1

ז' מנחם-אב ע"ט – היכל הרחמים, גבעת שמואל

"משה מפי עצמו"

פרס היצירה התורנית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" אצל משה רבינו

תודה לכולם שהגיעו, והתודה העיקרית כמובן לרב יניב – ידיד נפש מעל שלשים שנה, כמו ששמענו, שכל הערב הזה בזכותו. שהימים האלה יהפכו עוד השנה הזאת "לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"[ב] – בתנאי שנאהב את האמת והשלום, שתי המדות האלה. אמת היא תורה, "אין אמת אלא תורה"[ג], "משה אמת ותורתו אמת"[ד], והשלום הוא גם כן התורה ומצותיה, החל ממצות "ואהבת לרעך כמוך"[ה], "זה כלל גדול בתורה"[ו] – "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"[ז].

משנה תורה – "מפי עצמו"

מדי שנה מתחילים לקרוא בשבת חזון, לפני תשעה באב, חומש חדש. מה היחוד של חומש דברים ביחס לחומשים הקודמים, בראשית-שמות-ויקרא-במדבר? זהו חומש עם שם מיוחד, "משנה תורה", בו משה רבינו חוזר על כל התורה. בלשון חז"ל[ח] כל התורה נאמרה "מפי הגבורה" – ישר מפי ה' לעם ישראל, דרך הצינור הפתוח של משה רבינו. ואילו, חידוש נפלא ביותר, את החומש האחרון – משנה תורה – אמר משה "מפי עצמו".

הגמרא מזכירה זאת בפרט ביחס לההבדל בין התוכחה-הקללות בפרשת בחקתי, שהן "מפי הגבורה", לתוכחה-הקללות בפרשת תבוא, במשנה תורה, שמשה אמרן "מפי עצמו"[ט]. אכן בזהר[י] מפורש שהכוונה לכל התורה – כל החומשים עד דברים, ולא עד בכלל, הם "מפי הגבורה", וכל חומש דברים הוא "מפי עצמו".

הרמב"ם[יא] פוסק שאפילו מי שאומר שמשה רבינו אמר מלה אחת מפי עצמו – הוא כופר[יב]. אם כן, מה פירוש "מפי עצמו"?! יש הרבה קבלה וחסידות וגם ביאורים בנגלה – כל גדולי ישראל התייחסו לכך – מה הכוונה "מפי עצמו", שמשה רבינו אומר חומש שלם מפי עצמו?

נבואה ורוח הקדש

שוב, הביטוי "מפי עצמו" מעורר תמיהה – הרי כל התורה כולה היא מה'! – לכן תוספות[יג] מוסיפים "וברוח הקדש". ניחא, לכל הנביאים, וגם לכל הצדיקים בכל הדורות, יש רוח הקדש. אם כן, מהו "מפי הגבורה"? כאן יש רמז שבעלי התוספות היו מקובלים – בקבלה שנבואה ורוח הקדש הן שתי בחינות שונות של השראה אלקית לה יכול האדם לזכות. ורמז נפלא: הביטויים "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו", לשונות חז"ל, שוים בדיוק נבואה ועוד רוח הקדש[יד]!

ההבדל בין נבואה לרוח הקדש הוא על דרך ההבדל בין איש ואשה, זכר ונקבה[טו] – נבואה היא מלמעלה למטה ורוח הקדש מלמטה למעלה. לכל נביא יש את ה"מפי הגבורה" שלו ואת ה"מפי עצמו" שלו, הממד הזכרי והממד הנקבי – "זכר ונקבה בראם ויברך אֹתם ויקרא את שמם [יחד] אדם"[טז] (כאשר אדם, הזכר, נברא "מפי הגבורה", "ויאמר אלהים נעשה אדם"[יז], וחוה, הנקבה, נבראה מצלעו, "מפי עצמו", "זאת הפעם עצם מעצמי"[יח]!). אצל משה רבינו, נבואת "מפי הגבורה" מופיעה בארבעת החומשים הראשונים ורוח הקדש "מפי עצמו" בחומש דברים[יט], בו "שכינה מדברת מתוך גרונו"[כ].

"פה ['מפי הגבורה'] אל פה ['מפי עצמו'] אדבר בו"

נשים לב שהמלה המשותפת בשני הלשונות היא פה – "מפי". בתיאור מעלת נבואת משה רבינו לגבי שאר הנביאים כתוב "פה אל פה אדבר בו"[כא]. יש הרבה פירושים ל"פה אל פה", ולעניננו נפרש – מתאים לפשט, מהפה של ה' לפה של משה – מ"מפי הגבורה" אל "מפי עצמו"[כב]. יש בתורה "מפי הגבורה" ויש את החומש האחרון, המקדים רפואה לפני תשעה באב, שהוא "מפי עצמו" של משה.

אצל משה הכל אחד, "פה אל פה". בלשון הזהר זהו סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[כג]. במראה הסנה ה' קורא למשה, לראשונה, "משה משה"[כד]. יש עוד מי ששמם נכפל – "אברהם אברהם"[כה], "יעקב יעקב"[כו] ו"שמואל שמואל"[כז] – אבל בכולם יש פסיק טעמא, קו מפריד בין השמות, ורק "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו". מה ההסבר בקבלה? אצל אברהם, יעקב ושמואל יש הפרש בין חוית האלקות של שרש הנשמה למעלה לחוית האלקות של הנשמה המלובשת בגוף ואילו אצל "משה משה" אין הפסק. בעצם, אין שום פסיק בין "מפי הגבורה" ל"מפי עצמו", הכל אחד, "פה אל פה אדבר בו".

ידוע הרמז שמשה ראשי תבות משה שמאי הלל[כח] – שמאי, שמדתו גבורה, הוא בחינת "מפי הגבורה" שבמשה (שמאי בגימטריא "מפי הגבורה"!) ואילו הלל הוא בחינת "מפי עצמו" שבמשה (גילוי משנה תורה, בחינת נוקבא, ה-ה של משה, "פיה [פי עצמה] פתחה בחכמה ותורת חסד [תורת הלל] על לשונה"). והרמז: משה שמאי הלל עולה משה (הר"ת) ועוד "פה אל פה אדבר בו"[כט]!

בטול ומציאות של "איש האלהים"

הרבי מסביר[ל] ששתי הבחינות קשורות בשתי תכונות הפוכות ומשלימות אצל משה רבינו: מצד אחד, הוא בבטול במציאות ("ונחנו מה"[לא]), וכך מקבל "מפי הגבורה". מצד שני, משה רבינו, יותר מכל האנשים בעולם[לב], הוא "שלמות המציאות"[לג] (בטוי של הרבי כאן). מה הכוונה? אפילו בגשמיות, כתוב[לד] שמשה רבינו גבוה עשר אמות. גובה אדם ממוצע הוא שלש אמות, ומשה רבינו בגופו גבוה עשר אמות. הדבר מתבטא גם בכך שכאשר משה מקבל את נבואתו הוא אינו מתבטל, כשאר הנביאים שנופלים ומזדעזעים, אלא עומד על עומדו בגוף[לה]. ציור מאד יפה – משה רבינו הוא נושא הפכים, בטל במציאות, והיש שלו, שהוא גם הגוף שלו, הוא בתכלית השלמות כיש, כמציאות, "שלמות המציאות".

