"חטא כדי שיזכה חברך"

שבת חקת, ג' תמוז תשפ"ב – כפ"ח

צפרא דשבתא (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבת פרשת חקת, שבת ג' תמוז, שהיתה רצופה שיעורים והתוועדויות לכבוד היום ולכבוד שבת-חתן, העביר הרב שיעור יסודי ועמוק על כלל התורה כהתמסרות לזולת, גם במחיר אישי – מיסודי-היסודות של תורת הרבי מליובאוויטש. פרק א מסביר בהרחבה את היסוד הזה, שעולה מ"חקת התורה" של פרה אדומה, המטהרת את הטמאים אך מטמאת את הטהורים העוסקים בה. מצות "פרו ורבו", בגשמיות וברוחניות, מוצגת כאן ככלל הגדול ביותר בתורה – כאשר גם בה מוצאים את הטומאה והטהרה משמשות בערבוביה לכתחילה. הפרק חותם בדברי הרבי, כיצד היצר הרע מנסה לטעון כנגד האדם שאין לו חובה להתמסר כך לזולת, שהרי "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". פרק ב מעמיק בכלל הזה, תוך התבוננות ביוצאים מן הכלל הרבים שמונים בו הראשונים והאחרונים וסידורם ב'פרצוף' שלם כנגד עשר הספירות. זו דוגמה יפהפיה לחיבור בין לימוד הנגלה למבט של פנימיות התורה, כשסך כל העולה מההתבוננות הוא תמונה שלמה של מניעים פנימיים הגורמים לאדם להכנס בעובי הקורה ולהתמסר לטובתו הרוחנית של זולתו, גם במחיר של נזק לעצמו.

א. טומאה בשביל הזולת

התמסרות לזולת גם כשאדם נטמא

הרבי אומר ש"כללות ענין התורה" הוא "להתמסר עבור הזולת" – גם במחיר של ירידה רוחנית מסוימת של האדם, ואפילו חשש שהוא יִטמא בעצמו – ומוסיף ש"כל זמן שאינו פועל בקרבו להתמסר עבור הזולת, חסר אצלו לא רק פרט כי אם כלל כל התורה כולה"[ב].

הרבי לומד זאת מפרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים[ג]. מי שעסוק בטהרת הטמאים באמצעות אפר פרה אדומה יוצא מהטהרה והדבקות שלו – כתוב בחסידות שטהרה היא מצב של דבקות טבעית[ד] – לעסוק בטמאים ובהחלט יש לו סיכוי שיטמא בעצמו. אמנם את הפסוק "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו"[ה] דרשו חז"ל[ו] (כפי שמביא גם רש"י על הפסוק) כמדבר על מי שנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה, והסבירו שהלשון "ומזה" רק אומרת שצריך שיהיה במים שיעור הזאה, אבל כהן שמטלטל את המים ונוגע בהם אך ורק לצורך ההזאה אינו נטמא. בכל זאת, לא סתם התורה השתמשה בלשון "ומזה מי הנדה" – סיכוי גדול שהכהן שלוקח את מי החטאת כדי להזות יגע בהם או ישא אותם גם מעבר להכרח בשביל ההזאה ואז הוא יטמא (מעבר לכך שכל העוסקים בהכנת אפר הפרה נטמאים בכך[ז]).

תכלית התורה – "פרו ורבו"

את הכלל הגדול שמסביר הרבי אפשר ללמוד מעוד מצוה: מה המצוה הכי עיקרית בתורה? מה ה' אומר לאדם לעשות? [תשובות מהתלמידים: אמונה. "שמע ישראל".] אפשר היה לומר באמת שהמצוה עיקרית היא אמונה או יחוד ה', אבל שם ה' יותר 'מגלה' משהו ופחות מצווה לעשות. מה המצוה הכי כללית ועיקרית בתורה? [אהבת ישראל.] רבי עקיבא אומר ש"'ואהבת לרעך כמוך'[ח] זה כלל גדול בתורה"[ט], אבל מה אומר בן עזאי? ש"'זה ספר תולדֹת אדם'[י] כלל גדול הימנו"[יא]. תולדות האדם, הפריה והרביה שלו, עוד יותר כללית מ"ואהבת לרעך כמוך"[יב].

לכן, בהחלט אפשר לומר שהמצוה העיקרית בתורה היא המצוה הראשונה בתורה (והרי "הכל הולך אחר הפתיחה"[יג] ו"בתר רישא גופא אזיל"[יד]), ההוראה הראשונה לאדם – "פרו ורבו"[טו]. אדמו"ר הזקן פרש את "פרו ורבו" – "על יהודי לעשות עוד יהודי"[טז]. זו מהות היהדות, ומי שלא עוסק בפריה ורביה, לא עושה עוד יהודי, הוא בעצמו בקושי יהודי... בהמשך[יז] נדבר עוד על החשיבות העיקרית של פריה ורביה.

