דעת משה

בגמרא מסכת שבת[א] מבואר סדר הדברים במתן תורה לדעת רבי יוסי: ראש חדש סיון חל אז ביום ראשון בשבוע (כמו בשנה זו תשפ"ו) ובו ביום באו ישראל למדבר סיני; ביום השני עלה משה רבינו להר סיני ואמר לו הקב"ה "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[ב]; ביום השלישי נאמרה למשה מצות הגבלה; ביום הרביעי נאמרה מצות פרישה "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר... וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי"[ג]; וביום השבת, ז' בסיון, היה מתן תורה. ואע"פ שמצות פרישה שנאמרה בפירוש היא לשני ימים, "היום ומחר", ומתן תורה היה צריך להיות "ליום השלישי" ו' בסיון – מכל מקום משה הוסיף יום אחד מדעתו ואמר "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים [לאחר שלשה ימים, רביעי-חמישי-ששי, ולמחרת בשבת תנתן התורה] אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה"[ד], והקב"ה הסכים להוספה זו שהרי לא שרתה שכינה על הר סיני עד לשבת. ועוד מבואר בגמרא[ה] ששלשת ימי פרישה (מתשמיש) הם כדי שהנשים תהיינה טהורות למתן תורה (שלאחר זמן הפרישה אם תפלוט לא תהיה טמאה מדין פולטת)[ו].

וזה לשון הגמרא (עם פירוש רש"י):

אמר לך רבי יוסי יום אחד הוסיף משה מדעתו [רש"י: לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש רביעי וחמישי והוא הוסיף יום אחד והסכים הקב"ה לדעתו]. דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו. הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה [לגמרי, לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חביריו שוב לא חזר לתשמיש] ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו, מאי דריש? 'היום ומחר' היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו [אף היום צריך להיות לילו עמו והא לא אפשר][ז] ולילה דהאידנא נפקא ליה שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ופירש מן האשה, מאי דריש? נשא קל וחומר בעצמו אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן [אימתי ידבר עמהם] אמרה תורה והיו נכונים [פירשו מנשותיהן] וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן [לדבורו שאוכל לפרוש קודם לכן] על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם [להתיר נשותיכם לתשמיש, שאסרתי לכם] וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי. ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו[ח]. שבר את הלוחות, מאי דריש? אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו [בן נכר, מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים] התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה [התורה כולה, תלויה בלוחות הללו, וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה שאינם כדי לה]. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת [אשר – אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן].

סברא וקל-וחומר

הברייתא על שלשת הדברים שעשה משה מדעתו מובאת גם ביבמות[ט] בשינוי: "שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האשה ושיבר הלוחות והוסיף יום אחד". ראשית, יש כאן שינוי סדר הדברים (ויתבאר לקמן). ועוד, בשבת כתוב שמשה עשה מדעתו "והסכים הקב"ה עמו" וביבמות כתוב "והסכימה דעתו לדעת המקום". הנוסח בשבת הוא בדרך אור ישר (הקב"ה מסכים בפירוש) וביבמות בדרך אור חוזר (דעתו של משה מסכימה-מתאימה לדעת המקום). ועוד בדרך הפשט, מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו הוא דוקא לדעת רבי יוסי ולא לדעת רבנן, ולכן ביבמות הובא דבר זה בסוף (שאינו מוסכם לכו"ע) מה שאין כן בסוגיה בשבת בה נראה שדעת רבי יוסי עיקר (וכל הדרשה הובאה רק בהקשר לדעת רבי יוסי).

הדבר הראשון שעשה משה מדעתו, הוסיף יום אחד, הוא מכח הסברא (שצריך שני ימים שלמים[י]). הדבר השני והשלישי עשה משה מדעתו מכח לימוד קל וחומר – הראשון בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן[יא]. אדם דן קל וחומר מעצמו[יב], ולכן קל וחומר נקרא "דין". והנה "כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"[יג] – "דין אמת לאמתו" כולל לימוד קל-וחומר (הנקרא דין כנ"ל), ו"נעשה שותף לקב"ה" היינו מה שהקב"ה מסכים עמו.

