עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנו

ב"ה

סעודת משיח

שביעי של פסח ה'תשס"א – סיכום לא מוגה

נושא א: "בעתה אחישנה"

א.

פסח בגימטריא נצח – ומישהו חייב לנצח. או שהקב"ה ינצח או שאנחנו ננצח. ה' רוצה שיהיה כדעת רבי אליעזר בגמרא – "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין". אנו אומרים לקב"ה ש"חבל על הזמן", אין סיכוי שנעשה תשובה, וממילא צריך להיות כדעת רבי יהושע שהגאולה צריכה לבוא בין כך ובין כך בעת הקצוב (וכל זכותנו היא "דיו לאבל שיעמוד באבלו").

במחלוקת זו אם ה' ינצח יהיה כדבריו, לא יעזור כלום והכרחי שנגאל בתשובה ובמעשים טובים, ואם לא נעשה תשובה מעצמנו אזי בסופו של דבר יקום מלך קשה כהמן ויחזיר אותנו בתשובה (מימרא שהיא דעת רבי אליעזר בירושלמי). אם אנחנו ננצח (כמו ב"תנורו של עכנאי" שהוכרע כמונו ש"לא בשמים היא" – כדעת רבנן נגד דעת רבי אליעזר – ואזי הקב"ה אומר בשמחה "נצחוני בני נצחוני") תבוא הגאולה קודם לכן, בלי שנעשה תשובה. כך ניתן לפרש "זכו [בדין, כמו 'פלוני אתה זכאי'] – אחישנה; לא זכו [שאזי ה' זוכה ומנצח] – בעתה". צריך להתעקש ש"חבל על הזמן" ואין טעם לחכות לתשובה, כי זה פשוט לא יקרה, ולכן אנחנו צריכים לנצח והגאולה צריכה לבוא מיד. לומר לה' שאין טעם שהוא ינצח – מה הוא ירויח מזה? יראו שהוא גדול? הריהו גדול מספיק. אם אנו ננצח זה חדוש ותענוג לפניו, וכדלקמן.

ב.

[מכאן והלאה לפי השטה הפשוטה ש"זכו אחישנה" זה בכח התחתונים ו"לא זכו בעתה" זה בכח העליונים:]

בכללות מצה זה "אחישנה" (שלא הספיק בצקם להחמיץ) ומרור זה "בעתה" (בחינת "דיו לאבל שיעמוד באבלו" – יש קץ קצוב בעקבות כל מרירות הגלות, גם בלי תשובה ומעשים טובים). מצה רומז לעתיד לבוא – משיח צדקנו – ומרור לגאולת מצרים – משה רבינו. בסתמא מבואר בחסידות לגבי הגאולה העתידה כדעת רבי אליעזר[1], שצריך תשובה ושיהיה בחינת "אחישנה", ואילו גאולת מצרים היא בלא כל זכות ובבחינת "בעתה". אכן, איננו מצפים למצה או למרור – שאוכלים אותם בנפרד זה אחר זה (קודם מצה ואז מרור) – אלא ל"כורך" המאחד את שניהם יחד. רוצים שהגאולה העתידה תהיה "בעתה אחישנה" יחד, כפשט הפסוק (וכפי שנסביר לקמן).

ג.

מדרש מאד יפה החוזר שלש פעמים (מדרש רבה, שוחר טוב, ירושלמי) – פעם אחת בשם רבי אליעזר – שממצרים נגאלו בזכות חמשה דברים ולעתיד לבוא יגאלו בזכות חמשה דברים אלו: צרה, תפלה (בנוסח שני: תשובה. נוסח שלישי: צוחה), ברית אבות, רחמים, הקץ. מוכח מפסוק לגבי יציאת מצרים ומשני פסוקים לגבי הגאולה העתידה – בדברים ובתהלים (חלוקה של מ מלים בגאולת מצרים ו-ס מלים בשני הפסוקים שלעתיד, חלוקה קלאסית של מאה מלים). פסוק בדברים לגבי גאולה העתידה, פסוק בתהלים (כך משמע בפרק שם ומוסבר בפשטנים) לגבי הישועות שבכל דור ודור – בשניהם צריכים להיות כל החמשה דברים.

