עלית האשה – עלית הבחירה

מוצאי א' טבת תש"פ – תל אביב

עיד אל בנאת – חג הבנות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. גיבורות חג הבנות

יהודית, חנה בת מתתיהו, חנה אם הבנים ואסתר

ערב טוב וחנוכה שמח, חדש טוב.

עד לפני לא הרבה זמן לא ידעתי שיש כזה חג היום, שבערבית נקרא "עיד אל בנאת", חג הבנות, אבל מאד מתאים לעשות בראש חדש טבת שחל בחנוכה חג הנשים. בכלל, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה[ב].

בחנוכה יש את הצדיקה יהודית (שלא ברור היחוס שלה, יש מקומות שכתוב[ג] שהיא היתה בת בארי ויש מקומות שכתוב[ד] שהיא היתה בת יוחנן כהן גדול, אחות מתתיהו), יש את חנה בת מתתיהו, שעוררה את אחיה לצאת לקרב נגד היוונים[ה], ויש גם את חנה ושבעת בניה – שמסרה את נפשה יחד ילדיה – לא לנטוש את ה' יתברך ותורתו[ו]. בנוסף, כתוב במגלת אסתר, שאסתר המלכה מלכה – שמו את הכתר על ראשה – בחדש טבת[ז], בראש חדש טבת[ח], אז היום זוכרים גם את אסתר המלכה.

כל הנשים הללו – אסתר המלכה, חנה ושבעת בניה, חנה בת מתתיהו וגם יהודית הגבורה והצדיקה – מתקבצות יחד עכשיו, היום.

ארבע הגִבורות כנגד הספירות

לפי הספירות, בקבלה, כל אשה קשורה לספירה אחרת, כלומר כח נפש אחר. אסתר המלכה, כשמה, היא המלכות של עם ישראל, כנסת ישראל. כל עם ישראל הוא הכלה ביחס לקב"ה, החתן שלנו, אבל מכל הנשים הצדקניות של התנ"ך הכי מסמלת את המלכות אסתר המלכה – היא מלכה ממש.

יהודית היא על שם ספירת ההוד. כמו שבפורים, יחד עם אסתר המלכה, יש את מרדכי היהודי – "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה"[ט] ומודה בה' אחד, מודה בתורה עד נכונות למסור את הנפש. כמו שיש יהודי בפורים יש יהודית בחנוכה – זו ספירת ההוד.

חנה, אם מדובר בחנה ושבעת בניה היא אמא, "אם לבינה תקרא"[י] – זהו פשט הסיפור, חנה היא האמא ויש לה שבעה בנים, וכולם מוסרים את הנפש על קידוש ה' יתברך, ובכך המשיכו את האתערותא דלעילא מה' לנצח את היוונים ולנצח, לעולם ועד, יש לנו את הנרות הללו שאנחנו רואים כאן – השלמות של נרות חנוכה, "נר הוי' נשמת אדם"[יא] ו"נר מצוה ותורה אור"[יב] – לעולם ועד בזכותה.

יש גם את חנה בת מתתיהו, שתוך כדי חתונתה עשתה מעשה כדי לעורר את חמשת אחיה – בני מתתיהו – לצאת לקרב, לצאת מהאדישות-יחסית שלהם ו"מעטהו קנאה, נאפד נקמה", כמו בפיוט של ימים נוראים שיש אומרים אחרי הדלקת נרות חנוכה. כנראה התעוררות זו מלמטה, אתערותא דלתתא, צריכה לבוא מהבת הזו – גם היא נקראת חנה. בת היא שוב מלכות, רק שחנה היא כמו חנה האמא. בקבלה יש אמא עילאה ואמא תתאה, והנביא אומר "כאמה בתה"[יג], שהבת מֵחקה, למעליותא, את אמא שלה. זו המשכה מבינה למקום המלכות.

כך לכל אחת מארבע הבנות של חג הבנות יש ענין (נשי) מיוחד. ולסיכום:

חנה (ושבעת בניה) בינה

יהודית הוד

חנה (בת בארי/מתתיהו)מלכות

אסתרמלכות

חן של מסירות נפש

עוד משהו: חנוכה – לשון חנה, לשון חן – הוא חג החִנוּך. כתוב[יד] שחנוך הוא חן-כו, חן הוי' – לתת לכל ילד יהודי ולכל ילדה יהודיה השראה של חן אלקי, שאנחנו מוצאים חן בעיני אלקים ואדם, גם ובעיקר בזכות מסירות נפשנו, כמו שהיה בחנוכה.

יש חנה-אמא למעלה (המוסרת את נפשה ואת נפש בניה), וחנה-בת למטה (המוסרת את נפשה ובכך מעוררת את מסירות הנפש של אחיה לא להכנע לגזרת מלכות יון להבעל להגמון תחלה ביום חופתה), אסתר המלכה (שמוסרת את נפשה להבעל למלך אחשורוש – "כאשר אבדתי אבדתי"[טו] – על מנת להציל את עם ישראל) שהיא עיקר המלכות (היורדת לבי"ע בהסתר פנים, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[טז]) ויהודית שהיא הוד, כמאמר הזהר "איהי [דמות האשה] בהוד"[יז] (המלכות עולה עד ההוד והבינה יורדת עד ההוד – "בינה עד הוד אתפשטת"[יח] – ובכך הדמות של יהודית מחברת את דמויות כל הנשים). זו יהודית, וכולנו יהודים על שם ההוד.

"מסרת... ביד חלשים" – מעלת 'המין החלש'

בתפלת "על הנסים", שאומרים בחנוכה, כתוב "מסרת גבורים ביד חלשים". יש ווארט[יט] מאד חזק – כמובן לא לפי הפשט – שה"חלשים" כאן היינו 'המין החלש', האשה. אם רומז, לדוגמה, לסיפור של יהודית – מובן, ה' מסר את אליפורני הגבור ביד האשה הזו, שכרתה לו את הראש. אבל בכלל, גם אם מדובר גם בחנה בת מתתיהו שמעוררת את האחים לצאת לקרב, או חנה האמא עם הבנים שמוסרים את הנפש ממש על קידוש ה' וכך מעוררים את הקב"ה לרחם על הבנים ולהנחיל לנו את הנצחון וגם את נס השמן והמנורה של שמונה ימים – כל הגבורה של חנוכה באה מתוך האתערותא דלתתא של 'המין החלש'. יש מעלה במין החלש, האשה. בסוף המין החלש חולש, האשה חולשת, בעצם על כל מה שקורה, על כל המתרחש, עד שהיא חולשת על כל הארץ וכל העולם כולו.

