה מכניסים איזה פסיכולוג לבית ספר, זה עיוות של הה. אבל מה שידוע בבית ספר היום זה מחנך ומורה. כתוב שהיחס של מחנך ומחונך הוא שעיקר הדבר זה לדאוג לאישיות. מה ההבדל בין מחנך למורה? מחנך דואג לאישיות של הילד או של המחונך, למדות שלו. מורה דואג לידע, שהוא מעביר לו ידע, הוא מלמד, הוא צריך לעשות בגרות – צריך להכין אותו לבגרות, זה נקרא מורה. אבל מי שדואג לבן אדם שבו, שייצא בן אדם טוב, זה המחנך. היחס העליון כאן נקרא מחנך-מחונך, והיחס התחתון נקרא מורה-תלמיד.

יש אם כן ארבעה יחסים כנגד י-ה-ו-ה: יש יחס עליון של רבי ותלמיד, שהרבי נותן אור אלוקי, נותן מסירות נפש לחסיד שלו. יש יחס של משפיע ומקבל, שבעיקר המשפיע פותר בעיות נפש עמוקות שלא נראות לעין, לא כמו המחנך והמחונך שהוא רק דואג למדות היותר חיצוניות שהוא יתנהג טוב, שיהיה בן אדם טוב בחיצוניות. יש מחנך-מחונך ויש מורה ותלמיד. יש ארבעה יחסים כנגד י-ה-ו-ה, זה שלמות החנוך.

י        רבי-חסיד

ה     משפיע-מקבל

ו      מחנך-מחונך

ה     מורה-תלמיד

ד. הצלחה בשליחות

גלגולו של כלב בן יפנה בבניהו בן יהוידע

היום אנחנו קוראים בתורה פרשת שלח, "שלח לך". כל הנושא הזה של החנוך קשור לפרשה. נולדת כנראה בפרשת שלח לך, מסתמא, וגם ההפטרה שלך זה בפרשת שלח לך בשבת. מה זה "שלח לך"? שליחות. רואים מהספור בתורה ששליחות היא לא דבר פשוט בכלל. להצליח בשליחות זה לא פשוט. מתוך שנים עשר רק שנים הצליחו. כתוב בכתבי האריז"ל שבניהו הוא הגלגול של כלב בן יפנה. לכן כנראה הבר מצוה נולד דוקא בשבוע הזה וקיבל את השם בניהו, בגלל שבניהו הוא הגלגול של כלב.

איך האריז"ל יודע זאת? יש כמה סבות, אבל קודם כל הוא יודע את זה בגלל שכלב שוה בן. זה הבן של בניהו. וכלב גם כן הוא כח, לא כמו יהושע. מה ההבדל בין יהושע לכלב? יהושע הוא מלמעלה למטה, זה אור ישר, אבל כלב זה כח לעורר את העם מלמטה, ואפילו העמיד פנים שהוא עם שאר המרגלים, הכל כדי לקנות אמון בלב של העם כדי בבת אחת לעשות אקט חזק מאד של התעוררות העם מלמטה. עוד הפעם, כלב בן יפונה הוא מעורר את העם, כך כתוב. יהושע הוא בא מלמעלה, הוא שליח של משה רבינו, שמשה קרא אותו יהושע כאן בפרשה, נתן לו כח "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"^[14] והכל, הוא בא מלמעלה. גם מראש ידעו שהוא יהיה בסדר. כלב זה שאלה, לא יודעים, בגלל שהוא מייצג את העם, הוא מייצג את המציאות מלמטה.

הכל קשור  לפרשת השבוע. האריז"ל אומר שאמנם כלב הוא כבר בתקון אבל הוא מופיע עוד יותר בתקון בבניהו. כל גלגול הוא התקדמות בנשמה. כתוב שבניהו בן יהוידע זה התקדמות, עוד שלב שבא אחרי כלב בן יפונה, כך האריז"ל כותב. ממש בהשגחה עליונה שנולדת בשבוע הזה, בשבוע של המרגלים, זה השרש שלך בתורה, בחמשה חומשי תורה, של השם בניהו.

עיקר השליחות הוא חנוך

כמו שאמרנו לא קל להצליח בשליחות, רק שני היחידים – יהושע וכלב, מזה יוצא בניהו. אם נתבונן במערכת החנוך שעכשיו תארנו בקיצור נמרץ, נראה שכל אחד מהארבעה האלו הוא שליח של מישהו, הכל זה שליחות. אפשר לומר שעיקר השליחות בחיים, אתה עכשיו הולך להיות שליח של הרבי, מה עיקר השליחות? עיקר השליחות הוא להשפיע, לחנך, ללמד את עם ישראל, להאיר אור ה', להיות "נר להאיר", להאיר לבבות של אחרים, לא להסתפק בעצמך, לא 'אני את נפשי הצלתי', העיקר זה לצאת, כמו שאמרנו עכשיו ונסביר זאת יותר תכף, להביא את "פנימיות התורה בכל בית יהודי". צריך להביא את זה, צריך לדאוג, צריך להיות אכפת מכל יהודי, נסביר תכף. עוד הפעם, עיקר השליחות בחיים זה שליחות בחנוך, בהרבה מדרגות. גם הורה, עכשיו אתה "בן שלש עשרה למצות", תכף תהיה "בן שמונה עשרה לחופה", וכשמתחתנים זה שליחות. גם להביא ילדים לעולם וגם לחנך אותם לפי רוח ישראל סבא. עיקר השליחות בחיים, ה"שלח לך" זה לחנך, לחנך נכון, זה עיקר השליחות. כל אחד מארבעת המלמדים שהזכרנו קודם כל אחד הוא שליח.

