שבע נחמות

שבת עקב תשפ"ה – כפ"ח

המבנה הפנימי של שבע דנחמתא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אנו נמצאים בעיצומה של תקופת שבע דנחמתא, בה קוראים שבע הפטרות של נחמה, המכוונות כנגד שבע מדות הלב. למרות שיסוד ההקבלה הזו שייך להפטרות, הרי ההפטרות קשורות בקשור הדוק עם הפרשות שלהן – כפי שהדגיש הרבי מליובאוויטש – ובשיעור שלפנינו יש התבוננות יסודית בהקבלת שבע הפרשות דווקא לשבע מדות הלב.

אנחנו בשבת השניה של שבע דנחמתא[ב] – שבע השבתות מתשעה באב ועד ראש השנה[ג]. שבע השבתות הן כנגד שבע מדות הלב, ה'נולדות' מתוך שלש הפטרות הפורענות[ד], בסדר של "ברישא חשוכא והדר נהורא"[ה] (כאשר מתגלה ששלש הפטרות הפורענות לא היו אלא 'התבוננות' בתוך ספירות המוחין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שהכינה את התגלות הנחמה הגדולה בשבע המדות, "והנגלֹת לנו ולבנינו"[ו], כידוע מרבי הלל מפאריטש[ז] – "יוצר אור" במדות שביצירה, "אור המאיר לזולתו", מתוך "בורא חשך"[ח] שבעולם הבריאה, עולם השכל הנראה חשוך בהיותו "אור המאיר לעצמו"[ט]):

חסד וגבורה: ואתחנן-עקב

בפרשת ואתחנן קוראים את הפרשה הראשונה של קריאת שמע[י], בה מצות "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[יא], מצות האהבה. בשבת עקב, העוקבת אחריה, קוראים את הפרשה השניה של קריאת שמע, שאמנם גם בה כתוב "לאהבה את הוי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"[יב], אבל זה לא העיקר – זו פרשה של יראה, היא מתארת מה יקרה אם עושים את רצון ה' ומה יקרה אם ח"ו לא עושים את רצון ה' (כאשר – כדרך התורה שבכתב, שאין בה יעודים רוחניים[יג] – גם השכר וגם הענש הם בגשמיות העולם הזה). תודעת שכר וענש ככח מניע בקיום מצוות התורה היא בעיקר מצד היראה (ובחסידות כתוב[יד] שיראת הענש היא למטה גם מהיראה הנמוכה ביותר מצד הקדושה – יראה תתאה שהיא יראת המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה – והיא נובעת מקליפת נגה המעורבת טוב ורע, שהרי אינה אלא דאגת האדם לעצמו)[טו].

בפרט, כל פרשת ואתחנן מבטאת חסד (בסוד "חן וחסד"[טז]): התחנונים לה' – הדרגה העליונה של תפלה[יז] – באים מתוך אהבת ה', בסוד "לית פולחנא [תפלה] כפולחנא דרחימותא"[יח]. כל ההמשך הוא מתוך אהבת ה' לישראל עד לשיא של מתן תורה, "'יום חתונתו'[יט] זה מתן תורה"[כ] (בו גם מודגש "ועֹשה חסד לאלפים לאֹהבי"[כא]). אחר כך מגיעים לפרשת "שמע ישראל", סוד הזיווג של החתן והכלה, ה' וישראל, באהבה רבה בתענוגים. בהמשך מתוארים בחירת ה' וחשקו בנו "מאהבת הוי' אתכם"[כב]. הפרשה חותמת ב"היום לעשותם"[כג], עשיה מאהבה, "לשמה"[כד], "שלא על מנת לקבל פרס"[כה] (אלא שכאשר עושים מאהבה "סוף הכבוד [שמובנו אהבה[כו]] לבוא"[כז] – "למחר לקבל שכרם"[כח] – "כמים הפנים לפנים"[כט] של ה' ברוב אהבתו אלינו).

בפרשת עקב, באופן המובהק ביותר, מופיעה "פרשת היראה"[ל]. גם שם הפרשה, עקב, רומז לפסוק "עקב ענוה יראת הוי'"[לא] – העקב הוא יראה (בעוד הענוה היא אהבה[לב], כאשר הענו האמתי עובד את ה' מאהבה, עבודה לשמה, כנ"ל, "שלא על מנת לקבל פרס" ואף "על מנת שלא לקבל פרס"[לג], משום שאינו מחזיק טובה לעצמו כלל, ונדמה לו שכולם טובים ממנו, תוך כדי שהוא מלמד זכות על כלל ישראל מתוך אהבת ישראל). ובדרך רמז: עקב עולה אלהים-אלהים, שם הגבורה-היראה.

