1

בע"ה

ביאורים בפרקי אבות (פ״א)

כ״ד כסלו תשפ״ו – ציוצים

ביאורים במשניות פרקי אבות עם פירוש רע"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

משנה א

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים. וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים. וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְּבָרִים הֱווֹ מְתוּנִים בַּדִּין. וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה. וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

משה קיבל תורה מסיני. אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני:

מסיני. ממי שנגלה בסיני:

לזקנים. שהאריכו ימים אחרי יהושע. ואותם הזקנים לזקנים אחרים עד שהגיעו לתחלתם של נביאים שהן עלי הכהן ושמואל הרמתי:

לאנשי כנסת הגדולה. מאה ועשרים זקנים היו. זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן, שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם, חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה [יומא סט, ב] שמשה אמר (דברים י, יז) האל הגדול הגבור והנורא, באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות:

הם אמרו שלשה דברים. הרבה דברים אמרו, אלא שלשה דברים הללו אמרו [הן] שיש בהם קיום התורה:

הוו מתונים בדין. שאם בא דין לפניך פעם ושתים ושלש, לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו, אלא הוו מתונים, כלומר ממתינים קודם שתפסקו הדין:

והעמידו תלמידים הרבה. לאפוקי מרבן גמליאל דאמר [ברכות כח, א] כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה. אי נמי אשמועינן [יבמות סב, ב] שאם העמיד תלמידים בבחרותו יעמיד תלמידים בזקנותו, דכתיב (קהלת יא) בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך:

ועשו סייג לתורה. גדר שלא יבא ליגע באיסור תורה, כגון שניות לעריות, ושבות לשבת. דכתיב (ויקרא יח, כט) ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי:

מצוה-מוסר-מדה

במסכת אבות אין מצוה, רק מוסר ומדות טובות (רע"ב).

מה שאין במסכת אבות מצוה היינו מצות מעשיות דוקא, כגון הנחת תפילין וישיבה בסוכה, אבל בודאי שיש מצוות שבלב, שש המצות התמידיות של התורה (כנגד ו"ק), תפלה ("היכל הקדש באמצע", מלכות, ה תתאה שבשם) ותשובה (בינה, ה עלאה שבשם), וכן אהבת ישראל ועוד.

אם כן, יש במסכת אבות מצוות, מוסר ומדות טובות.

"שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך" – "מוסר אביך" היינו מוסר (באבא-חכמה), "תורת אמך" היינו מדות טובות. מדה עולה מט, זפ"ז, על דרך תיקון המדות ב-מט ימי ספירת העומר, מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות, שמקורן ב-מט שערי בינה, כאשר שער הנון הוא "תספרו חמשים יום", גילוי תכלית תיקון המדות ב"זמן מתן תורתנו".

מצוה לשון צוותא, חיבור, בדעת לשון התקשרות והתחברות.

נמצא שענין פרקי אבות הוא תיקון ז"ת (תיקון המדות) מכח הארת ג"ר (חכמה-בינה-דעת, מוסר-מדה-מצוה). הארת ג"ר היינו מה שכתוב שלא בדו חכמים מלבם כחכמי או"ה אלא הכל קבלה מסיני, ממוחין-חב"ד דקדושה, וד"ל.

ורמזים: מצוה-מוסר-מדה עולה 496, משולש אל, מלכות, ב"פ רמח-אברהם. פרקי אבות נקראו "מילי דחסידותא", "חסד לאברהם", שמסר את נפשו לפרסם אלקותו ומלכותו של הקב"ה בעולם, והוא האב הראשון והכולל את שלשת האבות (שמו, אברהם, מתחיל מ-אב, אחד – "אחד היה אברהם" – שכולל עוד ב). אבות מילי דחסידותא בגימטריא 992, היהלום של שם אל – "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם", העולה גם ד"פ אברהם, ״חסד לאברהם״ כנ"ל,

מהסנה לסיני

"'מסיני' – ממי שנגלה בסיני" (רע"ב).

והוא על דרך "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" בברכת משה ליוסף – "מרצונו ונחת רוח של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה" (רש"י).

הר סיני נקרא על שם הסנה של משה רבינו, כנודע. קודם היתה ההתגלות למשה בסנה לשם קבלת השליחות לעם ישראל, להיות "הוא גואל ראשון [הוא גואל אחרון]", ומכך באה לאחר מכן ההתגלות למשה בסיני לשם נתינת התורה לעם ישראל, להיות "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" לעולמי עולמים ("נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין" – 'עוד פעם מתן תורה לא יהיה').

מגמת התורה שבעל פה – החזרת העטרה ליושנה

"'ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' – ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו עטרה ליושנה, שמשה אמר 'האל הגדול הגבור והנורא', באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות" (רע"ב).

את הכח להחזיר עטרה ליושנה – בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", אנשי כנסת הגדולה במשה רבינו (שאמר "האל הגדול הגבור והנורא"), "משה קבל תורה מסיני" – קבלו אנשי כנסת הגדולה מהנביאים דוקא, אותם נביאים שמיעטו בשבחי המקום "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא [לפיכך לא כיזבו בו]".

