1

בע"ה

התוועדות לזכות מ"מ גינזבורג

אור ל-ח' כסלו ס"ח – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שבוע טוב, לחיים לחיים! עכשיו אנחנו יושבים בסעודת מלוה מלכה, "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", דוד מלך ישראל חי וקים. מי שעשה עכשיו קידוש לבנה, גם אמרנו "דוד מלך ישראל חי וקים". לכן מן הראוי שנייחד את הדיבור עכשיו לענינו של דוד המלך.יש כמה ענינים הקשורים לדוד – דוד הוא קודם כל "מלך ישראל חי וקים", "מלכא משיחא", אבל העבודה המיוחדת של דוד באה לידי ביטוי בלשון הידוע שדוד הוא "נעים זמירות ישראל", לכן זה מאד מתאים שמנעימים את הערב עם נגינה, כי זה הענין של דוד המלך, וגם כשמשיח יבוא ויתגלה תיכף ומיד ממש הוא ודאי ינגן הרבה ניגונים, הרבה שירים, הרבה תפלות. דוד הוא המחבר של ספר תהלים, והוא בקש וגם נענה שכל המתפלל לה' מתוך התהלים – שאין מלים לתאר את גודל מעלת אמירת תהלים, כמו שהרבי הקודם מאריך בקובץ המכתבים המצורף לספר תהלים – אומר ומתפלל ושר זה נחשב לו כעיסוק בסוגיות העמוקות ביותר בתורה, אהלות ונגעים, כמו שחז"ל אומרים. בתוך תהלים עצמו דוד אומר על עצמו "ואני תפלה" – שאני בעצמי תפלה – לכן האר"י הקדוש בהקדמת עץ חיים כותב שהתפלה זה ענין של עלית המלכות ומלכות בכלל, בהתבסס (בין השאר) על הפסוק "ואני תפלה". זה גם דוד המלך, וגם ה"אני" של כל אחד – ה"אגו" זה המלכות. הרבי אומר שאם היינו זועקים "עד מתי" באמת, מכל הלב, ודאי משיח היה בא מזמן. אם כן, לגבי משיח יש ענין שצריך לחיות עם משיח, לדעת שהוא נמצא, וגם יש ענין לצעוק "עד מתי" – מתי נראה את ההתגלות? זה שחיים עם משיח מתוך ודאות מוחלטת שמשיח נמצא ורק צריך לפקוח עינים זה קשור עם מה שהרבי אומר שהמבצע העיקרי היום, על מנת לקבל משיח צדקנו, זה ללמוד סוגיות בתורה – תורת החסידות, תורת נשיא דורנו – המדברים מעניני גאולה ומשיח. התורה נצחית, למעלה מהזמן, וכשלומדים סוגיא בתורה חיים עכשיו – כל העוסק בתורת עולה כאילו מקריב עולה עכשיו (כידוע שיש דרגות בזה, משיחות הרבי) – תורה זה חי בהווה. תפלה זה בקשה לעתיד, על משהו שלא נמצא – לא רק שלא במציאות, אלא אפילו לא בהעלם שישנו במציאות, אלא העלם שאינו במציאות – ומבקשים "יהי רצון" חדש, בריאה יש מאין ואפס המוחלט, מה שרק בחיק הבורא יתברך. אם כן, בענין של משיח יש את התורה של משיח, שלפי התורה של משיח חיים עם משיח, שהוא חי וקים עכשיו – נמצא ממש, ורק צריך לפקוח עינים – ויש עדיין את התפלה על משיח. התורה של משיח זה משה רבינו, נשמת מלך המשיח ("הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"), אבל התפלה שמשיח יבוא ויתגלה זה הגוף של המשיח, זה דוד המלך. נשמת משיח זה משה רבינו והגוף של משיח זה דוד המלך, וכעת סעודתא דדוד מלכא משיחא – הסעודה היחידה שממנה ניזונית עצם הלוז, שרש תחית המתים. אם כן, שוב, באמונה ובבטחון שלנו במשיח נאו יש את התורה, שעושה מהדבר אקטואלי ומעשי ומציאותי וחי וקים לכל דבר, עכשיו ברגע הזה, אבל לא לשכוח שיש גם את התפלה, שהיא "יהי רצון". לכן אנחנו רוצים הערב לדבר על הממד הזה של התפלה, שהתפלה הכללית זה מה שהרבי אומר – צעקת "עד מתי" – תפלה שנוגעת לכל עם ישראל, נוגעת לשכינה בעצמה. כידוע בחסידות, בפרט ממורנו הבעל שם טוב – שיש ענין להזכירו בסעודת מלכה, הוא הנפש של דוד המלך – שאל לאדם להתפלל על צרכיו האישיים, אלא תמיד להתפלל על צרכי השכינתא בגלותא. השכינה בגלות, ואני ואתה וכל יהודי אבר מהשכינה, וצריך להכיר בכך וכשמתפללים על כל צרה שלא תבוא צריך לקשר זאת לכלל, ולא רק לכלל למטה אלא גם לכללות כל העולמות, השכינה הקדושה. גם השכינה-המלכות, כנסת ישראל, נקראת "ואני תפלה".

רבים שואלים מהי פעולת החסידות בפרט בדורנו – זה הנושא שלנו הערב. ידוע שיש ירידת הדורות, ויש רבים שחושבים שמה שפעם חסיד חב"ד היה לומד חסידות ומתבונן שעה ארוכה לפני התפלה ואחר כך מתפלל בדבקות עם נגינה חסידית, והתפלה היתה הולכת שעה ארוכה מאד וכו' – ולמי שכך מתפלל ועובד ה' קוראים בחסידות 'עובד' (רק כדי שנבין את משמעות הביטוי הזה: אצל המקובלים מי שמתפלל בכל כוונות האריז"ל נקרא 'מכוון' ומי שרק יודע את הספרים ולא משקיע כחות לעבוד עם זה בתפלה נקרא 'מקובל', ובחב"ד יש 'משכיל' בחסידות, שלומד בחסידות ויודע כל מה שכתוב, עד כמה שיד שכלו מגעת, אבל לא מקדיש את עתיו ל"עבודה שבלב זו תפלה", ה'מקובל' של המקובלים נקרא אצל החסידים 'משכיל', אבל מי שלא מסתפק בכך אלא משקיע בעיקר בעבודה שבלב, שלשם כך ניתנה תורת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, נקרא 'עובד', וזה לוקח זמן רב, כמו שגם חז"ל מספרים אודות החסידים הראשונים שהיו משקיעים תשע שעות כל יום לעבודת התפלה, שעה לפני כל תפלה, שעה משך התפלה, ושעה אחרי כל תפלה. יש שיחה שהרבי אומר ששאר ה-15 שעות היו לומדים – אז או שאתה לומד או שאתה מתפלל. תיכף נסביר שיש התכללות בין שני העמודים האלה) – ויש כאלה שאומרים שפעם היו ימים טובים לעבודת החסידות, שלומדים ומתבוננים ומתפללים באריכות, אבל היום 'חוטפים' את התפלה ולא רואים את העבודה של פעם, עד כדי כך שיש כאלו האומרים על סף יאוש שבדור שלנו זה לא כל כך שייך, יש ירידת הדורות, אז צריך ללמוד חסידות אבל הכל נשאר בשכל, ואחר כך מתפללים בקיצור, 20 דקות, חצי שעה, 40 דקות מקסימום. באמת זה פשוט מאד שהאיכות הפנימית של התפלה לא נמדדת בזמן. אי אפשר לומר שאחד שמתפלל חצי שעה לא התפלל בעבודה – תיכף נסביר זאת. חסידות חב"ד מדברת על פנימיות, לא על חיצוניות. להתייאש מעבודת התפלה זה להתייאש מצעקת "עד מתי" באמת מעומק הלב, והרבי אומר שזה דבר שמעכב את התגלות המשיח. כמו שאמרנו קודם – זה הגוף של המשיח, זה ה"דוד מלכא משיחא", ממד הגוף. הנשמה זה תורת הגאולה ומשיח, שמבחינת התורה המשיח נמצא כאן לכל דבר, גם בתוך גוף, אבל לראות את הגוף הזה זה תלוי בתפלה. מצד זה, אין לך דור שיותר זקוק לעבודת התפלה, ה"צעק לבם אל הוי'", צעקת "עד מתי", יותר מהדור שלנו. ממילא חייבים לומר שהיות שלא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו שיש לנו הכח והיכולת להתפלל להקב"ה את התפלה הרצויה והנחוצה כדי להביא להתגלות מלך המשיח בפועל ממש, לעיני בשר.

כמו שהקדמנו, התפלה היא עבודת המלכות. השאלה של עבודת החסידות, מה היא פועלת בדורנו, שואלים גם לגבי תיקון המדות – דבר שעליו דברנו לאחרונה, שגם כן, אל לנו להתייאש מתיקון המדות בפנימיות. התיקון של המדות בא לידי ביטוי כלפי מטה, בן אדם לחברו, כמו שהוסבר באריכות. ואילו, תיקון המלכות – התפלה – זה תיקון הנפש, הנפש זה דוד, בשאיפה וגעגועים והשתוקקות, הכל כלפי מעלה. חז"ל אומרים, וכך גם מובא בתניא, "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו". חסידים הראשונים היו מתפללים תשע שעות, אבל הלואי שאדם יתפלל עשרים וארבע שעות ביממה. בתניא "[הלואי ו]יתפלל אדם כל היום כולו" זו דרגת הבינוני הכי נעלית, שכל היום יש לו גילוי של אהוי"ר, עד שקשה להבחין בינו לבין הצדיק. זו הדרגה הכי גבוהה של הבינוני, והיות שעל כל אדם לשאוף להיות בינוני, אם כן עיקר השאיפה של כל אדם לפי חב"ד זה להיות מתפלל כל היום כולו. מה זאת אומרת? זה לאו דווקא תפלה בפה. אם דוד המלך אומר "ואני תפלה" – אני בעצמי, המציאות של ה'אני', זה תפלה – הוא מתכוון שמה שאני בפנימיותי, המודעות הכי פנימית ועצמית שלי, היא היא תפלה. וממילא, אם אני תפלה זאת אומרת שודאי אני מתפלל כל היום כולו – כל רגע שאני אני, אז אני תפלה, ואם אני אני עשרים וארבע שעות ביממה, אז אני תפלה עשרים וארבע שעות. מי זה ה'אני' של דוד, עצם התפלה? זה מדת השפלות, כידוע שדוד המלך הוא המלך-המלכות, אבל בפנימיותו הוא השפלות, כמו שהוא אומר על עצמו בפירוש – "והייתי שפל בעיני". מי שהוא בשפלות – זה קשור למצב תמידי של לב נשבר, שגם לא שולל שמחה, כמו שאדה"ז כותב בפכ"ו בתניא קדישא (שמתוך שברון לב מגיע ל"תשמיעני ששון ושמחה", וזה ה"מותר" של "בכל עצב יהיה מותר"), אבל אדמו"ר האמצעי כותב שלב נשבר זה יסוד התפלה וההתבוננות – ולא חלילה מנותק ממחשבת ה' (כי אם השפלות מנותקת ממחשבת ה' אז הוא ביאוש, ח"ו), אם הוא בשפלות ויודע שאבינו שבשמים תמיד נמצא איתי ומרחם עלי, זה בקבלה יחוד תפארת ומלכות, שכמה שאני יותר בשפלות אני זקוק ליותר רחמי שמים, ולכן עצם התפלה נקראת בחז"ל "רחמי". מי שמרגיש כמה זקוק לה' ולרחמיו ותלוי בו על כל נשימה ונשימה הוא מייחד בכל רגע רחמים ושפלות, אי אפשר להרגיש את נס הנשימה בכל רגע בלי שפלות ולב נשבר, אבל עם זה מרגיש שבכל רגע ורגע של החיים הקב"ה מנשים אותי, "ויפח באפיו נשמת חיים", וכך לגבי כל תנועת אבר, כנודע מהצדיקים תלמידי הבעל שם טוב על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה הוי'", שכל תנועת אצבע מביעה במוחש ובמודע את מדת הרחמים של ה', "הוי'". זה קשור גם לפרשה, התעוררות יעקב ש"וישק לרחל וישא את קולו ויבך" (רחל זה כנסת ישראל, מלכות). מי שהוא במצב של שפלות אמיתית, שפלות המקושרת לרחמי שמים, הוא כל הזמן מתפלל. זה נקרא שהוא כל הזמן נמצא בעבודה נפשית של "ואני תפלה". יש גם כן רמז מאד פשוט שהמלה "תפלה" בעצמה זה קרוב מאד למלה שפלה – הרבה פעמים יש חילוף אותיות ש-ת, שתי האותיות האחרונות (כמו שור-תור בארמית, ועוד הרבה מאד דוגמאות). ממילא תפלה זה כמו נפש שפלה. יש ענין להתפלל ממקום עמוק, "ממעמקים קראתיך הוי'", כדי להרגיש את השפלות ולעורר רחמים – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני".