הרבי – שליח של ה'

בקיצור, הרבי הוא שליח של הקב"ה, הרבי הוא כמו משה רבינו, הוא נקרא שליח – "שלח נא ביד תשלח"^[15], הרי זה כל הענין.  עיקר השליחות בתורה זה שליחות של משה רבינו. עיקר המושג שליחות, עוד לפני פרשת שלח לך, שעכשיו משה שולח, עיקר השליחות בתורה זה שה' שולח אותו להוציא את עם ישראל ממצרים ולתת תורה, הוא עיקר השליח. הרבי, בכל דור ודור "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"^[16], בכל דור יש משה רבינו, והמשה רבינו של הדור הוא השליח של ה'. גם כתוב בזהר בספרא דצניעותא שהמשיח הוא שליח, כמו שיש רמז מפורסם מהרבי ששליח פלוס עשר כוחות הנפש ביחד שוה משיח^[17]. אבל בפשטות כתוב בזהר שמשיח הוא שליח, זה כל המושג אצלנו שיש משיח. מה זה משיח אצל יהודים? משיח אצל יהודים זה שליח. ה' שלח מישהו להושיע, להציל את העם, להציל את העולם. הרבי הוא שליח של ה'.

המשפיע – שליח של הרבי

המשפיע הוא שליח של הרבי. הפרשה הזאת שלח לך זו בעצם פרשה של משפיעים. כלומר שאיפה שזה לא מצליח, ברוב הגדול של עשרה מול שנים, זה לא מצליח דוקא אצל המשפיעים. למה? בגלל שכתוב בזהר "מינה דינין מתערין"^[18], משפיע יכול להחזיק קצת טובה לשכל, הרי משפיע זה בינה, יש לו שכל, כתוב שהוא גם נשיא, הוא אדם גדול, אדם חשוב. המשפיע במקום להיות בטל לרבי הוא יכול לסמוך על השכל של עצמו ואז הוא נופל. וזה בדיוק מה שקרה בפרשת השבוע, שבמקום להיות בטלים השלוחים המשפיעים למשה רבינו בשלמות בתכלית, כל אחד היה גדול אצל עצמו וסמך על השכל של עצמו. עם כל הכבוד, לא שבעטו במשה רבינו, רק חשבו ש'גם לי יש שכל'. זה נקרא בינה, שיש ישות בבינה, שם זה מקור היש, ולכן נפלו. זה נקרא משפיע. מה זה משפיע? משפיע זה שליח של הרבי. כמו שהרבי זה שליח של הקב"ה. כמו המושג שגם הרבי היה תמיד מזכיר את זה "שליח עושה שליח"^[19], שעיקר ה"שליח עושה שליח" זה הרבי בעצמו, שהוא השליח הראשון, והוא עושה שליח שני, עושה משפיע שהוא שליח. כל זה ביה.

המחנך – שליח של ההורים

כשיורדים לוה, שזה המחנך והמורה, המחנך הוא לא השליח של המשפיע, אין שום קשר ביניהם. כמו שאמרנו המחנך והמורה היום הם בבית ספר, אתה הולך לבית ספר שם אתה אמור למצוא מחנכים ומורים. המחנך הוא שליח של מי? על פי תורה הוא שליח של האבא של הילד. אפילו בחסידות בהיום יום כתוב ספור מפורסם^[20], שאדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חב"ד, היה צריך למסור את הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, לחיידר, הוא בחר אברך מוכשר מאד שהוא יהיה המלמד. הוא קרא לו לחדר שלו ליחידות, ואמר לו ש"יש לי עלי מצוה "ושננתם לבניך"^[21], "ולמדתם אתם את בניכם"^[22], יש לי מצוה ללמד את הבן שלי, ולך יש מצוה לפרנס את המשפחה שלך, אז בא נתחלף", כך הוא אמר לו "אני אתן לך את הבן שלי, אתה תחנך אותו, כמו אבא, ואני אשלם לך משכורת וכך אתה תתפרנס". מה רואים מהסיפור הזה? זה הפשט של התורה. האבא הוא שמצווה לחנך, וכמובן שגם האמא מחנכת, היא עקרת הבית, כתוב שכל המדות וההתנהגות הכל בא מהאמא עוד יותר מהאבא. "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"^[23], מקבלים גם מהאבא וגם מהאמא. אבל מרגע שיש מחנך, שזה לא האבא ולא האמא, אז הוא השליח שלהם. כעת לכאורה גם המורה הוא השליח של האבא. על פי פשט כתוב "והנגלות לנו ולבנינו", כלומר שה"וה-נגלות", זה יחס בין אבא, בין הורים לבין בנים – "והנגלות [וה-נגלות] לנו ולבנינו", סיפור בין האבות לבין הבנים. אבל ההתחיבות של אבות ובנים מוסרים זאת לבית ספר, לתלמוד תורה, לחיידר, לישיבה. שאתם תחנכו גם חינוך וגם הוראה, תלמדו את הבן תורה.

