סוגי היראה בעבודת ה'

ב"ה

ל' מנחם-אב תשמ"ג – ישיבת "שובה ישראל" ירושלים

ביאור הקדמת דרך חיים (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חמשת השלבים בחכמה

יראה, דעת, הארה, חכמה, יראה

קודם נעשה חזרה על הקטע הראשון. ראינו שיש חמש מדרגות שהוא הסביר: המדרגה הראשונה היא הכנת החומר, עליה כתוב: "ראשית חכמה יראת הוי'"[ב], יראת ה' היא הכנת החומר שהיא "ראשית חכמה". מהי הכנת החומר? הפשטת המחשבה. על השלב הזה, הכנת החומר, הוא הסביר בסוף שהוא העלאת מ"ן מצד הגוף, נקבה בלי זכר. השלב השני הוא התקשרות הדעת לענין האלקי שמתבוננים בו, כמו התהוות יש מאין, על זה כתוב: "יראת הוי' ראשית דעת"[ג]. השלב השלישי הוא הארת הענין האלקי, כמו שהוא כותב כאן: "על ידי העמקת הדעת יאיר בנפשו ענין האלקי על אמיתתו, דהיינו על דרך דוגמא באיכות התהוות מאין ליש כאשר מקשר דעתו בזה בקשר אמיץ וחזק [שזו התקשרות הדעת] יאיר בנפשו אמתית הענין דאיכות ההתהוות מאין ליש". אחר כך הוא אומר: "וממילא יבוא לכלל בטול האמתי", זה השלב הרביעי, גילוי "כח-מה" של הנפש האלקית, זה נקרא "אור הצורה". ולבסוף הוא מסביר על-פי מאמר חז"ל "אם אין חכמה אין יראה"[ד], שמהחכמה הזאת אחר כך באים לידי יראה אמתית, בטול אמתי, גם בגוף.

יש כאן כמה דיוקים. קודם כל מכאן לומדים כלל גדול שהמלה 'בטול' הולכת תמיד על הכלי. בדרך כלל הבטול הוא כלי, מה שאין כן החכמה בעצמה נקראת 'אור הצורה'. הביטויים שלו הם: "אור הצורה" ו"בטול החומר". הרמז הוא שראשי התיבות של "אור הצורה" ו"בטול החומר" הם אהבה. כתוב בכלל בקבלה שבסוד המילה אהבה, אה הוא הזכר ובה זו הנקבה. הזכר נקרא 'אור הצורה', והנקבה נקראת 'בטול החומר'. בבטול החומר עצמו יש את בטול החומר שלפני אור הצורה ויש את בטול החומר שאחרי אור הצורה. בטול החומר בסוף הוא בטול אמתי, מה שאין כן בטול החומר הראשון הוא לא בטול אמתי, אלא הוא רק העלאת מ"ן.

שוב, יצא לנו שסך הכל יש פה חמש מדרגות: בטול החומר – העלאת מ"ן; התקשרות הדעת – הארת הענין האלקי על אמיתתו; גילוי אור הצורה ממש – גילוי "כח-מה" שבנפש; הבטול האמתי מצד החומר. הבטול האמתי נקרא בחסידות הרבה פעמים 'זיכוך', הזדככות, שהחומר מזדכך לגמרי. הבטול האמתי הוא התכלית, הוא כמו תחית המתים. המשמעות של תחית המתים היא גוף נצחי, המציאות של גוף נצחי היא שהגוף מזוכך לגמרי – בטול החומר. כתוב "ימותו ולא בחכמה"[ה], מיתה היא רק כאשר החכמה מסתלקת[ו], אבל אם החכמה – אור הצורה – חודרת וחיה כל הזמן בגוף, אז הגוף הוא נצחי, זה המצב של תחית המתים.

בטול החומר, התקשרות הדעת, אור הצורה – חש, מל, מל

אמרנו שקודם כל יש את שני השלבים העיקריים: "ראשית חכמה יראת הוי'", קודם צריך להיות בטול החומר ואחר כך אור הצורה. אמרנו ששני השלבים הללו הם חש-מל, בטול החומר הוא חש – הכנעה, ובטול אור הצורה הוא מל – המתקה. כיוון שבכל פעם שיש חש-מל צריך להיות ממוצע מחבר באמצע, אצלינו הממוצע המחבר הוא "יראת הוי' ראשית דעת". התקשרות הדעת היא בסוד מל מלשון ברית מילה, זה הממוצע המחבר.

איך ההתבוננות היתה בנויה? קודם היה רק דבר אחד: "הן יראת הוי' היא חכמה"[ז], שיראת ה' וחכמה הן אותו הדבר. אחר כך מאחד באנו לשניים, שבעצם יש יראה שהיא הראשית בפתח החכמה.

יש עוד רמז שלא אמרנו בפעם הקודמת. הוא לא הזכיר אותו, אבל זה רמז שחז"ל מביאים[ח], שהמלה 'הן' בלשון יְוָנִי משמעהּ 'אחת'. לפי זה יוצא שכאילו הפסוק אומר: "'אחת' יראת ה' היא חכמה" – שהן ממש דבר אחד לגמרי. כמו שכתוב: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי"[ט], זאת אומרת, קודם כל היה נראה לנו שאלו שני דברים רחוקים לגמרי, נפרדים אפילו אחד מהשני, בזה התחלנו. אחר כך מהדמיון הזה שיראה וחכמה הם שני דברים שונים, חזרנו לקצה השני שלו ובעצם הן אחד ממש, "הן יראת הוי' היא חכמה". אחר כך האחד הזה הסתעף לשנים, כמו שני הפכים בנושא אחד, שקודם יש יראה ומיראה מגיעים לחכמה – מאחד לחש-מל, יראה היא חש וחכמה היא מל.

אבל מכיוון שיש חש-מל צריך להיות ממוצע באמצע. הממוצע באמצע הוא דק, זו "יראת ה' ראשית דעת", עכשיו יש לנו שלשה, מאחד, לשנים, לשלשה. יש כלל גדול שכל ממוצע צריך להיות מחובר משנים, אם הממוצע מחבר שני דברים שונים, צריכה להיות בחינה שמתקשרת אל הקצה האחד ובחינה אחרת שמתקשרת אל הקצה השני. כיוון שהדעת היא הממוצע כאן, מה הם שני הענינים בדעת? הענין הראשון הוא התקשרות הדעת, התקשרות הדעת בהארת הענין האלקי, והענין השני הוא הארת הענין האלקי. הארת הענין האלקי הוא מה שמתקשר עם גילוי אור הצורה האמתי, עם הכח-מה שבנפש, והתקשרות הדעת מקושרת עדיין עם בטול החומר.

שני קצוות בהתקשרות הדעת

למה התקשרות הדעת הולכת יחד עם בטול החומר? הסברנו את זה בפעם הקודמת ברמז. אמרנו שבתניא[י] המושג הראשון של הפשטת המחשבה מכל מחשבת חוץ נקרא "יגיעת בשר"[יא]. אמרנו שיגיעת בשר כוללת שני דברים: השקטת הגוף והשקטת המחשבה. כאן הוא אומר שהשקטת המחשבה היא להוציא ולגרש מהמחשבה כל מחשבת חוץ. למה השקטת המחשבה היא יראה? אז כמו שהסברנו זה הסוד של הפחד שמסלק את הדמים. הוצאת כל מחשבת חוץ מהמחשבה זו שפלות, הכנעה, יגיעה. היגיעה היא הכנעה, הכנעה של פחד, של יראה, יראת ה', לכן הוא קורה לזה יראת ה'. הכנעה ויראה הולכות יחד, כמו המלכות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[יב], יראת ה' היא סוד המלכות, 'העלאת מ"ן'. (מי שלא יודע איך עושים את זה, מי שלא מפשיט את המחשבה – זאת אומרת שלא יודע מהי הכנעה, מהי שפלות. זו כל עבודת ה', כל עבודת ה' היא להכניע, אם יש לו את הכח להכניע את עצמו –  ממילא הוא יכול להפשיט את המחשבה. להפשיט, לרוקן את המחשבה בלי הכנעה, זה שום דבר, סתם תרגיל זר. כמו שדברנו פעם שכל ההתבוננות והמדיטציה של הגויים היא גם כן הפשטת המחשבה אבל היא בלי ההכנעה, לכן אפילו ההפשטה היא לא אמתית. ההפשטה הזאת היא בדיוק ההיפך מהכנעה, זו הפשטה בשביל להשיג גדלות, להשיג חוויה).