מה שדברנו עכשיו זה בכללות, שבכללות עבודת התפלה זה כל הזמן. גם כאשר לומדים תורה – צריכה להיות התכללות של תפלה בתוך התורה, כמו שאמרנו – יש מאמר חשוב של הרבי על הפסוק "שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שכתוב שכאשר העולם היה צריך לגשם רשב"י פתח בפסוק זה (שיש לו ניגון חב"די, ואפשר לשיר זאת – אין זמן יותר מתאים לחוש זאת מאשר כשיושבים ביחד בסעודת דוד מלכא משיחא) וירדו גשמי ברכה. זה אפילו יותר מחוני המעגל, שעג עוגה, והיהצריך לווסת את המים – יותר מדי ופחות מדי, עד שהגיע למדה הנכונה – אבל אצל רשב"י רק פתח בתורה ומיד ירדו גשמי ברכה לפי המדה. הרבי מסביר שבתורת רשב"י כלולה עבודת התפלה – יש תפלה בתוך התורה. יכול להיות גם תורה בתוך תפלה, צריכה להיות התכללות של שניהם, אבל כשרשב"י אומר תורה הוא יכול לפעול רצון חדש, לברוא משהו חדש יש מאין. כמובן שיש קשר מיוחד, למה התורה הזאת דווקא על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", והדבר קשור לכך שהאריז"ל אומר (ואדה"ז כותב כך בסידור) שלפני התפלה כל אחד צריך לקבל על עצמו מ"ע של "ואהבת לרעך כמוך", ורק כך, כשהוא בנפש "שבת אחים גם יחד" עם כל ישראל, אז תמים יהיה לרצון, זה כמו קרבן תמים שאין בו שום מום. אם יש איזה בעיה, שנאה וטינה בלב אחד על חברו, אז יש מום והקרבן לא עולה לרצון. ככולנו יושבים יחד באהבה ואחוה אנו קרבן תמים שעולה לרצון, ורק ככה אנו פועלים "יהי רצון" – לברוא רצון חדש. זה נמצא בתוך תורת רשב"י, וממילא גם במי שהולך בדרכו של רשב"י, וכל החסידות זה ה"יתפרנסון מיניה" של תורת רשב"י. כמו שאמרנו, חשוב שהכל על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעשים שבת אחים גם יחד". כמו שאמרנו, מי שגם בתורה שלו מתפלל – בשפלות – ממילא הוא מתפלל "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו". אם אמרנו שהרבה פעמים כאשר מדברים על צדיק שיושב על התורה ועל העבודה, הרבה פעמים תורה זה תורה ועבודה זה תפלה, הרי צריך גם לעסוק במצוות מעשיות – לצאת לרחוב ולעשות מצוות – זה העמוד השלישי שעליו העולם עומד, "גמילות חסדים". אז כמו שאמרנו שיש "עבודה" בתוך לימוד התורה, יש גם "עבודה" ותפלה תוך כדי העיסוק של גמילות חסדים. כל השלוחים של הרבי, שמקיימים את השליחות ומקדישים המון זמן והמון אנרגיה נפשית לצאת ולקרב, וזה לא תמיד דבר קל בכלל, הדבר מצליח ביותר כאשר השליח (תוך כדי זה שקשור בנפש למשלח ביותר) מתפלל – זו דוגמה שאדם צריך כל הזמן להתפלל שה' יצליח דרכו. האב-טיפוס של שליח בתורה, כפי שכותב הרבי, זה אליעזר – "עבד אברהם אנכי" – והוא, תוך כדי שבמסירות מקיים את השליחות להביא אשה ליצחק, מתפלל. רבי פינחס מקוריץ כל הזמן היה מתפלל ברחוב את לשון תפלת אליעזר, "נחני בדרך אמת" – מבקש שה' יצליח דרכו. אם כן, מי שפועל במציאות, זה גם צריך להיות בלול כל הזמן בתפלה. גם כשאוכלים מתפללים – כתוב בשם גדולי החסידות להתפלל דברים פשוטים, שלא יזיק לי וכו', ויש גם תפלות יותר עמוקות, שנזכה לברר ניצוצות. כשאדם הולך לישון זה גם תפלה. אדם עובד ה' לא פוסק מלהתפלל שניה בחיים שלו. כלומר, עמוד העבודה הוא בעצם מתפשט וכולל בתוכו את הכל – נכנס גם לתחום עמוד התורה וגם לתחום עמוד הגמ"ח. לכן אפשר לומר, בדרך אפשר, שאם כי מקובל שהעמודים זה כנגד האבות, הרי כשהתפלה אומרת "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח" הרי עמוד העבודה הוא באמצע, והוא כולל ותומך את שני העמודים שמשני צדדיו. כל זה כדי לשבח את ה'עבודה', שהיא המלה הכוללת את הכל אצל חסיד בכלל וחסיד חב"ד בפרט, ובזמננו 'עבודה' זה תפלה – ויש תפלה גם בתורה וגם בגמ"ח, וכל מה שאני עושה צריך להיות מלווה תפלה, 'עבודה'. עמוד העבודה זה גם לוי, שרש"י כותב בפרשה על לדתו שהקב"ה לוה אותו בכ"ד מתנות כהונה, וכל מה שיהודי עושה צריך להיות מלווה ב"ועבד הלוי הוא" – ב'עבודה' – וזה מלוה את הכל.

עד כאן דברנו בכללות לגבי עבודת התפלה ו"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ואיך התפלה צריכה להיות כלולה, בזכות "שבת אחים גם יחד". כעת נתבונן קצת במוחין של התפלה. מחד אנו אומרים שהתפלה היא המלכות, אבל דווקא התפלה – במיוחד התפלה החב"דית – צריכה להיות כלולה עם חב"ד. גם כשדברנו על תיקון המדות יש שם מוחין, אבל עצם החב"ד אמור להאיר בעבודת התפלה. איך זה בדורנו בפרטיות? ידוע בחז"ל שסתם תפלה זה שמו"ע (אף שאדם כל הזמן צריך להתפלל), וחז"ל לומדים מהפסוקים איך צריך להיות סדר התפלה – לפתוח בשבחו של מקום, ואחר כך להגיע לעצם התפלה שהיא בקשת צרכיו, ובסוף הוא צריך לתת הודיה לקב"ה על כל מה שהוא גמל וגומל ויגמול אתנו תמיד. אם כן, לפי חז"ל התפלה בנויה משבח-בקשה-הודיה. אם אומרים שהתפלה צריכה להיות עבודה תמידית בלב, כל עוד הלב דופק והאף נושם, אז צריכה להיות תפלה כל נשימה וכל דופק בלב. אם כן, בכל רגע ובכל דופק של הלב, צריך לתת שבח לה' קודם כל, וצריך לבקש צרכיו שנית כל, וצריך לתת הודיה לה' כי טוב – "הטוב שמך ולך נאה להודות", כנוסח התפלה – שלישית כל. בשרש כתוב ששלשת העמודים האלה הם חב"ד, והיות שחב"ד הם למעלה מ"ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ", למעלה מהעולם שאנו חווים בתוך הזמן והמקום, אז גם ברור שהחב"ד האלה יכולים להאיר בעת ובעונה אחת ממש בכל רגע ורגע. יש סדר שכלי מופשט של שבח-בקשה-הודיה, אבל היות שכאן מדברים ממוחין בעצם, אז ברור שהחויה של המוחין האלה הוא למעלה מהזמן.

כשפונים לקב"ה בתפלה – הדבר הראשון, צריך לפנות לה' – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". יש לשון ידוע "בכל קראנו אליו", "'אליו' ולא למדותיו", צריך לפנות אל העצמות ממש, ולא לשום ספירה וכו', עד כדי כך שריבוי ידיעות וכוונות של קבלה, אם הנפש לא מזוככת, זה יכול גם לבלבל את הכוונה העיקרית, כמבואר באריכות מאדמו"ר האמצעי. לכן צריך להתפשט גם מכוונות של קבלה, שהם ספירות וענינים ופרצופים, וזה לא עצם ענין התפלה. עצם ענין התפלה זה "אליו ולא למדותיו", לפנות ישירות לעצמותו יתברך, בפרט אם מבקשים משיח (כמו שכתוב כאן על הדיסק של מענדי שמבקשים משיח), שהכל זה ענין של עצמות, אז ודאי וודאי שבנושא הזה אין מה להתעכב אצל הספירות העליונות, וצריך מיד לעקוף כל הפרצופים וכל העולמות ו'לירות' (כתוב שהתפלה היא ירי, כפי שיוסבר לקמן) על מנת לפגוע ישר בעצמותו יתברך ("ויפגע במקום", תקנת תפלת ערבית בפרשתנו), ולא לשום ספירה אחרת. לכן ידוע הנוסח בראשונים, שהרבי מביא תמיד, שהיות שהכוונות עלולות לבלבל, לכן צריך "לדעת זה התינוק אני מתפלל" – כמו שתינוק לא יודע כלום על שמות וספירות, ומתפלל רק לה', ותופס אותו בתמימות שלו, כך גם עלי להתפלל בדיוק אותו דבר. הרבי כותב בדבר מלכות שבמדרגה זו התינוק אפילו לא יודע שזה תמימות, ולזה אולי איני יכול להגיע. אני רוצה להגיע לתמימות הפשוטה של הילד, אבל הילד גם לא יודע שזה תמימות – אני מכוון לתמימות, אז זה כבר פחות ממנו. בכל אופן, צריך להתפלל "אליו ולא למדותיו".

