מוצש"ק לך לך, אור לי"א חשון ס"ט – יצהר

יום ה-אם

א. רוצים אקשן, רוצים מפלגה

התכלית – לעשות ('אקשן')

הרבי אמר שאם יהיו רק עשרה עקשנים יבוא משיח. כתוב שהפנימיות של האות ע היא האות א, וממילא השלט של נריה – "רוצים אקשן, רוצים מפלגה" – מכוון לאותו ענין, צריכיך רק עשרה 'אקשנים'. אקשן היינו פעולה אקטיבית – מצוות עשה. יש מצוות עשה ויש מצוות לא-תעשה, וכתוב שבמקום שיש ספק "שב ואל תעשה עדיף". אבל "שב ואל תעשה" הוא לא תכל'ס – התכלית היא לעשות משהו, ולכן יש רמח מצוות עשה.

יש תריג מצוות, רמח ו-שסה, אבל בשביל להגיע ל-בית המקדש צריך להוסיף ל-תריג עוד רמח (אברהם, ב"פ רמח בגימטריא מלכות). תריג ועוד רמח עולה המשולש של אם ("היום אם בקולו תשמעון") – היום, יא חשון, הוא יום ה-אם (בשנה), היום של רחל אמנו. אם נצרף את כל הימים מראש השנה עד היום, כמו בספירת העומר (בה בכל ספירה מוסיפים ימים: לא אומרים "יום שני לעומר" אלא "שני ימים לעומר", מוסיף והולך ואור, וכך הוא בכל ספירת ימים), מגיעים ל-861 (בית המקדש וכו', כנ"ל). צריך לעשות ושוב לעשות, לא להרפות – "אשר ברא אלהים לעשות", ולא ברא את העולם בשביל לא לעשות. אם ה' היה רוצה לא לעשות הוא לא היה צריך לברוא את העולם. רק שכדי לעשות נכון צריך את שסה מצוות ל"ת, השומרות שהעשיה תהיה מבוקרת ונכונה.

ורמז: אם כבר דברנו על אקשן נשים לב ש-אקשן = 451 = יא פעמים אם, יא חשון הוא יום ה-אם של השנה. אם מכפילים יא חשון ב-אם מקבלים אקשן, אם כן, "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" (יש שני פירושים ל"בו" – ביום או בקב"ה, אם זו שמחה בקב"ה היא שמחה תמידית, רק שלוקחים אותה מתוך היום הזה לכל יום ויום).

מפלגה – כן או לא

נעבור למלה העיקרית השניה בשלט של נריה – מפלגה (רוצים = ב"פ גל עיני). זו מלה הרבה יותר מפוקפקת, היות שהרבי אמר שחב"ד לא צריכה להיות מפלגה, ופשיטא שמפלגה לא צריכה להיות ענין חב"די בלבד, כמו שהרבי אמר שכל עניני שלמות הארץ לא יהפכו לענין חב"די אלא הם ענין כללי. הרבי לחם על כל עניני שלמות הארץ, אבל אמר בפירוש (בכמה מכתבים לחמי בענין, ויש גם תשובה מעניינת לרב לוינגר) שאין צורך לקשור את הפעילות לשם חב"ד וקישור כזה עלול רק להגביל. לא שהרוח לא תבוא מחב"ד, אבל השם חב"ד יכול להזיק.

[שאלו: אבל על "ארץ ישראל בסכנה" חב"ד היתה חתומה, על דעת הרבי. תשובה: כי זו אזהרה של "לא תעשה", סכנה, ולא 'אקשן'. זה גם לא מועיל, צריך לעשות.] ברור שהרבי רצה שידעו את דעתו על הענין, אבל לא שחב"ד תהפוך תנועה לענין זה – מפלגת חב"ד על שלמות הארץ, ובכלל הרבי לא רצה להקים מפלגה פוליטית בשם חב"ד. מצד שני, הרבי אמר לתמוך במפלגה החרדית ביותר, וכשהמפלגות ירדו משלמות הארץ הרבי לא תמך בהן – בלי שלמות הארץ המפלגה כבר לא חרדית. צריך לחפש מפלגה חרדית שיש לה חרדה – לא שלילית אלא חיובית – גם על שלמות הארץ. אם אין כזו מפלגה אז אולי צריך להקים אותה, כדי שיהיה למי לבחור.

אגב, יש כמה מכתבים שהרבי הקודם משתמש בבטוי "מפלגת חב"ד", עם כל כמה שהיה נגד מפלגות. כלומר, המלה מפלגה לא פסולה בעצם – רק אם היא נאמרת במובן של פילוג ופלוגתא היא שלילית, אבל הרבי הקודם מרשה לעצמו להשתמש במלה זו. המושג מפלגה לא חייב להיות פסול, אם כי הוא בעייתי. בכל אופן, נעזוב את המחשבות האלה – לכמה שניות – ונעשה את הגימטריא:

מפלגה – "שקר החן והבל היפי" או "אשה יראת הוי' היא תתהלל"

מפלגה = 158 = חנק (אם זה מְפַלג) = חן יפי. חן ויפי כתובים יחד (לפי סדר זה) בסוף אשת חיל – "שקר החן והבל היפי". ידוע שהחרדים הצדיקים האמיתיים אומרים שפוליטיקה היא שקר (ואם הגימטריא לא יוצאת, צריך להוסיף... – צריך להוסיף קצת שכל לפוליטיקה כדי להבין שהיא שקר). מפלגה היא בגימטריא חן ו-יפי – "שקר החן והבל היפי". אבל, בהמשך הפסוק כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל", וידוע הפירוש (גם בנגלה, כמו מהר"מ שיף ועוד גדולי ישראל) ש"אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה – "אשה יראת הוי'" הופכת את החן לחן אמת (הפך השקר) ואת היפי ליפי של ממש (הפך ההבל). אם אין יראת ה' אמיתית במפלגה – אם זו לא מפלגה של "אשה יראת הוי'" – כולה רק "שקר החן והבל היפי".

ה"אשה יראת הוי'" היינו כנסת ישראל, רחל אמנו, בעלת ההילולא של היום (האריז"ל אומר בפירוש הפסוק "עקב ענוה יראת הוי'" שרחל אמנו נקראת "יראת הוי'" בעוד לאה אחותה נקראת "ענוה"). רחל שייכת לארץ ישראל[א] – שלמות הארץ. התורה משבחת את רחל ביפיה, "יפת תאר ויפת מראה". על פי פשט, פשוטו של מקרא, בגלל היפי שלה יעקב אבינו כל כך התאהב בה – היפי שלה הוא יפי של אמת, שהרי כתוב "תתן אמת ליעקב". יש כמה פירושים באיזה דמות מתגלמת האמת שצריך לתת ליעקב – יש פירוש שהאמת היא יוסף, בן רחל, שהוא היסוד-האמת, יש פירוש שהאמת היא ראובן בכור יעקב המשלים אותו (בגימטריא) להיות אמת, אבל על פי הנ"ל רחל היא ה"אמת ליעקב", החן של אמת והיפי הממשי (רחל היא אם יוסף, הבן שהוא כאמו, כידוע בסוד יתום ר"ת "יפת תאר ויפת מראה" וכן "יפה תאר ויפה מראה" הנאמר ביוסף – שרש האמת של יוסף נמצא אצל רחל)[ב].

מהגימטריא מובן שהצלחה של מפלגה תלויה קודם כל בחן ויפי. זה דבר פשוט, אבל יש מפלגה שמצליחה עם חן ויפי שכולם שקר והבל – גם המצע שלה מבוסס על ערכי שקר (לא על ערכי תורה) וגם אנשיה משקרים בפועל ממש, מבטיחים הבטחות במצע המפלגה ולא מקיימים אותן (ומעולם לא התכוונו לקיים). מפלגה כזו, שכולה שקרים, היא "שקר החן והבל היפי". אבל אם המפלגה היא "אשה יראת הוי'" אזי "היא תתהלל" בחן וביפי שלה. החן והיפי תלויים בה', שיברא את המפלגה עם חן ויפי (כמו שברא את רחל אמנו), אבל "יראת הוי'" תלויה באנשי המפלגה – "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת הוי'..." ו"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

אם כן, דרשנו גם את הגימטריא של אקשן ושל מפלגה, ואם תוסיפו פעמיים רוצים – "תן לחכם ויחכם עוד" מה יוצא כל השלט של נריה ביחד. לחיים לחיים, שנזכה לחן אמת וליפי של ממש.