אחר כך, אחרי "יגיעת בשר", יש "יגיעת נפש"[יג], מהי "יגיעת נפש"? התקשרות הדעת בשעת ההתבוננות. כל דבר שנקרא 'יגיעה' ודורש יגיעה, הכוונה שהוא דורש הכנעה, שאדם יכניע את עצמו, זה עיקר היגיעה. לכן אפילו ה"יגיעת נפש" – שנקראת 'התקשרות הדעת בשעת ההתבוננות' – היא הכנעה, רק שזו הכנעה יותר פנימית, זו הכנעה שבהבדלה. לכן "יגיעת הנפש" – שהיא התקשרות הדעת והיא חלק מהדעת ומה"מל" מלשון הבדלה – מתקשרת גם בהכנעה. זה צד ההכנעה שיש בממוצע. "יגיעת בשר" היא חש לגמרי, הכנעה לגמרי, אחר כך "יגיעת נפש" גם היא חש, רק שזהו החש שבמל האמצעי.

הצד השני של ה"מל" האמצעי – ההארה שבענין האלקי – הוא פשוט אור, רק שזה אור של ההתבוננות, הוא שומע את האמת בהתבוננות. לא ש"כח-מה" שבנפש מתגלה לגמרי, אלא זה גילוי אור מצד ההתבוננות. על גילוי האור כתוב: "ומתוק האור"[יד], אור הוא מתוק – זו ההמתקה שבהבדלה. אם כן, בתוך ההבדלה עצמה הוא עושה חלוקה של הכנעה שבהבדלה והמתקה שבהבדלה. הכנעה שבהבדלה היא התקשרות הדעת, יגיעה, כל יגיעה היא הכנעה בנפש.

יגיעה היא כמו לשחות נגד הזרם. אם אדם שוחה עם הזרם – הוא לא מתייגע, אם אדם צריך להתייגע סימן שהוא שוחה נגד הזרם. מהו הזרם? הזרם הוא הישות של עצמו. להתייגע פרושו לשחות נגד הזרם, להכניע את הישות. לכן כל פעם שמזכירים יגיעה הכוונה חייבת להיות הכנעה, שחייה נגד הזרם. פעם סיפרנו על אדמו"ר הזקן שבצעירותו היה מצטער, עיקר הצער שלו היה שאין לו יגיעה בתורה כיוון שזה בא לו באופן טבעי, בקלות. אפילו הסוד הכי עמוק היה בשבילו שום דבר, הדבר הכי קל. אז מה היה חסר? היה חסר הכנעה. מה עושה אדם כזה שללמוד תורה קל בשבילו, איך הוא משלים את ההכנעה? משפיע. קל ללמוד אבל קשה ללמד. לכן מי שהוא צדיק צריך להקדיש את כל החיים שלו לרבים ואז היגיעה שלו היא יגיעה של זיכוי הרבים. על ידי כך הוא משלים את החסר, הוא מתייגע והיגיעה היא ההכנעה בנפש. זה כלל חשוב מאד, יגיעה היא תמיד הכנעה, כי תמיד צריך ללכת נגד קושי.

הארת הענין האלקי מביאה לבטול אמתי

אחר כך מגיע הגילוי, השמיעה הפנימית, מה שנקרא 'דערהער' בחסידות – גילוי של הארת הענין האלקי שמתבונן בו, שמיעת האמת של הדבר שמתבונן בו. זו כבר המתקה שבהבדלה. זה כבר מתקשר עם הגילוי האמתי, מהו הגילוי האמתי? אור הצורה שבנפש, הכח-מה שבנפש. אם כן יש לנו כבר ארבעה שלבים.

ברגע שמגיעים לשלב הרביעי אז החמישי שבא בסוף מתגלה כבר בדרך ממילא. כל הגילויים הם בדרך ממילא. מהו השלב החמישי? שאחרי גילוי אור הצורה, בתוך הבטול הראשון של החומר, ישנה חדירה שמזככת את החומר לגמרי, עד שנעשה בטול אמתי גם בתוך הגוף. זה חש שאחרי החש-מל-מל, בסוד פירוש הבעל-שם-טוב[טו] על הפסוק "אל הארץ אשר אראך"[טז], שאחרי החש-מל-מל יש "אל הארץ אשר אראך".

ב. "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו"

קיום יראת אלקים ויראת ה' תלוי ביראת חטא

עכשיו אפשר להמשיך:

ומה שכתוב כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו[יז] שמשמעו קדימה זמניות [ממאמר חז"ל זה משמע שהיראה קודמת לגמרי, היא דבר אחר, היא אינה חכמה], היינו יראת חטאו דווקא [– לא יראת ה', אלא יראת חטא].

מהי יראת חטא?

כידוע שיש ב' בחינות יראה, יראה תתאה ויראה עילאה, ונקרא יראת חטא ויראת אלקים או יראת הוי',

כמו שהסברנו, כל פעם הוא משנה את ההגדרה עד שהוא מגיע להגדרה הסופית. ידוע בקבלה שיש יראה תתאה ויש יראה עילאה. יראה תתאה היא יראת חטא, יראה עילאה לפי ההוא אמינא היא או יראת אלקים או יראת הוי', שתיהן יכולות להיות יראה עילאה. זו ההוא אמינא, תיכף נראה שזה לא בדיוק ככה.

ויראת חטא ודאי קודמת קדימה זמנית לבחינת חכמה ויראת אלקים,

יראת חטא ודאי קודמת קדימה זמנית. אם לא מושרשת אצלו יראת חטא הוא ודאי לא שייך לחכמה אלקית, אבל לפי ההוא אמינא שיראת אלקים ויראת ה' הן אותו דבר – חכמה אלקית ויראת אלקים הן אחת, "הן יראת ה' היא חכמה".

אבל יראת הוי' או יראת אלקים אחת היא עם בחינת החכמה [יראת אלקים ויראת ה' הן אותו הדבר והן גם אחד עם החכמה]. וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו ויראתו [זאת אומרת, "כל שיראת חטאו" – יראה תתאה – "קודמת לחכמתו ויראתו" – יראה עילאה, יראה אמתית] אזי חכמתו ויראתו מתקיימת. דיראה זאת [היראה האחרונה] היא יראת אלקים שהיא אחת עם החכמה ושניהם [גם החכמה וגם יראה עילאה] קיומם תלוי ביראת חטא הקודמת להם, שאם יש בו השרשה טובה דיראת חטא תתקיים בו החכמה ויראת אלקים בקיום נצחי,

השרשת יראת החטא בנפש

למדנו[יח] כבר מאמר של רבי הלל על המושג 'שרש-עיקר-ענף', כעת נסביר בפשטות מהי 'השרשה'. מה הפשט באמירה שמדה מושרשת אצלך? מה ההבדל בין אם אני אומר שיש לך אהבה, אתה אוהב את הבריות, לבין אם אני אומר שאהבת הבריות מושרשת אצלך? [שהמדה הזאת נמצאת בפנימיות.] ברור שהיא בפנימיות, אבל בהשרשה צריך להיות משהו יותר מזה. מהו שרש? שרש נעלם בתוך האדמה. אם כן, מה הכוונה כשאני אומר שמשהו מושרש? שהוא בעל-מודע או בתת-מודע. כלומר, יש לך אותו אפילו שאתה לא מודע אליו. אם כן, צריכה להיות אצל כל יהודי יראת חטא בבחינת 'מושרש'. אין הכוונה ביראת חטא שהוא חושב עליה כל הזמן, יראת חטא לא צריכה להיות בתוך התודעה, יראת חטא צריכה להיות ברקע, בתת-הכרה, בתת-מודע. כשיראת חטא מושרשת אצל היהודי עד שהוא מתעסק בחכמה, ביראה אמתית, ביראת אלקים או יראת הוי' – אז החכמה תתקיים. אבל אם אין לו קדימה זמנית של יראת חטא ויראת החטא לא מושרשת טוב אצלו, החכמה שלו לא תתקיים.