בעומק, אם רוצים עכשיו להסביר מה זה שבח בקשה והודיה בכל תפלה ובכל רגע של תפלה, אז לכאורה השלב הראשון – שבח – זה הפוך מזה. אמרתי שהדבר הראשון זה להתפשט מכל הספירות ומכל המדות של ה', ולכוון רק לעצמות ממש, "אליו ולא למדותיו". אבל כתוב בחסידות שפעולת השבח זה ההיפך – אם אני רוצה שה' ירחם אלי, או ינהג עמי בחסד, אז אני משבח אותו כמה הוא רחמן או חסיד. כתוב בחסידות שאם מישהו כועס עלי, אבל אני אומר לו שמכיר אותו שנים והוא איש חסד שלא מתאים לו לכעוס, אם אני אומר זאת בכנות, מעומק הלב שלי, הדבר פועל שזה מיד הופך אותו מהכעס הזה, מהקפידא, ופתאום הוא מתגלה באמת כאיש חסד, שזה טבעו האמיתי. לכאורה, אם זה ההסבר של שבח, אז שבח זה בדיוק ההיפך מ"'אליו' ולא למדותיו", ששבח זה לקחת איזה מדה שאנימעונין עכשיו לעור, כמו חסד, ולשבח את הקב"ה במדת החסד. ואם זה כן אצלי, אז באמת זה פועל אצלו כביכול, כמו שפועל בין בני אדם, כך ה' קבע שיפעל גם אצלו, בבחירה החפשית של ה'. אם כן, צריך להבין ולהתעמק איך זה ששבח הוא לא רק לקחת מדה בודדת על פי קבלה, ספירה, ולשבח את ה' בספירה הזאת – צריך להיות איזה שבח שכן יכול להתייחס ולפגוע במקום עצמו, "ויפגע במקום" ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (כך חז"ל אומרים על "ויפגע במקום", שזה הולך על עצמותו יתברך).

נתחיל מהנקודה הזאת: ידוע שהרמב"ם קבע לנו לגבי ה' שאל לאדם ח"ו לחשוב שה' דומה לבשר ודם, שהרי אסור לייחס לקב"ה גוף או דמות הגוף (ובלשון הידוע "אינו גוף ולא כח בגוף", וכידוע הגימטריא מר"א אבולעפיא על לשון מקורית זו של הרמב"ם – כשלימד מו"נ לרמב"ם – ש"אינו גוף" = ו"פ הוי' = "ולא כח בגוף", וביחד זה יב צרופי שם הוי'). איך שלא יהיה, הפשט הוא העיקר, שהקב"ה "אינו גוף ולא כח בגוף". אבל בא הראב"ד ומשיג על הרמב"ם, בתחלת ה"יד", ואומר בלי להתבייש שהיו רבים וטובים מהרמב"ם שלמדו פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל שמתארים את הקב"ה בתארים של בשר ודם וקבלו את זה בפשטות, בלי להתפלסף – לא שהוא לא מסכים עם הרמב"ם, שלה' אין גוף ולא כח בגוף, אבל אומר שזה לא אפיקורסות, שילד קטן ותמים שחושב שה' הוא סבא טוב עם זקן לבן ארוך ומחייך הוא לא כופר בעיקר, היות שהיו רבים וטובים מהרמב"ם שכך דימו בתמימות שלהם. למה אמרנו את זה? בגלל שאם אני מתפלל "לדעת זה התינוק", שתכלית התמימות והתפלה שהיא פוגעת באמת בעצמות, ולא מתעכבת ולא נעצרת בספירות העליונות, ו"לדעת זה התינוק", זה לא מושלל שהתינוק יכול להתפלל ישירות לעצמותו יתברך וגם לחשוב שה' הוא 'אדם טוב'. אפילו בחסידות, בעומק שבעומק, כתוב במקומות רבים שמותר לומר על העצמות "עצם הטוב". אי אפשר לתאר את ה' בשום תואר, אבל לומר שה' הוא "עצם הטוב" ומתוך כך בא "טבע הטוב" ומתוך כך "טבע הטוב להיטיב" – את זה אפשר לומר. כלומר, אם אני משבח את הקב"ה שהוא "עצם הטוב", והיות שאתה "עצם הטוב" ראוי שתיטיב – כמו בראשית פרשת שבוע, "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", פנית יעקב לקב"ה – זה לא אומר שאני פונה לספירות בעולם האצילות. אני לא צריך להכיר בכלל שקיים עולם האצילות, ולא צריך להכיר בכלל שיש שם ספירות ופרצופים, אלא רק צריך להתייחס לקב"ה כ'אדם טוב', 'אדם טוב מאד', הכי טוב שיכול להיות. 'אדם טוב' זה לא הכינוי הנכון – איך באמת צריך להיות ה'ציור' של הקב"ה כשאני מתפלל? זה לא סתם אדם, אלא "אתם קרויים 'אדם'", זה יהודי טוב. במאמר של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" הרבי מביא מרשב"י עצמו במקום אחר ש"שבת אחים גם יחד" זה הקב"ה ועם ישראל. "למען אחי ורעי" זה היהודי והקב"ה, כמו שכתוב בהרבה מקומות – ה' הוא אח שלי. אני לא יהודי כל כך טוב, אבל הוא ודאי אח טוב ויהודי טוב. צריך לצייר שיש יהודי טוב שאני דופק אצלו בדלת ופורש שיח שהמשפחה גוועת ברעב, ואתה יהודי טוב ובעל אמצעים, אז תתן לי. ככה פונים לעצמות ה', כיהודי טוב. מי שיודע לפנות לקב"ה כיהודי טוב וכך לצייר אותו, הוא בעצם בן של ה', יהודי טוב = בן. בפולין קראו לצדיק "גוטער איד", יהודי טוב, אבל בעצם כל יהודי צריך להיות יהודי טוב וגם ה' הוא היהודי הכי טוב. לא צריך לצייר את ה' ממש, אבל אם יש לי ציור שכלפיו אני יכול לשפוך שיח. אם הקב"ה הוא משהו אבסטרקטי לחלוטין איני יכול להתפלל אליו. זה מה שמקשר את השבח והעצמות, שלא יעמדו בסתירה, וזה מצד מוחין דאבא – זה מח החכמה של התפלה. על החכמה כתוב "אין עוד מלבדו", זה "אחד האמת" כמו שאדה"ז כותב בפל"ה בתניא בשם הרב המגיד, שרק ספירת החכמה היא כלי לגילוי "אחד האמת" ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". ידוע בחסידות שחכמה זה ה-י של שם הוי', וגדולי הצדיקים אמרו ש-יוד זה לשון איד (יש ה"יוד הקדוש", היהודי הקדוש, אחד מגדולי הצדיקים של החסידות, שכאשר היה ילד קטן – "לדעת זה התינוק אני מתפלל" – שאל את הרבי בחיידר למה שני יודין זה אחרי זה הן שם ה' וכששתי נקודות זו למעלה מזו זה סוף פסוק? כמובן שהמלמד לא ידע מה לענות לו, אז הוא ענה בעצמו, כאשר 'צווי אידן' עומדים בשויון יש השראת השכינה, אבל כשיש יהודי למעלה ויהודי למטה זה סוף פסוק, נגמר הסיפור). אם כן, ה-י של שם הוי' זה הייד הקדוש – זה יהודי, וזה נקודה. מצד אחד הרבי הרש"ב מסביר שיש כעין תרתי דסתרי – נשיאת הפכים (ובכלל חסידות זה חוש בנשיאת הפכים) – באות י, שמחד היא נקודה, ונקודה זה מופשט מממדים, אבל בכל אופן מי שלומד שו"ע איך צריך לכתוב ס"ת אז ה-י זה מאד מדויקת וצריך להקפיד על ג הקוצין שבו. איך יכול להיות שמשהו הוא גם נקודה וגם עם ציור מדויק? זה הסוד של שבח העצמות עליו דברנו עכשיו. הציור זה היהודי, והציור של היהודי תופס בעצמות המופשטת, וזה רק חסיד שיש לו חוש בנשיאת הפכים יכול לחוש. אם כן, זה ה-י, זה השבח של התפלה התמידית, שכל הזמן יש איזה יהודי טוב בעצם – שהוא גם זמין ("לית אתר פנוי מיניה") וגם כל יכול – ואליו אני מתפלל. זה החכמה, וצריך הרבה חסידות בשביל זה – צריך להיות חסיד בשביל זה, החוש לנשיאת הפכים רק אצל חסיד, אבל זה גם דבר ששוה לכל נפש, עד כדי כך שזה צומח ("צמח שמו ומתחתיו יצמח") מ"לדעת זה התינוק".

הדבר השני זה בקשה, וזה עצם התפלה, לבקש. אבל אמרנו קודם שהבעל שם טוב אומר שלא צריך לבקש על עצמך, אלא על הכלל, על השכינה. עד כדי כך שבמקום אחד הבעל שם טוב כותב בצורה חריפה ביותר שמי שמבקש על עצמו, אז במקום לפתוח שערי תפלה בשמים, כדי להמשיך שפע וברכה, אז הוא חוסם את כל מה שהיה פתוח. ברגע שמבקש על עצמו ושוכח מהכלל חוסם את השערים בשמים, ר"ל. איך זה מסתדר עם הפשט? הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ומצות התפלה מן התורה להתפלל על חסרון אל ה' – לא לפנות ח"ו לשום מקור אחר, אלא יש רק כתובת אחת, ותתפלל אליו יתברך כשאתה צריך משהו. לכן גם בין גדולי החסידות היו שהדגישו מאד מאד שעל כל דבר גדול וקטן שחסר לך בחיים האישיים תפנה מיד אל ה' – אל תשכח שיש הקב"ה, יש כתובת. אז איך זה מסתדר? כדי שנבין איך זה מסתדר נאמר שיש כאן גם איזה צורך בחוש החסידי של נשיאת הפכים. כאן החוש הזה קשור לספירת הדעת.