ה' בורא את אדם הראשון ב'מאמץ', בסיום הבריאה, והמלאכים התנגדו לבריאת האדם[יח]. ה' אומר "נעשה אדם"[יט], בלשון רבים. חז"ל מסבירים שה' מלמד דרך ארץ, שהגדול ימלך בקטן. בעל מי השילוח מסביר[כ], היסוד שלנו לכל הספר על האבולוציה[כא], שב"נעשה אדם" הקב"ה לא רק נמלך בכל הבריאה אלא הוא בקש את ההסכמה שלה, שמתבטאת בשיתוף פעולה, שכל אחד נותן את החלק שלו בבריאה ובשכלול של האדם. אבל כעת, תוך כדי דיבור, חשבתי שאפשר להסביר ש"נעשה אדם" הוא דווקא – אתם מתנגדים? בכל זאת "נעשה אדם"! צריך להבין למה זו המשמעות של לשון רבים – זו כאן הכרעה כנגד המלאכים. אחרי שה' 'התעקש' לברוא את האדם הוא נותן לנו מצוה עיקרית להמשיך באותו ענין.

פריה ורביה מטמאת את הטהורים

גם בפריה ורביה, כמו בפרה אדומה, יש היבט של טומאה וטהרה. היום, אחרי שבית המקדש נחרב וכולנו טמאי מתים, בטלו כמעט כל דיני טהרה וטומאה. התחום היחיד בו עבור כולם דיני טומאה וטהרה עדיין נשמרים הוא חיי הנישואין – טהרת המשפחה. אצל האשה יש טומאה וטהרה – אצל נערה לא נשואה זה 'לא מענין', פשוט המחזור הטבעי, אבל כשהיא מתחתנת הטומאה והטהרה מתחילות להיות נושא חשוב ומענין. מצות "פרו ורבו" מתקיימת בזמני טהרה, אבל הטומאה היא חלק עיקרי מהענין – "כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין"[כב]. [גם אצל האיש, חז"ל דורשים[כג] על "והוא כחתן יוצא מחופתו"[כד] שהחתן נכנס לחופה טהור על מנת לצאת ממנה טמא, והוא עושה זאת בשמחה.] המדרש דורש על הלידה "מי יתן טהור מטמא"[כה], יש בפריה ורביה גם 'מי יתן טמא מטהור', אבל על הטמא הזה נאמר "מי יתן טהור מטמא", ממנו יוצא הטהור האמתי.

מה הקשר בין פרה אדומה, שהיא "חקת התורה", ל"פרו ורבו"? פרה היא לשון פריה ורביה. איפה עוד רואים את התופעה הזו? איך אומרים פר באנגלית? ox. היום בהשגחה פרטית אנגלית היא השפה הבין לאומית[כו], האחוריים העיקריים של לשון הקדש[כז]. מה המקור של האנגלית? אנגלית היא אחת מהשפות ההודו-אירופיות, והמקור שלה הוא סנסקריט. לכן יהודים אוהבים לנסוע להודו... המלה ox, מלה פשוטה, הברה אחת, שמתאימה להיות איזו מנטרה בהודית. מה המשמעות שלה בסנסקריט? זרע (כמו "און" בעברית). אם כן, גם בלועזית פר הוא לשון פוריות – זו תופעה אטימולוגית שכולם מזכירים, וכנראה דברנו עליה גם בעבר[כח].

פר הוא גם השער של כפר. לפי הדרשה[כט] שיום הכפורים הוא כמו פורים מובן שה-כ אות נוספת לשער, שעיקרו פר. יש משהו בפריה ורביה שדורש טומאה ולכן גם כפרה, אבל מכאן אפשר גם ללמוד שמי שצריך כפרה, מי שרוצה שיתכפר לו, צריך לעסוק ב"פרו ורבו".

יציאה מהדבקות לצורך הולדה

בכל אופן, גם פרה אדומה, שהיא "חקת התורה" (ולא רק 'חקת הפרה' או 'חקת הטהרה'), וגם "פרו ורבו", שהיא המצוה הכי כללית, מלמדות שעל האדם לצאת מעצמו, מהדבקות שלו, ולהיות נכון להטמא כדי לעשות עוד יהודי ולהועיל לעוד יהודי.

[אם עיקר התורה היא לעשות עוד יהודי ולהתמסר לזולת, ולשם כך צריך לצאת מהדבקות ולהטמא, מי בכלל המציא את הדבקות הזו?!] עמלק... "כי יד על כס יה מלחמה"[ל], הוא רוצה שהשם לא יהיה שלם[לא] – י-ה לבד הוא שם קדוש, כח של מוחין בעצם שממנו עיקר הדבקות בנפש מיניה וביה (יחוד או"א עילאין)[לב], אבל הוא לא מפריע לעמלק. כל עוד כולם נמצאים תמיד רק בדבקות הוא מסתדר, הוא מתנגד להמשכה ל-ו, הירידה שבה, כדי להתייחד עם ה תתאה. יחוד י-ה הוא זיווג נשיקין, שאינו מוליד בגשמיות, ורק יחוד וה הוא זיווג גופני שמוליד[לג]. אם כל עם ישראל היה רק בדבקות – אולי היה נפלא, אבל לא היה עוד דור. [רק וה לבד זה שום דבר – צריך גם דבקות.] נכון, אבל צריך את השם שלם – שיש את הזמנים של הדבקות, שאדם עוסק בעצמו בטהרה, אבל התכלית היא גם לצאת מכך כדי להוליד.