ואם לאו ח"ו אינה מתקיימת רק לפי שעה ויכול ליפול הימנה ח"ו כו'.

אם אין לו השרשה טובה של יראת חטא, יכול להיות שהוא יתבונן או שהוא אפילו יעשה יגיעת בשר ויגיעת נפש ויעבור את כל השלבים ויקבל איזו הברקה או זיק של גילוי אור החכמה, החכמה שבנפש, ואחר כך יקבל איזה זיק אפילו של הבטול האמתי, אבל זה לא יתקיים אצלו, זה יחלוף.

בגמרא[יט] אנחנו לומדים על הביטוי "דוד מלך ישראל חי וקים" בסוד קידוש החודש. תמיד שואלים על הביטוי הזה מה ההבדל בין "חי ל"קיים". פה רואים תשובה לכך, שדבר יכול לחיות אבל לא להתקיים. כדי שדבר יתקיים צריכה להיות השרשה טובה מוקדמת של יסוד הדבר. היסוד של היראה האמתית, של החכמה, היא יראת חטא שמוקדמת באופן זמני בהשרשה טובה ממש. אז יראת אלקים מתקיימת, אחרת היראה הזאת יכולה להיות לשעה אבל היא תחלוף. זה גם קצת דְבר סכנה בעבודה הנפשית, אם דבר שהיה לך קצת זמן חולף זו כבר נפילה, נפלת מהענין. אם אין השרשה טובה אתה יכול ליפול. לפעמים אם האדם עולה יותר מדי גבוה והוא יכול ליפול, זו סכנה וחבל לו אפילו שהוא עלה. יש פעמים שמסוכן לעלות כי אפשר ליפול. אם לאדם יש חכמה, יראת אלקים, בלי השרשה טובה של יראת חטא, הוא עלול ליפול מהחכמה והיראה שלו.

כל החוברת הזו נקראת חוץ מ'הקדמת דרך חיים' גם 'סומך נופלים', בגלל שבמאמר כאן הוא מסביר את כל אפשרויות הנפילה בעבודת ה' ואיך אפשר להישמר ולהיזהר ולהימנע מנפילות. בכלל הסבר המושג 'נפילות' ואיך אפשר לסמוך ולתקן את הנפילות – זה הנושא הראשי של החוברת, כאן זו הפעם הראשונה שהוא משתמש בביטוי "ליפול". זה הנושא העקרי של כל החוברת, איך אפשר ליפול ממדרגות ומה העצה להתקומם, להסביר את סיבת הנפילות ותיקון הנפילות. מהי נפילה? נפילה יכולה להיות גם נפילה אחרי הרבה שנים, אדם יכול להיות חסיד הרבה-הרבה שנים וללמוד את כל התורה, להיות בקיא בש"ס ואפילו בחסידות וקבלה ובסוף לאט-לאט ליפול מהכל. אדם יכול ח"ו לעבוד מגיל עשרים עד ארבעים חזק מאד וללמוד את כל התורה, ומגיל ארבעים והלאה להתחיל ליפול עד שחס ושלום הוא נופל ומאבד הכל. איך יכול להיות דבר כזה? איך יתכן שמגיל עשרים עד ארבעים הוא עובד ועולה וכמגיע גיל ארבעים הוא מתחיל ליפול מהכל? זה הנושא של המאמר הזה.

כאן הוא אומר שהדבר הראשון ששומר מנפילות הוא יראת חטא שמושרשת בנפש ואם אין את הדבר הזה אפשר ליפול מהחכמה והיראה. אפילו שחכמה ויראה הן דברים פנימיים מאד אפשר עדיין ליפול מהן. אם היה מדובר באהבה, היה יותר מובן איך אפשר ליפול ממנה, כי אהבה היא חוויה חיובית של תענוג, עונג, אם אדם נופל ממנה הוא נופל מעונג אלקי לעונג גשמי יותר, אבל יראה, בטול, לכאורה האמירה שאפשר ליפול ממנה היא חידוש גדול. אפשר ליפול גם ממצבים של בטול אם אין שרש של יראת חטא. אפשר להבין איך אפשר ליפול ממצבים של אהבה, אבל כשאדם הגיע ליראה עילאה, חכמה ואומרים שבכל זאת הוא יכול ליפול מהבטול שלה אם אין לו יראה תתאה – זה חידוש חשוב מאד.

ג. בטול חיצוני ובטול פנימי

יראת חטא, יראת אלקים ויראת הוי'

אך לכאורה אינה מובן [אינו מובן] מה שאומר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם[כ],

הרי איך בכלל הגענו לביטוי 'יראת אלקים', איפה כתובה בתורה 'יראת אלקים'? עד כאן ראינו רק את יראת הוי' ויראת חטא, למה הוא התחיל לדבר מיראת אלקים? לכל דבר צריך להיות פסוק בתורה. הפסוק של יראת אלקים הוא הפסוק האחרון של ספר קהלת, כתוב שם: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". זה המקור של 'יראת אלקים' – "את האלקים ירא". ברוב הפסוקים בתורה כתוב "יראת הוי'"[כא], כאן הוא המקור בעבודת ה' ליראת אלקים.

הרי נקרא יראת אלקים סוף דבר, [מה כתוב בפסוק? כתוב בו שיראת אלקים היא הסוף, היא התכל'ס.] ולפי הנ"ל דיראת אלקים ויראת הוי' אחת היא, הרי יראת הוי' נקרא ראשית חכמה.

הרי לפי מה שהסברנו קודם, לפי ההוא אמינא שיראת אלקים ויראת ה' הן אותו הדבר, הסברנו שהן נקראות בתורה "ראשית" – "ראשית חכמה יראת הוי'", לא 'אחרית', לא "סוף דבר", אז אם יראת אלקים ויראת ה' הן אותו הדבר, לכאורה יש כאן סתירה. לכן, כתוצאה מהסתירה הזאת צריך לפרש שהן לא בדיוק אותו הדבר. רואים פה מה שדברנו בפעם הקודמת, שקודם יש את ההוא אמינא ששני הדברים הם אותו הדבר ואחר כך מתוך התבוננות מגיעים להכרח שהן לא יכולות להיות אותו הדבר. מכך שיראת אלקים לא יכולה להיות אותו הדבר כמו יראת ה', חוזרים למה שהסברנו קודם שיראת ה' היא ראשית לגבי החכמה, ויראת אלקים נקראת 'סוף', "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור".

ועל כרחך לומר דיראת אלקים היא מדריגה אחרת מבחינת יראת הוי',

אם כן, יוצא שיש לנו שלש יראות: יראת חטא, יראת אלקים ויראת הוי'. יראת חטא ויראת הוי' ידוע מה הן – יראה תתאה ויראה עילאה, אבל מהי יראת אלקים? לפי ההוא אמינא שיראת אלקים ויראת ה' הן אותו הדבר, יוצא שיש לנו יראה אחת שהיא ודאי נפרדת מהן – יראת חטא, יראת חטא היא ודאי סוג בפני עצמו של יראה. אחר כך יש לנו שתי יראות, יראת אלקים ויראת ה', שלפי ההוא אמינא הן נראות לנו אחת, וכעת אנו מחייבים שהן שתיים.

אם כן, מהו סדר היראות? היו לנו בהתחלה שתי יראות ואחר כך ראינו שיראה אחת מהשתים היא עצמה מתפצלת לשתים, איזה מן מבנה זה? הרי כל הלימוד שלנו הוא להבין את התופעה ולייחס אותה לתופעות הראשיות, לְמה דומה התופעה הזאת? למה דומה התופעה שיש שני דברים והדבר השני עצמו מתחלק לשנים? היא דומה לחש-מל שנעשה לחש-מל-מל, כמו בהרבה מקומות שמל מתחלק לשנים, לשני מל.