אם אנחנו אמרנו שעצם התפלה זה השפלות, הלב נשבר, הזיקה לרחמי שמים על כל נשימה, על כל דופק, על כל תנועת אצבע, אבל המוחין זה שבח-בקשה-הודיה, ואמרנו שזה כנגד חב"ד. לפני שנתקדם הלאה נאמר שהסדר הוא חכמה-דעת-בינה – השבח זה החכמה, כנ"ל, הבקשה שהיא עצם ועיקר התפלה זה הדעת, ואילו ההודיה בסוף זה הבינה. בקבלה כתוב שחכמה זה עומק ראשית, זה העבר האין סופי הרחוק (שהכל כאן זה למעלה מהזמן, זה העבר האין סופי שבתוך הרגע או למעלה מהרגע הזה), ובינה זה עומק אחרית (לכן ברוב המקומות בזהר כתוב שהיא נקראת "עולם הבא" או "לעתיד לבא"), ואילו הדעת זה הרגע הזה, ההוה. ידוע שבשם הוי' ב"ה, שכאשר מתפללים ומזכירים את השם, יש שם הוי' דלתתא – שם הוי' שמהוה את העולמות, שצריך לכוון שהוא על שם הויה, שמהווה תמיד (וה-י זה על שם תמידות הפעולה, כמו "ככה יעשה איוב", בהוה מתמשך) – זה שם הוי' של ההשתלשלות. לפני יגהמ"ר – שעיקר התפלה, רחמי, זה לפנות לעורר אותם – יש שני שמות הוי', השני הוא של ההשתלשלות, אבל לפניו יש שם הוי' דלעילא, שבו הכוונה "היה הוה ויהיה כאחד ממש", כמבואר באריכות בדרושי החסידות. בשרש, מה שה' מהוה תמיד זה המדות – "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ" – אבל מה שהקב"ה היה-הוה-יהיה כאחד ממש זה כנגד החב"ד, ש"היה" זה החכמה ו"יהיה" זה הבינה ו"הוה" זה הדעת, והכל למעלה מהזמן, הכל ברגע אחד. לגבי התפלה, השבח זה על העבר, אבל הבקשה היא על ההוה – התפלה היא "חיי שעה" בחז"ל (לא כמו "חיי עולם" שבתורה), ו"חיי שעה" זה לא שבח או הודיה, אלא בקשה על מה שאני צריך ברגע זה. יתכן שאתמול לא הייתי צריך ומחר לא אצטרך, אבל כעת אני צריך ועל זה אני מבקש, וזה ה"חיי שעה", זה הדעת. ידוע הפירוש החסידי לתפלה קצרה בחז"ל, "צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה", שחסידות מסבירה ש"צרכי עמך מרובים" כי "דעתם קצרה", בגלל שאנחנו שרויים בקטנות הדעת. זה לא אומר שאם היינו שרויים בגדלות הדעת לא היו צרכים כלל, אלא שהצרכים לא היו כה מרובים – זה היה מתרכז במשיח, להוציא את השכינה מהגלות, לאקמא שכינתא מעפרא. אבל היות ש"דעתם קצרה" לכן "צרכי עמך מרובים". מה אני לומד מכאן? שהצרכים קשורים לדעת, שהדעת קובעת את הצרכים – לפי הדעת כך הצרכים. דעת בפנימיות זה יחוד. קודם אמרנו שאצל מקובלים קוראים למי שמתייגע בתפלות "מכוון" – כוונות האריז"ל הן "יחודים" (של ספירות, פרצופים וכו'). על ידי כל יחוד יש פו"ר, שפע שיורד משמים וארץ, כמו בין חתן וכלה. מה הכח בנפש ליחד יחודים (שזה לכוון כוונות, שזה פנימיות התפלה לפי תפיסת הקבלה)? זה בדעת, כי פנימיות הדעת זה יחוד. מה זה יחוד על פי חסידות? גם בחכמה עשינו יחוד – כל פעם שיש נשיאת הפכים זה יחוד, יחוד הכי עמוק שיכול להיות. אם אמרנו שעצמות זה יהודי טוב, זה יחוד. אבל בכל אופן, היות שיחוד זה הוא בעצמות, לפני הצמצום ו"לפני ולפנים" גם בתוך אוא"ס שלפנה"צ (שיש בו כמה וכמה מדרגות, כמבואר בחסידות, וכאן זה למעלה מהכל), לכן כאן זה נקודה – י – וזה עוד לא לבקש. מה זה עושה? זה מעורר את זה, כך ה' קבע בבחירתו החפשית – שאם יודעים לשבח אותי נכון זה מעורר את הדבר הזה. עכשיו שעוררתי את זה שה' הוא יהודי טוב, מה אני רוצה ממנו. כשבאים לבית המקדש אסור לבוא ביאה ריקנית – אסור להכנס בלי קרבן, בלי מסר, בלי בקשה. גם אצלי, כשאני הולך להתפלל, אם רק אזכה לשבח את העצמות אבל אין לי בקשה – זה על דרך ביאה ריקנית. אני חייב לבקש משהו. נחזור לבעיה – הבעיה היתה שהבעש"ט אומר שאסור לבקש עלי, אבל הפשט אומר שצריך דווקא לבקש עלי. איך יוצאים מהפלונטר הזה? רק אם נעשה יחוד, גם יחוד חסידי מובהק, שהפרט הוא הכלל והכלל הוא הפרט. יש כל מיני תפיסות במחשבת ישראל של ימינו לגלות ולחשוף ולהתבונן איך הפרט, שזה אני, צריך את הכלל וצריך לבטל את עצמי ל"כלל ישראל", אבל כמובן יש גם את הכיוון השני, ש"כלל ישראל" בלי "אני" זה חסר – כתוב שהתורה ניתנה רק כאשר כל נשמות ישראל, שהיו והווים ויהיו, נמצאים שם. צריך כל פרט, גם כשיבוא משיח, "לא ידח ממנו נדח", "ואתם תלוקטו לאחד אחד". אם פרט אחד חסר זה פוגע בכל הכלל, כידוע אצל הרבי לגבי כל עניני השלמות – ספר תורה בלי אות הוא פסול, חסרון שעל בארץ ישראל חסר, עם ישראל בלי כל יהודי הוא בעל מום. לכן ידוע שהפרט צריך את הכלל, אסור לפרוש מהציבור, והכלל צריך את הפרט. מי שהגיע לזה יכול לחשוב שהגיע למדרגה מאד גבוהה, אבל זה לא יחוד החסידות בתפלה, זה לא מוציא מהפלונטר של על מה מבקשים בכלל. הדרך היחידה לצאת היא רק להבין שלא רק "פרט הצריך לכלל" ו"כלל הצריך לפרט" אלא הפרט הוא הכלל והכלל הוא הפרט, ובלשון הבעל שם טוב – כאשר אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו. זה דורש מודעות, שאם אני בוכה על עצמי שחסר לי לחם או משהו אחר זה מותר ואפילו מצוה, אבל החסידות אומרת – כמו שכתוב לגבי השגחה פרטית, שעיקר החידוש של החסידות זה לא רק שה' משגיח על כל עלה וכל נמלה וכל תולעת, אלא שכל דבר שבעולם הוא כולל את כל תכלית הכוונה של כל בריאת העולם, הכל נוגע לתכלית הכוונה של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", הכל כלול והדוק כמקשה אחת ממש, בצורה ש"לית כל מוחא סביל דא", הקשר העצמי בין מה שקורה לפרט, מה שקורה לי, ואיך שזה נוגע לכל העולם כולו. זה דעת – עיקר הדעת, שזה היסוד של הבקשה, זה לדעת שהפרט הוא הכלל והכלל הוא הפרט, וממילא כל בקשה פרטית זה לאקמא שכינתא מעפרא, להקים את השכינה מעפר ולגאול את השכינה מהגלות ולהביא ולגלות את מלך המשיח. זה נקרא שדעתם כבר לא קצרה, אלא דעתם רחבה, ואז אם כי שיכולות להיות כל מיני בקשות – הכל סובב סביב נקודה אחת.

לפני שנעזוב את הדעת נאמר עוד משהו שקשור לחדש שלנו. אנו בחדש כסלו, חדש של גאולה, ומחר בערב יום הולדת ויום הילולא רבה של אדהאמ"צ, למחרת חג הגאולה שלו, בי"ט כסלו חג הגאולה של אדה"ז והילולא רבא של המגיד, ואחר כך חג החנוכה. אין חדש כל כך רווי ניסי שמן – כל תורת החסידות זה שמן, רזין דרזין דאורייתא, וגם חנוכה זה חג השמן – אין חדש כל כך גלוי ברזין דרזין דאורייתא ובגאולה ומשיח כחדש כסלו. ידוע שמזלו של חדש זה הוא קשת, ועל הפסוק "אשר לקחתי מיד האמרי בקשתי ובחרבי" מתרגים "בצלותי ובבעותי" – קשת לשון בקשה – לכן יש ריבוי דרושי דא"ח שבקשה, עיקר התפלה, זה סוד הקשת. קשת יורה חצים, שה' יקח אותם ליעד שלהם. קודם כל יורים אותם לכיוון מעלה, כמו שאמרנו קודם שהיעד ממנו מבקשים זה עצמות ה', אליו ולא למדותיו, ואחר כך יש בתוך זה גופא איזה כוונה שה' יפיק את הרצון-החסרון שלנו. כתוב שיש כמה פירושים בקשת, שזה בקשה, המזל של החדש הזה, והדבר העמוק ביותר (שהרבי מציין בדבר מלכות) הוא שקשת זה לשון היקש – דבר שמוקש ושוה אלי. בשבח אמרנו שהיהודי מוקש לקב"ה, אבל בבקשה עיקר ההיקש – שזה היחוד שהוא יסוד הבקשה, לבקש מה שצריך מה', לבקש שיתגלה מלך המשיח לעיני בשר ברגע הזה תיכף ומיד ממש – זה היחוד של הפרט והכלל, לא שאחד צריך את השני אלא שזה היינו הך, שזה החוש של נשיאת הפכים. ההיקש המוחלט, הקשת המוחלטת, בין כל פרט ופרט ובין כל מה שהפרט צריך לבין כלל ישראל, כנסת ישראל, השכינה הקדושה. ידוע שמשה רבינו הוא נשמה כללית – הוא גם נשמה חדשה, הוא הפנימיות-הנשמה של משיח – ולזכות למעין זה ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", שהשכינה תדבר מתוך גרונו בתפלה (שזה נקרא "תפלתי שגורה בפי"; יש שהשכינה מדברת מתוך הגרון בתורה, ויש שמדברת מתוך הגרון בתורה, ורחב"ד אמר ש"אם תפלתי שגורה בפי אני יודע שהיא מקובלת ואם לאו יודע אני שהיא מטורפת", אם אני מרגיש שלא אני מדבר זה מקובל), גילוי השכינה הוא הצורך של השכינה בתפלה זו. הביאו לרחב"ד שם של חולה שיתפלל עליו, 'פדיון' עם שם של חולה, והוא בכל מסירות נפשו התחיל להתפלל על יהודי זה ומיד ידע אם התפלה התקבלה או לא – אם התפלה שגורה בפיו מקובל ואם לא אז לא. מה הסימן? אם הוא הצליח לחבר את הפרט הזה לכלל, לציבור (והרי "צבור לא מת") אז "תפלתי שגורה בפי", כי הכלל זה השכינה עצמה. אם הצלחתי להשיק – כמו במי מקוה טהורים – את טפת הנשמה עליו התפלה לארבעים הסאה או למעין הנובע של המים החיים, אז ממילא תפלתי שגורה בפי ואני בטוח במאה אחוז שתפלתי התקבלה, ואם לאו – לאו. עד כאן הבקשה, שזה הדעת של התפלה – זה דבר ששייך לכל אחד ואחד.

אחרון אחרון חביב – ההודיה. זה העולם הבא של התפלה – אמרנו שזה הבינה של התפלה (הקשר בין הודיה לבינה פשוט, שהרי "בינה עד הוד אתפשטת" – בינה מתפשטת, באה לידי גילוי, מוצאת לעצמה ביטוי, בהוד, בהודיה). הודיה בעצם גורמת לסגירת מעגל – אמרנו שיסוד ושרש התפלה היה שפלות, והשפלות זה שאני לא יכול לעשות שום דבר לבד, לא יכול לנשום לבד, הלב ודאי לא דופק לבד, לא יכול להזיז את האצבע לבד. ודאי וודאי לא רק שאיני יכול, גם אם הייתי צדיק גמור, אבל איני צדיק גמור, ולא מגיע לי שום דבר בגלל המאזן השנתי שלי, שלא מזכה אותי בשולם כלום, לכן הכל זה רק רחמי שמים. על משה רבינו חז"ל דורשים "תחנונים ידבר רש" – זה תפלה בלי שום זכות, כמו שרש"י כותב בפשט הפסוק. אדם שמבקש רק מתנת חנם, בלי שום זכות, זה תחנונים – הדרגה הכי גבוהה של התפלה מבין עשר הלשונות, כמו שחז"ל אומרים – ומי מתפלל ככה? דווקא הכי צדיק מכולם, משה רבינו. כל הזמן משה רבינו זה "ראש בני ישראל" (ר"ת רבי), אבל ברגע שהוא מתפלל לה' הוא חוזר להיות רש – "'תחנונים ידבר רש' זה משה רבינו" – יותר עני מכולם, יותר מעני ויותר מדל, "ולרש אין כל". את הרש הזה צריך לגלות בראש השנה, ככתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה [ארץ ישראל, המקום שדוד המלך – שהוא התפלה – לא יכול לצאת ממנו, חייב להיות כאן כל הזמן] מרשית השנה ועד אחרית שנה", ו"כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה", זה סגירת מעגל, מ"רשה בתחלתה" ל"אחרית טוב" והודיה על "מתעשרת בסופה". ידוע בחסידות שהאחרית מתחילה מתקיעת שופר, שצד אחד צר – רש – וצד שני, ממנו יוצא הכל, הוא רחב, "מתעשרת בסופה", "אחרית טוב". זה לא לוקח זמן, אבל זה תהליך בנפש – תהליך בנפש גם יכול להיות למעלה מהזמן. עוד הפעם, התחלנו מה"רש", עצם השפלות, וכאשר מגיעים לאחרית (ה-א של אחרית נכנסת לרש והופכת אותו לראש, "ראש בני ישראל", משה רבינו, הרש המתפלל) יש הודיה. זה קורה בכל רגע. האלף זה פלא, אותו אלף שהרבי אומר להכניס לגולה כדי להפוך לגאולה – עם כל פירושיה, עד לשמן של התורה. הבינה זה להבין משהו.

