לבנות יחס חדש

שבת נצבים, כ"ח אלול פ"ב – כפ"ח

שיעור לגרעין תל-אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת נצבים, הכנה אחרונה לפני ראש השנה, מסר הרב שיעור לקהילת "אור הצפון" בתל-אביב – גרעין משפחות של תלמידי הרב בתל אביב (מוזמנים להצטרף!) עם בני ובנות הקהילה שהצטרפו אליהן. פרק א הוא הקדמה ביחס לשבת שלפני ראש השנה, שבת של אחדות ישראל הנותנת כח אלוקי לייקר את הזמן בכל השנה. בפרק הזה יש גם חזרה קצרה על הרמז העיקרי לשנת תשפ"ג שלימד הרב. פרק ב מגלה רמז חדש ומיוחד – המבוסס על כוונות האריז"ל לתפלת העמידה – המלמד כי בשנה שכבר נכנסנו אליה יש כח מיוחד של התבגרות ובניה חדשה של יחסי-אנוש (בפרט בתחום הזוגי). שיעור בסגנון מיוחד, עם ניחוח תל-אביבי.

[ליל שבת אחרי הדלקת נרות]

א. שבת ההכנה לשנה החדשה

שבת שלום. אנחנו נמצאים בשבת האחרונה של השנה – צריך לעשות 'סיום' על השנה, מתוך ענג, וגם להתכונן לקבל בשמחה את השנה הבאה.

ברכת החדש של ה' – אחדות ישראל

בדרך כלל בשבת-מברכין, השבת שלפני ראש חדש, אנחנו מברכים את החדש. בשבת שלפני ראש השנה אנחנו לא מברכים את החדש, אבל כתוב[ב] שהקב"ה מברך את החדש – ומכח זה שהוא מברך את חדש תשרי אנחנו מברכים את שאר החדשים בשנה.

איך הקב"ה מברך את החדש? בקריאת התורה שנקרא מחר, "אתם נצבים היום כלכם"[ג], במלים האלה ממש. כתוב[ד] ש"היום" הוא ראש השנה, ו"אתם נצבים היום כלכם" אומר שכולנו נצבים באחדות. אחר כך הפסוק מונה עשר מדרגות[ה] – "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך" – כנגד עשר הספירות. עם ישראל הוא מה שנקרא פרצוף שלם, קומה שלמה של עשר מדרגות. זהו אחד המקורות בתורה למבנה שלם של עשר ספירות.

עשר הספירות מופיעות בנשמה של כל אחד וגם בגוף של כל אחד – מהראש ועד לברית ולפה, "מלכות פה"[ו]. הן מופיעות גם בעם ישראל, מ"ראשיכם" – ראש לא חייב להיות המח, הוא הגלגלת שמעל המח – ועד למדרגות התחתונות. הפרצוף כאן כולל גם את אלה שבאו להתגייר במרמה, כמו הגבעונים – כנענים שבאו כאילו הם מארץ רחוקה ורוצים לכרות ברית עִם עַם ישראל, אבל זו לא היתה האמת, הם פשוט פחדו מעם ישראל[ז]. כרתו אתם ברית, נשבעו להם, וכשהתברר שהם רימו משה שם אותם חוטבי עצים ושואבי מים (כמו יהושע ביחס לגבעונים[ח]). בכל אופן, גם הם נכללים בפרצוף של עם ישראל. מענין ששלש המדרגות התחתונות בפרצוף הם לא יהודים מיוחסים, הם כאלה שהתקרבו לעם ישראל. מצד שני, הפרצוף מתחיל מ"ראשיכם" – בכל דור יש משה רבינו שבדור, שהוא הראש, ראש בני ישראל ראשי תיבות רבי[ט]. צריכים להיות כולם "נצבים" – עומדים חזק, בתקיפות – "לפני הוי' אלהיכם".