לגבי פרישה לשון הגמרא היא "נשא קל וחומר בעצמו", ולגבי שבר את הלוחות הלשון "על אחת כמה וכמה". קל וחומר ועוד על אחת כמה וכמה = 1035 = משה משה משה (= ה פעמים אור, שנאמרו ביום אחד של מעשה בראשית) = משולש מה, "ונחנו מה"!

הכנעה-הבדלה-המתקה

כל שלשת הדברים קשורים למתן תורה לפי הסדר: תחלה מוסיף משה יום אחד מדעתו, יום נוסף של פרישה מן האשה (ובכך נדחה מתן תורה ביום אחד); ביום מתן תורה גופא, משה ממשיך לפרוש מן האשה (בזמן שכולם חוזרים לאהליהם); ולאחר ארבעים יום ברדתו מן ההר שבר את הלוחות – הכל על דעת עצמו.

מכאן שמעשה שבירת הלוחות הוא סוף הסיפור של מתן תורה לישראל, 'סגירת מעגל' (לשון חטא העגל). הפרישה לפני מתן תורה היא הכנעה, אתכפיא. פרישת משה מאשתו לעולם, ממתן תורה ואילך, היינו הבדלה, משה נבדל מן הגשמיות בתכלית וכך היה יכול לשהות בהר ארבעים יום כמלאך, "לחם לא אכל ומים לא שתה"[יד]. בהמשך לזה, בסוף ארבעים הימים, ברדת משה מן ההר, היו כל ישראל אמורים להגיע להמתקה, כאשר משה עם אור לוחות הברית יתעצמו עם כל אחד מישראל. אך חטא העגל הפך מתוק למר, משה הוצרך לשבור את הלוחות ולאחר מכן באה הפורענות המרה (כאשר משה השקה את ישראל כאשה סוטה השותה "מי המרים"). אכן, בשבירת הלוחות משה הצליח 'להמתיק' במקצת את הדינא קשיא וללמד זכות על ישראל (כשקרע את הכתובה וישראל יהיו נידונים כפנויה ולא כאשת איש[טו], ובטענתו שהתורה נתנה רק לי ולא להם[טז]). מבואר[יז] ששבירת הלוחות היתה מסירות נפש של משה למען ישראל, כיון ש"ישראל קודמים לתורה"[יח] ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[יט] – וזהו מקור יכולת ההמתקה. אכן, ההמתקה הגמורה שייכת למשיח שלא יהיה צריך לפרוש מן האשה[כ] (משיח הוא המתקה בעצם, לאחר כל ההכנעות וההבדלות של עלמא דין, ולא זכו אליו אז, וד"ל).

העז של משה

נמצאנו למדים שעצם ענינו של מתן תורה קשור לפעולה נועזת על דעת עצמו[כא], בסוד "הוי' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן"[כב], "אין עז אלא תורה"[כג]. "ישראל עזין שבאומות"[כד] – לפני מתן תורה טבע העזות של היהודי התבטא בכמה אופנים, ממעשה שמעון ולוי בשכם (עזות שיעקב אבינו הוצרך לברר) עד לאמירה-תביעה "רצוננו לראות את מלכנו"[כה], וכן הפזיזות של "נעשה ונשמע"[כו] ("עמא פזיזא"[כז]). לאחר מתן תורה, העז הראשון, טבע ראשון, נמתק ופינה מקום לביישנות ("'למען תהיה יראתו על פניכם'[כח], זו הבושה"[כט]). אך דווקא אצל משה, "תורה צוה לנו משה"[ל], תכונת העזות חוזרת ובגדול – זהו עז דתיקון (העזות הראשונה, טבע ראשון, היא עזות דתהו, ובתיקון נרכש טבע שני = אמת של תורת אמת).

פלא שרק שלשה דברים אלו עושה משה על דעת עצמו, וכולם בקשר למתן תורה – זו הדעת שהתורה נותנת לו! והוא כאותם חסידים שאומר להם הרבי "קודם תעשה, על דעת עצמך [מתוך שודאי רגיש ובטל לדעת הרבי] ואח"כ תדווח"[לא], ומסתמא אזי אסכים למה שעשיתם על דעת עצמכם.

