סוד ה' ליראיו - שער כ"ה – ירידת התורה (ט)

כ' סיון תשמ"ו – כפר חב"ד

פרקים ג-ד: פרת; חמשת השרשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרקים ג ו-ד בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו, ובכך סיים לימוד שער זה. פרק ג עסק במלה פרת, שערכה עולה ה פעמים קול (כנגד חמשה קולות שבאצילות), והובחן הקשר בין "פרת" שנאמר אצל יוסף ל"נהר פרת". בפרק ד ניתנו רמזים על ששת שרשי הפסוק – רצה-ראה-ספר-כון-חקר-אמר – והוסבר הקשר ביניהם למשה (כללות המדרגות) וליוסף (קולות המחברים ביניהן).

א.     פרק ג: "בן פרת יוסף"-"נהר פרת"

"בן פרת יוסף" – חמשת הקולות והמשכת השפע באצילות

פרק ג'. אתמול היה לנו קשה להבין את משמעות כל מדרגות ירידת התורה. שני הפרקים בסוף הם של רמזים. ראינו[ב] שיש חמשה קולות באצילות ואחר כך שני קולות ממלכות דאצילות לבי"ע, כך היא חלוקת שבעת הקולות. קודם כל הרמז של חמש פעמים:

וְהִנֵּה, חָמֵשׁ פְּעָמִים קוֹל עוֹלֶה פְּרָת,

יש חמש פעמים "קול" באצילות, מ"אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר"[ג], מכתר עד מלכות. אמרנו שכל "קול" הוא המשכה מלמעלה למטה, במיוחד בחינת היסוד של הפרצוף העליון שממשיך את האור והשפע לפרצוף הבא. מה הקשר ל"פרת"?

בְּסוֹד ״בֵּן פֹּרַת יוֹסֵף וְגוֹ׳״ [היסוד נקרא יוסף[ד], יוסף הוא פֹרת, התרגום של "פֹרת"[ה] הוא חן, כך רש"י מסביר[ו], "בן חן"], שֶׁיּוֹסֵף הוּא בְּחִינַת הַיְּסוֹד בִּכְלַל, וְכוֹלֵל ה יְסוֹדוֹת — ה פְּעָמִים קוֹל (כְּלָלוּת הַהַמְשָׁכָה נִקְרֵאת נְהַר פְּרָת [כל ההמשכה היא על שם הנהר, "הנהר הגדול נהר פרת"[ז]] שֶׁהוּא ״הַנָּהָר הַגָּדוֹל״, עֶצֶם הַנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֶדֶן

כתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, שם האחד וכו'"[ח], והאחרון שכתוב שם הוא "והנהר הרביעי הוא פרת". חז"ל דורשים, מהו פרת? "הוא מעיקרא"[ט]. חז"ל אומרים שאף על פי שהוא כתוב בסוף, "והנהר הרביעי הוא פרת", אבל הוא-הוא הנהר הראשון שיצא מעדן. לכן בגבולות ארץ ישראל כתוב "הנהר הגדול נהר פרת". במעשה בראשית כתוב "והנהר הרביעי הוא פרת", דורשים זאת "הוא מעיקרא".

אם כן, "פרת" הוא כללות כל ההמשכה. כל ההמשכה היא בסוד "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין". מה זה "עלי עין"? יותר גבוה מהעין. יותר גבוה מהעין מרמז להמשכת הקול הראשון מ"אז" ל"ראה" – מ"אז" שבכתר ל"ראה" שבחכמה וממילא הוא "עלי". כתוב באמת שהקול הראשון הוא "קול הוי' על המים"[י]. אמרנו ש"על המים" היינו מים גם בכתר וגם בחכמה, אם אתם זוכרים את ההסבר. כמו "בן פרת עלי עין". מקור חמשת הקולות הוא למעלה מהעין, הנמשך מ"אז" ל"ראה".

[מה הכוונה מעל העין?] מעל ל"ראה". "ראה" היינו עין וחכמה היא "ראה"[יא]. [שלשת הנהרות הקודמים הם כנגד האבות, ויוסף הרביעי?] יש כל מיני פירושים כנגד מה זה, הפירוש הפשוט הוא באמת שהם כנגד חסד-גבורה-תפארת כמו האבות, ופרת הוא יסוד, שהוא העיקר. היסוד הוא כמו בכוונות הלולב[יב], שיסוד עולה לדעת שכוללת את כל מדות הלב. כתוב שהנהר הראשון באמת הוא דעת שכלולה בבינה. יש עדן, "ונהר יוצא מעדן", ויש גן, "ומשם" מהגן "יפרד".

על פי פשט הגן הוא מלכות[יג]. מה שכתוב "ומשם יפרד" לארבע מחנות השכינה שלמטה מהמלכות, עולם הבריאה. כתוב שיש מקור לכל הארבע. יש נהר אחד שיוצא מעדן, מחכמה, להשקות את הגן-מלכות. נהר הוא בינה בדרך כלל, רק שאחר כך הוא נחלק לארבע, וזה סימן שגם בשורש, באצילות, יש לו ארבע. ארבע שבאצילות הם חסד-גבורה-תפארת-יסוד. והיסוד עולה לדעת שהיא פנימיות הבינה. היסוד הוא השורש של פרת. אם כן, זה משלים את כל הספירות של האצילות. יש עדן, יש נהר של בינה וגן הוא כבר מלכות.

מה עם כל מה שבאמצע? כל המדות שבין בינה למלכות הן שורש הנהרות שיצאו ממנו אחרי הגן, כמו שהם מושרשים באצילות. העיקר לעניננו הוא שפרת, "הנהר הגדול הוא פרת", הוא היסוד, הצדיק, בחינת יוסף.

ברמז שלנו כולל פרת חמש פעמים קול. אלו חמישה קולות של מתן תורה. במקום אחד כתוב שהתורה ניתנה בחמישה קולות[יד], ואילו כאן בפרק כ"ט בתהלים יש שבעה קולות, אבל חמישה קולות הם באצילות גופא. הסברנו בתחלת הפרק שכל קול הוא יסוד, כמו מאריך לאבא, יסוד אריך שמתקשר עם אבא. [מבחינת ההתקשרות?] כן, כתוב בחסידות ש"כל" הוא יסוד העליון שמתקשר עם הבא אחריו, הכל יסודות. יסודות הם בחינת יוסף, הכל השפעה אחת של "בן פרת יוסף". מאיפה מתחיל "בן פרת יוסף"? מ"עלי עין", מהמשכה מ"אז" ל"ראה".

["כל המשמח חתן וכלה"] זהו, הוא זוכה לתורה בגלל שהקול של חתן וכלה וגם התורה ניתן בחמישה קולות פרת כולל את כולם, את חמשת הקולות. כלומר, הוא כל החמישה קולות יחד פרת מלשון "פרו ורבו", תכף נראה מה שייך לחתן וכלה.

פורת – חן ופריון

(כְּדִכְִתִיב ״וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת״ — ״הוּא״ מֵעִקָּרוֹ — שֶׁהוּא הוּא הַנָּהָר הָעִקָּרִי, הַמָּקוֹר לְכָל ד׳ הַנְּהָרוֹת)

רש"י אומר לגבי "בן פרת יוסף" שפורת הוא חן, לשון "אפריון אמטיי ליה לרבי שמעון", בסוף מסכת בבא מציעא[טו], כמו "חן חן לה"[טז], אבל לגבי פרת, "בן פרת יוסף".