כמובן, אפשר[לו] להסמיך זאת על "איש האלהים"[לז] – "מחציו ולמטה 'איש', מחציו ולמעלה 'האלהים'"[לח] – שלמות המציאות ב"חציו ולמטה 'איש'" והבטול במציאות ב"חציו ולמעלה 'אלהים'". בקבלה, משה הוא יחוד השמות קפד (אחורי שם עב, שבחכמה) ו-קסא (שבבינה)[לט] – אלה אותן שתי בחינות. היחס בין אבא-חכמה ואמא-בינה הוא מהות ומציאות. מצד החכמה (שפנימיותה בטול) יש למשה בטול במציאות המכין אותו לקבל את דבר ה', "מפי הגבורה", כאשר החכמה נקראת "ראשית הגילוי"[מ]. מצד הבינה, שנקראת "ראשית המציאות"[מא] והיא שרש ה"גרמוהי"[מב] (הכלים), הוא זוכה לשלמות המציאות ("משה זכה לבינה"[מג]) ודבר ה' המופיע אצלו "מפי עצמו".

ב. פירושי "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו"

ראינו כבר את הסבר התוספות ש"מפי עצמו" היינו רוח הקדש. לפני שנגיע לעיקר ההסבר על פי החסידות, נעבור בקצרה על כמה פירושים של גדולי הראשונים והאחרונים[מד], תוך שילוב הסברים והערות ב'אותיות קצרות' (במעין 'מאמר מוסגר' במהלך העיקרי של הדברים):

רבינו בחיי: "הסכימה דעתו"

רבינו בחיי כותב[מה]: "'מפי עצמו', שהסכימה דעתו לדעתו של הקב"ה".

נספר סיפור כדי להמחיש: לפני כמה שנים אחד החברים הביא את ספר שלנו לרב מאזוז שליט"א. כשהוא פתח, הוא ראה גימטריא אחת וצעק 'זה שלי!' (וכך על כמה וכמה גימטריאות). ככה בחומש דברים, כל מלה שמשה אמר "מפי עצמו" הקב"ה מיד צעק 'זה שלי!'. זהו עומק דברי חז"ל ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", שעוד לא יצא מהגרון וכבר ה', בתוך גרונו, צעק 'זה שלי!' (זהו פירוש יותר טוב מאשר לומר שאחרי שמשה אמר מפי עצמו ה' אמר לו לכתוב את זה, ודוק).

רש"י ורמב"ן: שתי בחינות שליחות

רש"י[מו] מסביר ש"מפי הגבורה" היינו שמשה הוא שליח: "'משה מפי הגבורה אמרן', ונעשה שליח לומר כך אמר לי הקדוש ברוך הוא...". הרמב"ן כותב[מז] פירוש הפוך לכאורה, ומתייחס למשה כשליח דווקא כשהוא מדבר "מפי עצמו" – "'ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל".

אכן, כידוע[מח], יש שתי בחינות של שליח[מט] – "חזקה שליח עושה שליחותו"[נ], ו"שלוחו של אדם כמותו ממש"[נא] (על דרך ש"עבד מלך מלך"[נב]). רש"י מדבר על "חזקה שליח עושה שליחותו", כאשר משה הוא שליח למסור מה שנאמר לו "מפי הגבורה". אך כאשר "שלוחו של אדם [העליון]" נעשה "כמותו" ממש, "שכינה [ממש] מדברת מתוך גרונו של משה", הוא מדבר "מפי עצמו".

בעומק, שתי הבחינות הן ענין הדפק התמידי של נשמת ישראל – "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט"[נג] (ה' הוא הכל, הכל הוא ה'): "גאט איז אלץ" היינו "מפי הגבורה", אין שום דבר חוץ מה', ו"אלץ איז גאט" היינו "מפי עצמו", שהוא-הוא ה'. שתי המדרגות הן בסוד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[נד], הגילוי של שעת מתן תורה, שניתנה "מפי הגבורה", לעומת "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[נה], עבודת הדור שנכנסו לארץ, "מפי עצמו" (כפי שעוד יתבאר באריכות לקמן). מתוך הבטול במציאות של השליח למשלח (בחינת "גאט איז אלץ") – "חזקה שליח עושה שליחותו" (שהרי אין השליח מציאות בפני עצמו). אך מתוך ההתעצמות של השליח עם המשלח (בחינת "אלץ איז גאט") נעשה "שלוחו של אדם כמותו ממש".

שתי הבחינות הללו הן גם סוד מאמר חז"ל שהתורה נתנה "אש שחורה על גבי אש לבנה"[נו] – "אש שחורה" היא בחינת "מפי עצמו", ו"אש לבנה" היא בחינת "מפי הגבורה", שהם שני חלקי משה עצמו "איש האלהים" – "מחציו ולמטה 'איש' [מפי עצמו], מחציו ולמעלה 'אלהים' [מפי הגבורה]"[נז].

מהר"ל: שלוחא דרחמנא ושלוחא דידן

המהר"ל[נח] כותב שבארבעת החומשים משה הוא בחינת "שלוחא דרחמנא", ובמשנה תורה הוא בחינת "שלוחא דידן"[נט].

יש במשה בחינה מצד הנותן וכן בחינה מצד המקבל, על דרך שנחלקו חז"ל[ס] אם הכהנים נחשבים "שלוחי רחמנא" או שלוחי דידן". משה הוא גם כהן (בשבעת ימי המילואים הוא שמש ככהן גדול[סא] בחלוק לבן[סב]) וגם לוי (כאמור לגבי יחוס בניו – "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי"[סג], וכך דרשו חז"ל[סד] על הפסוק "הלוא אהרן אחיך הלוי"[סה], שאהרן היה ראוי להיות לוי ואתה כהן אך עכשיו, לאחר סירובו של משה לקבל את השליחות, אתה תהיה לוי והוא כהן)[סו]. יחסית, הכהנים הם יותר "שלוחי דרחמנא", האוכלים משלחן גבוה, ואילו הלוים הנלוים עליהם לשרתם ההם "שלוחי דידן", הנתונים לעבודת הקדש מתוך בני ישראל ובמקומם-בשליחותם[סז]. בנוגע להשפעה לעם ישראל, הכהנים מעבירים את ברכת ה' כפי שהיא – "יברכך הוי'"[סח] – ואילו הלוי מלמד תורה כפי שהיא מופנמת אצלו, יחס של "דרך מעבר" ("מפי הגבורה") ו"דרך התלבשות" ("מפי עצמו"), כפי שיתבאר באריכות בפרק הבא. לכן יש לדרוש שמה שמשה רבינו נקרא "איש" בכמה מקומות היינו בחינת הלוי שבו, "מחציו ולמטה 'איש'". ואילו "מחציו ולמעלה 'אלהים'" היינו בחינת הכהן שבמשה רבינו, מה "שאלהיכם כהן הוא"[סט] (אכן, הכהונה שייכת רק למשה, אך "בניו [ודווקא הם] יקראו על שבט הלוי" משום שהבנים נמשכים מהברית, מה"חציו ולמטה 'איש'").

ה' אומר 'משה משלי' וישראל אומרים 'משה משלנו', היינו "משה משה", "שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי כו'"[ע], והפלא שמשה לא נקרע באמצע... אכן, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוייהו", והיינו משום שהוא בחינת "מה", "ונחנו [שתי הבחינות שבמשה עצמו] מה"[עא], "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[עב].

הגר"א: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה

הגר"א מפרש[עג] שבארבעת החומשים כל ישראל שמעו את ה' מדבר מתוך גרונו של משה ואילו באמירת משנה תורה, משה היה כמו נביא שקבל נבואה מאת ה' וכעת הוא משמיע לעם וכך הם שומעים אותו מדבר בשם ה'.