אנחנו יודעים שלקראת ביאת המשיח יש מושג בקבלה של עלית המלכות[כ], שהאשה עולה ביחס למעמד הגבר מול האשה – כל התהליך לקראת הגאולה נקרא בקבלה עלית הנוקבא, עלית האשה, עד שיהיו "שוין בקומתן", שהאשה משתווה בקומה לגמרי מול האיש, ובהמשך עוד יותר – "אשת חיל עטרת בעלה"[כא], שהיא עולה עוד יותר גבוה מהזכר.

אחרי דברי ההקדמה האלה, רוצים הערב להבין באופן חדש, באור חדש, את ענין עלית האשה והראיה שלו בדמויות הללו של חנוכה וגם באסתר המלכה של פורים (שגם שייכת להיום). מהו האיש? מהי האשה? למה הגאולה תלויה דווקא בנשים הצדקניות (כל הנשים שיושבות כאן, וכל נשי ישראל בכל אתר ואתר)?

ב. הדעת הגברית והדעת הנשית – ידיעה ובחירה

"דעת ותבונה" בחג הבנות

קודם נעשה איזו גימטריא יפה, משהו פשוט: היום הזה, לפי המסורת – שרק לא מזמן שמעתי עליה – נקרא בעברית 'חג הבנות'. נתבונן במלים האלה:

איזה מלה אפשר לעשות מאותיות הבנות? תבונה. כתוב בקבלה[כב], כך מובא גם בספר התניא[כג], שבמלה תבונה יש אותיות בן ובת, אבל תבונה היא אותיות 'הבנות'. בת יכולה להיות גם סבתא או סבתא רבה – כל הבנות הן תבונה. בתנ"ך המלה תבונה כתובה יותר מאשר בינה, אבל זו ספירת הבינה (מדת חנה ושבעת בניה, כנ"ל). היום משתמשים הרבה במלה – שאין בתנ"ך, אבל מלה יפה – תובנה (גם אותיות תבונה), כנראה שלבנות יש הרבה תובנות. כתוב בפירוש "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[כד] – יש תבונה ותובנות הרבה יותר בבת מאשר באיש, ובזכות התובנה הזו תבוא הגאולה. צריך להבין מהי התובנה והתבונה, ה"מבין דבר מתוך דבר", המיוחדת.

מה קורה כשאני מוסיף ל-הבנות (463) את המלה חג (11)? מקבלים כבר 474, שוה מלה שהיא עוד ספירה – דעת. רמז מאד יפה – הבנות היינו תבונה, אבל חג הבנות כבר עולה דעת. כל הזמן הבנות הן תבונה ותובנה, אבל עכשיו חג הבנות – אז יש להן אור מיוחד וחדש של דעת. הייתי יכול לחשוב שבעוד בינה יותר שייכת לאשה דעת היא תכונה יותר גברית, ודעת לבת היא באמת חידוש, כי כתוב "נשים דעתן קלה"[כה]. אבל הנה, חג הבנות הוא שהדעת נמצאת אצל הבנות. צריך להבין זאת.

שוב, תבונה היא הבנות ו-דעת היא חג הבנות. גם בפרקי אבות מקשרים ביניהן – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כו]. לגבי חכמה כתוב שם משהו אחר – "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". חכמה הולכת יחד עם יראה – שלכאורה היא לא סוג של שכל – ובינה ודעת הולכות יחד (שני סוגי שכל שתלויים זה בזה).

"כי הוי' יתן חכמה – מפי דעת ותבונה"

האם יש פסוק בו מופיעות דעת ותבונה יחד? כן, פסוק אחד בפרק שני של משלי (קרוב להתחלת הספר, בפרקי ההקדמה) – "כי הוי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"[כז]. הביטוי "דעת ותבונה", שמופיע פעם אחת בתנ"ך, הוא גם שם אחד מספרי היסוד של לימוד הקבלה – קבלה גם בחינת אשה – ספר של הבן איש חי, מהספרים הכי יסודיים.

הפסוק אומר "כי הוי' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" – יש פירוש[כח] ש"כי הוי' יתן חכמה" הולך על התורה שבכתב, "אורייתא מחכמה נפקת"[כט], שיחסית היא בחינת זכר, אבל "מפיו", התורה שבעל פה, שהיא המלכות-הנקבה-האשה[ל], "דעת ותבונה". אם כן, "דעת ותבונה" שתיהן כאן תכונות נשיות דווקא. ממש משתקף ברמז שאמרנו לגבי היום הזה – הבנות אותיות תבונה ו-חג הבנות בגימטריא דעת.

איש ואשה – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת

עדיין צריכים להבין – מהי הדעת המיוחדת של האשה? הרי, כמו שאמרנו קודם, בדרך כלל דעת היא תכונה יותר זכרית. מה כתוב בתניא[לא] על דעת? שדעת היא התקשרות והתחברות למשהו בלי להסיח דעת – ריכוז, מיקוד. זו תכונה נשית או תכונה יותר גברית?

כדי להבין זאת צריך לדעת עוד משהו חשוב בקבלה[לב]: יש בדעת שני חלקים, "תרין עטרין", שתי עטרות – "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות". חסד וגבורה הן כמו אהבה ויראה בנפש, שהשרש של שתיהן הוא בדעת. כתוב בקבלה[לג] ששרש הזכר הוא ה"עטרא דחסדים" – פרצוף הזעיר-אנפין, האיש, נבנה מעטרת החסדים של הדעת – אבל האשה-המלכות נבנית מהעטרא דגבורות. כלומר, בעצם אמרנו עכשיו שגם האיש וגם האשה הם דעת, רק שהאיש הוא העטרא דחסדים של הדעת והאשה העטרא דגבורות של הדעת.