לגבי הנהר, אנחנו עכשיו אומרים ש"בן פרת יוסף" שכתוב חסר הוא כמו "הנהר הרביעי הוא פרת", הגבול האחרון של ארץ ישראל, גבול ההבטחה של ארץ ישראל. רש"י כותב שפרת מלשון "פרו ורבו", "שמימיו פרין ורבין". רש"י מסביר לגבי כל נהר מה הפשט שלו. אז לגבי "בן פרת יוסף" הפשט של רש"י הוא חן. ולגבי "הנהר הגדול הוא פרת", או "הנהר הרביעי הוא פרת", הפשט שם הוא מלשון "פרו ורבו". חן באמת שייך למתן תורה, "אילת אהבים ויעלת חן"[יז], כל מי שעוסק בתורה – כתוב[יח] ש"התורה מעלה חן על לומדיה", ו"פרת" מלשון "פרו ורבו" שייך לחתן וכלה. כמובן שיש את זה גם בתורה גופא, ש"פרו ורבו" אלו חידושי תורה[יט].

לְשׁוֹן ״פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ״ בְּגלוּי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ — [מה הכבוד של ה'? "אין כבוד אלא תורה"] ״תּוֹרַת הוי׳ תְּמִימָה״).

קול – חיים כפולים

התפקיד שלנו הוא למלא את הארץ ולגלות בה את כבוד ה', "ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"[כ], "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[כא], זה התפקיד שלנו. איך ממלאים את כל הארץ בכבוד ה'? על ידי "תורת הוי' תמימה"[כב].

אם כן, זה היה הרמז שחמש פעמים קול של מתן תורה ושל חתן וכלה – וכאן בהסבר שלנו הכל בתחום האצילות מהכתר עד המלכות – הם פְרת או פֹרת. מה המספר? 680, יותר פשוט רואים אותו כ-10 פעמים חיים. כלומר, כל קול בעצמו הוא פעמיים חיים, חיים כפולים. כל המשכה היא קול, יסוד אחד שממשיך מפרצוף לפרצוף. זה נקרא קול. בכל המשכה יש פעמיים חיים. חיים הם ארבע פעמים טוב, הקשר בין עץ הדעת טוב ועץ החיים. זאת אומרת, טוב הוא המספר הראשוני-היסודי של המספר הגדול הזה. פרת עולה 40 פעמים טוב. גם על טוב כתוב "אין טוב אלא תורה" וגם חיים הם "תורת חיים"[כג]. תורה ניתנה בארבעים יום, 40 פעמים טוב שהוא תורה ששוה למספר פְרת, פֹרת.

איך נפרש שכל קול כולל חיים כפולים? מהם חיים כפולים לגבי התורה, פעמיים חיים? דרך אגב המספר קול הוא גם מספר של 16. כלומר, הוא משולש של ריבוע של ריבוע. מה החשבון? 8 פעמים 17, המשולש של 16.

כָּל ״קוֹל״ כּוֹלֵל חַיִּים כְּפוּלִים [אפשר גם לקשר זאת עם המאמר הידוע "קול מעורר הכוונה"[כד]. בקול מתוקן יש חיים כפולים. מהו המושג חיים כפולים?] (בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא,

יש חיים בעולם הזה ויש חיים לעולם הבא. "בעולם הזה" כתוב עם ב, "בעולם הזה", ולעולם הבא "לעולם הבא", לעתיד לבוא. כתוב שזה אחד מפירושי המלה לב, שלב הוא "ל... ב...", שתי תודעות יחד, של "לעולם הבא" וגם "בעולם הזה". התורה מתחילה עם ב ומסתיימת עם ל, לב, והכל באמת כתוב יוצא מהלב. כפילות החיים היא החיים "בעולם הזה ולעולם הבא".

במובן של כל פרצוף, שפרצוף עליון מתחבר לפרצוף תחתון, צריכים להיות גם חיים כפולים. הקשר לפרצוף העליון הוא "לעולם הבא", והקשר לפרצוף התחתון הוא "בעולם הזה" יחסית בין הפרצופים.

בְּסוֹד ״אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד״ [כתוב[כה] שלתורה יש שני מיני חיים לפי הפסוק "אורך ימים בימינה" בימין התורה יש "אורך ימים" "לעולם הבא", ובשמאל התורה יש "עושר וכבוד", "בעולם הזה"] — ״אֹרֶךְ יָמִים״ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ (עוֹלָם הַבָּא) וְ״עָשָׂר וְכָבוֹד״ בָּעוֹלָם הַזֶּה),

[איפה המקור שיש כאן חיים כפולים? למה החיים הם כפולים פה?] לפי הרמז שקול עולה פעמיים חיים בגימטריא. [בחינה של אור חוזר כזה בין הפרצופים?] כאילו שהקול הזה מחזיק בימין שלו את הפרצוף העליון, שבתוך הקול יש ימין ושמאל, שהימין מחזיק למעלה והשמאל למטה, כמו שכתוב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים"[כו]. כתוב בפירוש בחז"ל שה' "נטה ימינו ברא שמים, נטה שמאלו ברא ארץ"[כז], שהוא מחזיק בימין בשמים ובשמאל בארץ. כך בכל קול, קול הוא בחינת יסוד, העמוד שמחבר את השמים ואת הארץ, כך הוא בין כל שני פרצופים. בסוד התורה זה "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". לכן שניהם חשובים, גם העושר וכבוד בעולם הזה, בגלל שזהו הקשר למטה.

חיים – טוב כפול ומכופל

וְכָל חַיִּים כּוֹלֵל טוֹב כָּפוּל וּמְכֻפָּל

קול עולה פעמיים חיים, אבל חיים הם ארבע פעמים טוב, כפול ומכופל. מהו הכפל המכופל של טוב? חיים כפולים נקרא "בעולם הזה ולעולם הבא", ימין ושמאל, "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". מהו הטוב הכפול והמכופל? כביכול בטוב צריך להיות ריבוע, זו דוגמה של התכללות. כפול ומכופל הוא גם 2, שיש שתי בחינות, אבל יש בזה יותר תיקון שכל אחד צריך להתכלל בשני. אלו 4 פעמים. פעמיים טוב הם:

(״טוֹב לַשָּׁמַיִם וְטוֹב לַבְּרִיּוֹת״ [גם כן, "טוב לשמים וטוב לבריות"[כח] הוא כמו "יום שלישי למעשה בראשית שהוכפל בו כי טוב"[כט]. בפירוש כתובה בחז"ל לשון כפל, "הוכפל", בקשר לטוב כפול],

קודם יש לי כפול, אבל עכשיו צריך לעשות אותו מכופל, כלומר בריבוע:

כַּאֲשֶׁר בִּבְחִינַת ״טוֹב לַשָּׁמַיִם״ קַיֶּמֶת הִתְכַּלְּלוּת ב׳ הַבְּחִינוֹת: טוֹב לְעֶצֶם הָאלֹקוּת, כִּבְיָכוֹל, בְּכַוָּנָה אֲמִתִּית מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְטוֹב לְפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, כַּיָּדוּעַ שֶׁהַתּוֹרָה עוֹשָׂה שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי״, עַל יְדֵי הָהִדוּר בְּקִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת כְּהִלְכָתָן. וְכֵן בְּ״טוֹב לַבְּרִיּוֹת״ יֵשׁ הִתְכַּלְּלוּת ב׳ הַבְּחִינוֹת: עֲשִׂיַת ״טוֹבָה״ לְכָל יְהוּדִי — בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. נִמְצָא שֶׁבְּיַחַד הֵן ד׳ פְּעָמִים טוֹב כְּמִסְפַּר חַיִּים).

