לֹא תוֹסִיף

בע"ה

י"ט מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

עמוס פרק ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בתולת ישראל

אנחנו פה בעמוס פרק ה, השיעור של היום. יש כמה פסוקים מרכזיים. אחד הוא פסוק ב:

נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ.

כידוע, יש בה שני פירושים. יש את הווארט ש"נפלה לא תוסיף" – לא תוסיף ליפול, היא צריכה לתפוס את עצמה אף על פי שהיא בנפילה, ואומרים לה – "קום בתולת ישראל", היא צריכה לקום בעצמה[ב]. כמובן, "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ג], אבל היא צריכה לרצות ולקום בעצמה. אבל רשב"י אומר[ד] שזהו לא הפירוש האמתי – הפירוש האמתי הוא יותר קיצוני, ויותר קרוב לפשט. כנסת ישראל נופלת בגלות למצב שלא יכולה לקום, אי אפשר לדרוש ממנה "קומי!" – היא מעולפת לגמרי. האם המצב נואש ח"ו? אין יאוש, אבל הישועה חייבת לבוא רק מלמעלה. בסופו של דבר ה' בחר בנו, רוצה בנו, והבטיח לאבותינו ולנו שיביא את הגאולה והמשיח, אז הוא צריך לקיים – הכל ממנו בסוף, הכל תלוי בו, לא לדרוש מאתנו כלום. אלה שני הפירושים לפסוק החשוב הזה, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל".

שני הפירושים הנ"ל הם שני אופנים של "ירידה צורך עליה" (עליה על ידינו או על ידי כח עליון בלבד, הכל לאחר ירידה של ממש). אך יש עוד פירוש פנימי-עצמי ביותר המובא בחסידות בסוד "ירידה תכלית העליה", שהירידה הנדמית עצמה היא באמת לאמתה תכלית העליה. והוא ע"פ הפסוק (המתבאר היטב במאמר קצר של ר"ה נ"ע המובא בביאורים ל"פרק בעבודת ה'", עיי"ש) "כי נפלתי קמתי [כי אשב בחשך הוי' אור לי]". וזה לשון אדה"ז בתורה אור: "פי' בעת נפילה עצמה קמתי מקבלת מוחין שלא ע"י ז"א. גם נפלה לא תוסיף קום פי' שאין יכול להיות קימה גדולה ביותר מן עת הנפילה כו'... לכן כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל פי' שלא יהיה שייך לה בחי' קימה ועלייה כי יהיה אור ה' בגילוי רב למטה דוקא". והיינו כידוע ש"נפלה" הוא לשון פלאי פלאים, ע"ד "נפלאות מתורתך" ("נפלאות" נדרשת 'נפל אות', והוא בסוד "חבלים נפלו לי בנעמים").

שלשת הפירושים הנ"ל הם בסוד "מלך עוזר ומושיע ומגן", וד"ל.

מענינים דברי הרד"ק כאן:

(ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל - לא תוסיף קום לזמן ארוך [הייתי חושב לעולם ועד, אבל הוא אומר שיש הרבה פסוקים שנדמה שמדברים לעולם – והכוונה רק לזמן ארוך, אבל בסוף מתחדש ומתהפך. זהו חידוש. כתוב "אקים את סֻכת דויד הנפלת"[ה], שה' מקים, אבל כאן מסביר שלא תקום לזמן ארוך.], וזה אמר על עשרת השבטים שגלו בימי הושע בן אלה על ידי מלך אשור שלא שבו עדיין לארצם [אפילו שעברו אלפי שנים. בהחלט התקיים ה"לא תוסיף קום".] כי בשוב גלות בבל [כאשר שבו לציון הגולים מיהודה.] לא שבו הם אבל עוד עתידים לחזור [לפני משיח. איך יודעים?] כי כמה נביאים נבאו עליהם שישובו [אם לא היו נבואות אחרות הייתי מתיאש, אומר שהפסוק הזה 'גמור', "לא תוסיף קום בתולת ישראל", אבל נביאים אחרים נבאו שישובו.], והנה מצאנו כמו לא תוסיף זה שאינו ר"ל לעולם אף על פי שכתוב בו עוד [יש עוד פסוקים בתנ"ך עם 'לא יוסיף עוד', ומשמע שלעולם, אבל רואים בפשט שרק לזמן קצוב.] והוא מה שאמר ולא יספו עוד גדודי ארם לבא בארץ ישראל, ואחריו כתיב ויהי אחרי כן ויקבוץ בן הדד את כל מחנהו וגו' [דוגמה שהנביא אמר שמשהו לא יקרה – אבל קורה שוב.], וכן ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ונאמר וחיל פרעה יצא ממצרים [סימן שמה שנביא אומר ש'לא יקרה עוד', לא גמור – חשוב אצלנו מאד, האם עשרת השבטים ישובו או לא.].