פרדוקס הידיעה והבחירה

איך אפשר להבין זאת יותר טוב? אם שואלים מה זוג המושגים שהוא אולי העמוק ביותר שיש בחקירה היהודית, ובכלל החקירה של כל האנושות, התשובה כנראה נמצא בפרדוקס – שודאי כולנו שמענו עליו – של הידיעה מול הבחירה:

ה' יודע את הכל, אבל הוא נותן לנו בחירה חפשית. דווקא עם ישראל, אנחנו, מצטיין בהרבה יותר כח של חופש בחירה. לא-יהודי הוא עם הרבה פחות יכולת באמת לבחור מה הוא רוצה בחיים, מה הוא הולך לעשות בחיים. ליהודי יש המון-המון כח בחירה. אבל אם הוא כל כך חזק ביכולת להחליט, להכריע, לכוון את מעשיו ולקבוע את עתידו – אין בכך סתירה לידיעה של ה'?! הרי ה' יודע את הכל מראש!

מי בחז"ל מבטא את פרדוקס הידיעה והבחירה? רבי עקיבא, עמוד התווך של התורה שבעל פה, שאומר בפרקי אבות "הכל צפוי והרשות נתונה"[לד]. "הכל צפוי" היינו עקרון הידיעה, שה' יודע הכל מראש, ו"הרשות נתונה" היינו שיש רשות לכל אחד מאתנו לבחור מה שהוא רוצה לעשות. לפי קבלה "הכל צפוי, והרשות נתונה" הם כנגד ה-י וה-ה של שם הוי' – אבא ואמא. כלומר, "הכל צפוי" יותר זכרי ואילו ה"רשות נתונה", הבחירה, יותר נקבי. אבל בעצם שניהם בחינה של דעת (מעטרת היסוד דאבא נעשית העטרא דחסדים דדעת ומעטרת היסוד דאמא נעשית העטרא דגבורות דדעת[לה]).

שני מובני הדעת – ידיעה ובחירה

במלה דעת יש גם את המשמעות של ידיעה – לדעת משהו. ה' יודע את הכל – "בידיעת עצמו הוא יודע את כל הנמצאים", כפי שכותב הרמב"ם[לו]. יש רמז מפורסם של רבי אברהם אבולעפיא, מגדולי המקובלים (כמאה שנה אחרי הרמב"ם) – בכל פעם שאומרים שם הוי', בתפלה או בתורה, יש לכוון שהוא ראשי תבות "יחיד הוא ויודע הכל"[לז]. "ויודע הכל" כי "יחיד הוא" – יש רק אותו, לכן יודע הכל, כי הכל הוא ואין חוץ ממנו, ובידיעת עצמו הוא יודע, ממילא, הכל. אנחנו לא משהו אחר ממנו – הוא יחיד, "אחד יחיד ומיוחד", דהיינו שיש רק אותו, לכן הוא יודע הכל. זו דעת במשמעות של ידיעה.

אבל יש עוד פירוש במלה דעת – כח בחירה. יש לנו בחירה חפשית, לבחור טוב או רע, מה שאנחנו רוצים, ללכת ימינה או ללכת שמאלה – כל יום וכל רגע בחיים הם פרשת דרכים. כל רגע אני בוחר לאן ללכת – או שאני פונה ימינה או שאני פונה שמאלה. זהו משל – פניה ימינה היא הליכה אחרי היצר הטוב ופניה שמאלה היא במשל הליכה אחרי היצר הרע. מה שאני רוצה – קורה. מאיפה בא הכח לבחור, יסוד היסודות באמונה שלנו[לח]? כתוב[לט] שהוא גם בא מהדעת. כח הבחירה שיש לי הוא ביטוי ושיקוף של הדעת שלי.

למה אמרנו קודם שליהודי יש יותר בחירה מלגוי? כי יש לו יותר דעת מגוי. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[מ] – ביחס ליהודי, הלא-יהודי הוא כמו סריס. רואים שבגשמיות הוא מוליד ילדים, אבל ברוחניות, בפנימיות, אין לו כח הולדה לחדש מציאות כמו שיש ליהודי יכולת לחדש מציאות בעולם. אז יחסית הוא נקרא סריס, כי אין לו דעת – כח של קישור וחיבור וזיווג, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[מא], כדי להוליד. הדעת היא בעצם יכולת הבחירה.

אם כן, יש בדעת שני דברים מאד חשובים – כל פרדוקס הידיעה והבחירה הוא בעצם שתי בחינות של דעת.

דעת האיש – ידיעה; דעת האשה – בחירה

נחזור למה שאמרנו: הצד הזכרי של הדעת, לגביו כתוב שהזכר יותר בר-דעת – באותו צד – הוא הידיעה. לא סתם ידיעת ידע, אלא גם התקשרות והתחברות לדבר – לדעת משהו ולא להסיח את הדעת ממנו, כמו שכתוב בתניא. אבל הכח הנקבי של הדעת הוא הבחירה, "הרשות נתונה".

אם כן, הפרדוקס – הדבר הכי עמוק שיש באמונה, בחקירה – שהרמב"ם אומר[מב] שאי אפשר להבין ולהסביר אותו במלים, ואף על פי כן מאז ומתמיד מתבוננים בו, ורבי עקיבא נותן לו ביטוי מפורש ורוצה שנחזור עליו ונעמיק בו, "הכל צפוי והרשות נתונה" – הוא בעצם האיש והאשה. הידיעה של הדעת הוא בחינת הזכר ואילו כח הבחירה של הדעת הוא כח האשה[מג].

'בת גילו' ו'בחיר לבה'

יש לנו ספר שנקרא מחול הכרמים, בו מוסבר שבהזמנות לחתונה אצל חרדים-יותר כותבים 'החתן פלוני עם בת גילו הכלה המהוללה'. 'בת גילו' פירושו 'בת  מזלו' – שהבחור מתחתן עם הבחורה שהיא המזל שלו, היינו שכך מוכתב מן השמים (בעשערט, כפי שאומרים באידיש). אצל אנשים אחרים, אצל זוג שעדיין לא באותו ובאותה חשיבה, כותבים יותר פשוט – במקום לכתוב 'בת גילו' כותבים 'עם בחירת לבו'. כל הספר בא להסביר ששני האופנים נכונים.

עכשיו נוסיף ווארט חשוב בנושא: באמת, את ההזמנה של 'עם בחירת לבו' צריך לכתוב הפוך – הכלה חיה מושקא מתחתנת עם בחיר-לבה מנחם מענדל. אם רוצים לכתוב שמנחם מענדל מתחתן עם חיה מושקא, להקדים את החתן, יותר מתאים לומר שמנחם מענדל מתחתן עם בת גילו חיה מושקא, אבל אם מקדימים את חיה מושקא – אצלה זו בחירת הלב, היא מתחתנת עם בחיר-לבה.