לכאורה פירושו לא מתאים למה שנאמר ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" הולך דווקא על משנה תורה. צריך לומר שיש שתי בחינות שכינה – שכינתא עילאה (בינה, אמא) ושכינתא תתאה (מלכות, ברתא), והן ה עילאה שבשם ו-ה תתאה שבשם ("הא בהא תליא"[עד]), "כאמה בתה"[עה]. כאשר שכינתא עילאה מדברת מתוך גרונו של משה כולם שומעים בקולו את דבר ה' ממש, והיינו שנשמע בהדיא שדברי משה הם "מפי הגבורה", ובסוד "אני בינה לי גבורה"[עו] (היינו הגבורה של "משה ידבר והאלהים [שם הגבורה] יעננו בקול"[עז]), אך כאשר שכינתא תתאה מדברת מתוך גרונו של משה הדברים נשמעים כדברי עצמו, "מפי עצמו" של משה (לאחר שקבל, והפנים, את הנבואה שקבל מפי ה'), אך באמת השכינה ("עיקר שכינה", השוכנת בתחתונים ממש[עח]) היא המדברת מתוך גרונו של משה[עט].

ג. דרך מעבר ודרך התלבשות

"תורת הוי'" ו"תורתו"

מהו ההסבר העמוק בחסידות לשתי של "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו"[פ]? מוסבר שיש שתי בחינות של המשכת אור ושפע – "דרך מעבר" ו"דרך התלבשות", שני מושגים מאד חשובים בחסידות. הנבואה, "מפי הגבורה", נקראת "דרך מעבר". משה הוא הממוצע המחבר בין ה' לבינינו, "אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם"[פא] (כמו שנקרא בשבת נחמו), וכך יש משה בכל דור – אבל לעתים הממוצע הוא רק צינור פתוח, והמסרים רק עוברים דרכו, ולעתים הם מתלבשים בו. הכל אלקות, אבל יש אלקות שמתגלה דרך משה רבינו. בדרך מעבר שומעים דבור "מפי הגבורה", שה' מדבר כאן, ובדרך התלבשות אני שומע את המסרים שהוא מוסר לנו כאילו הוא – משה רבינו, בשר ודם – אומר לי אותם, אור ה' מתלבש במשה כל כך עד שנקרא על שמו.

בסגנון של 'נגלה': יחסית, החומשים הראשונים הם "תורת הוי' חפצו" והחומש האחרון הוא "ובתורתו יהגה יומם בלילה"[פב], התורה נעשית שלו. כך מסבירים חז"ל[פג] ש"תלמיד חכם שמחל על כבודו – כבודו מחול", כי התורה שייכת לו. "תורתו" היא דרך התלבשות, שיש בה מעלה עצומה – האור מתלבש במשה רבינו עד שנקרא על שמו. כך הוא מוסר לנו, מלמד אותנו, כאשר הכל צריך להיות מובן לנו, מתלבש ומתישב על שכלנו, כמו שדבר ה' מתלבש בשכלו של משה (שכמה שמשה הוא מופלא ממנו בכל זאת שכלו האנושי דומה בצד מה לשכל שלנו).

הדינמיקה בין שני חצאי משה רבינו

נחזור לציור של "איש האלהים". כשאתה רואה בן אדם ש"מחציו ומעלה 'איש'" ו"מחציו ומטה 'אלהים'" – מה הדינמיקה בין שני החצאים? בשמיעה ראשונה אפשר לחשוב שזהו תיאור לאדם מפוצל, כמו "רוח בני האדם העֹלה היא למעלה ורוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ"[פד]. אך קשה לומר שאצל משה רבינו יש הפרדה בין שני החצאים, שכל חצי מושך לכיוון הפוך. ברור שמשה הוא לא אדם מפוצל, וחשוב להבין את היחס בין החצאים, שודאי יש יחס והשפעה ביניהם.

מתבקש לומר – בינתים לא ראיתי כתוב – שיש שתי אפשרויות: או שהיחס בין שני החצאים עצמם הוא בדרך מעבר או שהוא בדרך התלבשות. בארבעת החומשים הראשונים, בהם נבואת משה רבינו היא בדרך מעבר, לא רק שהדיבור הוא מהחצי העליון ("חציו ומעלה 'אלהים'"), אלא שהחצי העליון עצמו עובר דרך החצי התחתון ומדבר משם – ה"אלהים" שבו עובר דרך ה"איש" שבו. אבל בחומש דברים, שנאמר בדרך התלבשות, יש תהליך בתוך משה רבינו עצמו – החצי העליון כל כך מתאחד עם החצי התחתון ומתלבש בו עד שהכל נקרא "איש" (וכמו שמצאנו שסתם "איש" היינו משה רבינו[פה], משה רבינו כולו). התלבשות היינו "מפי עצמו", שהמלה הראשונה בצירוף גוברת[פו] – "איש האלהים". זו הסבה לכך שבסופו של דבר "משנה תורה" חוזר על כל התורה – על כל ארבעת החומשים הראשונים, מכניס את מה שנאמר בדרך מעבר לדרך התלבשות – תוך הבהרת דברים, עד הלכה למעשה, שלא היינו יודעים בלי חזרה זו[פז].

מעלת ההתלבשות – גילוי העצמות

יותר לעומק, הזהר מפרש ש"איש האלהים" היינו "בעלה דמטרוניתא"[פח] – ה"איש" הוא הבעל, החסד, המשפיע, ביחס לשכינה ("אלהים", נוקבא, לא שם הוי'). כמובן, "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[פט], ושני הפירושים קשורים (כמו שהרבי תמיד מדגיש[צ] שפירושים שונים באותו פסוק חייבים להיות קשורים) – לכן צריך לומר שהחלק התחתון שלו, "מחציו ולמטה 'איש'", הוא בשרש הבעל של החצי העליון.

כאשר מדובר רק בשני חצאים – העליון הוא זכר והתחתון נקבה, כמו "אדם ובהמה"[צא], מה ו-בן. אבל כשיש התלבשות אמתית של העליון בתחתון היוצרות מתהפכות, ואז "ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר"[צב] (ואזי צריך להיות "שמע בקֹלה"[צג] והיא "עושה [משפיעה, מתקנת] רצון בעלה"[צד]). מה הכוונה? שהנקבה נעשית הזכר והגבר נעשה נקבה (ענין השייך לתיקון הנטיות ההפוכות היום). החצי התחתון, ה"איש", הופך להיות הבעל[צה], והחצי העליון, "אלהים", שהיה המשפיע, הופך להיות המטרוניתא, האשה[צו].

כאן מגיעים לנקודה הכי עמוקה: הרבי אומר[צז] שבדרך התלבשות יש התגלות העצמות, יותר מאשר בדרך מעבר. רק מצד העצמות – שלמעלה מגדרי התחלקות ושינויים – יתכן ש"דבר הוי'" מתלבש ויורד לדרגה של המקבל ועדיין נותר "דבר הוי'" ללא שינוי. אם כן, "מפי עצמו" הוא גילוי עצמי לגמרי – זו מעלת משנה תורה.