מה הדוגמה של יציאה מדבקות כדי לעסוק במציאות? אברהם אבינו, היהודי הראשון, שאומר לקב"ה לחכות עד שיכניס אורחים, ממנו למדו חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"[לד]. הכנסת אורחים בפרט היא סגולה להולדת ילדים, כפי שלימד הרב המגיד ממעזריטש את אדמו"ר הזקן[לה] (וכפי שהתקיים גם באברהם אבינו, שזכה מאורחים אלה לבשורת הולדת יצחק)[לו].

"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"

אמנם, מוסיף שם הרבי, היצר הרע טוען כנגד האדם שגם אם ביכולתו לעזור לזולת, אין הוא מחויב להסתכן בטומאה של עצמו כדי לעזור לזולתו. היצר הרע הוא 'תלמיד חכם'[לז], והוא מביא אסמכתא לדבריו – יש כלל ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"[לח].

מה המקור של הכלל הזה? דין במסכת שבת: אם אדם רואה שחברו הכניס בצק להאפות בתנור – "הדביק פת בתנור" בלשון חז"ל. זהו מעשה חמור, חילול שבת, שאם היה במזיד הוא חייב עליו סקילה ואם היה בשוגג הוא חייב עליו קרבן חטאת. כעת, עד שהפת תאפה, "יקרמו פניה", יעברו כמה דקות בהן הוא עוד לא התחייב על המעשה שלו. בזמן הזה, אם ארדה את הבצק הלא אפוי מהתנור, אציל אותו מחילול שבת. רק מה? רדית הפת אסורה בשבת – בפשטות היא איסור שבות[לט], איסור מדרבנן (או אפילו למטה ממנו, מעין "עובדין דחול"[מ]). יש מי שאומר שיש כאן גם תוקף של איסור תורה[מא], אך הפשט הוא שמדובר באיסור שבות. אומרת הגמרא, וכך נפסק להלכה[מב], ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" – אל לו לאדם לחטוא, אפילו בחטא קל, כדי להציל את החבר שלו מעבירה חמורה.

טומאה אינה חטא

הרבי בשיחה לא מסביר מה התשובה לטענת היצר הרע – הרי ליצר הרע יש אסמכתא חזקה, הוא מביא ראיה מהלכה פסוקה, לכאורה. בפשטות, כמו שגם אמרנו אתמול בערב בשיעור לנשים, התשובה היא פשוטה – טומאה אינה חטא. אם אדם (שאינו כהן) הולך ונטמא במת, או הולך ונוגע בשרץ – חוץ מבזמן שיש מצוה להטהר (ברגל בכלל[מג], ובפרט כדי להקריב קרבן פסח) – זו לא עבירה, ואין חיוב או מצוה להטהר. לאדם טמא אסור להכנס למקדש, לאכול קדשים ותרומה וכו' – הטומאה יכולה לגרום לעבירות מסוימות, אבל היא בעצמה אינה עבירה.

הרמב"ם בספר המצוות מונה 13 מצוות שהן עניני טהרה וטומאה[מד]. הרמב"ן חולק עליו בחריפות, ואומר שאין כאן מצוה או עבירה, אלא רק תיאור מצב, ולכן לא ניתן למנות את עניני הטהרה והטומאה כמצוות[מה]. גם הרמב"ם, שמונה, מציין שאין כאן איסור להטמא או מצוה להטהר אלא הגדרה של מציאות – ההגדרה הזו של מצבי המציאות, והידיעה של הדין, היא מצוה[מו]. כמו שאמרנו, הדוגמה העיקרית היום לטומאה וטהרה היא בדיני טהרת המשפחה. האם הטומאה של האשה היא חטא? ודאי שלא, היא תיאור מצב – חלק ממחזור החיים הטבעי, שיש לו גם חלק חשוב וחיובי בהולדה.

לכן, הטענה של היצר הרע אינה נכונה – לא מדובר כאן בחטא, בו "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", אלא בחשש קרוב לודאי של טומאה, שלמרות שיש בה יציאה מהדבקות אינה אסורה והיא ראויה כדי לקרב ולטהר את הזולת.

ב. "חטא כדי שיזכה חברך"

בין אדם לחברו

נתבונן יותר בדין "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". האם אדם צריך להזיק לעצמו כדי שהחבר שלו יזכה, שתהיה לו תועלת 'על חשבוני'? בדרך כלל זהו ההבדל בין הצדיק לחסיד[מז] – הצדיק נזהר לא להזיק לזולת, אך לא מוכן לפגוע בעצמו לשם כך, ואילו החסיד מוכן גם להזיק לעצמו ברוב דאגתו לכך שהזולת לא ינזק ואפילו ירוויח. אם לפי החסידות היסוד של כל התורה הוא התמסרות לזולת איך אפשר לומר כזה כלל ("אין אומרים וכו'")?! חייבים להסכים, אלה דברי חז"ל להלכה, אבל מה ההסבר הפנימי?