אמרנו את הווארט הזה רק כדי להמחיש שעיקר הבחירה של הדעת הוא אצל האשה, ועיקר ה"הכל צפוי" – תחושת הידיעה – הוא אצל האיש. אם היה רק איש היה הכל מוכתב, דטרמיניזם, לא טוב, ובזכות האשה יש בחירה.

עלית האשה – עלית יסוד הבחירה

מה רצינו מכל הענין? להבין יותר לעומק – מה קורה עכשיו, לקראת הגאולה, כאשר דמות האשה עולה, בזכות כל הנשים האלה של חנוכה, עד שהיא נעשית שוה בקומתה עם האיש, ועוד יותר, שעולה יותר גבוה, "אשת חיל עטרת בעלה"[מד]? בעצם, זאת אומרת שיסוד הבחירה עולה ביחס ליסוד הידיעה, ידיעת ה'. צריך את שניהם יחד, צריך זוג, אבל יש יותר ויותר כובד משקל על יכולת האדם לבחור וכך לקבוע את מעשיו ועתידו.

ג. בחירת הצדיק

בחירה – אתערותא דלתתא

עכשיו נשאל שאלה תיאורטית: מאיפה כל מה שקורה אתי-אתנו בחיים? מי קובע? יהודי שמאמין בה' עונה – הכל מלמעלה. גם דברים שנראים לא הכי טוב – אני מאמין שבסופו של דבר יתגלה שהכי טוב, וככל שאני מאמין בכך כבר עכשיו יתחיל להתגלות שטוב (כמו שכתוב בתניא[מה]), כי הכל מה' וה' הוא "אך טוב וחסד"[מו].

אכן, כתוב משהו מאד עמוק בחסידות[מז], שאצל הצדיק – כל מה שקורה אתו הוא בבחירתו, הוא קובע את הגורל שלו. חידוש גדול! עד עכשיו אמרנו שהכח לבחור ולקבוע את העתיד הוא דווקא כח של התעוררות מלמטה, של אשה, לעומת ההמשכה מלמעלה. בלשון הקבלה, ידיעה היא המשכת מיין דכורין, מים זכריים, לעומת מיין נוקבין, מים נקביים. כתוב[מח] שכל טפה שיורדת מלמעלה עולות כנגדה שתי טפות מלמטה – העליה מלמטה היא "אשה מזרעת תחלה"[מט], אתערותא דלתתא.

נס הנצחון ונס השמן – תפלה ותורה, בחירה וידיעה

נאמר דוגמה חשובה מחנוכה: היו שני נסים – נס הנצחון ונס שמן המנורה. היוונים טמאו את כל השמנים ונשאר רק פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול, ואותו פך, שהספיק ללילה אחד, הדליק שמונה ימים. כתוב הרבה אצל רבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, על היחס בין שני הנסים האלה. אנחנו רואים תופעה מאד מיוחדת:

את נס הנצחון מזכירים בתפלה ובברכת המזון, ב"על הנסים", ושם לא מוזכר נס המנורה. בסוף כתוב "והדליקו נרות בחצרות קדשך", אך זהו לא תיאור נס המנורה – מציאת הפך והדלקת הנרות שמונה ימים. הכל שם שייך לנס הנצחון – "רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וגו''". איפה כתוב על נס המנורה, מצות עשה שאנחנו מקיימים כל לילה והיום הגענו לשלמות, "זאת חנוכה"? בגמרא – סוגיא במסכת שבת, "מאי חנוכה?"[נ], כתוב על נס השמן והמנורה ולא מוזכר כלל הנצחון.

רואים שיש שתי השקפות על הנס – השקפה של תפלה, בה הדגש הבלעדי הוא על הנצחון, והשקפה של תורה, בה הדגש העיקרי על נס פך השמן (בגמרא יודעים שהיה נצחון, אך לא מסופר עליו שם). למה? כתוב "הקֹל קול יעקב"[נא] – "הקֹל" החסר הוא קול תפלה, העולה מלמטה למעלה, מתוך חוסר, וה"קול" המלא הוא קול תורה, מלמעלה למטה[נב]. זהו גם יחס של זכר ונקבה, איש ואשה.

הייתי חושב שהנצחון הוא פעולה גברית, היו שם גבורים, אבל אמרנו ש"מסרת גבורים ביד חלשים" – הנצחון הוא בזכות הנשים. מהו הנצחון שלנו? שפתאום התעוררנו להלחם, לא להכנע ליונים, בחירוף נפש, עד הסוף. מאיפה זה בא? זו בחירה. עוד פעם, הנצחון הוא בחירה שלנו והנרות הם הידיעה של ה' – "אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד", "הכל צפוי". הנרות כאן אומרים לנו ש"הכל צפוי", אבל הנצחון אומר לנו שהכל תלוי בנו, "הרשות נתונה".

הבחירה – מפתח הגאולה

יש ביטוי – 'בידי מי מפתח הגאולה?'[נג], איך נביא את הגאולה? כתוב "'זכו' אחישנה"[נד]. מה פירוש "זכו"? שאנחנו לוקחים את הענין לידים ועושים מה שצריך לעשות – אם צריך קרב, אם צריך לקרב יהודים, אם צריך לצאת לשליחות – אבל אנחנו בוחרים ואנחנו עושים. זו פעולת התפלה, כי היא אתערותא דלתתא. כתוב[נה] שהתפלה היא כלי הזין של המשיח – היא כח הנצחון שלו. דווקא הנצחון הוא האתערותא דלתתא.

מתי היה הנצחון? יש שתי דעות – בכ"ד כסלו[נו] או בכ"ה כסלו[נז]. בדרך כלל אומרים כשיטת המאירי, שהנצחון היה יום אחד לפני הנס – בכ"ד – בדיוק "אשה כי תזריע וילדה זכר"[נח], "אשה מזרעת תחלה". קודם יש נצחון, התעוררות ונס שעולים מלמטה, וכנגדם יש נס מלמעלה, קודם כל שמוצאים את פך השמן הטהור ואחר כך שמדליקים ממנו שמונה ימים. את נס השמן רק ה' יכול לעשות – מה אני יכול לעשות? לצאת לקרב. מי מעורר? האשה. יוצאים לקרב בגלל הנשים. היא – המין החלש – עומדת מאחורי כל האתערותא דלתתא.