האחדות הזו של עם ישראל היא ברכת החדש של ה', שמברך את חדש תשרי. כמו שאמרנו, מכח הברכה של ה' את חדש תשרי אנחנו מברכים את כל החדשים. לברך את החדש זה גם לקדש את הזמן, להבין את היוקרה של הזמן. פנימי הוא אחד שמייקר את הזמן[י]. בגשמיות אומרים 'טיים איז מאני' – אבל 'טיים' הוא הרבה יותר מ'מאני', בכל רגע אפשר לקנות עולם ומלואו, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[יא].

כל זה הקדמה.

"יום אחד"-"מקום אחד"-"בשר אחד"

נוהגים לקראת שנה חדשה להתבונן בתוכן של השנה, לעשות רמזים של השנה החדשה. רמז הוא לא סתם – רמז מעיד על תוכן, צריך להתבונן בו, יש בו עבודה שבלב וגם מעשה בפועל. אנחנו לקראת שנת ה'תשפ"ג – 5783 לבריאת העולם – אבל נוהגים בדרך כלל להסיר את ה-ה אלפים ולעשות את הרמז לפרט-קטן, תשפ"ג.

יש רמז אחד שכבר אמרנו באריכות[יב], שקשור לאחת התופעות הכי יפות בתורה: במעשה בראשית כתוב שלש פעמים "אחד", בכל שלשת הממדים של המציאות. מה אמרתי כרגע? בספר יצירה מוסבר שהמציאות מתחלקת לשלשה ממדים – מקום (שמכיל בעצמו שלשה ממדים, אבל הכל בכללות שייך לאותו ממד), זמן, והחידוש הוא ממד הנפש – כל דבר במציאות מתחלק לטוב או רע. אנחנו קוראים בפרשת השבוע "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים"[יג]. יש לנו בחירה – כמה שה' יודע הכל מראש, ומתכנן הכל, אחד היסודות של כל התורה הוא שיש לאדם בחירה חפשית. האדם נצב בכל רגע בפרשת דרכים, יכול לבחור בין טוב לרע – ללכת לקצה הזה או לקצה הזה. הקצוות נקראים בספר יצירה עומקים – האדם יכול להעמיק לכיוון טוב או לכיוון הרע, והוא צריך לבחור בטוב. בכל אופן, כל המציאות מורכבת משלשה ממדים, עולם-שנה-נפש בלשון ספר יצירה.

ביום הראשון של מעשה בראשית כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[יד] – "יום" הוא מושג מובהק של זמן. אחר כך, ביום השלישי של מעשה בראשית, בבריאה שהיא השלמה של היום השני, כתוב "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן"[טו] – "מקום" בפירוש. שוב ביום הששי של מעשה בראשית, בבריאת האדם, כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[טז] – ה"בשר" הוא מושג של נפש. כשאומרים "נפש" אין הכוונה רק לנשמה, אלא הנשמה כפי שהיא בתוך גוף, כמו ב"יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש"[יז] – הרכבה של נשמה וגוף. ב"בשר אחד" זה אפילו לא אחדות של נשמה וגוף, אלא של שני אנשים שמרכיבים "אחד". יש שני פירושים ב"בשר אחד" – לפי רש"י האיש והאשה נעשים בשר אחד בוולד שלהם ולפי האבן עזרא ה"בשר אחד" הוא בעצם החיבור, עוד לפני הלידה והעיבור .

והרמז: "יום אחד"-"מקום אחד"-"בשר אחד" עולה תשפ"ג, השנה הבאה עלינו לטובה. כלומר, בשנה הקרובה ה' נותן לנו כח לגלות את ה"אחד", את האחדות, בתוך כל הממדים של המציאות. בעצם, לגלות את האחדות זה לגלות את ה' – לגלות את "הוי' אחד" בתוך כל העולם.