ורמז מובהק לאהבה והיראה שבשתי הפרשיות הללו: ואתחנן עקב עולה ג"פ אהבה יראה! בפרשת ואתחנן יש 118 פסוקים ובפרשת עקב 111, יחד 229 – אהבה יראה! יחד יש כאן ד"פ אהבה יראה, שהם כל אחת מהמלים אהבה יראה ברצוא ושוב (שהם גופא אהבה ויראה)!

תפארת: ראה

הפרשה השלישית, שהתחלנו לקרוא במנחה, "ראה", היא כנגד התפארת[לד] (האותיות המשותפות, רא-אר[לה], הן ר"ת אמונה-רחמים, שתי המדות העיקריות של התפארת[לו]).

בתחלת הפרשה יש את מצות בנין בית המקדש (ומשכן שילה, "אל המנוחה ואל הנחלה"[לז]), "לשכנו תדרשו"[לח]. בפשטות, על אף שנאמר "'וההוד' זה בית המקדש"[לט], בית המקדש הוא התפארת של עם ישראל (בחכמת הצירוף, צירוף ההוד, היו, הוא האור החוזר של צירוף התפארת, ויה[מ], וד"ל). בית המקדש נרמז בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית"[מא] – "אדם" היינו ישראל, "אתם קרויים אדם"[מב], ו"בית" היינו בית המקדש, עליו נאמר "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי"[מג], "ושבתי בבית הוי' לאֹרך ימים"[מד] (ועוד, בית המקדש שלמעלה הוא ברקיע זבול[מה], הרקיע של ספירת התפארת[מו], וממנו הוא יורד למטה לארץ, יחוד תפארת ומלכות).

פנימיות התפארת היא מדת הרחמים. בפרשת ראה מופיע פסוק הרחמים העיקרי, "ונתן לך רחמים ורחמך"[מז], והעיקר: מופיעה בה מצות הצדקה[מח], הביטוי העיקרי של מדת הרחמים[מט].

גם שלשת הרגלים המופיעים בפרשה – סוד "שלש רגלים תחג לי בשנה"[נ] – מכוונים כנגד המדות תפארת-חסד-גבורה, כאשר חסד וגבורה, פסח ושבועות, נכללים בתפארת, סוכות[נא], עיקר שמחת הרגל, "חג הסֻכֹת תעשה לך... ושמחת בחגך... שבעת ימים תחג להוי' אלהיך... והיית אך שמח"[נב].

גם מצות השחיטה לפי הלכות שחיטה – שהן הלכה למשה מסיני[נג] – מופיעה בפרשה (זביחה בגבולין תמורת הקרבה לגבוה במקדש), יחד עם חזרה על האזהרה לא לאכול דם[נד]. הטעם הפנימי של הלכות אלו הוא צער בעלי חיים[נה], מתוך מדת הרחמנות[נו] (כאשר הזהירות מאכילת דם היא הרחקה מהגבורות והכוונה להעלות בשחיטה ובאכילה את נפש כל חי היא מצד החסד, הכל בסוד התכללות הגבורה והחסד בתפארת הנוטה לימין, "לאכללא שמאלא בימינא"[נז]). פרשיה זו פותחת ב"כי ירחיב" – כאשר כוונת אכילת הבשר היא להרחיב את הדעת לעבודתו יתברך, מדת "תפארת גופא"[נח] ("ירחיב" הוא גילוי יסוד אמא, "רחובות הנהר", בתפארת ז"א[נט], וד"ל).

נצח והוד: שֹפטים-כי תצא

גם בסוף פרשת שֹפטים וגם בתחלת פרשת כי תצא יש יציאה למלחמה – שתי הפרשות האלה כנגד נצח והוד (הספירות בהן מאיר שם צבאות[ס]).

בפרט, בפרשת שפטים מתוארת מערכת המשפט, שהיא כח הניצוח על עם ישראל היושב בציון, "בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך"[סא]. הנצח הוא ראשית בנין המלכות[סב], לכן בה נמצאת פרשת המלך. גם ההבטחה לנביא כמשה בכל דור[סג] שייכת לנצח, שהרי משה במדות הלב מכוון כנגד הנצח[סד] והנצח הוא שרש הנבואה[סה] (וכיוצא בכך, כל השופטים הם 'שלוחי דמשה', הממנה את דייני ישראל, והוא גם מקור משפט המלך[סו]). בזכות מערכת משפט מתוקנת – בה פותחת ועל שמה נקראת הפרשה – יוצאים לקרב ומנצחים[סז], כפי שחותמת הפרשה.