מכאן נלמד שתכלית התורה שבעל פה, החל מאנשי כנסת הגדולה, היא להחזיר עטרה ליושנה, מתוך התקשרות למשה רבינו (שבכל דור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו") נותן התורה.

ומה היא העטרה? העטרה הנעשית על ראשו יתברך מאותיות התפלה והשבח לאל עליון מקרב לב של עם ישראל, שהיא ענין התגלות מלכותו על כל באי עולם.

"תלמידים הרבה"

"והעמידו תלמידים הרבה" – גם מי שאין תוכו כברו (רע"ב).

אין לדקדק במהות התלמידים. יש רק להאמין ש"המאור שבה מחזירן למוטב".

"תלמידים הרבה" – כמות מאכט איכות.

"תלמידים הרבה" ולאו דוקא תלמידי חכמים הרבה – כל הבא ללמוד, גם אם הוא רחוק מלהיות חכם (עם בטול פנימי לתורה ולנותן התורה).

את אותם תלמידים יש להעמיד על רגליהם ("העמידו תלמידים הרבה"), על מדות הנצח וההוד שלהם (עליהם נדרש הביטוי ״למודי הוי׳״), הבטחון והתמימות, להיות "בֹּטֵחַ בַּהוי'" ו"הוֹלֵךְ תָּמִים" – "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח".

פרצוף של קבלה ומסירה

יש במשנה הראשונה של אבות קבלה אחת (״משה קבל תורה מסיני״) וארבע מסירות (״[א] ומסרה ליהושע, [ב] ויהושע לזקנים, [ג] וזקנים לנביאים, [ד] ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה״). קבלה היא בדרך של העלם וגילוי, ומסירה היא בדרך של עצם והתפשטות.

משה יהושע זקנים נביאים אנשי כנסת הגדולה בגימטריא 2000 (ממוצע 400, כ ברבוע, ת, שלמות כב אתוון דאורייתא), סוד ה-ב רבתי של בראשית, שבה כלולה כל התורה כולה – ב התורות, שבכתב ושבעל פה.

קבל-מסר-מסר-מסר-מסר (כנ"ל) בגימטריא 1332, יהלום לו, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות, אמירת כל הדברות יחד (רש"י).

במבנה הפנימי יש כאן פרצוף שלם: סיני-משה-יהושע הם כנגד הג"ר – סיני בכתר, משה בחכמה ("מן המים משיתהו" ויהושע בבינה (בה "נכנס יין [יינה של תורה, תורת משה] יצא סוד [גילוי עתיקא באמא, שרש התלמיד-חכם, שבבינה, באובנתא דלבא שבכתר]", ר"ת סיני, כנודע); זקנים כנגד חג"ת ("אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה... יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה... יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה..."); נביאים כנגד נה"י (מקור יניקת הנביאים); ואנשי כנסת הגדולה במלכות (כנסת ישראל), כפשוט.

שמות עשר הספירות כאן, עם הכוחות הפנימיים – כתר-אמונה-תענוג-רצון, חכמה-בטול, בינה-שמחה, חסד-אהבה, גבורה-יראה, תפארת-רחמים, נצח-בטחון, הוד-תמימות, יסוד-אמת, מלכות-שפלות – עולים 7000, ועם סיני משה יהושע זקנים נביאים אנשי כנסת הגדולה (2130, 2000 הנ"ל ועוד סיני) עולה 9130 – י פעמים בראשית, ממוצע כל ספירה!

משנה ב

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשִּׁיְרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה הוּא הָיָה אוֹמֵר עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

משיירי. משיורי; שלאחר שמתו כולן, נשתיירה הקבלה בידו. והוא היה כהן גדול אחר עזרא:

הוא היה אומר. כלומר, כך היה מרגלא בפומיה תמיד. וכן כל 'רבי פלוני אומר', 'הוא היה אומר', שבמסכתא זו – פירושן: היה רגיל לומר כן תמיד:

העולם עומד. לא נברא העולם אלא בשביל שלשה דברים הללו:

על התורה. שאלמלי לא קבלו ישראל את התורה לא נבראו שמים וארץ, דכתיב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (שבת פח, א):

ועל העבודה. עבודת הקרבנות. שכך שנינו במסכת תענית כ"ז ע"ב: שאלמלא מעמדות – לא נתקיימו שמים וארץ. ומצינו, שבשביל הקרבנות שהקריב נח – נשבע [הקדוש ברוך הוא] שלא יביא מבול לעולם; הרי שהעולם עומד על הקרבנות:

ועל גמילות חסדים. דכתיב (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה". וגמילות חסדים הוא – לשמח חתנים, ולנחם אבלים, ולבקר חולים, ולקבור מתים, וכיוצא בזה:

גלגולי שמעון הצדיק

"שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה" ופירש רע"ב שהוא היה כהן גדול אחרי עזרא. והנה, מבואר שעזרא הכהן הוא גלגול של אהרן הכהן[ב] (מקור התורה שבעל פה).