[הרבי כותב שגם בארבעת החומשים הראשונים יש גילוי העצמות, המתבטא בכך שהם כתובים כנאמרים מפי "שלישי המדבר" (בלשון הרמב"ן[צח]) – ה"שלישי המדבר" הוא "עצמות המאציל" (שלמעלה משם הוי') שרק בכחו לחבר את "הוי'" (אור אין סוף שלפני הצמצום, כח הבלי גבול) עם "משה" (שמכח הגבול שבאין סוף[צט], ההתגלות שאחרי הצמצום, על דרך "מאן 'פני האדון הוי'' – דא רשב"י"[ק]) ולספר "וידבר הוי' אל משה" וכיו"ב. אחר כך, במשנה תורה, משה הוא הממוצע המחבר המגלה את האלקות עד מטה-מטה. אבל, מסביר הרבי, "שלישי המדבר" הוא עדיין "שלישי" (המחבר שנים, הוי' ומשה), ביטוי שיש בו שייכות להתחלקות, והעצמות המתגלה בהתלבשות שבמשנה תורה היא נעלית יותר. איני זוכר שבמקומות אחרים הרבי עושה כזה דבר – חילוקים בעצמות. נשמע מוזר, הרי זו עצמות. אחרי שאין לך מה לומר, אין מלה, אתה אומר עצמות. כעת לקחת את 'עצמות' ולחלק אותו, "חציו ולמטה", "שלישי מדבר", ו"חציו ולמעלה", "אחד האמת" – שהכל אחדות פשוטה לגמרי, לא שלישי המדבר – זהו חידוש מאד יפה. כדי להסביר נאמר ש"שלישי המדבר" הוא נשיאת ההפכים של העצמות, שה' הוא "נושא הפכים" (מה שהוא 'רוכב' ו'אינו רוכב' וכיוצא בזה בעת ובעונה אחת), ואילו "אחד האמת" היינו מה שלגביו יתברך אין ההפכים הפכים כלל אלא הכל אחד ממש, וכמבואר בדא"ח. מצד אחד החומשים הראשונים הם "מחציו ולמעלה"" אבל יש היפוך יוצרות – תופעה של "חותם המתהפך" – הם התגלות מהעצמות במדרגה התחתונה לעומת העצמות שמתגלה ב"מפי עצמו".

(הערה: צריך להיות יצירתי בשביל לומר 'שלישי המדבר'.) זו דוגמה שהרמב"ן הוא 'משלנו'... אפילו ר' חיים בריסקער אמר שמהרמב"ן עד אלי אף אחד לא ידע ללמוד. מה פירוש? עצמי, "מפי עצמו". אמרנו שלשום[קא] שפוסקים כרמב"ן לגבי מצוות הזכירות, והראשון שעושה מזה ענין הוא האריז"ל – לגמרי רמב"ניסט...]

"תפלין שבראש" – להכניס את ההתלבשות במעבר

נתבונן בכך באופן נוסף: חז"ל מחלקים את חמשה חומשי תורה ל‑4 ו‑1 – 4 "מפי הגבורה" ו‑1 "מפי עצמו"[קב]. איפה עוד רואים חלוקה כזו? הכי ברור בתפילין – בתפילין של ראש יש ארבעה בתים ובתפילין של יד יש בית אחד (שכולל כל הארבעה, אבל הוא אחד). בדיוק כמו ארבעת החומשים לעומת חומש אחד. החומש האחד הוא משנה תורה, שחוזר על כל הארבעה, ולכן אמרנו שבסוף הופך למפרע הכל להיות בדרך התלבשות.

אם כן, תפילין של יד אמורים להיות כנגד משנה תורה. התפילין של יד מונחות כנגד הלב, מקשרות את הלב לה'. אכן, מתאים לומר שהלב הוא "מפי עצמו", "לך אמר לבי בקשו פני"[קג]. תפילין של ראש נועדו לקשר את המחשבה לה'. בהן יש עבודה מיוחדת – שיהיה "תפילין שבראש"[קד] (ולא רק שעל הראש[קה]) – להמשיך מהמקיף שמעל הראש לתוך הראש. כל עוד התפילין נמצאים על הראש זו דרך מעבר, "מפי הגבורה".

לכאורה, אם מדמים לתפילין, היה צריך להקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, כמו שארבעת החומשים קודמים למשנה תורה. למה מקדימים תפילין של יד? כי הם הכח להמשיך את התפילין של ראש מעל הראש לתוך הראש, לעשות שגם ה"מפי הגבורה" יהיה בהתלבשות ע"ד "מפי עצמו".

בעל המאמר על "תפילין שבראש" הוא רבי אליעזר הגדול. הוא טיפוס מאד מיוחד. מצד אחד, הוא הכי עצמי בין התנאים, כמו שרואים בסיפור תנורו של עכנאי. מצד שני, לא אמר מעולם דבר שלא שמע מרבותיו[קו]. הוא יחוד גמור בין "מפי הגבורה" ל"מפי עצמו" – הצליח להמשיך את כל ה"רבותי", "מפי הגבורה", ה"אלהים" של "איש האלהים", לתוך ה"איש", לתוך עצמו. לכן הוא אומר "אלו תפילין שבראש" – שהכל הופך להיות פנימיות והתלבשות.

[מענין לענין: לא מצטייר שכל 40 השנים במדבר הניחו שני זוגות תפילין. מסתמא כל המדבר הניחו תפילין של רבינו תם ובמשנה תורה החליפו לתפילין של רש"י – עבר ממוחין דאבא ("מפי הגבורה") למוחין דאמא ("מפי עצמו") – כדלקמן. מסביר גימטריא יפה – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[קז] (חותם ההפטרה של שבת חזון, עליו נאמרו רוב מאמרי דא"ח על הפרשה) – עולה 1600, 40 ברבוע, שעולה גם תלמוד ירושלמי תלמוד בבלי, שהם מוחין דאבא ומוחין דאמא, "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו". נותן הרבה טוב טעם לפסיקה כבבלי, כי כל מגמת תושבע"פ שיהיה "מפי עצמו", בחינת רוה"ק, לא נבואה – מלמטה למעלה, בחינת נוקבא.]

תורה וטבע

הרבי מביא[קח] שלפעמים בחסידות מדברים על מעבר והתלבשות בתוך התורה עצמה – ארבעת החומשים ומשנה תורה, כפי שנתבאר כאן באריכות – אבל לפעמים מסבירים שכל התורה היא דרך מעבר, וההתלבשות מופיעה בעולמות. גם בעולמות משה רבינו הוא הממוצע לגלות אלקות בעולם – כמו שהרבי אומר[קט], שהוא גם מקור כל ההשפעות הגשמיות) – אך בתורה הוא ממוצע מחבר גלוי (שבכללות היינו בחינת מעבר שהוא ענין גילוי אור) ובעולם הוא נסתר (שבכללות היינו בחינת התלבשות והעלם אור).

אם כן, צריך להסביר שיש כאן התכללות בין שתי הבחינות: משנה תורה הוא בכל אופן תורה, "תורת הוי'" (שהיא היא "[זכרו] תורת משה [עבדי]"), ואסור לומר שהיא "מפי עצמו" של משה (כמו שכותב הרמב"ם), אך כן אומרים זאת. מה הכוונה? ביחס להופעת האלקות בעולם זהו מעבר, אך ביחס לתורה עצמה זו התלבשות. כלומר, משנה תורה הוא התלבשות שבמעבר. גם בעולם, שביחס לתורה כולו גילוי אלקות בדרך התלבשות, אפשר לראות את שתי הבחינות – נס גלוי (שהוא מעבר שבהתלבשות) לעומת נס המלובש בטבע (שהוא התלבשות שבהתלבשות).