ב. לך לך – שבת שכם

שבת שכם – שבת ההגעה לשכם (ולא שבת קנין שכם)

כשהתעוררתי ביום ששי בבקר הבריק אצלי שצריך לבוא לְשבת ביצהר – המחשבה הראשונה, שהיא העיקר, היתה שצריך לעשות שבת ביצהר. מה שיושבים עכשיו, במוצאי שבת, זה רק בדיעבד. כל כך למה? בגלל שחשבו שתהיה שבת שכם (קצת בחיקוי לשבת חברון). שבת חברון זו שבת פרשת חיי שרה, בה אברהם אבינו רוכש את מערת המכפלה, וממילא חשבו ששבת שכם צריכה להיות בפרשת וישלח, בה יעקב רוכש את חלקת השדה. יש לומר שהסבה שהרעיון לא הצליח – בניגוד לשבת חברון (שאמנם מצליחה, אבל שבת שכם צריכה להצליח על אחת כמה וכמה) – היא בגלל שטעו בשבת וזו לא צריכה להיות שבת וישלח. אין הכי נמי, בפרשת וישלח יעקב קונה את חלקת השדה, אבל שבת שכם היא שבת פרשת לך לך – "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ".

להתעצם עם שכם – "עד ועד בכלל"

הקנין הוא דבר חשוב וצריך לקנות בכסף, אבל צריך להתעצם עם המקום. כמו שדרשנו הרבה פעמים בשכם, כתוב בפסוק פעמיים "עד" – "עד מקום שכם, עד אלון מורה" – וגם כל הפסוק[ג] מתחלק ב-עד (לב פעמים עד). הסברנו שיש שתי בחינות "עד" – "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל". הפסוק מדגיש פעמים "עד", כנגד שתי הבחינות – "על פי שני עַדים יקום דבר" – כדי לומר שלא מסתפקים במקום קצת מרוחק (אלון מורה), במשהו שהוא 'במקום שכם', אלא צריך להגיע לשכם ממש. כמו שרבי אייזיק דורש שבעולם הזה "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", אבל בימות המשיח זוכים ל"עד ועד בכלל" ואזי העולם הוא מקומו, כי העולם משיג את עצמותו, העולם מתעצם איתו (והרמז: "עד ועד בכלל" עולה רלו, סוד "שיעור קומה של יוצר בראשית" – "[גדול אדונינו:] ורב כח" – היינו שעצמותו יתברך נתפסת בגבול ממש, וד"ל). "שאמר לעולמו די" בפירוש הכי עמוק, כפי שנסביר, היינו שהעולם מתעצם. כלומר, די להיות עולם מלשון העלם – צריך להיות עולם בפשט, "לעולם ועד", לנצח נצחים, כל קדמון נצחי, התעצמות עם הקדמון לכל קדמונים יתברך.

התעצמות עם המקום בתפלה על שמעון ולוי

אברהם עבר בארץ והתעצם, ואיך הוא התעצם? בכך שהתפלל. שכם הוא המקום הראשון שאברהם התפלל בו. על מי הוא התפלל? על שמעון ולוי, בעלי ה'אקשן', אלה שרוצים אקשן. התפלה של אברהם במקום שכם יותר חשובה מכך שיעקב קנה את המקום. למה התפלה יותר חשובה? בין השאר, בגלל שזו תפלת אברהם אבינו, היהודי הראשון, שמקיים את המצוה הראשונה שה' מצוה ליהודי, "לך לך... אל הארץ אשר אראך", והמקום הראשון שהוא מגיע אליו ומתעצם עמו הוא שכם. איך מתעצמים? על ידי תפלה. איזה סוג של תפלה? שהבנים ינצחו במלחמה שלהם. כך האבא מתעצם עם המקום, לכן זהו הקנין האמיתי של שכם, "עד מקום שכם עד אלון מורה". לכן פשיטא ששבת שכם צריכה להיות לך לך (אז, אם שבת שכם היתה שבועיים לפני שבת חברון – כל הקודם זוכה...).

שכם וכל ארץ ישראל – להגיע ושוב להגיע

שבת לך לך היא לא רק שבת שכם, אלא שבת ארץ ישראל בכלל. כנראה ששכם וארץ ישראל הן היינו הך. נאמר "ויעבֹר אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" – הפסוק מתייחס ל"מקום שכם", "אלון מורה", אבל אם קוראים נכון מבינים ששכם מייצגת עבור אברהם את כל הארץ ואת כל המצב בארץ, ולכן סוף הפסוק מציין בכללות "והכנעני אז בארץ"[ד].

"והכנעני אז בארץ" מתאר מצב, אך אף על פי שיש כאן התנגדות רצינית, הבנים – בעלי האקשן – לא מתחשבים בה, אלא עושים מה שהם צריכים לעשות. הבנים רוצים "משיח נאו", לא מחר, ויודעים ש"טובה פעולה אחת מאלף אנחות" ו"טובה פעולה מהעדר". מצד אחד, כמו שאמרנו, במקום שלא יודעים מה לעשות או אם לעשות אומרים לך "שב ואל תעשה עדיף", אבל זה לא התכל'ס, זה בדיעבד, והתכל'ס הוא קום ועשה. התכלית היא רמח מצוות עשה דוקא, בגימטריא אברהם, וב"פ אברהם עולה מלכות.

אם רוצים להגיע "עד הלום" – עד המלכות (עד ועד בכלל) – צריך מצוות כפולות, "אברהם אברהם", פעמיים רמח. צריך לקיים את הפסוק "חכם לב יקח מצות", לשון רבים, כמו שהבעל שם טוב פרש אותו – שכל מצוה צריכה להיות כפולה, לכלול גם הפן של המעשה וגם את הפן הפנימי של הכוונה הפנימית. אפשר גם לפרש שכל מצוה צריך לעשות ולחזור לעשות עוד הפעם, כי ודאי לא עשיתי את המצוה מספיק טוב בפעם הראשונה. הפעם הראשונה היתה רק בבחינת "עד ולא עד בכלל", לא התעצמתי מספיק עם רצון ה', ולכן צריך פעם שניה – "עד מקום שכם, עד אלון מורה". מדובר באותו מקום, אבל צריך להתעצם פעמיים כדי שיהיה "עד ועד בכלל", והכל אף על פי ולמרות ש"הכנעני אז בארץ" (נמצא שהפסוק הוא מקור נפלא למסורת מאדמו"ר הזקן שלכל מקום שמגיעים צריך להגיע עוד הפעם[ה], שבפעם הראשונה היתה ההגעה למקום בבחינת "עד ולא עד בכלל" ואילו על ידי שמגיעים לאותו מקום עוד הפעם נעשית ההגעה, קיום העשה שלשמו הוליכה ההשגחה הפרטית את האדם לשם, בבחינת "עד ועד בכלל", וד"ל).

פסוק שכם – הפסוק ה-יצהר בתורה

בהשגחה פרטית, במקום לשבת כרגע בשכם עיר הקדש אנחנו פה ביצהר. יצהר פירושו שמן, "רזין דרזין דאורייתא" – "שמן זית זך כתית למאור" (שואלים למה יש כאן קצת "כתית" – ה"כתית" הוא "למאור", בשביל שהשמן של יצהר יפיק ויאיר את ה"רזין דרזין" צריך קצת "כתית", לכן יש קצת כאסחים ועימותים, אבל התכלית היא "למאור"). דגן תירוש ויצהר הם כנגד דעת-בינה-חכמה (ולא סתם חכמה אלא פנימיות אבא פנימיות עתיק). יצהר היינו סוד י-צהר – "צהר תעשה לתבה", להאיר כל תבה של תורה ותפלה עם ה-י של יצהר[ו].

נספור את פסוקי התורה עד "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה": בפרשת בראשית יש עולם פסוקים ("שאמר לעולמו די"), בנח יש בצלאל פסוקים (בצלאל ירש את חוש האמנות שלו מנח שעשה תבה – בבראשית יש "מעשה ידי אמן" של ה' ובנח של אדם), עד כאן 299 פסוקים. אחר כך, בפרשת לך לך, הפסוק "ויעבר אברהם" הוא הששי בפרשה – הפסוק ה-יצהר בתורה. מתגלה כאן קשר בין שכם ליצהר, שאיני זוכר אם פעם הזכרנו אותו. לא בכדי גלות שכם היא ביצהר – יש ביצהר את הרמז איך חוזרים לשכם. צריך הרבה 'אקשן', אבל גם הרבה רזין דרזין דאורייתא. בלי הרזין דרזין דאורייתא גם החן והיפי לא יהיו אמיתיים וממשיים ולעולם יהיה "שקר החן והבל היפי". "אשה יראת הוי' היא תתהלל" רק כאשר "אבא יסד ברתא" – כאשר החכמה, היצהר, מיסדת את המלכות כ"אשה יראת הוי'".