בתולת ישראל – בתולה היתה עד שלא בעלוה אדונים זרים [לפי הפירוש שלו, עכשיו היא כבר לא בתולה, אבל משבחים אותה במה שהיתה מיסודה – מהיסוד היא בתולה ושמורה, "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום"[ו] לקב"ה, דודה האמתי.]

אם נתייחס כאן לפירוש של הרד"ק, אפשר להסביר כך גם את שני הפירושים הראשונים שאמרנו. הוא אומר שיש נבואות שעשרת השבטים יחזרו בסוף, בזמן המשיח. איך יחזרו? פתאום יתעוררו? הרי הם התבוללו לגמרי, לכאורה. איך יתעוררו, איך יחזרו עשרת השבטים? חייבים לומר שלפי הפירוש של רשב"י, שבאמת הם לא יכולים לקום ולחזור מכח עצמם – אבל מלמעלה, ה' כל יכול, "לא ידח ממנו נדח"[ז], "ובאו האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"[ח]. זו השופר הגדול בו יתקע ה' לעתיד לבוא – השופר הגדול מיועד להגיע לנשמות האבודות, לעורר אותן ולהחזיר אותן, הכל מלמעלה. לכאורה מתאים לפירוש הזה (הפירוש שכנגד "מושיע" – ה' מושיע – כנ"ל).

אבל מה לגבי מי שלא מעשרת השבטים? הוא כותב שהפסוק הולך על עשרת השבטים, אבל אם רוצים לשייך גם לכל עם ישראל – יש את היהודים שעדיין בחזקת יהודים, יודעים שאנו יהודים, אבי ואמי היו יהודים מדורי דורות, יש מיוחסים לאהרן הכהן ויש מיוחסים לדוד המלך. לא נוטשנו, גלות יהודה ובנימין, וגם אנחנו בתולת ישראל – כולנו בתולת ישראל. אצלנו בהחלט אפשר לומר את שני הפירושים הראשונים. יש התעוררות מלמעלה, אבל בהחלט אפשר לדבר על התעוררות שלנו לקום ולהגאל, כמו שדברנו לאחרונה על מחלוקת בין ר' צדוק לרבי הרש"ב כמה יש מקום לזה. אצלנו אפשר לומר 'תתפסי את עצמך ואל תמשיכי ליפול, את קומי בעצמך!'. זה בהחלט יכול להיות שייך למצב עם ישראל ש"בשם ישראל יכונה". הפסוק אומר "יכנה"[ט], אבל הבטוי הוא "יכונה" – כל אחד שיודע שהוא בחזקת יהודי, יתכן שצריך לקום בעצמו, העם צריך להתעורר ולקום בעצמו, או שמא נאמר שגם אצלנו רק שופר גדול מלמעלה יוציא אותנו מאשור וממצרים. גם אנחנו נמצאים באשור, גלות אמריקה, או במצרים, גלות רוסיה – כמו שהרבי מסביר[י] – ולא נצא משם בכח עצמו כלל. זהו ענין מאד עיקרי לגבי הגאולה, שאנו מאמינים בה ומצפים לה כל רגע.

אחרי זה, בתור הקדמה, הביטוי הכי מיוחד כאן הוא "בתולת ישראל". אף על פי ש"בעלוה אדונים זרים", כמו שהוא כותב, עדיין קוראים לנו בתולת ישראל. בעצם, עצם נקודת היהדות לא נפגמה – אנחנו עדיין בחזקת בתולת ישראל. מענין מאד, האם בעוד מקומות בתנ"ך מופיע התואר הזה? תואר מאד חשוב ומיוחד. ואכן, יש חמש "בתולת ישראל" בתנ"ך:

יש אחד בתורה – פשט, לא משל, "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל"[יא]. בעוד כמה שבועות נקרא זאת בתורה, בפרשת כי תצא. יש בת ישראל שהיא "בתולת ישראל" ויש מי שמוציא עליה שם רע – יש אונס, מפתה ומוציא שם רע, שלש בחינות, כידוע[יב]. מכיון שהיא "בתולת ישראל" הדין של מוציא שם רע כה חמור. רואים שהתורה דואגת לכבוד וליפי העצמי של "בתולת ישראל". שם זה בת כפשוטו.