ארבע המדרגות מכוונות כנגד י-ה-ו-ה: שתי המדרגות של משה בתורה הן כנגד י-ה – מתאים למה שנתבאר (ויתבאר עוד באריכות בפרקים הבאים) שבתורה ה"מפי הגבורה" הוא חכמה (ששרשה בגבורה דעתיק) וההתלבשות היא בינה ("משה זכה לבינה", ענינו שלו[קי]) הופעת משה בטבע בגלוי – כגואל המחולל נסים גלויים – היא המעבר שבהתלבשות, כנגד ה-ו (ה'פוקד' את העולם-הטבע מלמעלה) והתלבשותו להמשיך שפע כנסים נסתרים בטבע (התלבשות שבהתלבשות) היא כנגד ה תתאה:

יארבעה חומשים "מפי הגבורה"מעבר שבמעבר

המשנה תורה "מפי עצמו" של משההתלבשות שבמעבר

ונסים גלוייםמעבר שבהתלבשות

הנסים נסתריםהתלבשות שבהתלבשות

אם כן, עיקר ה"מפי עצמו" המוחלט הוא הטבע עצמו. הרמז היפה שהביטוי "מפי עצמו" מופיע במסכת מגלה ושוה פורים – הדוגמה, ב-ה הידיעה, של נס המלובש בטבע, אותו מחולל ה' המלובש בתוך אחשורוש (ששמו רומז לעצמות ממש, כמו שמביא האריז"ל בשם מדרש שאחשורוש הוא "מלך שאחרית וראשית שלו"[קיא]). אין יותר התלבשות מזה.

ד. מעבר הדורות

מדור המדבר לדור הכניסה לארץ

מהו ההבדל העיקרי בין חומש דברים (שנאמר "מפי עצמו") לחומשים שלפניו (שנאמרו "מפי הגבורה")? את חומש דברים אומר משה לדור השני, הדור שנכנסו לארץ[קיב]. בשתי השיחות שלו על "מפי עצמו" מדגיש הרבי שהבחינה הזו שייכת דווקא לדור שנכנס לארץ – הנשמות שנכנסות לרשת את ארצנו הקדושה (כך בכניסה הראשונה לארץ, וכך בדור הגאולה, בו שבים לארץ ישראל עם משיח צדקנו[קיג], כדלקמן). לדור המדבר מתאים לשמוע תורה "מפי הגבורה", בנבואה, אבל כדי לרשת את הארץ צריך את המדרגה של רוח הקדש – חשיבה אחרת לגמרי, מלמטה למעלה, של "אמת מארץ תצמח"[קיד] באור חוזר, "תורת ארץ ישראל"[קטו].

לפי הקבלה, בני דור המדבר הם נשמות דאצילות ואילו דור הכניסה לארץ הם נשמות דבריאה[קטז]. הרבי כותב[קיז] שבמדבר היו בהתפשטות הגשמיות. הדור שנכנס לארץ התלבש בגשמיות – כל ענינו התלבשות. מפני שדור המדבר היו בהתפשטות הגשמיות לכאורה הם גם לא היו זקוקים לממוצע. הרבי כותב[קיח] שזו היתה טענת קרח "ומדוע תתנשאו?!"[קיט] – אתם נשמות דאצילות אבל גם אנחנו נשמות דאצילות. היחוד של נשמה דאצילות הוא שהיא מקבלת ישירות מה', לא צריכה ממוצע – "נשמות דאצילות אין צריכות ממוצע כלל (גם לא אמצעות דשליח)". הרבי קצת מצדיק את קרח, אך אליבא דאמת משה רבינו הוא ב"אין ערוך" גם מבני דורו שהרי רק הוא מ"אצילות דאצילות" (וכפי שיוסבר עוד בפרק הבא). בכל אופן, לאנשים דאצילות אפשר לדבר "מפי הגבורה", אך הדור הבא צריך "מפי עצמו", בדרך התלבשות.

"יחודא עלאה" ו"יחודא תתאה"

יש עוד דרך חשובה להבין בפשט את היחס בין "מפי הגבורה" (המתאים לנשמות דאצילות) ו"מפי עצמו" (המתאים לנשמות דבריאה) – יחודא עילאה ויחודא תתאה.

כמו שמוסבר בשער היחוד והאמונה[קכ], יחודא עילאה הוא בטול הזמן והמקום ללמעלה מהזמן והמקום, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ויחודא תתאה הוא המשכת הלמעלה מהזמן והמקום לתוך הזמן והמקום, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". יחודא עילאה הוא שם א-דני שמשתלב בשם הוי' (יאהדונהי), ויחודא תתאה הוא שילוב שם הוי' בתוך שם א-דני (אידהנויה). אם כן, "מפי הגבורה" היינו ראש של למעלה מהזמן, ארבעת החומשים הראשונים נאמרו למעלה מהזמן והמקום, ואילו חומש דברים, "מפי עצמו" של משה, בדרך התלבשות, נאמר בתוך הזמן והמקום. במשנה תורה, הלמעלה מהזמן והמקום מתלבש לגמרי, נתפס, בתוך הזמן והמקום.

ההתבוננות הזו מסבירה נקודה חשובה שמובאת[קכא] בכל הענין של "מפי עצמו": חז"ל אומרים[קכב] שגם מי שלא דורש סמוכין בכל התורה כולה, בחומש דברים כן דורש סמוכין. למה? מסביר הראב"ן[קכג], אחד מגדולי בעלי התוס', שעל ארבעת החומשים הראשונים נאמר "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[קכד] – אין סדר של זמן (בכלל, העדר הסדר הוא החסרון של דרך "מעבר"), וממילא אי אפשר לדרוש סמוכין (לדעה זו). לעומת זאת, במשנה תורה משה אומר "מפי עצמו" וחושב על הסדר, נאמר לפי השכל האנושי. גם לו יש שכל אנושי וגם לנו יש שכל אנושי, ובשכל אנושי יש סדר (המובן לנו). השל"ה הקדוש כותב[קכה] – והרבי מביא[קכו] – שאי אפשר לומר שבאמת אין סדר בחומשים הראשונים, אלא שיש סדר אלקי שאיננו מסוגלים לתפוס. הסדר נמצא שם, שם אדנות משולב, אבל הוא נעלם (ומי שאומר שכן דורשים גם שם סמוכין מגלה את הסדר האלקי). מבחינתנו בחומשים הראשונים אין סדר, ולכן יש מי שאומר שלא דורשים שם סמוכין, אבל במשנה תורה כולם מסכימים שיש סדר – הוא מתחת לזמן ולמקום.

אדמו"ר האמצעי כותב בתחלת קונטרס ההתפעלות שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש על כך שכל יהודי – גם מנשמות דבריאה – ירגיש טעם של יחודא עילאה. אכן, הכוונה היא בדרך של עוד יותר גילוי עצמות אלקות – כמעלת ההתלבשות על המעבר, כנ"ל – לטעום את יחודא עילאה בשכל, ביחודא תתאה שלו, דהיינו לייחד את שני היחודים יחד. יש יחוד סובב וממלא ויש יחוד של יחודא תתאה ויחודא עילאה.

מ"אלהינו" ל"מלך העולם"

נתבונן ביחס בין שני הדורות באופן נוסף: ב"מטבע ברכה" (מושג של חז"ל[קכז] שבקבלה משתמשים בו ביחס לתבנית הבסיסית של כל הברכות[קכח]) – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם" – מקדימים את "אלהינו" ל"מלך העולם"[קכט].

מה היתה העבודה במדבר, בשלה צריך לקבל תורה "מפי הגבורה"? העבודה היתה לעשות שה' יהיה "אלהי ישראל". בברכת "אהבת עולם" מכוונים ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון"[קל] קרה בשעת מתן תורה[קלא] – עיקר בחירת ה' בעם ישראל היה במדבר, במתן תורה. כל תקופת הזו היתה כדי שה' יתגלה כ"אלהי ישראל". זו העבודה דווקא במדבר, עם נשמות דאצילות, "אצילי בני ישראל"[קלב] – שיהיה ברור שה', הוא עצמו, כפי שמתגלה באצילות, "מפי הגבורה", הוא אלקי ישראל, "אלהינו".