המורה – שליח של כנסת ישראל

היום מקובל עוד דבר שגם נכון, אפשר לומר קצת חידוש של המנטליות בדור שלנו. הרי הדור שלנו לדאבוננו, זה נקרא קלקלה, ומגיע מכיון שהעולם לא כל כך דבוק במודע באמונה, אבל "קלקלתנו היא תקנתנו"^[24]. למה יש היום חוק חובת לימוד? אם היום תכנס לבית ספר תשאל את המורה של מי אתה שליח? [של המנהל] של המנהל, של משרד החנוך, של מדינת ישראל. אבל אם הוא יהיה יותר חכם הוא יאמר שהוא שליח של החברה. הרי רוצים חברה מתוקנת, חברה מתקדמת ולא אנלפבתית, שזה חס ושלום גרוע לחברה. אז יש מורה שיענה לך 'אני השליח של החברה. יש חובה על החברה לחנך את הילד הזה ואני השליח שלו'. זה דוקא שייך למורה, שבמדינה שלנו לא יהיו בורים ועם-ארצים, שיהיו בעלי השכלה, שיעברו בגרות. מי דורש בגרות? החברה דורשת בגרות, לכאורה. כמובן שלא באנו כאן לדון אם זה טוב או זה לא טוב, אולי זה לא טוב, אבל רק עצם המושג. איך נאמר זאת טוב יותר בלשון של תורה? ידוע שבגרות שוה תורה, בגרות שוה "בניהו בן יהוידע בן איש חי", בגימטריא תורה. אבל זה בגרות של תורה, שזה תורה ממש. מי דורש את זה? דורש את זה כנסת ישראל. במקום לומר את המילה חברה, נאמר מילה אחרת, יותר יפה ויותר אמתית – כנסת ישראל. בה תתאה של שם הוי', באמת המורה שם הוא שליח של כנסת ישראל. הלואי שירגיש כך שהוא שליח של כנסת ישראל, שיש כאן בן מכנסת ישראל שצריך לחנך אותו. תכף נראה שיש כאן פרדוקס מאד עדין בניתוח הזה.

יהוידע ובניהו חוזרים בגלגול של יהוידע וזכריהו

אמרנו כאן שהאבא הוא יהוידע וכל הידע הזה בא ממנו לבניהו. בין האב לבין הבן כל הידע עובר מיהוידע לבניהו. אחר כך נאמר עוד, הרי כתוב שכל גלגול הוא התקדמות, איך נשמות האבא והבן בניהו בן יהוידע התגלגלו הלאה? הסוף של הגלגול זה קשור למשיח, בסוף הוא יגיע למשיח. מה קורה הלאה אתו מבניהו בן יהוידע, בכתבי האריז"ל? מה שכתוב שקורה הלאה אתו זה שיש עוד זוג, כמה דורות אחרי זה – זכריהו בן יהוידע. יש עוד יהוידע בתנ"ך, הכהן הגדול בזמן יואש מלך יהודה, וליהוידע הזה השני יש לו בן שלא נקרא בניהו, אלא נקרא זכריהו. האריז"ל אומר שזה אותם שנים חזרו, האבא והבן. מאד מענין, אני כרגע לא זוכר עוד פעם בכל כתבי האריז"ל שהאבא והבן חוזרים. לאורך כל הגלגול הזה, עד סוף כל הדורות האבא והבן חוזרים ביחד. הדוגמא הקלאסית כאן היא שיהוידע ובניהו חוזרים אחר כך, יהוידע הוא אותו שם ממש, וזכריהו.

הייתי חושב מאד שזכריהו הוא זכר, אבל היות שהוא גלגול של בניהו, ואמרנו שבניהו הוא יסוד הנוקבא, זה העלאת מ"ן בלשון הקבלה, אתערותא דלתתא של כנסת ישראל, הוא בחינה של כנסת ישראל, של נוקבא, אלא שהוא היסוד של הנוקבא. אז איך זה מתאים לשם זכריהו? האריז"ל כותב דבר מופלא. אחר כך נאמר פשט, קודם נאמר מה האריז"ל כותב. אמרנו קודם שבניהו שוה חכמה, אבל החכמה העליונה יורדת למלכות – "ה' בחכמה יסד ארץ". השם של החכמה הוא שם עב בקבלה. כשכותבים אותו – הה כותבים הי, והו כותבים ויו. המלכות של השם הזה היא הי, בסוף השם של החכמה. האריז"ל אומר שהאות האחרונה, ההי של החכמה, זה מה שיורד לייסד את הארץ. הי זה 15 בגימטריא, כל דבר בשלמות ההתכללות הוא רבוע של עצמו, זה סוד גדול בקבלה, ככה זה כל כונה של האריז"ל. הי של ה תתאה של שם עב, שהיא המלכות של החכמה שהופכת להיות החכמה של המלכות או היסוד של המלכות, כשעושים אותה ברבוע – 15 ברבוע שוה 225. ויש עוד 2 אותיות (הי עצמן), כשאני מוסיף את שתי האותיות אני מקבל זכר. אם כן, הוא לא שואל את השאלה ששאלתי קודם, שלכאורה זכר[יהו] זה זכר ולא נקבה. הוא רק מסביר איך זכר יוצא יסוד הנוקבא, שזכר זה הה תתאה של שם עב ברבוע פלוס שתי האותיות. רק האריז"ל יכול לעשות כאלה גימטריאות. זה הה תתאה של שם עב ברבוע פלוס שתי אותיות שוה זכר, כך הוא כותב. ממילא הזכריהו והבניהו זה אותו אחד. הבן נעשה זכר.