בכלל, "אל תהי יושב ושוקל במצוותיה של תורה"[מח], שהרי בכל המצוות מופיע אותו רצון עצמי של ה'[מט], ולכן כל השיקול המעשי מתי עדיף חטא קל על חטא חמור הוא ממש לא פשוט, גם בנוגע לאדם עצמו (אלא שמתבקש לומר ששבות, שנועדה למנוע חילול שבת, חמורה פחות מחילול שבת עצמו). אך ברגע שעוברים להשוואה בין מצוות או עבירות של שני אנשים החשבון נעשה מורכב הרבה יותר:

מחד, כתוב בתניא[נ] שחילול שבת פוגם בנפשו של עם הארץ בדיוק כמו בתלמיד חכם. לאידך, מובא[נא] שיש מי שלפי מדרגתו זלזול בנטילת ידים אצלו חמור כמו איסור אשת איש אצל אדם אחר (ויותר). גם בנוגע להתמסרות לטובת הזולת יש כאן משקלים שונים – בפיקוח נפש "מצוה בגדול" דווקא[נב] אך בהשבת אבדת הזולת פוטרים "זקן ואינה לפי כבודו"[נג] ויתכן שדווקא לאדם גדול ראוי שלא לחטוא ברדיית הפת, בפרט בפרהסיא (מצד חילול השם או הכשלת הרבים). גם ההשלכות הנפשיות תופסות כאן מקום: את מי שיש לו הרבה יראת-חטא (ואפילו יראת העונש כפשוטו) חטא קל יכול להפיל ברוחו ולייאש אותו לגמרי. כמובן, זהו כח המדמה שלו בלבד, אך בפועל אותו חטא יכול 'לנטרל' אותו לגמרי מעבודת ה'. לעומתו, אדם פשוט, דווקא בחוסר הרגישות שלו לפגם שנעשה בנפשו, ימשיך לתפקד כרגיל ולקיים תורה ומצוות כדרכו גם אחרי חטא חמור. כשהדברים מורכבים ומסורים ללב, משתנים מאדם לאדם, כמעט בלתי ניתן להכריע וממילא "שב ואל תעשה עדיף"[נד] – "אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך".

פרצוף היוצאים מן הכלל

בכל זאת, כשמתבוננים בדברי המפרשים והפוסקים רואים שיש הרבה יוצאים מן הכלל – הרבה מקרים בהם כן אומרים "חטא כדי שיזכה חברך"[נה]. רוב, או על כל פנים חלק עיקרי, מהיוצאים מן הכלל הללו לא נפסקו להלכה – אבל גם מה שלא נפסק להלכה הוא דעות של ראשונים חשובים שהם פוסקי הלכה. רוב היוצאים מן הכלל מופיעים כבר בראשונים, ורק יוצא מן הכלל אחד שנראה הוא מחלוקת אחרונים. כמובן, כל יוצא מן הכלל מעיד על הבנה שונה במהות הכלל עצמו (וממילא יש הרבה מחלוקות על היוצאים מן הכלל) – דבר שדורש שיעור מעמיק נוסף.

מי שרוצה לראות את היוצאים מן הכלל, הם מרוכזים באנציקלופדיה תלמודית וגם בקובץ חקירות (של ר' אחיקם קשת שליט"א), בערך "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". שם הביאו את היוצאים מן הכלל בלי שום סדר... אבל אנחנו כדרכנו רוצים לעשות 'פרצוף', גם כסגולה לזכרון וגם כדי לקיים "פרו ורבו" בתורה – להתחיל לעשות זיווגים בתוך ההקבלה ולהוליד חידושי תורה (כפירוש של הרבי מקומרנא ל"פרו ורבו"[נו]). כמו בהרבה פרצופים, יש כאן הקבלות שהן לא לגמרי חלקות, אבל יש הקבלות כל כך חלקות שהן מצדיקות את כל המבנה, וכאשר מתחילים לעשות זיווגים בהתבוננות הכל נעשה יותר חלק.

כדי להקל, נאמר מראש את היוצאים מן הכלל לפי סדר הספירות:

חכמה: מותר לאדם לפעול מיזמתו

הריטב"א אומר[נז] שהדין של "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" מתייחס לבית הדין – "אין אומרים לאדם" – אבל אם הוא רוצה לפעול אחרת, ולחטוא כדי לזכות את חברו, הרשות בידו. [כמו פינחס, שחטא כדי לזכות את זמרי, להציל אותו מחטא...] כן, וכמו היסוד שאנחנו מסבירים הרבה פעמים[נח], מי שפועל בהוראת שעה זוכה הרבה פעמים שהדברים יקבעו להלכה. שוב, בית דין לא אומרים לאדם לחטוא – לא מחייבים אותו, ואם הוא יבוא לשאול יאמרו לו שלא יחטא. אבל מה אם הוא לא בא ושאל? אם הוא פעל באופן ספונטאני אחרת – 'מותר לך, תעשה מה שמתחשק לך'.