[המדרשים:

דברים רבה פרשה ב פסקה כג:

אמר ר"א כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו מתוך צרה ומתוך תשובה ומתוך זכות אבות ומתוך רחמים ומתוך הקץ מתוך צרה דכתיב (שמות ב) ויאנחו בני ישראל מתוך תשובה דכתיב (שם) ותעל שועתם מתוך זכות אבות דכתיב ויזכור אלהים את בריתו ומתוך רחמים דכתיב וירא אלהים את בני ישראל[2] מתוך הקץ וידע אלהים ואף לע"ל אין נגאלים אלא מתוך חמשה דברים הללו מתוך צרה דכתיב בצר לך הרי מתוך צרה ושבת עד ה' אלהיך הרי מתוך תשובה כי אל רחום ה' אלהיך הרי מתוך רחמים ולא ישכח את ברית אבותיך הרי מתוך זכות אבות ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים הרי מתוך הקץ ודוד פירש אותן (תהלים קו) וירא בצר להם הרי מתוך צרה בשמעו את רנתם הרי מתוך תשובה ויזכור להם בריתו הרי מתוך זכות אבות ויתן אותם לרחמים הרי מתוך רחמים (שם) הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים הרי מתוך הקץ:

(1) תלמוד ירושלמי מסכת תענית דף ג/א:

דאיתפלגון רבי ליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם שנאמר בשובה ונחת תושעון אמר לו רבי יהושע וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם אמר לו ר"א הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין מ"ט ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע אמר לו רבי יהושע והא כתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. מה עבד לה ר' ליעזר. תשובה כמה דאת אמר צרור הכסף לקח בידו וגו' אמר לו ר' יהושע והא כתיב אני ה' בעתה אחישנה. מה עבד לה ר' ליעזר. תשובה כמה דאת אמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. רבי אחא בשם ר"י בן לוי אם זכיתם אחישנה ואם לאו בעתה כיון שאמר לו ר' יהושע וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה איסלק ר' ליעזר. מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ הדא ה"ד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה וישמע אלהים את נאקתם. מתוך צווחה ויזכור אלהים את בריתו. מתוך זכות אבות וירא אלהים את בני ישראל. מתוך תשובה וידע אלהים. מתוך הקץ וכן הוא אומר בצר לך מתוך צרה. ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושב' מתוך תשובה. כי אל רחום ה' אלהיך מתוך רחמים. לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך מתוך זכות אבות. וכ"ה אומר וירא בצר להם מתוך צרה. בשמעו את רנתם מתוך צווחה. ויזכור להם בריתו מתוך זכות אבות. וינחם כרוב חסדיו מתוך תשובה. ויתן אותם לרחמים מתוך רחמים.]

חמשת הדברים שבמדרש – בכללות שני סוגים: מלמטה למעלה (ארבע ראשונים, ובפרט תפלה-תשובה) ומלמעלה למטה (הקץ). ממחיש מה שנאמר שצריך להיות שתי הבחינות של "בעתה אחישנה" יחד.

ד.

ממדרש זה עולה כי "'וידע אלהים' זה הקץ" (ויש לעיין מדוע רק לאחר כל הבחינות שמלמטה למעלה מקוים "וידע אלקים", וכי קודם לכן ה' לא ידע שכבר בה הקץ שהוא קצב מראש? על שאלה זו נענה לקמן). הקץ הוא בסוד ידיעתו של ה', ולעומת זאת כל הפעולות שמלמטה (בבחינת "זכו אחישנה") הן בסוד בחירת האדם – כמובן. שאלת הידיעה והבחירה היא אחת השאלות העמוקות שדנו בהן רבות – וכאן מתבטאת אותה שאלה בדיון האם הגאולה העתידה תלויה בתשובה ומעשים טובים שבבחירת ישראל או שהיא קבועה בידיעה האלקית. נדון בדברים ממבט זה, כפי שלימד מורנו הבעש"ט את סוגית הידיעה והבחירה:

בכש"ט הביא הבעש"ט כי בחירת האדם היא בין רצונו של ה' לבין ידיעתו – ה' יודע כיצד ינהג האדם, וכי הוא עתיד לפול ולהכשל בחטא, אך לאדם ניתנה בחירה לנהוג שלא לפי ידיעת ה' אלא לפי רצונו. כלומר: החכמה-הידיעה אומרת שברור שהאדם יחטא ואין סיכוי שיעשה תשובה[3], ואילו ברצון שמעל החכמה אומר ה' שבכל זאת אני רוצה אחרת (דבר המתבטא בברכות שמו"ע – "חונן הדעת" היא ברכת החכמה והידיעה, בה יודע ה' שנחטא ושאין סיכוי שנעשה תשובה לקראת הגאולה, ואחריה באה ברכת "הרוצה בתשובה" – הממחישה שהתשובה שייכת לרצון, וה' רוצה זאת אף שיודע שלא יהיה כך).

גם לעניננו, ה' יודע כי עם ישראל לא יעשה תשובה והוא יצטרך להביא את הגאולה בלי זה, בבחינת "לא זכו בעתה", אך הוא רוצה שנעשה תשובה בבחירתנו והגאולה תבוא בבחינת "זכו אחישנה"[4]. ידיעה זו עמדה גם ביסוד מתן תורה, שמתחילה ה' ידע שנעשה את העגל – אך רצה שלא נעשה את העגל, ובכחנו לבחור ברצונו – כבר כשאמרנו "נעשה ונשמע" ידע ה' ואנחנו ידענו שאנו "נעשה" מה שנעשה, את העגל, ואחר כך "נשמע" את דברי ה' (וראה עוד לקמן). אכן, כפי שהוסבר, הגאולה האחרונה צריכה להיות גם ובעיקר בבחינת "אחישנה" מתוך מעשינו ובחירתנו (בניגוד לגאולת מצרים שהיתה בלי כל זכות), וכן אין ברצוננו רק לנצח את הקב"ה שהגאולה תבוא בעת קצוב בלי כל פעולה מצידנו – אנו רוצים ואף יודעים (כפי שה' יודע) שהדברים יהיו כמו בידיעת ה', ועם זאת רוצים ולומדים שהגאולה העתידה תהיה כפי שהיא ברצונו של ה' מכח בחירתנו. הכיצד?

כל טענותיו של הרבי כי "כבר עשו תשובה" ו"כבר צחצחו את הכפתורים" ו"נגמרה עבודת הבירורים" – אף שאנו רואים שנותרו במציאות עוד דברים רבים לעשות (ואף הרבי הורה להמשיך ולפעול) – באים לומר שאין לצפות ליותר, ש"חבל על הזמן". הרבי רוצה 'לנצח' את ה' ולומר שיותר תשובה ומעשים טובים ממה שיש לא עתידים להיות. אך לאידך אין כאן טענה שלא עשו כלום אלא שכבר עשו מספיק – שאנו כבר באמת בגדר של "זכו אחישנה". כל הנסיון לפעול את הגאולה העתידה ו'לנצח' את ה' הוא לשכנע אותו שמספיק לחיות עם הסכיזופרניה והפיצול שבין רצונו לחכמתו-ידיעתו ועליו להשלים ולרצות באמת את מה שקיים בידיעתו. אתה יודע שכך יהיה ו"חבל על הזמן" – אך בעצם זהו גם מה שכדאי לך לרצות, זה מספיק "תשובה ומעשים טובים" כפי שרצית. יש כאן מגמה לגלות את התת-מודע של הקב"ה, לגלות שבעצם יש לו ענג נעלם (שלמעלה מהרצון) במציאות כפי שהיא, וזה מה שהוא רצה באמת בתת-מודע שלו. גילוי זהו מאחד כאחד את ה"בעתה" שבידיעת ה' עם ה"אחישנה" שברצונו, ה' מסכים ורוצה באמת במה שנעשה, ומתגלה שהכל נעשה בזכות התחתונים.