והנה, אהרן (256) עזרא (278) שמעון (466) עולה 1000, שלמות של 10 בחזקת 3. ערכי שלשת השמות, לפי סדר הדורות, הם מספרים עולים, וכשעושים מהם סדרה האבר הבא הוא 820. ארבעת המספרים יחד עולים 1820, סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' ב"ה בכל התורה כולה!

אם מפתחים את הסדרה עד האבר השביעי – "כל השביעין חביבין" – שבעת האברים עולים 8064, 7 פעמים 1152, הרבוע הכפול של 24, תורה-ישראל, ד"פ רפח, שלמות הבירור של רפח נצו"ק – "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל".

שלשה עולמות בשביל שלשה דברים

"'על שלשה דברים העולם עומד' – לא נברא העולם אלא בשביל שלשה דברים הללו" (רע"ב).

כל העולם כולו הוא סך הכל 'היכי תימצי' בשביל שלשת הדברים הללו – תורה, עבודה, גמילות חסדים: עולם הבריאה בשביל תורה, עולם היצירה בשביל עבודה, עולם העשיה בשביל גמילות חסדים.

משנה ג

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הוּא הָיָה אוֹמֵר אַל־תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת־הָרַב עַל־מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אֶלָּא הֱווֹ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת־הָרַב שֶׁלֹּא עַל־מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

פרס. לשון ערך. בערכך, מתרגמינן פורסניה. והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום, כמו מה שיתן אדם לבנו קטן או לאשתו או לעבדו מפני קורת רוח שעשו לו. ואפילו לתקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו, אלא מאהבה בלבד:

ויהי מורא שמים עליכם. אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה. וכן אמרו חז"ל, עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט:

מאהבה ליראה

"הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" היינו "עבוד מאהבה" ו"ויהי מורא שמים עליכם" היינו "עבוד מיראה" – "העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה" (רע"ב).

"זהירות [מיראה] מביאה לידי זריזות [מאהבה]" – "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב".

אך במשנה זו מקדימים את האהבה ליראה – כך הוא הסדר אצל ׳בעל תשובה מאהבה׳ כרבי אלעזר בן דורדיא, כמבואר בתניא פרק מג, עיי"ש.

קדימת האהבה ליראה היא סוד "נעשה ונשמע", הכלי לקבלת התורה בשלמותה – נשמתא דאורייתא, אהבה, בתוך גופא דאורייתא, יראה[ג].

משנה ד

יוֹסֵי בֶּן־יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן־יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם יוֹסֵי בֶּן־יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת־דִּבְרֵיהֶם:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. כל התנאים הנזכרים בפרק זה זוג זוג פלוני ופלוני קבלו מפלוני ופלוני, הראשון מהם נשיא והשני אב בית דין:

יהי ביתך בית ועד לחכמים. כשירצו החכמים להתקבץ ולהוועד, יהיה ביתך מוכן לדבר זה, שיהיו רגילים לומר נתקבץ בבית של פלוני. שאי אפשר שלא תלמוד מהם איזה דבר חכמה. משלו משל למה הדבר דומה, לנכנס לחנותו של בשם, אע"פ שלא לקח כלום, מ"מ ריח טוב קלט והוציא עמו:

והוי מתאבק בעפר רגליהם. כלומר שתלך אחריהם. שהמהלך מעלה אבק ברגליו, וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו. פירוש אחר, שתשב לרגליהם על הארץ. שכך היו נוהגים שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי קרקע:

והוי שותה בצמא את דבריהם. כאדם צמא ששותה לתאבון, ולא כאדם שבע שקץ במזונו שמואס אפילו בדברים הערבים וטובים:

ריח של התוועדות

"יהי ביתך בית ועד לחכמים" – קנין התורה והמדות הטובות מתחיל מהתוועדות חכמים-חסידים.

אין השתתפות בהתוועדות חכמים-חסידים ללא קליטת ריח טוב (ראה רע"ב).

"רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ הוי'", בזכות היות יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", שעשה את ביתו בית ועד לחכמים, אהלה של תורה תמימה.

חוש הריח הוא החוש של מלך המשיח דמורח ודאין, "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הוי'".

הריח הוא אור מקיף שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, כולה רוח, "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הוי'".

בהתוועדות חסידית זוכים לאורו של משיח, אוירו של משיח וריחו-רוחו של משיח.

משנה ה

יוֹסֵי בֶּן־יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מִכַּאן אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל־הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

יהי ביתך פתוח לרוחה. כביתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה פתוח לארבע רוחות העולם, כדי שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח:

ויהיו עניים בני ביתך. ולא יקנה עבדים לשמשו. מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור:

באשתו אמרו. מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה, למדנו שבאשתו אמרו. אית דמפרשי, באשתו נדה בלבד, שלא יבוא לידי הרגל עבירה. ומדברי המשנה נראה, דאפילו באשתו טהורה. וכן אמרו חז"ל [חגיגה ה'] מגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. אלא א"כ צריך לפייסה לדבר מצוה, כגון רב דשח ושחק ועשה צרכיו:

מכאן אמרו חכמים. רבינו הקדוש שסידר המשניות כתבה, מדברי חכם זה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה למדו חכמים לומר, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. מצאתי כתוב, כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב, כגון קורח שסיפר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה, והביאתו בדבריה לידי מחלוקת. אי נמי, מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה, וזה גורם רעה לעצמו:

ובוטל מדברי תורה. שנמשך אחר דברים בטלים ואינו עוסק בתורה:

זמן ל"שיחה עם האשה"

"שיחה עם האשה – באשתו אמרו", היינו "האשה״, ב-ה הידיעה, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ".