אפשר לשאול גם שאלת תם שבקושי מוזכרת בקבלה: למה שם ב"ן, שזה בן, הוא נקבה? יצא כאן שבניהו שזה בן-יהו, הוא נקבה, יסוד נוקבא, וגם זכריהו שהוא לשון זכר, זה בן זכר, שניהם יסוד נוקבא. אלא מה? צריך לומר שהפשט הוא על דרך "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"^[25], כלומר שהזכר נמצא אצלה בכח, זה השם ב"ן שלה, זה ה"שירו לה' שיר חדש"^[26] של הגאולה. איפה הזכר האמתי? איפה המשיח האמתי נמצא? הוא נמצא דוקא ברחם של יסוד נוקבא, בהתעוררות של כנסת ישראל. זה נקרא "צמח שמו ומתחתיו יצמח"^[27]. זה פשט להסביר את העומק של כונת האריז"ל. עוד הפעם, יהוידע ובניהו אחר כך חוזרים ביהוידע וזכריהו, ומי שקבוע זה דוקא האבא, אותו שם ממש שהוא מעביר את כל הידע.

קרבת השליח למשלח בדרגת רבי

נחזור לענין של ארבע המדרגות. בסופו של דבר כולם שלוחים של אבינו שבשמים. כל מורה, כל אחד הוא שליח. גם הרבי הוא שליח. וכולם שליחים של אבא, אבינו שבשמים. איך אלישע מכנה את אליהו הנביא שהוא מסתלק? אמרנו בשם האריז"ל שצדיק בהסתלקות הוא כמו בניהו בחיים. קצת רמז לזה, לא זוכר אם האריז"ל כותב זאת, שזה גם כן נמצא בביטוי "בן איש חי", כלומר שהוא עושה בחיים מה שאחרים עושים רק בהסתלקות שלהם. אז מה קרה בהסתלקות? איזה גילוי היה בהסתלקות של אליהו הנביא מבשר הגאולה? אלישע צועק לו "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו"^[28]. קודם כל רואים, ורש"י כותב זאת בחומש על הפסוק "ושננתם לבניך"^[29] – "אלו התלמידים"^[30], שהרב והרבי הכי גדול נקרא אבא, והתלמיד נקרא בן. "ושננתם לבניך" הולך על רבי ותלמיד. לומדים זאת מהפסוק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". כולם שלוחים של האבא. יש הרבה מדרגות של אבא – אבא ואמא, אמא נכללת בתוך אבא, כל המדרגות.

מה המיוחד ברבי שהוא בכל אופן הוא יותר עצמי מכולם? אף על פי שכתוב ש"שלוחו של אדם כמותו"^[31], אבל כמותו זה עם כ"ף הדמיון, שהוא לא ממש המשלח, הוא רק כמו המשלח. לכן יש עוד דין שכתוב "מצוה בו יותר מבשלוחו"^[32]. אם יש לך מצוה לעשות – יותר טוב שאתה תעשה את המצוה בעצמך מאשר לעשות שליח, אם כי ששליח הוא כמותך. כתוב שאם השליח הוא שליח אמתי על פי תורה אז הוא כמותך, אבל אף על פי כן יותר טוב שאתה תעשה – למה שמישהו אחר יעשה בשבילך?

אולם ככל שעולים כאן יותר בסולם הקרבה בין המשלח לבין השליח נעשה הדוק יותר ויותר, עד שאצל רבי אמתי, משיח אמתי, זה כמעט בלתי נפרד, כמעט שאפשר לומר על הרבי ש"מצוה בו", שזה ממש הקב"ה עושה. למה? לא בגלל הקב"ה, אלא בגלל הרבי. אצל המשפיע זה פחות, גם משפיע מתוקן, אצל מחנך זה פחות, אצל מורה עוד יותר פחות, על פי פשט. אם כי שכל אחד הוא נאמן, עושה את השליחות שלו. יש עוד מאמר חז"ל "חזקה על השליח שעושה שליחותו"^[33], עושה את השליחות ו"שלוחו של אדם כמותו", אבל להיות המשלח ממש זה לא.