בתור משל, חוזר בנביא. יש כאן בעמוס, ויש – קודם בסדר ספרי התנ"ך, אבל הרבה אחר כך בסדר הדורות – בירמיהו, דווקא בפרקי הנחמה שלו. הפסוק הראשון עוד בפורענות[יג], ועוד פעמיים בפרק לא[יד] – הפרק העיקרי של הנחמה בירמיהו. שם הביטוי הוא למעליותא לגמרי ("עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים"), קשור עם הבטחת הרמב"ם ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[טו] – זו התשובה של "בתולת ישראל", המתקה לגמרי.

בתורה זהו פסוק של הוצאת שם רע על בתולת ישראל. אפשר ללמוד משם שכל הפגם בבתולת ישראל הוא, בסופו של דבר, הוצאת שם רע. כמו שכתוב בחסידות[טז], שלעתיד לבוא יתגלה שיהודי לא חטא מעולם, לא בעלוה מעולם אדונים זרים – רק נדמה לך. בנקודה הפנימית שבלב היא נאמנת, עדיין מחכה לחתן שלה, עדיין בתולה. ירמיהו הוא שאומר זאת הכי חזק. כידוע, היות שהוא נביא החורבן, הנחמות שלו הכי חזקות בתנ"ך. דברנו על זה כמה פעמים. כתוב שהוא עיקר הגלגול של משה רבינו[יז], וודאי רוצה רק גאולה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[יח].

זה ש"ישראל" הוא "בתולת" יוצא מרמז יפה. כשמחשבים את האותיות במספר סידורי ישראל שוה 64, מספר מאד מושלם, 8 ברבוע, 4 בחזקת 3, 2 בחזקת 6. גם בתולת שוה בדיוק אותו מספר. השלמות של "ישראל" היא-היא ה"בתולת" – "בתולת ישראל". יש בקבלה שם קדוש ביט, שמפרשים שיוצא מ"כי בי חשק ואפלטהו"[יט], כמו שדברנו הרבה פעמים. "בי" ראשי תבות "בתולת ישראל". קראנו בסוף פרשת ואתחנן "כי אתם המעט מכל העמים"[כ], כאילו העמים פוגעים בנו, מטמאים לנו את הגוף, אבל "כי בי חשק ואפלטהו" – אנחנו נשארים "בתולת ישראל". בתולת ישראל – טהורה, ר"ת בי"ט.

זהו דבר אחד מאד מרכזי בפרק הזה.

ב. "דרשוני וחיו"

"אחד המנוי" ו"חד ולא בחושבן"

הדבר השני הוא פסוק ד:

כִּי כֹה אָמַר הוי' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ.

"בא עמוס והעמידן על אחת – 'דרשוני וחיו'". כידוע, יש סוגיא בסוף מכות[כא], איך כל אחד רצה להעמיד את התורה על הרבה פחות עמודים מאשר תריג, דווקא כדי לחזק את הענין. כמו שכתוב בתניא[כב] שגם בזמנים שאין רחבות מוחין לקיים את כל ה-תריג ואפילו לחשוב עליהן – צריך לדעת מה העיקר. אנחנו זוכרים רק את סוף הסוגיא, מעוד נביא כאן בתרי-עשר, "בא חבקוק והעמידן על אחת". לא זוכרים שלפני כן כתוב בגמרא "בא עמוס והעמידן על אחת". יש שם יא של דוד, שש ושלש וכו', ובסוף "בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר 'דרשוני וחיו'". אם כן, למה צריך את חבקוק? עמוס העמיד כבר על דבר אחד. חז"ל אומרים "שמא תאמר 'דרשוני' בכל התורה כולה" – אולי בכל המצוות. אצל חבקוק ברור שרק אמונה – כמו שכתוב בתניא באריכות, תחשוב שאין לך שום מצוה ושום חובה ושום עול, רק דבר אחד, האמונה הטהורה (סוד בתולת ישראל טהורה כנ"ל). אז תקום כתחית המתים ממש ("קום בתולת ישראל"), בקבלת עול כל תריג המצוות מחדש.

