עול מלכות שמים

בע"ה

י"ט סיון ע"ט – כפ"ח

כתר שם טוב לט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בקריאת שמע אנחנו מקבלים עול מלכות שמים פעמיים בכל יום. הבעל שם טוב מסביר כי ראשיתה של קבלת עול מלכות שמים היא האמונה ש"לית אתר פנוי מיניה" – לא במציאות העולם וגם לא במציאות הנפשית שלנו – ולאור זאת הוא מסביר בצורה נפלאה סוגיא בהלכות קריאת שמע. פרק א מרחיב בעניינה הפנימי של קבלת עול מלכות שמים ובהשלכותיה על היחס למחשבות זרות ופרק ב מסביר מתי יש להעלות מחשבה זרה ומתי ניתן לדחותה. העלאת המחשבות הזרות בתפלה היא סוגית-יסוד בתורת הבעל שם טוב ותלמידיו, עליה נשתברו קולמוסים רבים, ותורה זו, עם הביאור הרחב של הרב, היא מפתח עיקרי ללימוד הדברים. לפנינה הזו זכינו במסגרת החזרה ללימודי כתר שם טוב, כפי שבולט בגליונות האחרונים, ולכבוד קריאת שמע שבפרשת ואתחנן.

א. קבלת עול מלכות שמים

סוגית האומר "שמע שמע"

דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור ש"ס דברכות א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו, א"ל ר' פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה כו', א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא, אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה.

פשט הגמרא[ב] שמכים את האדם עד שיכוון דעתו בפעם הבאה. בדרך כלל[ג] התפיסה היא שגם אם חטאת – יש צ'אנס לתקן, אפשר לעשות תשובה, "אין אבוד" (כפי שלומדים מפסח שני)[ד]. כאן הראש הוא הפוך – אומרים שאי אפשר לחזור ולתקן, מה שעשית לא בסדר[ה], ודווקא מתוך כך יתכן שתכוון בפעם הבאה.

והקשה דאכתי הקושיא במקומה עומדת, מ"מ דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוין.

הבעל שם טוב מקשה – קושיא שנזכרת גם בעוד מפרשים[ו] – כיצד המענה של הגמרא, על כך שאדם שלא מכוון יש להכותו עד שיכוון, שולל את הצורך של מי שלא כיוון לחזור ולקרוא.

ועוד קשה למה נקט ר"ז דוקא האומר שמע שמע ב' פעמים ולא פסוק אחר בק"ש או כיוצא.

בפשט רבי זירא הזכיר את הפסוק הראשון בק"ש כי הכוונה בו היא לעיכובא[ז] והכפילות בו היא בעייתית במיוחד משום שיש בה משמעות של קבלת שתי רשויות, אך לכתחילה יש לכוון בכל מלה גם בשאר ק"ש וישנם פסוקים נוספים בק"ש ובכלל שבכפילתם עלולה להיות משמעות כזו[ח].

קבלת עול מלכות שמים – הכל ה'!

עניינה של קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיםז (וכרמז הידוע[ט] ש"שמע" ר"ת "עול מלכות שמים") והחידוש כאן הוא הפירוש העמוק של הבעל שם טוב לקבלת עול מלכות שמים בשלמות:

וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית', לית אתר פנוי מיניה,

מאיפה בא לבעל שם טוב הקשר בין המלכת ה' לאמונה ש"לית אתר פנוי מיניה"[י]? מהפסוק "ומלכותו בכל משלה"[יא]. "בכל משלה" פירושו גם בסטרא אחרא (כנודע[יב] שמלכות ה' היא על המקבלים אותה ברצון, מסטרא דקדושה, וממשלתו היא גם על מי שאינם רוצים בה, מסטרא אחרא). האמונה הזו, שה' נמצא בהכל ממש, היא ראשית אמונתו ועבודתו של מורנו הבעל שם טוב. כך רואים גם בסיפור[יג] שכאשר הוא היה ילד קטן והלך להתבודד ביער – ללא שום פחד, כמו שפקד עליו אביו לפני הסתלקותו[יד] – הוא נכנס לארמון של הסט"א ואמרו לו לכפור, והוא צעק "יתפרדו כל פֹעלי און"[טו] והכל נעלם. הכל בגלל האמונה של "ומלכותו בכל משלה", שהיא קבלת עול מלכות שמים בשלמות.