אם כן, ההצעה היא שמהיום והלאה – אנו עדיין מוצאי שבת לך לך, מוצאי שבת שכם שהיא גם מוצאי שבת ארץ ישראל – זו תהיה שבת שכם. (שאלו: אבל כבר תפסו את שבת לך לך באלון מורה. תשובה: אפשר לתפוס חזרה – ברגע שתגידו להם שהפסוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" הוא הפסוק ה-יצהר בתורה אין יותר ויכוח... ועוד, והוא העיקר, ש"טובים השנים [ביחד] מן האחד [לבדו] והחוט המשולש לא במהרה ינתק").

ג. שלש פרשות כלליות

שלש פרשות כנגד ג"ר שבכתר

הרבי מסביר שעד פרשת לך לך הפרשות הן כלליות ומפרשת וירא והלאה עוברים לענינים פרטיים. כל ענין פרטי הוא חשוב, הוא ענין בתורה, אבל יש שלשה כללים של כל התורה כולה, שלש פרשות אלו דוקא – בראשית, נח, לך לך. היות שיש כאן שלשה כללים, הם כמו ג רישין שבכתר (הנקרא כליל[ז], לשון כלל, כנודע) – אמונה-תענוג-רצון בכחות הנפש – שכל אחד מהם הוא כלל לספירות שיבואו אחר כך. צריך רק לחשוב אם הפרשות מסודרות מלמטה למעלה (בראשית – רצון, נח – תענוג, לך לך – אמונה) או מלמעלה למטה (בראשית – אמונה, נח – תענוג, לך לך – רצון).

להגיע עד לפרת – הבטחת קיני-קניזי-קדמוני

יש מקום לומר ש"לך לך מארצך... אל הארץ" היינו תקון הרצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". למה בכלל אמרנו שפרשת לך לך היא פרשת ארץ ישראל (חוץ מהענין הפרטי של שכם, שהיא הנציג של כל ארץ ישראל)? בגלל שבפרשת לך לך ה' מבטיח לאברהם את הארץ ואחר כך גם כורת איתו ברית על הארץ[ח], ובברית הוא לא מבטיח לו רק את שבעת עממי הארץ בעולם הזה, אלא גם את קיני-קניזי-קדמוני שנירש לעתיד לבוא.

כבר עכשיו צריכים לחיות עם העתיד לבוא, לכן עיקר העבודה שלנו כעת – כמו שאולי נסביר בהמשך – היא לעבוד על כיבוש קיני-קניזי-קדמוני. לכן כשמציירים מפה של הארץ ברור שהיא צריכה להיות מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, כמו שכתוב בפרשתנו – צריך להיות מודגש ומובלט שהארץ מגיעה "עד הנהר גדול נהר פרת". פרת מלשון "פרו ורבו" ("שמימיו פרין ורבין") שייך לענין של יוסף – "בן פֹרת יוסף" – שענינו גם פריה ורביה רוחנית, על ידי התעוררות לתשובה, "יוסף הוי' לי בן אחר" (להפוך גם את ה"אחר" ל"בן", כמבואר בחסידות[ט]). פרת בגימטריא י"פ חיים – חיים שלמים – ארץ ישראל היא "ארץ החיים" דוקא כאשר נגיע עד הפרת. צריך שהענין של הגעה עד הפרת יהיה חלק מהתורה.

לך לך – ראשית האמונה

שוב, יש הוה-אמינא לחשוב שפרשת לך לך היא כנגד הרצון, ארץ ישראל, וגם מוזכר בה "אריוך" הרומז לרישא דאריך. אבל, חוץ מהרמזים לרצון, נאמר בפרשה גם "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". כאן כתוב שאברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים" – "תשורי מראש אמנה", ראש אמונה. הר אמנה גם הוא מקום רחוק, כמו הפרת – לא בגבולות שלנו היום – ומשם מתחילה ארץ ישראל, מראש של אמונה. המאמין הראשון וההופעה ראשונה של לשון אמונה הם בפרשת לך לך. האמונה לה' היא הקדמה לברית בין הבתרים בה מובטחת הארץ (דהיינו שהאמונה היא 'סיבת' הרצון). ה' מבטיח לאברהם "כה יהיה זרעך" (כמספר הכוכבים, "כימי השמים על הארץ", שכל הכוכבים ירדו לארץ, "דרך כוכב מיעקב") ואחר כך כתוב "והאמן [אותיות אמונה = יום האם] בהוי' ויחשבה לו צדקה". לכן יש גם מקום לומר, וכך נראה עוד יותר, שפרשת לך לך היא פרשת האמונה.

ברית הארץ וברית המילה

שתי הבריתות עם אברהם – ברית בין הבתרים וברית מילה – הן בפרשת לך לך. בראשית דברי-הימים יש פסוק שלם – "אברם הוא אברהם"[י]. לא רק שהפסוק מלמד על שמו בתחלה ועל שינוי שמו, ונצרך לומר ש"אברם הוא אברהם" כדי שלא תתבלבל, אלא כתוב שהפסוק "אברם הוא אברהם" גם רומז לשתי הבריתות – את הברית על הארץ הוא קבל בהיותו "אברם" ובברית השניה נוספה לו ה-ה שהופכת אותו ל"אברהם". אם כן, "אברם הוא אברהם" בא להדגיש ששתי הבריתות, הברית על הארץ וברית המילה, תלויות זו בזו, כמו שכתוב בספר הזהר שהזכות בה אנו מתקיימים בארץ ישראל היא שמירת ברית מילה.

זה גם קשור למה שאמרנו כרגע, שההבטחה והברית על הארץ באות בהמשך להבטחת הזרע לאברהם – לא שייך לכרות ברית, לתת חלקה ונחלה, למישהו שהולך ערירי. רק בגלל שה' מבטיח לו זרע הוא נותן לו מקום, נותן לו את כל ארץ ישראל, עד הפרת – שבעצמו רומז על פריה ורביה, שמימיו פרין ורבין, כנ"ל. "והנהר הרביעי הוא פרת" – רביעי לשון "ומספר את רבע ישראל" – "'הוא' דמעיקרא", הוא הרביעי אך הוא הנהר המקורי שיוצא מעדן להשקות את הגן. חייבים להדגיש את הקשר בין ארץ ישראל לבין "הנהר הגדול נהר פרת". נהר הוא גם לשון נהירו – לשון של אור, וגם לשון של נהירה (שכל העם ינהר אחרי ה', "ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם", כמו שאמרו היום בקידוש לבנה, וגם שכל הגוים ינהרו אל ה', כפי שהנביא אומר). הנהרה של כולם אחרי האור – אור ישראל וגם אור לגוים – תלויה בכך שארץ ישראל תגיע עד הנהר הגדול נהר פרת.

פרשת ארץ ישראל היא פרשת לך לך. ועוד, "לך לך" אומר אף פעם לא לעמוד על המקום – תמיד ללכת הלאה. אפשר לומר שהליכה היא רצון, ריצה, אבל האמונה היא ודאי הדחף האמיתי להתקדם הלאה ולא לעמוד על המקום (ולהרגיש שכרגע אני נמצא עדיין ב"טומאת ארץ העמים", ברוחניות עכ"פ, ביחס למקום שאני צריך להגיע אליו – "הארץ אשר אראך").

המלחמות בפרשת לך לך

יש גם הרבה מה לדבר על תוכן פרשת לך לך, על המלחמות שבה, אך אין זמן להאריך. אברהם נצח את ארבעת המלכים בעצם בשביל חמשת המלכים, שהרי בזכות נצחונו הם נצחו במלחמתם. האריז"ל אומר שארבעת המלכים רומזים לארבעת היסודות (אש, רוח, מים, עפר) וחמשת המלכים רומזים לחמשת החושים הידועים (ריח, ראיה, שמיעה, טעם, מישוש). אחד הפירושים ל-ה שתתווסף לשמו של אברהם הוא שהיא רומזת ל-ה החושים, כפי שהם משמשים את נפש האדם בתכלית הקדושה והטהרה (כמפורש בחז"ל, שה' נתן לאברהם את השליטה על שתי עיניו שתי אזניו וראש הגְוִיה, לה שייך חוש המישוש-תשמיש, ודוק), ואברהם מנצח את ארבעת היסודות שנצחו קודם את חמשת החושים (דטומאה).