בשיעור הראשון דברנו על חכמה, לגבי חכמה, היראה עילאה – יראת ה' – היא בחינת חש, אבל לגבי יראה בתור מושג בפני עצמו, יראת חטא היא חש של היראה ויראת הוי' היא מל, ההמתקה. זאת אומרת, מה שאצל חכמה הוא הכנעה, לגבי יראה זו כבר המתקה. ויראת אלקים צריכה להיות הממוצע באמצע, מל שבין חש ובין מל לגבי המושג יראה.

"סור מרע ועשה טוב" – בטול חיצוני

נמשיך. עכשיו הוא מסביר מהי יראת אלקים:

דיראת אלקים הוא הבטול בפועל ממש בסור מרע ועשה טוב[כב], שזהו בטול חיצוני לילך בדרכי ה' להיות במצותיו חפץ מאד ולהיות סור מרע בתכלית שלא לעשות מה שנגד רצונו ח"ו, מה שאין כן יראת הוי' הוא בחינת בטול פנימי בחומר המוח והלב בידיעת והרגשת אלקות איך שאין לך דבר חוץ ממנו, ולהתפעל מזה בבחינת אהבה ויראה פנימית בלב כנ"ל, שהוא בחינת בטול החומר פנימי דמוח ולב שמביא גילוי הצורה דכח מ"ה שבנפש האלקית, וגילוי הצורה דכח מ"ה פועל [אחר כך] בטול החומר באמת, כנ"ל בענין פירוש המשנה דאם אין יראה אין חכמה [אם אין חכמה אין יראה] כו', אבל יראת אלקים הוא בחינת הבטול בחיצוניות האברים דיד ורגל בבחינת המעשה בפועל ממש, ולכן סמך את אלקים ירא לבחינת ואת מצותיו שמור כו',

מה הוא הסביר כאן? שכשיש לנו חש-מל ומל מתחלק לשנים, צריך להיות משהו משותף בין שני ה'מל', כיוון ששניהם נקראים 'מל'. בגלל ששניהם קרויים 'מל' חשבנו קודם ששניהם יראה עילאה. יראה עילאה היא בטול, אלא שעכשיו הוא עושה חילוק חדש שענין הבטול מתחלק לשניים.

הבטול כמו שהוא מופיע באברים החיצוניים של הגוף (כגון בידיים) וכמו שהוא מופיע בהליכה בדרכי ה', כך הוא גם מופיע בתוך הגב, כמו שהגמרא אומרת[כג]: "אני מחזיק טובה לעצמי שהגב כורע במודים". כשאדם הולך בדרך ה' יש לו בטול טבעי בתוך הגוף, הגב שלו כורע מאיליו כשמגיע למודים. כמו הסיפור מהרבי הרש"ב, שכשעמד לפני בר-המצוה שלו הוא למד כך וכך פעמים את השלחן-ערוך עד שהאברים קיימו את הכתוב בו ממילא. הבטול לרצון ה' ולמצוות המעשיות היו כבר בתוך האברים, בתוך הידיים. הבטול הזה שבתוך הידיים לעשות את המצוות הוא בטול בחיצוניות הגוף ממש. זוהי יראת אלקים. זה פשט הפסוק "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

שמירת המצוות – צִפִּיָּה לקיימן

לבטול החיצוני הוא מביא כאן שני פסוקים חשובים. הפסוק הראשון הוא "את מצותיו שמור". כתוב שכל פעם שכתוב בתורה "השמר" או "פן" זו מצות לא-תעשה[כד]. יש גם פעמים שכתוב בתורה "שמור" ורש"י בחומש מפרש[כה] על-פי חז"ל שהכוונה היא לשמירת המשנה, כלומר שאדם נזהר שלא לשכוח את המשנה שלו. אם נאמר שהמושג 'שמירה' – "את מצותיו שמור" – הולך על מצוות עשה, אז יצא ממש כמו הפירוש של הבעל שם טוב על הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[כו]. "מצוה" סתם היא צדקה, לתת צדקה או לעזור למישהו, הבעל-שם-טוב מסביר[כז] שמי ששומר כל הזמן לעשות מצוות ומצפה תמיד מתי יוכל לעשות מצוות – "לא ידע דבר רע". שמירה על משהו היא לצפות לו כל הזמן שיבוא, לשאול את עצמו כל הזמן 'מתי זה יזדמן לי?', הבעל-שם-טוב לומד את זה מהפסוק "ואביו שמר את הדבר"[כח]. אפשר ללמוד זאת גם מהפסוק "שמור את יום השבת לקדשו"[כט], שלשמור את השבת היינו לחכות כל השבוע לשבת, געגועי הנפש לשבת. כך מפרש הבעל-שם-טוב את מה שנקרא 'שומר שבת כהלכתו', ששמירת השבת היא לחכות כל השבוע אליה. לפי מה שרש"י אומר ששמירה היא שמירת המשנה, יוצא שהיא שייכת גם למצוות לא-תעשה כיוון שגם אותן לומדים. שמירה היא שהמשנה תהיה חקוקה בנפש, לדוגמא, לימוד שלחן-ערוך וחזרה עליו, לדעת "את המעשה אשר יעשון"[ל] – זו 'שמירה', לשמור את התורה. כל השמירה באה מתוך כח מניע בנפש של געגועים, "מתי יבֹא לידי ואקיימנו"[לא], זו שמירה אמתית.

הפסוק השני שהוא מביא לבטול חיצוני הוא מתהלים בפרק קי"ב[לב]: "אשרי איש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד". שואלים תמיד בחסידות על הפסוק הזה שלכאורה יש בו תרתי דסתרי, "ירא את הוי'" היא יראה, ויראה היא תמיד הכח שמביא לקיום מצוות לא-תעשה (הרמב"ן על החומש הוא הראשון שאומר שפנימיות כל מצוות עשה היא אהבת ה' ופנימיות כל מצוות לא-תעשה היא יראת ה'[לג]. אדמו"ר הזקן מביא מהרמב"ן את הכלל הזה בפרק ד בתניא ואחר כך פעם נוספת ב"חינוך קטן" בתניא, שאהבה היא הכח המניע – הפנימיות – של מצוות עשה, ויראה – של מצוות לא תעשה), ואחר כך כתוב "במצותיו חפץ מאד". יוצא הפוך, שיראה מביאה את האדם לידי קיום מצוות עשה, שהרי "במצותיו חפץ מאד" על-פי פשט הולך על קיום מצוות עשה.

ובכן, הענין הוא שבאמת יש יראה שמביאה לידי קיום מצוות. היראה הזאת היא לא היראה הרגילה להיות "סור מרע", אלא זו יראה מיוחדת שמביאה את האדם לרצות, לחפוץ מאד, לגעגועים, לשמור את המצוות ולקיימן. עוד מעט בא חג הסוכות, יש מי שמפחד ממנו, הוא אומר לעצמו: "איך אעשה את הסוכה? ארבעת המינים שאקנה ודאי יהיו פסולים" וכו', יש לו מלא חששות ומרה שחורה מכל המצוות שצריך לקיים עוד מעט. לעומת זאת, יש אדם אחר ש"במצותיו חפץ מאד", כל השנה הוא מחכה מתי יבוא סוכות והוא יוכל לבנות סוכה וליטול לולב, וכך הלאה. מי שיש לו את האהבה והצִפיה לקיום המצוות – יש לו בטול באברים החיצוניים, זו יראת אלקים. שוב, היראה הזו היא לא כמו היראה הרגילה, היראה ששומרת את האדם שלא יעשה עברות היא יראת חטא, "סור מרע", אבל יש גם יראה שהיא בטול בגוף שמתבטאת בצפיה לקיום מצוות עשה, "מתי יבוא סוכות ואוכל לבנות סוכה?". זה נקרא "שומר מצוה לא ידע דבר רע". זו יראת אלקים.