עלית הבחירה – "ועמך כֻלם צדיקים"

שוב, נחזור לענין, אמרנו שכתוב בחסידות שהצדיק בוחר כל מה שיהיה אתו בחיים – הן לטוב והן למוטב. זהו פלא. עלית האשה לקראת הגאולה – שביטויה הוא דגש-יתר על כח הבחירה החפשית של כולנו, זה גופא עלית האשה – מתבטאת בכך ש"ועמך כֻלם צדיקים"[נט], שיותר ויותר כל אחד פתאום מרגיש, צריך להרגיש, שהחיים שלי לא מוכתבים. כמו שה' אמר לאברהם אבינו "צא מאצטגנינות שלך"[ס] – היית חושב ש"אברם אינו מוליד", יש לך גורל, אבל "אברהם מוליד". שם יש שינוי השם, אבל נאמר לו אחרי שיצא לקרב בכח עצמו – תלוי בך, אתה צריך לשנות את המזל שלך.

הבחירה במזל – שרש הנשמה

נאמר עוד יותר לעומק: כעת אמרנו מלה חשובה – מזל. כתוב[סא] שיש שלשה דברים שלא תלויים בזכות של אדם אלא רק במזל שלו – בני, חיי, מזוני. שלשת הדברים הגשמיים שכל אחד צריך – ילדים, משפחה (בני), בריאות וחיים (חיי), ופרנסה טובה (מזוני) – לא תלויים במעשיך, אם אתה צדיק או רשע, אלא תלויים במזל. מהו מזל לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו? כתוב "אין מזל לישראל"[סב], והבעל שם טוב פירש[סג] "אַיִן מזל לישראל". האַיִן הוא שרש הנשמה שלי. שם, במזל שלי, בשרש שלי, אני בוחר מה אני רוצה – בנים וכו'.

נאמר משהו חזק מאד: לרבי שלנו לא היו ילדים בגשמיות. כולנו ילדיו ברוחניות, אבל בגשמיות לא היו לו ילדים. הוא רצה או לא רצה? קשה לומר שהוא לא רצה. ידוע שגם הרבנית עשתה טיפולים – נסעה רחוק לעשות טיפולים – ולא אסתייע מילתא. אבל באיזה מקום, הוא הדבר שאמרנו קודם, שהצדיק האמתי בשרש מאד גבוה, באין שלו, שהוא המזל שלו – הוא המזל של עצמו – בוחר, ועל כך נאמר "אשת חיל עטרת בעלה". המזל של כל יהודי הוא בעצם האשה שלו, ושם הוא בוחר בדיוק כל מה שהוא רוצה.

ד. "לצביונם נבראו"

דמות כל נברא לצביונו-רצונו

מה שאמרנו עכשיו נשמע מאד חידוש – כתוב באיזה מקום? אם זה נכון – זה כתוב. אם זה לא כתוב – זה לא נכון. כתוב בסוף מעשה בראשית "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[סד]. חז"ל דורשים[סה] את המלה "צבאם" – מלה יפה, שיכולה לרמוז לצבא המכבים, צבא החשמונאים של חנוכה – כ"צביונם", שכל דבר נברא לצביונו.

מהו צביון? צביון הוא הרצון שלו, הדמות שלו, היופי שהוא בוחר לעצמו. כך כתוב, שכל דבר שה' בורא – הוא בורא לצביונו. כשה' ברא חתולה הוא שאל אותה למעלה – 'את רוצה להיות חתולה (שהיא בדיוק כך וכך)?'. היא ענתה – 'כן!'. רק כאשר הנברא, היצור, בחר לעצמו את הדמות – הוא נברא.

בחירת כל אחד ואחד את צביונו-דמותו היא עוד סימן מובהק שהבחירה היא נשית, על פי כלל גדול בקבלה וחסידות ש"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[סו] היינו זכר (צלם לשון זכר) ונקבה (דמות לשון נקבה)[סז]. אדם כולל את שניהם, "ויקרא את שמם אדם"[סח], השם המשותף של האיש והאשה, וה' אומר "נעשה אדם בצלמנו [האיש] כדמותנו [האשה]". חנוכה היא חנו-כה[סט], כה לשון דמות, כ הדמיון. כתוב[ע] שכל החג הזה הוא תיקון ה"כה", הדמות של האשה.

הבחירה האם אני זכר או נקבה

שוב, הדמות נקראת הצביון. כל אחד רוצה להיות בדיוק מה שהוא, עם כל התכונות. שאלו אותי לפני שירדתי לעולם הזה – 'אתה רוצה להיות עשיר או עני?'. אמרתי אחד מהשנים – וכך נבראתי, וכך לגבי כל דבר. הענין מובא מאות פעמים בספרים הקדושים, ויש רק פעם אחת, אצל אחד מהאחרונים – בספר "חסד לאברהם"[עא] – שכותב שלכאורה לא שייך לומר שהדבר נכון גם לגבי זכר ונקבה.

מגיעים לנקודה מאד עצמית – האם בחרתי להיות איש ואת בחרת להיות אשה, או שזה רק קביעה של ה'? ה"חסד לאברהם" כותב שהנשמות בשרשן הן זכר או נקבה – יש נשמה שהיא זכר ויש נשמה שהיא נקבה – ולכן אין בנושא בחירה חפשית. אם את נשמה של נקבה – לא יעזור שתבחרי להיות זכר. אם אני נשמה של זכר – לא יעזור שאבחר להיות נקבה. כך הוא כותב, אבל הדבר לא מוסכם.

כתוב "גבֹה מעל גבֹה שֹׁמר וגבֹהים עליהם"[עב] – המקום בו כבר קבוע אם הנשמה היא זכר או נקבה אינו מקום של 'אין', "אין מזל לישראל", אלא מקום של 'יש', בו כבר קבוע מין הנשמה. אבל יש "גבֹה מעל גבֹה", שרש עוד יותר גבוה, בו הנשמה היא אין – שם האדם בוחר גם אם הוא רוצה להיות איש או אשה, יש צד לכאן וצד לכאן.

