חנוכה עם הרה"ק מרוז'ין

תשפ"ג

נלמד שלש תורות של הרב הקדוש רבי ישראל מרוזי'ן זי"ע לחנוכה.

א. להתכופף כדי לתקן

תורה ראשונה שאמר הרה"ק מרוז'ין בחנוכה [א]:

"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך"[ב]. בדורות הללו קשה להיות תיקון לנשמות על ידי תורה ותפלה, כי אם ע"י ענייני עולם הזה שמכוון בהם לשם שמים, כי מחמת שהנשמות שבדורות הללו הם בחינת רגלים, כשרוצה לקרב את עצמו להשי"ת ע"י תורה ותפלה אינו בטוח בעצמו ונופל עליו פניות ח"ו, וגם לצדיק קשה להעלותם ע"י תורה ותפלה, כי אם ע"י עבודת ה' בגשמיות ועניני עוה"ז.

וזהו "חשבתי דרכי", היינו עבודת ה' בעניני עוה"ז באכילה ושתיה ושאר דברים גשמיים, ועי"ז "ואשיבה רגלי" אשיב את הנשמות מבחי' רגלים "אל עדותיך", כי צריך הצדיק לעסוק בעניני עוה"ז ובתאוותיו כדי להעלות הנשמות שבדורות הללו שהם קטנים מאד ורחוקים מבחי' לב שהוא בחי' בינה, וצריך כל אדם לראות שיהיו כל תאוותיו והבלי עניני עוה"ז בבחי' חשבתי דרכי וגו', ועי"ז יהיה גם להצדיק נקל להעלותו, והש"י יקרב לבבות ישראל אליו אכי"ר.

חנוכה הוא סוד הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדֹתיך". הוא לא מסביר בפירוש את הקישור לחנוכה, אלא בעיקר את התוכן הפנימי של הפסוק והעבודה שלו – תיקון הנשמות הנמוכות בדורות האחרונים, נשמות שהן בבחינת רגלים. בפשט, הקישור של התורה הזו לחנוכה הוא מה שמצות נר חנוכה היא מבחוץ, משמאל הפתח, בלילה החשוך, והעיקר – למטה מעשרה טפחים [ג]. זו מצוה השייכת למדרגות הנמוכות ביותר, בחינת רגלים.

הבת עין אומר [ד] שהנחת המנורה למטה מעשרה טפחים דורשת מהמדליק להתכופף, להשתחוות ולהשפיל את עצמו – לקיים את המצוה תוך כדי שפלות. בהדלקת נר חנוכה צריך לרדת לבחינת הרגלים כדי להעלות משם נשמות. זו התכלית של נר חנוכה, "עד שתכלה רגל מן השוק"[ה] – לכלות מן השוק את הנשמות שבבחינת רגל, על ידי תיקונן והעלאתן.

תיקון הדורות האחרונים מכח אברהם

הרבי מרוזי'ן מסביר שבדורות האחרונים, לפני ביאת המשיח, קשה לתקן את הנשמות על ידי תורה ותפלה. תורה ותפלה הן מוחין ומדות, אבל כאשר נמצאים בבחינת רגלים העיקר הוא תיקון המעשה. כך מסביר גם אדמו"ר הזקן בתניא [ו], ואומר שבדורות הראשונים עיקר התיקון היה בתורה (עבודת הראש), ולכן "תלמוד תורה כנגד כולם"; בדורו של האריז"ל עיקר התיקון היה בתפלה (עבודת הלב)[ז]; אבל בדור האחרון עיקר התיקון הוא במעשה, בריבוי צדקה וחסד.

עמוד גמילות החסדים, שהוא תיקון המעשה והרגלים, הוא אברהם אבינו ("חסד לאברהם"). גם לאברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר"[ח], יש זיקה מיוחדת לחג החנוכה [ט].

נפילת הרגל היא בהיותה "רגל גאוה"[י]. נפילה זו באה (בפרט בדורות האחרונים) "מן השוק" – מתוך התאוה-ההשתוקקות דקליפה בכלל, ובפרט תאות-ממון, ההצלחה בשוּק העסקים, שמעוררת גאוה. רגל גאוה בגימטריא אברהם – הלעומת-זה של אברהם אבינו, המתקן אותה באמירת "ואנכי עפר ואפר"[יא].