ב. כתר-נצח-הוד

מושכל-מורגש-מוטבע

כעת נאמר רמז חדש, שעוד לא אמרנו. אבל לפני כן נקדים:

דברנו על עשר הספירות שמרכיבות פרצוף שלם, קומה שלמה. בתוך עשר הספירות יש כל מיני חלוקות פנימיות לקבוצות של ספירות. אנחנו כעת בכפר חב"ד – מה זה חב"ד? [חכמה-בינה-דעת.] נכון, חב"ד זו קבוצה אחת הומוגנית, שלישיה של ספירות שהולכת ביחד. באותו אופן, הספירות מתחלקות לשלש שלישיות, שנקראות מושכל-מורגש-מוטבע[יח].

נתחיל מלמטה: המוטבע הוא דפוסי ההתנהגות, או האינסטינקטים, שהאדם פועל איתם במציאות. הוא כולל את שלש הספירות נצח-הוד-יסוד. המורגש כולל את המידות העיקרות של הלב, חסד-גבורה-תפארת, שברגש הפנימי הן אהבה-יראה-רחמים. זו יחידה שהולכת יחד, שלשת האבות – אברהם-יצחק-יעקב[יט]. המושכל, כמו שאמרנו, הוא הכוחות של השכל, המוחין, חכמה-בינה-דעת.

הסדר הנכון שההשכל מנחה את הרגש, החב"ד מכוונים את החג"ת. זה לא אומר שהשכל יותר חשוב, בהחלט יתכן שהרגש יותר חשוב – אבל הוא צריך לקבל הנחיה. כמו שיש מורה ותלמיד, הרבה פעמים התלמיד חשוב יותר מהמורה – אבל זה המורה וזה התלמיד והתלמיד צריך לקבל הנחיה מהמורה. אחר כך, המוטבע צריך להוציא לפועל את מה שהוא מקבל מהרגש שמונחה על ידי השכל. זהו הסדר של מלך – מח-לב-כבד[כ], "מח שליט על הלב"[כא] והלב שליט על הכבד, שהוא המוציא לפועל של כל מה שיש בשכל וברגש.

תשפ"ג: כתר-נצח-הוד

אחרי החלוקה הזו, יש גם חלוקות מורכבות יותר.

לדוגמה, כתוב ש"האבות הן הן המרכבה"[כב], שהם כנגד הספירות חסד-גבורה-תפארת, אבל למרכבה יש גם רגל רביעית – דוד המלך, השייך לספירת המלכות. לפני דוד המלך, בחמשה חומשי תורה, הרגל הרביעית שכנגד המלכות היא רחל אמנו. מה פירוש מרכבה? מי שבטל לגמרי לקב"ה, כמו מרכבה לגבי הרוכב שלה – אלה נשמות מיוחדות, נשמות דאצילות. זו כבר יחידה של ארבע ספירות של המרכבה. יש "מעשה בראשית", אבל הסוד העמוק יותר הוא "מעשה מרכבה"[כג].

יש עוד יחידה שמדברים עליה, מן 'משולש' בספירות, שכולל את הכתר ואת הספירות נצח והוד. אנחנו יודעים[כד] שהכתר, העל-מודע, מתבטא דווקא בספירות נצח והוד, באינסטינקטים, בדפוסי הפעילות למעשה. היחידה הזו – כתר-נצח-הוד – גם שוה בגימטריא תשפ"ג!

שנה של התבגרות

מה הסוד של שלישית הספירות הזו? אצל האריז"ל[כה] יש סוד של המשכת נה"י חדשים מהכתר. במושגים של קבלה, כשהאדם נאצל יש בו שש נקודות – שש ספירות, חג"ת ונה"י, מורגש-מוטבע. לא שאין לו חב"ד בכלל, כי יש התכללות, אבל השכל שיש לו הוא לא שכל אמתי – זהו לא שכל שמנחה את הרגש, אלא שכל שעובד אצל הרגש. יש לאדם איזה רגש, איזו תאוה, והשכל משמש אותו ועוזר לו להשיג את מה שהוא רוצה. שכל כזה יש גם לבהמה, שיודעת איך להשיג את מה שהיא רוצה. אבל שכל אמתי, שמנחה את הרגש, מקבלים רק בגיל מאוחר יותר, בשלב מסוים האדם מתבגר. אנחנו יודעים שגיל ההתבגרות הוא גיל לא פשוט, צריך לעבור אותו בשלום... בכל אופן, ההתבגרות לא חייבת להיות בגיל ההתבגרות – יש אנשים שמתבגרים בשלב יותר מאוחר.

