פרצוף שמות האשה

אור לכ"ב שבט תש"פ – כפ"ח

שיעור נשים – תורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נלמד עוד נושא לכבוד הרבנית:

שמות האשה בסיפור הראשון

בסיפור הראשון של מעשה בראשית נאמר "ויאמר אלהים נעשה אדם[ב] בצלמנו כדמותנו... ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם"[ג]. זו הפעם הראשונה בתורה, ביום הששי של מעשה בראשית, שיש הבדל מפורש בין המינים, "זכר ונקבה"[ד] (אצל החיות וכו' "זכר ונקבה" מוזכר לראשונה בתבת נח), ומכך שנאמר "בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (קודם "אֹתו" לבד ואח"כ "אֹתם") יש כבר רמז ברור למה שמפורש בסיפור השני של מעשה בראשית, איך שלמעשה האדם נברא יחידי ולאחר מכן נעשו שנים, באמצעות ניתוח (שנעשה, כמקובל, בהרדמה מלאה – "ויפל הוי' אלהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעֹתיו ויסגר בשר תחתנה"[ה]) ובנין בריה חדשה.

גם השם "אדם" שקודם כל הוא שם המין ורק לאחר מכן נעשה שם הפרט (אדם הראשון, הזכר) נקרא על שם שניהם, הזכר והנקבה, וכמפורש בסיפור השלישי של מעשה בראשית, "זה ספר תולדֹת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו. זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"[ו] (גם כאן כמו בסיפור הראשון – קודם "אתו" ואח"כ "אתם". אין עוד את הצמד הזה במעשה בראשית ובכל חומש בראשית[ז]), ויותר מכך, לפעמים התאר "אדם" מתיחס לנקבה דווקא[ח], כמו בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית"[ט]. וכן הביטוי "בצלמנו[י] כדמותנו" רומז לשרש הזכר (צלם) ושרש הנקבה (דמות), כמבואר בקבלה וחסידות[יא].

אם כן, בסיפור הראשון של בריאת אדם וחוה אנו מוצאים שתי מלים שמתייחסות לאשה – "אדם" ו"נקבה".

"עזר כנגדו"

בסיפור השני מפורשת הסבה לבריאת האשה – "ויאמר הוי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"[יב]. עוד לפני הופעת השם "אשה" בת זוגו של האדם מכונה (על ידי השי"ת) "עזר כנגדו". נמצא שלפי סדר התורה קודם היא נכללת בשם "אדם", אח"כ היא נקראת "נקבה" (ה"נקבה" המפורשת הראשונה, המקורית, של מעשה בראשית כנ"ל), ואחר כך ה' מכנה אותה "עזר כנגדו".

"לא טוב היות האדם לבדו" היינו לא רק שבהיות האדם לבדו לא טוב לו בחיים (כרמוז בפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[יג], "עם אשה" דווקא רואים חיים[יד]) אלא שללא ה"עזר כנגדו" אין האדם בגדר אדם כלל (הרי "ויקרא את שמם [של שניהם יחד] אדם" כנ"ל) וכרמוז בכך שהערך הממוצע של 8 אותיות "עזר כנגדו" (= 360) = אדם[טו]! ה"עזר כנגדו" עושה את האדם אדם (ובסוד "אדמה לעליון"[טז] כנודע).

והנה, הביטוי "עזר כנגדו" חוזר פעמיים בסיפור[יז] (ואין עוד "כנגדו" בכל התנ"ך ואין עוד "עזר" בכל התורה): "ויאמר הוי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ויצר[יח] הוי' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא[יט] אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו"[כ]. מ"עזר כנגדו" ועד "עזר כנגדו" יש בדיוק אדם תבות!

ועוד פלא ('על פי שלשה עדים'), הגימטריא הכוללת של אדם התבות "עזר כנגדו... עזר כנגדו" = 8865 = 197 (לפי השיטה המקובלת היום שמונים את המספרים הראשוניים החל מ-2, 197 הנו הראשוני ה-אדם) פעמים אדם (דהיינו אדם ברבוע כללי ועוד ח"פ אדם פעמים חוה)! 8865 = 5 פעמים 985 (סבת כל הסבות, כמבואר סודו באריכות במ"א[כא]) = חוה במילוי המילוי: חית יוד תו וו וו הא אלף!

קורת רוח

"ולאדם לא מצא עזר כנגדו" – האדם עצמו לא מצא לעצמו "עזר כנגדו". חז"ל אומרים שהוא התנסה בהזדווגות עם כל החיות, אך לא היתה לו קורת רוח מזיווגו עם אף אחת מהן. ראינו בקטע הראשון של "היום יום" שאחד שמצליח לחבר את השכל והרגש – ההצלחה מביאה אותו לקורת רוח. זהו עוד רמז מובהק שהוא מתכוון לזיווג האיש והאשה, כי זה בדיוק מה שחז"ל אומרים – שה' רצה שיתנסה, אולי למצוא איזו בת זוג בין החיות, וכשלא מצא היתה לו ההיפך מקורת רוח, עגמת נפש. כשה' ברא את חוה מהצלע שלו והביא אותה אל האדם הוא הרגיש סוף כל סוף קורת רוח, וזה היה הסימן שזהו הזיווג האמתי שלו מן השמים – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[כב].

"קורת רוח" הוא ביטוי חשוב, שחז"ל משתמשים בו גם לגבי עולם הבא – "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"[כג]. לפי זה שאיפת החסידות – תיקון הלב הוא שאיפה, כנ"ל – היא שתהיה קורת רוח יחד עם תשובה ומעשים טובים, כי כתוב ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". לא רוצים לוותר על מעלת העולם הזה, תשובה ומעשים טובים, ומעלת העולם הבא, קורת רוח – רוצים להרוויח את שניהם יחד, תשובה ומעשים טובים של העולם הזה יחד עם טעם של העולם הבא (כמו שה' הטעים לאבות ולאמהות, דווקא האבות הקדושים, בעולם הזה מעין העולם הבא)[כד]. ראוי שכל יהודי יטעם קורת רוח של העולם הבא בתוך העבודה שלו, בזכות העבודה שלו – חיבור השכל והרגש.

מהות ותפקיד האשה – "עזר כנגדו"

ההופעה הראשונה של המלה "אשה" היא בפסוק "ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה"[כה], אך היא נקראת באופן רשמי "אשה", על ידי האדם, מיד לאחר מכן, כשהאדם מגלה את האשה ומוצא בה קורת רוח: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת"[כו]. בפסוק הזה האדם מתייחס לאשה שלש פעמים במלה נוספת – "זאת" (ומכאן היסוד בכל מקום שהמלכות  נקראת "זאת" – "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[כז]).

הווארט הוא שהביטוי המקורי ביחס לאשה (מהותה ותפקידה) הוא "עזר כנגדו". אמרנו שהמלה "כנגדו" לא מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך ושאפילו המלה "עזר" מאד נדירה – השרש עזר חוזר כמה פעמים בתורה (סה"כ שמונה פעמים), אבל הצורה "עֵזֶר" מופיעה רק ארבע פעמים בכל התנ"ך (חוץ מכמה אנשים שנקראו בשם עזר): פעמיים כאן – "אעשה לו עזר כנגדו" ו"ולאדם לא מצא עזר כנגדו" – ועוד פעם בתהלים "שויתי עזר על גבור"[כח], הנאמר על דוד המלך[כט], ועוד פעם אחת בדניאל, "ובהכשלם יֵעזרו [בגלות] עזר מעט"[ל].

שוב, הביטוי "עזר כנגדו" מופיע לפני השם "אשה" (וודאי לפני שמה הפרטי של האשה, חוה). כשעולה במחשבה שצריך פה איזון, מתקלא – נדבר על זה בהמשך – שיווי משקל, שאין לאדם עם החיות, הביטוי המקורי הוא "עזר כנגדו". אחר כך, כשה' כבר בונה מצלע האדם את האשה, "ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה"[לא], אז האדם קורא לה "אשה" – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". יותר מאוחר, אחרי החטא, האיש קורא לאשתו חוה.

מאד חשוב, שקודם כל ה' מגדיר את החוסר של "לא טוב היות האדם לבדו" – הוא לא מגדיר את החוסר "אשה" אלא "עזר כנגדו". האדם לא מוצא "עזר כנגדו", ואז הביטוי הזה נעלם מהתנ"ך. הופיע פעמיים בסמיכות זה לזה – וזהו[לב]. אחר כך האדם מתפעל – המקום הראשון שיש התפעלות מפורשת בתורה (דברנו על שכל לעומת התפעלות) – "זאת הפעם"[לג], ביטוי מובהק של התפעלות, וקורא לה בשם "אשה" – "לזאת יקרא אשה"[לד]. השם "אשה" הוא שם שניתן מתוך התפעלות (נמצא שמהות ה"אשה" היא התפעלות האדם-האיש ממנה).

השם המקורי של חוה – חיה

אחרי החטא האדם כבר נותן לאשתו שם פרטי, חוה (השם שאדם נותן לאשתו לאחר החטא – חוה, 19, הוא המספר הבא אחר החטא, 18), עם טעם ונימוק חשוב וטוב – "כי הִוא היתה אם כל חי". אכן כתוב[לה] שלפני החטא היא היתה ראויה להקרא בשם חיה – שם הרבנית. הרבי בשיחה המפורסמת[לו] – שיחה בדבר מלכות על השם חיה-מושקא, לכבוד הרבנית – מסביר שחיה היא על שם המקיף הקרוב של הנפש, מקיף החיה, ומושקא, בשם טוב, היינו היחידה, כח המסירות הנפש, המקיף הרחוק[לז].

הרבנית חיה מושקא היתה מאד קשורה גם למסירות הנפש של אבא שלה וגם של הרבי. היא היתה מהסבות, אולי הסבה המכריעה, שהרבי בסוף הסכים לקבל את הנשיאות. הרי שנה שלמה הרבי סרב – מתוך צניעות. שניהם היו מאד צנועים, הרבנית ודאי, וגם הרבי – ברחו מהכבוד והפרסום. הוא סרב בכל תוקף, אבל בסוף היא אמרה לו – אם לא תקבל את הנשיאות, כל שלשים שנות מסירות הנפש של אבי ירדו לטמיון. זהו הביטוי. זה שהרבי בכלל יכול להיות רבי, שנעשה 'שלנו' (כמו שלמדנו על "מיינער זאגט"), הוא בזכות הנישואין לרבנית – כך הרבי אמר על י"ד כסלו, יום הנישואין. זהו פשט – הרבי נעשה שלנו בזכות השידוך לבת הרבי הקודם. בנישואין נעשה לא רק 'שלה' אלא גם 'של החסידים'. כך היא גם הכריעה במשפט הספרים – שהרבי עם הספרים, הכל שייך לחסידים.

בכל אופן, היא זאת שהכריעה אצל הרבי שחייב לקבל את הנשיאות – אחרת מסירות הנפש של אביה תלך לאיבוד. היה לה חוש במסירות נפש. הרבי הקודם היה רבי שלשים שנה, מתר"פ עד תש"י, והיא אמרה לרבי שאם לא יקבל את הנשיאות שלשים שנה של מסירות נפש ירדו לטמיון. מזה גם אפשר לעשות סימן יפה: מתש"י עד תשנ"ד – שהתחילה תקופה אחרת; הרבי אמר שכל תקופה, גם בחייו, הוא תקופה בנשיאות הרבי הקודם, גם אחרי הסתלקות הרבנית הרבי אמר שהתחילה תקופה חדשה, אז ברור שאיך שלא יפרשו את ג' תמוז זו התחלת תקופה אחרת – הן מ"ד שנים. נשיאות הרבי הקודם היתה שלשים שנה – ובשביל הרבי לא הסתלק, המשיך להיות נשיא דורנו עד עצם היום הזה – והרבי עד לג' תמוז הוסיף עוד מ"ד שנה. יש פה סימן פשוט – שאיני זוכר שמישהו אמר, מסתמא כן – למד. יש פה ל שנים ו-מד שנים של מילוי האות ל.

במדרש אותיות דרבי עקיבא כתוב שהאות למד היא "לב מבין דעת". אצלנו באותיות האלף-בית[לח] למד אומרת "לבך מלא דעת". אבל הרמז הפשוט, ההוראה הפשוטה, של האות למד הוא בדיוק המלה המיוחדת שראינו קודם שהרבי הקודם משתמש בה ב"היום יום" – שאיפה. למד היא לב, אבל מכח הכוונת וישוב המח הלב הופך להיות מקור של שאיפה בחיים, הלב שואף.

מכל המלים שאמרנו – יתכן שזו (שאיפה) המלה העיקרית. האות ל היא-היא שאיפת הלב. למה? כי היא האות היחידה שעולה למעלה מהשורה. [השנה שנת המאה.] נכון, כבר עוד עשרים ושש שנים, למד-הוי', אז כבר אנחנו בשנת המאה, ודאי שלמות. בכל אופן, כתוב שכל מילוי של אות הוא ההריון שלה – העובר של האות – והמילוי של ה-ל הוא מד. באמת כעת עברו עוד עשרים ושש שנים. זה היה מאמר מוסגר.

סיכום שמות (האיש ו)האשה במעשה בראשית

מכל האמור עולים שבעה כינוים של אשה במעשה בראשית – "כל השביעין חביבין" (כאשר השביעי הוא סוד השבת, סוד המלכות, שלמות בנין פרצוף האשה עצמה): אדם, נקבה, "עזר כנגדו", זאת, אשה, חוה, "אם כל חי"[לט].

לעומת עושר הכינויים של האשה, לאיש יש שלשה כינויים במעשה בראשית: אדם, זכר, איש ("כי מאיש לֻקחה זאת... על כן יעזב איש וגו'"). היחס בין מספר כינויי האיש למספר כינויי האשה, 3 ו‑7, הוא יחס מובהק של ג ראשונות (חכמה-בינה-דעת) ו-ז (תחתונות), מח ולב (כמבואר באריכות לעיל).

"חכמת אדם תאיר פניו"[מ], אדם בגימטריא מה וחכמה אותיות כח מה[מא] (תקיפות הבטול[מב] של משה רבינו שאמר "ונחנו מה"[מג]) – מכאן שהכינוי "אדם" שייך לספירת החכמה (ראשית גילוי אור פנימי – "תאיר פניו"). ועוד, אדם-מה הוא המילוי העיקרי של שם הוי' ב"ה (יוד הא ואו הא שבספר הזהר נקרא "אֹרח אצילות"[מד] – אצילות היא בחינת חכמה) – "הוי' בחכמה"[מה]. הכינוי "איש" הוא סוד אש י, "אש ממים [י]" (בלשון ספר יצירה[מו]), התפשטות הבינה (יסוד האש שבלב, "בינה-לבא"מד) מתוך נקודת החכמה (אות ה-י). וכן בסוד אדם-איש-גבר-אנוש[מז], כנגד י-ה-ו-ה, אדם-איש הם כנגד אותיות יה של שם הוי', "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[מח], "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מט]. חז"ל פירשו[נ] את השם זכר כנוטריקון, זה-כר לשון הכרה, פנימיות ספירת הדעת (גילוי אור הכתר). זכר בגימטריא ברכה (227) נוטריקון ברא בוכרא (כינוי ספירת הדעת[נא] – הברא בוכרא זוכה ב"פי שנים"[נב], סוד תרין עטרין דדעת[נג]).

בעצם יש כאן תחלת סדרת מספרי ברית – 1 3 7: יש שם המין אדם, הכולל זכר ונקבה, בכתר (כידוע שבכתר אין פרצופים נפרדים של זכר ונקבה, אלא צד הזכר וצד הנקבה כלולים בפרצוף אחד) – 1; יש 3 כינויי הזכר (כאשר אדם הוא שמו הפרטי של אדם הראשון, הזכר בפני עצמו, כמודגש בהמשך הסיפור השלישי של מעשה בראשית – "ויחי אדם וגו'"[נד]) ו-7 כינוי הנקבה כנ"ל[נה].

הקבלת כינוי האשה לספירות

וכך יש לכוון את שבעת הכינוים כנגד הז"ת בדרך פרט: אדם-חסד ("עולם חסד יבנה"[נו], אברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים"[נז], במעניקי החסד לעולם, "'בהבראם – באברהם"[נח], "אברהם התחיל להאיר"[נט] – "[ויאמר אלהים] יהי אור ויהי אור" בגימטריא "[ויאמר אלהים] נעשה אדם"); נקבה-גבורה (בנין המלכות, הנוקבא, מן הגבורה, מדת הדין, סוד "יקוב [לשון נקבה] הדין את ההר [אברהם קראו הר[ס]]"[סא]); "עזר כנגדו"-תפארת ("כתפארת אדם לשבת בית" – "עזר כנגדו" היינו שילוב חסד וגבורה, נשיאת הפכים, תכונת התפארת), זאת-אשה כנגד נצח-הוד ("תרין פלגי גופא" כאשר "איהי [אשה] בהוד"), חוה-יסוד (היינו שם הפרטי שלה, ה"צדיק יסוד עולם"[סב] שלה, מלשון "ולילה ללילה יחוה דעת"[סג], לשון התקשרות ביסוד. השם חוה ניתן לה לאחר החטא, שביסוד – החגתנ"ה שלה הם לפני החטא ואילו היסוד-מלכות שלה הם לאחר החטא, חלוקת ז-הב, ודוק), "אם כל חי"-מלכות (היינו אמא תתאה כאשר "כל חי" הוא בעולמות תחתונים בי"ע. והוא הטעם לקריאת שם חוה – המלכות מטעימה ומשלימה את היסוד, סוד גילוי עטרת היסוד), ודוק היטב[סד].

	כתר אדם
חכמה אדם		בינה איש
	דעת זכר
חסד אדם		גבורה נקבה
	תפארת עזר כנגדו
נצח זאת		הוד אשה
	יסוד חוה
מלכות אם כל חי