לפי הסדר שאנו מסבירים זה חכמה-דעת-בינה, אבל לפי סדר חב"ד צריך להיות משהו בבינה שכשמו כן הוא – לשון בינים, כתוב שהבינה היא המח הבינוני – שהיא זאת שמבינה איך לתת ציור של יהודי לנקודה המופשטת של "אליו ולא למדותיו", וגם כן היא מבינה שצריך לעשות יחוד בין הפרט ובין הכלל. היא תופסת בשני הקצוות, גם מבינה איך צריך לצייר (ציור זה מצד הבינה, שניקודה הוא צירה) – היא מבינה דבר מתוך דבר, שגם בנקודה המופשטת ביותר צריך לתת ציור, ציור של יהודי, "נקודה המצוירת" – זה אמא עילאה. להבין שצריך לראות בתוך הפרט וצרכיו את הכלל כולו, ובצרכי הכלל כל פרט ופרט בפני עצמו, עם צרכיו הפרטיים, זה גם מצד הבינה – זה "תבונה", להבין שככה ראוי להיות. יש שמהו בבינה שהיא מעין ממוצע מחבר בין זה לזה. אם הבינה זה קשור להודיה של התפלה, ואם אמרנו קודם שההודיה של התפלה גם פועלת את סגירת המעגל מתחלת התפלה לסופה – "נעוץ תחלת בסופן וסופן בתחלתן" – יש כלל בחסידות שבהעלם זה נמצא גם בכל שלבי האמצע. בינה זה שמחת ההשגה-ההצלחה של משהו.

לפני שנמשיך זאת ננסה לומר משהו שאי אפשר לומר במלים בכלל (כמו שאדה"ז כותב כמה פעמים בתניא). אמרנו בהתחלה שאם אתה מתפלל אפילו עשרים דקות או חצי שעה שחרית, לאו דווקא שהתפלה שלך לא שוה, בפרט אם אתה טיפוס כזה שמתפלל כל היום. כדי להבין את זה נאמר ווארט של אדה"ז – ווארט ידוע על הפסוק "וזאת לפנים בישראל". קודם כל, למה חייבים לומר זאת? רואים שהרבי מתפלל עם הציבור. זו תפלה מהירה, אני אישית לא מחזיק מעמד, ויש הרבה שלא מחזיקים – לא שמכוונים יותר, אלא שהפה לא עובד כל כך מהר, בעיה טכנית בלבד. אז חייבים לומר שתפלה מהירה זה שוה הרבה מאד. יש מצוה להזכיר צדיקים במוצאי שבת, אצל היהודי הקדוש, רבי בונים מפשיסחא, ותלמידו הרבי מקוצק (שדרש "מנחם מענדל מנחם מענדל לג"ש" עם הצ"צ) – בקוצק התפלה היתה מאד קצרה, חמש דקות, אך כה מלאת עוצמה שכאשר סיים אותה כמעט התעלף מדי תפלה בתפלתו, כל כך היה בזעזוע והתרגשות שאי אפשר לתאר בכלל, שכמעט נפל והתמוטט לגמרי. ואיך הוא תאר את התפלה שלו? כמו שאמרנו קודם – שמתפלל לה' כמו שמדברים עם חבר, "למען אחי ורעי". דבר עם ה' כמו עם חבר, ובסוף כמעט נפל על הרצפה, אבל כל הסיפור לקח בדיוק 2 דקות. אם כן, ברור שאי אפשר למדוד את איכות התפלה לפי הזמן. ידוע שפעם הקוצקער שלח שלוחים לשאול שאלה בחסידות את הצ"צ, והשלוחים הגיעו לליובאוויטש, וכדרכם היו מתפללים בקיצור נמרץ, והחסידים של חב"ד, שלנו, לעגו להם, כי בחב"ד מתפללים בישוב הדעת וזה לוקח הרבה זמן. הצ"צ היה צריך להוציא פתח מיוחד לחסידים הגדולים של חב"ד שלא לזלזל בתפלתם. רואים אצל הרבי עצמו שמתפלל מהר, ואי אפשר לומר שזה בלי 'עבודה'. יש ווארט של אדה"ז על הפסוק במגלת רות "וזאת לפנים בישראל" – "זאת" זה עלית המלכות ("מי זאת עולה מן המדבר"), ו"זאת לפנים בישראל", פעם עלית המלכות היתה לפי הסדר, לפי סולם התפלה שלב אחרי שלב (כמו שקראנו בפרשה, סולם עם ארבע שליבות של עולמות אבי"ע בו עולים ויורדים כסדר), אבל היום זה נשמות לא מסודרות, והיום "ויפגע במקום" – יכול להיות שאתה פותח את הסידור ופתאום אומר "אדון עולם", שתי המלים הראשונות של התפלה, ומגיע במלים אלו לשיא, ששם אתה פוגע במקום, ואחר כך כל התפלה זה יחסית סתמי. אתה לא יודע מתי זה יקרה לך באמצע התפלה, ולא רק שאתה צריך להגיע לאצילות – זה לא משחק אצלנו, רוצים לפגוע בעצמות, ולא ידוע מתי זה יקרה כשאתה פותח את הסידור. עצמות לא מוגבל למקום, לחלק בתפלה, עד שרבי הלל אמר שאפשר להתפלל לפני התפלה ("מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפלה?"), ואז אמירת המלים אחר כך זה רק לקיים את המנהג. אם כן, זה כלל גדול, שאי אפשר לדעת מתי פוגעים – צריך רק לרצות לפגוע במקום.

עכשיו ננסה לומר ה שהתכוונו קודם: מתפללים, עומדים שמו"ע, אומרים את המילים. מה הדבר הכי גדול שאדם סתם כמונו יכול לצפות ולאחל לעצמו שיכוון? כמובן שאם אדם מחפש חויות זה כבר פוסל הכל, "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – הכסיל-הטפש רוצה חויות – לא מחפשים חויות, אבל בדיעבד, אחרי התפלה, מה יכול להיות הדבר הכי גדול אצל אנשים פשוטים כמונו, שרוצים שמשיח יתגלה. מה החויה הכי אמיתית שיכולה להיות? יש פסוק בירמיהו שממצה זאת – "מרחוק הוי' נראה לי". אפשר לראות את ה' רחוק-רחוק. מי שרואה את ה' קרוב-קרוב, זה מן הסתם לא זה. יש ביטוי היום שרואים את האור בקצה המנהרה – אני סוגר את העינים, עומד שמו"ע, הכי הכי גדול שיכול להיות זה שאני חווה את ה', וממילא אני חווה את הבקשה מתקיימת, היינו שאני רואה את המשיח (שזה הדבר שעליו אני מתפלל), רחוק רחוק, רואה את האור בקצה המנהרה. זה נקרא "מרחוק הוי' נראה לי". הכלי לזכות לחויה הזאת זה כל הזמן תנועה נפשית של הודיה, של שפלות והודיה. אמרנו שיש כאן מעגל סגור של "נעוץ סופן בתחלתן וכו'", וגם כל הזמן מלוה את כל השלבים שבאמצע. איך למשל אני יודע שהודיה זה לא רק בסוף? אחד הדברים שאומרים על תחלת התפלה זה "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" (כנגד חב"ד), ומתחילים את היום ב"מודה אני" ואת התפלה ב"הודו להוי' כי טוב" – יש הודיה בהתחלה ובאמצע ובסוף. על פי הלכה כשמתפללים, מהתחלה עד הסוף, צריך להניח תפלין דרש"י – מוחין דאמא, בינה עד הוד אתפשטת. בחכמה יש "לאסתכלא ביקרא דמלכא", אבל בבינה – שזה רוב הנשמות – הכי הרבה שאפשר להגיע כחוית דבקות בה' (הרי תפלה זה אמור להגיע לאיזו דרגה של דבקות בה') זה "מרחוק הוי' נראה לי". אבל "מרחוק הוי' נראה לי" הכוונה שאני רואה את כל מה שאני מבקש בדעת רחבה, את הרבי, את היעדים הכלליים ביחד עם מי שאני מתפלל אליו – הכל זה ביחד. לזכות זה תלוי בלווי ("ועבד הלוי הוא") של ההודיה על כל שלב ושלב של תהליך זה. עוד הפעם, אם אני מצליח לשבח – בדרך כלל משהו אמיתי זה בלי הרגשה עצמית, אבל בדרגה הנמוכה של נשמות של הדור שלנו אי אפשר לא להרגיש את עצמי, ואיך מתקנים את זה? עם הודיה כל הזמן. ההודיה התמידית מתקנת את הרגשת היש, שלהתפטר ממנה אי אפשר – כל הזמן לתקן את זה זה הודיה, וממילא זה מה שמלוה את התפלה מההתחלה עד הסוף.

עד כאן סכמנו פחות את היותר את עיקר הנקודות לגבי עבודת התפלה בזמננו, מה שנוגע לנו בפועל ממש. שנזכה גם להכיר את ה' כיהודי טוב, והעיקר לבקש את המשיח, וכמו שהרבי אמר שאם נבקש כמו שצריך זה כבר היה בא – אם היינו צועקים רק "עד מתי" אחד אמיתי – וכל הזמן להודות "אשרינו מה טוב חלקנו וגו'". כמו שאמרנו, מצד התורה, המשיח כבר נמצא ולא חסר כלום – אנו בימות המשיח לכל דבר, חיים נצחיים לכל יהודי ויהודי.

נגנו "הנה מה טוב וגו'" ו"אשרינו וכו'".

השלמות (בטלפון, בנסיעה חזרה) לשיעור זה ולקודמו:

להערב: בענין שה' הוא יהודי טוב. יש שלושה סימנים של יהודים – בישנים רחמנים וגומלי חסדים. להיות יהודי טוב זה להצטיין בשלושת הסימנים. לגבי סימנים ידוע שיש שתי דעות – אם זה משהו צדדי, שהעצם מתבטא דרכו, או שהסימן עושה את העצם. יותר נוטים לפסוק שסימן זה עצמי, מגדיר את העצם. אפשר לומר שהמחלוקת הזאת לגבי סימנים היא אם אפשר לייחס תארים עצמיים לה'. אם סימן זה עצמי – אפשר. לגבי הקב"ה, הוא גם בישן רחמן וגומל חסדים. רחמן וגומ"ח זה מובן, מה זה בישן? שאוהב להלביש נסים בטבע. אז גם כשאני מתייחס אליו כיהודי טוב הכלל – יש יוצא מהכלל, שה' עושה נס גלוי, אבל הכלל – זה לפנות אל ה' בידיעה שהוא בישן, ולכן לכוון שה"יהי רצון" חדש יתלבש בדרך הטבע, שבשביל זה ה' ברא את הטבע. כל הטבע זה הלבוש של ה', כדי שלא יהיה ערום. "את צנועים חכמה" – דווקא בביישנות יש משהו שמתייחס לעצם הבישנות, ה-י המצוירת.