"לית אתר פנוי מיניה" לא מתייחס רק לארץ הגשמית, המקומות הגשמיים ביקום, אלא – כמו שאנחנו מסבירים הרבה פעמים[טז] – כולל גם את כל סוגי המציאות הנפשית של אדם, החל מהמחשבות שלו:

וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו ית',

ה' נמצא בכל מקום כי הוא גם מהווה הכל יש מאין[יז]. צריך להאמין שה' מהווה את המחשבה עכשיו, גם מחשבה לא טובה, כמו שכתוב אצל שמעי בן גרא "הוי' אמר לו קלל"[יח] – ה' מחיה את בחירתו הלא טובה, ומצד ה' יש בכך גם טובה לדוד, כמו שמבואר בתניא[יט]. כמו שמיד נראה, זו תורה שעוסקת בהעלאת מחשבות, שלפי הפשט בספר התניא[כ] לא שייכת לבינונים, אבל האמונה הזו ודאי שייכת לכל אחד ואדמו"ר הזקן לומד אותה מדוד המלך.

אם כן, כבר היה כאן חידוש בפני עצמו: בפשט קבלת עול מלכות שמים היינו שה' הוא מלך ועלי להקשיב לו ולקיים את מצותיו. כאן הוא אומר, כבר חידוש גדול, שעול מלכות שמים הוא, קודם כל, אמונה – אמונה שה' נמצא בכל מקום, גם במחשבות הלא-טובות שלי. קבלת עול מלכות שמים היא לקבל שגם מה שנראה שאינו רצון ה' הוא חלק מרצונו יתברך, שה' נמצא גם איפה שיש הוה-אמינא שהוא לא נמצא. הנושא מזכיר את המחלוקת בין החסידים למתנגדים האם ה' נמצא גם בבית הכסא. הכוונה ל'מתנגדים' של פעם, כמובן – היום אף אחד לא מסתפק בדבר. יסוד החסידות הוא להאמין שה' נמצא גם איפה שנדמה שהוא לא נמצא – זו קבלת עול מלכות שמים.

העלאת המחשבות

ההכרה שה' נמצא בכל מחשבה גורמת ליחס אחר למחשבה עצמה:

וכל מחשבה היא קומה שלימה.

מה פירוש "קומה שלמה"? כמו 'פרצוף אדם' – לא רק שהמחשבה כוללת עשר ספירות, אלא שצריך לצייר את המחשבה כציור שלם של רמח איברים ו-שסה גידים. צריך להתייחס למחשבה כמו אדם שבא לפניך[כא] ואתה מחליט אם לקרב או לדחות אותו, כמו בסיפור הגרים שבאו לשמאי והלל בגמרא[כב] – שמאי דוחה את הגר באמת הבנין והלל מקרב אותו. שמאי הוא מלשון "השם אורחותיו"[כג], יסוד עבודת הבינוני של התניא, 'אל תהיה רמאי'[כד], תדע ש"הלואי בינוני", ואם זו מחשבה זרה – כמו שמוכח מהטענות הכוזבות שאמרו הגוים בתחלה – שמאי דוחה אותה. אבל הלל יודע לקרב גם גרים כאלה, להעלות מחשבות זרות, כמו שהבעל שם טוב ממשיך:

וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה,

הוא משתמש פה, ושוב בהמשך התורה, בביטוי "מחשבה רעה וזרה". מה ההבדל בין "מחשבה רעה" ל"מחשבה זרה"? "מחשבה רעה" היא לחשוב רע על מישהו, מחשבה להתנכל למישהו – כמו שמסופר בלוח "היום יום"[כה] שמישהו אמר שיקרע את השני כדג – או להקפיד על מישהו. "מחשבה זרה" היא תאוה זרה. אם כן, "מחשבה רעה" באה מקליפת עשו, רצח, ו"מחשבה זרה" מקליפת ישמעאל, ניאוף – אלה שני ראשי הקליפות[כו] שמהן באות המחשבות. לפי הווארט הזה, אם יודעים איך לתקן את המחשבות – יודעים גם לתקן את שני ראשי הקליפות האלה.

היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה,

גם הצמד "לתקנה ולהעלותה" חוזר בהמשך. מה ההבדל בין "לתקנה" ל"להעלותה"? התיקון הוא הפשטת המחשבה מלבושיה הצואים. שרש כל מחשבה של אהבה בנפש הוא בעולם האצילות, אבל אצלך היא התלבשה בלבושים צואים. צריך קודם כל להפשיט את המחשבה מהלבושים הצואים, לבודד את המדה שמחיה אותה – אהבה או יראה וכו'[כז]. ההפשטה הזו היא הבדלה. כשיש לך אהבה נקיה אפשר כבר להעלות אותה כלפי מעלה, להפנות אותה לה' – לאהוב את ה'. אלה שני שלבים בהעלאת המחשבות.

הבעל שם טוב אומר כאן שכל מחשבה היא "קומה שלמה". לעתיד לבוא, כשנזכה ל"ואולך אתכם קוממיות"[כח], כל מחשבה תהיה "כשתי קומות"[כט] – קומה למעלה וקומה למטה, "אין וועלט – אויס וועלט"[ל] ('בתוך העולם – מחוץ לעולם'). לשם כך צריך לתקן את המחשבה הזרה כך שהיא תהיה קומה אחת שלמה למטה, על ידי הפשטת הלבושים הצואים, ואחר כך להעלות אותה להיות קומה שלמה למעלה.

ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאותו ית'.

אם האדם לא מאמין שה' נמצא גם בתוך המחשבה, ושיש כוונה אלקית בכך שהמחשבה באה אליו, יש פגם בקבלת עול מלכות שמים שלו. בכלל המסר פה הוא להיות רגיש למחשבות. "המחשבה משוטטת תמיד"[לא], ומי שלא רגיש למחשבותיו הוא אטום, סתום ומלא שטויות בראש – כך הוא מתפלל וכך הוא לומד וכך הוא חי בכלל, ולא שייך בכלל למה שכתוב פה.

ביאור הסוגיא

ובזה יובן האומר שמע שמע וכו', וקשה למה אמר ב' פעמים, וצ"ל כי מעיקרא לא איכוין דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מחשבה זרה, אמנם אם ידע ששם גם כן הוא מציאות הש"י לא הי' צריך לומר ב"פ שמע.

האדם אומר "שמע שמע" כי לא כיוון את דעתו, היתה לו מחשבה זרה, אבל אם היה מאמין שה' היה נוכח במחשבה הזו גם בפעם הראשונה – הוא לא היה צריך לחזור ולקרוא שוב.

וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא דנפחא, הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא דנפחא כדי לתקנו ולהעלותו,

את הדימוי של "מרזפתא דנפחא"[לב], הפטיש של הנפח, אפשר לדרוש מלשון "ויפח באפיו נשמת חיים"[לג] – "נשמת חיים" רומזת למחשבה טובה וטהורה, רוח שה' נופח בנו באופן גלוי, "פנים אל פנים", אך כנגדה יש מחשבה זרה שמכה ומגיעה מה' באופן לא-גלוי, מצד האחור של התודעה (כמו שעוד נרחיב).

ולמה הוא חוזר פעם ב' לומר שמע כאלו ח"ו בפעם א' לא היה שם מציאות הש"י, ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים. ולכך אמר משתקין אותו, ודפח"ח.

עולמות-נשמות-אלקות באמונה

לאמונה שמציאות ה' נמצאת בכל, כולל המחשבות הזרות, שהיא כאן קבלת עול מלכות שמים, היו בינתים שני מובנים: אמונה שה' ממש נמצא במחשבה הזרה, אותה הוא מהווה והיא בעצם הופעה שלו. וגם אמונה שיש כוונה אלקית בכך שהמחשבה הגיע אל האדם, שה' שלח אותה אליו כדי לתקנה ולהעלותה. במובן הזה, הכוונה האלקית במחשבה היא מציאות ה' במחשבה (כמו "בראשית", שדורשים[לד] "בשביל ראשית", יש כוונה ותכלית) – המחשבה לא באה סתם. אנשים מסלקים מדעתם דברים שהם 'סתם', אבל צריך לדעת שכל מחשבה שבאה לך היא לא סתם – יש כוונה אלקית בכך שאתה חושב כעת מחשבה זרה זו. בהמשך יש מובן או סגנון שלישי – שצריך להאמין שיש ניצוצות קדושים גם בתוך המחשבה החיצונית. בתוך אהבה נפולה יש ניצוץ של אהבה. מהו ניצוץ בקבלה? כח שהיה בעולם התהו בקדושה, ובשבירת הכלים הוא נפל ונשבר וכעת נמצא בתוך הקליפה. התפקיד שלנו הוא עבודת הבירורים, להוציא את הניצוצות. שלש האמונות הללו יחד – שה' מהווה את המחשבה, שיש בה ניצוץ קדוש ושיש כוונה בכך שהיא נשלחה אלי כעת – נקראות קבלת עול מלכות שמים.