למה הדבר דומה? כתוב שרבי אמתי מוליד את התלמיד שלו כמו אב. כתוב שמשה רבינו שהוא לימד את בני אהרן תורה, יש פסוק מפורש^[34] ורש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא^[35] שהבנים של אהרן מתייחסים למשה רבינו, כמו בנים ממש. כלומר שרבי, משה רבינו, בחנוך שלו, הוא אבא ממש, ותמיד האבא הוא המשלח. האבא האמתי הוא אבינו שבשמים, הקב"ה. חז"ל אומרים שמשה רבינו מוליד אותם ממש בחנוך. לכן אפילו במילה תלמיד עיקר השער, השרש של ללמוד – בעברית יש תמיד שתי אותיות עיקריות של כל שרש וזה נקרא שער בקבלה –מה עיקר השרש בתלמיד? בכלל המושג ללמוד עיקר השרש זה לד, המ זה האמנתי"ו, המ שבין הל והד בשרש למד היא אות שנופלת, זה נקרא אותיות האמנתי"ו. עיקר השרש, זה נקרא השער של שתי אותיות, זה לד. ומה זה לד? ללדת, זה ילד. תלמיד זה ילד, ילוד. מכאן רואים שעיקר כל היחס של חנוך ולתת זה להוליד, כח מוליד. לכן הכל בא מהאבא.

דאגת ההורים לבן מחיבת את לימודו

עכשיו נסביר יותר. למה האבא צריך להיות המורה? למה באמת לכתחילה לא יכול להיות מישהו אחר? למה האבא דוקא צריך להיות הדמות החינוכית, היהוידע שהוא מלמד את הבניהו? על פי פשט זה בגלל שאין מי שדואג, אין מי שאכפת לו מהילד שלו יותר מהאבא. אין מי שמתסכל – יש פסוק "פנים בפנים"^[36] – פנים בפנים, ו"פנים אל פנים"^[37], עם הבן, יותר מאשר האבא. יכול להיות ציור שיש אחד שאכפת לו מהילד מהאבא?! בסופו של דבר, כתוב בחסידות שללמד צריך יחס של "פנים אל פנים". מה זה "פנים אל פנים"? "פנים אל פנים" זה אכפתיות אמתית, דאגה אמתית, מה ייצא ממנו. באמת לדאוג לעתיד שלו. כתוב שאין מי שאכפת מהילד יותר מהאבא. לכן חובת הלימוד, צריך להבין זאת לעומק, חובת הלימוד, ללמד מישהו בכלל, נופלת על זה שהכי אכפת לו ממנו, ממה שייצא ממנו. על פי צדק של תורה זה אמור להיות האבא, האבא והאמא.

אלא מה? יש עוד רמה של עומק. יש מושג שמופיע בתוך התורה גם כן, שאם במשפחה מישהו יוצא חס ושלום, לא מתנהג כשורה, כמו שצריך, זה פוגם במשפחה, יש כזה מושג. יש מושג 'כבוד המשפחה'. כמו שהאבא והמשפחה דואגים לבן באופן פרטי באופן אישי, יש גם דאגה מקיפה שצריך שהילד הזה ייצא טוב, ייצא מוצלח, אחרת זה פוגם בכולנו, זה פוגם במשפחה. יש הרבה פסוקים שלא נזכיר אותם עכשיו שמראים על כך. כלומר, יש מושג של כבוד המשפחה.

ארבע רמות של משפחה

מי אלו ארבע המדרגות? נחזור לארבע המדרגות שלנו. ארבע המדרגות שלנו הן ארבע רמות של מי זו המשפחה. לכן ייתכן שלרבי יותר אכפת מחסיד, מילד, אפילו יותר מהאבא הביולוגי. בגלל שהרבי הוא הנשמה הכללית, שכל עם ישראל הוא משפחה אחת, וכל ילד בעם ישראל הוא לא רק נוגע לעצמו, אני ודאי דואג להתפתחות שלו שייצא ילד טוב, אבל בשבילי – ככה רבי חושב, ונאמר את זה באופן של שלילה – אם הוא ייצא לא טוב, זה פוגם בכל המשפחה הגדולה, בכל עם ישראל הוא פוגם, כל אחד הוא נחוץ לעם ישראל, השלמות של עם ישראל. כל אחד הוא אות בספר תורה, אם אחד יוצא לא טוב כל הספר של עם ישראל פגום.

מי זה משפיע? משפיע יש לו משפחת החסידים. יש לו אנ"ש, לכן גם כן המשפיעים עלולים להישבר קצת, כמו בספור של המרגלים. עוד הפעם, מחנך הוא כמו אבא, ויש רמות שונות וכולם דואגים למשפחה. רבי הוא מי שהמשפחה זה כל עם ישראל. הוא דואג מאד, תכף נסביר זאת יותר טוב. משפיע הוא ממונה מטעם הרבי, הוא דואג לחסידים של הרבי המוצהרים. הרבי מצד עצמו רוצה שכל עם ישראל יהיו קשורים, אבל יש כאלו שמצד הלמטה הצהירו חברות במפלגה, אז המשפיע הוא כבר דואג למשפחה הזאת של אנ"ש.