"בכל דרכיך דעהו"

הרבי מרוז'ין אומר שאם מישהו מנסה לתקן את עצמו בדרגה שלמעלה ממנו – הוא לא מרגיש בטוח בעצמו. חוסר הבטחון מביא את האדם לידי פניוֹת בעבודתו, כך שכל העבודה אינה לשם שמים. זהו ווארט מאד יפה להסביר למה אדם צריך להחזיק דווקא במדרגת עבודת ה' שמתאימה לו, כמו שכותב הרבי הרש"ב בסוף קונטרס העבודה, שאל לו לאדם לחפש מדרגות, אלא עליו לדעת את מקומו האמתי ולעבוד את ה' שם בפנימיות.

"לא בשופטני עסקינן", לא מדברים כאן על מישהו שרוצה לרמות את עצמו והוא 'חיצוני' לגמרי, אלא באדם שבאמת חושב שיגיע לדבקות בה' על ידי תורה ותפלה, אך היות שזו לא באמת מדרגתו – כי באופן כללי, זו לא מדרגת הדורות שלנו ("דורות הללו שהם קטנים מאד") – הוא אף פעם לא ירגיש שזו העבודה שלו, לא יהיה בטוח. חוסר-הבטחון של האדם במה שהוא עושה גורם בעצמו לפניות זרות. זהו חידוש חזק.

לכן, הוא אומר, אי אפשר לתקן היום את הנשמות בדרכים העתיקות והסלולות, ב'יין הישן' של תורה ותפלה. איך כן אפשר לתקן את הנשמות היום? רק על ידי דברים גשמיים. שם האדם נמצא באמת, הוא מזוהה עם הרגלים, עם השוק, וגם עם התאוות – אבל אם הוא יעשה הכל באופן של "בכל דרכיך דעהו"[יב] הוא יוכל לעלות.

גם בשביל הצדיק, להעלות נשמה, לעזור לנשמה של חסיד, אפשר רק כשהחסיד לא מרמה את עצמו. אם החסיד חושב שהוא דבק בה' על ידי התורה והתפלה שלו, הוא מרמה את עצמו – הוא יהיה חסר יציבות בעבודתו וגם לצדיק יהיה קשה לתקן אותו. אבל כאשר החסיד מכיר את מקומו ועובד את ה' ב"חשבתי דרכי ואשיבה", אזי גם הצדיק יוכל לעזור לו.

מכיון שזו עבודת הדור שלנו, חנוכה, שמזכיר שאנחנו נמצאים במדרגות הנמוכות, למטה מעשרה טפחים, הוא החג המיוחד של הדור שלנו, חג של משיח.

ב. תיקון יוחנן כהן גדול

תורה שניה של הרבי מרוז'ין:

בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול. והקשה הרב, למה מייחס אותו אחר יוחנן כהן גדול, הלא יוחנן כהן גדול היה צדוקי, כמאמר חז"ל יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנים ולבסוף נעשה צדוקי. ותירץ הוא זלה"ה, כי זה ידוע שצדוקי אינו מאמין בתורה שבעל פה הנקראת נר מצוה, משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, והתורה שבכתב נקראת תורה אור ונמצא שיוחנן לא האמין בנר מצוה. ואיתא בגמרא "הניח חנוני נרו מבחוץ [ונדלק פשתנו] החנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". ואמר הוא זלה"ה כי "חנוני" הוא אותיות "יוחנן" וזהו פירושו כי יוחנן שהוציא והניח את נרו מבחוץ, היינו נר מצוה כנ"ל, אבל רבי יהודה בנר חנוכה פוטר, שעל ידי נר חנוכה תיקן מתתיהו את נשמת יוחנן כהן גדול ופטר אותו. כי על ידו נעשה הנס, וזהו שאמר "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול", שייחס אותו אחר יוחנן כהן גדול, וד"ל.

אנו אומרים "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול". הרבי מרוזי'ן מניח שיוחנן כהן גדול הוא זה שנעשה צדוקי בסוף ימיו [יג], כמו שנראה בפשטות (אך יש בזה דיון גדול [יד]), ואם כן מדוע מזכירים אותו כאן לשבח? הוא מסביר שדווקא על ידי נר חנוכה יש תיקון ליוחנן כהן גדול.