יש "טוב לשמים וטוב לבריות", כדי שיהיה ארבע פעמים טוב צריכה להיות התכללות, כלומר שבשמים גם יש שתי מדרגות של "טוב לשמים", הרוחניות והגשמיות שב"טוב לשמים". מהי הרוחניות של "טוב לשמים"? טוב לה' ממש. מה אתה יכול לעשות טובה לה'? זה נקרא "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", כוונה של יחוד שאתה מקיים את כל התורה ומצוות לקדוש ברוך הוא, זה נקרא "תורה לשמה", מצות לשמה לגמרי. זה ודאי "טוב לשמים", "שמים שבשמים".

ויש גם כן ארץ בשמים. ארץ בשמים היא פמליא של מעלה. כתוב שיש מטרה בתורה שכמו שהתורה עושה שלום בפמליא של מטה כך היא עושה שלום בפמליא של מעלה[ל]. זאת אומרת, כשאני לומד תורה ומקיים מצוות עלי להיות מודע שאני עושה טובה עם פמליא של מעלה, עושים שלום למעלה, לא רק יחוד. על פי פשט, לא רק יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. באמת על פי סוד כתוב שפמליא של מעלה היא יה ופמליא של מטה היא וה[לא], שתי הפמליות כולן קשורות ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על פי סוד, אבל על פי פשט פמליא של מעלה היא המלאכים למעלה ופמליא של מטה אלו האנשים פה למטה בעולם הזה.

יש מודעות כזאת שהתורה עושה שלום גם למעלה, כמו הקב"ה עליו כתוב "עושה שלום במרומיו"[לב], שיש מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין זה מכבה את זה[לג].

מה באמת הפעולה שאנחנו גם עוזרים לה' לעשות שלום במרומיו, בפמליא של מעלה? על ידי תורה. איזו מן תורה? מה המדרגה? מה הכוונה? יש תורה שלומדים בכוונה, הבנה פשוטה מוחלטת לשם שמים, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". אלו "שמים שבשמים", אבל יש כוונה שניה שעל ידי הידור בקיום כל המצוות כהלכתן, כמו הלכות תפלין וכל המצוות שבין אדם לקונו, לא בין אדם לחברו. בכל המצוות הללו מתקנים במקור העליון. מהי פמליא של מעלה? שעושים תיקונים ויחודים פרטיים בכל המדרגות, בין כל הכחות בשמים, וזה בעיקר על ידי הידור בקיום המצוות כהלכתן.

[יש דגש על הידור, "זה אלי ואנוהו"[לד]?] אם זה בלי הידור זו רק מדת הדין, אבל לא כל כך מדת החסד והשלום. כאן ודאי הדגש הוא על הידור.

[אי אפשר לומר שכל מה שקשור לשמים הוא תורה? שיש סוגים של לימוד, שלימוד הלכה נניח הוא "ארץ שבשמים". למה דווקא הידור במצוות?] גם בתלמוד תורה יש מצות לימוד התורה. הסברנו שבחסידות כתוב שיש לימוד "תורה לשמה" אפילו לא לשם קיום המצוה של התורה, שלמעלה מקיום המצוה. יש גם לימוד התורה בתור מצוה בתורה, תלמוד תורה. זה נכלל "בהידור בקיום כל המצות כהלכתן", כולל גם "תלמוד תורה כנגד כולם"[לה].

פמליא של מעלה היא הכלים של כל הספירות וכל הפרצופים והעולמות. יחסית כמו למטה, שאפשר לעשות טובה ליהודי ברוחניות וטובה ובגשמיות. טובה ברוחניות פרושו לעשות טובה לנשמה שלו, וטובה בגשמיות פרושו לעשות טובה לגוף שלו, לתת לו לאכול. אלו שתי המדרגות של טוב למטה. למעלה יש כביכול גם שתי מדרגות של טוב – טוב לעצם האלקות, כמו האורות העליונים, וטוב לפמליא של מעלה, כמו הכלים של הספירות.

[באיזה סוג עבודה אדם מכוון לכלים של הספירות?] לדוגמה, מקובל שמכוון כוונות. הוא לא מודע, הוא לא יודע מה הוא עושה, הוא גם אומר "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", אבל יחסית לתפלה חסידית עם כוונה של חסידות זהו שלום בפמליא של מעלה. הוא מתקן את הכלים, את הפרצופים, עם כל התפלה והמצוות. הוא עושה טובה גשמית לה', עושה טובה לקב"ה בגשמיות.

זה נקרא "טוב לשמים". גם בשמים אפשר לעשות טובה גשמית וטובה רוחנית. חסידות היא כביכול טובה רוחנית לה', הכוונה הפנימית של "אין עוד מלבדו"[לו] ו"בלתי להוי' לבדו"[לז], ויש גם לעשות טובה גשמית כביכול למעלה, לחבר את הפרצופים, לעשות את כל מה שכתוב בספרי הקבלה.

[האדם מתכוון שכך וכך יהיה ויש לזה כח לפעול?] ודאי. תלוי במדרגה שלו. [אם הוא מקיים "מצות אנשים מלמדה" ללא כוונה, מה זה עושה למעלה?] זה גם עושה משהו, הרי יש לו נשמה והוא עושה, הוא לא מודע לזה, חסר מודעות. [זה קורה ממילא למעלה?] כן, אולי רק בחיצוניות, אם היית מכוון היה חודר יותר פנימה. אבל ודאי הוא עושה מצות של גמילות חסד בין אדם לחברו. יש אנשים שעיקר התיקון שלהם הוא למטה. זו התבוננות בארבע מדרגות של טוב, שהכל יחד עולה חיים.

חיים הם ארבע פעמים טוב, "טוב לשמים וטוב לבריות", ובכל מדרגה של שמים או בריות – צריך להבחין בין שתי מדרגות של טוב – שמים שבשמים וארץ שבשמים, שמים שבארץ וארץ שבארץ. בדרך כלל יש מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. גם למטה בבין אדם למקום יש שתי מדרגות של טוב – טוב טוב, וביחד יש ארבע פעמים טוב, חיים. שני חיים הם קול, וחמש פעמים קול הוא פֹרת, פְרת.

פרת – 40 פעמים טוב

נִמְצָא שֶׁפְּרַת הוּא מ (מִלְּשׁוֹן מַיִם — ״אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה״) פְּעָמִים טוֹב, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים הַיָּמִים שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה (״אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה״), שֶׁהֵם הַתִּקּוּן שֶׁל אַרְבָּעִים הַיָּמִים שֶׁל יְרִידַת מֵי הַמַּבּוּל בִּימֵי נֹחַ.