מה קורה כשמתבגרים? החג"ת עולים להיות חב"ד והנה"י עולים להיות חג"ת. מה הכוונה? אחד ההסברים[כו] לסדר של מושכל-מורגש-מוטבע הוא שלישית מושגים נוספת – טוב-ערב-מועיל[כז]. בכל אחת מהקומות בנפש יש הרגשה-הערכה של המציאות לפי מדד אחר – המוטבע, שאין בו עומק שכלי או רגשי אמתיים, מודד דברים לפי התועלת שלהם (כך הוא מבין אותם, לאור זאת הוא בונה את היחס-הרגש כלפיהם ומתנהג בפועל בהתאם); המורגש, שמתמקד בחוויה, מודד דברים לפי כמה שהם ערבים-טעימים לו; המושכל, שמסוגל להגיע להפשטה וראיה אובייקטיבית, מסוגל להבחין בין טוב ורע מוסריים ולבחון כל דבר לפיהם. אצל הילד יש התייחסות רק למועיל ולערב, בגשמיות, והוא מתנהל לפיהם. כשהוא מתבגר אזי "לפי שכלו יהֻלל איש"[כח] – גם השכל המופשט נעשה לו טוב וערב, המשיכה הרגשית שלו מכוונת באמת על ידי השכל, כך שהחג"ת (המורגש-הערב) עלה לחב"ד (המושכל-הטוב). גם היחס למועיל נעשה שונה – הוא מרגיש ערבות וחביבות במה שמייעל את העשיה (ולא רק בוחר להתנהל טכנית לפיו), מה שמתבטא בתאוות-הקדמה (המורגשת היום מאד ביחס לטכנולוגיה).

אז נוצר חלל במקום שהיה הנה"י, וצריך נה"י חדשים. מגיע שלב שבו האדם צריך כליות חדשות. הספירות נצח והוד הן הרגליים, אבל הן מתחילות מהכליות – "כליות יועצות"[כט] איך להשפיע לזולת בצורה הכי טובה[ל]. עד כה האדם היה ממוקד בעיקר בעצמו והנה"י היה התמקדות במה שמועיל לו, וכעת הוא מוכן להשפיע לזולת – רק שעליו עוד ללמוד איך לעשות זאת בצורה הכי טובה ויעילה. הכליות נותנות את היציבות גם לרגלים, ללכת כמו שצריך על פני השטח, במציאות. הביטוי של ההתבגרות הוא שאדם יכול להתחתן – נצח והוד הם היחס שבונים לזולת בכלל ולבן-הזוג בפרט. נצח והוד הם איך להגיב נכון ואיך להתייחס – זה צריך להיות אינסטינקט, משהו שמרגישים אותו בבטן באופן טבעי, לא הנחיה של השכל. הנצח וההוד המתוקנים נמשכים בהשפעה ישירה מהכתר, מהעל-מודע. סתם כתר הוא הרצון[לא], וכשמתבגרים צריך להמשיך מהכתר נצח והוד חדשים, בניה חדשה של יחסי אנוש טבעיים.