השיעור הזה מתקשר לשיעור הקודם, זה המלכות שלו. במיוחד זה מתקשר ליסוד – היסוד זה עדינות המגע והתנועה וכאן זה כאילו של תגובה של "אל אישך תשוקתך" מלמטה. נעשה את ההשלמות של השיעור הקודם, נגיע להבין יותר טוב את עצם המגע בין היסוד של המדות לעבודת המלכות.

ביחס לשיעור הקודם – עד פירוט המדות הכל בסדר, וכעת מתחילים לפרט:

עוד לפני החסד. לגבי תיקון המדות של החסידות יש שני דברים שצריך לצטט – שניהם ודאי מצוטטים בספרים שלנו – אחד מה שהרבי רש"ב אומר שהמוסר מתייחס לכחות הנפש והחסידות לחושי הנפש. וכמו שרבי הלל מביא בשם ר"ז זעזמיר שחושי הנפש זה ז' תקוני גלגלתא, ובעיקר זה החפץ – התלבשות התענוג ברצון העל-מודע של הכתר של הנפש. אז תיקון המדות זה תיקון ז"ת דעתיק המתלבשים בג"ר דאריך, כאשר השביעי, החוטמא, זה התפלה – "לבעל החטם אני מתפלל". המלה 'חוש' זה קשר והתלבשות – קשר בין הז"ת דעתיק והגלגלתא דאריך, מקור הרצון. המדות האלה, שנקראו ימות עולם, מתגלים בתוך המדות דז"א, זה תיקון המדות לפי החסידות. את זה אין בכלל במוסר, שמתייחס רק למדות בפני עצמן – זעיר אנפין, התייחסות של קוצר רוח, ולא של אורך רוח. יש עוד הקדמה – היום יום של ז' כסלו, "חכמת המוסר – מיאוס החומר. חכמת החקירה – יוקר הצורה-המושכלות, חכמת החסידות – הגברת הצורה על החומר עד שהכל נעשה דבר אחד אשר לא ימצא ראש וסוף". זה ענין העדינות – עדינות החומר זה הגברת הצורה על החומר, לא בשביל לכפות אותו ולדכא אותו אלא בשביל לעשות שלא ימצא ראש וסוף. אמרנו ששרש העידון זה בחכמה – החכמה נקראת עדן – זה כמו אספקלריא המאירה, להאיר את ז"ת דעתיק, מדות הלב, דרך שיקוף החכמה, ה"עדן". לחבר את שני הדברים האלה יחד: דווקא כשז' תקוני גלגלתא מאירים דרך בטול החכמה למדות הלב אז יכול להיות הגברת הצורה על החומר.

חסד: חוש זה מלשון חיש מהר, זה קשור לאברהם – איש החסד, "וימהר אברהם", "וירץ אברהם". הביטוי הוא "זריזותיה דאברהם" שעומדת לנו. כשהוא רץ למלאכים להכניס אותם הביתה זה גם בהיותו כואב ביום השלישי למילה, כלומר זה משהו עצמי. בתחלת כש"ט מביא ל"שומר מצוה לא ידע דבר רגע" ראיה דווקא מיעקב, "ואביו שמר את הדבר", אבל גם אברהם "שומר מצוה" – מחכה על פתח הבית לאורחים. מה ההבדל? פשוט ש"שומר מצוה" של אברהם זה מתי יזדמן לידו עכשיו, עומד מוכן ומזומן ברגע הזה ורק מחפש את האורח (הלעו"ז של אריה של המרכבה, שרק מחפש את הטרף, כך אברהם רק מחפש את האורח), לקפוץ עליו ולהכניס אותו הביתה. זה "שומר מצוה" שהיא תכונה אופיינית לאהבת ישראל. חוץ מזה שכאשר פוגש יהודי ברחוב ומיד רוצה לרוץ אליו לנשק אותו, אז גם כשהוא לא רואה אף אחד – כמו אברהם – הוא רוצה מישהו בשביל לרוץ אליו ולחבק אותו ולהכניס אותו הביתה. זה 'חוש' מלשון חיש מהר, "זריזותיה דאברהם". הדבר הכי מהיר בעולם זה אור, "אברהם התחיל להאיר", וגם "אהבת ישראל" עולה אהבה פעמים חכמה – שרש מהירות האור בחכמה. בס"י החכמה היא מתנת החסד. זה שזה ראשית התיקון כי היא הספירה הראשונה לקבל את הבטול מהחכמה.

עוד נקודה: מי שיש לו חוש באהבת ישראל זה חוש ב... – שרש חשב, תיקון המחשבה, "חושב טוב". מחשבה זה גם מצד החכמה, כמו "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשןי לעלמין".

חש לענין החסד זה חיבוק-נישוק – ראש שרש חבק, ובנשק ה-נ נופלת, אז עיקר השרש זה שק. אם הוא רץ על מנת לחבק ולנשק שהלעו"ז זה ריצת לבן לחבק ולנשק את יעקב בפרשה – הכל מתוך רצון להוציא ממנו איזה יהלום), אז רץ-חבק-נשק ר"ת "רחש לבי דבר טוב" – זה מה שאמרנו שמטעמי דרך ארץ ונימוס זה בלב, ולא עושים את זה דווקא בפועל כל הזמן, אבל זה כל הזמן רוחש ומתרחש בלב.

גבורה: כתבנו באיזה מקום ש-רגישות = התבוננות. היות שרגישות-גבורה זה בצד שמאל זה מקבל בבינה. להיות רגיש, לפתח את הרגישות שלא לפגוע בזולת, בין כל דרכי החסידות – באמת ההתבוננות היא עיקר, לפי עבודת ההתבוננות האדם קונה בנפש רגישות, כמו שאמרנו קודם שהחכמה קשורה לאהבה מצד הטבע, מצד העצם (גם אהבה, כמובן, נולדה מתוך הרחם של האם – לשון רחימו – אבל מצד הטבע החסיד זה חסד-י, חכמה, ואילו הרגישות זה ענף הבינה, והרמז כנ"ל). רגש ורגישות זה משרש רגש, ובלשה"ק זה – "בית אלהים נהלך ברגש" או "למה רגשו גוים" – זה לשון קיבוץ והתחברות. לכן – את זה ודאי אפשר לכתוב בפנים – כמו שהתבוננות קשורה לפיתוח הרגישות, אז אולי עוד יותר התוועדות חסידית. מכל דרכי החסידות, להתוועד זה גם דורש רגישות – כמו שצריך לגזור את הצפרניים – וזה גם מפתח. אם ההתוועדות היא אמיתית היא מפתחת את הרגישות אחד לשני. כסניף לפשט הזה, כמו ששואלים מה קרה לתיקון המדות בדורנו מה קרה לעבודת התפלה בדור שלנו, אז גם שואלים מה קרה להתוועדות החסידית בדור שלנו – זה גם כאילו נפל ואבד את הטעם והגשמאק שלו. התירוץ בזה הוא שמה שעכשיו לומדים על תיקון המדות אמור להחיות מחדש את כל המוסד של התוועדות חסידית, בגלל שהנושאים האלה הם הם הנושאים שצריך לדבר עליהם בהתוועדות חסידית – כל שש המדות האלה, בנוסף לתפלה שהוספנו הערב. לקנות רגישות ולדבר מתוך הרגישות הזו על כל הנושאים של תיקון המדות. זה מה שההתוועדות החסידית היתה אמורה להיות מתחלה. זה שיש למשל סיפורי צדיקים זה בשביל להמחיש, וזה שיש ניגונים זה בשביל להכניס את זה לתוך הלב, להחדיר את זה פנימה. זה מה שאמור להיות מתחלה, והיום כדי להחיות זאת צריך שזה יהיה נושאי ההתוועדות.

עוד נקודה חשובה מאד, אם כבר מדברים על התוועדות. התוועדות, אחרי שגוזרים את הצפרנים, זה קצת להוכיח אחד את השני. ב"דברי אהבה וחסד", בין איש ואשה, התוכחה היא בונה – תוך אהבה – ורבי עקיבא אומר "תמה אני אם יש מי שיכול להוכיח בדור שלנו". בכל דור צריכים לומר שאולי בדור שלנו היה אפשר להוכיח, אבל בדור שלנו יש כבר ירידת הדורות – זה ביטוי של רבי עקיבא לכל דור. הרי יש בכל זאת מצות התורה, הלכות תוכחה בשו"ע, תוכחה בדרך החסידות – אז מה שזה אומר, כמו שבחסד חוש זה לשון חיש, כך בגבורה זה לשון חש-שתיקה, זה התודעה של "מלה בסלע משתוקא בתרין", שראשית הרגישות לזולת זה שכל מה שלא אומר לזולת, שבח או הפוך (במיוחד אם אשתך במצב שהיא תפגע, לא משנה מה תאמר לה היא תפגע, במיוחד כשאתה לא יודע לדבר, לכן מוטב שתשתוק). לעומת זאת, יש שתיקה מהצד השני לגמרי, שהשתיקה פוגעת ומרגיזה – אתה לא מוכן לדבר איתי? (כמו בסרט שראינו מחומש – זה היה החלק הכי טפשי בסרט, מצד המתנחלים, מתנחל ממש מטומטם שצועק ככה, במקום ללכת לשרוף לו את האוטו – לעשות משהו מועיל – הוא רודף אחריו ושואל אם לא מוכן לדבר איתו, וההוא שותק בגבורה). בכל אופן יש נושא של תיקון המדות שמאד קשור לשתיקה – זה ודאי שייך פה, בגבורה, שיש שתיקה מתוך רגישות. שאתה צריך לדעת מתי לשתוק – מתי אמרו "שתיקותא בתרין". כלומר, יש בשתיקה כאן יש ממד של אתכפיא, כמו "תענית דיבור" בקטן מאד. רואים שאם אברהם הוא החיש והחוש של החסד, של אהבת ישראל, אז יצחק ורבקה הם צריכים להיות הדוגמה של רגישות של בני זוג. אפשר לחפש הרבה דברים, אבל אחד הדברים הבולטים שלא דברו יותר מדי אחד עם השני. כשרבקה שמעה שיצחק הולך לברך את עשו לא צועקת עליו "גרש וגו'", אלא שותקת ועושה מאחורי הגב מה שצריך. אפשר לפרש את זה בכל מיני אופנים – וזה גם שונה מאברהם ושרה, כי יצחק כבר אמר את המלה שלו ושלח את עשו להביא לו מטעמים – אבל לפי החוש יש הרבה רגישות כאן של שתיקה. זה כמו הסיפור על היהודי הקדוש של הזוג ששתקו ונראו כמו אדם וחוה בגן עדן, שכל הקשר של האהבה בא לידי ביטוי על ידי שתיקה כאשר כל אחד עסוק בענין שלו, לכאורה. זה גם איזו דוגמה מאד עמוקה של רגישות שבאה לידי ביטוי על ידי שתיקה. כלומר, כמו בחינוך, יש שמאשימים את ההורה שלא דואג להעיר לבן שלו – כמו דוד שלא הוכיח את בניו, ושמואל – ויש לפעמים שכן צריך לא להעיר. זה ודאי חכמה מאד מאד עמוקה מתי דווקא צריך לא להעיר בכלל. לכן אמרנו שבגבורה צריך הרבה חכמה, שעל יצחק כתוב "בן חכם ישמח אב".