המבול נקרא גם "מי נח"[לח]. פרת, שהוא נהר, מ – בחינת מים – פעמים טוב. זו החלוקה האחרונה, בגלל שטוב הוא כבר מספר ראשוני ולא מתחלק יותר. אם כן, הכל כוונה של פְרת או פֹרת שיש בו שני מובנים: חן ופריה, "פרו ורבו". קודם יש להתבונן שזה ה קולות, ה המשכות שפע. אחר כך בכל קול יש שני חיים, חיים כפולים, ובכל חיים יש טוב כפול ומכופל. יחד עולה 40 פעמים טוב.

[המרגלים גם הלכו 40 יום] באמת היו צריכים לתור את הארץ, מה יהושע וכלב אמרו? "טובה הארץ מאד מאד"[לט], הם השיגו את הטוב. אצלם ז היה 40 פעמים טוב באמת. כל ארבעים הימים טעמו בכל יום טעם חדש של טוּב הארץ. באמת הפגם שלהם היה בחודש אב. על כך יש פסוק שאנחנו תמיד דורשים באב, "אם תאבו ושמעתם – אב מלשון "אם תאבו" – טוב הארץ תאכלו"[מ]. יהושע וכלב אבו, כלומר שהם תיקנו את אב, "אם תאבו ושמעתם".

בספר יצירה כתוב[מא] שהחוש של חודש אב הוא חוש השמיעה, כנגד שמעון. על זה כתוב "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". יהושע וכלב תיקנו זאתה. לכן הם אכלו, כלומר טעמו. זה הקשר בין חודש אב לחודש שבט. שבט הוא חוש הטעימה, האכילה. אב ושבט הם חודש מול חודש, ט"ו באב וט"ו בשבט. אב נקרא בספר יצירה שמיעה, ושבט אכילה. כתוב "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". ההתחלה היתה בחודש תמוז, שהוא חוש הראיה, אז יצאו לתור את הארץ. מהטעם חוזרים לראיה, סוגרים את מעגל השנה. "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". היו ארבעים ימים שעל ידי יהושע וכלב טעמו את טוב הארץ.

שני "פרת" – לוחות ראשונים ושניים

וְהִנֵּה תֵּבַת ״פְּרָת״ בְּבִרְכַּת יוֹסֵף כְּתוּבָה ב׳ פְּעָמִים: [התחלנו לומר את זה קודם, כתוב] ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף [אחר כך כתוב עוד פעם] בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ [כלומר שביחד פעמיים פֹרת עולה 1360, עשר פעמים קול]. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁהֵן כְּנֶגֶד מ יוֹם דְּלוּחוֹת רִאשׁוֹנִים וְ־מ יוֹם דְּלוּחוֹת שְׁנִיִם.

כל פֹרת הוא מ פעמים טוב, וזה מרמז ל-מ ימים של מתן תורה. ובאמת היו פעמיים מ ימים. היו מ ימים בתחלה של לוחות ראשונים ו-מ ימים בסוף, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, של לוחות שניים.

הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים נִתְּנוּ בְּצִנְעָה, וְעַל כֵּן לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן־הָרַע, כַּיָּדוּעַ בְּפֵרוּשׁ ״עֲלֵי עַיִן״

רש"י מפרש על "בן פֹרת עלי עין" שיוסף הוא "עלי עין", כלומר שהוא למעלה מעין הרע. עין הרע לא שולטת בו[מב]. לגבי הלוחות כתוב[מג] שעין הרע שלטה בלוחות הראשונים, כיוון שניתנו בפרהסיא, לכן נשברו. מה שאין כן לוחות השניים שניתנו בצנעה לא שלטה בהם עין הרע.

אם כן, זה בדיוק מתאים לפסוק "בן פֹרת עלי עין" – פֹרת הוא מ פעמים טוב של הלוחות השניים שלא שלטה בהם עין הרע, כיוון שניתנו בצנעה. "ועל כן לא שלטה בהם עין הרע, כידוע בפירוש עלי עין". אבל בלוחות הראשונים שלטה עין הרע.

חמישה קולות

וְכֵן ב פְּעָמִים פְּרָת הֵן כְּנֶגֶד ה׳ קוֹלוֹת שֶׁל חָתָן וְכַלָּה (הֶחָתָן הוּא סוֹד יוֹסֵף — ״בֶּן פֹּרַת יוֹסֵף״) וה׳ קוֹלוֹת שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רָזָ״ל ״כָּל הַמְּשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם חֲמִשָּׁה קוֹלוֹת זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת״ (וְהַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת ״עֲלֵי עַיִן״ — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה לַמְּחַכֵּה לוֹ״ — ״לְמָאן דְּדַחְקִין וְדַיְּקִין בְּמִילֵי דְּחָכְמָתָא״).

יש את המאמר שאמרנו קודם, שיש חמש פעמים קול של חתן וכלה, ומי שמשמח חתן וכלה שנאמרו בהם חמשה קולות זוכה לתורה שניתנה גם ב-ה קולות. אם כן, יש ה קולות של חתן וכלה ו-ה קולות של תורה. לפי זה נפרש ש"בן פֹרת יוסף" הראשון הוא בעיקר כנגד המדה העיקרית שלו, "פרו ורבו" של יסוד, שזו הפריה והרביה של חתן וכלה. גם כן, מהו יוסף? כתוב שיוסף נקרא על שם "יֹסף הוי' לי בן אחר"[מד]. יוסף ענינו גם בקשה של "פרו ורבו", של בנים כפשוטו. כל מי שמתחתן מבקש מה' את יוסף, שה' יוסיף עכשיו נשמות, ירבה בדמות ובצלם על ידי מצות "פרו ורבו". זה "בן פֹרת יוסף".

ב"בן פֹרת" השני לא כתוב השם יוסף, רק כתוב "עלי עין" – "בן פֹרת יוסף, בן פֹרת עלי עין". פֹרת הוא חמש פעמים קול. אז נפרש ש"בן פרת יוסף" היינו חמישה הקולות של חתן וכלה, ו"בן פֹרת עלי עין" היינו חמישה קולות של מתן תורה, שהתורה היא בבחינת "עלי עין". למה? בגלל שעל התורה כתוב "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו"[מה]. כלומר, על ידי "מחכה לו" הוא מגיע ל"עין לא ראתה". איך הוא מחכה? על ידי התורה. שעליה כתוב בזוהר "למאן דדחקין ודייקין במילי דחכמתא"[מו], בזה הוא מחכה. לכן כתוב שמחכה צירוף אותיות חכמה[מז], "אורייתא מחכמה נפקת"[מח]. כיוון שעל ידי הדיוק בתורה מגיעים ל"עין לא ראתה", סימן שזהו שורש התורה – שורש התורה הוא "עלי עין". באותו מקום שנאמר בו "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו".

[מה הכוונה במשפט מהזוהר "למאן דדחקין ודייקין במילי דחכמתא"?] שככה מחכים, על ידי ש"דדחקין ודייקין במילי דחכמתא" בלימוד תורה ביגיעה בעומק, בעיון [דוקא בלימוד הנסתר?] גם בנסתר וגם בנגלה, העיקר הוא מה שנקרא עיון, שהוא התמסרות להתייגע עד הסוף. "מילי דחכמתא" הם בעיקר פנימיות התורה כנראה בזהר, דברי חכמה. "דחקין" הוא לשון יגיעה, שהוא מתייגע ומדייק, כאילו שדוחק את עצמו ביגיעה רבה ומדייק "במילי דחכמתא". יש בזה כמה גרסאות בזוהר.