מה זה מחנך? מחנך הוא כבר "והנגלות לנו ולבנינו", אם הוא מטעם ההורים הוא דואג באמת לכבוד המשפחה, מה שאנחנו קוראים משפחה המצומצמת של הילד.

מי זה מורה? מורה הוא לכאורה דואג כבר לילד בעצמו, המשפחה זה כבר הצטמצם עד עצמו, הגיע עד הפרט, באמת הוא מעביר לו שיעבור בגרות. לכן אמרתי מקודם שיש פה פרדוקס עדין בספור הזה. בגלל שקודם אמרנו שיש משהו דוקא במורה שהוא שליח של כנסת ישראל, של החברה, ואם הוא שליח של החברה אז משהו כאן חוזר לרבי, שאם לא תעשה בגרות, אם לא תצליח, יהיה פה אחד אנלפבתי בתוך החברה אז אתה פוגם בחברה. אם כן, מצד אחד המורה זה סוף הצמצום של דאגה, של אכפתיות. האם אכפתיות היא רק מתמקדת על הפרט או שזה אכפתיות מקיפה. מצד שני יש בזה חזרה, מה שקראנו "נעוץ סופן בתחלתן"^[38].

השתקפות ארבע הדרגות בארבעה תנאי יתרו

איפה המקור לכל התאוריה שבנינו? איפה המקור לכך בתורה? כשיתרו בא למשה רבינו ויעץ לו איך לחפש אנשים מוצלחים, תלמידים מוצלחים, הוא אמר לו ארבעה תנאים, "אתה תחזה מן העם"^[39] מה? הוא אמר לו ארבעה דברים: "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע"^[40], ככה תחפש. אחר כך כתוב שהוא מצא רק אנשי חיל, הוא הסתפק רק באנשי חיל, אבל כשיתרו אמר לו מה עליך לחפש הוא אמר לו ארבעה תנאים. "אנשי חיל" קודם כל, מה זה אנשי חיל? אנשי חיל אלו אנשים ששייכים ל"בניהו בן יהוידע בן איש חיל" – חסידים, יראי שמים, למדנים. זה הכל ביחד, אנשי חיל, אנשי מסירות נפש, ככה נסביר זאת תכף יותר. אחר כך "יראי אלהים", אחר כך "אנשי אמת", אחר כך בסוף "שנאי בצע". יש הרבה פירושים גם בחז"ל בין המפרשים מה כל אחד מאלו אומר. על פי סוד זה י-ה-ו-ה זו אחת הדוגמאות המובהקות בתורה של י-ה-ו-ה. כלומר ש"אנשי חיל" אלו חסידים של רבי, "יראי אלהים" הם מקבלים ממשפיע, "אנשי אמת" הם מחונכים של מחנך ו"שנאי בצע" הם תלמידים של מורה.

נחזור לאלישע ואליהו. אליהו היה רבי, והתלמיד שהוא החסיד עכשיו הופך להיות רבי, במשפט הזה שהוא אומר "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" הוא הופך להיות רבי, אלישע הופך להיות במקום אליהו. איך הוא מתאר אותו? חוץ מזה שהוא אומר אבא, מה זה "רכב ישראל ופרשיו", מה הפשט של הביטוי הזה? "רכב ישראל ופרשיו" הכונה שאתה לעם ישראל כמו הצבא כולו, אתה צבא ההגנה לישראל. ככה זה הפשט, אתה מגן על עם ישראל. 'אבא אבא, אתה מגן בשביל כלל ישראל כמו כל המטוסים הכי חדישים, כל מה שיכול להיות, כל אמצעי הלחימה, אתה עושה הכל לבד. אם אתה פה לא צריך צבא, בגלל שאתה הצבא, אתה הרכב ישראל ופרשיו'.

מה זאת אומרת? אמרנו קודם שרבי אמתי דואג לכלל, ובכל פרט הוא רואה בו את הכלל. איך אומרים זאת בצורה פשוטה? שרבי אמתי רוצה חילים, הוא רוצה "אנשי חיל". לכן בסוף משה רבינו אמר רק את זה, חיפש רק "אנשי חיל". לכן גם כאן, אנחנו מאחלים לילד שיהיה חיל, חיל נאמן. עם כל האור הגדול שרבי נותן, הוא נותן אור ומסירות נפש, איפה המסירות נפש באה לידי ביטוי? בחיל, החל מהרמז הזה של החיל, שהוא חסיד קודם כל.

מה המשפיע רוצה לתת? המשפיע רוצה לתת יראת אלהים, שזה על ידי התבוננות-בינה, שיהיה ירא שמים. רבי רוצה ממך שתהיה חיל, בגלל שהמשפחה של הרבי זו המשפחה של כל עם ישראל, והרבי הוא "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", וכולנו צבא של ה'. משפיע רוצה שתהיה יהודי ירא שמים. לפי החסידות יראת שמים זה לא משהו חיצוני, זה תלוי בהתבוננות. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים מחפשנה"^[41], השאלה הראשונה שאדם נפטר "יגעת ביראה", מה זה נקרא להתיגע ביראה? זה התבוננות. להשיג את המטמון, יראה זה מטמון. לזאת המשפיע דואג.