היחס בין היסודות לחושים הוא על דרך הווארט של הרבי רש"ב שהמוסר בא לתקן את כחות הנפש (בחינת היסודות) ואילו החסידות באה לתקן את חושי הנפש, ודוק. יש רק ראשי פרקים, שאפשר לפתח יפהפה. אברהם הולך, נלחם מלחמות משיח (כפירוש הרמב"ן), זוכה בארץ עשרת עממים, ואחר כך יש את הענין של "אברם הוא אברהם" – שאברם של ברית בין הבתרים הוא אברהם של ברית המילה – ובזכות זו, הזכות של יוסף נטיר ברית, מתקיימים בארץ ישראל. זה הכח של "שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". שנזכה לכל הנושאים הכלליים, שכולם בפרשת לך לך.

לנצל את פרשת לך לך – פרשה שכולה שמחה

אם כן, פרשות בראשית, נח ולך לך הן הכללים של התורה כולה, לכן כדאי לא לחכות לפרשות הבאות, אלא לתפוס את ההזדמנות של פרשה כללית – פרשה של שכם ושל ארץ ישראל ושל כל אמונת ישראל וכל הרצון של בני ישראל – פרשת לך לך. בכך יומתק מה שמובא ב"היום יום" שפרשת לך לך היא הפרשה השמחה באמת, שכל השבוע חיים עם אברהם אבינו, הראשון שמסר את נפשו לפרסם את אלקותו יתברך בעולם (לומר לעולם, לשון העלם, די).

ד. פסוק שכם: "אם מחוט ועד שרוך נעל"

הפסוק ה-שכם בתורה

יש עוד סגולות גדולות מאד של פרשת לך לך, והענין קשור גם לנושא שעלה כאן – המפלגה. אם אמרנו שיש פסוק יצהר בתורה, בתחלת פרשת לך לך, והוא הוא הפסוק "ויעבר אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ", אז מתבקש לשאול איפה הפסוק ה-שכם בתורה. היות ש-שכם הוא רק 55 יותר מ-יצהר (כלומר, שכם בגימטריא הכל יצהר – צריך להוסיף ליצהר רק את הכל כדי להגיע לשכם...) גם הפסוק הזה בפרשתנו: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (פסוק שמתאים במיוחד למנהל הגשמי של הישיבה).

אם חוזרים לאקשן ולמפלגה, מה זאת אומרת?

רבי נחום מטשרנוביל

יש היום, יחד עם רחל אמנו, יארצייט של עוד צדיק גדול של החסידות – רבי מנחם-נחום מטשרנוביל, בעל המאור עינים זיע"א, מהחברים הטובים של אדמו"ר הזקן (כל תלמידי המגיד היו חברים, אבל לו ולאדמו"ר הזקן היה קשר מיוחד – ידוע שכל סוכות הם היו נוסעים לבקר אחד את השני, פעם אצלו ופעם אצלו לסירוגין). יש עליו הרבה סיפורים, שלא נאריך בהם כרגע, נאמר רק שבמאור עינים רבי נחום מפרש את הפסוק הזה.

אגב, הרבי רצה שידפיסו את מאור עינים, הוא מצטט ממנו תמיד, ובפרט את יסוד היסודות ועמוד החכמות של דורנו (המובא בשם הבעל שם טוב) – שלכל יהודי יש ניצוץ של מלך המשיח. בתניא אמנם כתוב שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, אבל זה עדיין לא ניצוץ משיח – משה הוא אחד מ"שבעה רועים", אורות פנימיים דתקון, ומשיח אחד מ"שמונה נסיכי אדם", אורות מקיפים דתהו (וראה גם לעיל, בהתוועדות כ"ד תשרי). כשאני אומר שלכל אחד יש ניצוץ משה זו קביעה שכל יהודי קשור בעצם לתורה ומצוות, לאורות וכלים דתקון, אבל אם אני אומר שלכל יהודי יש ניצוץ משיח הדבר מלמד שלכל אחד יש אורות דתהו, מקור ה'אקשן'. זה חידוש של הבעל שם טוב ומי שמביא אותו כנראה זכה למדרגה זאת – בעל ההילולא של היום.

בזכות "מחוט ועד שרוך נעל" זוכים לציצית ותפלין

במאור עינים על הפרשה הוא מביא מדרש חז"ל שבזכות "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בני אברהם בשתי מצוות – מצות ציצית (חוט תכלת) ומצות תפלין (רצועה של תפלין).

רבים שואלים על מדרש זה, החל מהגמרא עצמה, וכך גם הוא שואל: מהתפלין, להן זכינו מ"ועד שרוך נעל", יש לנו תועלת ברורה. התפלין מועילות גם לענין המלחמה, כמו שנאמר על התפלין "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" ("נקרא" לשון "'יקר' אלו תפלין", כפי שדורש רבי אליעזר הגדול) – בזכות התפלין האויבים נופלים. כך גם מובא ברא"ש שבזכות תפלין של יד ושל ראש זוכים ל"וטרף זרוע אף קדקד", ועל פי זה יצא הרבי במבצע תפלין לחזק את חילי ישראל נגד האויבים – שיתקיים בצבא שלנו, שכעת כבר עובר לצבא של המשיח, "וטרף זרוע אף קדקד" כפשוטו (כאמור בשבט גד).

על מה הולכים התקציבים? רוב תקציבי המדינה הולכים רק לבטחון, אבל אם יש תפלין – אם החילים מניחים תפלין – אפשר להוריד מאד את תקציבי הבטחון כי מתקיים "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" ו"וטרף זרוע אף קדקד". אבל, שואלים, איזו תועלת מוחשית יש מהציצית? הווארט שלו – אותו הוא מסביר באריכות – הוא שציצית היא הענין של תשובה.

מחוט תכלת עד כסא הכבוד – הכח לחזור לשרש הנשמה

וביתר הרחבה: הגמרא שואלת מה התועלת של הציצית ועונה ש"דרש רבי מאיר תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד". אבל גם על כך אפשר לשאול – אז מה? "וראו כל עמי הארץ... ויראו ממך" זה ענין תכליתי, אבל מה התכלית של "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד"? מה הרווחנו? המאור עינים מסביר באריכות שמכך הרווחנו את הכח לעשות תשובה. שגם שאדם הישראלי עבר את הדרך והתרחק מה', וממילא התרחק גם ממקור הכח שלו, כי הכח האמיתי של היהודי הוא הקשר שלו עם הקב"ה – הוא מסתכל בחוט התכלת שמעורר אצלו אסוציאציה של ים החכמה וזה מעורר עוד יותר גבוה (הוא אומר שאי אפשר לדלג הכל בבת אחת וצריך הדרגה, דומה ודומה לדומה), שמדלג לשמים – איזה חוש ברוחניות בכלל – אבל משם הוא מדלג הלאה, לכסא הכבוד שהוא שרש נשמות ישראל, וכשמגיעים לכסא הכבוד נעשים מרכבה.

המאור עינים אומר שכסא הכבוד הוא בחינת מרכבה, אבל לפי חסידות בעומק כסא הוא יותר ממרכבה – המלך יושב על הכסא בארמון, לא כמו המרכבה בה נוסע רק במדינה (יש דמיון וקשר בין ד אופני מרכבה ו-ד רגלי הכסא, אבל הכסא עוד יותר נעלה מהמרכבה). לעלות לכסא הכבוד זה "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", הדרגה הכי גבוהה של תשובה כמבואר בדא"ח, ולכן הוא אומר שכח הציצית הוא לחזור לשרש שלך. בכך הוא גומר את הפירוש שלו.

ציצית – העלאת המדות והוצאת "יקר מזולל"

אפילו אחרי כל הפירוש שלו, עדיין צריך להעמיק בדבריו כדי להבין מה בדיוק הרווחנו מחוט של תכלת. הוא לומד שהיכולת לעשות תשובה באה מהציצית מהסיפור במנחות מד, א, על אותו אחד ששלח 400 זוז לזונה וכו' ולבסוף הציציות טפחו על פניו וכך פרש מהעבירה. כאשר הזונה ראתה את הנס, שיש כח בציצית להפרישו מהעבירה, היא התגיירה ובסוף הוא זכה שאותן מצעות שהציעה לו בטומאה (להיות מרכבה טמאה) הציעה לו בקדושה (להיות מצע-מרכבה בקדושה). הוא מקשר את הסיפור הזה לענין העלאת המדות – שאדמו"ר הזקן אומר בתניא שהוא שייך רק לצדיקים – שאותו אחד העלה לקדושה את התשוקה הכי בוערת שלו לאותה אשה.