תביא את הזהר מלמעלה, חלק א', כאן כתוב: "אינון דדחקין במילי דחכמתא ודייקין לה ומחכאן לה למנדע ברירא דמלה". זה המשפט השלם, רק שבחסידות מקצרים אותו. בספרי החסידות כתוב "דדחקין במילי דחכמתא". ובאמת הוא אומר מהם "מילי דחכמתא". בניצוצי אורות כאן[מט] הוא אומר שהפירוש הוא סודות התורה ומאמרי הזוהר. זה נקרא "מילי דחכמתא".

אף על פי שעל פי פשט הכוונה לכל דברי תורה, אבל פירוש "חכמתא" בדרך כלל בזהר הוא פנימיות התורה, כמו "חכמת האמת". הוא לא מפרש מה פירוש "דחקין". "דחקין" הוא כנראה מן התיגעות רבה. הוא אומר ש"דייקין לה" בדקדוק, "ומחכאן", ומקווים לדעת "ברירא דמלה", ובזה "לאשתמודעא למריהון". זאת אומרת, למה רוצים להגיע ל"ברירא דמלה", לבירור הדבר עד הסוף? בגלל שבזה מכירים את ה', כמו שאמר דוד לשלמה "דע את אלהי אביך ועבדהו"[נ]. כמו שאמרו חז"ל "כל מי שיודע שיעור קומה של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן עולם הבא"[נא]. זאת אומרת, מי שמגיע לסוד התורה, שמשיג היטב ומגיע לבירור הדבר של סוד התורה, שהוא כמו "שיעור קומה של הקב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא". זאת משיגים בלימוד ספר הזוהר ופירושו בדיוק ובעיון. צריך ללמוד אותו בדיוק ובעיון.

אם כן, יש פה המלה "דחקין", המלה "דייקין" והמלה "מחכאן", בפרשת חיי שרה. המלה מחכאן שפרושה לצפות לא צריך לכתוב אותה, בגלל שהיא כתובה בפסוק בישעיה "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", אז מה שהזוהר מוסיף ל"מחכה" הוא "דחקין ודייקין", זה הקיצור כאן. המשפט השלם הוא "דחקין למילי דחכמתא ודייקין לה ומחכאן לה למנדע ברירא דמילה לאשתמודעא למריהון", רוצים לדעת להשיג את בירור הענין ועל ידי כך להכיר את ה'.

"בן  פרת יוסף" – "פרו ורבו" שבחן; "בן פרת עלי עין" – חן שבחן

אם כן, זו גם כוונה יפה. יש הרבה שאומרים אותה, במיוחד בעדות המזרח אוהבים לומר את הפסוק "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין". כמו שבהבדלה אומרים את הפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'"[נב], שעל פי פשט פֹרת וחן קשורים. רש"י אומר שפֹרת הוא חן. יש איזה זמן מיוחד שאומרים "בן פֹרת יוסף" או שכל הזמן אומרים? [אצל הספרדים אם שואלים כמה ילדים יש לך? אומרים "בן פֹרת"] כמו שהאשכנזים אומרים "קיין עין הרע". יותר יפה לומר "בן פֹרת יוסף".

לפי זה, זה פירוש מאד טוב, ש"בן פֹרת יוסף" היינו חמישה קולות של חתן וכלה, ומי שמשמח חתן וכלה "שנאמר בהם חמישה קולות זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות". מהי התורה? "בן פֹרת עלי עין". פֹרת הוא חמש פעמים קול, חמישה קולות כנגד חמישה קולות.

זה מה שכתבתי כאן בסוגריים ש"החתן הוא סוד יוסף, בן פרת יוסף". פירשתי עוד פירוש, שחוץ מזה שחתן הוא יוסף, כל ענינו של יוסף הוא בקשה ל"פרו ורבו", לבנים, כמו שהסברתי קודם, "יֹסף ה' לי בן אחר". לכן הוא בעיקר קשור עם "פרו ורבו", אף על פי שעל פי פשט אמרנו, כמו שרש"י אומר שהוא חן ששייך לתורה, אבל הפירוש הראשון של "בן פֹרת יוסף" הוא "פרו ורבו" שבחן. השני, "בן פֹרת עלי עין", הוא החן שבחן, כמו למצוא חן בעיני ה', "ונח מצא חן בעיני הוי'". "עלי עין" הוא עצם החן, ו"בן פֹרת יוסף" הראשון הוא "פרו ורבו" שבחן. ממילא הראשון הוא כנגד חתן וכלה והשני כנגד תורה – מי שמשמח חתן וכלה זוכה לתורה.

אם כן, כל הפרק הזה היה התבוננות על פי רמ,ז שפֹרת עולה ה פעמים קול, חמשה קולות.

ב.     פרק ד: רמזי השורשים רצה-ראה-ספר-כון-חקר-אמר

"אז" – כתר

הפרק האחרון הוא שוב רמז של כל השרשים בפסוק היסודי. הפסוק הוא הפסוק מספר איוב "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". כתוב בספר פלח הרימון של רבי הלל מפאריטש ש"אז" היינו רצה, במדרגת רצון, רצון העליון, בחינת קדם. אם כן, אם נעשה מהמדרגה הזאת רצה. יש בהשתלשלות התורה ששה שורשים בלשון הקודש.

בִּירִידָה וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַנָּ״ל ״שָׁרְשֵׁי״ הַמַּדְרֵגוֹת בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הֵם: רָצָה, רָאָה, סִפֵּר, [השורש של "הכינה" הוא] כִון [כמו "הכון לקראת אלהיך ישראל"], חָקָר, אָמַר.

כל המאמר הזה הוא על פי ספר פלח הרימון ב"ויחי", יסוד הבנין. אנחנו משתמשים בפסוק. במדרגה הראשונה, מה זה "אז"? הייתי חושב שזה שום דבר. זו המצאה, לא בדיוק "תורה מסיני", אבל בכל זאת במאמר כתוב ש"אז" היא גם מדרגה, זאת אומרת זה חידוש. אם אתה קורא את הפסוק על פי פשט, "אז ראה ויספרה", אתה לא מייחס ל"אז" שום דבר, יש רק "ראה". אפילו חז"ל אומרים שהוא חזר ארבע פעמים בינו לבין עצמו, כנגד "ראה"-"ויספרה"-"הכינה"-"וגם חקרה", ארבע פעמים. לא עושים מ"אז" מדרגה.

למה בחסידות עושים גם מ"אז"? חז"ל אומרים בפירוש שיש רק ארבע פעמים, "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואז "ויאמר". מה זה "אז"? באמת הפירוש הוא שאמנם החזרה בינו לבין עצמו היא ארבע פעמים במודע, אבל יש גם שורש בעל מודע לכל זה שנקרא "אז". החזרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו היא ההמשכה מעל מודע לתוך המודע כביכול. במודע יש ארבע חזרות, אבל ודאי יש להן שורש גם בכתר, והשורש בכתר הוא "רצה", המרומז במלה "אז". [הסברת פעם ש"אז" היינו "עטרת בעלה"] כן, למדנו באריכות ש"אז" הוא הכתר שבבחינת "רצה". לענינו אם היה צריך להוסיף פועַל – הוא היה "רצה".

התחלנו מכך שהכל מבוסס על מאמר של רבי הלל. אם כן, יש את השורשים הללו בלשון הקודש, "רצה", "ראה", "ספר", "כון", "חקר", ו"אמר".