מה המחנך דואג? המחנך דואג לאמת. כתוב בספר השל"ה הקדוש, שני לוחות הברית, הוא כותב שראשית החנוך היא רק לחנך את הילד לדבר אמת, שאם הוא ידבר אמת הוא יצא טוב. לא צריך שום חנוך אחר, כך הוא כותב. יסוד החנוך אצל ילד זה רק להקפיד על אמת, לא צריך להקפיד על שום דבר. בגלל שאם אתה מקפיד על אמת ואתה תחנך אותו לאמת אז כל מה שהוא יעשה הוא יצטרך להודות על מה שעשה, והוא לא ישקר לך. אם הוא לא ישקר בסוף, גם כן גדלות זה בושה של קדושה, ממילא הוא לא יעשה דברים רעים, רק יעשה דברים טובים. לכן כל הטוב שיש בעולם הכל יוצא מעמוד האמת. זה כללות החנוך, לחנך לאמת. אמת זה תפארת, תפארת זה הו של שם הוי', "תתן אמת ליעקב"^[42].

מה זה "שנאי בצע", הגינות, שזה שייך למורה? כל הדרגות הראשונות מוסברות מאד טוב. מה זה "שנאי בצע"? "שנאי בצע" זה לא לקבל שוחד בשום פנים ובשום צורה. מה זה מורה אמתי? מורה אמתי זה מי שמחנך לישרות השכל, להגינות השכל. היום יודעים את זה טוב מאד. אפילו פרופסור לפיזיקה, זה רק היום, לפני מאה שנה זה לא כל כך, יכול להמציא ולסלף בגלל בצע. אין לו הגינות בשכל שלו, אין לו ישרות, אין לו אובייקטיביות אמתית, בגלל ש"השחד יעור עיני חכמים". רואים את זה בכל תחום, רואים את זה בתחום המוזיקה, בכל תחום, היום זה ממש מתפשט, מחלה מתפשטת. כשרוצים לדעת מי המנצח הכי גדול בעולם, אז זה פרוטקציות, זה בצע כזה וזה בצע כזה, זה לא משהו אמתי. בשום תחום היום, הכל, זה נקרא "האמת נעדרת"^[43], וכאן זה לא אמת של "דֹבר אמת"^[44], זה סילוף בגלל אינטרסים, שאפילו אחד שאמור להיות אמין, רופא, אמור להיות אמין הוא משקר לך בגלל בצע. מה יסוד היסודות של הוראה? זה נקרא ישרות בשכל, שכל ישר, אובייקטיביות, לא לשקר בשכל שלך, מה שאמת, מה שבאובייקטיבי, מה שנכון נכון, מה שלא נכון לא נכון. זה יסוד ההוראה.

אלו ארבעת התנאים שיתרו גילה ואמר למשה רבינו. שוב, כמו שאמרנו קודם, היות שמשה רבינו הוא בעצם רבי לכן אחר כך הוא הסתפק רק באנשי חיל שזה כולל את הכל, שיש בזה מסירות נפש כללית. כל הדבר הזה קשור, נסיים את זה קצת, אפשר לומר לחיים, יש עוד כמה השלמות. אבל זה עיקר הענין שאנחנו מברכים את הבר מצוה שתהיה איש חיל, איש חי, בין איש חי, ושתהיה משפיע, תהיה שליח מוצלח, תהיה שליח מאד מאד דבוק במשלח, שזה מה שאמרנו שלא יהיה רק "שלוחו של אדם כמותו" בכ"ף הדמיון, שיהיה ממש אחדות בין המשלח לבין השליח, ואז אתה תקבל את עשרת כוחות הנפש בשלמות, תצרף את זה לשליח וזה יהפוך להיות משיח, זה המשיח הפרטי שלך, ונזכה למשיח של כל עם ישראל.

לסיכום:

י	רבי	שליח ה'	"אנשי חיל"	דאגה לכל עם ישראל
ה	משפיע	שליח הרבי	"יראי אלהים"	דאגה לאנ"ש
ו	מחנך	שליח ההורים	"אנשי אמת"	דאגה למשפחה
ה	מורה	שליח כנסת ישראל	"שנאי בצע"	דאגה לתלמיד

ה. להיות אכפתי

פנימיות היא אכפתיות

אולי נגמור רק עם רמז, נחזור ל"פנימיות התורה בכל בית יהודי". עד עכשיו אמרנו שני רמזים, שרמז אחד מהם הוא "בניהו בן יהוידע", זה "בכל בית יהודי". אבל מה זה "פנימיות"? המילה הראשונה כאן קובעת. פנימיות זה כמו שאמרנו קודם "פנים אל פנים", פנימיות התורה היא תורה בבחינת "פנים אל פנים", שזה חנוך פנימי, זה פנימיות התורה. אמרנו קודם מילה שיש הרבה מאד מה לומר על המילה הזאת, שצריך עוד התוועדות קצת – אכפתיות, אכפת. אם אין אכפתיות אין כלום. עם ישראל, ארץ ישראל. יושבים פה אנשים שאכפת להם מה קורה בארץ ישראל – ארץ ישראל שייך ליהודים, לא שייך ליהודים, אכפת! יש אחד שהוא כל כך שקוע בתוך הבלי העולם הזה שכבר לא אכפת לו, הוא מסיח דעת, זה נקרא שהוא פונה אחור. מה זה לא אכפת? זה נקרא אחור באחור. מה זה אכפת? פנים, "פנים אל פנים". פנימיות זה אכפתיות.