מתבקש להקביל את שלש האמונות הללו למבנה היסודי של הבעל שם טוב[לה], עולמות-נשמות-אלקות, שבסוף צריכים להתייחד יחד (בהעלאת העולמות, התקשרות הנשמות ויחוד האלקות): מציאות של ה' בכל דבר ובכל מחשבה, שהיא-היא כח ההתהוות שלהם, היא ממד האלקות (עד לגילוי שהכל הוא ה', "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[לו], "אל עולם"[לז] ולא 'אל העולם'[לח]). האמונה בניצוצות שיש בכל דבר היא ממד הנשמות (כנודע שאלקות-נשמות-עולמות הם הרחבה של החסידות למושגי האריז"ל אורות-ניצוצות-כלים[לט]). האמונה בכך שיש כוונה אלקית שנעלמת במחשבה הזרה שהגיעה אלי שייכת לממד העולמות – בסגנון של ר' אשר פריינד זצ"ל, כל דבר שאני רואה או חווה הוא 'סבה' לקרב אותי לעבודתו יתברך, וזו הכוונה שבתוכו (לפי זה 'לחיות עם סבות' בכלל היינו תיקון והעלאת העולמות).

ב. דחית מחשבות זרות

"ולא תתורו"

לתורה הזו יש עוד חלק, אבל לפני שנמשיך לקרוא אותו נחזור למה שהזכרנו כבדרך אגב, שלפי דברי אדמו"ר הזקן בתניא כל העבודה של העלאת המחשבות לא שייכת לכל אדם אלא רק לצדיקים. המחשבה באה ודופקת לאדם בדלת כדי לבקש תיקון – באיזו דלת היא דופקת? בדלת האחורית, בצד האחור. על המחשבות הללו כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם"[מ]. אצל הצדיקים המחשבה הזו מנסה לנקוש על הדלת האחורית מהחוץ, היא לא שייכת אליהם, ולכן הם יכולים להעלות את המחשבה. לעומת זאת, אצל הבינונים המחשבות הללו באות מהלא-מודע (האחור) שלהם עצמם, אלה מחשבות שקשורות אליהם, ולכן אין להם כח להעלות אותן והם צריכים לדחות את המחשבה הזרה – לקיים "ולא תתורו" כפשוטו[מא].

יש מאמר מאד יפה של ידידנו ר' יהושע מונדשיין ע"ה[מב] בשיטות של הצדיקים השונים בענין הזה – זהו נושא חשוב שיש המון מה להגיד בו[מג]. היה ראוי לעבור על כל השיטות של הצדיקים שם, שרובם סוברים כאדמו"ר הזקן. הוא כותב שם סברא פשוטה והגיונית, שאין כאן מחלוקת עקרונית, אלא שכל צדיק דבר אל תלמידיו לפי העבודה המתאימה להם – הבעל שם טוב דבר לתלמידים שלו, שהיו בדרגת צדיקים של תניא, שצריכים לתקן ולהעלות מחשבות זרות, ואדמו"ר הזקן דבר לבינונים של תניא ("הלואי בינוני"). ידוע[מד] שהרבי חוזר, בדרכו שלו, למקצת עבודת הצדיקים של הבעל שם טוב. בכלל, העבודה הרגילה של התניא היא אתכפיא וכאן מדובר אודות עבודה של אתהפכא. גם בתניא יש תנועה לקראת אתהפכא – הוא מסיים[מה] בכך שהצדיקים עושים אתהפכא במדות והבינוני עושה אתהפכא בלבושים. כאן הרי מדובר על המחשבה, שהיא לבוש הנפש.