רמזי חמש הדרגות

אם אני עושה גימטריא משלשה שורשים הראשונים:

רָצָה רָאֵָה סֵפֶר עוֹלֶה כט בְּרִבּוּעַ [841]; [משלשה שורשים האחרונים גם יוצא מספר שלם בריבוע] כִּוֵּן חָקָר אָמַר עוֹלֶה כה בְּרִבּוּעַ [625]. יַחַד עוֹלֶה הַכֹּל [1466] כְּמִסְפַּר שֵׁם הוי׳ ב״ה בִּמְעֻקָּב פְּרָטִי

כלומר, כל אות במעוקב, בחזקת שלש. כמו שידוע[נג] שמקום עולה כל אות בריבוע. זהו סוד 'מקום', ש"הוא מקומו של עולם"[נד]. מקום הוא כינוי לקב"ה. למה? בגלל שמקום עולה 186. כך מובא בכל הספרים הראשונים. לכן ה' נקרא מקום. אם עושים בדיוק אותו דבר בחזקת שלש:

(י עוֹלֶה אֶלֶף; ה — קכה; ו — ריו; ה — קכה),

יחד עולה הכל 1466 – 1000 ושמעון, 1000 וגלגלת – שני הריבועים, של כט ושל כה, כמנין כל ששת השורשים שלנו: רצה-ראה-ספר-כון-חקר-אמר.

"משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו"

סוֹד ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה״ (עַל יְדֵי שֶׁלָּקַח אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, בְּסוֹד ״וְהָאֱלֹקִים יְעַנֵּנוּ בְּקוֹל״),

למשה לא היה קול בפני עצמו, הוא היה "כבד פה וכבד לשון"[נה]. במתן תורה כתוב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול"[נו]. לפי הפירוש שלנו קודם, "קול" הוא בחינת יוסף ויסוד. אם כן, זה קשור למשה רבינו שלקח את כח היסוד, שהוא הקול. זו התעוררות של בחינת יוסף, שמשה עצמו דאג והתכוון לקחת איתו.

מֹשֶׁה רָאשֵׁי תֵּבוֹת מִי שֶׁנָּתַן הַתּוֹרָה;

יש עוד משה, רמז אחר שכנראה לא כתבתי כאן, רמז שלי, שמתחיל ממאמר חז"ל "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו"[נז] על  קריאת  ה'  למשה  בסנה. כתוב "משה משה" ואין הפסק ביניהם. יש הרבה פירושים בקבלה ובחסידות על כך.

לפני יג מדות הרחמים כתוב "הוי' הוי'"[נח] ויש "פסיק טעמא בגוויהו". ב"אברהם אברהם"[נט] יש "פסיק טעמא בגוויהו", ב"יעקב יעקב"[ס] יש "פסיק טעמא בגוויהו", ב"שמואל שמואל"[סא] יש "פסיק טעמא בגוויהו". יש ארבעה זוגות שבכל אחד יש "פסיק טעמא בגוויהו" – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "שמואל שמואל" ו"הוי' הוי'". גם ב"חן חן לה" יש "פסיק טעמא בגוויהו", אבל רק ב"משה משה", במראה הסנה, "אין פסיק טעמא בגוויהו".

יש הרבה-הרבה חסידות[סב] על זה, כלומר שמשה במדרגה העליונה מתגלה לגמרי במשה שבמדרגה תחתונה, כיוון שהוא עצם חב"ד, פנימיות חב"ד, לא משתנה מלמעלה למטה. מה שאין כן מדות, כמו אברהם וכו', יש בהן שינוי בין לפני הצמצום לאחריו – הן לא יכולות להתגלות למטה בדיוק כמו שהן למעלה. אפילו שם ה' עצמו גם מצמצם את עצמו, הצמצום פועל לגביו, אבל אצל "משה משה" הצמצום כאילו לא קיים, לא פועל. פנימיות חב"ד מתגלה למטה בדיוק כמו שמתגלה למעלה, הוא מתגלה בתוך הגוף כמו שמתגלה לפני שהוא בגוף. כך הפירוש בחסידות תמיד.

משה – "מי שברא העולם"; "מי שנתן התורה"

על זה עשינו רמז שבמשה אפשר לתת שני ראשי תבות שמופיעות בחז"ל. יש ביטוי של חז"ל "מי שברא העולם"[סג], ויש ביטוי "מי שנתן התורה"[סד]. [יש "מה שהיה הוא יהיה"[סה]] אכן, הרבה דברים, אבל אני רוצה שני דברים ששניהם משה ושניהם אותו דבר, של "לשון נופל על לשון". שתי מדרגות שונות, ובכל זאת "אין פסיק טעמא בגוויהו".

לדוגמה,  תמיד שואלים על "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[סו], למה לא כתוב 'אשר בראתי שמים וארץ', כמו שהאבן עזרא מדייק[סז], יש הרבה פירושים על זה. יש גילוי אלקות של בריאת העולם ויש גילוי אלקות של מתן תורה, שאלו באמת שתי מדרגות.

מה היחוד של משה רבינו? שאצלו אלו לא שתי מדרגות. אצל כל אחד "מי שברא העולם" ו"מי שנתן התורה" אלו שני גילויי אלקות. לא שחלילה יש שתי רשויות, חס ושלום, רק שאלו שתי מדרגות של גילוי. כמו שיש צמצום, "מי שנתן התורה" הוא אולי יותר גבוה, לפני הצמצום, ואילו "מי שברא העולם" הוא גילוי אלקות אחרי הצמצום. מה שאין כן משה רבינו, הוא בעצם "מי שנתן התורה", כמו שכתוב "תורה צוה לנו משה", לכן אצלו גם "מי שברא העולם" הוא באותה מדרגה. הוא רואה ב"מי שברא העולם" גם את "מי שנתן התורה", בלי שום "פסיק טעמא בגוויהו". זה הווארט, ב"משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", כלומר ש"מי שנתן התורה" הוא-הוא מי שברא העולם. [יש הרבה פסוקים של "עושה שמים וארץ"] בסדר, עשה זה עשיה, שה' עשה, לא היית בשיעור האחרון לפני שבוע[סח] בתל אביב? עשיה בעצם היא מדרגת הוי'. ברא היא אלהים, ועשיה אצלו היא מדרגת הוי', "ביום עשות הוי'".

אם כן, משה בשורשו הוא "מי שנתן התורה", רק ש"משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", והכוונה שאצלו ואצל ניצוץ משה רבינו שבכל אחד, בכל יהודי, מהגילוי של מי שנתן התורה – הגילוי הזה מתגלה ב"מי שברא העולם" בלי צמצום. הרמז הוא:

מִי שֶׁנָּתַן הַתּוֹרָה עוֹלֶה בְּדִיּוּק סְכוּם שֵׁשֶׁת הַשָּׁרָשִׁים הַנָּ״ל [רצה-ראה-ספר-כון-חקר-אמר, כלומר, כולם המשכת התורה].

שורשים אלה הם המשכת התורה, ירידת התורה, שוים ל"תורה צוה לנו משה", "מי שנתן התורה". במלים פשוטות, משה רבינו הוא לא משהו לעצמו, מה שכתוב "תורה צוה לנו משה" הוא כמו שנאמר 'תורה צוה לנו מי שנתן התורה'. "מי שנתן התורה" הוא הקדוש ברוך הוא, הוא צוה לנו את התורה, ושמשה אינו דבר בפני עצמו.