יראת אלקים – ממוצעת

הבטול החיצוני הוא הממוצע בין יראת חטא ליראת ה'. יראת ה' היא גם בטול, אבל היא בטול פנימי. קודם הוא הזכיר את בטול החומר, כעת הוא מסביר שמה שאמרנו קודם על בטול החומר אין הכוונה לבטול החומר בידיים, אלא לבטול החומר במח ובלב. הבטול במח ובלב נועד כדי שיאיר בהם הכח-מה של הנפש האלקית. בטול החומר של המח והלב היא יראת ה', לעומת זאת, הבטול בידיים הוא יראת אלקים וגם הוא מתבטאת בלב. איך הוא מתבטאת בלב? בגעגועים, "במצותיו חפץ מאד", חפץ לקיים את המצוות. החפץ הזה בא מבטול, כמו עבד שבטל לאדון ומתוך הבטול האמתי הוא רוצה תמיד לעשות מה שהאדון מצוה עליו. יש בן שאוהב את אביו ומתוך שהוא אוהב אותו הוא רוצה לעשות מה שהוא אומר, אבל יש עבד שמתוך הבטול שלו חפץ מאד לעשות מה שהאדון אומר, החפץ הזה בא מבטול של העבד לאדון, לא כאהבת הבן לאב. הבטול הזה שמביא חשק וחפץ לקיים את המצוות נקרא 'יראת אלקים' והוא גם סוד השמירה. אחד הדברים הכי חשובים בתורה הוא שמירה, שמירת המצוות. "השמר" ו"פן" הם מצות לא-תעשה והם גם כן כח שמניע את קיום העשה. נביא לדוגמא את הפסוק שהובא קודם: "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור", ממנו יש ראיה מפורשת שיש יראה כזאת שמביאה לשמירת המצוות, ולא רק שמירת מצוות לא-תעשה, להיפך, בעיקר שמירת מצוות עשה, בגלל שמצוות לא-תעשה שייכות בעיקר ליראת חטא ולא ליראת אלקים.

אם כן, רואים כאן איך יראת אלקים היא ממוצעת בין יראת חטא ויראת ה'. הסיבה שיראת אלקים קשורה ליראת חטא היא מפני שהיא קשורה עם קיום המצוות, אלא שיראת חטא שייכת בעיקר לקיום מצוות לא-תעשה ואילו יראת אלקים שייכת לקיום מצוות עשה. מאידך, הסיבה שיראת אלקים הולכת יחד עם יראת ה' היא מפני המל שבה, הבטול בידיים, שקשור עם בטול המח והלב שביראת ה', מהכנת החומר – יראת אלקים – באים לאור הצורה – יראת ה', וכן הלאה לכל המדרגות.

יראת אלקים היא "סוף דבר" לגבי החיות הגשמית

כעת נשאר לנו להבין למה יראת אלקים נקראת "סוף", סוף לְמה? הרי לפי מה שהסברנו היא באה לפני יראת ה', היא ממוצעת. כל הסיבה שאמרנו שיראת ה' ויראת אלקים לא יכולות להיות אותו הדבר היא מפני שביראת אלקים כתוב "סוף" ואילו ביראת ה' כתוב "ראשית", ולפי מה שאנחנו אומרים עכשיו ה"סוף" בא לפני ה"ראשית"! איך אפשר לפרש את זה?

ובחינת יראת אלקים נקרא סוף דבר, היינו שזהו תכלית המכוון בירידת הנשמה בגוף [ש]אינה בשביל חיות הגשמי הנמשך ע"י השלשלות דשמים וארץ הנקרא דבר הוי' כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, רק עיקר הכוונה לפעול בחינת הבטול בחומר הגוף לרצון ה' בפועל ממש, כמארז"ל הוי אומר לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות[לד],

כתוב "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא", עיקר החידוש בפסוק הוא המילה "דבר", יראת אלקים צריכה להיות "סוף דבר". השאלה היא מה זה "דבר", על כך יש שני פירושים. הפירוש הראשון הוא ש"דבר" הוא דבר ה', כמו שכתוב: "בדבר הוי' שמים נעשו"[לה], בריאת העולמות, בריאת גשמיות העולמות נקראת "דבר". ו"סוף דבר" היא שתכלית הכוונה של ה"דבר" – התהוות העולמות – היא לפעול בטול בתוך החומר, בתוך החיות הגשמית. לגבי הגשמיות יראת אלקים היא ודאי הסוף, כלומר הגשמיות באה לסופה, לתכליתה, זה "סוף דבר".

אבל:

וכל זה לגבי חיות הגשמי, אפילו יראת אלקים נקרא סוף דבר ותכלית הכוונה,

יראת אלקים היא "סוף דבר" לגבי הממד התחתון של המציאות, אבל יראת ה' היא כבר כמו כניסה לעולם אחר בכלל, "הַנִּסְתָּרֹת להוי' אלהינו"[לו]. יש "הַנִּסְתָּרֹת להוי' אלהינו" ויש "והנגלֹת לנו ולבנינו"[לז], לגבי הנגלות – התורה ומצוות שנתנו בגשמיות בעולם הזה – ה"סוף דבר" שלהם, של כל הגשמיות, הוא "לצרף בהם את הבריות". לגבי הנגלות ה"סוף דבר" הוא "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור", אבל יראת ה' לא שייכת לזה בכלל, יראת ה' היא "הַנִּסְתָּרֹת להוי' אלהינו". כמו שכתוב בזהר ש"הַנִּסְתָּרֹת להוי' אלהינו" הן יראה ואהבה עילאין. יוצא שה"סוף" לגבי הדבר התחתון לא מגיע אפילו ל"ראשית" של הדבר העליון. זהו פירוש אחד.

יראת ה' היא "ראשית" לגבי הבטול האמתי

אבל לגבי בחינת בטול האמתי שנעשה על ידי גילוי בחינת כח מ"ה [אור הצורה] שבנפש האלקית, אפילו יראת הוי' [מהי?] שהוא ענין בטול החומר [שלפני "כח-מה"] באברים פנימיים דמוח ולב [אפילו היא] נקרא רק ראשית בלבד לגבי בטול האמתי הנ"ל.

זאת אומרת, לגבי ה"דבר" – הנגלות, התהוות החיות הגשמי – אפילו הבטול בחיצוניות נקרא תכלית. אבל לגבי הפנימיות ממש, אפילו הבטול באברים הפנימיים נקרא רק "ראשית" לגבי הכח-מה שבנפש.

שוב, מהו "בטול האמתי"? יראת ה' שבאה אחרי החכמה, החש שבסוף, לעומת זאת כל פעם שכתוב "בטול" הכוונה לבטול החומר. עד כאן היו לנו שתי מדרגות בבטול, כעת יש לנו שתים שהן שלוש מדרגות בבטול. עד כאן היו לנו שתי מדרגות של בטול: יראת ה' שלפני החכמה ויראת ה' שאחרי החכמה – ראשית בפתח החכמה ובטול האמתי בסוף, שני אלה היו לגבי יראת ה'. כעת יש לנו עוד בטול – יראת אלקים, בטול באברים החיצוניים לצורך קיום המצוות ובמיוחד קיום מצוות עשה.

כעת הסברנו שיראת אלקים היא התכלית של הנגלות, כדי להסביר זאת נקח דוגמא של צדיק גלוי בדור שלנו – ר' אריה לוין (מי שקרא את הספר "איש צדיק היה"), זו הדוגמא הכי טובה ליהודי שרואים שיש לו חשק בקיום המצוות  בבחינת "ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד". מה זה "במצותיו חפץ מאד"? שהוא אוהב ישראל ומוסר נפשו לטובת עם-ישראל. זו דוגמא של יהודי שהגיע לתכלית. איזו תכלית? תכלית ה"דבר", היהודי הזה הגיע למה שנקרא "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". אבל המדרגה הזו היא אפילו לא סימן להתחלה של עבודת הבטול הפנימי של המח והלב. לגבי ה"דבר" שהוא מתן תורה, כתוב בפשטות ש"לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ה"דבר" הוא הבטול בכל האברים והבטול הזה מתגלה בתור חשק, "במצותיו חפץ מאד", אבל עם כל זה הוא עדיין לא "ראשית" אפילו לגבי העבודה הפנימית של המח והלב.