"שיחה עם האשה" ר"ת שעה – "אין לך אדם שאין לו שעה", זמן שבו הוא שועה ופונה לאשתו, אלא ש"אל תרבה", הכל לפי עונתה-עניתה הכתובה בתורה.

רמז: "שיחה עם האשה" עולה אברהם-אברהם-אברהם, 'חזקה' של אהבה וחסד שאדם עושה עם אשתו. והוא עולה גם "[נעשה אדם] בצלמנו כדמותנו" – שיחת ה"צלם" (האיש) עם ה"דמות" (האשה).

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה... וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה". "אין שיחה אלא תפלה" על אשה ואל אשתו ("לנכח אשתו"), ומיד נענה ושח-התיחד עם רבקה אשתו.

משנה ו

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־פְּרַחְיָה אוֹמֵר עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר וֶהֱוֵי דָּן אֶת־כָּל־הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

עשה לך רב. רמב"ם פירש, אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב, עשה אותו רב עליך ולא תלמוד בינך לבין עצמך. ואני שמעתי, עשה לך רב, שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד, ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר. ואע"ג דבמסכת עבודת זרה [דף י"ט] אמרו הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, כבר פירשו ואמרו הני מילי בסברא, שטוב לו לשמוע סברת הרבים, אבל לענין גמרא, מחד רב מעלי, כי היכי דלא לפגום לישניה:

וקנה לך חבר. ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך רב, שהרב צריך ללמד בחנם:

והוי דן את כל האדם לכף זכות. כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן. כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה, מדת חסידות היא לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק ברשע, מותר לדונו לחובה, שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו [שבת צ"ז], מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה:

רב אחד, חבר אחד ו"כל האדם"

"'עשה לך רב' – אחד לגירסא" (רע"ב).

ועל דרך זה יש לפרש "וקנה לך חבר" – חבר אחד דוקא, שאפשר לספר לו הכל, כמו שכתוב בצעטיל קטן.

אבל "והוי דן את כל האדם לכף זכות" מדובר בכל האדם דוקא, כל אחד ואחד באשר הוא שם, כאשר "אל תדין את חברך [חברך דוקא] עד שתגיע למקומו", וד"ל.

משנה ז

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפּוּרְעָנוּת:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד, שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו:

ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. למה הדבר דומה, לנכנס לביתו של בורסי, אע"פ שלא לקח ממנו כלום מ"מ ריח רע קלט והוציא עמו:

ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו, לכך אמר ואל תתיאש מן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא אידו:

ריח לפי הזכות

"'ואל תתחבר לרשע' – למה הדבר דומה לנכנס לביתו של בורסקי אף על פי שלא לקח ממנו כלום מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו" (רע"ב). היינו ההפך מ"יהי ביתך בית ועד לחכמים", כנ"ל. יש בית שיוצאים ממנו עם ריח טוב ויש בית שיוצאים ממנו עם ריח רע.

הכל לפי ה"שלום בית" השורה באותו בית, אם "זכו" או "לא זכו" – הריח הוא לפי הזכות, לפי ההזדככות של בני הבית. זכוך שייך לכלים, ה"גרמוהי" – ריח טוב הוא גרמא לכל דבר טוב, ואילו ריח רע הוא גרמא בנזיקין.

אליהו הנביא סתם את אפו מפני הריח הרע של אדם בעל גאוה. נמצא שלאדם ענו, שפל באמת, יש ריח טוב, "כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ הוי'", ריח דחקל תפוחין קדישין, השדה אליו יוצא יצחק אבינו לשוח בו לפנות ערב, לתקן את תפלה המנחה (עליה נאמר "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב"), שדוקא בה נענה אליהו הנביא.

משנה ח

יְהוּדָה בֶּן־טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם יְהוּדָה בֶּן־טַבַּאי אוֹמֵר אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת־הַדִּין:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים. שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך בשביל שתזכה בדינך, ואע"פ שיודע שהדין עמו. פירוש אחר, כעורכי הדיינין, כגדולי הדיינין. ובתלמיד היושב לפני רבו מדבר, שלא יעשה עצמו כגדולי הדיינים לדבר לפני רבו כפוסק את הדין. עורכי, לשון ערכאות של נכרים [גיטין ט, ב; י, ב] ערכאות של בית דוד. ומפי אחרים שמעתי, אל תעש עצמך כגדולי הדיינים לכוף בעלי דינים שיבואו לדין לפניך:

יהיו בעיניך כרשעים. שלא יטה לבך לאחד מהם לומר איש פלוני חשוב הוא ולא יטעון טענת שקר. שאם אתה אומר כן, אין אתה רואה לו חובה:

כשקבלו עליהם את הדין. שלא תחשוד החייב לומר גזלן היה זה. אלא תאמר שמא טועה היה ולא נתכוין לגזול. אי נמי, נתחייב אחד מהם שבועה ונשבע, לא תאמר לשקר נשבע:

דין לעצמי וזכות לזולתי

"'כשקבלו עליהם את הדין' – שלא תחשוד החייב לומר גזלן היה זה אלא תאמר שמא טועה היה ולא נתכוין לגזול" (רע"ב).