אבל העבודה שלנו בארץ היא אחרת. צריך להאריך בכך: אנשים לא מבינים, שבמדה מסוימת הגלות היא כמו דור המדבר, עם ישראל בתפוצות כמו דור המדבר (אף על פי שזה הכי גבוה וזה הכי נמוך, "אף עשיתיו"[קלג], דווקא שם יש את ריבוי האצילות[קלד]), ואז הדגש העיקרי הוא היחוד של ה' כ"אלקי ישראל", ההבדלה בין ישראל לעמים. אבל עבודת ארץ ישראל היא אחרת, לעשות שה' יהיה "מלך העולם", כאשר עבודה זו היא על ידי ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", "מפי עצמו" של משה. "מלך העולם" הוא גם מלך העולם הגשמי, אליו נכנסים בעבודה בארץ, וגם המלך של כל אומות העולם – כהכנה לכניסה לארץ, חלק מ"משנה תורה", יש גם את "הואיל משה באר את התורה"[קלה] ב"שבעים לשון"[קלו], כהכנה לפניה לכל אומות העולם.

במלים פשוטות: ה' רוצה להיות "אלהי ישראל", אך משה רוצה שה' יהיה "מלך העולם". ה' הוציא אותנו למדבר, בדווקא – "מצא חן במדבר"[קלז] – הכל כדי שיוכל להתאהב בנו במדבר דווקא, שיהיה "הוי' אלהי ישראל" (בגימטריא תריג, כללות מצות התורה). אבל כאן בארץ עוברים פאזה, מנטליות אחרת לגמרי, והתפקיד שלנו כאן הוא לעשות את ה' "מלך העולם".

בדרך רמז, יש כאן שתי בחינות – ישראל והעולם. והנה, ישראל-עולם הוא שוב אותו יחוד מובהק (שראינו לעיל ביחס לנבואה-רוח הקדש) העולה "מפי הגבורה" (להיות "הוי' אלהי ישראל") ועוד "מפי עצמו" (להיות "מלך העולם")! כשמוסיפים את אותו מספר (687) ל"מטבע ברכה", "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם" (1003) מקבלים 1690 – הוי' פעמים א-דני ("זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"[קלח]), סוד יחודא עילאה ויחודא תתאה הנ"ל (יחו"ע היינו שילוב אד' בהוי', להיות "הוי' אלהי ישראל", ויחו"ת היינו שילוב הוי' באד' להיות "מלך העולם", ודוק).

צדיקים ובעלי תשובה

אפשר להתבונן במעבר בין הדורות לפי עוד ווארט שהרבי כותב[קלט] – שהחידוש של "מפי עצמו" קשור לעבודת התשובה: כלומר, ארבעת החומשים הראשונים, "מפי הגבורה", הם יחסית עבודת צדיקים ביחס למשנה תורה, "מפי עצמו", שהוא עבודת בעלי תשובה – זהו היחס בין הדור הראשון לדור השני. בדרך כלל החלוקה הזו מוסברת ביחס ללוחות ראשונים (להם שייך נוסח עשרת הדברות בחומש שמות) ולוחות שניים (להם שייך נוסח עשרת הדברות במשנה תורה) – הלוחות הראשונים הם לוחות של צדיקים, עד חטא העגל, ואחר כך צריך לעשות תשובה (מחטא העגל ב-יז בתמוז, ובעיקר בחדש אלול) עד "ויאמר הוי' סלחתי כדברך"[קמ] ביום כיפור.

למה משנה תורה על פי פשט הוא תשובה? הרבי לא מרחיב, אבל אומר את הנקודה[קמא] – שחומש דברים הוא גם חזרה על כל התורה ("משנה תורה") וגם תוכחה. האור החיים בתחלת החומש אומר[קמב] שמשנה תורה הוא בעיקר תוכחה, ובו כלולה גם החזרה על התורה. אפשר גם להבין הפוך, שהחזרה היא העיקר והתוכחה היא 'בקשיש', אבל הוא אומר שהתוכחה היא העיקר. בשביל מה תוכחה? תוכחה היא לשם תשובה. כשלומדים נשמע קצת מוזר שהתוכחה יותר חשובה מהחזרה על התורה – תוכחה חשובה מתורה?! אבל אם מבינים נכון שפירוש תוכחה הוא תשובה – אין הכי נמי, תשובה היא יותר גבוהה מהתורה (כנודע ממאמר חז"ל[קמג] שהתורה אמרה שהחוטא יביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה – שלמעלה מהתורה – אמר יעשה תשובה ויתכפר לו). זהו פשט אחד.

איך אני מבין שמשנה תורה כלול בתשובה? בשביל מה צריך לחזור על משהו? שתי סיבות – או ששכחת את הלימוד וצריך לשוב-לחזור או שעברת על דברי התורה וצריך לעשות תשובה. הא בהא תליא – אחרי חטא העגל ירדה שכחה לעולם[קמד]. כתוב "ורם לבבך – ושכחת"[קמה] – השכחה היא  בגלל תאוה, בגלל ישות, כבר חטא. כל שכן אם עברת ממש על המצוות, "נעשית לו כהיתר"[קמו] – אז צריך ללמד את החוטא מחדש, להכניס אותו לחיידר פעם שניה. כל המושג חזרה, משנה תורה, הוא תשובה – משנה תורה גופא כלול בתוך התוכחה.

כשהרבי אומר ש"מפי עצמו" שייך לתשובה, הוא מוסיף ווארט עמוק וחשוב: תשובה חייבת לבוא מהאדם עצמו. היות שאדם מרוחק – במיוחד אם הוא חייב כרת וכיו"ב, הוא נכרת משרשו – אין לו התעוררות גלויה מלמעלה, הוא רחוק. לכן התשובה צריכה להיות על ידי התעוררות פנימית-עצמית "מפי עצמו". הוא אומר שאף על פי כן לכל אתערותא דלתתא, "ובקשתם משם"[קמז], יש סיוע מלמעלה אך בתכלית ההסתר – בא מהמקום הכי עמוק, "ההעלם העצמי", בלשונו (ולכן התוכחה בפתיחת חומש דברים היא ברמז בלבד). ב"מפי עצמו" יש תופעה של עצמות – ההעלם העצמי מעורר אותו מעצמו להתקרב ולחזור.

אם כן, יחסית, דור המדבר – אף אחרי חטא העגל ושאר החטאים – הוא דור של צדיקים. כמו קרח, שאחרי כל החטאים – הוא צדיק (ועליו נאמר, לעתיד לבוא, "צדיק [מעיקרא] כתמר יפרח"[קמח] סופי תבות קרח[קמט]), הוא טוען "מדוע תתנשאו", 'אני נשמה דאצילות[קנ] ומבין כמוך, לא צריך אותך!' (והרבי אומר שהוא צודק מבחינתו). משנה תורה לא ככה, הסימן של עבודת הכתרת ה' כ"מלך עולם", של הכניסה לארץ, הוא עבודת התשובה. מכאן מובן עוד יותר מה שנתבאר לעיל, שהעצמות המתגלה במשנה תורה היא יותר מהעצמות המתגלה בשאר החומשים. לכן ה"מחציו ולמטה 'איש'" הופך להיות "בעלה דמטרוניתא", "גֹמל נפשו איש חסד".