"רצה"-"ראה" = ראש = משה יוסף

נִמְצָא שֶׁהַכֹּל נִכְלָל בְּמֹשֶׁה יוֹסֵף

יוצא לנו שמצד אחד הקולות הם בחינת יוסף. כעת הוא סיכום כל הרמזים האלה. יש את מדרגות ויש ביניהן קולות. כל סוד שער זה הוא שיש כך וכך מדרגות של ירידת התורה, "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". עכשיו הגענו על פי רמזים אלה להתבוננות שהקולות הם בחינת יוסף, בסוד "בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין". חמישה קולות של חתן וכלה, חמישה קולות של מתן תורה, ועוד שני קולות של המשכת התורה למטה בבי"ע.

אם כן, הקולות כולם בסוד יוסף. למשה אין קול מצד עצמו, רק "האלהים יענהו בקול", אבל המדרגות "ראה"-"ויספרה"-"הכינה"-"חקרה"-"ויאמר" – הן בחינת משה. כלומר, יש מדרגות של משה וביניהן יש המשכה ממדרגה למדרגה של בחינת יוסף. לכן משה לקח את עצמות יוסף עמו, שיוסף הוא הממשיך את משה ממדרגה למדרגה שבו, ומשה צריך לתת את התורה, "תורה צוה לנו משה". כדי לתת את התורה, דהיינו לרדת בתוך עצמו ממדרגה למדרגה, מ"ראה" ל"ויספרה" ל"הכינה" "וגם חקרה" – משה צריך את יוסף, מה זה יוסף? כח ההמשכה, קול, "והאלהים יענהו בקול".

לפי זה, סיכום כל השער הוא שהתורה ניתנה על ידי צירוף משה ויוסף. כמה עולה משה ויוסף יחד? ראש, "ראש דברך אמת"[סט]. מובא בקבלה שכאשר משה לקח את עצמות יוסף עמו, יחד שוה ראש. כמו "בראשית", בראש.

שֶׁהֵם הָרֹאשׁ שֶׁל כָּל שֶׁפַע, בְּסוֹד: ״בְּרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר״ וּ״בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק״ וְעוֹלִים רָצָה רָאָה [יש כאן פלא, שרק שני השורשים הראשונים, רצה ראה, שכוללים ממילא גם את היכולת להמשיך מאחד לשני – שוים ראש. כלומר, בראה יש רא, וכאשר נצרף את ה של ראה לרצה עולה ש, ביחד ראש], בְּסוֹד ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמְצָא״ — ״מֵאַיִן״ ״לְעַיִן״,

זה מה שהתכוונתי קודם, שיש אין בכתר ויש עין בחכמה. ההמשכה הראשונה היא מאין [עם א] לעין [עם ע]. זו בחינת "עלי עין", למעלה מעין, אבל היא כדי למשוך מאין לעין.

שֶׁמֹשֶׁה הוּא בְּחִינַת ״אַיִן״ [עם א], כְּאָמְרוֹ ״וְנַחְנוּ מָה״, וְיוֹסֵף הוּא בְּחִינַת ״עֲלֵי עַיִן״.

מה זה "עלי עין"? הוא למעלה מ"עין". משה באמת אין עם א, "ונחנו מה"[ע], זהו השורש האמתי שלו, בחכמה סתימאה שבכתר. הוא צריך קודם כל – הירידה הראשונה שלו היא – לרדת לעין עם ע. כלומר משה צריך לבוא מאין לעין. אבל איך הוא עושה זאת? על ידי יוסף, שהוא "עלי עין". יוסף הוא למעלה מעין, כלומר, הוא מקבל מאין וממשיך אותו אל העין. זו תחלת ירידת התורה. הנקודה הראשונה של ירידת התורה היא מאין לעין, "אז ראה". זהו החיבור של "רצה ראה" שביחד עולה משה יוסף. משה בשורשו הוא אין ויוסף בשורשו הוא "עלי עין".

"עין ה'" = יוסף

וְכֵן יוֹסֵף הוּא ״עֵין הוי׳ אֶל יְרֵאָיו״ [בגלל שעין עולה ה פעמים הוי', ועוד פעם הוי' עולה ו פעמים הוי'], עֵינָא פְּקִיחָא דְּנוּנֵי יַמָּא — ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״.

בברכת יוסף כתובה לשון דגים[עא], הזרע של יוסף נמשל לדגים, שדגים הם "עלי עין", כלומר, עין הרע לא שולטת בהם. עם זה שהם "עלי עין" יש להם גם סוד בקבלה שנקרא "עינא פקיחא", מצד אחד הם למעלה מהעין של הזולת, אבל הם עצמם תכלית פקיחות העינים. זה נקרא "עינא פקיחא", שהעין כל הזמן פתוחה, אין עפעפים, הם לא נסגרים אף פעם.

מה זה אומר לי? שהשורש של יוסף הוא ב"עינא פקיחא" שבכתר, לא עין של חכמה. השורש של משה רבינו הוא במוחא סתימאה ועוד יותר גבוה בתוך הכתר. השורש של יוסף הוא ב"עינא פקיחא", שהוא אחד מ-ז תיקוני גלגלתא, בו יש התלבשות הפרקים התחתונים של נצח והוד של עתיק בתוך "עינא פקיחא" של אריך. זהו מקור אחד של יוסף.

[מדובר על יסוד עתיק יומין שמתלבש במצח הרצון?] לא, יסוד עתיק הוא תיקון אחר שנקרא תיקון רעוא דרעוין שבמצח. חוץ ממנו יש "עינא פקיחא" של שני הפרקים התחתונים של נצח והוד דעתיק המתלבשים בשתי העינים של אריך. זה נקרא "עינא פקיחא", כל הזמן פקוח. אף על פי שאלו שתי עיניים ההתלבשות כתובה בלשון יחיד, כיוון ש"לית שמאלא שמאל בהאי עתיקא, כולא ימינא"[עב].

[כשכתוב "עין הוי'" אין הכוונה לעין זו?] "עין הוי'" היא לפעמים למטה, העין האחת של מלכות, למלכות יש רק עין אחת, של גבורות, או שהיא בעתיקא, שם יש שתי עיניים, אבל הן כמו אחת בגלל ש"לית שמאלא בהאי עתיקא", בדיוק ההפך ממלכות. במלכות "עין הוי'" היא רק עין שמאל. בעתיקא יש רק ימין, הן נחשבות עין אחת. ז"א נחשב שתי עיניים ובמלכות שוב עין אחת, כך כתוב. אף על פי שכאילו כביכול יש שתי עיניים, זו לא מדרגת המצח, זו מדרגה אחרת.