"אל עליון גומל חסדים טובים"

את הסודות של האריז"ל הוא מסביר בתוך הכוונות. הברכה הראשונה של תפלת העמידה היא זהה בכל התפלות – בשחרית, מנחה וערבית, בתפלות שבת וגם בתפלות של ראש השנה – ברכת "מגן אברהם". את הסוד של המשכת הנה"י החדשים האריז"ל מסביר בכוונה של הברכה הזו[לב]:

הברכה מתחילה "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (כמו שלמדנו[לג], "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" עולה בגימטריא תשפ"ב, השנה שאנחנו מסיימים). אברהם, יצחק ויעקב הם החג"ת, כמו שהזכרנו, אבל כאן מדובר ב"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" – המדרגות שהם מקבלים מהם, הספירות חב"ד. זו דוגמה של התעלות החג"ת לחב"ד. יש את שלשת האבות והקב"ה מתגלה לכל אחד מהם לפי שרש נשמתו, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה"[לד]. ה' הוא אין סוף, אין בו שום שיעור ושום ציור, וההגדרות הן לפי מי שהוא שורה עליו.

אחר כך כתוב "האל הגדול, הגבור והנורא" – כנגד הספירות חסד-גבורה-תפארת, המדות של האבות עצמם.

ההמשך הוא "אל עליון גומל חסדים טובים" – כאן האריז"ל מסביר שזו המשכה חדשה מהכתר, "אל עליון", והיא ממשיכה "חסדים טובים". כעת נאמר באותיות של קבלה, בלי להסביר יותר מדי: כל המדות מחסד עד הוד הן חסדים, ו"חסדים טובים" רומז לנצח והוד. למה? "טובים" פירושו מאירים[לה] (כמו "האור כי טוב"[לו]) – דווקא החסדים של הנצח וההוד מאירים-משפיעים  לזולת בפועל. האריז"ל מסביר ש"טובים" רומז לנוקבא, בסוד "חסדי דוד הנאמנים"[לז] (חסדים של השפעה, "ויהי דוד עֹשה משפט וצדקה לכל עמו"[לח]) – "מצא אשה מצא טוב"[לט] ו-אשה עולה היהלום של טוב (פעמיים משולש טוב). כמו שהאיש נאצל עם שש נקודות-ספירות האשה נאצלה כנקודה אחת[מ] והיא צריכה להתפתח ולגדול. בסופו של דבר, האשה גדלה יותר מהאיש – הקב"ה אומר לאברהם אבינו, היהודי הראשון, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[מא] ולעתיד לבוא "אשת חיל עטרת בעלה"[מב]. כל התהליך של ההיסטוריה, של התפתחות התרבות, הוא העליה של האשה – כמו שרואים היום חזק. בכל אופן, ברגע שאצל האיש נבנים הנצח וההוד, היחס הנכון אל האשה, אצלה נבנים המוחין, חכמה ובינה – זהו הסוד של "גומל חסדים טובים".

לפי הגימטריא שאמרנו כעת, יש בשנת תשפ"ג כח מיוחד להתבגרות ולהמשכה של הספירות נצח והוד מהכתר – כחות של התייחסות לזולת ושל השפעה באופן הנכון[מג].

הקבלות השלישיות

כעת כבר יש לנו שתי שלישיות ששייכות לשנה החדשה – "יום אחד"-"מקום אחד"-"בשר אחד" וגם כתר-נצח-הוד. האם אפשר להקביל אותן?

נצח הוא מושג מובהק של זמן. על הפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו'"[מד] דורשים חז"ל "'והנצח' זו ירושלים"[מה] – כשאומרים שירושלים היא עיר הנצח הכוונה לעולמי עד, נצחיות בזמן. לכן אפשר להקביל את "יום אחד", ההמשכה של האחדות בזמן, לספירת הנצח. נצח הוא גם לשון נצחון – כשיודעים שיש נצחיות מקבלים כח לנצח את כל האויבים, להתגבר על כל המניעות והעיכובים, יודעים שבסוף ננצח.