קודם כל, רואים שמכח הציצית ניתן "להוציא יקר מזולל". יש בכך איזה קשר בין תפלין לציצית, שהרי התפלין עצמם נקראו יקר, כנ"ל ("'ויקר' אלו תפלין, שדרש ר"א הגדול 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך'"). אבל הציצית אינה סתם "יקר", אלא יש בה את הכח להוציא יקר מזולל – לא רק שהוא חזר לשרש ופרש מהעבירה, אלא שהוא הוציא גם אותה בדרך ממילא. אחר כך היא פעלה מכח עצמה, בלי שום רמז וכח מניע ממנו כלל וכלל, כמו שהגמרא שם מספרת: הזונה ראתה מי הוא יהודי, דוקא אחד שיכול לפרוש בעיצומו של החטא, ולכן היא התגיירה. אם הוא לא היה מגיע אליה, ומבזבז על כך הרבה כסף – אותו הוא לא דרש חזרה – היא לא היתה מתעוררת להתגייר, אך אחרי שראתה את כח הציצית להפרישו מעבירה היא בזבזה את כל כספה, שחדה את הממשלה כדי שתוכל לנסוע לארץ ישראל להתגייר, ועלתה לבית המדרש של רבי מאיר שדרש על מעלת הציצית.

רבי מאיר הוא כנראה הכח הרוחני שמשגיח על כל אותו מעשה, ובסדר הדורות יש גם סיפור מדהים של רבי מאיר עצמו באותו נושא – זה דבר רגיש ביותר, השייך ביותר לשרש נשמת רבי מאיר, שהוא גם כן בחינת "אורות דתהו" ואף קרא על עצמו משיח, ושמו מאיר הוא ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'"[יא] (תלמידו קבל ממנו השראה – גם יצה"ר, שמקורו אף הוא מאורות דתהו, וגם כח לפרוש).

תפלין וציצית – דחית הקליפות והעלאת ניצוצות

אם כן, מהתפלין מקבלים כח לקיים "וטרף זרוע אף קדקד", אבל בציצית טמון כח שהיהודי יחזור לשרש – "תכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד" – ותוך כדי שהיהודי חוזר לשרש הוא מעלה אתו את כל הניצוצות, גם של הגוים עצמם. את הכח להרוג את מי שצריך להרוג מתוך הגוים מקבלים מהתפלין, אבל אם יש באויב ניצוץ שצריך להציל אפשר לעשות זאת מכח הציצית. אחרי היהודי רצים ונמשכים כל הניצוצות ששייכים בעצם לקדושה שנפלו בעמקי הקליפות – "משכני אחריך נרוצה".

עוד דבר, כאשר היהודי חוזר לשרש הוא מקבל כח – לצאת שוב, עם כחות חזקים ואמיתיים, ולנצח במערכות שצריך לנצח. בשביל שהתפלין יפעלו צריך "אלו תפלין שבראש" – ידוע הדיוק בחסידות שלא כתוב תפלין על הראש אלא שבראש. בשביל שכח התפלין יפעל באמת צריך להמשיך את התפלין לתוך הראש, והיינו להתעצם עם התפלין עד ש"שמע ישראל" (וכל הפרשות, אבל בעיקר יחודא-עילאה), יהיה בתוך הראש, ואז "וראו כל עמי הארץ".

לפי זה, ענינם של התפלין הוא ההמשכה פנימה, לתוך הראש – כשיוצאים לקרב אומר הכהן "שמע ישראל", וחז"ל דורשים שבזכות קריאת שמע מנצחים בקרב – אבל הציצית נועדה להזכיר תמיד מי הוא יהודי בשרש, לכפור בעבודה זרה ולכפור בזנות – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ככתוב בפרשת ציצית. ענין זה בא לידי בטוי גם במעשה, בפרישה מהעבירה, כמו בסיפור הנ"ל, ומעשה זה מסוגל לעורר ניצוץ בעמקי הקליפות לשוב לשרשו. עד כאן פירוש המאור עינים.

הבטחת הצלחה מה' גם בלי תלות בממסד (תקציבים או מפלגה)

היות שהפסוק הזה – עם הפירוש שלמדנו עליו – הוא הפסוק ה-שכם בתורה, אז כל מי שרוצה להיות שייך לשכם צריך מאד להתחבר אליו. הפסוק אומר שיש מקומות שאסור לקבל מהם שום דבר בשביל "ולא תאמר אני העשרתי את אברם". למה אברהם אומר שמלך סדום לא יאמר כך? כי ה' הבטיח להעשיר אותי. קודם כל, רואים שבשביל לקיים את תוכן הפסוק צריך להיות בטוח שה' הבטיח לך עשירות, ואם אתה בטוח בכך במאת האחוזים אתה לא צריך תקציבים. עולה שיש ענין למאן לקבל תקציבים, כדי ש"לא תאמר אני העשרתי" – שהממסד לא יאמר שהוא עשה את עניניך, שהם מתקציבים שלו, וממילא הוא גם "בעל הדעה" מה ילמדו במוסד המתוקצב. קודם כל צריך להיות בטוח לחלוטין שה' הבטיח לי עשירות, וברגע שאני יודע בוודאות שה' הבטיח לי עשירות אני יכול לסרב לקבל תקציבים. אותו דבר לגבי מפלגה, אם בטוחים ש"דידן נצח" גם בלי המפלגה, ואין בה צורך, אפשר לפעול – כדי לעשות מפלגה צריכים לדעת שלא צריכים אותה באמת, כי ה' הבטיח לי עשירות והבטיח לי נצחון והבטיח לי את ארץ ישראל גם בלי הלכלוך הפוליטי. כשהראש הוא שאני בטוח שה' הבטיח לי עשירות, וזה בא לידי בטוי בדרך כלל ב"אם מחוט ועד שרוך נעל", אז (כמו שאמרו) גם פה ושם אפשר לקחת, אולי כדי לחלק לנערים שישבו על הכלים – אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. אבל עיקר העיקרים הוא שאיני צריך לקבל ואיני רוצה שתוכל ותהיה לך הזכות לומר אי פעם "אני העשרתי את אברם"[יב].

כזה ראש וכזו עקשנות של קדושה (אקשן הוא פנימיות עקשן, כמו שאמרנו) שייכים לשכם. לכן בדרך כלל ישיבת שכם לא קבלה יותר מדי תקציבים – ביודעין או שלא ביודעין למה לא. הראש הזה דורש בטחון שה' הבטיח לי עשירות, ופתאום יכול להגיע איזה תורם גדול מחו"ל שאפילו לא חלמתי עליו ולתת צ'ק של מאה אלף דולר. ככה צריך להיות הראש – הרגשה שאין צורך בתלות בממסד. זה הפסוק של שכם – "אם מחוט ועד שרוך נעל... ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

רמזי הפסוק

יש בפסוק טז תבות ו-בן אותיות, וסימן הפסוק (תבות כפול אותיות) הוא 832 = ארץ ישראל. האתנחתא באה אחרי עשר מלים ואחר כך יש עוד שש מלים – 16 עולה 4 ברבוע, והוא מתחלק כאן על ידי האתנחתא למשולש 4 ומשולש 3. החלק עד האתנחתא – "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" – עולה אם ברבוע (המלה הראשונה, יום האם, ר"ת אקשן-מפלגה...). עוד יותר מופלא, שהחלק השני – "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (שמתחיל "ולא" – הבל – וכולו עולה 64 פעמים ולא) שוה בגימטריא בדיוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"!

ה. פרשות בראשית וחדשי השנה

חיבור פרשת לך לך ופרשת וירא

נתבונן בעוד ענין חשוב לגבי פרשת לך לך, ובכלל לגבי כל הפרשות של חומש בראשית. חומש בראשית הוא "ספר הישר" הכולל את סיפורי הישרים – סיפוריהם של אברהם, יצחק יעקב וגם יוסף – סיפורים הגבוהים אפילו מדיני התורה[יג]. פרשת לך לך היא, כשמה, פרשה של הילוך – תמיד ללכת, להתקדם. אחר כך באה פרשת וירא – פרשה של ראיה, של התגלות, בה מסופר שהקב"ה התגלה לאברהם אבינו ביום השלישי למילה, בהיותו כואב.

ידוע הווארט המפורסם של הצמח צדק על התגלות זו: הרבי רש"ב, כשהיה ילד קטן, שאל את סבו הצ"צ – מדוע הקב"ה התגלה לאברהם ולנו הוא לא מתגלה? הסבא ענה לו שיהודי בן 99, שעבד את ה' במסירות נפש יום ולילה, ומחליט שהוא עדיין ערל וצריך למול את עצמו – הוא 'שוה' שה' יתגלה אליו (הבטוי ביידיש יותר טוב...).