לפי דבריו, העיקר בכלל כאן הוא "אין אומרים". "אין אומרים" בגימטריא משיח – המשיח (שנקרא "פלא יועץ"[נט]) נותן עצה טובה לבית דין, כמו לכל אדם, "אמור מעט ועשה הרבה"[ס]... בפרט עצתו היא לתת מקום לזולת לבחור ולפעול לפי מה שאומר לו שרש נשמתו.

[מתאים לספירת הנצח.] אנחנו אומרים לפי הסדר, החל מהחכמה. היה אפשר לקשור זאת לנצח (סוף קו הימין, שמתחיל בחכמה, והוא גופא מתלבש בחכמה של המלכות[סא]), אבל נאמר שהוא שייך לחכמה (שהיא "ברק המבריק על השכל"[סב]). מצד החכמה, שלמעלה מהזמן[סג], אם לאדם הבריק באופן ספונטאני איך להציל את החבר שלו – מותר לו. [בנפלאות השבוע[סד] הרב הסביר בספירת החכמה יסוד מהבעל שם טוב[סה] לגבי העלאת מחשבות זרות, שאם מיד יש לאדם הברקה איך להעלות אותן הוא יכול וצריך לעשות זאת.] כן, אותו רעיון – אם יש לאדם רצון להציל את החבר והברקה איך לעשות זאת מותר לו לפעול על דעת עצמו, בלי לשאול את בית הדין.

הסברא של הריטב"א מאד מתאימה למה שאמרנו לפני רגע, שהצדיק נזהר מלפגוע בזולת, כמובן, אך לא על חשבון עצמו – בעוד שהגדרת החסיד היא הנכונות להזיק לעצמו לתועלת הזולת. פשיטא שאי אפשר להכריח אדם להיות חסיד במקום שעל פי שורת הדין די לו להיות צדיק, לכן "אין אומרים לאדם וכו'", אבל מדעת עצמו הוא יכול להיות חסיד. הרבי הרש"ב מסביר[סו] שהסוד של חסיד הוא הארת החכמה, י שבשם הוי' ב"ה, במדת ה-חסד שלו – ממש כמו שמוסבר כאן על הברקת החכמה להיטיב לזולת אפילו באופן של "חטא כדי שיזכה חברך"[סז].

בינה: מטמא טהורים

בבינה נשים את הדוגמה בה פתחנו – הנכונות של מי שרוצה לטהר אחרים להטמא לשם כך. אפילו שאמרנו שהטומאה איננה איסור, אין כאן ממש "חטא כדי שיזכה חברך", אבל יש כאן נכונות לוותר על מעלה קלה של האדם – לצאת מהדבקות והטהרה שלו ולהכנס למצב בו הוא גם עלול לחטוא משום שהוא טמא – כדי לזכות את הזולת. כל הנושא של טהרה וטומאה שייך לספירת הבינה[סח].

דעת: לרחם על האנוס

תוספות אומרים[סט] ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" הוא רק במקרה בו הזולת הוא פושע – במזיד או אפילו בשוגג (גם שגגה היא פשיעה, כי על האדם היה להזהר, וראה עוד לקמן בגבורה). לכן, במקרים שלא היתה פשיעה, כמו שהחוטא הוא אנוס, כן אומרים לחברו לחטוא חטא קל כדי להציל אותו מחטא חמור. עיקר מקרה האונס בו מותרת ואף נדרשת ההצלה – אפילו בעבירות חמורות – היא מקרה בו אונסים מישהו לעבור על דתו ר"ל, שאז הוא אנוס לאבד את כל היהדות[ע]. במקרה כזה אומרים[עא] "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"[עב], ממש כמו בפיקוח נפש, בעוד אם מדובר בחילול של שבת אחת בלבד, או אפילו בעבודה זרה באופן חד-פעמי, אין לחלל עליו שבת, כמו שאדמו"ר הזקן מאריך בסימן שו[עג], תלמדו שם.

הדעת היא מקור הרחמים[עד], ממנה באים רחמים על החבר האנוס – כמו מישהו שמכריחים אותו לחלל שבת – הגורמים להיתר ולנכונות להציל אותו מהעבירה. צריך גם כאן סוג של הזדהות עם החבר, הפנימיות של הדעת (דעת שהיא כמעט רוח הקדש[עה]) – מאיפה אני יודע שהוא באמת אנוס? אולי הוא רוצה לחטוא ונח לו להיות אנוס?! במבצעים של הרבי לדעת שייך המבצע של אהבת ישראל[עו] ואחדות ישראל[עז], בדעת מרגישים הזדהות עם הזולת, מרחמים עליו ומצילים אותו מהאונס. כמו שנראה בהמשך, בספירת המלכות, יש גם מקרים שלא רואים בהם אונס גמור, אבל יש בהם מצב קרוב לאונס, ודי בכך בשביל היציאה מן הכלל. במקרה של המרת דת, יש מי שאומר[עח] שזהו הדין גם כשיש פשיעה מצד האדם – הדעת רגישה גם לכך שאדם מאבד את עצמו, ולא מוכנה לאפשר לו לעשות זאת גם לדעת.