להוד יש שייכות למקום – "הוד והדר לפניו עֹז וחדוה במקֹמו"[מו]. על ההוד דורשים חז"ל "'וההוד' זה בית המקדש" – צריך להבין את היחס בין ירושלים לבית המקדש. [אומרים 'הוד מלכותו'.] בשלמה המלך, שבנה את בית המקדש, כתוב "ויתן עליו הוד מלכות"[מז] – הוד מלכות הוא ההארה שעל המלך, ה'מקום' שבו הוא נמצא. בית המקדש הוא המקום של השראת השכינה.

בתוך בית המקדש יש את קדש הקדשים. לא כולם יודעים, אבל קדש הקדשים נקרא גם "חדר המטות"[מח]. כמו בבית חדר ההורים, חדר המטות. למה? בקדש הקדשים שורה השכינה, ואיפה היא שורה? בין הכרובים[מט], שהם כמו איש ואשה – האיש הוא הקב"ה והאשה היא כנסת ישראל. כלומר, קדש הקדשים, בתוך בית המקדש, הוא המקום בו מתגלה ה"והיו לבשר אחד" – האחדות בין האיש והאשה, הקב"ה וכנס"י.

בעצם, יוצא שכל המושגים כאן הם מושגים של מקום[נ] – ירושלים, שבתוכה בית המקדש, שבתוכו קדש הקדשים – אבל לכל אחד יש את היחוד שלו. ירושלים (נצח) היא יחסית "יום אחד", בית המקדש (הוד) הוא יחסית "מקום אחד" וקדש הקדשים (כתר, הקדש, שמעל החכמה והבינה, הקדשים[נא]) הוא יחסית "בשר אחד".

עד כאן הרמז החדש. שתהיה שנה טובה ומתוקה – שנה של המשכת נצח והוד חדשים מהכתר, שנה שכולנו נהיה משפיעים, קודם כל על עצמנו וגם על הזולת!

ג. מפגש ושו"ת עם משפחות הגרעין

[אחרי השיעור בערב]

שאלה: איך מתכוננים לראש השנה? מה עושים אם לא מרגישים כלום?

תשובה: בראש השנה נולדים מחדש. אין מה להתכונן – הלידה מחדש היא בראש השנה בעצמו. רק צריך לתת לזה לקרות.

[אחרי תפלות היום]

הרב אמר שבעיקר רוצה לשמוע.

הרב פתח לילדים:

אתם זוכים להיות שליחים בתל אביב. אתם פוגשים עוד ילדים? הרבי אמר להפוך את העולם, והעולם שלכם הוא תל-אביב. לילדים, במובן מסוים, יש יותר כח מאשר למבוגרים. לא שזה פוטר את המבוגרים, אבל אתם יכולים לפעול הרבה מאד. פוגשים ילדים אחרים – צריך למשוך אותם, לקרב אותם. גם כשאתם ביצהר – צריכים להשפיע על עוד ילדים להגיע לשליחות בתל אביב.

כעת יהיה חדש תשרי, שיש הרבה מה לעשות – חדש השביעי, המשובע בכל טוב[נב]: שני ימים של ראש השנה לתקוע בשופר – אתם יודעים לתקוע? עוד לא יכולים להוציא ידי חובה, אבל יש ענין גדול בעצם שמיעת קול השופר. אחר כך ביום כיפור, להביא הרבה אנשים לבית הכנסת – בעיקר לתפלת נעילה, ל"כל נדרי" ובעיקר לנעילה. אחר כך סוכות – ארבעת המינים וסוכה. אם תעבדו טוב כל החדש הזה, כנראה שזה כבר יספיק בשביל להביא את המשיח!

שאלה מילדה: מה היחס בשליחות בין לנסות למצוא חן לבין להשאר מי שאתה באמת?