המענין ביותר בווארט שלו הוא האמירה כאילו הכל היה החלטה של אברהם אבינו, ללא אזכור שהמילה היתה ציווי מפורש של הקב"ה (ואדרבה, התשובה על השאלה למה אברהם לא מל את עצמו קודם היא כי הוא חכה שה' יצוה אותו, מכל מיני סיבות).

מה בעצם הוא ענה? שפרשת וירא היא המשך של לך לך – שגם בגיל 99 אברהם הוא עדיין "לך לך", עדיין מרגיש שהוא ערל וצריך למול ולהתקדם. בגיל 75 הוא מרגיש שהוא בארץ נכר וצריך להתרחק משם, "מארצך וממולדתך ומבית אביך", ובברית מילה, בגיל 99, הוא מרגיש שהוא ערל וצריך למול – אז הוא כבר שוה שה' יתגלה אליו, וההתגלות היא תחלת פרשת וירא.

אנחנו כעת בין שתי הפרשות, יוצאים מפרשת לך לך, במנחה כבר התחילו לקרוא וירא, וכעת במוצ"ש לך לך אנו כבר ב'ראשון' של וירא. גם סוף פרשת וירא הוא "לך לך" – "ולך לך אל ארץ המוריה", פרשת העקדה, השיא של עשרת הנסיונות[יד]. במובן מסוים, העקדה היא השיא של ה"לך לך" – בכל זמן "אסורה מכאן להתקרב לשם", תמיד לצאת מהמקום שאני נמצא עכשיו כדי להגיע למקום האמיתי שלי. הפעם הראשונה שאברהם אבינו הרגיש שהגיע למקום שלו היתה בשכם. אחר כך הוא התקדם הלאה, אבל זו היתה הפעם הראשונה, כשהגיע מ"ארצך וממולדתך ומבית אביך" ל"עד מקום שכם"[טו]. אחר כך עוד הפעם נוסעים – "הלוך ונסוע הנגבה", לאור אין סוף, אין לדבר סוף (ואף על פי כן לעתיד גם "העולם מקומו", שזוכים ביחד ל"עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל").

חוש ההילוך וחוש הראיה – הולכים בשביל לראות משהו חדש

"לך לך" ו"וירא" הם חוש ההילוך וחוש הראיה, אבל גם בצווי לך לך יש ראיה – "אל הארץ אשר אראך". יש הרבה פירושים ל"אראך" – בפשט הפירוש הוא 'אראה לך' ועל פי סוד הפירוש הוא 'אראה-אגלה אותך'. ידועה בשם הגר"א הגימטריא היפה ש"אראך" במילוי (אלף ריש אלף כף) עולה ארץ ישראל.

אם כן, רואים שההליכה היא לקראת ראיה – חוש ההילוך לקראת חוש הראיה. כנראה שזה כלל גדול בתורה – למה אני הולך מכאן למקום אחר? כנראה אם אני שוהה באיזה מקום הוא לאט לאט מתעמעם ונחשך. כשאני מגיע לנוף חדש אני מוציא מצלמה או מברשת ציירים – אני נדהם מהנוף, אבל לאט לאט מתרגלים למראות.

בשביל מה אדם הולך הלאה? צריך לראות משהו חדש, צריך לראות אופק חדש. רואים שההילוך הוא בשביל לראות משהו חדש – הילוך ענינו שינוי. כמו באמריקה היום – גם דוגמה של פוליטיקה – תמיד ראו נשיאים לבנים, אז רוצים לראות משהו אחר. לא משנה שאומרים לך שזה פחות אור, שקודם היה לבן וכעת שחור – לא משנה, כי אם אדם מתרגל הלבן נעשה שחור והשחור בדימוי שלו הוא גם לבן, הוא כבר משהו אחר, משהו חדש, והוא רוצה לראות שינוי, לראות דבר חדש. מכאן אפשר ללמוד – בבחינת "כי ממנו נקח לעבוד את ה'" – שכך המציאות גם בארץ. הכותרת הראשית בג'רוזלם פוסט שראיתי במטוס אחרי שאובמה נצח היתה "אמריקה רוצה שינוי" – חבל שבארץ לא רוצים שינוי. השאלה אם באמת נהפוך את ה'חבל' ל'לא חבל' – שהתחושה ש'חבל שלא רוצים שינוי' קצת תעורר אותנו.

טבע יהודי: ללכת לראות את הלא-נודע – "אל הארץ אשר אראך"

שוב, הולכים בשביל לראות משהו אחר – זה ההמשך של פרשת לך לך ואז וירא, וגם בפרשת לך לך רואים שהולכים בשביל לראות, "אל הארץ אשר אראך". ה' לא גילה לאברהם לאן הולכים, ורש"י מסביר שזה בשביל לתת לו שכר על כך שהולך מתוך אמונה. מחד פרשה זו היא רצון חזק, אך יותר מזה היא פרשה של אמונה (כנ"ל בענין שלש הפרשות הכלליות) – ה' רצה לזכות את אברהם באמונה, שבזכותה יזכה לשכר.

כך הפשט בדברי רש"י, אבל מה הפשט שמבחינה אחת יותר נוגע למעשה? הסברנו שאדם הולך למקום כי משעמם לו איפה שהיה ורוצה לראות משהו אחר. זה משהו טבעי, טבע יהודי – יהודי יותר משועמם מגוי, ולכן יש אצלו יותר דרישה לראות דברים חדשים. לכן יהודי תמיד הולך, לכן כל הישראלים מטיילים – זה משהו עצמי, צריכים לראות דברים חדשים. לכן ה' לא אומר לאברהם לאן ללכת, כי ממקומו הוא לא יכול לקלוט את היעד המבוקש, החדש לגמרי.

מספרים שאצל הגוים הקדמונים היו מפות – כמובן לא מפות מדויקות כמו היום – בהן לא היה מסומן השטח של ארץ ישראל, מפני שלא היה נראה. רק לצאת ליעד בלתי מושג, בלתי נראה, יכול לספק באמת את התאוה לצאת לאופק אחר לגמרי ולראות משהו אחר לגמרי. עד כאן הסברנו את הקשר בין חוש ההילוך לחוש הראיה – שיהודי הולך בשביל לראות.

חוש ההילוך וחוש הראיה – סיון ותמוז, זבולון וראובן

גם בספר יצירה רואים ששני החושים האלה, הילוך וראיה, מצטרפים יחד – חוש ההילוך הוא החוש של חדש סיון, של שבט זבולון, וחוש הראיה הוא החוש של חדש תמוז, של שבט ראובן.

מי שמסתכל בספר יצירה עם פירוש הגר"א רואה שהגר"א, במחילת כבודו, 'התבלבל' (בכוונה) ושם את הראיה בסיון ואת ההילוך בתמוז. הוא מנמק שבחדש סיון התקיים "וכל העם רֹאים את הקולֹת" (ואינו מבין מדוע מתן תורה, בו "נתנה תורה ונתחדשה הלכה", שייך לחוש ההילוך) ואילו חדש תמוז היה הזמן בו הלכו המרגלים. אבל, הרי ברור שהעיקר אצל המרגלים היה הראיה – לתור את הארץ (באמת בלשון לתור יש גם את המשמעות ללכת, לטייל, אבל ההליכה היא בשביל לראות, נמצא שמלה זאת כוללת את שני החושים כאחד – המלה לתור היא גם לשון תורה, ללמד שכל התורה כולה דוחפת ללכת תמיד הלאה כדי לראות – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון"). היפוך החדשים הוא 'בלבול', במחילת כבודו, כי הנוסח העיקרי הוא שענינו של זבולון הוא הליכה, "שמח זבולון בצאתך", ועוד יותר פשוט שראובן בא מלשון ראיה.

אם כן, רואים שסדר החושים בספר יצירה הוא הילוך לקראת ראיה. חז"ל אומרים שבהקרבת קרבנות הנשיאים (לפי סדרה מקבילים השבטים לחדשים) התלונן ראובן למה כבכור לא היה הראשון אלא הרביעי. לפי זה נתחיל להבין שאדרבה – כדי להגיע לראיה זקוקים קודם להליכה, וכנראה שלפני כן צריך גם את הדבור של יהודה בניסן ואת המחשבה של יששכר באייר, ורק אחר כך אפשר להגיע להילוך בסיון וראיה בתמוז (בחינת "וירא אליו הוי' באלוני ממרא").