 "שלשה דברים עשה משה" – שלשה דברים = נעשה ונשמע = משה אהרן ומרים (שלשה דַבָּרים-מנהיגים לדור של מתן תורה). שלשה דברים יחד = בראשית, ר"ת שדי (כנודע מרבי אברהם אבולעפיא).

שלשת הדברים כנגד חג"ת

שלשת הדברים שעשה משה מדעתו מכוונים כנגד עיקרי המדות חסד-גבורה-תפארת:

הוסיף יום אחד מדעתו כנגד החסד, לעשות חסד עם הנשים שתזכנה לקבל את התורה בטהרה[לב]. "יום אחד" שהוסיף משה רומז ל"יום אחד" של מעשה בראשית, אור יום של "אברהם [איש החסד] התחיל להאיר"[לג]. משה דרש "היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו", דהיינו שצריך להיות כמו במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר [יום ולילו] יום אחד"[לד]. הדרשה "היום כמחר" רומזת ש"יום אחד" הוא סוד מחר = אברהם שזכה ל"היום כמחר" במה שהטעימו הקב"ה מעין העולם הבא (מחר) בעולם הזה (היום)[לה], הברכה "עולמך תראה בחייך"[לו] (מכח מתן תורה, שיהיה "היום כמחר");

שבר את הלוחות כנגד הגבורה, כמובן;

פירש מן האשה כנגד התפארת, "כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת"[לז] (גילוי אור התפארת במלכות). התפארת היא עיקר פרצוף זעיר-אנפין, הזכר ("תפארת גופא"[לח]), המתייחד עם המלכות (פרצוף הנוקבא). יחוד התפארת עם חיצוניות המלכות היינו סוד זיווג יעקב ורחל, אך כאשר משה פורש מן האשה בחיצוניות הוא נעשה "בעלה דמטרוניתא"[לט] ומתיחד-מזדווג עם פנימיות המלכות, הרוחנית, הנקראת "כלת משה"[מ]. ובכל זאת, אין כאן "לשבת יצרה" בפשטות, וממילא יחסית למה שנאמר לכל ישראל "שובו לכם לאהליכם", משה הוא בחינה של תהו[מא], "לא תהו בראה לשבת יצרה"[מב] (אמנם המשיח לא יפרוש מן האשה כנ"ל).

סדר הדברים במסכת שבת הוא: הוסיף יום אחד מדעתו (חסד); פירש מן האשה (תפארת); שבר את הלוחות (גבורה) – מימין לשמאל דרך האמצע הנוטה לימין – שייך לצירוף יוה במוחין (יו"ד חכמה, ראש קו ימין; וא"ו דעת, פנימיות התפארת בקו האמצעי; ה"א בינה, שרש הגבורה בקו שמאל, "אני בינה לי גבורה"[מג]), הוא הצירוף המוליד את מדת הנצח[מד], מדתו המיוחדת של משה. סדר הדברים במסכת יבמות – פירש מן האשה (תפארת) שבר את הלוחות (גבורה) והוסיף יום אחד (חסד) – הוא צירוף והי המוליד את מדת היסוד, שייך לאור חוזר כנ"ל (האורות הנכנסים ליסוד ונכללים בו חוזרים לעלות למעלה בבחינת אור חוזר, וד"ל).

ניצוץ משה

לסיכום: מתן תורה נותן עז דתיקון ליזום במדת הנצח, מדת משה, ולעשות גם דברים שנראים לא כפי שכתוב בתורה לכל ישראל, אלא כמה שנראה בדעתו ('נכון לעכשיו'), על דרך "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[מה]. לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, ניצוץ של דעת משה (כמבואר בתניא[מו]), ובמדת העז עליו למצוא את ה'סיפור האישי' שלו[מז] (שאינו כתוב בפירוש בתורה), על ידי ש"יתבונן מה רוצה באמת"[מח].

