יחוד "'לי' לשמי"

אור ל-ה' אדר תשפ״ו – רשימת הרב

קידוש ה' מתוך המקדש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת פרשת תרומה, כעלות המנחה, נמסר שיעור קצר לבחורים מישיבת ירושלים לצעירים (ועל פיו נרשמה רשימה זו במוצאי שבת). השיעור נגע בעבודת "'לי' לשמי" – יחוד קוב"ה ושכינתיה, ה' וכנסת ישראל, בבית המקדש. עמלק נלחם כנגד יחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים והכרתתו היא כדי לאפשר את היחוד הזה. תכלית כל עבודת ה', ששיאה במקדש, היא קידוש שם שמים בעולם כולו – לכך על יהודי להתמסר, עד כדי מסירות נפש (ובכל מאדו עליו לברוח מחילול השם). מכח המקדש זוכה כל אחד לחלקו בתורה, אותו עליו להאיר לכל באי עולם. שיעור קצר ויסודי הנוגע לכל פרשיות המשכן הנקראות בשבתות אלו וגם לעבודה המיוחדת של שבת זכור.

"'לי' לשמי" – יחוד קוב"ה ושכינתיה

‏‏"'ויקחו לי תרומה'. לי – לשמי"[ב].

"'ועשו לי מקדש'. ועשו לשמי בית קדושה"[ג].

וצריך להבין, מה מוסיף "לשמי" ל"לי"? הרי "לי" היינו לעצמותי (ואמרו חז"ל "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא"[ד], היינו ש"לי" הוא נצחי, בסוד "כל קדמון נצחי"[ה], בחינת "אני הוי' לא שניתי"[ו], "כי לא אדם הוא להנחם"[ז], דקאי על עצמותו יתברך ממש) ואילו "לשמי" הוא (רק) לשם שלי!

אכן, מבואר בחסידות[ח] ש"שמי" קאי על שכינת עזו יתברך, שהיא סוד כנסת ישראל, מקור נשמות עם ישראל. ופירוש "'לי' לשמי" הוא שעלינו להעלות את "שמי" – את עם ישראל – להתיחד עם "לי", עם קודשא בריך הוא. והוא על דרך "בכל דרכיך דעהו"[ט] – דע, קשר-יחד[י], את ה-ה תתאה של שם הוי' ב"ה, השכינה הקדושה, עם ה-ו של שם הוי' ב"ה, קודשא בריך הוא[יא].

והיינו יחוד אור אין סוף הממלא כל עלמין, סוד "פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'"[יב], כנסת ישראל (אור השכינה הקדושה), עם אור אין סוף הסובב על עלמין, אור ה' הקדוש ונבדל, עליו נאמר "לית אתר פנוי מיניה"[יג].

יחוד ו-ה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... בשם כל ישראל" – ובדרך של מלמטה למעלה, דע-הו, כנ"ל – הוא ענין מחית עמלק, עם-מלק[יד], שרצונו להפריד י-ה מ-וה, ועליו נאמר "כי יד על כס יה גו'"[טו], "אין השם שלם כו' עד שימחה זרעו של עמלק"[טז] (שעל כן קיום "ועשו לי מקדש" בא דווקא אחרי מחית זרעו של עמלק[יז]).

והנה, יחוד ו-ה של שם הוי' ב"ה כמשתקף ביחוד-זיווג שרשי נשמות ישראל הוא יחוד יעקב (ו) ורחל (ה), כרמוז בכך ש"'לי' לשמי" עולה יעקב-רחל, כאשר הערך הממוצע של כל אות ב"'לי' לשמי" הוא 70, כללות "כל נפש יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש"[יח] (כאשר רחל היא כללות ארבע נשותיו, כנודע[יט]) – "סוד הוי' ליראיו"[כ], וד"ל.

תכלית העבודה – פרסום שם ה'

ובעבודת השי"ת: "'לי לשמי'" בא ללמדנו שקיום רצון השי"ת באומרו "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש" – להיות "ושכנתי [שכינת עזו, חביון עז עצמותו ממש] בתוכם [שכינה בתחתונים[כא], כנסת ישראל למטה בארץ, נשמות בגופים]", דהיינו יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל, כנ"ל – צריך להיות "לשמי", כלומר לשם פרסום שמי בעולם.

על כל יהודי להדמות לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ה"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הראשון, ה"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" הראשון.

אברהם נקרא "נדיב"[כב], וממנו בא "כל איש אשר ידבנו לבו", "ידבנו" עולה חסד; "כל איש אשר ידבנו לבו" עולה חסד במילוי, חית סמך דלת, העולה גם נדיב במילוי, נון דלת יוד בית – הכל בבחינת "חסד לאברהם"[כג]. כל עבודת אברהם היתה לפרסם את שם ה' בעולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[כד] (גם ובעיקר על ידי החסד שלו, כידוע[כה]).

קידוש ה' במקדש

על כל יהודי לדעת ("ראשית דעת"[כו]) שתכלית המכוון של כל עבודת ה' שלנו (בלימוד התורה, קיום המצות ו"עבודה שבלב זו תפלה"[כז]) היא לקדש שם שמים – עבודה "לשמי".

וכידוע[כח], המצוה היחידה שתשאר לעתיד לבוא, שתתקיים בדרך ממילא גם כאשר "מצות בטלות לעתיד לבא"[כט], היא מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[ל], שהיא המצוה היחידה שנאמרה בלשון נפעל, כלומר קיום בדרך ממילא[לא], מתוך עצם 'הטבע היהודי'[לב], עצם נקודת היהדות, הירושה לנו מאברהם אבינו.