ביאה ראשונה וביאה שניה

ביחסי אנוש, את היחס בין "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" – מעבר והתלבשות, דור המדבר שעשה את ה' "אלהי ישראל" והדור שנכנסו לארץ שעשו את ה' "מלך העולם" – אפשר להסביר גם במושגים ביאה ראשונה וביאה שניה: ביאה ראשונה נועדה לעשות את האשה כלי ("אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[קנא]), אך אין עדיין לידה – דווקא זו היא ביאת מצוה. ביאה שניה היא לשם הולדה – האשה תופסת ב'עצמה' את ההשפעה והרה. בביאה ראשונה היא לא תופסת עדיין, אין התלבשות.

כמו שאמרנו ביחס למשה, שיש את הבטול שלו ויש את שלמות המציאות שלו, כך גם כאן: ביאה ראשונה לעשותה כלי, היינו לפעול 'בטול', אבל אין קליטה עדיין – אין התלבשות. דווקא הקליטה, שהיא ההתלבשות, מולידה. שייך לארץ ישראל, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"[קנב], "אמת מארץ תצמח" – ההולדה היא דווקא כשיש התלבשות.

זהו דבר חשוב בכל היחסים בין משפיע למקבל (כמו בין רב לתלמיד) – הפעם הראשונה, המגע הראשון, צריך לפעול בטול. מכאן והלאה, אם הצלחת לפעול את הבטול בפעם הראשונה, המגמה צריכה להיות הולדה על ידי התלבשות. כמו שנסביר, זהו גם היחס בין הבעש"ט (ושאר תלמידיו), שפועלים את ההשראה האלקית הראשונה, לבין אדמו"ר הזקן (וממשיכי דרכו), שמלבישים את האלקות בהבנה האנושית, בטוב טעם ודעת.

"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" במהלך הדורות

המעבר מדור המדבר לדור הכניסה לארץ – שכבר רמזנו שהוא המעבר גם מדורות הגלות לדור הגאולה – בעצם מופיע בכל מעבר בין-דורי, כאשר גם מה שהיה כבר "מפי עצמו" חוזר ונהיה "מפי הגבורה" ביחס לדור הבא:

יחסית בכל דור, הדור הקודם עם הרבי שלו והרב שלו הם – יחסית אלי – "מפי הגבורה", "[איש ה]אלהים". לעומת זאת, הביטוי שלי למה שאני מקבל בדור שלי, עכשיו, בהוה – הוא "מפי עצמו". זהו סדר השתלשלות הדורות, ו"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו". כל השתלשלות הדורות היא מ"מפי הגבורה" ל"מפי עצמו", שחוזר להיות "מפי הגבורה" ויש אחריו "מפי עצמו" עוד יותר חזק, יותר עצמי. עם זאת, כמו שיש דורות מיוחדים שהם עיקר הגילוי של תורה, אפשר לומר עיקר הגילוי של "מפי הגבורה" – משה רבינו, רשב"י, האריז"ל, הבעש"ט – כך יש גם עיקרי הדורות של "מפי עצמו". בתוך החסידות אפשר לומר שזה היחס בין הבעש"ט לאדמו"ר הזקן (כנ"ל וכדלקמן).

יש דוגמה דומה גם לגבי עבודת התפלה: יש סיפור ידוע אודות חסיד של רבי חייקא מאמדור שהתפלל יפה – אדמו"ר האמצעי הצביע עליו לאביו כדוגמה לתפלה טובה של מי שאינו נזקק לכל ההתבוננות החב"דית, ואביו אמר 'לא הוא מתפלל, רבי חייקא אמדורער מתפלל'. כלומר, גילוי האלקות אצלו הוא בדרך מעבר. בחב"ד גם הרבי מתפלל בתוך החסיד, אבל גילוי האלקות הוא בדרך התלבשות בחסיד, כמו גילוי היחידה של ר' בנימין קלעצקר[קנג] – יש לו גילוי היחידה – גילוי שלו – ואף על פי כן הוא בליווי הרבי (כמו שקצת נסביר בפרק הבא). אצלו הרבי מתלבש ממש ואצל רבי חיים מאמדור מאיר בחסיד בדרך מעבר.

ה. חזון הגאולה

"מבשרי אחזה" בשבת חזון

הכל קשור לזמן – כמאמר אדמו"ר הזקן שצריך "לחיות עם הזמן"[קנד] – ואת חומש דברים מתחילים לקרוא בשבת חזון. נדבר קצת על המושג חזון: בטח שמענו את הווארט המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב[קנה], שבשבת חזון מראים לכל אחד ואחד את בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו. הוא מסביר זאת באמצעות משל לילד שקלקל וקרע את הבגד החגיגי שקנה לו אביו, פעם ועוד פעם, ואז האבא החליט שישים את הבגד היפה החדש בארון – ומדי פעם יראה לילד את הבגד ויבטיח שאם יתנהג טוב הוא עבורו. כך הקב"ה מראה מדי פעם, מדי שנה, את בית המקדש – ואומר שצריך שנהיה 'ילד טוב' ואז נזכה בפרס, בבגד היפה והמפואר.

איך רואים את החזון? "מבשרי אחזה אלוה"[קנו] – החזון צריך להיות מתוך הבשר. כתוב בחסידות[קנז] שהכוונה ל"לב בשר"[קנח] – המדות המתוקנות, האהבה, אהבת ה', אהבת ישראל. מתוך הבשר המתוקן רואים את האלקות. בקבלה[קנט] מפרשים "מבשרי אחזה" שמאברי הגוף רואים את ה' – רוב משלי הקבלה הם לפי אברי הגוף. אבל תורת החסידות מפרשת "מבשרי" – ממדות לב בשר, המדות הרכות. בשר הוא דבר רך, לא קשה, לא קשוח – הוא חי והוא רך, יש לו חיות ויש לו רכות, "מבשרי אחזה אלוה".

חזון הגאולה – מעלת "מפי עצמו" לכל ישראל

ההופעה האחרונה של המלה "חזון" בתנ"ך היא במגלת איכה, שנקרא בתשעה באב – גם כשיבוא משיח נקרא אותה, רק שכל התוכן יתפרש באור אחר לגמרי – "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'"[קס]. כך בספר הקינות על החורבן, שמתאר ההיפך מהגאולה. בגאולה החזון מתממש – החזון הוא הגאולה.

חזון הוא כמו רוח הקדש ביחס לנבואה לרוח הקדש הוא גם יחס של נבואה וחזון. מהו חזון? שיש לי חזון. נבואה היא מה שה' מנבא אותי, אבל חזון הוא רוח הקדש. איפה יש נביאים וחוזים בספירות? בהקדמת תקוני זהר כתוב: "חוזים נביאים מסטרא דנצח והוד"[קסא] (ומבואר שם[קסב] שנביאים בנצח וחוזים בהוד) – "איהו בנצח", מלמעלה למטה, ו"איהי בהוד"[קסג], מלמטה למעלה. כל מה שדברנו על נבואה ורוח הקדש נקרא גם נבואה-חזון, "ונח מצא חן בעיני הוי'"[קסד].

כתוב[קסה] שהשבתות שבתוך שלשת השבועות הם בבחינת "מקדים רפואה למכה"[קסו] – השבתות הן רפואה לכל הלא-טוב שקרה בימים האלה לעם ישראל[קסז]. כל שבתות השנה הן "קדש" שנבדל מהחטא ועונשו, עונש הגלות, אך לשבתות בין המצרים יש כח לרדת ממקומן גם אל תוך צרות הגלות, להקדים רפואה למכה ולהמתיק הכל לכתחילה (בכח נשיאת ההפכים של העצמות – גילוי העצמות העמוק יותר שיש דווקא בהתלבשות, כנ"ל).בפרט בשבת שלפני תשעה באב[קסח], שבת חזון – בה קוראים את הפטרת "חזון ישעיהו"[קסט], על שם ישועה – יש כח להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק, את החורבן לבנין – "בנין שלם", בנין נצחי.