והנה מצינו דבר נוסף שעשה משה מדעתו: לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, אמר משה לבני לוי "כֹּה אָמַר הוי' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ"[מט] וכו', ומבואר בחז"ל[נ] שמשה אמר זאת מדעתו (כרמז המכוון: הוי' אלהי ישראל = משה רבינו). אך יש חילוק בין הדברים, שעל כן לא נמנה דבר זה בברייתא בגמרא: בשלשת הדברים הנ"ל לא אמר משה שכך דבר ה' אלא שעושה על דעת עצמו[נא], מה שאין כן ב"כה אמר ה'" משה התגבר ביותר לייחס את הכל לה' עצמו, לומר שהוא וה' אחד (דעתו מכוונת לגמרי ל'דעת עליון') ואינו זקוק לשום הסכמה, וד"ל.

בהמשך לזה, מה שאמר משה בשם ה' להרוג את החוטאים הוא הוראת שעה שאינה מלמדת לדורות, יתרה מזו, לא מצינו שהסכימה דעת עליון למעשה זה, ויש לומר שהכל ב'דעת תחתון' של משה, ועל כן גם יכול לומר ללא שום הסכמה מה', על דרך דין המלך שלא על פי תורה רק לתיקון החברה[נב], ומה שאמר משה "כה אמר ה'" היינו שה' נתן לי רשות, כמלך, לדון על דעת עצמי לשם תיקון. לעומת זאת, שלשת הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו יש בהם לימוד לדורות[נג]: ממה שהוסיף יום אחד מדעתו יש ללמוד להתחשב בנשים (ובמיוחד בלימוד תורה, 'המהפכה השלישית'[נד]); ממה שמשה עצמו פרש מן האשה יש ללמוד להיות מוכן לדבור עם ה' לפי מדרגתך; וממה ששבר את הלוחות יש ללמוד שישראל קודמים לתורה כנ"ל.

פרק ב: פרצוף מתן תורה

נתבונן כעת בסדר המעשים סביב מתן תורה, המכוון יפה כנגד שבע המדות:

חסד: א-ב סיון

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", בראש חדש סיון ("דכולי עלמא בראש חדש באו מדבר סיני"[נה]) ולדעת רבי יוסי זהו יום ראשון בשבוע, "יום אחד" של מעשה בראשית במדת החסד.

"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"[נו], "ויחן שם ישראל [לשון יחיד], כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת" (רש"י), שלמות של אהבת ישראל ואחדות ישראל. ויש לפרש: "וַיִּחַן" – לשון מציאת חן (שכל אחד מצא חן בעיני חברו[נז]). "שָׁם" – "שָׁם אָתָּה"[נח]. "יִשְׂרָאֵל" – לי ראש[נט] להכיר באלקות. "נֶגֶד" – "שִׁוִּיתִי הוי' לְנֶגְדִּי תָמִיד"[ס]. "הָהָר" לשון בהירות של מתן תורה. ויחן שם ישראל נגד ההר = 1222 = תורה תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, את הכל כבר קבלנו (בכח) מאותו רגע שהתאחדנו בבואנו למדבר סיני.

עיקר היום הראשון הוא אתערותא דלתתא, אחדות העם בבואם למדבר סיני, ללא דבור מאת ה' "משום חולשא דאורחא" (במדת החסד, שלא להכביד). השלמת החסד של היום הראשון היתה ביום השני בו נאמר "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב [אלו הנשים, כאשר הקדמת הנשים היא במדת החסד, "ותורת חסד על לשונה"]... אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", יציאת מצרים במדת החסד, וכן ההבטחה "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" – הכל בזכות האחדות של היום הראשון (שהרי שכינתא שריא ב'אתר שלים' דווקא). אלא שיש תנאי "ועתה אם שמע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי", "אין ועתה אלא תשובה" היינו עשית הכלי ע"י תשובה-שמיעה-שמירה (והיינו דוקא תשובה מאהבה, חסד, "ואברהם [מדת החסד, 'אברהם אהבי'] זקן בא בימים" כאשר "כל ימיו בתשובה" מאהבה). נמצא שהיום השני נכלל בראשון בסוד חסד שבגבורה.

גבורה: מצות הגבלה

ביום השלישי נאמרה למשה מצות הגבלה "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת"[סא], להתאפק במדת הגבורה ולא להתקרב, וכן העונש התקיף במדת הגבורה.