בכל אופן, כפי שהוא מביא שם, הצדיק העיקרי שחולק על אדמו"ר הזקן הוא הרבי מקאמרנא שחושב שדברי הבעל שם טוב שייכים לכל אדם, בכל אופן, ברוב הקטעים המקוריים של תורת הבעל שם טוב – שכתב בעל התולדות – לא כל כך מודגשת ההכנעה הגדולה מתוכה צריכים לגשת לעבודה הזו, ואילו הרבי מקאמרנא מדגיש מאד שהכל צריך להיות מתוך הכנעה ובטול היש. העבודה הזו רמוזה כאן בביטוי "משתקין אותו" – עבודה של "חש", שתיקה והכנעה לפני ההבדלה וההמתקה (התיקון וההעלאה, כנ"ל). ברגע שמתחילים מהכנעה באמת יש שייכות מסוימת לכולם. הרבי מקאמרנא אומר שהדברים נאמרו גם לעמי הארץ ולפחותים שבעם ישראל – הידיעה שאתה עם הארץ היא כבר ראשית התיקון...

אחרי ההקדמה הזו נמשיך לחלק השני של התורה, בו הבעל שם טוב עצמו אומר שיש פעמים שצריך לדחות את המחשבה הזרה ואי אפשר להעלות אותה:

מחשבה בתפלה – אפרוח בביצה

ועל פי זה ביאר ש"ס דבכורות ד"ח ע"ב רצוצא דמית (ופירש רש"י אפרוח שמת בקליפתה) מהיכן נפיק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק.

הגמרא שואלת שאלת-תם, שהיום אף אחד לא היה שואל, מאיפה יוצאת רוחו של אפרוח שמת בביצה[מו] ומשיבה שהיא יוצאת מהיכן שנכנסה. גם לרבי נחמן, נינו של הבעל שם טוב, יש תורות בענין[מז] – ודאי גם בהשראת סבו – ומענין להשוות ביניהן.

וש"ס זה צריך ביאור, ואמר ע"פ ש"ס דברכות פרק הרואה, הרואה ביצים בחלום [תלויה בקשתו] וכו' נשתברו נעשית בקשתו, הרי כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה.

ביעא בארמית היא היא לשון תפלה ובקשה, בעיא-בעיא (אפשר להוסיף ל'ספר המנהגים' שלנו לאכול ביצה או חביתה לפני התפילה...). זהו ה'ראש' של כל פרק "הרואה" בפתרון חלומות – שמה שאתה רואה בחלום מתורגם בלא-מודע למילה ולמילה יש עוד משמעויות. זהו הקשר בין הלא-מודע לכוונה מן השמים – מן השמים מדברים אל הלא-מודע שלך, דרך שמו של החפץ שאתה רואה. אם הביצה שלמה – איני יודע מה יש בפנים, "תלויה בקשתו". זהו ממש החתול של שרדינגר, בדיוק המשל שלו לתיאורית הקוואנטים – כל זמן שהביצה שלמה האפרוח שבתוכה מת וחי יחד. בלשון חז"ל קוראים לכך "בקשתו תלויה" – זהו חוק האי-ודאות. שבירת הביצה היא "קריסת הגל" – הבקשה התממשה, הענין התברר ו"נעשית בקשתו".

בכל אופן, הוא יפרש כאן שהביצה היא תפלה והאפרוח שבתוכה הוא המחשבה הזרה שמגיעה לאדם, ולפי זה יבאר את הגמרא:

תיקון מידי

והענין שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלמה, אף מחשבה רעה וזרה כשבאה אל האדם היא באה כדי לתקנו ולהעלותו כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו אז כאילו דוחה והורג קומה שלמה.

אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה,

אם כן, יש בעצם שלש דרגות של עבודה: מה שכתוב בתניא, שתמיד דוחים את המחשבה הזרה – שהבינוני לא צריך לעשות את השיקול של 'לפעמים', אלא בפשטות דוחה הכל, "ולא תתורו"; יש את הצדיק הגמור, שמעלה הכל; יש מצב בינים, כמו בכל דבר – הממוצע המחבר, דרגה ממוצעת שדווקא דרכה אפשר להגיע מאתכפיא לאתהפכא. יש פה סימן והבחנה האם אני צריך לעבוד עבודת צדיקים או עבודת בינונים, לכן קטע זה הכי קריטי בכל התורה הזו.

איך יודעים איך להתייחס למחשבה?

ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה יתבונן האדם אם בשעה שבא המ"ז מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה, אז יראה לקרבה ולהעלותה,

קודם הוא אמר "לתקנה ולהעלותה", שתי מדרגות – בידוד המדה הגולמית והפנייתה כלפי מעלה – וכעת הוא משתמש בביטוי כפול חדש, "לקרבה ולהעלותה". בכל אופן, הסימן הוא האם "מיד" יש לאדם מחשבה של תיקון – אם ממש עם המחשבה יש גם 'רצפט', השראה כיצד לתקן ולהעלות אותה, סימן שרוצים שתעלה את המחשבה.

הווארט הזה קשור למשהו שאדמו"ר הזקן כותב במקום אחר, לא בתניא, כי "העצה היעוצה להתפלל בשמחה גדולה עד אין קץ, ואז ממילא יתפרדו כל פועלי און הם המחשבות זרות, כי גם אם יעלו ירדו ויפלו מיד כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה"[מח]. מי שבשמחה אין לו מחשבות זרות, ואם יש לו הן מיד מתמתקות. מחשבה אותיות בשמחה[מט] – אם אדם שמח הוא מתקן את כל המחשבות. שמחה היא השראה. חז"ל אומרים "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[נ] וגם "אין 'והיה' אלא לשון מיד"[נא] (הכל שייך ל"והיה", הצירוף של חדש תשרי, השביעי-החביב והמשובע בכל טוב) – מכאן אפשר ללמוד שאם אתה בשמחה אתה מקבל מיד את ההברקה-ההשראה מה עושים עם המחשבה. כשאדם שמח הוא יכול לתפוס גם את הצד השלילי, כמו שבחתונה אדם מחבק גם את שונאיו – מחבק את כולם ומעלה את כולם יחד אתו בשמחתו. זהו גם ווארט חזק, שעיקר התיקון, שכבר משתייך לכל אחד ואחד, הוא "עבדו את הוי' בשמחה" ואז "באו לפניו ברננה"[נב], "באבד רשעים רנה"[נג] – אם אתה עובד בשמחה כל הרשעים נעלמים ואוטומטית הכל עולה.

"הבא להורגך השכם להורגו"

אבל יש אפשרות שניה:

ואם לא יעלה מיד במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, אז רשות לדחות המחשבה ההיא כי הבא להורגך השכם כו'.

בתניא אין רק "רשות" לדחות את המחשבה המסוכנת, אלא חובה גמורה – מצות לא-תעשה דאורייתא של "ולא תתורו". המשל שם בתניא[נד] שמגיע לאדם בזמן שהוא מתפלל גוי שמדבר אתו כדי לבלבלו – צריך לעשות את עצמו כלא שומע, לא להתעסק אתו כלל רק להסיח דעת ממנו לגמרי ולהתחזק בכוונת התפלה. כאן, בכתר שם טוב, ישנן שתי אפשרויות – או שהגוי הגיע כדי שתקרב אותו לקדושה, או שבאמת הוא בא רק על מנת לבלבלך ואז יש לך רשות להורגו (כדין בא במחתרת). הבעל שם טוב מדבר לצדיק שאינו גמור, שיודע שהכי טוב להעלות את המחשבה הזרה, לא לדחות קומה שלמה שמציאות השי"ת נמצאת בה, אבל אם הוא לא מקבל מיד השראה איך להעלות את המחשבה הוא אומר לעצמו שבמקרה הזה יש נתינת רשות לדחות את המחשבה, הפעם איני חייב בעבודה זו של העלאת המחשבה, ואדרבא – עלי לדחותה. יש כאן תהליך מחשבתי – קודם יש לי רשות לדחות (איני חייב כעת לעבוד עבודת הצדיקים), ומיד אחר כך הופכת הרשות לחובה, שהרי "הבא להורגך השכם להורגו"[נה], פיקוח נפש.

ובזה יובן רצוצא דמית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת תפילה שנקרא ביצה, דמית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אותה, היכי נפיק רוחיה כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה,

הוא מפרש "דמית" לא מת מעצמו, אלא שאתה ממית אותו, והשאלה "היכי נפיק רוחיה" היא 'איך העזת להוציא את הרוח מאותה קומה שלמה?! מאיפה היתה לך החוצפה?!'.

ומשני מהיכא דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו כך נפיק, רשות לאדם לדחות המחשבה ולהוציא אותה וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק, ודפח"ח.

היות שלא באה לך מיד השראה איך להעלות ולתקן את המחשבה – כנראה לא היית מספיק בשמחה... – סימן שהמחשבה באה להרוג אותך ומותר לך להקדים ולהרוג אותה.

חזרה על הכוונה

סיום הדברים חוזר לסוגיא הראשונה, של קבלת עול מלכות שמים האמתית:

ופעם א' שאל השואל למורי זלה"ה אם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון: הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהא בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש ג"כ ניצוצות קדושות כנודע, וא"כ אם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה, לא יאמרם פעם שנית, רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי בשם מורי הבעש"ט זלה"ה ודפח"ח.