ובפרט, הוא פנימיות המכוון של מצות "ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם]" וההכנה אליה – "ויקחו לי תרומה": "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית הוי' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר הוי' אל בית אלהי יעקב ויֹרנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם"[לג]. היינו תכלית קידוש ה' של עם ישראל הבונים בית מקדש לה' לשמו יתברך, שיהיה "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[לד].

קידוש ה' לעומת חילול השם

והנה, ההפך מקידוש ה' הוא חילול השם ר"ל – "ולא תחללו את שם קדשי", שהוא ההפך מ"'לי' לשמי". חילול השם הוא העברה החמורה ביותר בתורה, כידוע בענין שלשה-ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש: "... אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת"[לה]. "טוב מאד"[לו] – "טוב מות"[לז]. יש מי שמת על קידוש ה' ויש מי שמת על חילול השם (היינו לכפר עליו). אשרי המת על קידוש ה', שהיא מיתה שכולה חיים נצחיים ("טוב מאד" כפשוטו, מאד ללא גבול).

המת על קידוש ה' אין הכוונה שמסתלק מן העולם הזה, אלא שבכל רגע של חייו בעלמא דין הוא 'מת' (כמו שאומרים היום, 'אני מת עליך') וגם קם לתחיה. והוא כמו משה רבינו, שמת ונולד מחדש באותו יום (ז' אדר)[לח], וכמו דוד מלכא משיחא שהוא "בר נפלא"[לט] (הנופל-מת וקם לתחיה בכל רגע מחדש). והוא ענין "אדם כי ימות באהל"[מ] – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה"[מא], כלומר, שלומד לשמה, לשם פרסום אלקותו יתברך בעולם, ובמסירות נפש (מסירות נפש של אברהם אבינו – שלא מחפש למות על קידוש ה', כרבי עקיבא[מב], אלא מתמסר למילוי השליחות גם אם יצטרך למות בשל כך – כמבואר בדא"ח[מג]).

והנה בבית המקדש תפקיד המנורה הוא להאיר את החוץ דוקא, "וכי לאורה הוא צריך כו'"[מד]. וכידוע בענין חלונות המקדש, "חלוני שקֻפים אטֻמים"[מה], העשויים להאיר מבפנים החוצה ("חלוני", סוד תיקון החילול על ידי שמאירים את החוץ, את החולין, שיהיו "חולין על טהרת הקדש"[מו], וד"ל).

היות שענין המקדש הוא להיות מקור כח ישראל לקדש שם שמים בעולם, אם ח"ו ישראל לא מקדשים את השם, אלא להפך, מחללים אותו, אין טעם בבית המקדש. אזי נחרב המקדש ובסוף ישראל גולים מארצם, תוספת חילול השם על חילול השם (כמפורש שהגלות היא חילול השם[מז]). והנה, "מרובה מדה טובה"[מח] – ככל שהיהודים בארץ מקדשים שם שמים (מתוך המקדש הרוחני של "ושכנתי בתוכם"[מט] – "בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל"[נ]) כך הם מעוררים את יהדות התפוצה לשוב ארצה, לצאת מהגלות ולעלות לציון ברנה[נא], ומכאן להאיר באור גדול החוצה לכל עמי הארצות – "כי מציון [דוקא] תצא תורה ודבר הוי' מירושלים [מקום המקדש]"[נב].

תורה ומקדש

ועוד בענין "'לי' לשמי": ידוע הרמז[נג] ש"תרומה" היינו תורה מ – תורה שנתנה לארבעים יום (ובסוד "בן ארבעים לבינה"[נד] – "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעין שנין"[נה]).

והנה, מ ימי נתינת התורה שבידינו, שנתנה למשה רבינו בארבעים יום האחרונים (בעליתו השלישית להר), מראש חדש אלול עד ליום הכפורים (שאז ירד מההר עם הלוחות השניים, שהם בבחינת "כפלים לתושיה"[נו] ביחס ללוחות הראשונים[נז]) מתחלקים ל-לי – ל יום מא' דר"ח אלול ועד סוף חדש אלול ו-י הימים הראשונים של חדש תשרי, עשרת ימי תשובה. והוא סוד "אני לדודי ודודי לי"[נח], כנודע[נט].

נמצא שתרומה היינו תורה לי – תורה לשמה, "לשמי" המתיחד עם "לי" ש"אינו זז לעולם" כנ"ל, "תורת חסד"[ס] שהיא תורה על מנת ללמד[סא] לכל באי עולם, לקדש שם שמים ברבים, תכלית בריאת אדם עלי ארץ, כאשר "אתם [ישראל] קרויים 'אדם' כו'"[סב]. תורה-לי היא בסוד "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"[סג], היינו ש"מאלפי זהב וכסף" שאנו נותנים לה' בתרומת המשכן-מקדש ה' נותן לנו "תורת פיך", גילוי האור כי הטוב הגנוז בתורה[סד].

וזהו "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך"[סה], שעל ידי בנין בית המקדש, הכח של עם ישראל לקדש שם שמים ברבים (להאיר את החוץ ואת הכי 'תחתון', לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים" דוקא) – "'לי' לשמי" – יזכה כל אחד ואחד מישראל לחלק המיוחד שלו בתורה, שעליו לחלוק עם כל באי עולם (תוך כדי התנהגות למופת בהתאם לחלקו בתורה, תורה לשון הוראה[סו], שיהיה "נאה דורש ונאה מקיים"[סז]), וכך לקדש את שמו יתברך בעולם.