בעומק[סב], ההגבלה מגלה את "כח הגבול" בנשמות ישראל, והיא עשיית הכלי למתן תורה. שרש מצות הגבלה היא בסוד הצמצום, גילוי "כח הגבול" שבאין סוף, הפועל גילוי כח הגבול בנשמות, והוא שרש ה"שוב", "אם רץ לבך שוב לאחור"[סג].

תפארת: מצות פרישה

ביום הרביעי נאמרה מצות פרישה, ובה הוסיף משה יום אחד מדעתו – כנגד התפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", "ביתו זו אשתו"[סד] (לעיל הוסבר שתוספת יום אחד כאן היא כנגד החסד ומה שמשה עצמו פרש מן האשה כנגד התפארת, אך ביחס לסדר המעשים לפני מתן תורה מתאים לכוון כנגד התפארת כמו שיתבאר).

בתפארת יש חלוקה מהותית בין השליש העליון המכוסה (מתחת 'יסוד אמא') לשני השלישים התחתונים המגולים. שני השלישים המגולים הם 'מודעות עצמית', בחינת "עץ הדעת טוב ורע"[סה] (שרש חטא עץ הדעת היה במודעות עצמית[סו], ומזה מגיע המות, "ביום אכלך ממנו מות תמות"[סז]), והשליש העליון המכוסה הוא ללא מודעות עצמית, בחינת "עץ החיים"[סח] ("וחי לעֹלם"[סט]). מצות פרישה לפני מתן תורה פירושה להעלות את שני השלישים התחתונים של התפארת להכלל בשליש העליון, ללא מודעות עצמית כלל (וממילא ללא זיווג בפועל, שכן לצורך הזיווג יש צורך במודעות, "והאדם ידע את חוה אשתו"[ע]), רק חיים אמתיים של תורת ה' ("עץ חיים היא"[עא], "חֵרות ממלאך המות"[עב]). אכן, מצוה זו היא רק לשעה, לצורך קבלת התורה, ואחר כך שני השלישים התחתונים חוזרים למקומם, עם הארה מרובה של השליש העליון המכוסה ביסוד אמא, וד"ל.

נצח והוד – מתן תורה וקבלת תורה

במעמד הר סיני יש שני צדדים, מתן תורה ("זמן מתן תורתנו") וקבלת התורה ("משה קבל תורה מסיני"[עג]), מתן תורה מצד הנותן וקבלת תורה מצד המקבל, "איהו [המשפיע] בנצח ואיהי [המקבל] בהוד", כאשר לדעת רבי יוסי מתן תורה מצד הקב"ה היה ראוי להיות כבר בו' בסיון אך קבלת תורה מצד ישראל היתה רק בז' בסיון. היום השישי והיום השביעי-שבת הם זוג מובהק של משפיע-מקבל (השישי, ו, בחינת זכר, והשבת בחינת נוקבא) – לכן בשישי יש מתן תורה מצד הנותן ובשביעי קבלת התורה מצד המקבל[עד].

עצם החוויה של מתן תורה היא כנגד הנצח, מדתו של משה רבינו (הסרסור הנותן לנו את התורה, "אנכי עומד בין ה' וביניכם"[עה]). מתן תורה הוא נצחי, "זאת התורה לא תהא מוחלפת"[עו], ו"מתן תורה עוד הפעם לא יהיה"[עז].

חווית קבלת התורה היא בהוד, קבלה מתוך הודיה עצומה לנותן[עח], הודיה לקיים גם מה שלא מבינים בשכל, "נעשה ונשמע"[עט], וכן להודות על חטא כדלקמן.

הנצח הוא סוף קו ימין וההוד סוף קו שמאל, כאשר בראש קו ימין נמצאת החכמה ובראש קו שמאל הבינה. בחכמה רואים את עצם המתנה שניתנה לנו (כמו "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"[פ], וכן התורה ניתנה בשבת), מוחין-דאבא של ארץ ישראל ("אוירא דארץ ישראל מחכים"[פא]), והם נמשכים עד הנצח ("נצח ישראל לא ישקר"[פב]). אך הבינה חשוכה יחסית, מוחין-דאמא של תלמוד בבלי (בחינת חשך, "במחשכים הושיבני"[פג]), חווית הקבלה (קבל בארמית פירושו חשך) בהוד, "בינה עד הוד אתפשטת"[פד] (הקבלה היא ב"בינה ליבא"[פה] ר"ת בל של בבל[פו]).