ה.

נעמיק יותר בהסברה כיצד הגאולה העתידה היא גם "קץ" בזמנו – בהחלטה שמלמעלה, מתוך הידיעה האלקית ולמרות חטאי הדור והמצב של "לא זכו" – וגם מצב של "אחישנה" מכח התחתונים, המתגבר על החלטת הקץ הראשונית:

איתא בכתובות סב, ב:

רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא כי מטא למיכתב כתובה נח נפשה דרביתא אמר רבי ח"ו פסולא איכא יתיבו ועיינו במשפחות רבי אתי משפטיה בן אביטל ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב אחלפוה קמיה אמר להו ניהוו שית שנין אחלפוה קמיה אמר להו איכניס והדר איזיל הוה קא מכסיף מאבוה אמר ליה בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אזיל יתיב תרתי סרי שני בבי רב עד דאתא איעקרא דביתהו אמר רבי היכי נעביד נגרשה יאמרו ענייה זו לשוא שימרה נינסיב איתתא אחריתי יאמרו זו אשתו וזו זונתו בעי עלה רחמי ואיתסיאת:[5]

ה"בעתה" הוא העת שנקבע לחתונה בתנאים, ו"כשלא זכו" אזי מתקיימת החתונה "בעתה". אכן, לפעמים יש סיבות שחייבים-רוצים להקדים את החתונה ואזי זה "זכו אחישנה"^[ו]. לפעמים החתן לא יכול להתאפק ורוצה להקדים את החתונה אף שאין זה "בעתה". הקדמה זו היא מחד בסוד "זכו אחישנה" אף שברור בפשטות כי בנו של רבי לא רצה להקדים את החתונה בשל "תשובה ומעשים טובים" מצד הכלה אלא בשל יופיה. כך אנו אומרים לה' שלא ירצה להתאפק עד לזמן הקצוב והראוי, אך לא בשל מעשים טובים אלא שירצה את הכלה בשל יופיה. זו היא "דעת קונך": מראש קבע ה' זמן ומקום לחתונה – במקדש שבארץ ישראל בעוד זמן רב – אך לאחר שחטאו ישראל בעגל ה' אמר שלא משנה כלום ורוצה להתחתן מיד במשכן, באהל ארעי (אף שבפשטות צווי על המשכן במ"ת לפני חטא העגל, בפועל ברור לגמרי מכל המפרשים וכו' שמשכן תיקון על חטא העגל; ה' ידע מראש שנעבור ונחטא, בסוד "נעשה ונשמע" כנ"ל). לפעמים פשוט צריך שהכלה תעבור לפני החתן – כנסת ישראל עוברת עבירה לפני ה' (כמו ילד שעושה עבירה רק בשביל תשומת לב).

נושא ב: "מה שהיה"

א.

לפני הנשיאות כונה הרבי רמ"ש. ראשי תיבות אלו רמוזים בפסוק "רחוק מה שהיה ועמק עמק מי ימצאנו"[6]. פסוק זה אומר כי "מה שהיה" – חטאי האדם וכו' רחוקים מאד, וכביכול פגמו אפילו לפני הצמצום – אכן "ועמק עמק מי ימצאנו". על ידי תשובה – בחינת "מי" – ניתן למצוא את הרחוק והעמוק ולשנותו ולתקנו.

ב.

שלשה פסוקים יש בקהלת הפותחים ב"מה שהיה" (פסוק זה, הרביעי, מתיחס ל"מה שהיה" אך לא פותח במילים אלו). סוד שלשה פסוקים הפותחים ב"מה שהיה" קשור לפסח, כמבואר בקבלה ש"מצה" היא ג"פ מה (וכל מה הוא ג"פ י-ה, וכל י-ה הוא ג"פ ה – בסוד ג פסוקים בהם יש ה דברים בהם נגאלו, כנ"ל) – ג"פ מה האמורים במן (וכן מצה הוא סוד מ-ה שבתוכו מן = צ). "מה שהיה" עולה שסה. שלש המצות עצמן מכוונות כנגד שלשת הפסוקים של "מה שהיה".