בכל אופן, פשוט ש"דרשוני" הוא בעצם פועל אחד, רק שאפשר לפרש שזו הוראה כללית לגבי "כל התורה כולה" (על דרך כל המצות הכלליות שבתורה, כגון "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" לדעת הרמב"ם). בפרט, לאיזו עבודה רומזת "דרשוני"? לכאורה עבודת התפלה, "עבודה שבלב זו תפלה", עליה נאמר "בכל לבי דרשתיך"[כג]. זהו פסוק הכותרת של שער היחוד של אדמו"ר האמצעי (כמו שפסוק הכותרת של תניא הוא "כי קרוב אליך"[כד]). שם "דרשתיך" היינו התבוננות בכל סדר ההשתלשלות – משהו מורכב, לא משהו פשוט. בכל אופן, בתחלה פשוט אצל חז"ל ש"דרשוני" היינו דבר אחד – לדרוש, לבקש. "דרשוני וחיו" – רק תבואו אלי, תבקשו ממני, תדרשו אותי, תדעו שיש רק כתובת אחת לכל הבעיות שלכם, הקב"ה, ואז "וחיו".

מה ההבדל בין דרישה לאמונה? אמונה היא משהו מופשט לגמרי, אפילו לא דרישה. "דרשוני" יכול להיות בשכל, התבוננות, ויכול להיות בלב, השתפכות הנפש בתפלה, אבל חז"ל אומרים שיכול להיות גם כל תריג מצוות. לכן צריך עוד פסוק, משהו שהוא "פשוט אמתי", פשוט בעצם. למדנו אתמול ש"פשוט אמתי" הוא פשוט וגם סובל הרכבה, מקור כל ההתפרטות וההתחלקות – מהאמונה באים לקיום כל התורה כולה.

כמה שוה "דרשוני וחיו"? בדיוק 600. יש עשר אותיות, עם צורה מדויקת:

ד

ר  ש

ו  נ  י

ו  ח  י  ו

"דרשוני" היינו "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש", ו"וחיו" הוא "שיר מרובע"[כה].

ראשי התבות "דרשוני וחיו" שוים 10. סופי התבות שוים 16, כך שראשי וסופי התבות עולים הוי', י ו-הוה, כפולת 13. אמצעי התבות הם כפולת 7. ביטוי מאד יפה.

דברנו הרבה פעמים על כך שאם יש קודם הוה אמינא שסוף העמדת התורה על כמה שפחות הוא הפסוק "דרשוני וחיו", ואחר כך אומרים שצריכים עוד יותר פשוט מזה, "וצדיק באמונתו יחיה" של חבקוק, אלה שתי בחינות של אחד, בשתיהן כתוב "העמידן על אחת". מה ההבדל? מה שבכל מקום נקרא "אחד המנוי" לעומת "חד ולא בחושבן"[כו]. בעמוס עדיין "אחד המנוי", לכן אפשר לפרש שהולך על כל המצוות – כי זהו ראשית המנין של ה-תריג. אבל האחד של חבקוק הוא לא ראשית המנין אלא נבדל בעצם. דווקא בגלל שנבדל – משם תחית המתים, כמו בריאה חדשה יש מאין (תחית המתים = אחד פעמים מאין), של כל התורה והמצוות. שתי בחינות של אחד – דבר מאד חשוב.

"דרשוני וחיו", "דרשו את הוי' וחיו", "דרשו טוב ואל רע למען תחיו"

ההתפתחות של "דרשוני" רמוזה – דבר שלא ראיתי כתוב – בכך שהביטוי חוזר בפסוק ו, "דרשו את הוי' וחיו", קצת פיתוח של הפסוק, מתחיל ב"דרשו" ונגמר בחיים (כמו "יחיה" בחבקוק), "וחיו". הפלא שממשיכים באותו פרק, מגיעים לפסוק יד, ושם כתוב "דרשו טוב ואל רע למען תחיו" – עוד פיתוח של הביטוי. מ"דרשוני וחיו" נעשה "דרשו את הוי' וחיו" ובשלב השלישי עוד יותר  מפורט, "דרשו טוב ואל רע למען תחיו". שלשה שלבים, כמו נקודה-קו-שטח. בשני הפסוקים הראשונים "וחיו" ובשלישי "למען תחיו". בפסוק הראשון העצמות מדברת, "דרשוני". בפסוק השני יש מבוקש, "דרשו את הוי'" – יש כבר שלישי המדבר, הנביא אומר זאת. בפסוק השלישי גם הנביא אומר, ולא הולך על ה' אלא על טוב ורע – בעצם התורה, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד".