תפארת: קודם כל יש פה כלל, שלא רק הגבורה זה בעיקר כלפי הזולת, אלא כל תיקון המדות – בפרט מה ששייך לדור שלנו – זה כלפי מטה, כלפי הזולת, לכן תמיד הדוגמה העיקרית זה האיש כלפי האשה, כמו בגן עדן שהיה חסרון באהבה בין אדם לחוה. למשל, שמה אדם כן היה צריך להסביר לחוה, בלי לשתוק, לגבי הציווי. עיקר הרחמים זה על אשתו, כמו שאומר רבי נחמן, ועיקר עשית הטובה (בנצח) זה לאשתך, ועיקר ההודיה זה להודות לאשתך, ועיקר היסוד זה העדינות ביחס לאישות, כדלקמן. הכל איש לגבי אשתו. אחר כל המלכות זה האשה בעצמה, "ואני תפלה".

ברחמים, אמרנו שמה שמאפיין את הרחמים ביחס לחסד, שהחסד זה אהבה טבעית וברחמים יש "רחמי", פניה כלפי שמיא של "התעוררות רחמים רבים" (צריך להוסיף את הביטוי). זה הסוד של "וישא את קולו ויבך". "וישק יעקב לרחל" זו התנועה של אהבה, כפי שהסברנו שאני מתאהב בכל אחד ורץ ומנשק (וכאן זה היה בפועל ממש, בלי להתאפק), ואחר כך "וישא את קולו יבך" זה רחמים. רש"י כותב בשם חז"ל שעיקר הרחמים זה על זה שלא תזכה להקבר לידו. היות שהדעת זה פנימיות התפארת, והיום הסברנו שדעת קשור ל"שבת אחים גם יחד" (לא גמרנו להסביר), אז החסרון שבכה עליו – המסכנות – שלא תזכה להיות ביחד איתו, להקבר אצלו. אם כן, יש פה קשר – כמו שגם אמרנו – בין התפארת למה שעתיד להיות אצלנו עבודת התפלה, שזה רחמי, יחוד הרחמים והשפלות.

שפלות מעוררת רחמים, שזה החן – כמו "תחנונים ידבר רש", לשון חן. רש ר"ת רחמים-שפלות. שפלות מעוררת רחמים = חן פעמים לה ("חן חן לה").

שפלות = עת רצון.

במדת החסד אין ענין כל כך של אהבת עצמו, זה יותר מצד הקליפה, אבל רחמים יש כן לרחם על עצמך. גם כן, יש את זה בקדושה ויש את הלעו"ז, אבל רחמים – היות שזה מתייחס לנקודת המסכנות האמיתית, מה שהנפש האלקית ירדה פלאים, מאגרא רמה לבירא עמיקתא, אז כתוב בתניא שצריך לרחם על הנפש האלקית שלך, שהיא בחינת "שכינתא בגלותא". היות שהנפש האלקית היא האשת יפת תאר, לפי אדה"ז בלקו"ת, זה גם כן רחמים על האשה. אהבה, אפילו אהבת ישראל, בלי רחמים על הנפש האלקי של הזולת זה יותר "אהבת הבריות". היות שאברהם הוא "בהבראם", קשור לבריאה, הוא גם תופס כל אחד כבריה – הוא לא צריך בשביל זה שום מעלה, רק שהוא בריה, כמו שכתוב גם על אהרן (במדת האהבה) "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". באהבה הטבעית יש בעיקר הרגשה של אהבת הבריות, רק שאם אתה יהודי אתה הבריה המעולה ביותר שהקב"ה ברא. אבל מדת הרחמים מבחינה ממש בעצם הנפש האלקית, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש" שירדה מאגרא רמא לבירא עמיקתא. בארמית ברא זה גם בן – יש כאן שנברא להיות בן. יש בן שהוא "חלק אלוה ממעל ממש".  לפי זה אפשר להסביר את כל החג"ת – יש כאן משהו כללי ב'חוש', שלא אמרנו, שזה כמו החושים הפשוטים, ראיה ושמיעה וכו'. במדות, החושים של המדות זה חושים בתוך המדה, כאילו שיש במדה ראיה או שמיעה או טעם – שאחד החושים בא לידי ביטוי בתוך המדה. באהבה זה חוש הראיה, כמובן, שייך לחכמה. "וירא אברהם והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם" – לפני שהוא רץ הוא רואה אותם. זה גם "רחש לבי דבר טוב" – לפני שרצים רואים, בפנים. ברגישות, שזה גבורה, זה בעיקר חוש השמיעה – בינה והתבוננות, השמיעה הפנימית מה עלול לפגוע בזולת זה חוש שמע, לא רואים את זה. אדרבה, בדרך כלל הזולת מסתיר את נקודות התורפה שלו, מה שעלול לפגוע בו, וצריך לשמוע את זה. מה עלול לפגוע זה איזה תדר מאד פנימי שמדר הזולת, והרגישות זה שמיעת התדר הזה. ברחמים זה חוזר לראיה, אבל ראיה יותר לעומק – "טעמו וראו", טוב טעם ודעת, זה ראיה שיש בה טעם. כתוב בחסידות שב"טעמו וראו" הטעם זה פנימיות הראיה – לטעום לעומק תוך כדי ראית המצוקה, "עת צרה היא ליעקב [תפארת, ואיך ש]וממנה יושע". דווקא בשביל התיקון של הרחמים צריך רבי, במיוחד, שהוא רופא עינים (כל הווארט שאדה"ז הוא רופא עינים) – צריך את זה בנפש בשביל מדת הרחמים. זה ה"משה מלגאו" – הרבי הוא ה"משה מלגאו" ואז "ויעקב מלבר".

נצח: ענף החסד, צד ימין, לצאת למבצעים. מה שאמרנו שזה הזרוע המבצעת של החסד, צריך בכל אופן להדגיש שזה מתחיל מרגל ימין שיוצאת למציאות, יוצאת למבצעים, ואז הוא יכול לבצע את החסד. ח חס חסד = נצח, הקשר בין החסד (אחורי החסד) לנצח. באחוריים, הכוונה שזה מתפשט במציאות אבל תוך כדי התעלמות הפן הרגשי והתגברות הפן המעשי. זה בכלל, כלל גדול לגבי צורת אחורים, שהכוונה היא שזה אחוריים לגבי הרגש הפנימי אבל זה דווקא התפתחות של הפן המעשי. זה שבכל אופן היד היא הנותנת, היא הזרוע המבצעת, זה שהחסד – האחוריים של החסד – ממש מתלבש בתוך הכלי של הנצח, ולכן זה קשור ליד ימין. מה שאין כן בהוד, אין כזה יחס. יש יחס בין גבורה להוד, אבל לא יחס של התלבשות לגמרי.

בפרקי אבות כתוב "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון". יש ווארט בחסידות ש"מלאכה" כאן היינו מלאכה באהבת ישראל – זה נצח. קודם לא היה כתוב מלאכה אלא דרך ארץ – על פי הפשט של פרקי אבות זה אותו דבר, אבל צריך באמת להבין למה קודם כתוב "דרך ארץ" ואחר כך "מלאכה". קודם כל, הר"ת של שני הלשונות זה "מאד" או "אדם", והגימטריא של דרך ארץ (תפלה) מלאכה (סוד הוי') = תורה. כמו שתורה עולה רצוא ושוב זה גם דרך ארץ מלאכה. "זאת התורה אדם". בכל אופן, זה מלמד ש"איהו בנצח" – חוץ מזה שהנצח מבצע את החסד, הוא הביטוי והכלי לביצוע החסד, הוא גם כן מלביש-משלים את התורה. כאשר התורה צריכה להתחבר עם התפלה – תפארת עם מלכות – על זה כתוב "איהו בנצח ואיהי בהוד", המלכות עולה להוד והתפארת יורדת לנצח. כלומר, החוש הזה של אהבת ישראל, של המלאכה-מבצעים, זה גם כן משלים את עמוד התורה של האדם, שאחרת "סופה בטלה וגוררת עוון". היה כתוב במלה אחת שנצח זה מסירות, אבל צריך קצת להרחיב את זה, שיש כאן לא סתם מסירות אל נכונות למס"נ – נצח מלשון נצחיות, שמס"נ זה כמו קידוש ה', נכונות להקריב את החיים, אבל בעצם זה מגלה את החיים הנצחיים. הנצח זה מבצעים תוך כדי נכונות למס"נ.

הוד: כפיות טובה הראשונה בתורה זה אדם כלפי חוה – שוב איש ואשה, "האשה אשר נתת עמדי". הגבורה זה היה רגישות לאשה, תפארת זה רחמים על האשה, ניצוח זה להיטיב לאשה, והוד זה להודות לאשה בפרטיות על כל דבר טוב שעושה וקודם כל להודות לה' על מציאותה (גם כאשר עושה לך פשלה). יש כאן קשר בין ההוד ליסוד – "הצנע לכת", זה גם עדינות וצניעות היסוד, וגם קשור דווקא להליכה. "הצנע לכת" זה צדיק תמים – קשר בין אמת היסוד לתמימות ההוד. כל מה שמדברים על "בינה עד הוד אתפשטת" – הסימן להודיה אמיתית זה שבהכרת טובה יש בפנימיות סוג מסוים של שמחה. זה לא שמחה פורצת גדר של מחיאת כפים, אבל יש איזה מין סיפוק בדרך של אור חוזר – אדם מתמלא, כמו "נתת שמחה בלבי", מזה שהוא אומר תודה. תוך כדי אמירת התודה הוא מתמלא רגש של סוג של שמחה, וזה בוחן את אמיתות ההודיה. בתוך השבוע של ספירת ההוד בספירת העמר, ככל שזה יותר גבוה – חג"ת דהוד – זה יותר רגש שמחה גלוי, ובנהי"ם של ההוד זה קיים אבל יותר נסתר ומה שגובר זה הכניעה. יש בהוד שני דברים – כניעה ושמחת הכניעה. הנה"י של ההוד זה יותר הכניעה והחג"ת יותר שמחת הכניעה, אך השמחה בהחלט חודרת אפילו עד להוד שהוד, עד כדי כך שאף שזה אמור להיות בלי שמחה גלויה זה הופך להיות ל"ג בעומר שרשב"י צוה לשמוח בו מאד מאד, עד בלי די.

יסוד: יש כמה דוגמאות לפזיזות, והדוגמה הראשונה זה חטא עץ הדעת. זה לפני איסור אבר מן החי, אבל אנו מסבירים באריכות שזה השרש של אבר מן החי. זה שחוה ואדם שלחו את ידם לקחת מן הפרי האסור ולשים בפה זה הפזיזות הראשונה שיש. אחר כך זה חוזר בשבטי י-ה אצל ראובן בכור יעקב, "פחז כמים אל תותר כי עלית על יצועי אביך" – רואים שזה פגם הברית, ביטוי של פחז ופזיזות. היות שהיסוד עולה עד הדעת יש כאן הרבה צורך לתת את הדעת מתי להתאפק ולא להיות פזיז ומתי לא – "ויתאפק יוסף" זה טוב ו"ויתאפק המן" לא היה טוב לענינו, פספס הזדמנות פז כי לא היה מספיק פזיז. אפשר להפסיד הזדמנות אם לא עושים מיד – זה הדעת של היסוד. צריך הרבה עדינות נפש בשביל להבחין בין הפזיזות לבין ההזדמנות פז. בכל אופן, ראובן פגם בברית ביצועי אביו. "אביך" זה פרצוף יעקב, פרצוף אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. כמובן שכאן עדינות התנועה בא לידי ביטוי במיוחד ב"מי השילח ההולכים לאט" של יחסי האישות ממש – מגע עדין. אפשר להבין איך כל ה"ק העליונים מתרכזים כאן ביסוד. גם דוד המלך, אם כי הוא מלכות, יש בו נשיאת ההפכים של "עדינו העצני" – תמורת שלום מלחמה בספירת היסוד – וזה כמו הברית, כל הזמן תולעת עד שהוא מתקשה. שם העצם זה "עדינו" ויש לו גם תואר של "העצני" – העצני זה לא לפספס את הזדמנות הפז, אבל כל הזמן "עדינו". אבר מן החי ר"ת אמה – כינוי לברית (וגם סתם "אבר" זה כינוי לברית). אחרי שאדה"ר חטא כתוב שנכנס למי גיחון ושהה שם ק"ל שנה כדי להתעדן – זה התיקון שלו, לעשות מקוה 130 שנה במי גיחון – סגולה לעדינות, לתקן את האימפולסיביות.