זהו "והוי דן את כל האדם לכף זכות" כנ"ל, וכאן בא לרבות את החייב בדין, שמתחייב מדין גזל.

ובאמת, על כל אדם לקבל על עצמו את הדין, ולהכיר שבאמת מגיע לו הדין, ואילו הרחמים מגיעים לזולתו – היינו להסתכל על עצמו בעין שמאל ועל חברו בעין ימין. "טוֹב עַיִן [עין אחת, עין ימין] הוּא יְבֹרָךְ" – "הוא יברך" את חברו ובזכות זה הוא עצמו יבורך מן השמים.

משנה ט

שִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח אוֹמֵר הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת־הָעֵדִים וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

והוי זהיר בדבריך. שלא יאמר הדיין שמא כך וכך היה מעשה, או אם היה הדבר כך היה פלוני זכאי, ומתוך דברים הללו לומד בעל הדין או העדים לומר דבר שלא היה:

זהיר בדבריך

"הוי זהיר בדבריך" – "זהיר טפי", מאיר ביותר, במצות שמירת הלשון.

"זהירות מביאה לידי זריזות", כנ"ל, סוד חש-מל, זהיר לחשות וזריז לדבר – "פתח פיך ויאירו דבריך".

רמז: "הוי זהיר בדבריך" עולה 481, 13 פעמים 37. יש בביטוי 13 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא 37, הבל, סוד "הבל להב הלב", מקור הדבור.

משנה י

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם שְׁמַעְיָה אוֹמֵר אֱהוֹב אֶת־הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת־הָרַבָּנוּת וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

שמעיה ואבטליון. גרי צדק היו, ומבני בניו של סנחריב הם. ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב בית דין נקרא בשם זה, שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי, קטן, כמו [מגילה ה, ב] א"ר יוחנן כד הוינא טליא, כשהייתי קטן. לייתו טליא וטלייתא [יבמות קיד, א] יביאו קטן וקטנה. אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים:

אהוב את המלאכה. אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום [כתובות נט, ב]:

ושנא את הרבנות. ולא תאמר אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה. דאמר ליה רב לרב כהנא [פסחים קיג, א], פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מלתא. פירוש אחר, ושנא את הרבנות, התרחק מלנהוג שררה על צבור, שהרבנות מקברת את בעליה:

ואל תתודע לרשות. כדי ליטול רבנות על ידיה. אי נמי, אל תתודע לרשות, שלא יעבירוך על דעת קונך, כמו שאירע לדואג האדומי. לרשות. השררה קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה:

תיקון דואג האדומי

"'ואל תתודע לרשות' – שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי" (רע"ב).

נמצא ששמעיה, גר-הצדק, נשיא הסנהדרין, הוא תיקון של דואג האדומי.

על "דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" פירש רש"י "'אביר הרֹעים' – אב בית דין".

באמת, שמעיה היה הנשיא ואבטליון אב בית דין (ונקרא אבטליון על שם שהוא אב לטליא, לקטנים ויתומים – רע"ב). אם כן, אבטליון הוא בחינת דואג, אך יש לומר ששמעיה מתקן את ה'חפצא' של דואג ואבטליון מתקן את ה'גברא' של דואג, וד"ל.

משנה יא

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

הזהרו בדבריכם. שלא תניחו מקום למינים לטעות בדבריכם:

שמא תחובו חובת גלות. כלומר, אע"פ שבמקום שאתם בו אין שם מינים, יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות, ותגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה, והם כינוי למים הרעים, ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברים דברי מינות וימותו בעונם:

ונמצא שם שמים מתחלל. שישארו אותן דעות בטלות בעולם. כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו, שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ואמרו הם, אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס. ויצאו למינות הם ותלמידיהם, ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום:

ישות – חילול האהבה

"וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל" – כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו, שצדוק ובייתוס תלמידיו, הם ותלמידיהם לדורות, יצאו לתרבות רעה, ממה ששמעו מרבם שאין לעבוד את הרב על מנת לקבל פרס (רע"ב).

על הרב להתחשב בכך שלא כל תלמידיו בדרגת "עבוד מאהבה" הנ"ל, והיינו משום ה'ישות' של התלמידים, שלא שמשו כל צורכם – לא רק במובן שלא למדו די, אלא במובן שעצם השימוש לא היה כדבעי למהוי. הם שמשו את רבם לצורך עצמם, מתוך ישות ורצון לקבל בלבד.

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" – לא תעשו בי חלל, ח"ו, לא תדמו לעצמכם שהצמצום הוא כפשוטו ולכם יש מציאות נפרדת בפני עצמכם, שאם כן לא שייכת בכם אהבת המקום, ד״לית אתר פנוי מיניה״, באמת.