בתוך הפנימיות של המח והלב יש גם כן יראה שלפני החכמה – הכנת החומר, ויראה של אחרי החכמה – הבטול האמתי. אם כן, יוצא שיש כבר שלש מדרגות של בטול: הבטול של יראת אלקים, ושתי מדרגות נוספות של בטול ביראת ה' – בטול שלפני החכמה ובטול שאחרי החכמה. אלא שהבטול שאחרי החכמה הוא בטול אמתי ממש. היראה הראשונה שלא נקראת בטול עדיין היא יראת חטא, יראה תתאה.

שוב, איך הוא הסביר למסקנת הפירוש הראשון שיראת אלקים היא "סוף דבר"? שיראת אלקים היא "סוף דבר" התחתון. "סוף דבר" התחתון הוא מה שכתוב "לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות". יראת אלקים היא "את מצותיו שמור" ו"במצותיו חפץ מאד", כלומר, יראת אלקים היא יראה שמולידה חשק, חֵפץ "מאד", לקיים את מצוות ה'. הלשון בפסוק היא "במצותיו חפץ מאד", "מאד" זה בלי גבול, כמו עבד נאמן שחפץ מאד לקיים את כל מצוות האדון. יראת אלקים היא "סוף דבר", אבל היא אפילו לא "ראשית" לגבי החכמה.

ד. היחס בין יראת אלקים ליראת חטא

"סוף" – יראת אלקים, "דבר" – יראת חטא

לכאורה יוצא שכל מה ששייך לקיום מצוות הוא יראת חטא. קודם חשבנו שיראת חטא היא יראה תתאה, ויראת אלקים ויראת הוי' הן אותו הדבר, עכשיו הוא אומר שלא, יראת אלקים שייכת למצוות – "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור", ואילו יראת הוי' היא עבודה פנימית של המח והלב. העבודה הפנימית של המח והלב קשורה גם עם מצוות פנימיות כמו שנסביר תיכף.

ההוא אמינא עכשיו היא שיראת אלקים היא יראת חטא, אבל זה גם כן לא יכול להיות:

ואם כן לפי זה יראת אלקים היינו יראת חטא שהוא ענין הבטול בפועל ממש באברים חיצוניים לבחינת העסק דתורה ומצוות, ובחינת יראת הוי' הוא בחינת בטול בבחינת אברים הפנימיים דמח ולב להניח כל מחשבותיו והרהוריו ולהעמיק דעת בענין האלקי כנ"ל [זו הכנת החומר שהוא הסביר קודם].

שוב, ההוא אמינא היתה שיראת אלקים ויראת חטא הן בטול לקיים את המצוות ויראת ה' היא בטול פנימי במח ובלב להניח ולהפשיט את המחשבות על מנת להעמיק את הדעת בגדולת ה'.

אבל באמת אינו כן [לא יכול להיות שיראת חטא ויראת אלקים הן אותו הדבר], דיראת חטא הוא הבטול להיות סור מרע בלבד [יראת חטא הולכת דווקא על חטא, הוא ירא לַחְטֹא, היראה לחטא על-פי פשט הולכת על ה"סור מרע"] וענין זה דיראת חטא צריך להיות קודם לכל [יראת חטא צריכה להיות קודמת קדימה זמנית לכל המדרגות של בטול] ולכן נקראת יראת אלקים סוף דבר והיינו לגבי בחינת יראת חטא.

עכשיו הוא אומר פירוש חדש על "סוף דבר". הפירוש הראשון של "סוף דבר" הוא שיראת אלקים היא סוף לגבי תכלית דבר ה', "בדבר הוי' שמים נעשו", תכלית החיות הגשמית בעולם-הזה. יראת אלקים היא סוף דְבר בריאת שמים וארץ באתגליא. למה הוא היה צריך לפרש כך בתחילה? בגלל שהוא עדיין לא עשה חילוק בין יראת חטא ליראת אלקים. עכשיו הוא אומר שחייבים לחלק: יראת חטא שייכת בעיקר על פי פשט ל"סור מרע". הרצון שלא לחטא ולא לפגום צריך להיות קודם בזמן לכל דבר, אצל אדם צריך להיות מושרש שהוא לא רוצה לפגום, לא לפגום בנפשו, לא לפגום בעולמות ולא לפגום בכלל. אחרי שמושרשת אצלו יראת החטא טוב מאד, אז הסוף של יראת החטא היא לבוא ליראת אלקים. לפי הפירוש הזה יראת אלקים היא הסוף לגבי יראת חטא, יראת חטא היא ה"דבר".

למה שני הפירושים האלה טובים (על-אף שהפירוש השני כאן הוא פנימי יותר מהפירוש הראשון)? כיוון ש"דבר" הוא תמיד המלכות. לפי הפירוש הראשון דבר ה' הוא מה שהמלכות בוראת את העולמות, ואילו לפי הפירוש השני המלכות היא בבחינת עבודה, היא בבחינת כנסת-ישראל. כשהמלכות היא בבחינת כנסת-ישראל – זו יראת חטא. אבל לשני הפירושים הסוף של ה"דבר" הוא יראת אלקים.

"במצותיו חפץ מאד" מתבטא בדקדוק במצוות

כי יראת אלקים היא עיקר היסוד לועשה טוב לשמור כל המצוות לקיימן בכל הדקדוקים מצד יראת האלקים ונקרא עובד מיראה בקבלת עול מלכות שמים.

כפי שאמרנו קודם, יראת אלקים הולכת בעיקר על "ועשה טוב" ויראת חטא על פי פשט הולכת על "סור מרע". גם הזכרנו קודם כלל מהרמב"ן שהובא בתניא, שמצוות עשה באות מאהבה ומצוות הלא-תעשה מיראה. אבל איפה מצינו בכל זאת יראה ששייכת לכל המצוות, גם למצוות עשה? לכך הוא מביא ביטוי מחז"ל "עובד מיראה"[לח]. יש מי שעובד את ה' מיראה ויש מי שעובד מאהבה. "עובד מיראה" כולל את הכל, כל העבודה שהוא עושה, כל המצוות שהוא עושה, גם המצוות עשה וגם המצוות לא-תעשה, כולן נעשות מיראה. מי שעובד מיראה יש אצלו את המדרגה של יראת אלקים.

מי שיש לו חפץ אמתי – "חפץ מאד" – מדקדק על עצמו מאד-מאד בכל דבר, זה מה שנקרא "ואת מצותיו שמור" או "אשרי האיש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד". בדרך כלל חסידים אומרים שדקדוק יכול להיות שני דברים: או חומרה או הידור. דברנו הרבה פעמים שאצל חסידים הדקדוק הוא בגדר הידור, הם מדקדקים יותר ויותר על מנת להדר במצוות, "זה א-לי ואנוהו"[לט]. אם הדקדוק הוא בבחינת חומרה – הוא עדיין פחד, אין בזה גילוי של חפץ. זה אחד מההסברים לבאר את ההבדל בין השקפת החסידים לבין השקפת הלא-חסידים. אם אדם לא מדקדק – סימן שהוא חסר ביראת אלקים. אם הדקדוק באמת מגיע מיראת אלקים הוא צריך להיות עם רגש של חפץ. אם לעבד שמקבל עול מלכות שמים יש בטול אמתי להיות עבד – הוא חפץ בזה, הוא חפץ בעול הזה מאד-מאד, אז אפשר לומר שהוא 'שומר' את המצוות שהוא עושה.

בפשטות, מהו המקור בחז"ל לחפיצה בעול? המשנה בפרקי אבות, המשנה אומרת[מ]: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ". תבחר לך, כמו שכתוב "ובחרת בחיים"[מא]. בסופו של דבר אין אדם בלי עול, או שהוא מקבל עליו את העול של התורה, או שהוא מקבל עליו את העול של המלכות והדרך ארץ בפתאומיות. עבד אמתי חפץ בעול, אהבה של עבד לאדון באה מתוך קבלת-עול. אהבה כזאת היא לא אהבת בן לאביו, אלא היא אהבת העבד, אהבה שבאה מהיראה, מהבטול. כשהוא נעשה עבד והוא בטל – זה עצמו מוליד חפץ, לא סתם חפץ, אלא חפץ "מאד", "במצותיו חפץ מאד". זו יראת אלקים.

הכרח האהבה בקיום המצוות

[האם יכולה להיות מציאות שהאהבה תשפיע על קיום המצוות?]