אם כן, יש ממד של בשורת הגאולה במעבר "מפי הגבורה" ל"מפי עצמו" – רמז למהות הגאולה לה אנחנו מצפים: כנראה שהגאולה היא מצב בו כל עם ישראל יזכו ל"מפי עצמו" – מעלת משה רבינו, אותה הוא ינחיל לכולנו – מעלה עצומה אפילו ביחס ל"מפי הגבורה". באמת יש מעלה עצומה ואדירה ב"מפי עצמו" – שהאלקות מתייחדת עם משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו". כך בגאולה כולנו נהפוך לנביאים, חוזים, בחזון האמתי של אחרית הימים – "ונבאו בניכם ובנֹתיכם"[קע].

התפשטות "מפי עצמו"

צריך להסביר זאת יותר: ראינו ש"מפי עצמו" היינו המשכת דבר הוי' למשה רבינו בדרך התלבשות ממש. מדרגה זו שייכת גם ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[קעא] (סוד "'משה משה' לא פסיק טעמיה בגוייהו" מדור לדור), ובאמת כל חידוש אמתי של כל יהודי שמחדש בתורה הוא "מפי עצמו" של משה רבינו (כמבואר בתניא[קעב] שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו). הבחינה הזו תתגלה ביתר שאת ויתר עז לעתיד לבוא, כאשר יקוים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[קעג], וכדי להגיע לכך על כל אחד לחדש בכל פרד"ס התורה, כמו שהאריז"ל אומר[קעד] וכתוב בתניא[קעה].

הציור הוא כך – ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" יורדת ומתרחבת ומתפשטת בכל עולם, כמו פירמידה[קעו]: המשה רבינו שבדור הוא ה"חד בדרא". בעולם הבריאה יש "עיני העדה", כמו שכתוב בתניא[קעז] שבכל דור מתלבשים בעיני העדה ניצוצות של משה רבינו. אך ממשיך וכותב בתניא שיש בכל יהודי ניצוץ של משה רבינו. איך הניצוץ מתגלה? בנשמות דעולם היצירה (עולם המדות, אהבה ויראה, הנולדות על ידי ההתבוננות באלקות) היינו על ידי עבודת ההתבוננות, הפנמת דברי אלהים חיים בעבודת ה' הפנימית ("עבודה שבלב זו תפלה"[קעח] כאשר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קעט]). על כך אדמו"ר הזקן מסר את הנפש, שכל אחד (מהמקושרים אליו, ההולכים בדרכו) ירגיש טעם ביחודא עילאה (כנ"ל). וכך מתפשט ויורד הניצוץ של משה רבינו עד לעולם העשיה, "אף עשיתיו", בנשמות היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב, יהודי מסירות נפש על ה' ותורתו.

בכל עולם נשמת משה רבינו מתפשטת יותר ויותר. בעולם האצילות משה הוא אחד (הגם שיש עוד נשמות דאצילות, כמו בדור המדבר, שעל כן חלק קרח על משה ואמר "מדוע תתנשאו"[קפ], אך באמת רק משה רבינו הוא "אצילות שבאצילות" בבטול גמור לקב"ה, כמבואר בדא"ח). אחר כך משה רבינו מאציל את רוחו על שבעים איש (כמו שהרבי מביא בשיחה[קפא]). למה? כדי לתת לעם בשר, שהרי "מאין לי בשר"[קפב], אין לו כח להמשיך לעם גשמיות. ה' אומר לו – בלעדיך גם בשר לא יהיה, כל השפעה צריכה לעבור דרכך. אבל בשביל לעזור לך להתלבש למטה, לתת לעם בשר תאוה, אתה צריך להתפשט בשבעים איש – אתה יורד עולם ומתחיל להתפשט. ככל שיורד יותר משה רבינו מתפשט (לרוחב) יותר ויותר, עד שבגאולה, אחרית הימים, משה רבינו מגיע לכולם. ולסיכום:

אצילותמשה רבינו

בריאהשבעים זקנים

יצירהעובדי ה' באהוי"ר פנימיים

עשיהיהודי מס"נ פשוטים

"כולם ידעו אותי"

על הגאולה כתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם הוי' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד"[קפג] – כולם ידעו אותי, כולם יהיו כמו משה רבינו, זהו היעוד האמתי. מכח "משנה תורה", התורה הנאמרת "מפי עצמו" של משה, הוא נותן לכולנו מעלה זו.

והרמז: הפסוק הראשון של חומש דברים, "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב", עולה 5060, והפסוק של אחרית הימים, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם הוי' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד", עולה 5061, אחד יותר[קפד]. בדרך כלל אנו משתדלים לדייק בחשבון גימטריא, אך לפי האריז"ל שרגיל להוסיף את כולל אפשר לומר ששני הפסוקים שוים אותו דבר – התכלית של חומש דברים היא "ולא ילמדו עוד וגו'".

סיום הפסוק בירמיהו, "כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד", אומר שכל זמן שיש עוונות וחטאים – מזיד ושוגג (מבחינה מסוימת השוגג יותר חמור, בא מהלא מודע, מ"העלם הרע"[קפה]) – אי אפשר לדעת את ה'. אפילו לא כתוב שם שעושים תשובה, כבר עשו, כמו שהרבי אומר[קפו]. ה' יסלח, מבטיח שיסלח את העוונות ולא יזכור את החטאים, ואז ממילא כולם ידעו אותי "מקטנם ועד גדולם". זהו היעוד של משנה תורה (שפסוק הפתיחה שלו רומז כולו לחטאים, כדברי רש"י).

מפתח הגאולה בידינו

כמו שכבר הזכרנו, אפילו בין גדולי הצדיקים של החסידות ישנו ההבדל בין כל הצדיקים לבין חב"ד. כל הצדיקים הגדולים אמרו תורה מן השמים, אמרו בדרך מעבר – הם צינור פתוח, האור עובר דרכם. והנה חב"ד, החל מאדמו"ר הזקן, היא דרך התלבשות בשכל – התלבשות בשכל שלו, וכך לימד את כולנו. כתוב שהגאולה תלויה בהפצת רזי תורה – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[קפז] – דווקא באופן של "יתפרנסון מיניה"[קפח], שהדברים יתלבשו בהבנה והשגה. דווקא בדרך ההתלבשות נזכה כולנו להיות נביאים וחוזים ולהגשים את חזון הגאולה.

יש לנו שאלה תמיד – "בידי מי מפתח הגאולה?"[קפט], מי מביא את הגאולה, ה' או אנחנו? הכל ה', אבל ה' רוצה שנקח את האחריות בידים שלנו, שאנחנו נביא את הגאולה. גם זו בחינה של "מפי עצמו", שהיא מה שה' נותן עכשיו למשה. הוא מתלבש בשכל שלו, במדות שלו, בלב שלנו – ומשה מוסר לנו זאת. זהו ה"מקדים רפואה" של שבת חזון לפני תשעה באב – מלמד אותנו איך להביא את הגאולה במהרה בימינו אמן. בדרך זו דווקא נזכה שהימים האלה יהפכו "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים והאמת והשלום אהבו"[קצ].