כאן הוא מגיע ל"המעשה הוא העיקר"[נו]. מישהו קרא קריאת שמע או התפלל, הדיבור היה בסדר, רק הכוונה לא, לכן – אומר הבעל שם טוב – כדי לתקן שיחזור על הכוונה. קודם הוא דבר על "מחשבה רעה" ו"מחשבה זרה", כעת הוא משתמש בביטוי חדש – "מחשבה חיצונית". ראשית התיבות של חיצונית זרה רעה הם חזר (שהוא גם הנוטריקון של חיצונית זרה) – ללמד שצריך לחזור, אבל רק במחשבה (מי שחוזר בדבור הוא חזיר...).

[לפי הלכה מעיקר הדין[נז] אם לא כיוון בברכה ראשונה בשמונה עשרה צריך לחזור, רק האחרונים כותבים[נח] שכיוון שבימינו סביר להניח שגם בפעם השניה הוא לא יכוון לכן בפועל לא יחזור.] זו דוגמא טובה למה שדברנו: הבעל שם טוב מסביר את פנימיות ההלכה. הטעם בנגלה הוא ירידת הדורות, אבל בפנימיות הסיבה לכך שלא חוזרים היא שמציאות ה' היתה גם במחשבה הראשונה.

הרבי רצה שנעסוק בעניני גאולה ומשיח[נט]. איך כל זה שייך לעניני גאולה ומשיח? הווארט ש-משיח אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים), כך מעלה את כל המחשבות של כולם. התיקון תלוי בכך שההשראה באה מיד – "משיח נאו", השראה נאו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• האמונה שה' נמצא בכל היא ראשית דרך הבעל שם טוב.
• "לית אתר פנוי מיניה" כולל גם מקומות נפשיים – המחשבות של האדם.
• קבלת עול מלכות שמים היא האמונה שה' נמצא גם היכן שנדמה שהוא לא נמצא.
• כל מחשבה היא "קומה שלמה" – דמות-אדם שצריך לקרב או לרחק.
• "מחשבה רעה" היא כעס על הזולת ו"מחשבה זרה" היא תאוה פסולה.
• בתיקון המחשבות מתמודדים עם שני ראשי הקליפה – עשו (רציחה) וישמעאל (ניאוף).
• יש לתקן את המחשבה למטה, בבידוד המדה הגולמית שלה והפשטתה מהלבושים הצואים (הבדלה), ואז להעלותה למעלה, בהכוונתה כלפי שמיא (המתקה).
• על האדם להיות רגיש למחשבותיו – אחרת הוא אטום וסתום ומלא שטויות.
• ה' נופח בנו בדרך פנים מחשבות טובות וטהורות ובדרך אחור מחשבות זרות.
• ה' נמצא בכל מחשבה בשלשה רבדים: בכך שהוא מהווה אותה (אלקות), בניצוץ הקדוש שבה (נשמות) ובכוונה לשמה נשלחה לאדם (עולמות).
• 'לחיות עם הסבות' היינו לעסוק בהעלאת העולמות.
• הבינוני מצווה לדחות את המחשבה שנוקשת בדלתו האחורית והצדיק צריך להעלותה.
• גם בעבודת הבינונים (אתכפיא) יש שאיפה לעבודת הצדיקים (אתהפכא).
• הכנעה ושפלות בשל המחשבה הזרה הן הכנה ראשונה לתיקונה (הבדלה) והעלאתה (המתקה).
• בינוני צריך לדחות-להרוג מחשבה זרה, צדיק גמור צריך להעלותה וצדיק שאינו גמור צריך לשקול בדעתו.
• אם מיד עם המחשבה הזרה עולה גם השראה לתיקונה – סימן שאפשר לתקן.
• השמחה היא מפתח טהרת המחשבה וההשראה המידית לתיקון מחשבות זרות.
• "המעשה הוא העיקר": מי שלא כוון צריך לחזור במחשבה על כוונתו (בלי לחזור בדיבור על המילים).
• בחיצוניות ההלכה היא בגלל ירידת הדורות והבעש"ט מגלה את הטעם הפנימי.
• "משיח נאו" הוא 'השראה נאו' כיצד לתקן בשמחה את כל המחשבות.