עוד השלמה (ח' כסלו, טלפונית): אמרנו שתפלה מתחלף בשפלה, בחילוף ת-ש. ברור שתפלה זה לשון פילול – "ויעמד פינחס ויפלל". לגבי שפלות זה לא מאה אחוז בטוח שהשער הוא פל, אבל יש שם פל. מה שיותר בטוח שתפלה זה לשון נפילה – סתם שרש פל. זה מתקשר לדוד המלך שהוא "בר נפלא", שאמרנו שכל עמוד התפלה זה העמוד של דוד מלכא משיחא. תחושת התפלה זה התחושה של "בר נפלא" שהוא מת וקם לתחיה כל רגע ברחמי ה' – זה היחוד של שפלות ורחמים, שתכלית השפלות זה "מאן דנפל מדרגיה – ברגע הזה – קרוי מת", ואין לך רחמים כמו תחית המתים באותו רגע ממש. זה מה שנאמר על דוד, ונדרש מאד בחסידות – במיוחד אצל הרבי – "ונפקדת כי יפקד מושבך", לכן בקידוש הלבנה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים". קודם הירח נעלם לגמרי, "כי יפקד", ואז יש מולד מחדש – "ונפקדת". תוך כדי ההעלם, דווקא היפך החיים, זה מעורר את הזכרון, והזכרון (כמו "נזכרים ונעשים") פועל לידה מחדש (כמו ראש השנה, לשון רש, ואח"כ יש שופרות שמוציאים מה-רש את ה-א הפשוטה – חוץ מזה שזו א' של אחרית, גם עצם קול השופר, לפי כוונת הבעש"ט המבוארת בסידור, זה א פשוטה, "חד ולא בחושבן", ולא א' המנוי שבראש האותיות, קול פשוט שמעל ה-כב אותיות.

כבר היתה נגיעה בכמה עצבים חב"ד בהבחנה בין התורה של "חי וקים" לבין התפלה של "חי וקים", אבל לחדד עוד יותר: יש שלוש בחינות בזה – משה, יעקב, דוד. תורה זה יעקב אבינו, הרחמים, שהוא עמוד התורה, אבל הפנימיות – נשמת יעקב – זה "תורה צוה לנו משה". יעקב זה גופא דאורייתא ומשה זה נשמתא דאורייתא. למעשה משה גם מגלה את הגופא דאורייתא, אבל זה כפי שמתלבש ביעקב – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". משה עצמו זה "רעיא מיהמנא", גילוי תורה של משיח – תורה של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (שיש פירוש שקאי על אהרן ומשה). אתמול הוסבר שהעלמא דאתגלייא ממש של הגוף זה דוד, ועל זה צריך לצעוק "עד מתי". אתמול אמרנו שזה יחוד רחמים ושפלות וכעת הסברנו יותר, שזה בחינת בר-נפלא. בר-נפלא זה גם בן נפלא ("בני אתה אני היום ילידתיך" כל רגע), קצת ע"ד לימוד הרבי מקומרנא ב"נפלאות מתורתך" – נפל אות. איך "דוד מלך ישראל חי וקים" מסתדר עם ה"בר נפלא"? ברור ש"חי וקים" זה שהוא מת אבל החידוש שקרה משהו. על כל אחד מיעקב-משה-דוד כתוב "לא מת" (במשה ואהרן, שיש זיקה וקשר ביניהם) או "חי וקים" (על דוד). כלומר, על הפן היותר מהותי של הצדיק, של עבודת ה', של מעמדו ומצבו הנוכחי של מלך המשיח בדורנו, כתוב "לא מת". על דוד כתוב "חי וקים", שזו איזו הפתעה – אף שמת הוא חי וקיים. חייבים להסביר כך, כי אחרת במה הוא "בר נפלא". הפשט ממש של "דוד מלך ישראל וחי וקים" שזה שאצל הירח זה רק נכסה ונגלה, אבל אצל משיח כתוב בפירוש בגמרא שהמשיח זה דוד אחד – דוד יותר מעולה מהדוד הראשון, קיסר ופלג קיסר (כמו שהרבי עצמו מסביר שמשיח הוא יוצא דופן לגמרי, ואילו דוד רק חצי יוצא דופן). אותו רגע של המיעוט הגמור של הירח, שנכסה לגמרי – מת – זה דוד, שכתוב שהוא מת בתום שבעים השנים שלו, אז באותו רגע יש איזו צעקה ("צעק לבם", "עד מתי"), ואז הוא נולד מחדש, פתאום הוא שוב "חי וקים", רואים אותו עוד הפעם. אבל הפשט הוא שזה מלכות בית דוד שקיימת בכל דור, וכל פעם קוראים לו דוד על שם שהוא "מלך ישראל חי וקים" על שם הזיקה לציבור שלא מת, אבל בכל אופן זה מישהו חדש – צאצא שלו, משיח הוא בן דוד (זה הפשט, אף שבירושלמי כתוב שקוראים לו דוד). לכאורה, הכי קרוב לזה הוא משה, הכי גבוה, שבכל דור יש אתפשטותא דמשה (אף שלא צאצא גשמי). כנראה, כמו שנסביר תיכף, זה יותר משה – יותר אותו אחד הראשון – וזה בגלל שמשה הוא עצם המהות, "ונחנו מה", והמהות לא משתנה (בניגוד למציאות; משה עצם מהות משיח, דוד עצם המציאות, ויעקב הוא באמצע, ואף על פי כן בציר תורה-תפלה יעקב עדיין קשור לתורה ועמוד התורה).

ידוע שמשה-יעקב-דוד זה גם ר"ת מיד והעיקר שעולה ישראל ביחד. "מלך ישראל" – מלכות שמקבלת ממשה ויעקב, ויחד עמו זה ישראל.

עיקר הווארט: חז"ל אמרו במשה שלא מת אף על פי שבתורה כן כתוב שמת. ביעקב כתוב שלא מת כי בתורה לא כתובה מיתה (ראיה שהוא שייך לתורה), ועל סמך זה דורשים ("מקרא אני דורש", כי הוא יסוד ועמוד התורה) "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". מכאן רואים שזה לא כמו דוד – בו הפשט שזה זרעו – אלא הוא עצמו בחיים. משה הוא בגדר נותן התורה, אז מה שכתוב בתורה לא מגביל אותו – יתכן שכתוב שהוא מת, אבל זה לא אומר שהוא מת, ואדרבה, כל החידוש הוא ש"עצמי" גם ביחס לתורה, ואף על פי שכתוב שמת הוא לא מת, זו נשיאת ההפכים שלו. אם כן, יש שלוש בחינות – משה לא מת אף שכתוב שמת, יעקב לא מת היות שכתובה בו מיתה, ודוד חי וקים אף על פי שהוא בר-נפלא ("ונפקדת כי יפקד מושבך", שזה שרש התפלה). אם כן, יש שתי מדרגות של תורה. אמרנו שיש כאן הרבה דמיון, מחד, בין משה לדוד – אצל שניהם כתוב שהם כן מתו. לגבי גוף, אני אומר שמרע"ה נולד לשבעה חדשים, שמכאן לומדים שגופו בטל לנשמה – הוא בטול מוחלט, כמו בפרק בעבודת ה', אז אם אומרים שגם אחרי מותו חי בגוף אין סיכוי לראות זאת, כי הגוף לגמרי בטל. לראות שיעקב עדיין חי, כפי שמובן משיחות הרבי וכו', זה בעיקר קשור ליעקב – אף ש"חנטו וכו'" הוא חי בגוף. זה "תפארת גופא", הנשמה והגוף זה לצד זה, והגוף לא בטל לחלוטין בנשמה. אף על פי כן, למרות שחי אלפי שנים, לא ראו אותו חי בגוף (אולי חוץ ממי שנכנס למערת המכפלה). מצד המלכות העיקר זה הגוף, "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה", לכן המתח סביב התגלות משיח זה סביב דוד, רק שהוא צריך לקבל מתורת משה ויעקב. זה בעיקר הדרוש של שלוש בחינות של "לא מת". דוד זוקק תפלה, וה"חי וקים" שלו זה עיקר הפלא של התורה. בראשית ברא = לא מת לא מת חי וקים.

עוד ענין: לגבי עצם התפלה, שזה שפלות, יש פסוק עיקרי – "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". "אביט" זה כמו תפלת יעקב בפרשת שבוע, "היטב איטיב". התרגום מתרגם כאן "עני" – כמו בפסוקים רבים, אבל חשוב לשים לב – כ"ענוותן". לפי זה היינו משה, הענוותן, ו"נכה רוח" זה יעקב (בו כתיב "ותחי רוח יעקב"). דוד המלך הוא העשיה, פרומקייט טבעית, ממנו בנין המלכות בבחינת "חרד על בשרי". משה-עני, יעקב-נכה-רוח, דוד-רחד-על-דברי = ג"פ מלכות (= ח"פ מקום), זה ממוצע כל יחוד כאן. היות שבכל יחוד יש שני צדדים, אז זה ו"פ אברהם. לא מת לא מת חי וקים שייך למספר זה – הוא ו"פ מקום. ביחד – משה לא מת עני, יעקב לא מת נכה רוח, דוד חי וקים חרד על דברי – 2604 – דוד פעמים מקום (סוד "מקום דוד"). מקום = ח"פ אל.

גימטריא יפה בפני עצמה: אם מכים אותיות משה יעקב דוד – משה = 60000, יעקב = 140000, דוד = 96. יחד עולים 200096, שהוא כפולת 26 בריבוע, ואפילו כפולת בן בריבוע – עד (ב"פ יחידה) פעמים בן בריבוע.

אם עושים את כולם באתב"ש, ומחברים את השרש הפשוט – ישראל (541) – לאתב"ש שלהם (733), יוצא 1294 = ז"פ יעקב = ז בריבוע פעמים הוי'. אם עושים אותו תרגיל ממש באלב"ם (שאלו שני החישובים העיקריים) זה 635, ועם ישראל זה 1176 = יסוד היסודות ועמוד החכמות, המשולש של 48 (24 פעמים 49). כלומר, בשני המקרים זה מתחלק ב-7 בריבוע, וממוצע שני תרגילם אלו יחד זה 1225 = 35 בריבוע = משולש 49 (כנודע בכוונות הספירה) = זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר.

בפסוק "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" – "אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" – עולה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד = אביט פעמים אדם = משולש של מ"ד (אביט אביט). הכל כאן על מי ה' מביט לקבל תפלותיו, מי שעני כפשוטו, כשגם משה עושה עצמו רש בעוונתנותו הכל שפלות. אם עני היה כפשוטו לכתחילה, ולא ענו, הייתי דורש את שלושת הלשונות מלמטה למעלה – עני זה דוד, עליו נאמר בפירוש "כי עני ואביון אני", ו"חרד על דברי" זה משה רבינו, אבל עכשיו – כשזכינו לתרגום יונתן, אז אני מבין שענו זה עיקר הפשט שבו, וזה מתאים למשה.