ההתפתחות הזו היא דוגמה יפהפיה בתנ"ך להתפתחות, כמו נקודה-קו-שטח: גם במילים – 2 מילים, 4 מילים ו-6 מילים. סדרה לינארית פשוטה. גם האותיות עולות, פחות פשוט מסדרת המילים – 10 אותיות, 14 אותיות ו-20 אותיות. זו כבר סדרה בשני ממדים, לא סדרה לינארית אלא סדרה ריבועית מסודרת מאד. הכי יפה העליה בגימטריא. ידוע שאם יש סדרה שיש בה מספרים חיוביים לפני הראשון – אומר שמאד מסודר. כאן יש שלשה מספרים חיוביים עוד לפני המספר הראשון. "דרשוני וחיו" עולה 600 (כל אות ממוצע עשר). מי שמענין אותו יכול לעשות לבד, ששלשת המספרים הקודמים הם – 183 (עקיבא, ג"פ "היום" של שבת), 208 (יצחק), 347. אם כוללים את המספר הבא בסדרה, שיהיה יחידה של שבעה מספרים – והסה"כ חייב להתחלק בשבע – הממוצע הוא ד"פ אור, "צפנת פענח"[כז], יצחק במילוי (יצחק הוא המספר השני בסדרה ובמילוי הוא הממוצע של יחידת שבעת המספרים הראשונים החיוביים של הסדרה). כל הסוד כאן של עמוס יונק מיצחק. זו עוד תופעה מאד יפה כאן, שלשת הביטויים האלה.

עצה טובה

לפני כן היו בספר עמוס נבואות של פורענות. אחרי כל הפורענות, הדברים הלא-טובים, הנביא חוזר לטוב. כבר דברנו שהנביא כל הזמן מתהפך – קודם הוא מוכיח קשה מאד, אומר כל הדברים הקשים שיקרו, ואחר כך במשפט אחד כאילו חוזר בו. כמו שאמרנו קודם לגבי "בתולת ישראל" – כל הרוח שלו מתהפך, כמו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[כח], הוא מבטל את הכל. זהו מוטיב שחוזר כל הזמן – מאפיין נביא אמת. מצד אחד הוא מוכיח קשה, ומצד שני בן רגע מתהפך לנחם. הדבר הזה ש"בא עמוס והעמידן על אחת" הוא דוגמה.

מה פירוש "דרשוני וחיו"? רש"י כותב שאחרי כל הדברים הקשים שכותב קודם שיהיו, בגלל החטאים שלנו, ה' אומר "דרשוני וחיו". איך הוא מפרש את ה"אחת" של עמוס?

דרשוני וחיו - עלו לרגל לשלם נדריכם בירושלים.

יש גם מצות ראיה בחגים, אבל העיקר שאנשים נודרים – כתוב שנדר הוא תיקון הלא-מודע, עיקר החסידות לתקן את הלא-מודע, ומתוך הלא-מודע אדם נדר, הנדר משקף את הלא-מודע – וסתם נדר הוא להביא קרבן, מתנה לקב"ה, בבית שלו. צריך להגיע לבית של הקב"ה, לדירה בתחתונים, בית המקדש. לדרוש את ה' הכוונה לעלות לירושלים. ["לשכנו תדרשו"[כט].] כן, זה הפסוק שממנו הרמב"ם[ל] לומד בכלל את המצוה לבנות את בית המקדש. מתאים למה שאמרנו שבפשט "דרשוני" הוא תפלה, כי "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[לא].

יש פה המהר"י קרא:

ואף על פי שגזרתי עליכם זה הפורענות דרשוני והנצלו מפורענות זה.

נותן עצה, עצה טובה קא משמע לן, שאחרי כל הפורענות שכתבתי אני מבקש רק דבר אחד. רוצה לבטל הכל? רק "דרשוני" וכל הדברים הרעים מתבטלים. התודעה הזו היא כל התורה כולה, "בא עמוס והעמידן על אחת". גם בדור שלנו, תשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא"[לב].

מה אומר האבן עזרא? קודם כתוב שימותו מישראל כל כך הרבה, שרק עשירית ישארו בחיים. אומר האבן עזרא:

דרשוני וחיו. הטעם דרשוני וחיו ולא ימותו הרבים הנזכרים.

והמצודות אומר אותו דבר:

דרשוני. דרשו אותי ותשארו בחיים.

רוצה להשאר בחיים – תדרוש אותי.

דבר אחרון, יש כאן את הפסוק שהוא סיום קונטרס אחרון, סיום ספר התניא, קרוב לסיום – "וצדקה כנחל איתן". על פי פשט זו נבואה לעתיד. הפסוק מתחיל:

(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט [המשפט שלנו יתגלה.] וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן [גם הצדקה תתגלה – כמו נחל.].

זהו סימן של גאולה. חשוב לדעת את הפשט.

עד כאן. הערב ההילולא של רבי לוי'ק, זכותו יגן עלינו ועל כל עם ישראל. מחר בבקר נלמד בלי נדר משהו ממנו, וגם מחר בלילה.