תשובה: מציאת חן היא דבר אמיתי! דברנו על כוחות ההשפעה של הנצח וההוד. ההוד הוא יחסית היכולת למצוא חן, שתלויה בכך שאני מכיר את השפה של מישהו, שאני מדבר איתו בגובה העינים. הנצח הוא כבר שאני אומר לו את המסר שלי – משהו שהוא מחוץ לשפה שלו, משהו שהוא לא מכיר. כמובן, צריך לעשות את זה בעדינות אבל גם באופן ברור – יש לי מה להשפיע. אני גם בא להיות איתו, רואה את הטוב שיש בו, מדבר איתו בגובה העינים שוה בשוה, וגם יש לי מסר להעביר לו. לכל אחד יש את הנקודה שלו, את המסר שלו, וזה המסר שלנו. צריך איזון בין הנצח וההוד, בין שתי הרגלים, בין ה"כליות יועצות", וצריך ללמוד את שניהם – גם איך לדבר בגובה העינים ולמצוא חן, ההוד, וגם איך להעביר בצורה נכונה ומועילה את המסר שלנו, הנצח.

שאלה מילדה: אז מה צריך להיות היחס לחילונים?

תשובה: קודם כל, לא צריך כל-כך לחשוב בהגדרה הזו. יש מי ששומר תורה ומצוות ויש מי שלא זכה לחינוך כזה – הוא מסכן, צריך לרחם עליו ולאהוב אותו.

שאלה: אז למה חושבים שאנחנו יותר טובים?

תשובה: מי אמר שאנחנו יותר טובים?! בהחלט יכול להיות שהוא יותר טוב! אבל עדיין יש לי משהו לתת לו שהוא לא זכה בו, הוא לא קבל חינוך יהודי ואני צריך לתת לו את זה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה'פרצוף' של עם ישראל מתחיל מהרבי, "ראש בני ישראל", ומסיים בשלש מדרגות של מצטרפים לעם ישראל (כולל מצטרפים-במרמה!).
• ברכת חדש תשרי של ה' נותנת לנו כח לברך את כל החדשים – לייקר כל רגע של השנה.
• בגשמיות 'טיים איז מאני', אבל ברוחניות הזמן שווה הרבה יותר – בכל רגע ניתן לקנות עולם ומלואו.
• בכל רגע האדם ניצב בפרשת דרכים ועליו לבחור בין טוב לרע.
• בשנת תשפ"ג יש כח לגלות את האחדות בכל ממדי המציאות – עולם-שנה-נפש.
• השכל צריך להנחות את הרגש וכוחות המוטבע לבצע הנחיות השכל והרגש.
• לעתים הרגש חשוב מהשכל – אך הוא עדיין זקוק להנחיית השכל.
• לפני ההתבגרות השכל הוא משרת-הרגש – מלמד איך להשיג תאוות.
• שכל אמתי הוא רק שכל שמנחה את הרגש.
• התבגרות יכולה להתרחש בשלבים שונים בחיים – לא רק בגיל ההתבגרות.
• התבגרות היא עלית המורגש למושכל, דהיינו מעבר מהערכת המציאות לפי מדד ה"ערב" למדד ה"טוב", ועלית המוטבע למורגש, דהיינו מציאת טעם מיוחד ב"מועיל".
• כשהאדם מתבגר הוא משתחרר מהתמקדות בעצמו ובמועיל לו ומוכן להשפיע לזולת – ועליו לאמץ לעצמו דפוסי התנהגות ואינסטינקטים של השפעה לזולת בכי-טוב – ואז הוא מוכן להתחתן.
• התבגרות היא המשכת נה"י חדשים מהכתר: היחס הנכון והטוב לזולת צריך להגיע מהעל-מודע – להתנהל 'מהבטן', בלי להזדקק להנחיה תמידית של השכל.
• עם בנין היחס הנכון של האיש לאשה – גם האשה נבנית ומשתכללת.
• תכלית גדילת האשה היא עלייתה למעלה מהאיש – זו המגמה הפנימית של כל ההיסטוריה האנושית.
• כתר-נצח-הוד הם בסוד נפש-שנה-עולם.
• בשנת תשפ"ג יש כח להמשיך נצח והוד חדשים מהכתר – להפוך להיות משפיעים!