אתה לא יכול לתאר את אריך, בגלל שאין לו שמאל, השמאל שלו הוא ימין. אלו ממש העיניים שלו, רק שהעיניים שלו נקראות "עינא פקיחא" ובתוכן מתלבשים הפרקים התחתונים של נצח והוד דעתיק. הפרקים העליונים מתלבשים ב"עמר נקא", בשערות, ולפי כמה פירושים הם כוללים גם את האוזניים. עיקר הפשט העיקרי הוא שערות הראש. לא שערות שעל האוזניים. כתוב שלא תכסנה על האוזניים. ידוע שבאידיש יש קשר 'הָאר' ו'הֶער' – שערות הן 'האר' ושמיעה היא 'הער' – וגם באנגלית בדיוק אותו דבר, hear ו-hair. גם על פי פשט, מהי שערה? שערה מלשון שיעור, השערה היא באוזניים, בהבנה. יש קשר, על פי קבלה, לפי הרמח"ל, מדרגות השערות והאוזניים קשורות. [כבד שמיעה הוא כבד בהבנה?] זה כבר ליקוי בדעת, כתוב. שמיעה קשורה עם דעת והבנה, כמו אצל חרש.

אם כן, המקור של משה הוא בפנימיות מוחא סתימאה שבאריך ויוסף שבבחינת "עלי עין" מושרש ב"עינא פקיחא" שנקרא "וידגו לרוב בקרב הארץ". שניהם יחד ממשיכים את האין לעין של החכמה, שנקרא "ראה", לראות ממש במודעות.

משה יוסף – ראש-פז-גל

הרמז האחרון כאן:

 וְהִנֵּה בְּמִסְפָּר סִדּוּרִי מֹשֶׁה יוֹסֵף עוֹלֶה פָּז,

זה רמז מאד יפה: במספר רגיל משה יוסף שוים יחד ראש. כתוב שמשה לקח את עצמות יוסף עמו, דבר שודאי מרמז על החיבור של משה ויוסף. אנחנו מסבירים כאן מהי משמעות חיבור זה – להמשיך את התורה. משה הוא מדרגות התורה גופא, אבל ההמשכות הן בכחו של יוסף, היסוד שמושך הכל. זה עיקר הסיכום. במספר רגיל משה יוסף עולה ראש, ובמספר סידורי משה ויוסף עולה פז, ויש על כך פירוש מפורש בשיר השירים:

בְּסוֹד ״רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז [אותו ראש נקרא "פז", "ראשו" החתן בשיר השירים, הקדוש ברוך הוא, לגמרי הולך יחד עם ראש], וּבְמִסְפָּר קָטָן עוֹלֶה גַּל, בְּסוֹד ״גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ״.

[איפה רמוז דוד בתוך הראש?] הוא החותם, ב"גל", הוא אמר את הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[עג]. דוד מבקש לגלות את העין למטה מהעין למעלה של יוסף. יש שני פסוקים באותו פרק קי"ט בתהלים שדוד אומר בהם גל – נקרא גל גל – "גל עיני" ו"גל מעלי חרפה ובוז"[עד]. זהו גל גל של הגלגל החוזר בעולם. יש "גל" פנימי של "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" ויש "גל" שני של "גל מעלי חרפה ובוז". זו בקשה של דוד.

אם כן, יש שלש מדרגות של יחוד משה ויוסף. המדרגה הראשונה היא ראש, המדרגה השניה היא פז, המדרגה השלישית היא גל. כתוב "גלת עילית וגלת תחתית"[עה]. כתוב בקבלה[עו] שפעמיים גל-גל – חוץ מזה שמרמזים לגלגל העין – מרמזים גם לגולגולת. יש גולגולת ויש גלגל העין. הגלגלת עצמה היא "ראשו כתם פז". כל התיקונים האלו שאנחנו מדברים נקראים ז תיקוני גולגלתא. גם מוחא סתימאה וגם "עינא פקיחא" הם אחד מ-ז תיקוני גלגלתא. הרמז המאד יפה הוא:

רֹאשׁ [במספר רגיל] פָּז [במספר סדורי] גַּל [במספר קטן] עוֹלֶה [המכנה המשותף, הממוצע] אוֹר אוֹר אוֹר [וביחד עולה כתרא, זה הרמז בכל מקום], וְכָל אוֹר הוּא רָז —אֵין־סוֹף, [בחינת] ״תּוֹרָה אוֹר״.

אם כן, זהו סיום פרק זה, שירידת התורה היא ביסוד יחוד משה ויוסף, שמשה הוא המדרגות-השורשים ויוסף הוא הקולות שממשיכים. יחד הם ראש פז גל, שעולה אור אור אור, בחינת ירידת "תורה אור".

משה-יוסף-דוד = תפלה

[אז איפה דוד?] לא כתוב כאן דוד. דוד מתפלל שיתגלה לו היחוד של משה ויוסף, הוא אומר את הפסוק. [למה לדוד אין ראש?] כתוב "דוד הוא הקטן"[עז], הוא קשור ל-גל, המספר הקטן של משה ויוסף. המלכות נקראת גל, כמו גלגל החוזר, טבעת. המלכות היא הגלגל החוזר בעולם. "גלגל בשנה כמלך במדינה"[עח]. לדוד יש שורש בכל מדרגה. גם על דוד כתוב ראש[עט], הוא גם בחינת כתר. דוד שייך לכל הבחינות האלה.

אנחנו מסבירים שכל אחד – אברהם, יצחק ויעקב – נמצא גם בכתר, אלו שלש מדרגות. [משה, יוסף ודוד הם אחדות אחת] לא, במתן תורה לא כתוב דוד. בכל התורה כולה כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף", דוד אולי צריך להיות מרומז שם, בעיקר בכיסוי, בתורה כתוב משה ויוסף, זה הפסוק. צריך לחפש את דוד, כמו שכתוב "מצאתי את דוד עבדי"[פ], דוד צריך למצוא אותו, צריך לחפש אותו, ודאי, צריך לחפש את מלכות דוד, הוא לא כתוב בפירוש. בלי יוסף הוא לא יכול להתחיל את התיקון שלו.

כתוב[פא] שיחד עם דוד, מראש נעשה תפלה. זה נקרא ראש ויד. כתוב שיש תפלין של ראש ותפלין של יד, יד עולה דוד וראש עולה משה יוסף. דוד יחד עם משה-יוסף עולה תפלה. כל תפלה כוללת את כולם, תפלה היא גם בפה וגם תפלין, שכן בלשון יחיד הן נקראות תפלה. תפלה היא ראש-יד, אז יש את כולם בכל תפלה.

מסופר על הצמח צדק בסוף ימיו שהרופא נתן לו רפואה, שדבר ראשון בבוקר, לפני שהוא מתפלל, הוא חייב לשתות כוס מים קרים. מה הכוונה קרים? כמו בדין מים שלנו, שמשאירים מים מכוסים כל הלילה. היה לצמח צדק שמש שכל הלילה היה דואג להכין כוס מים שהרבי ישתה בבוקר כשהוא קם מהמטה. פעם אחת הוא טעה, ובטעות במקום מים הוא הכין לו כוס משקה, לא סתם משקה אלא כוס גדולה של אלכוהול 96, ספירט נקי. היתה ספירט. בכל בוקר הרבי היה קם ושותה בלי לשים לב מה הוא שותה. רק כמה שעות אחר כך השמש תפס שטעה. הוא ראה את הבקבוק או משהו. הוא רץ לרבי והתנצל, הוא חשב ודאי הרבי טעם ולא שתה, לא היה לו מים הבוקר לשתות. הרבי שמע שהתנצל מאד, הוא בכה וביקש מחילה וכו', אז הרבי אמר: "עכשיו אני מבין למה זה התפלל לי יותר טוב הבוקר"... זה שהוא שתה הוא לא ידע, אבל זה שהתפלל לו יותר טוב – את זה הוא ידע...