כן. אם יש לו ניסיון למשל, שעל כך כתוב: "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה"[מב]. אם הוא צריך לעשות אתכפיא שלא לעבור עבירה, זה יכול לבוא מהתבוננות של אהבה, לאו דווקא מיראה. אפילו רש"י מביא את זה, רש"י בחומש מביא הסבר למה כתוב "ואהבת את הוי' אלקיך"[מג] ואומר, שמי שעובד ביראה, אם זה עול כבד מדי, הוא בועט ופורק עול. לכן צריך לעבוד את ה' מתוך אהבה, שאפילו אם קשה לו הוא לא יבעט. זאת אומרת אם קשה לקיים את מצוות הלא-תעשה – צריך אהבה לקיים אותן, לא מספיק יראה.

על כל פנים, הוא הסביר לנו כאן שיראת אלקים שייכת בעיקר ל'קום ועשה'. במה יראת אלקים מתבטאת? בשמירה. כמו שהסברנו, הפירוש של 'שמירה' היא 'צפייה', כדוגמת "ואביו שמר את הדבר"[מד], 'שומר שבת'. "שומר מצוה לא ידע דבר רע" הוא מי ששואל את עצמו "מתי יבֹא לידי ואקיימנו".

"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל"

ולכן יראת חטא קודמת אליה כי מתחילה צריך להיות סור מרע ואחר כך ועשה טוב כנזכר סדרן בפסוק,

זאת אומרת, איך אנחנו יודעים ש"ועשה טוב" הוא "סוף דבר" לגבי "סור מרע"? לפי סדר הפסוק, כתוב: "סור מרע ועשה טוב", "סור מרע" הוא יראת חטא, "ועשה טוב" הוא יראת אלקים. לכן יראת אלקים נקראת "סוף דבר", כיוון שהיא הסוף של ה"סור מרע".

מאיפה עוד יודעים שקודם צריך להיות "סור מרע" ואחר כך "ועשה טוב"?

וכן אמר ולא תחללו את שם קדשי[מה] שמתחלה צריך להיות נזהר שלא לחלל כו' ["סור מרע", יראת חטא] ואח"כ ונקדשתי[מו] ע"י המצות,

על הפסוק הזה כתוב בחסידות שהוא כולל את כל התורה כולה. כל עבירה נקראת חילול ה' וכל המצוות הן קידוש ה'. גם מפה רואים שקודם צריכה להיות יראת חטא, שלא לחלל את ה'. שוב, מה שאמרנו קודם שיראת חטא היא לא לפגום, עיקר הפגם הוא חילול ה'. מה זה חילול ה'? לעשות חלל בה' כביכול. ה' הוא הכל. עיקר הפחד – יראת חטא – הוא לא לחלל את ה' חס ושלום. צריך להיות "מלא כל הארץ כבודו"[מז], את השמים ואת הארץ אני מלא"[מח], "אני מלא" ממש. יראת חטא היא היראה לא לעשות חלל בתוך ה"אני מלא". זה הכלל של כל התורה והמצוות.

אחר כך כל מצוות העשה נקראות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", מה זה "ונקדשתי"? שהקדוש בעצם מתמלא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"[מט]. כתוב בזהר מה זה "אין קדוש כהוי'"? "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[נ], הוא נמצא בכל מקום ואף אחד לא תופס בו. לגלות את הקדושה הזאת – זו התכלית של כל המצוות.

התכלית של הכל נקראת: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", והרצון לקדש את ה' בא מיראת אלקים, והכלל של כל מצוות לא-תעשה הוא "לא תחללו את שם קדשי". כמו שכתוב בתהלים "סור מרע ועשה טוב" כך גם כתוב בתורה "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי". יש פה כלל חשוב מאד: הפסוק "סור מרע ועשה טוב" כתוב בנ"ך[נא], לא בתורה, אבל כיוון שאין שום דבר בנ"ך ש"לא רמיזא באורייתא" – שלא נרמז בתורה, לכן הפסוק לזה בתורה הוא: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ה. היחס בין יראת אלקים ליראת הוי'

יראת הוי' מתרחשת בתוך המסגרת של יראת אלקים

ועל זה אמר גם כן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו דוקא, מה שאין כן יראת אלקים אינו קודמת לחכמתו.

עכשיו הוא חוזר חלילה. עד עכשיו אמרנו שיראת חטא צריכה להיות קודמת קדימה זמנית, צריך להיות מושרש בנפש לא לחלל את ה' בשום דבר. אחר כך אמרנו שלגבי יראת חטא – יראת אלקים היא "סוף דבר". ולפני כן אמרנו שה"סוף דבר" – יראת אלקים – לא התחיל עדיין ב"ראשית חכמה יראת הוי'" – בטול פנימי במח ולב. אז היה נדמה לנו שה"סוף דבר" של יראת אלקים היא קודמת ל"ראשית". עכשיו הוא אומר לא ככה, עוד פעם הוא חוזר בו ממה שהיה אפשר לחשוב. כעת הוא אומר שבאמת יראת אלקים היא בפועל ממש כל הזמן, גם בזמן יראת ה'. כלומר, יראת הוי' מתרחשת בתוך המסגרת של יראת אלקים. ולכן יראת אלקים באמת היא ה"סוף דבר" לגמרי.

קודם הוא הסביר ש"סוף דבר" הוא רק ביחס ל"דבר", אבל לגבי יראת הוי' זו אפילו לא התחלה. הסברנו שזה בגלל שיש אתגליא ויש אתכסיא, שהסוף לגבי האתגליא זו יראת אלקים, אבל לגבי האתכסיא זו לא התחלה בכלל. עכשיו הוא מסביר משהו יותר עמוק. כמו שדברנו אתמול, התכלית האמתית היא שאתכסיא נמצאת בתוך האתגליא, זאת אומרת שהמסגרת הכללית שבתוכה נמצאת יראת הוי' בפועל, בהווה, היא יראת אלקים. אם כן, חוזרים להוא אמינא הראשונה שיראת אלקים ויראת הוי' הן דבר אחד. לכן באמת יראת אלקים היא "סוף דבר" לגמרי, שאם יראת אלקים היא מושלמת – חייב שתהיה גם יראת הוי' בתוכה.

כי בכל יום החיוב להיות עושה כל המצוות שבפועל ממש,

יראת אלקים צריכה להתחדש כל הזמן. יראת חטא היא מצב בנפש, היא צריכה להיות מושרשת, אין עבודה של יראת חטא בהכרה, בתודעה. אבל זו שכל הזמן צריכה להיות בעבודה ובתודעה – שזה הסוד לגבי כל דבר – היא יראת אלקים, "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא" עכשיו, ברגע הזה. ברגע הזה צריכה להיות יראת אלקים.

המצוות התלויות בלב תלויות בחכמה

יראה בנפש היא גם כן מצוה, היא מהמצוות התלויות בלב:

וגם מצות ה' התלויות בלב ומוח שהוא ענין שמע כו' ["שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[נב], להתבונן באחדות הפשוטה של הקדוש-ברוך-הוא] ואהבת כו'[נג] [להתבונן בכל הדברים המעוררים אהבה בלב כל ישראל[נד]] וידעת כו'[נה] [להכיר את כל השתלשלות העולמות, "מריש כל דרגין עד סוף דרגין"[נו] ] שכל אלו המה גם כן מצוות עשה כו'

כמו שאדמו"ר הזקן פוסק בתניא[נז] כרבינו יונה[נח], ש"וידעת" היא גם כן מצות עשה. הרמב"ם פוסק ש"וידעת" היא רק מכשיר מצוה, אבל יש מהראשונים שפוסקים ש"וידעת" זו מצות עשה בפני עצמה. "וידעת" היא עצם הכרת האלקות, ההתבוננות, אפילו בלי אהבה בכלל.

כל המצוות הללו: מצות "שמע", מצות "ואהבת" ומצות "וידעת", הן מצוות התלויות בלב. מה מביא את האדם לקיים את כל המצוות האלה? גם כן יראת אלקים. אם כן, יראת אלקים היא מה שמביאה את האדם לרצות להכין את החומר שלו לקראת גילוי החכמה.