חסד: עבודת הכהן

עוד דוגמה שכתובה[עט] שייכת דווקא לעבודה של הכהנים בבית המקדש: אם לכהן יש יבלת, שמונעת ממנו לעבוד בבית המקדש, מותר לחברו לקצוץ לו בשבת את היבלת בשינוי[פ] – בלי לעבור על איסור שבת דאורייתא, אבל כן על שבות דרבנן. הכהן הוא איש חסד[פא], העובד ומברך את ישראל באהבה[פב], וההיתר לחטוא חטא קל כדי לזכות אותו בעבודה בבית המקדש שייכת לספירת החסד.

גם בעבודה של הכהנים עצמם יש מקרים שהם עוברים על איסור קל כדי לזכות את היהודי שהם מקריבים עבורו קרבן (כמו בהקרבת קרבן פסח עבור מחוסר כיפורים[פג] או בהקרבת קרבן-ספק, שאולי הוא חולין בעזרה, בשביל מי שאחרת לא יוּתר בקדשים[פד]) – אך שם יש גם את הטעם של הדעת[פה], שמחוסר כיפורים או מי שצריך להביא ספק-קרבן אינו פושע. בכל אופן, רואים שאהבת ישראל של הכהנים מכניסה אותם גם למקום ספק או עבירה קלה כדי לזכות את ישראל.

גבורה: בין שוגג למזיד

הרמב"ן אומר[פו] ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" הוא דווקא כאשר הוא הדביק את הפת בתנור בשוגג, שאזי גם אם יחטא – זהו חטא בשוגג שאפשר להביא עליו קרבן ולהתכפר. במקרה כזה, אין כאן איסור[פז] שאי אפשר לתקן וגם אין עונש – הקרבן הוא לא עונש אלא כפרה ותיקון. אבל אם הוא הדביק את הפת בתנור במזיד, ואם הפת תאפה הוא יענש בכרת או בסקילה – כן צריך להציל אותו מהחטא, כי במקרה כזה יש איסור שאין לו תיקון אלא עונש. לא נפסק כך להלכה, כפי שאדמו"ר הזקן כותב בפירוש[פח], אבל זו דעתו של הרמב"ן.

העונשים באים ממדת הגבורה, כמו שכתוב בתניא באגרת הקדש – "במדת הגבורה להפרע מן הרשעים ולענשם בעונשי התורה"[פט] – ולכאן שייכת היראה מפני העונש שייענש החבר והדאגה להצילו מן החטא החמור. [הרב תמיד מסביר שיראה היא רגישות, וכאן יש רגישות לענש.] כל היוצאים מן הכלל הם מתוך רגישות – לחבר ולמציאות.

תפארת: הרגשת אשמה

כמה ראשונים כותבים[צ] שבמקרה בו יש לאדם אשמה בחטא של החבר מתבטל הכלל ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", כי הזכיה והחטא הם לא רק של החבר – אם הוא יחטא גם האדם עצמו חוטא, כי הוא הכשיל את החבר. הדוגמה שמביאים לכך היא שאדם התיר לחבר שלו ללקט פירות מן השדה שלו, אבל החבר עוד לא שומר תורה ומצוות והוא לא יעשר. איך אפשר לתקן? אם הוא יעשר מפירות שיש אצלו על הפירות שהחבר לקח – אבל אסור לעשר שלא מן המוקף[צא], ובכל זאת במקרה כזה עדיף החטא הקל שלו בעישור שלא מן המוקף מהחטא של חברו, שנגרם באשמתו, של אכילת טבל[צב].

ניתן עוד דוגמה: אם משהו לא בסדר במדינה – זו אשמתך! כנראה לא הדבקת מספיק סטיקרים, לא פעלת מספיק, ולכן מה שקורה הוא גם באשמתך ואתה צריך לדאוג שלא יקרה. אצל חסיד זה משהו כללי מאד, שכמעט אין מצב בו "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" – אם הזולת לא בסדר כנראה לא פעלתי עליו מספיק, לא קרבתי אותו. יותר מזה, הרי הבעל שם טוב אומר שהזולת הוא ראי[צג], החטא אצלו קיים גם אצלי – ואדם צריך להרגיש שהוא הגורם[צד]. אם כשאני רואה את הזולת חוטא יש לי מכה בלב, אני מרגיש שאני אשם – מותר לי לחטוא בשביל לזכות אותו.

הטעם הזה שייך לספירת התפארת – "תפארת ישראל"[צה], שם כל ישראל חברים[צו] וערבים-מעורבים זה בזה[צז]. בספירת החכמה כולם אחד ממש, בספירת הדעת יש אחדות ישראל ובתפארת יש התכללות וערבות של כל היהודים.