אמרנו שעקרון הבחירה עכשיו בעליה לקראת הגאולה. איך הדבר מתבטא בחיצוניות? בדיוק במה שרואים היום לדאבוננו, תופעה שלילית מאד, שאנשים מתבלבלים לגבי המין שלהם – חושבים שאולי אני עכשיו יכול לבחור הפוך. צריך לדעת שאתה בחרת להיות איש ואת בחרת להיות אשה – וזה הכי טוב לך. בדרך כלל אומרים שכך ה' קבע ועליך לקבל את גזרת שמים, אך כעת מחדדים את הענין ומסבירים שכך אתה בעצמך בחרת, ואם כעת נדמה לך שאתה רוצה אחרת, 'מתחרט', אתה בעצם משקר לעצמך האמיתי. איפה בחרת? באין.

צדיקים זוכרים את האין

קודם אמרנו שרק צדיקים גדולים בוחרים כל מה שקורה אתם בחיים – יש סיפור של רבי נחמן, שמסתמא הרבה מכירים, מעשה מ-ז בעטלרס (שבעת הקבצנים). בקבצן הראשון, העוור, יושבים כולם יחד וכל אחד מספר את הזכרון הראשון שלו[עג]. אחד זוכר שהיה מראה, משהו רוחני, לפני ירידת הנשמה שלו לעולם. כל אחד אומר משהו אחר, עד שמגיעים לבעטלער העוור – במובן זה שכל העולם הזה לא תופס אצלו מקום, ולכן הוא לא רואה אותו – שאומר שזוכר שהיה "לא כלום", דהיינו שהיה "אין". כולם התפלאו, שאתה באמת זוכר יותר טוב מכולם. כל אחד זוכר משהו אחר, משהו רוחני מאד[עד], אבל להיות רוחני ולהיות אין אלה שני דברים שונים, צווי דינים – והוא אומר שזוכר שהיה "אין".

על אותו צדיק שזוכר שהיה אין אפשר לומר שבמודע הוא בוחר את כל עתידו, אבל באמת "אין מזל לישראל" – לכל יהודי יש את השרש הזה, רק שלא במודע אצלו, לא זוכר שהיה אין כמו אותו בעטלער. עכשיו, לקראת הגאולה, עלינו יותר ויותר לזכור את ה"אין מזל לישראל". אומרים שזהו המשיח, ששמו מנחם – "אין מזל" (אני מזל) שוה מנחם, "מנחם שמו"[עה]. "אין מזל לישראל" היינו יש 'משיח לישראל'.

ה. שמונה בחירות בחנוכה

חכם או טפש? צדיק או רשע?

נחזור: כל נר כאן, כל יום בחנוכה – שמונה ימים – הוא בחירה אחת בין שני הפכים. אמרנו שיש ספר אחד, ה"חסד לאברהם", שכותב שלא בוחרים אם להיות איש או אשה, אבל בכל המקומות לא משמע כך, אלא שגם זו בחירה שלי לכתחילה – "לכתחילה אריבער". אחד שרוצה להיות איש – בסדר, תהיה איש. אחת שרוצה להיות אשה – שמבינה שזה יותר טוב – קדימה, "לכתחילה אריבער".

באותו ספר הוא כותב[עו] שיש עוד משהו שלכאורה לא כמו עשיר ועני – תבחר לעצמך מה אתה רוצה להיות, "לצביונם", "ויכלו שמים וארץ וכל צבאם" – הבחירה אם להיות חכם או טפש. הוא אומר שלא יתכן שמישהו ירצה להיות טפש, אבל לא משמע כך בשאר המקומות. גם זו בחירה – יש אחד שבוחר להיות חכם ויש אחד שבוחר להיות טפש.

אפילו יותר מזה – כתוב בפירוש – יש אחד שבוחר להיות צדיק ויש אחד שבוחר להיות רשע. היתכן? מישהו ירצה – שמה, למעלה, בשרש – להיות רשע?! איך יכול להיות שמישהו, בעודו קשור לאין האלוקי, יבחר לעצמו להיות רשע? בספרים מסבירים[עז] – לא שהוא רוצה להיות ממש רשע, לגמור את החיים שלו רשע, אלא שהוא רוצה להוולד עם תכונות וטבע של רשע כדי להתגבר, להלחם עם היצר ולעשות אתכפיא (בלשון התניא). מי שמתגבר על הטבע הראשון שלו – שנולד במזל להיות רשע (כמו שמסופר במדרש[עח] גם על משה רבינו!), והרי כאן "אין מזל לישראל", המזל האמתי שאינו נתון גם לטבע, ובחר בו ורצה אותו באמת בשביל להתגבר עליו – נעשה בעל תשובה, ו"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[עט]. אם כן, הוא נעשה יותר טוב ממי שבחר להיות צדיק. זו דוגמה קיצונית לכך שכל דבר אדם בוחר.

יש מי שבוחר להיות רשע, ויש מי שבוחר להיות יהודי פשוט – הוא אומר שאינו רוצה להיות חכם. אומרים לו: 'יש לך הזדמנות, רק תבחר להיות גאון – יתנו לך! מה שאתה רוצה הוא מה שיהיה!'. יש אחד שאומר – 'אני לא רוצה להיות גאון. אני רוצה להיות טפש'. מה הכוונה? לא ממש טפש, אלא להיות יהודי פשוט של הבעש"ט. בבקשה, מה שאתה רוצה. יש יכולת לנצל כל בחירה, גם שלילית-לכאורה, לטובה – עד כדי כך שתהיה לכתחילה (הבעל שם בעצמו התמסר לכמה וכמה 'יהודים פשוטים' ולימד אותם וכו' עד שנעשו גאונים בתורה באמת, כנראה יותר גאונים מאלו שנולדו עם תכונת גאונות). ככה מוסבר, וככה אצל כל אחד – גם לפני שנולד, וגם תוך כדי שנולד – אותו מזל, ה"אין מזל לישראל", ה"מנחם שמו", שהוא מלך המשיח, פועל ועובד למעלה.

שבע תמורות

אם כן, רק נסיים בכך:

כל יום בחנוכה הוא בחירה אחרת. צריך איזה מקור בתורה לקיומם של זוגות מושגים – שלכאורה אחד חיובי ואחד שלילי – שאפשר לבחור ביניהם, 'תבחר מה שאתה רוצה'. הדבר הכי דומה נמצא בספר יצירה, שהוא גם כוונה שיש מכוונים תחת החופה כאשר הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים[פ]. כנראה שכל סיבוב שהיא עושה, כל הקפה שהיא עושה, היא בוחרת לו בדיוק מה שהיא רוצה – שבע בחירות. יש מושג שמכוונים שבע מתנות טובות. לפי ספר יצירה[פא] יש "שבע תמורות" – כל תמורה היא דבר והיפוכו.