מצד ההוד "לבו דואג בקרבו"[פז], התנאי העיקרי לקבלת פנימיות התורה, קבלה ההופכת את הדאגה לשמחה (פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה"[פח]) כאשר "הדברים שמחים כנתינתם מסיני"[פט]. ההוד הוא סיום התפשטות ה' קצוות, ובפרט ב"הוד שבהוד" הודאה שבהודאה (דאגה שבדאגה), ענינו של לג בעומר, היום של קבלת פנימיות התורה (להיות "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[צ]), שבזה נשלם יום מתן תורתנו.

יסוד – מצוות התורה

לאחר קבלת התורה מגיע קיום מצוות התורה, להיות צדיק במעשה, "צדיק יסוד עולם"[צא]. פנימיות היסוד היא האמת[צב] (הדחף לְאַמת, להגשים בפועל) וכן היסוד מכונה קיום-קיימא[צג] – היינו מה שאנו מאמתים את קבלתנו את התורה מפי הגבורה (באמרנו "נעשה ונשמע" כנ"ל), בקיום הברית שנכרתה על התורה (ברית שייכת ליסוד) וכמבואר בהלכה שעל כל תרי"ג מצוות אנו "מושבעים ועומדים מהר סיני"[צד].

בפסח ה' מקיים את הבטחתו לנו ("וגם הקימותי את בריתי אתם" וכו'), אך בחג השבועות וממנו ואילך אנו מקיימים את הבטחתנו-שבועתנו לקיים את התורה.

מלכות – תשובה

לאחר מתן תורה ושמירת מצוות, סוף סוף אנו עלולים לעבירה – חטא העגל הוא המשך הסיפור של מתן תורה (כמבואר לעיל על סגירת המעגל), אך בעקבות העבירה אנו מגיעים לתשובה (ובאמת "לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה אלא למה עשו שאם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל צבור"[צה], "גזרת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים"[צו]). זוהי גם הכוונה הפנימית של שבירת הלוחות, הדבר האחרון שעשה משה מדעתו (והוא סיום התורה כולה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ששבר את הלוחות).

אחרי התשובה של ישראל, הקב"ה התרצה ביום הכיפורים ואמר "סלחתי"[צז], ו"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים"[צח] – היינו התכלית האמתית של מתן תורה לישראל, המלכות של התורה. זהו סוד "עובר ושב" (עבירה ותשובה) – אברהם אבינו יושב פתח האהל "לראות אם יש עובר ושב"[צט], בכח "חסד לאברהם"[ק] (סגירת מעגל מהיום הראשון, "ויחן שם ישראל" כנ"ל). במלכות נאמר "רגליה יורדות מות"[קא], כמו חטא העגל ועונש המיתה, אך מזה גופא צומח תחית המתים, תשובה. הצדיק ("ועמך כלם צדיקים"[קב]) יורד (עד כדי מיתה ממש) על מנת לא רק לקום לתחיה בעצמו אלא להעלות את כל רפ"ח ניצוצין שנפלו טרם נברא העולם, ואז נזכה ל"והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"!

"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זו רוחו של מלך המשיח". מבואר כי מרחפת אותיות מת רפח, סוד רפ"ח ניצוצין שנפלו כתוצאה מהמיתה-שבירה בעולם התהו. והנה "מרחפת" היא המלה הח"י בתורה, לרמז לתחיית המתים של הניצוצין. מרחפת = ארבע פעמים יעקב (וכן יעקב ברצוא ושוב, י יע יעק יעקב עקב קב ב), "יעקב אבינו לא מת", אלא "יעקב איש תם" (היפוך מת, כאשר איש תם אותיות יש אמת, "תתן אמת ליעקב" אותיות יעקב לא מת). יעקב קשור למשיח הנקרא "משיח אלהי יעקב".