הקבלת ארבע הפרשות הראשונות לחדשים מניסן עד סיון

היפי כאן הוא שפרשת לך לך היא השלישית בתורה ופרשת וירא היא הרביעית, כמו שסיון ותמוז הם החדש השלישי והחדש הרביעי! זה כל כך מכוון, שצריך לפי ההגיון הזה להקביל את כל יב פרשות "ספר הישר" ל-יב חדשי השנה. ספר בראשית לפני ספר שמות (ואילך) הוא כמו עיגולים לפני יושר – דרך ארץ לפני מתן תורה – ולכן מתאים להקבילו למעגל השנה[טז].

לפי זה, כל יב הפרשות מהוות את מעגל השנה החל מניסן. הקבלת בראשית לניסן מאד מתאימה לרבי יהושע, שאומר שבניסן נברא העולם. ואכן, העולם נברא בחוש הדבור – בעשרה מאמרות אלקיים. הקבלת פרשת נח לחדש אייר מתאימה גם היא לדעת רבי יהושע, שאומר שהמבול היה באייר. המבול הומטר על פי מחשבת השם בלבו ("ויעצב אל לבו"). וכן אחר סיום המבול – בחדש אייר, לדעת רבי יהושע – נאמר "ויאמר הוי' אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה וגו'". חוש המחשבה שייך לשבט יששכר, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" בקידוש החדש ותקון הלוח, ואכן מיד בפסוק הבא קובע ה' את שש העתים מהן מורכב הלוח – "זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף", ודוק.

בכלל, צריך לומר שכל תקון האנושות – שבעים אומות העולם המפורטות בפרשת נח – קשור לעבודת ספירת העומר שעיקרה בחדש אייר, תקון מדות הלב, בחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" כנודע.

אבל ה'מכה בפטיש' להקבלה: כמה פסוקים יש בפרשת לך לך? 126 (כמנין נמלו, המלה השניה לפני סוף הפרשה) העולה סיון! זו פרשה כללית – פרשה המכוונת כנגד מתן תורה. כל התורה כולה באה לחזק את ההילוך בעם ישראל, את התנועה של "לך לך", ולכן כל דיני התורה נקראים "הלכות". אם לך לך באמת מכוונת כנגד מתן תורה צריכות להיות בה עשרת הדברות (ואכן, הספר בית יעקב מונה את כל עשרת הדברות בפרשת לך לך),

ורמז: בפסוק הראשון של הפרשה: "ויאמר הוי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" יש י אותיות א – "אאלפך חכמה אאלפך בינה" (גם האות ה-י מתחלת הפסוק וגם האות ה-י מסוף הפסוק היא א), וד"ל.

הקבלת המשך הפרשות לחדשים

תן לחכם ויחכם עוד בהקבלה מכוונת זו, ולפיה – בלי להסביר – יוצא שפרשת חיי שרה כנגד חדש אב, תולדות כנגד אלול, ויצא (בה יעקב מקים את בית ישראל) כנגד תשרי, וישלח כנגד חשון (לפי זה כל החדש הוא וישלח – כולו קנית חלקת השדה, כולו שייך לשכם), וישב כנגד כסלו ("בקש יעקב לישב בשלוה", חוש השינה, ושם מופיעים כמה חלומות), מקץ כנגד טבת, "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" – מפגש המלכים – כנגד חדש שבט (בו 'נפגשים' הרבי הקודם והרבי ב-י שבט), ויחי כנגד אדר, פורים. עד כאן נושא חדש, שאפשר רק עליו לדבר הרבה, אבל נשאיר אותו ככה (שה"מכה בפטיש" לרעיון הוא מספר פסוקי פרשת לך לך).

ו. הליכה וחזרה למקום

"לך לך" – עליה (לארץ) או ירידה (לחו"ל) צורך עליה (לארץ)

עוד ענין, שלכתחילה לא תכננתי לומר: הפשט של "לך לך מארצך" הוא ללכת מחו"ל לארץ ישראל. אבל, אמרנו שכל מקום בו אתה נמצא הופך עם הזמן להיות משעמם ואפור וצריך אופקים חדשים, ואמרנו שלכן כל הישראלים מטיילים, וכתוב (גם הרבי אומר) שבן ארץ ישראל שהיה בחו"ל וחזר לארץ התורה שלו מתחדדת כפול ומכופל. לכן, בלי לקחת אחריות על הפסיקה הזאת, יתכן ש"לך לך" אומר גם לצאת לחו"ל.

יש אנשים שמתעקשים לא לצאת מהארץ, והרבה מהאנשים האלה נמצאים כאן בחדר, מהחברים הכי טובים – כל אחד מאתנו צריך להתבונן מה ה"לך לך" אומר לו בפשט. יציאה לחו"ל היא ירידה צורך עליה – משהו נורא פשוט. יש אפילו שני פירושים ב"לך לך", של האריז"ל והזהר – מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. הפשט של "לך לך" הוא עליה, "ארצה עלינו", אבל כתוב שירידה צורך עליה ואם יורדים לצורך עליה העליה אחר כך היא על אחת כמה וכמה מהמקום הראשון שהיית. אפשר לחלום על זה (רק מי שהוא בחינת יצחק, עולה תמימה באמת, אסור לו לצאת מן הארץ – הוא כל הזמן עולה מחיל אל חיל בעולמות הרוחניים, וד"ל).

עולם שטוח ויקום עגול

בכלל, למה ה' ברא את העולם עגול? נאמר גם משהו בתורה ומדע: פעם חשבו שהעולם הוא שטוח (גדולי ישראל לא חשבו כך, אבל היו גוים למיניהם שחשבו שהעולם שטוח, ומחשבה זו אפילו נדבקה לכמה יהודים). היום אני לא חושב שמישהו יתעקש שהעולם שטוח – אולי יש איזה פונדמנטליסט מאד עקשן, אבל רוב האנשים יסכימו שהעולם כדורי. מה הרווחנו בכך שהעולם הוא כדור? שלאן שאתה לא הולך – אתה חוזר למקום הראשון. אם אתה הולך "ישר ישר עד הסוף" אתה מגיע שוב לארץ ישראל (ישר ישר בגימטריא השגחה פרטית, ויש גם רמז לבטוי כולו, ואכ"מ).

מה זה שייך לתורה ומדע? יש לכך קשר לחקירה של אינשטיין – היות שכל היקום עקום, מה קורה אם תצא בחלל בקו ישר אמיתי (לפי מה שאצלך בראש) ותלך ישר ישר עד הסוף? לאן תגיע? יש מי שאומר שבסוף תגיע בחזרה, כי בעצם ה' ברא את העולם כמעגל. כמה שאתה חושב שאתה הולך ישר, אתה מגיע לאותו מקום. יש בכך גם לימוד זכות על אלה שחשבו שהעולם שטוח, כי גם מה שתחשוב שהוא שטוח – הוא עגול. היום כבר חושבים שכדור הארץ עגול, אבל שיש אפשרות ללכת ישר ביקום – בעצם זה אותו דבר. אם אני אומר שתמיד תחזור להתחלה, כי בעצם היקום עגול, אז ממילא שטוח ועגול הם היינו הך. אפשר ללמד זכות, אפילו למפרע, על מי שחשב (או עדיין חושב) שהעולם שטוח.

להמשיך ללכת "אל הארץ אשר אראך"

כל ירידה היא צורך עליה. ב"לך לך" צריך להגיע "אל הארץ אשר אראך", ארץ שאי אפשר לתאר – אין מלים ואין תמונות. מי שנדמה לו שכבר צלם את מקום הישוב שלו, שמכיר את השטח – צריך לנסוע הלאה, למקום אחר. מצד אחד 'כולל חצות' הוא דבר טוב מאד, אבל כל הליכה היא בשביל לגמור עם זה וללכת הלאה – לגמור את המבצע וללכת הלאה. אחר כך ללכת לראות מה הולך בחיפה, אחר כך עד הפרת, ואחר כך הלאה ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). מה הפשט שה' לא גילה לאברהם – הוא לא כיוון אותו? ברגע שה' מכוון אותו הוא יודע לאן הוא הולך, לכן משמע שה' לא כוון אותו, רק אמר – תלך. זה מתאים למוצאי שבת, כשצריך להזכיר את הבעל שם טוב – הבעל שם טוב אמר לנסוע, ללכת, שהסוסים ילכו לאן שילכו, בסוף מגיעים.

ז. שאמר לעולמו די

"לך לך" ו"ואהבת"

הפסוק הפותח את פרשתנו, "ויאמר הוי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הוא הפסוק ה-ש בתורה[יז] ויש בו די מלים ("ויאמר הוי' אל אברם" – ד, "לך לך וגו'" – י). נמצא שיש כאן סוד שם שדי ב"ה (שם היסוד, ברית מילה: "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים").