הפסוק הראשון הוא (קהלת א, ט) "מה שהיה הוא[7] שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". השני (קהלת ג, טו) "מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף". השלישי (קהלת ו, י) "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו". שלשת הפסוקים מבטאים תהליך החשוב ביותר לכל מי שרוצה לשנות את המציאות היום:

ג. לית מאן דפליג שהחידוש שהתחולל בארץ ישראל בדורות האחרונים הוא פרי ותוצאה של חדושי תורה ודרך חדשה בתורה – דרך החסידות (אף שלא ברור כלל אם מורנו הבעש"ט ותלמידיו היו מרוצים מהשתלשלות זו). חידוש זה כמעט מת כבר. צריך להבין שלא ניתן לשנות את המציאות מתוכה ו"מה שהיה הוא שיהיה" – מתחלפת ממשלה אך הכל נשאר אותו דבר, "אין כל חדש תחת השמש" [למרות שכל ה"מה שהיה" מרמזים למצה, כנ"ל, והמצה היא האמונה בהתחדשות העולם בניגוד לאמונה בקדמוניות החומר המתבטאת בחמץ, כמבואר במהר"ל באריכות, הרי שכל חידוש הבריאה הוא רק בגדר "חידוש הישנות" ובאמת "אין כל חדש תחת השמש"]. חידושים אמיתיים יש רק "מעל השמש" – חידושי תורה – ומי שרוצה לשנות את המציאות חייב להבין ששינוי אמיתי ינבע רק מתוך דרך חדשה בתורה. גם בתורה עצמה לא ניתן לחדש בדרכים הסלולות כבר כי בזה "מה שהיה הוא שיהיה" – הגדולים שלפנינו כבר אמרו הכל וכל חידושינו כבר תפוסים. יש לחדש דרך חדשה (לדוגמה שילוב בין תורה ומדע). לכן שלב ראשון בשינוי המציאות הוא הקמת ישיבות חסידות חדשות שילמדו בדרך חדשה (וחלק חשוב מזה השילוב בין תורה ומדע שלא היה עד כה כלל).

אכן, יש להבין שבחידושי התורה לכשעצמם אין די – אדם לא יכול לומר שאסתגר בישיבה וזה ישפיע על המציאות, עליו לקום ולפעול. על כך נאמר הפסוק השני – "מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף". פסוק זה אומר שיש לקום ולפעול בהווה[8] בתוך המציאות, ומזהיר את האדם שאם הוא מנסה לעשות שינוי אמיתי הוא יהיה נרדף, אך אל לו לדאוג כי "והאלקים יבקש את נרדף".

בשלב השלישי מתואר מי שפעל והצליח: "מה שהיה כבר נקרא שמו" – האדם הצליח לפעול ו"נקרא שמו" על ענין מסוים (הוא פתח ישיבה בשכם), "ונודע אשר הוא אדם" – הוברר שהוא 'גבר' המסוגל לפעול ולעשות. אכן, עליו לזכור כי למרות כל הצלחותיו והדברים שנקראים על שמו "ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו" – האדם לא יכול לבוא לדין עם ה' ולדרוש שכר על פעולותיו והצלחותיו, כי ה' תקיף ממנו ואם הוא יתגאה הוא יגיע למשבר. כלומר, לעולם אל לו לאדם להתגאות במעשיו ולהסתפק מהם – לא עד ביאת המשיח, לא עד תחית המתים, לא עד נ' אלפי יובלות, אף פעם.

זהו סוד פרה אדומה לפי הבעש"ט שבתחילה יש להטהר על ידי גבהות ואמונה שבכוחי לפעול מטומאת חוסר המעש (השורה על הידים בשעת השינה) אך בסופו של דבר גבהות כזו מטמאת את הטהורים והורסת את העשיה. על סוד זה אמר שלמה המלך "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי: רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנו".