"דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה"

שבת משפטים תשפ"ה^[1]

שבת־חתן הת' ישראל שיחי' יודלמן – כפר חב"ד

א. רמזי השמות

לחתן ולכלה קוראים ישראל-ליב ומרים-צפֹרה. בהזמנה כתבו את השמות 'ברחבוּת', ישראל-לייב (עם שתי יודין בשם לייב) ומרים-ציפורה (עם י ו-ו בשם ציפורה) – כאשר התוספת על הכתיב המדויק-המצומצם היא האותיות י-י-ו, בגימטריא הוי', השותף השלישי בשידוך הזה.

בכתיב הנכון, ישראל-ליב ועוד מרים-צפרה, הם "שוין בקומתן", בכל אחד שני שמות הכוללים 8 אותיות. את 16 אותיות השם אפשר לכתוב כ'סמל' לבני הזוג:

בכתיב הזה השמות עולים 1248, מח פעמים הוי' (ועם שם הוי' הנוסף בכתיב המלא, כנ"ל, מגיעים ל-מט – ז ברבוע – פעמים הוי'). המספר מתחלק גם ב-4 וגם ב-16, כך שיש כאן ממוצע לכל שם וגם לכל אות – ממוצע כל שם הוא 312, יב פעמים הוי' (יב צירופי שם הוי', המאירים ב-יב חדשי השנה, כאשר חדש בעצמו בגימטריא יב פעמים הוי', וכן עולה "אינו גוף [השוה בדיוק] ולא כח בגוף") וממוצע כל אות הוא 78, ג פעמים הוי' (סוד שם בן יב אותיות השייך לברכת כהנים, בה מתברכים בני הזוג, וכן עולה מלח, לחם, חלֹם, חמל וכו').

ב. תיקון ההוה, העבר והעתיד

תיקון המוטבע

כלל גדול בלימוד התורה ש"דִבר הכתוב בהוה"^[2]. הרבי מליובאוויטש עוסק בכלל הזה בשיחה לפרשת משפטים^[3], בה רש"י מביא את הכלל ארבע פעמים^[4], ובסוף השיחה (כ"יינה של תורה") הוא מסביר את עניינו הפנימי של הכלל – להכיר שגם כאשר "עולם כמנהגו נוהג", על פי טבעו ורגילותו, הכל נובע מ"דִבר הכתוב", מהתהוות והנהגת העולם על פי תורה והשגחתו הפרטית של ה' על כל המציאות (לא רק על כל ענין, אלא גם על המקום, הזמן והאופן בו הוא יתרחש).

בעבודת האדם, ההתנהגות על פי טבע – טבע ראשון של האדם, או אפילו טבע שני שנרכש על ידי הרגל^[5] – שייכת לתחום המוטבע של הנפש, כאשר עיקר עבודת האדם הוא להתגבר על "טבעו ורגילותו"^[6] ולהשתנות לטובה. ישנם זמנים מסוגלים לשינוי משמעותי, דוגמת נישואי האדם בהם הוא נכנס למציאות חדשה, הויה חדשה^[7], ל"דבר הכתוב בהוה" שונה ממה שהיה עד כה, והמציאות הזו מאפשרת ואפילו דורשת ממנו לשנות את טבעו, את הרגליו ואת מנהגיו שהיו עד כה.

טבע, הרגל, הוה, מנהג

בפרטות, בלשון הרבי שציטטנו מוזכרים ארבעה מושגים המתארים את הטבעיות הזו של האדם – טבע, הרגל (רגילות), הוה ("דבר הכתוב בהוה") ומנהג – אותם ניתן להקביל כנגד ארבע ספירות המוטבע, נצח-הוד-יסוד-מלכות:

עצם המושג טבע, המשותף לעולם ולאדם שייך לספירת הנצח – חוקי הטבע הנצחיים לפיהם מתנהל העולם. כשאדם מתחתן, ובעצם הופך מ"פלג גופא" לאדם שלם^[8], עליו לשנות את טבעו הראשון ולרכוש לעצמו טבע שני (בגימטריא אמת), המתגלה דווקא כשהוא משלים את עצמו בנישואין (הטבע הראשון הוא טבע של "לא טוב היות האדם לבדו"^[9] והטבע השני הוא הטבע שרוכש האדם כאשר הוא מתחבר לשני, טבע של "טובים השנים מן האחד"^[10]).

הרגל שייך לשתי הרגלים, הספירות נצח והוד, ובפרט הוא שייך לספירת ההוד (רגל שמאל, המנהיגה את חוש ההילוך של הרגלים^[11] – בעוד רגל ימין היא הצועדת קדימה, פורצת את הקביעות וההרגל, רגל שמאל היא הרגל השומרת על היציבות והקביעות). בחתונה צריך האדם לשדד את ההרגלים שאמץ לעצמו כרווק ולרכוש לעצמו הרגלים חדשים המתאימים לחיי משפחה.

ההוה הוא המציאות הכללית של האדם, שמתבטאת דווקא בספירת היסוד – בנוגע לתיקון הברית. עם הנישואין נכנס האדם למציאות חדשה בכל מה שנוגע לקדושת הברית, הוא עובר ל"הוה" אחר^[12], בו תיקון היסוד אינו רק בשמירה, זהירות והסח הדעת, אלא בהנהגה קדושה ולכתחילאית במילוי תפקידו בברית הנישואין.

המנהג שייך למלכות – אדם מאמץ לעצמו מנהגים לפי המנהיג-המלך שלו (או, חלילה, מנהג שהוא בגדר גהנם^[13], "רגליה יֹרדות מות"^[14]). כאשר בונים בית חדש צריך לאמץ ביחד מנהיג משותף, שבני הזוג הם מונהגיו המאמצים לעצמם את המנהגים שלו ועליהם משתיתים את הבית (כך בכלל, בדרך בעבודת ה', וכך בפרט כאשר מחליטים על רב-פוסק ועל משפיע-חסידי שיתוו את הדרך בבית ויעזרו להכריע במקרים של אי-ודאות או אי-הסכמה בין בני הזוג).

הקבלת הדוגמאות בכתוב

לאור הקבלה זו ניתן לכוון לנהי"ם גם את ארבעת הפסוקים בפרשת משפטים בהם אומר רש"י "דבר הכתוב בהוה" (ונקביל מלמטה למעלה, 'מהקל לכבד' בתוכן ההקבלה^[15]):

"'כל אלמנה ויתום לא תענון'. הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם" במלכות, לכן הכתוב מקדים את האלמנה (המלכות כשאינה מקבלת מז"א בעלה) והתורה מרחיבה בעונש הכבד על כך, "דינא דמלכותא"^[16] ש"רגליה יֹרדות מות".

"'ובשר בשדה טרפה'. אף בבית כן אלא שדיבר הכתוב בהווה מקום שדרך בהמות ליטרף, וכן 'כי בשדה מצאה' וכן 'אשר לא יהיה טהור מקרה לילה', הוא הדין למקרה יום אלא שדיבר הכתוב בהווה..." ביסוד, כאשר הפסוק (בו הדרישה להיות "אנשי קדש") נדרש בפירוש על תיקון הברית^[17] (ואונקלוס מתרגם אותו על איסור אבר מן החי, המכוון כנגד היסוד בשבע מצוות בני נח^[18]) ולכן גם הדוגמאות שמביא בו רש"י הן פגם הברית של מקרה לילה ושל אונס ר"ל.

"'מכשפה לא תחיה'... אחד זכרים ואחד נקבות אלא שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות מכשפות" הוא פגם ספירת ההוד ("איהי בהוד"^[19]), כאשר "הודי נהפך עלי למשחית"^[20] וה-הוד הופך ל"כל היום דוה"^[21] (והמכשפות מקבלות תוספת כוחות טומאה דווקא בזמן נדתן^[22]).

"'וכי יגח שור'. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה"^[23] כנגד הנצח, בו מתבטא תוקפו של השור הנוגח^[24].

הוה-עבר-עתיד – מוטבע-מורגש-מושכל

על פי ההסבר ש"דבר הכתוב בהוה" מתייחס לתיקון המוטבע, ניתן להתבונן בסדר הזמנים אותו אומרים בכל יום – "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"^[25] (סדר של הוה-עבר-עתיד, המנוגד להגיון הפשוט של עבר-הוה-עתיד)^[26]:

בדרך כלל אנחנו מסבירים^[27] שלכל לראש האדם צריך לתקן את ההוה שלו, לחיות במציאות מתוקנת; רק אחר כך הוא יכול לפנות ולתקן את העבר שלו, 'לחטט' בו בזמנים המתאימים לכך^[28] ולעשות תשובה; ומתוך החיים כראוי בהוה והתשובה על העבר ניתן להגיע לעתיד מתוקן (עד לעתיד של "ועמך כֻלם צדיקים"^[29], "ואנשי קדש תהיון לי"^[30])^[31].

אבל לאור מה שלמדנו כעת אפשר להוסיף ולהטעים שיש כאן סדר של עליה בתיקון הנפש: תיקון המוטבע הוא תיקון ההוה – להתגבר על הטבע ולשנות אותו, לאמץ הרגלים ומנהגים טובים ובכלל ליצור "הוה" מתוקן ככל שניתן. אחר כך יש לעלות לתיקון המורגש, שהוא תיקון העבר – התבוננות במה שארע בעבר ותיקון המשקעים הרגשיים שהוא הותיר ("אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב"^[32] – האבות, שהם העבר המתוקן שלנו, מכוונים כנגד מדות המורגש – וכל אחד חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"^[33]). התכלית היא להגיע לתיקון המושכל, המשרטט את החזון האמתי אליו יש לשאוף^[34].

בלשון ימינו, אפשר לומר שיש שלשה תחומים שמתייחסים לשלש הרמות (שכולם מתחילים ב-פ): הפיזיקה – החוקרת את חוקי הטבע, "עולם כמנהגו נוהג" – שייכת לתחום המוטבע. הפסיכולוגיה – העוסקת בעיקר ב'חיטוט' בנפש ביחס לעבר – שייכת לתחום המורגש, כמובן. הפילוסופיה – שבחלקים גדולים ממנה עוסקת באידיאל הרצוי – שייכת לתחום המושכל.

לפי זה יתפרש גם סיפור ידוע^[35], שאנחנו אוהבים לספר^[36], על מפגש של אדמו"ר הזקן, צעיר תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, עם רבי נחום מטשרנוביל, בעל ה"מאור עינים", זקן תלמידי המגיד. רבי נחום שאל את אדמו"ר הזקן מדוע אחרי הסתלקות רבם הוא בחר לעצמו כמורה-דרך את רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ", ולא אותו-עצמו, המבוגר ממנו – מה הוא מצא בו ש'תפס' אותו? אדמו"ר הזקן השיב שרמ"מ מויטבסק ראה מיד על מי שנכנס אליו את כל מה שעובר עליו. רבי נחום הגיב ב'נו...' (כלומר, זהו דבר פשוט שקיים גם אצלי). אדמו"ר הזקן הוסיף שרמ"מ ראה גם את כל מה שעבר על האדם בכל הגלגולים הקודמים, מאדם הראשון עד עכשיו, וגם על כך הגיב רבי נחום 'נו...'. אז אמר אדמו"ר הזקן שרמ"מ ראה גם את כל מה שעתיד להיות עם אותו אדם, עד ביאת משיח, עד תחית המתים ועד בכלל^[37] – ועל כך כבר הגיב רבי נחום בהתפעלות גדולה. במושגים שהסברנו כעת, אדמו"ר הזקן בעצם אמר לו – את תיקון המוטבע (הוה) והמורגש (עבר) אפשר לרכוש גם אצלך, אבל אני חב"דניק, התפקיד שלי הוא העיסוק במושכל (עתיד), ולכן התקשרתי לרבי מנחם מענדל מויטבסק.