צדוקי הוא מי שלא מאמין בתורה שבעל פה הנקראת "נר מצוה" – "כי נר מצוה [תורה שבעל פה] ותורה אור [תורה שבכתב]"[טו], "מצוה לשמוע דברי חכמים"[טז], וכדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה ש"התורה והמצוה" היינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה ("תורֹתָי" שכתוב על אברהם אבינו [יז]).

חבור תורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא חבור יום ולילה, שהרי כאשר משה רבינו היה בהר סיני והקב"ה לימד אותו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכאשר לימד אותו תורה שבעל פה ידע שהוא לילה [יח]. חנוכה מחבר את שניהם (בהדלקת נרות בתחלת הלילה, "משתשקע החמה"), להוציא מדעת הצדוקים שהפרידו בין התורות.

הבן מתקן את האבא

בפעם היחידה שמוזכר נר חנוכה במשנה נאמר [יט]:

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור

(ומכאן למדו בגמרא שנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים). אומר הרבי מרוזי'ן: חנוני אותיות יוחנן, רמז ליוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי, הוציא את ה"נר [מצוה]" החוצה כי לא האמין בתורה שבעל פה. בא רבי יהודה ואמר "בנר חנוכה פטור" – דהיינו החשמונאים-המכבים (הרמוזים ברבי יהודה [כ]) תיקנו ('פטרו') את נשמת יוחנן כהן גדול, בכך שקבעו את נר חנוכה, "נר מצוה", שצריך להיות דווקא בחוץ!

לפי הווארט הזה יוצא שחנוכה הוא חג בו הבן מתקן את האבא, הבן הפרוש מתקן את אביו הצדוקי. בכלל, כל תיקון הצדוקים והביתוסים והקראים וכו', כל מי שלא מאמין בתורה שבעל פה, שייך לחנוכה, זהו החג של התורה שבעל פה [כא], "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עֹז לאלהים"[כב] (נשיאת ההפכים בתורה שבעל פה [כג]), הנצחון על מלכות יון שנמשלה לנמר [כד] על ידי החשמונאים שקיימו "הוי עז כנמר"[כה].

אם כן, זהו חג של כיבוד הורים, כולל הורה צדוקי ש'מטגנים' אותו לחנוכה... בכל השנה הוא חייב ("החנוני חייב") ובחנוכה הוא פטור. לא רוצים שהוא יכניס את הנר הביתה, אלא אפשר שיהיה בחוץ – ודווקא זו המצוה דרבנן, מצוה מובהקת של תורה שבעל פה. כלומר, יש משהו בחנוכה שמתבוננים בכל הראש של הצדוקים ומתקנים אותו, בלי לשנות את הבעיה שלו – גם להוציא את הנר החוצה, ושם בחוץ לחבר את האור והחשך, היום והלילה. "אמצאך בחוץ אשקך"[כו].

ג. רבת את ריבם

התורה השלישית:

רבת את ריבם דנת את דינם וכו'. זקני הרה"ק מריז'ין זי"ע אמר בשם צדיקים קדמונים, לבאר החילוק בין חנוכה לפורים, שבחנוכה אומרים "רבת את ריבם דנת את דינם", ואילו בפורים אומרים "הרב את ריבנו הדן את דיננו". כי נס פורים היה ע"י אתערותא דלתתא, שקודם הנס עשו ישראל תשובה בצום ותפלה, והיינו "הרב את ריבנו" שהשי"ת עזר לנו אחרי שמעצמנו התחלנו לריב נגד אויבינו. וע"כ בפורים מקבל כל אחד השפע העליונה כפי התאתערותא דלתתא והעבודת ה' שלו. וכן הוא בכל מועדי ישראל, שגם בהם צריכים מקודם אתערותא דלתתא, שיכין האדם את עצמו ע"י תורה ועבודה כדי שיזכה לקבלת השפע...

אולם נס חנוכה היה ע"י אתערותא דלעילא כידוע, לכן אומרים "רבת את ריבם וכו'" שהקב"ה כביכול לחם את הריב של ישראל ודן את דינם, וזהו מה שאומרים "ולך עשית שם גדול וקודש בעולמך", ר"ל שאתה עזרת לישראל מעצמך בבחי' אתערותא דלעילא, כדי לעשות לך שם קדוש בעולם ע"י שעשית להם נסים ונפלאות ונצחו את היוונים. ועל כן בחנוכה שירידת השפע הוא ע"י אתערותא דלעילא, כל ישראל מקבלים השפע בשוה, ואז אפשר להוושע בכל טוב.