ב-י המלים של "לך לך..." (= י ברבוע) יש טל (הוי' אחד) אותיות, בדיוק אותו מבנה כמו הפסוק העיקרי של אהבה בתורה, "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – י תבות ו-טל אותיות (פסוק האהבה הוא בחינת "אברהם אֹהבי", הכולל את שרשי שלשת האבות, וכנודע ששלשת הלשונות של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הם כנגד שלשת האבות, כמו שבהמשך "לך לך..." נאמר "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" כנגד שלשת האבות, וכיוצא בכך בתפלה אומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", אבל חותמים באברהם הכוללם – "והיה ברכה"). ועוד, ידוע ששם שדי (הרמוז בפסוק לך לך, כנ"ל) נדרש בחז"ל "שאמר לעולמו די"[יח]. שאמר לעולמו די = שלהבת (העולה מאליה, ואם לאו צריך ללכת הלאה למקום חדש על מנת לחדש את ההתלהבות בעבודת ה') = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכך מאדך"! צורת ה-ש – אות האש – רומזת ל"שלהבת עולה מאליה" של אהבת ה' בקריאת שמע ("עד מקום שכם" כנ"ל). העיקר זה לשמור על השלהבת.

"ברוך שאמר" – "שאמר לעולמו די"

והנה, שנת תשסט = ברוך שאמר, כמבואר אצלנו במ"א[יט]. בכוונות האריז"ל מבואר "ברוך שאמר – רדל"א"^כ. מה "אמר" כדי שיהיה העולם? לכאורה הכוונה היא לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. אבל בעומק יותר אמר מה שאמר, אין אנו יודעים מה אמר – רדל"א (והוא גם סוד "בראשית נמי מאמר הוא", שלא ידוע מה בדיוק ה' אמר, ועל כן מאמר "בראשית" מכונה "מאמר סתום"). ברוך שאמר – ברוך ה' שאמר משהו.

יש תלמיד שמחכים שיגיד משהו, ועל ידי ר"מ טוב הוא אומר – "ברוך שאמר", ומזה נברא עולם (לשון עלם ועלמה). אבל מכך שיש עוד לשון "שאמר" – "שאמר לעולמו די" – מובן שמה שה' אמר היה "די"! שאמר = ישראל, לעולמו = יעקב, מתאים למאמר חז"ל "אמר הקב"ה לעולמו עולמי עולמי מי בראך, אומר לך מי בראך אומר לך מי יצרך, יעקב בראך ישראל יצרך דכתיב 'בוראך יעקב ויוצרך ישראל'".

די = דוד מלך ישראל חי וקים, שלא נברא העולם אלא לדוד (כדעה אחת בגמרא בפרק חלק). שרשו של דוד, שרש המלכות, הוא ברדל"א, בהעלם שאינו במציאות, וה' אומר די להעלם זה, שכבר יתגלה לעין כל (כאותו תלמיד שתקן שסוף כל סוף פותח את פיו ואומר, לבא לפומא גליא, "ברוך שאמר"). יש כאן סדר של ישראל-יעקב-דוד, דעת-תפארת-מלכות.

ח. קדוש לבנה לנשים

קדוש לבנה – קדוש רחל אמנו – גם לנשים

השנה היא שנת הַקְהֵל. בכלל, המלוה מלכה שאנחנו עושים כאן – "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" – היא גם הקהל. היום יום ה-אם של שנת הקהל, והילולת רחל אמנו – שהיא הלבנה (יש מי שזכו הערב לעשות קידוש לבנה, צריך בהזדמנות ללמוד את הניגון ששרים החסידים בעולם אחרי קידוש לבנה). דוד המלך, הלבנה ורחל אמנו שייכים לנשים.

בתשנ"ב היתה השיחה המפורסמת, בה הרבי סיים בצעקת ז"פ "הוי' הוא האלהים" (עשה יום הכיפורים בסוף פרשת נח, ויש מי שאומר ששלשת הכללים בראשית-נח-לך לך הם כנגד ראש השנה-יום כפור-סוכות), והרבי אמר שאינו יודע למה משיח לא בא, ואולי זה כי לא מספיק מכוונים ועוסקים בקידוש לבנה.

זו אמירה ש'באה מהאויר', שמה שנשאר לסיים את התקון הוא קידוש לבנה. אה, הרי כל הדתיים עושים קידוש לבנה?! כנראה לא כדבעי. מה שהתחדש אז שהרבי שתף במבצע קידוש לבנה גם את הנשים. בעצם בקידוש לבנה מקדשים את האשה, את רחל אמנו עצמה. "דוד מלכא משיחא" הוא בחינת רחל, ובעצם כל מה שעושים הוא לקדש את רחל, אבל הרבי חדש שרחל גם צריכה להיות שם וגם צריכה לומר.

ברכת "שלא עשני אשה" בחב"ד – שלש דרגות

ידוע שנשות חב"ד לא יודעות אם לברך "שלא עשני אשה" או לא לומר כלום או לברך "שעשני כרצונו". אלה שלש דרגות של נשים, כל אחת לפי המהות שלה (וכבר דברנו על כך הרבה פעמים):

• בעלת נגלה לא מברכת שום דבר, כי אין כזו ברכה בש"ס ופוסקים.
• יש אשה שנוהגת בבחינת "מנהג ישראל תורה", כמו הרמ"א, ש"מנהג עוקר הלכה" – המנהג הוא שהנשים מברכות "שעשני כרצונו", וכך היא מברכת.
• יש גם אשה עקשנית-אקשנית – היא אומרת שאדה"ז כתב בסידור שלו את כל סדר ברכות השחר, ולא כתב שיש איזה חילוק בין ברכה לברכה, ויש שם ברכת "שלא עשני אשה", אז אני אומרת בדיוק מה שכתוב בסידור.

גם זו מדרגה ושהאשה שנוהגת כך תחזיק בה – זו אשה משפיעה, כמו שצריך בדור שלנו, בה מתקיימת בחינת "איש ואיש יולד בה", שיש גם "איש" זכר וגם "איש" נקבה – גם "איש" כש"אשה מזרעת תחלה" וגם "איש" כש"איש מזריע תחלה". אצל אשה במדרגה השלישית יש גם ברוך ה' שעשני אשה אבל גם ברוך ה' שלא עשני אשה – אין כאן סתירה בכלל כי אנו כבר ב"היינו כחולמים" למעליותא, ובחלום יש דבר והיפוכו יחד.

שלש מדרגות בקדוש לבנה לנשים

יצא משיחה זו, של פרשת נח, שקידוש לבנה הוא גם לנשים. גם בכך יש שלש מדרגות:

• יש נשים שמפרשות ששיחת הרבי היתה רק ענין חד-פעמי, שהרבי רצה רק אז שנשים יעשו קידוש לבנה ואחר כך זה בטל (אבל מתוך הנסיון קשה לומר אצל הרבי שדרש דבר באופן חד-פעמי, הרי אצל הרבי הכל צריך להיות פעולה נמשכת).
• יש נשים שמבינות שאם הרבי אמר אפילו פעם אחת זה משהו נצחי, כי הרבי הוא עקשן, אז לכן צריך להשתתף כל חדש.

הרבי גם רצה שיעשו את זה ברוב עם, עם כלי-זמר, ברוב שירה וזמרה – יפה מאד אם אפשר כל חדש. יש נוהגים שבאמת הבעל מוציא את אשתו. בהשתתפות האשה יש שתי דרגות – שהאשה שומעת מהאיש (בעלה או מישהו אחר) שמברך את הברכה בקול רם והיא עונה אמן, היות שלא היה מנהג בישראל שנשים מברכות ברכת קידוש לבנה.

• ויש נשים יותר קיצוניות, שאם הרבי אמר לנשים לעשות קידוש לבנה – מברכים את זה, לא צריך גם גברים בשביל זה, אפשר לעשות בציבור של נשים (נשים הן גם ציבור), ולברך בשם ומלכות.

אז יש שלש בחינות, כנראה שזה מקביל לשלש המדרגות של "שלא עשני אשה", ושכל אחד יבין את ההקבלה. אני מזכיר את זה מכמה סיבות – היום בערב זמן אידיאלי לקדש לבנה (מוצ"ש שאחרי ז בחדש), ויצא בהילולת רחל אמנו שהיא האשה-הלבנה, ולכן חשוב להזכיר שיחת הרבי שזה קשור לביאת משיח, שאשה שייכת גם כן לקידוש לבנה (לא רק מתקדשת אלא גם מקדשת).