נצח: רפואה מונעת

עוד חלוקה שמופיעה בראשונים[צח] היא בין מצב שבו החטא כבר התחיל, והזכות היא רק כדי למנוע את הסיום שלו קורה בדרך ממילא – כמו ברדית הפת מהתנור – לבין מקרה בו אפשר לעשות רפואה מונעת. אם אפשר למנוע מהחוטא ללכת ולעשות את החטא, "לאפרושי מאיסורא" (שמותר אפילו להפעיל בו כח[צט]), אז כן אומרים "חטא כדי שיזכה חברך". אם החבר בא לעשות איסור בשבת ואני יכול לעשות איזה חטא קל שיסיח את דעתו, שיגרום לו לרדוף אחרי כדי להרביץ לי במקום לעשות את החטא שתכנן – מותר לעשות זאת.

הפעולה הזו בה אני מקדים רפואה למכה, יוזם ומנצח לגמרי את החוטא – שבכלל לא יחטא – שייכת לספירת הנצח, שפנימיותה בטחון פועל ויוזם. אם אני מצליח ליזום ולהקדים את העשיה שלי ליזמה והעשיה של החוטא – אני המנצח שמזכה אותו.

הוד: חטא בשב ואל תעשה

עד כאן כל מה שאמרנו הוא מהראשונים. בספירת ההוד יש דוגמה למחלוקת אחרונים[ק]. יש מי שאומר שכאשר ה"חטא כדי שיזכה חברך" הוא בשב ואל תעשה – כשאדם לא חוטא במעשה, אלא רק מבטל עשה, מותר לעשות זאת[קא]. כמו שהנצח הוא בטחון פעיל, "קום עשה", כך ההוד הוא בטחון סביל, "שב ואל תעשה", ולכאן שייך היוצא מן הכלל של אי-עשית מצוה כדי להציל את החבר.

יסוד: שיזכה חברך במצוה רבה

היוצאים מן הכלל של ספירות היסוד והמלכות הם הכי חלקים ומובהקים כאן – הם נתנו את ההשראה לכל הפרצוף והצדיקו אותו. כתוב[קב] ש"אין אומרים חטא כדי שיזכה חברך" ב'סתם' מצוה או מניעת איסור, אבל כאשר מדובר ב"מצוה רבה" הדין שונה. ההוכחה היא מהדין שכאשר יש מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שאינו יכול לשאת שפחה וגם לא בת חורין, כופים את רבו לשחרר אותו כדי שיוכל לקיים מצות "פרו ורבו"[קג]. לאדון אסור לשחרר את העבד, משום שהוא עובר על הציווי "לעֹלם בהן תעבֹדו"[קד], אך כדי שהעבד-למחצה יזכה במצות "פרו ורבו", שהיא "מצוה רבה"[קה], הוא חוטא בחטא הקל של שחרור העבד. [העבד הוא לא "חברך", הוא לא יהודי!] עבד מחויב במצוות כמו אשה[קו], מחויבים על הריגתו[קז] וכו' – הוא כן חלק מעם ישראל.

הזכרנו שהגדרת החסיד היא מי שנכון להזיק לעצמו כדי להועיל לזולתו. מאיפה לומדים זאת? מכך שהחסיד שורף את הציפורנים שגזז כדי שבשום אופן לא יהיה מצב שאשה מעוברת תעבור עליהן ותפיל את עוברה ר"למז – זוהי רגישות יתרה אפילו לספק רחוק של פיקוח נפש דווקא בענין הולדת ילדים. ההתמסרות המוחלטת לזולת, באופן שהכי מבטא את "חטא כדי שיזכה חברך", מופיעה בסיפורים בהם גדולי החסידות, החל ממורנו הבעל שם טוב, היו נכונים להפסיד את העולם הבא שלהם כדי לעשות טובה ליהודי – נושא שדברנו עליו הרבה פעמים[קח]. וגם כאן, הדוגמה העיקרית לכך היא סיפורים בהם הטובה ליהודי היתה דווקא בענין "בני" (לבטל גזרה של עקרות, עד כדי שינוי הטבע בענין זה)[קט].

ה"מצוה רבה" של פריה ורביה שייכת ליסוד, כמובן. בכלל, כמו שאמרנו קודם, "פרו ורבו" הוא הכלל של כל התורה (כלל בגימטריא יסוד), המטרה העיקרית של ירידת נשמת האדם לעולם – כשמדובר ב"מצוה רבה" כזו, בשליחות העיקרית של האדם, כן "אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". השליחות של האדם, והזהות שלו כבן ברית, גם שייכות ליסוד (שנקרא שליח[קי] ובו נחתמת בבשרנו ברית-היהדות, הן אצל האיש והן אצל האשה ש"כמאן דמהילא דמיא"[קיא]).