פרשת כי תצא פותחת באשת יפת תאר – שיש בה הוד של יפי, "איהי בהוד"[סח], "אין אשה אלא ליפי"[סט], וגם אפשרות של "הודי נהפך עלי למשחית"[ע]. זו הפרשה שיש בה את הריכוז העיקרי של מצות התורה, ללמד שיסוד קיום מצוות מעשיות הוא מדת ההוד – להודות לה', מתוך קבלת עול ("איהי בהוד"), בשמחה ("בינה עד הוד אתפשטת"[עא]). גם סיום מחית עמלק, בסוף הפרשה, שייך לנצחון עד גמירא בהשמדת האויב, השייך דווקא להוד[עב].

יסוד: כי תבוא

פרשת כי תבוא – הביאה לארץ – היא כנגד היסוד (הבא אל המלכות, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[עג]).

בפרשת כי תבוא נמצאות הברכות הקללות, כי הן על הברית, כאשר כל המעמד בהר גרזים והר עיבל הוא הקמת הברית בעיר הברית, שכם, שנתנה ליוסף הצדיק, שומר הברית (ברכות וקללות אלו נזכרו בתחלת פרשת ראה[עד] ומופיעות בפועל בכי תבוא, סוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[עה]). בכח ה"צדיק יסוד עולם"[עו] להפוך את הקללות לברכות (כפי שמסופר[עז] על קריאת התורה של אדמו"ר הזקן בפרשה זו). במעמד זה מבאר משה את התורה "באר היטב"[עח], בשבעים לשון (סוד אחורי המלה "היטב", ה הי היט היטב)[עט], כפי שהמלאך גבריאל למד את יוסף הצדיק שבעים לשון[פ], כדי להאיר את התורה לשבעים אומות העולם (המהפכה הרביעית שביסוד, וד"ל).

מלכות: נצבים

התכלית היא להגיע לפרשת נצבים – כל עם ישראל נצב ביחד לפני ה', זו המלכות, כנסת ישראל (הכוללת בעצמה עשר ספירות, עשר מדרגות של עם ישראל)[פא]. המלה "נצבים" עצמה רומזת למלכות, בסוד "נצב מלך"[פב]. כתוב ש"היום" הוא "יומא דדינא רבא"[פג] ו"אתם נצבים היום כלכם"[פד] "עומדים וזכאים בדין"[פה], כבר משבת נצבים[פו] (השבת בה הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מברך בעצמו את החדש – חדש בנין המלכות, "מלך חדש"[פז] – תוך כדי שאנו קוראים את פרשת נצבים[פח]). בפרשה קוראים גם על הערבות בין כל נשמות ישראל[פט], המתחדשת כאן, עם הכניסה לארץ[צ] – אחדות של כנסת ישראל דווקא בארץ ישראל, שני מופעים עיקרים של המלכות.

פרשת התשובה שבפרשה[צא] מתחילה מתשובה תתאה, "תשוב ה תתאה"[צב], ספירת המלכות. גם מקום הבחירה שבפרשה – "ובחרת בחיים"[צג] – הוא המלכות (שנקראת רשוּת), שרש ה'אני' הבוחר בין טוב ורע (סוד "עץ הדעת טוב ורע"[צד] שבמלכות, כמבואר בקבלה[צה]). בנפש כח הבחירה הוא אמנם בדעת[צו], אבל שרש הבחירה שה' נותן לאדם – ה'חפש'-הרשות – הוא במלכות דווקא. במעמד בו "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם" מעניק לנו ה' את הבחירה החפשית[צז] (התנאי לשכר וענש).

שבע נחמות

אפשר להאריך עוד בהסבר של שבע הפרשות כנגד שבע מדות הלב. בכל אופן, יש שבע נחמות בשבע השבתות האלה. מתקנים בימים האלה את שבע המדות, עושים תשובה, ואז יש נחמה[צח]. בפירוש אומרים "נחמו נחמו"[צט], שתי נחמות – כנגד החסד והגבורה, שתי המדות העיקריות[ק] – אבל בעצם יש כאן שבע נחמות[קא] (ורמז: "כל הפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" עולה ו"פ "נחמו", כנגד שש הנחמות הראשונות, ועוד אין, ה"נחמו" השביעי[קב], שכנגד המלכות ש"לית לה מגרמה כלום"[קג]).

ולסיכום:

ועוד רמז לסיום: ואתחנן-חסד עקב-גבורה ראה-תפארת (עד כאן עולה 2262, אלדד פעמים מידד, הוי' אחד פעמים הוי' יחיד) שפטים-נצח כי תצא-הוד כי תבוא-יסוד נצבים-מלכות עולה 4592, 7 פעמים (ממוצע) 656, "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"[קד] – הפסוק העיקרי אותו אומרים בחדש אלול (ועד להושענא-רבה), חותם הפרק "לדוד הוי' אורי וישעי", תקופת שבע דנחמתא (כאשר מחמשה עשר באב, בו מתחילים לאחל "כתיבה וחתימה טובה"[קה], הכל הוא בגדר אלול[קו]).