בנוסח על הנסים בפורים אומרים "הרב את ריבנו" (בגוף ראשון, מתוך מעורבות שלנו) ובחנוכה אומרים "רבת את ריבם" (בגוף שלישי, כמדברים על מישהו שאינו נוכח ופעיל בעצמו).

אומר הרבי מרוז'ין: בכל החגים יש קודם אתערותא דלתתא ובעקבותיה אתערותא דלעילא. בפסח ישראל היו צריכים לעשות ברית מילה וקרבן פסח ("דם פסח ודם מילה"[כז]), וכן קידוש החדש – ניצוץ שיתגלה מלמטה כדי שנזכה לאתערותא דלעילא. גם בפורים, ישראל עשו תשובה על כך שנהנו מסעודת אחרורוש, שנה שלמה בה עמדו בתנועה של מסירות נפש, ואז זוכים ל"הרב את ריבנו" – אנחנו מתחילים 'לריב' באתערותא דלתתא, והקב"ה רב את ריבנו באתערותא דלעילא. לעומת זאת, בחנוכה היתה אתערותא דלעילא, "רבת [אתה התחלת לריב] את ריבם".

לכן בכל החגים כל אחד מקבל את השפע לפי ערכו, לפי האתערותא דלתתא שלו, "לפום שיעורא דיליה" (ואפילו כשיש מסירות של "בכל מאדך", מדובר ב"מאד" שלך, ולא ב"מאד" האלוקי האין סופי), אצל רבי אחד יתגלה כך ואצל אחר אחרת. אבל בחנוכה, שהעיקר הוא אתערותא דלעילא, כולם מקבלים את השפע בשווה "ואז אפשר להוושע בכל טוב".

חנוכה באתערותא דלעילא

יוצא מדבריו, שכל מה שכתוב בתנ"ך (עד וכולל פורים, החג האחרון שניתן להכתב) חייב להיות לפי הכלל הגדול "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"[כח] – לפי ה"ריבנו" וה"דיננו" כך ה' רב ודן בשבילנו. אבל בחנוכה – החג של תורה שבעל פה שלא כתוב בתנ"ך – הסדר הוא אחר. ובאמת, הא בהא תליא, דבר שלא כתוב הוא יוצא מן הכלל לגמרי. חנוכה שייך ל'אורות דתהו' ואחד הסימנים של אורות דתהו הוא שהדבר בא בלי הכנה מוקדמת של האדם.

אמנם צריך להבין: הרי במציאות נראה שנס חנוכה התחיל באתערותא דלתתא, החשמונאים שהרימו את נס המרד במסירות נפש (ונס הנרות בא רק לאחר הנצחון), הפוך מדבריו! אכן, הכוונה שבאמת הכל היה גילוי אלקות נטו, מאה אחוז, הכל מה' (קצת כמו באיז'ביץ, שאליבא דאמת אין בחירה), וזה עצמו סיבה שחנוכה לא יכול להיות כתוב! משמע כאן שבפורים אמנם ישראל עשו תשובה אבל בחנוכה לא עשו תשובה, הכל היה במסירות נפש טבעית, מודעות טבעית לגמרי – לכן זו בחינת משיח.

בחנוכה "כל ישראל מקבלים השפע בשוה", מתאים למה שמבואר בחסידות שמצד עצם היחידה שבנפש כל היהודים שוים, ויש משהו בחנוכה של גילוי היחידה אפילו יותר מה"עד דלא ידע" של פורים. גבורת המכבים היא של יהודים פשוטים, בהם מתגלה היחידה שבנפש. כמה שהחשמונאים הם גבורים וצדיקים (גבור צדיק = חשמונאי), באמת זו גבורה של היהודים הפשוטים, "ועמך כֻלם צדיקים", גבורה שהיא גילוי העצמי.

יש בזה תכלית השפלות, בטול וענוה, "מאד מאד הוי שפל רוח", שהרי אתה לא עושה כלום אלא הכל מה', אך גם תכלית ההגבהה – גילוי הטבע היהודי, מודעות טבעית מתוקנת.