עיקר האהבה הוא בחינת "ימינו [מדת האהבה] תחבקני". ה' כביכול 'תופס' אותי וגם אני 'תופס' אותו יתברך לפום שיעורא דילי, בסוד "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ", וכך אנחנו מתחברים ונעשים אחד, ר"ת אהבה-חבוק-דבוק, כנודע. אך מי שהוא ׳יש׳, אין לו שמץ מאהבה זו, ובחשך הולך כל ימיו, ר"ל.

על הרב לדעת היטב שזו ודאי המציאות אצל חלק מתלמידיו, ולקרב אותם לאמת לפי דרכם – "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גו'".

משנה יב

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם הִלֵּל אוֹמֵר הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם אוֹהֵב אֶת־הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. פירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיי פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:

התחברות לעוברי עבירה

"הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ארבעת הלשונות – אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות, מקרבן לתורה – הם כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה (לפי הסדר)[ד].

יש כאן אהבת השלום ורדיפתו ואהבת הבריות וקירובן. קודם ה'חפצא', השלום (בו אני חפץ), ואחר כך ה'גברא', הבריות, כאו"א באשר הוא שם.

צריך לאהוב את שניהם, אך קודם את ה'חפצא' (השלום) יש לרדוף (אחריו) ואחר כך את ה'גברא' (הבריות) יש לקרב (לתורה).

על הנהגת אהרן דרשו רז"ל את הפסוק "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". כיצד היה משיב מעון? היה מתחבר עם הרשע שהיה מתבייש ממנו ומתוך כך היה חוזר למוטב (רע"ב).

לכאורה הנהגה זו היא נגד הוראת נתאי הארבלי "ואל תתחבר לרשע". אך פשיטא שאם ההתחברות עם הרשע היא מתוך אהבת ישראל (של אהרן כהנא רבא) על מנת להחזירו למוטב, אז מותר ומצוה להתחבר עמו (שהרי "כל ישראל חברים" כמו ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שכולל גם חייבי מיתה, כנודע), וכפי שלמדו גם מ"אוהב שלום ורודף שלום" שמותר ומצוה לשנות מפני השלום (כמו שעשה אהרן), ודוק.

משנה יג

הוּא הָיָה אוֹמֵר נְגַד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵהּ וּדְלָא מוֹסִיף יָסֵיף וּדְלָא יַלִּיף קְטָלָא חַיָּב וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֳלָף:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

נגד שמא אבד שמיה. מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שררה ורבנות, מהרה יאבד שמו, שהרבנות מקברת את בעליה. נגד לשון משיכה. תרגום משכו, נגידו:

ודלא מוסיף. מי שאינו מוסיף על לימודו:

יסיף. יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו. ויש שגורסין יאסף, כלומר יאסף אל עמיו וימות בלא עתו:

ודלא יליף. קשה מדלא מוסיף, הלכך קטלא חייב, כלומר ראוי הוא שיהרגוהו, כמו שאמרו [פסחים מ"ט:] עם הארץ מותר לקרעו כדג, ומגבו:

ודישתמש בתגא. המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש בכליו, חלף ועבר מן העולם. תגא בלשון ישמעאל כתר. ויש מפרשים, תג"א ר"ת ת'למיד ג'ברא א'חרינא. שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. ואני שמעתי, ודישתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא:

משיכת חבל – ניגוד ומשיכה

"נגד שמא" – "נגד לשון משיכה" (רע"ב).

מכאן נשכיל בסוד "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – עזר המושכת אותו אליה ושהוא מושך אותה אליו, להיות "לְבָשָׂר אֶחָד".

והוא סוד "מָשִׁיחַ נָגִיד" – המשיח מושך את העם אליו והעם מושכים את המשיח אליהם.

כל אחד מושך את החבל אליו, עד שבסוף נופלים אחד על פני השני.

ה' אומר לישראל "שובו אלי" וישראל אומרים לה' "השיבנו אליך" – עד שבסוף מתגלה העצמות שמעל שניהם ומיחדת אותם ביחוד אמתי ונצחי.

שימוש בשם המפורש

"ודאשתמש בתגא חלף" – "ואני שמעתי ודישתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא" (רע"ב).

המשתמש בשם המפורש היינו לצורך עצמו, כמו השימוש של צדוק ובייתוס תלמידי אנטיגנוס איש סוכו, כנ״ל.

בכל אופן, למדנו ש"תגא" היינו "שם המפֹרש", עטרת כל שמותיו יתברך. ורמז: תגא שם המפרש עולה 1369, יחידה ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח".

מלך המשיח משתמש בקדושה בשם המפרש, היינו שמפרש ומלמד לכל את "סוד הוי'", מה שה' הוא הכל והכל הוא ה', "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", וכך מביא גאולה לכל העולם כולו (גם למי שאינו יודע לדבר בלשון הקדש כלל, כמו במשנה זו).

משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתָי:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

אם אין אני לי. אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי:

וכשאני לעצמי. ואפילו זכיתי לעצמי, מה הוא הזכות הזה ובמה נחשב הוא כנגד מה שאני חייב לעשות:

ואם לא עכשיו. בעולם הזה:

אימתי. כי אחר המות אי אפשר לזכות עוד. פירוש אחר, אם לא עכשיו בימי הבחרות, אימתי, שמא בימי הזקנה לא יעלה לידי:

עבודת הבינה והברקת החכמה

"אם אין אני לי מי לי" – "אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי" (רע"ב).

צריכה להיות "עבודה בכח עצמו" דוקא, כשיטת חב"ד, לא לסמוך על הצדיק ובכך לפטור את עצמו מעבודת "היום קצר והמלאכה מרובה".

זכות היינו זכוך, תיקון ה"גרמוהי", זכוך הכלים באמא, כנודע (לעומת הביטול דאור דחכמה). היינו מקום העבודה סוד "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא".

"וכשאני לעצמי מה אני" – "ואפילו זכיתי לעצמי מה הוא הזכות הזה ובמה נחשב כנגד מה שאני חייב לעשות".

ה"עצמי" הוא מוגבל, ואילו חובתי ל"בלתי בעל גבול" ב"ה היא בלי גבול.

"בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" היינו התבוננות של "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" – חשבון של אלף אלפי אלפים כו' ביחס לאין סוף, שאינו כלום, כמבואר בתניא.

חשבון זה הוא גם מצד הכמות של פעולותי וזיכוכי, וגם, ובעיקר, מצד האיכות שלהן (ממד העומק שלהן, מלב עמוק).

זכוך הגרמוהי – "אם אין אני לי מי לי" – הוא בחיצוניות בינה. אך "וכשאני לעצמי מה אני", השגת האפסיות שלי (ע"ד "תכלית הידיעה שלא נדע"), היא בפנימיות בינה (שבה דוקא המתקת הדינין בשרשם).

"ואם לא עכשיו אימתי" – "היום לעשותם" דוקא, שעל כן "שוב יום אחד [יום של אור, 'יהי אור' של 'יום אחד' של מעשה בראשית] לפני...".

אין זכות לאחר המות ואין עבודת ההזדככות לאחר הבחרות (ראה רע"ב).

הברקה זו של "ואם לא עכשיו אימתי" היא מצד אבא, חכמה – "איזהו חכם הרואה את הנולד", רואה את העתיד בהוה, בהיות החכמה מעל לזמן.

משנה טו

שַׁמַּאי אוֹמֵר עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קְבַע אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת־כָּל־הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

עשה תורתך קבע. שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה, וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה. ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. ומצאתי כתוב, עשה תורתך קבע, שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים, או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים, וכן הוא אומר בעזרא [ז, י] כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד לבני ישראל, כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל:

אמור מעט ועשה הרבה. כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שאמר תחלה (בראשית יד) ואקחה פת לחם, ובסוף ויקח בן בקר רך וטוב:

והוי מקבל את כל האדם. כשאתה מכניס אורחים לביתך לא תתן להם ופניך כבושות בקרקע, שכל הנותן ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן כל מתנות שבעולם מעלין עליו כאילו לא נתן כלום.

שלש אזהרות הזהיר שמאי, כנגד שלש מעלות שהזכיר ירמיה, חכם גבור ועשיר. כנגד חכם אמר עשה תורתך קבע, כנגד עשיר אמר אמור מעט ועשה הרבה, כנגד גבור אמר הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, שיכבוש יצרו וילחום כנגד לבו הרע, ושנינו איזהו גבור הכובש את יצרו:

אמונת שמאי בקביעות התורה

"עשה תורתך קבע" – "שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך" (רע"ב).

ולכאורה קשה: מה רע בכך שמחמיר לעצמו, לפנים משורת הדין, ומקל לאחרים, על פי דין (או אפילו נאמר שלעצמו תופס כדעת המחמיר, לא משום ״לפנים משורת הדין״, ולאחרים תופס כדעת המקל, ודוק)?! אדרבה, הרבה צדיקים (וקרוב לומר – כל הצדיקים) נהגו כך!

אלא זוהי מדת שמאי הזקן ("זה קנה חכמה"), איש האמת, שמשוה לגמרי בינו לבין זולתו, הרי התורה אחת היא לכל ישראל.

הלל, מתוך אהבת ישראל, מתחשב בכאו"א באשר הוא שם, אך שמאי, מתוך אהבת התורה, "'דבר הוי'' זו הלכה", מתחשב רק באמתה של תורה, תוך כדי האמונה שהיא באמת שוה לכל נפש ושעל ידי כך מתאחדים עם ישראל להיות "מקשה אחת" ממש.

משנה טז

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר עֲשֵׂה לְךָ רַב וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֻמָּדוּת:

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

עשה לך רב. לענין הוראה מדבר עכשיו, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב, והסתלק מן הספק. ולא תפסוק עליו אתה לבדו. כי הא דרבא כי הוי אתי טרפתא לגביה הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר, כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא:

ואל תרבה לעשר אומדות. שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה. אם פוחת ממה שראוי ליתן, מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים. ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים:

תיקון הספק

"עשה לך רב והסתלק מן הספק".

