"יבֹאו ויעשו"

י"ט אד"ר תשפ"ב – טלפונית

חכמת העשיה במלאכת המשכן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר, המבוסס על ווארט של רבי משה מקוברין, נלמדת מעשית המשכן חכמת הלב היהודית האמתית – חכמה המתבטאת בעשיה בפועל.

השיעור מדגיש את חכמת הלב הנשית המתבטאת במלאכת יד – חכמה של "אשה משכלת" שיחד עם "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", מתוך היותה "אשה יראת הוי'", מקיימת בעצמה "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה... מפרי כפיה נטעה כרם... ותאמץ זרועֹתיה... ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך. כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" וזוכה ל"תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

אכן, עשיה מבורכת כזו, שמגלה את האין האלקי, היא עשיה שיש בתוכה גם יחוד פנימי – יחוד קוב"ה ושכינתיה שמתבטא ביחוד הצד הגברי והצד הנשי בעשיה, עשית נשים חכמות לב בהנחית משה רבינו (הלוקח עמו את עצמות יוסף, כח החיבור בין שמים וארץ). היחוד של החכמה והמעשה, בקיום מצוות ובכל עשיה גשמית, הוא מיסודות תורת מורנו הבעל שם טוב.

חכמת המעשה

אחרי פירוט מרכיבי תרומת המשכן מגיעה התכלית (בפסוק העשירי, "העשירי יהיה קדש"[ב]) – "וכל חכם לב בכם יבֹאו ויעשו את כל אשר צוה הוי'"[ג]. רבי משה מקוברין הסביר – "לא השכליות היא עיקר החכמה, אלא יבואו ויעשו בפועל את כל אשר צוה הוי'"[ד]. כלומר, חכמת הלב איננה שכל מופשט, אלא החוש לבוא ולעשות בפועל "את כל אשר צוה הוי'".

החכמה כאן מתבטאת דווקא בעשיה – "כֻלם בחכמה עשית"[ה] – כדרשת הבעל שם טוב[ו] על הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[ז], "בכח-מה שלך עשה", שיש לקשר המעשה-המלכות אל המחשבה-החכמה (עבודה זו היא בסוד "אף עשיתיו"[ח], ריבוי מדרגת האצילות-החכמה במקום העשיה-המלכות[ט]).

וכך, החכמה המעשית הזו, חכמת הלב המתבטאת באמנות הידים, היא חכמה נשית, חכמת המלכות, כמתואר בהמשך הפרשה – "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אֹתנה בחכמה טוו את העזים"[י] (ורמז: מלאכת יד[יא] – העולה גם הלכה למעשה, ישום חכמת התורה למעשה בפועל, וגם דין אמת – בגימטריא שרה). גם אצל הגברים הפועלים במלאכת במשכן, החל מבצלאל ואהליאב, יש משהו נשי – כשם שהמשכן כולו הוא 'ממלכה נשית', "'ביתו' זו אשתו"[יב] להשראת שכינה, כשהכהן הגדול המקושט מנהל אותו כבעלבוסטע הגונה[יג]...

אכן, המקור וההשראה לחכמה הזו הוא נשמת משה רבינו. שרש משה רבינו בחכמה עילאה, שפנימיותה הבטול המוחלט לעשית "כל אשר צוה הוי'" (מתוך הבהירות של "זה הדבר אשר צוה הוי' לאמר"[יד]), אך הוא 'רופא מעשי'[טו] המוריד את כל החכמה לישום בפועל, ב-תריג מצוות התורה (בגימטריא משה רבינו). את הכח להגיע מהחכמה עד למלכות מקבל משה רבינו מיוסף הצדיק – שמדתו יסוד – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[טז].

לכן, גם יוסף וגם משה רמוזים כאן בפסוק: יוסף ברמז פשוט – "וכל חכם לב" עולה יוסף[יז]. משה ברמז יותר מורכב, לפי המדובר לאחרונה[יח] על שלשה שרשים לנשמת משה, טוב-אין-הבל – כל הפסוק, "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה הוי'" (1708), עולה כח פעמים אין (הכח האלקי של "החכמה מאין תמצא"[יט], כאשר תחושת ה'אין כח' – לי אין כח אלא רק לה' – פותחת פתח לקבל את כח האין האלקי), ורק "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו" עולה טוב פעמים הבל! ועוד, אם מחשבים את הפסוק בדילוג תיבות, "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה הוי'", מקבלים ג"פ משה (1305, משולש מה, העולה ה"פ אור[כ]), וכאשר מחשבים בדילוג אותיות, "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה הוי'", מקבלים "משה משה"[כא] (690)!

ועוד רמז מופלא להמשכת המוחין השלמה שיש כאן: ראשי וסופי תיבות של כל הפסוק ("וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה י-ה-ו-ה") עולים דעת-דעת (בסוד תרין עטרין שבדעת, שרש הזכר ושרש הנקבה שמתחברים בפסוק זה, כדלקמן) ושאר האותיות ("וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה י-ה-ו-ה") עולות כתר-חכמה-בינה, היינו שלמות המוחין כחב"ד!

[חכמה שבאה לידי ביטוי ביפי של מלאכת היד היא סוד חתך-הזהב, היחס המתמטי שגורם ליפי העשיה (סוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[כב]), שגם רמוז כאן באופן מובהק: "חכם לב" היינו שלמות של 100, שמתחלק בחתך זהב ל-לח (ראשי התיבות "חכם לב") ו-סב (אוס"ת "חכם לב"). והנה, סב היינו המלה הבאה – "בכם" – וממילא המספר הבא בסדרה (שהיא סדרה צוברת) הוא "חכם לב בכם" (162).]

"יבאו ויעשו"

הביטוי הכי מיוחד בפסוק הוא "יבאו ויעשו" (המופיע גם בבנין המקדש השני, "ויבאו ויעשו"[כג]). מדוע צריך לבוא לפני המעשה? בפשטות, אפשר לצייר את מקום בנין המשכן (או המקדש) כאתר בניה אליו יש להגיע ובו יש לעשות, אך בפנימיות הביאה היא ההכנה לעשיה הנכונה:

הבעל שם טוב דורש[כד] על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[כה] כי "חכם לב" – בו מדובר כאן – הוא מי שיודע בכל מצוה לקחת שתי מצות, מצות-הכוונה ומצות-המעשה. כך עושה החכם יחוד בכל מעשה שלו – עבודת "ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[כו] – כאשר ה"יבֹאו" הוא מלשון ביאה-יחוד (וממילא מובן גם יחוד הצדדים הגבריים והנשיים בעשיה עצמה, כאשר הביאה היא מכח הצד הזכרי, מה ד-בן, והעשיה עצמה בכח הנשי, בן ד-בן, וד"ל).

העשיה לכשעצמה היא תחתונה, ודווקא בזכות ה"יבאֹו ויעשו" מתגלה-מתחולל הסוד של "עשיה לעילא"[כז] (ובדרך הרמז: העשיה לכשעצמה היא רק שכלול היש של העולם, או לכל היותר יצירת יש מיש, ורק ב"יבאו ויעשו" נוצר משהו חדש יש מאין, ורק אז מתגלים-שוכנים האורות המרובים דתהו בעשיה, כלים דתיקון).