[יש גם דין שמשחררים עבד לתפלה במנין – לכאורה לא "מצוה רבה" אלא דין אחד, אפילו לא דאורייתא.] זו כבר דוגמה ששייכת ליוצא מן הכלל הבא, בספירת המלכות:

מלכות: צורך הציבור

עוד דין אחד[קיב], אחרון בסדר שלנו, הוא שכל הכלל ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" הוא בנוגע לאדם יחיד, אבל לא כשמדובר בזיכוי הציבור. שחרור עבד בשביל תפלה במנין הוא דוגמה לזיכוי הרבים. הדוגמה שמובאת היא מקרה של מי שחציה שפחה וחציה בת חורין – גם היא לא יכולה להתחתן. לה אין לה "מצוה רבה" של פריה ורביה – היא לגמרי מחויבת במצוות כמו אשה, אבל אשה לא חייבת ב"פרו ורבו"[קיג]. בכל זאת משחררים אותה – למה? כי היא מכשול לצבור. מכיון שהיא לא יכולה להתחתן היא מחזרת אחרי זנות ומכשילה את הרבים. אחרי שהיא תשתחרר היא תוכל להתחתן ובעלה ישמור עליה מלזנות[קיד]. מענין שכתוב[קטו] שמצב כזה הוא כמו אונס לצבור – אם יש מישהי כזו כל הבחורים בעיר אנוסים לחטוא, זו אפילו לא פשיעה. בכל אופן, הבעלים שלה עובר על "לעולם בהם תעבודו" בשביל לדאוג לצבור.

כמובן, באופן הכי חלק, המלכות היא הדאגה לצבור – לכנסת ישראל, לכלל, למדינה-למלכות.

סיכום

אם כן, ראינו כאן פרצוף שלם של יוצאים מן הכלל לכלל של "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" – פרצוף שלם שמבטא, בכל הספירות, בכל עשרת כחות הנפש, את המהות של התורה, התמסרות לזולת גם במחיר פגיעה בעצמי, ההגדרה של החסידות.

ולסיכום:

חכמה הרוצה לחטוא כדי שיזכה חברו		בינה להטמא כדי לטהר חברו
	דעת כשחברו לא פשע
חסד בעבודת הכהנים במקדש		גבורה במזיד שעונשו חמור
	תפארת כשהאדם שותף בחטא חברו
נצח מניעת החטא לפני שנעשה		הוד חטא בשב ואל תעשה
	יסוד כדי שיזכה חברו במצוה רבה
	מלכות כדי שיזכו הצבור

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כלל התורה הוא התמסרות לזולת – גם כשהאדם נטמא לשם כך.
• המצוה העיקרית בתורה היא "פרו ורבו".
• על יהודי לעשות עוד יהודי – ומי שלא עוסק בכך הוא בעצמו בקושי יהודי...
• הקב"ה מכריע "נעשה אדם!" כנגד דעת המלאכים.
• לפי רבי עקיבא העיקר בנישואין הוא האהבה ("ואהבת לרעך כמוך") ולפי בן עזאי היחוד המוליד ("זה ספר תולדֹת אדם").
• טומאה וטהרה השתמרו רק בחיי המשפחה, כאשר גם הטומאה היא חלק מהותי בפריה ורביה.
• מי שזקוק לכפרה – שיעסוק בפריה ורביה.
• אם כל ישראל היו בדבקות תמיד – לא היה דור המשך.
• על האדם לצאת מעצמו ולהטמא כדי להועיל לזולת.
• "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" – אך טומאה איננה חטא.
• גדר החסיד הוא הדאגה לזולת עד נכונות להזיק לעצמו.
• קשה מאד להשוות השפעת חטאים שונים על אנשים שונים.
• עשית 'פרצוף' בלימוד מקלה על הזכרון ומולידה הרבה חידושי תורה.
• המשיח מציע – "אמור מעט ועשה הרבה".
• המשיח נותן מקום לכל אחד לפעול לפי בחירתו – כפי שרש נשמתו.
• אי אפשר להכריח 'צדיק' להיות 'חסיד' – עליו לבחור בכך מדעתו.
• אצל החסיד מבריקה חכמה מיוחדת כיצד לגמול חסד עם זולתו.
• בדעת מזדהים עם הזולת ונחלצים להצילו מאונס או מאבדן הדעת.
• אהבת ישראל של עבודת הכהנים מצדיקה "חטא כדי שיזכה חברך".
• הרגשת אשמה בבעיות הזולת מצדיקה חטא כדי לזכותו.
• חסיד מרגיש שכל הרע אצל זולתו נובע ממנו.
• הנצח יוזם פעולות מקדימות להצלת החבר מחטא (ב"קום עשה") וההוד מצדיק חטא לטובת הזולת בהימנעות מעשיה ("שב ואל תעשה").
• עבור "מצוה רבה" – פוריות ושליחות האדם בעולם – "אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך".
• אצל הצדיקים והחסידים עיקר מסירות הנפש לזולת היא עבור "בני".
• לטובת הציבור אומרים לפרט "חטא כדי שיזכה חברך".