בהתמודדות עם ספק אפשר להסתלק מן הספק ואפשר להתיר את הספק ואף להפוך את הספק לודאי.

ספק בגימטריא עמלק, הוא-הוא הנחש הקדמוני שהביא מות לעולם, היינו "הסתלק מן הספק", וד"ל. ובעבודה היינו ענין ההכנעה, "ונפשי כעפר לכל תהיה" – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (שבהכנעה זו הוא מסתלק מן הנחש המקולל ב"על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך", בסוד רפואת "דומה בדומה", וד"ל).

אך "אין שמחה כהתרת הספקות", שמחת החיים הנצחיים ("שמחת [החיים ל]עולם"), המתקה.

מי שמסתלק מן הספק כפשוטו, מתרחק מן הספק, וסומך על דעת רבו וחבריו, היינו סוד ההבדלה, שבין הכנעת ההסתלקות להמתקה ו"שמחת עולם".

ללא התקשרות לרב-רבי ההסתלקות מן הספק היא הסתלקות כפשוטו, הסתלקות מעלמא דין, ר"ל.

אך על ידי ההתקשרות ובטול לרב, ההסתלקות היא בבחינת הבדלה, דחית הרע מפני הטוב.

וכאשר הרב הוא רבי, מארץ ישראל, אז יש בכחו גם להפוך את הספק לודאי, להתיר את הספק, ולהגיע (יחד עם תלמידו המקושר אליו) ל"שמחו צדיקים [צדיק עליון, הרב, וצדיק תחתון, התלמיד המקושר] בהוי'", כידוע גם בפירוש "רננו צדיקים בהוי'", וד"ל.

משנה יז

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר כָּל־יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לְגוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וְלֹא הַמֶּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה וְכָל־הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא.

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. מי ששומע חרפתו ושותק:

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ותדע לך שהשתיקה טובה, שאפילו המדרש והדרש והדיבור בתורה שאין לך מדה טובה הימנה, אין עיקר קיבול השכר אלא בשביל המעשה, והדורש ואינו מקיים, נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש:

וכל המרבה דברים מביא חטא. שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים, ואמרה, אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה, ודחפה נחש עד שנגעה בו, ואמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ומתוך כך באת לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אומר (משלי ל) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:

"המרבה דברים"

"וכל המרבה דברים מביא חטא" – "שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים שאמרה, אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה ודחפה הנחש עד שנגעה בו ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ומתוך כך באה לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אומר 'אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת'" (רע"ב).

"כל המרבה דברים מביא חטא" היינו ההפך מ"אמור מעט ועשה הרבה". אכן, על יהודי להרבות, אבל במעשים (טובים) דוקא, ומתוך מיעוט דברים מיותרים שבהם הוא מוסיף יניקה לחיצונים. הדברים הרבים המיותרים הם בסוד "סרח העודף", שלבסוף מעלה סרחון.

"מביא חטא" היינו מזמין את החטא לבוא. בתת-מודע הוא רצה את החטא, ועל כן הִרבה דברים – כדי לגרות את החטא שבתת-מודע שלו להופיע במודע ולהניע את החטא בפועל.

אך על ידי דברי וידוי על החטא (״מרבה [וידוי] דברים״ למעליותא) הוא מחטא ומטהר את החטא, כמו שאומר דוד מלך ישראל – "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר".

משנה יח

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עַל־שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם עַל־הַדִּין וְעַל־הָאֱמֶת וְעַל־הַשָּׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.

פירוש רבינו עובדיה ברטנורא

העולם קים. ישובן של בני אדם מתקיים. אין זה כמו העולם עומד דלעיל:

על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב:

ועל האמת. שלא ישקרו איש בעמיתו:

ועל השלום. בין המלכיות, ובין אדם לחבירו:

עמידה וקיום

"על שלשה דברים העולם קים" – "ישובן של בני אדם מתקיים. אין זה כמו העולם עומד דלעיל [ששם בשביל הדברים הללו העולם נברא]" (רע"ב).

העמידה היא על הרגלים, נצח והוד (בטחון ותמימות, כנ"ל). הקיום הוא בברית, ספירת היסוד, המכונה אף היא "רגל" (פנימיות היסוד היא מדת האמת, האמתת-קיום הבטחת הכליות, "בַּטֻּחוֹת חָכְמָה").

תורה-עבודה-גמ"ח מצד החפצא ודין-אמת-שלום מצד הגברא, וד"ל.

והנה, ממוצע תורה-עבודה-גמילות חסדים דין-אמת-שלום הוא שסה (ה"פ חכמה, חכמה פו"א) – שסה ימות החמה ("שנה"), שסה גידים ("נפש"), שסה מצות לא-תעשה של התורה ("עולם" שמעל לשנה ונפש, כמבואר ברמ"ק). שסה עולה יוסף הצדיק, כנודע. יוסף כולל בעצמו גם בחינת 'חפצא' (ד"צדיק יסוד עולם", "על שלשה דברים העולם עומד") וגם בחינת 'גברא' (העומד-מתגבר בנסיון ומתקן-מקיים את הברית, "על שלשה דברים העולם קים").