תמורת חכמה אולת

הראשונה היא "תמורת חכמה אולת", כמו חכם-טפש. בספר קהלת שיש הרבה השוואות בין חכם וטפש המושגים הם חכם וכסיל – "ילד מסכן וחכם" (יצר הטוב) לעומת "מלך זקן וכסיל" (יצר הרע)[פב].

תמורת עושר עוני

התמורה השניה – "תמורת עושר עוני", כמו שכתוב בפירוש, תבחר אם אתה רוצה להיות עני או עשיר. למה שמישהו יבחר להיות עני? עומדים באין, רואים את האמת לאמתו, ולמה שם מישהו ירצה להיות עני ולא עשיר בגשמיות? דרך אגב, הרבי רצה שכולם יהיו עשירים[פג] – הוא עוזר לנו לבחור שנהיה עשירים, תלוי בנו (פעם הוא פנה לחסידים בהתועדות ואמר שכל מי שרוצה להיות עשיר שירים את היד...), אבל מישהו יכול להבין – כמו שכתוב בתורה[פד] – שנסיון העושר יותר קשה מנסיון העוני, לכן הוא מעדיף להיות עני. הוא אומר – 'אני לא צריך את כל הנסיונות של העשיר, אני אסתדר, ה' יעזור'.

איפה "תמורת עושר עוני"? זו התמורה השניה. התמורות הן לפי הספירות – הראשונה (חכמה-אולת) כנגד החסד, והשניה (עושר-עוני) כנגד הגבורה. הולך גם כנגד ימי בראשית, יום ראשון, יום שני וכו'.

תמורת זרע שממה

התמורת השלישית היא "תמורת זרע שממה" – ילדים, כפי שאמרנו קודם. אתה רוצה להיות עם הרבה ילדים או לא?

תמורת חיים מות

אחר כך "תמורת חיים מות" – אתה רוצה להיות חי, חיים נצחיים (ביטוי שהרבי מאד אהב, תכונת הנצח), כמו השמש והירח שנבראו ביום רביעי והם "קיימים באיש"[פה] (קיימים לעד בעצמם, בניגוד לדברים שרק "קיימים במין", כמו כל צבא הארץ), או ההיפך? חיים כוללים גם בריאות – אתה רוצה להיות בריא או חולה? יש מישהו שבוחר להיות חולה! הדברים אמורים גם בגוף וגם בנפש.

תמורת ממשלה שעבוד

התמורה החמישית היא "תמורת ממשלה שעבוד" – אתה רוצה להיות ראש ממשלה אולי? עוד מעט יש הזדמנות... מי שרוצה – בסדר, זה מה שיהיה. מי שרץ והפסיד (ה'מנהיג' של חוש ההילוך והריצה הוא רגל שמאל, הוד, המדה-התמורה החמישית, עליו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית"[פו]) – פשוט לא רצה. הוא רק חשב שהוא רצה. אמרנו קודם שיש אנשים שחושבים שהם המין השני – הם לא רוצים באמת, למעלה הם לא רצו ככה. אם היה רוצה באמת להיות ראש ממשלה היה מצליח – זו תכונת "איש מצליח"[פז], יוסף שקוראים עליו בפרשה. מי שהפסיד, אם הוא היה באמת רוצה – היה משיג את הדבר שרצה. אם לא רוצה באמת – לא יהיה. זו התמורה החמישית.

תמורת שלום מלחמה

אחר כך יש תמורה של שלום ומלחמה, שהם גם צדיק ורשע. בעמוד הראשון של ספר התניא כתוב "צדיק ורשע לא קאמר"[פח] – מה הכוונה? לא גוזרים עליך אם תהיה צדיק או רשע. כאן אמרנו שכתוב בפירוש ש"לצביונם נבראו", לרצונם, כולל גם צדיק ורשע. זו דוגמה מובהקת שהצדיק ורשע לא ביסוד הידיעה של מעשה בראשית, של העולם, לא "הכל צפוי" – כי מצד "הכל צפוי" "צדיק ורשע לא קאמר" – אבל מצד "הרשות נתונה" זהו עיקר "הרשות נתונה", הרשות נתונה להיות צדיק או רשע. הרשות מתחילה מהבחירה של כל אחד ואחת – אני ואתה ואת – בשרש, אפילו אם רוצה להיות רשע לשם שמים, להתגבר ולהיות בעל תשובה. בלשון ספר יצירה הבחירה בין צדיק לרשע היא "תמורת שלום מלחמה". מי שבוחר להיות צדיק בוחר חיים שלוים, הוא לא רוצה להלחם, הוא לא רוצה יצר הרע חזק שהוא יצטרך להלחם בו כל חייו, כמו הבינוני של התניא[פט].

גם הקב"ה בשירת הים נקרא "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[צ] – לעתים ה' בוחר להיות איש מלחמה, רוצה להלחם, ולעתים הוא בוחר שלום, "שמו" הוא שלום[צא]. מי בשרש בחר להיות איש מלחמה? דוד המלך, דוד מלכא משיחא. בגלל היותו איש מלחמה, וידיו דמים מלאו, לא זכה לבנות את בית המקדש. בנו, שלמה המלך, בנה את בית המקדש כי היה איש שלום[צב]. שניהם בחרו, הם מאותם צדיקים שבוחרים בדיוק מה שהם רוצים – דוד בחר להיות איש מלחמה ושלמה בנו בחר להיות איש שלום.

"תמורת שלום מלחמה" היא בספירת היסוד בקבלה, יום ששי של מעשה בראשית, היום בו נברא האדם.

תמורת חן כיעור

התמורה האחרונה היא "תמורת חן כיעור". כתוב בפירוש בספרים[צג] ש"צבאם"-צביונם גם לשון דמות, גם לשון רצון וגם לשון יפי. אחד הדברים ששואלים לפני שהנשמה יורדת לעולם – אתה רוצה להיות יפה או רוצה להיות מכוער? כתוב[צד] שיש דברים מכוערים בעולם הזה שבעיני עצמם הכי יפים לעצמם – למה? כי זה מה שהם בחרו להיות, "תמורת חן כיעור".