תיכף הוא יסביר עוד יותר איך האדם מגיע להפשטת המחשבה.

כל מצוה צריכה לבוא מתוך חשק, חשק שבא מיראת אלקים. אם יש לו יראת אלקים – הוא רוצה לקיים את מצוות ה'. אבל כדי לקיים את מצות "שמע ישראל" ומצות "וידעת" צריך חכמה. אלו מצוות שנועדו לגלות את החכמה שבנפש, בשביל לגלות את החכמה צריך דבר ראשון יראת הוי', הכנת החומר, ובסוף היא באה לבטול האמתי שהוא גם כן חלק מהמצוה. זאת אומרת, המצוות שמחייבות את יראת הוי' הן כלולות בתוך המסגרת הכללית של יראת אלקים. אם כן, יראת אלקים היא באמת הסוף, אין משהו נוסף אחרי יראת אלקים, כי אם יראת האלקים היא מושלמת, מתוכה הוא רוצה לקיים את מצוות "שמע ישראל" וכו'. אם הוא לא רוצה לקיים את מצות "שמע ישראל" בפנימיות – אין לא יראת אלקים בשלימות.

בשביל לקיים את מצות "שמע ישראל" צריך קודם הכנת החומר, כשהוא עושה הכנת החומר גם הכח שיעשה את המצוה בא מיראת האלקים שבו, "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". לפי זה אפשר לפרש מה זה "כל האדם": כתוב שאדם בגימטריא מה, שגילוי "כל האדם", "כל ה'מה'" שבו – יראה עילאה, יראת הוי' – תלוי ביראת אלקים.

אם כן מה יוצא לנו? יוצא שיש לנו יראת חטא בקדימה זמנית ואחר כך יראת אלקים שעיקרה בטול באברים החיצוניים, אבל באמת בתוך המסגרת של יראת אלקים כלול הצורך להגיע ליראת הוי'. יוצא שכאילו יראת הוי' היא הפנימיות בתוך יראת האלקים.

ו. סיכום כללי

סיכום כל דרגות היראות

כעת הוא מסכם:

ונמצא שיש ג' בחינות: הא' בחינת יראת חטא שהוא מה שסר מרע בפועל ממש שצריך להיות קודם ועשה טוב כו', [יראת חטא צריכה להיות מושרשת בנפש, היא לא דבר שמחכים לו, צריך לעבוד על זה הרבה עד שזה משתרש. אבל זה לא "סוף דבר", זו תחילת הדבר, תחילה זמנית ממש] אך עיקר תכלית הכוונה וסוף דבר הוא בחינה ב' שהוא בחינת יראת אלקים [מהי?] שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים [בשלימות לעבוד את ה', וממילא להדר כל פעם יותר ויותר בדקדוקים בבחינת הידור] בבחינת ועשה טוב.

אך גם בחינה זאת דועשה טוב נחלק לב' בחינות: הא', בחינת יראת אלקים [סתם] שהוא בחינת הבטול שבמעשה המצוות בפועל ממש שהוא בחינת בטול החומר דאברים חיצונים,

הבטול הזה הוא הבטול בעצם הרצייה שלו לקיים את המצוה. אפילו לגבי "שמע ישראל" יש את הבטול בעצם כך שהוא רוצה לקיים את מצות "שמע ישראל". עצם הקיום של "שמע ישראל" הוא יראת הוי', הבטול הפנימי, אבל הבטול שהוא ירצה בכלל לקיים את המצוה הזאת ולהתייגע בהפשטת המחשבה – היא באה מיראת אלקים.

והב', בחינת יראת הוי' שהוא בחינת בטול החומר באיברים דמוח ולב שגם זה הוא בכלל קיום המצוות והיינו מצות שמע ואהבת וידעת כנ"ל. ועל כן, מה שאומר יראת חטא קודמת לחכמתו הנה בחינת חכמתו כולל הכל, היינו גם בחינת יראה הכולל ב' מיני יראה דיראת הוי' ויראת אלקים, [מה שכתוב שצריכה להיות יראת חטא לפני החכמה, הכוונה שיראת חטא צריכה להיות לפני יראת אלקים, יראת הוי' וחכמה, שכולן נכללות כאחת, כמו שהוא אמר בהוא אמינא בתחילה] שכל זה נקרא ועשה טוב במוח ולב ואברי המעשה, ולכולם קודמת יראת חטא שהוא בחינת סור מרע, כי סור מרע צריך להיות ועשה טוב כו' כנ"ל ודי למבין.

אם כן, מה יצא לנו בסוף? שיראת חטא וחכמה חוזרות לשתים. אם כן, כמה מדרגות יש לנו סך הכל? בפעם הקודמת אמרנו חמש מדרגות בתוך החכמה, היום התחדש שלפני הכל יש יראת חטא ויראת אלקים, ויראת אלקים בעצמה, אם מדייקים בה, היא שתי מדרגות: יש יראת אלקים סתם, שהיא בעיקר מצוות עשה, ויש את פנימיות יראת אלקים, הרצון והחפץ להתחיל לקיים את הפנימיות – יראת הוי'.

יוצא שיש לנו סך הכל מדרגה אחת לפני שבע מדרגות. הסימן לכך הוא המילה אז, כמו "אז ישיר משה"[נט] או כמו "קֶדֶם מפעליו מאז"[ס]. ה-א של אז היא מדרגה שקודמת קדימה זמנית – יראת חטא. אחר כך ה-ז מתחלק ל-ב ו-ה (יוצא שיש פה חלוקה של המלה "אבה"[סא], אבה בגימטריא אז, יש הרבה סודות בזה בקבלה), ה-ב היא שתי מדרגות של יראת אלקים (אמנם מתוך הדברים שהוא כותב לא משמע שהוא מחלק בפירוש): ישנה יראת אלקים להיות צדיק בגלוי, בחפץ, "במצותיו חפץ מאד", ואחר כך, כשהוא מגיע לגדלות מוחין, הוא תופס שאי-אפשר להיות צדיק בלי לקיים את המצוות הפנימיות. יש יראת אלקים שכבר מתחילה לקרב ולהמריץ אותו לקיים את המצוות הפנימיות גם כן. אחר כך, בעצם הקיום של המצוות הפנימיות – "שמע", "ואהבת", "וידעת" – יש את חמש מדרגות החכמה: יראת ה', הכנת החומר, התקשרות הדעת – הארת הענין האלקי על אמיתתו, גילוי כח מה, ולבסוף הבטול האמתי של החכמה. חמש הדרגות הללו הן ה-ה של אבה. זה המבנה של המאמר עד עכשיו.

שוב, בהתחלה יש יראת חטא וחכמה, "יראת חטאו קודמת לחכמתו". אחר כך החכמה מתחלקת לשתים – יראת אלקים ויראת הוי', עד כאן יש לנו: חש-מל-מל. אחר כך מל – יראת אלקים – גם כן מתחלק לשתיים: יש "ועשה טוב" שהוא עדיין בגדר המעשה, שהוא מתקשר ל"סור מרע", ויש "ועשה טוב" שנסוב גם על המצוות הפנימיות, זה כח שמניע את ה'מל' האמתי, ההמתקה האמתית. אחר כך ההמתקה האמתית בעצמה מתחלקת לחמש.

אם כן יש לנו עכשיו חש-מל-מל הרבה יותר גדול וכללי. קודם היה לנו חש-מל-מל בתוך יראת ה' – חכמה, עכשיו לגבי כל עבודת ה' יש חש-מל-מל שכולל הכל: חש הוא אחד, מל של יראת אלקים היא שתים, שמתקשרת לכאן ולכאן, והמל האחרון – המתקה, היראה הפנימית, החכמה הפנימית – היא חמש, יש בתוכה עצמה: חש-מל-מל-מל-חש, כל אלו כלולות ב'מל' האחרון.

אם כן כאן זה המבנה של כל העבודה עד עכשיו, שמונה מדרגות. שמונה המדרגות הללו צריכות להיות קשורות עם שמונת ימי מילה, הברית, ההתקשרות עם הקדוש-ברוך-הוא.