אחד – אכפת'ניק חב"דניק

נאמר רמז: יש אכפת'ניק ויש חב"דניק. צריך, גם מאחל גם לבר מצוה וגם לכולנו, שכולנו גם נהיה אכפת'ניקים וגם נהיה חב"דניקים. אפשר להיות חב"דניק ולא אכפת'ניק, זה לא מושלם. כשאומרים "הוי' אחד", "אחד" זה א-ח-ד, זה אכפת'ניק קודם כל, חב"דניק הקיצור שלו זה ח-ד. יש סוד בקבלה שחב"ד זה כנגד חקירה-בדיקה-דרישה, חוץ מזה שחב"ד זה חכמה בינה דעת, שדיינים ושופטים חוקרים את העדים ואת בעלי הדין יש שלש פעולות: צריך לחקור, צריך לבדוק וצריך לדרוש. כתוב שחקירה ודרישה הן מדאוריתא ובדיקה היא מדרבנן, ואין כאן המקום להסביר את זה. כלומר שמן התורה יש חקירה ודרישה, זה חכמה ודעת, ומדרבנן, שזה "תורת אמך", בינה, יש גם בדיקה. אז בתוך החב"ד העיקר זה ח-ד, החקירה והדרישה, זה מן התורה ממש. אם נחבר את האכפת'ניק עם החב"דניק ביחד זה יוצא אחד, "הוי' אחד". קודם צריך להיות אכפת'ניק.

"מה אכפת לך?" – פנימיות

כשפותחים את המילון ומסתכלים תחת המילה אכפת, מה זה אכפת? אכפת זה מלשון אכיפה, זו מילה כתובה בעברית. יש אפילו צורה בתנ"ך "אכף"^[45], זה כמו כפיה אבל יש א בהתחלה, זו מילה בעברית, אכפת. מה זה אכפת? אכפת זה להיות דואג, להיות לחוץ, כמו שמשהו כופה, אתה כפוי, אתה מוכרח לדאוג למצב, אכפת לך. זו מילה בעברית. כשפותחים סתם מילון, תחת כל מילה כותבים כמה ביטויים שגורים, איך משתמשים במילה הזאת. אז במילון כתוב הביטוי הכי שגור זה "מה אכפת לך?"... ככה כתוב במילון, שהביטוי הכי שגור במילה הזאת אכפת הוא הביטוי "מה אכפת לך?". "מה אכפת לך?" שוה פנימיות. עכשיו אני אומר לעודד, בשביל המבצע הזה צריך להיות מאד אכפת. בשביל להחדיר ולהביא פנימיות התורה בכל בית יהודי צריך המון אכפתיות, שזה יגיע.

איך נפרש את זה בחסידות, ש"מה אכפת לך?" שוה פנימיות? יש דרושים על מאמר חז"ל "איזהו שוטה? זה המאבד 'מה' שנותנים לו"^[46] – "מה אכפת לך?" זה ה"מה" – הפנימיות, הפנימיות זה שם מ"ה. לכל יהודי יש שם מ"ה, שם מ"ה זה הבטול לאלקות, "ונחנו מה"^[47] כמו משה רבינו. שהמ"ה יהיה אכפת לך, זה נקרא "מה אכפת לך?", שמה שאכפת לך זה המ"ה. כמו בסדר, יש ארבעה בנים, "חכם מה הוא אומר?"^[48] כל אחד מבטא את ה"מה" שלו. אז גם כן, בשביל להיות מורה, מחנך, משפיע ורבי – המה צריך להיות אכפת, שזה הפנימיות. "מה אכפת לך?" שוה פנימיות. [עודד: להגיד לאנשים: מה אכפת לך אם אתה מבין או לא מבין, העיקר שהספרים יהיו בבית...] העיקר שהפנימיות נמצאת. אתה צריך לעשות את כל הראשי תבות של "פנימיות התורה בכל בית יהודי", זה נראה בהמשך. בינתיים באמת שיהיה הרבה מזל טוב עד בלי די, שתהיה שליח נאמן, והכל בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. לחיים לחיים, שתהיה לתפארת המשפחה, כל המדרגות של משפחה, המשפחה הכי גדולה זה כל עם ישראל, והמשפחה של חב"ד... שכל עם ישראל שכולם יהיו אכפת'ניקים, אחר כך יש עוד משפחה חב"דניקית, וכך הלאה, המשפחה הקרובה וכו'. לחיים לחיים.

נגנו "מאימתי קאתי מר" וכו'.