בחירה במתנות

את כל מה שלומדים עכשיו צריכים לדעת – אם יש פה בנות שתהיינה כלות, וגם כל מי שצופה בחופה יכול לכוון. על פי פשט, כשהכלה סובבת את החתן שבע פעמים, היא ממשיכה ובוחרת את הצד הטוב:

חכמת חיים; הרבה עושר; הרבה בנים; הרבה חיים טובים בבריאות; ממשלה; שלום בית. מהי בחירה של שלום או מלחמה בתוך הבית? יש צדיקים – צדיק זכר או צדיקה נקבה, בשני הכיוונים – שבחרו שבן הזוג יהיה מי שקשה להסתדר אתו אבל יסבלו אותו, איזה תיקון נשמה שבחרו. אכן, אנחנו לא רוצים ככה, לכן בסיבוב הששי מבקשים שלום; וחן – בסיבוב השביעי מבקשים שכל אחד תמיד ימצא חן בעיני השני, גם בחיצוניות "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן"[צה], הכלה הנאה והחסודה באמת עם הרבה חן, וגם האיש, כמו שיוסף הצדיק ודוד המלך מוצאים חן גם בגשמיות[צו]. אבל יש גם בצד השלילי אתהפכא, יש גם בו איזה "לכתחילה אריבער" עבור מי שבוחר בו – וכולנו בוחרים.

הבחירה השמינית – איש או אשה – הבחירה לבחור

אם כן, יש פה שבע בחירות – מה הנר השמיני? את כל הניגודים אפשר למצוא בתוך התמורות האלה שאמרנו בספר יצירה, אבל דבר אחד חוזר לאותו ספר – "חסד לאברהם" – שאומר שבשרש היש כבר קבוע אם אתה איש או אשה. אמרנו שבשרש של האין האמתי, ה"גבֹה מעל גבֹה", לא קבוע – הבחירה הזו היא השמינית, "זאת חנוכה", היום.

מה היא בחירה זו יותר בעומק? אפשר לומר שלהיות איש היינו להיות משפיע ולהיות אשה היינו להיות מקבל. אבל לפי הווארט שאמרנו הערב, שלהיות איש היינו ללכת עם הידיעה של ה', שהדגש בחיים הוא על "הכל צפוי", ולהיות אשה פירושו של דבר שהדגש של החיים הוא "הרשות נתונה", עצם הבחירה החפשית – לבחור לבחור היינו לבחור להיות אשה, לבחור שאני רוצה להיות תמיד עם בחירה חפשית לקביעת המציאות, שיהיה "זכו 'אחישנה'". זהו חג הבנות: אין יותר חג – יותר חגיגה ויותר שמחה – מכך שאני בוחר להיות הבוחר.

שוב, יש לנו כח של בחירה – שאין לגוי – לבחור להיות בוחר. זו בעצם הבחירה להיות הגיבורות של חנוכה ופורים, החגים ששניהם בחינת נוקבא – שני החגים מדרבנן. בפורים רואים את בחינת הנוקבא במגלת אסתר ובחנוכה בנשים שהזכרנו קודם, וגם ברמז החשוב שחנוכה היינו חנו-כה, תיקון החן ותיקון הדמות-הצביון. אף על פי שיש גם חן אצל איש, אבל עיקר החן הוא אצל האשה – "אשת חן תתמֹך כבוד"[צז] – וזהו תיקון הדמות, ה"כה". "כה אמר הוי'" היינו נבואת שאר הנביאים[צח], מה שלעתיד לבוא ה' ישפוך עלינו את רוחו "ונבאו בניכם ובנותיכם"[צט], תיקון הצביון.

אפשר לצאת מכאן ולומר 'חבל שאני לא בת', אבל כנראה ככה בחרתי למעלה. בכל אופן, לכל אחת שבחרה להיות בת, יש – ביטוי שהרבי הכי אהב – 'הזדמנות פז' להביא את הגאולה מכח הבחירה. שוב, בחירה כמו שהיתה בחנוכה – שהאשה עוררה את הבנים. כל הנצחון, שכתוב "איהו בנצח"[ק] – נצחון לכאורה הוא גברי – בא מכח המין החלש, שחולשת על המציאות כולה. שהקב"ה יעזור לנו, לכבוד חג הבנות – שנבחר לבחור.

שה' יעזור לנו שמהחג הזה, מהשלמות של שמונה ימים והנרות האלה, "הנרות הללו", נגיע תיכף ומיד ממש לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו ובא לציון גואל. שיהיה המשך חנוכה שמח ושהאור הזה יאיר לנו כל השנה כולה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חינוך יהודי הוא לתת לכל ילד וילדה השראה של חן אלקי – חן התלוי (גם ובעיקר) במסירות נפש.
• המין החלש – האשה – חולש בסופו של דבר על כל המציאות ומעורר את נסי הנצחון.
• תורה שבכתב, הזכרית, היא חכמה אלקית, ותורה שבעל פה, הנשית, היא דעת ותבונה מפי ה'.
• יהודי מצטיין בבחירה חפשית בכל רגע בחיים.
• פרדוקס הידיעה והבחירה, "הכל צפוי והרשות נתונה", הוא שני מובני הדעת – ידיעה (עטרא דחסדים, הדעת הגברית) ובחירה (עטרא דגבורות, הדעת הנשית).
• האיש (שעיקרו ידיעה) מתחתן 'עם בת גילו' והאשה (שעיקרה בחירה) מתחתנת 'עם בחיר לבה'.
• עלית האשה לקראת הגאולה היא עלית הבחירה – "זכו – 'אחישנה'" בנטילת מפתח הגאולה לידינו.
• ב"על הנסים" (התפלה הנשית) מודגש רק נס הנצחון התלוי בבחירתנו להלחם ובגמרא (התורה הגברית) רק נס פך השמן השמימי.
• כל אחד ואחת בחרו אם להיות זכר ונקבה – בחירה אחרת בעולם הזה היא התכחשות לבחירה האמתית של עצמם, כפי שראו את טובתם האמתית.
• לקראת הגאולה "ועמך כֻלם צדיקים" – על כל אחד לזכור את ה'אין' ולהרגיש שיש לו בחירה בכל.
• כל בחירה היא לכתחילה – כל דבר אפשר לנצל/להפוך לטוב.
• שבע התמורות בספר יצירה כוללות את כל הבחירות בעולם. הבחירה השמינית – האם להיות איש או אשה – היא בעצם הבחירה לבחור.