בירורים מתחת למציאות
בע"ה
י"ב טבת תשפ"א – תל השומר
למוד לקוטי לוי יצחק לזהר ויחי
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור נפלא שניתן בטלפון שעות ספורות לאחר שעבר הרב צינתור, ביום ראשון השבוע, הוא לימד קטע מתוך ביאורי הזהר לרבי לוי יצחק (אביו של הרבי) על הזהר של הפרשה. יש כאן לימוד רב-רבדים – מהזהר, דרך ניתוחיו הקבליים המעמיקים והמבריקים של רבי לוי'ק, עבור ל'מאמצים' של הרבי להפוך את דברי אביו להוראות ברורות בעבודת ה' ועד התובנות האקטואליות היפהפיות שהרב דולה מהמכלול הזה. לימוד כזה דורש מאמץ, אך מי שיעשה אותו יצא נשכר, עם התבוננות חשובה הנוגעת לעבודת הבירורים, להתייחסות גם לסטיות שמתחת למציאות ולעבודתנו עם אומות העולם.
פרק א, הפותח בהתייחסות לפרשה, עוסק ברובו בניתוח הדמויות המופיעות בקטע הזהר, כדרכו של רבי לוי'ק. פרק ב הוא עיקר החידוש של רבי לוי'ק, ביאור קבלי לגמרא המתארת כיצד עם ישראל יורש את ארץ העוים אחרי שהורישום הכפתורים ואת ארץ מואב אחרי שטהרה בסיחון. אריכות חשובה בפרק היא היחס בין היושר והרחמים של התפארת דקדושה לעיוות והאכזריות של התפארת דקליפה. היסוד הקבלי שמתחדש כאן הוא שבין התהו והתיקון יש גם מציאות ממוצעת. פרק ג מביא את דברי הרבי המבארים את הענין בעבודת האדם, ובו עיקר החידוש – הבחנה בין בירורים בטבע המציאות, שניתן לעסוק בהם ישירות, לבין תופעות מעוותות שלמטה מן המציאות, שהכרחי לבררן אך ניתן לעשות זאת רק דרך תיווך של הקליפות-האומות ה'נורמליות', בכח האו"ם המתוקן. פרק ד הוא ביאור נוסף של הרבי, העוסק בקשר בין יעקב אבינו ורבי יהודה הנשיא.
יודגש כי במסגרת המציאות בה ניתן השיעור הוא כמעט ולא הוגה, ו"שגיאות מי יבין".
א. הנפשות הפועלות
"ויחי יעקב"
יש קטע זהר של פרשת ויחי[ב] שיש עליו דרוש ארוך של רבי לוי'ק[ג]. בתפארת לוי יצחק, שאספו את הביאורים של הרבי על דברי אביו, יש שני ביאורים[ד] על נקודה קטנה מאותו ביאור. בע"ה, נלמד היום את שניהם בע"ה.
על פניו לא כל כך ברור הקשר לפרשה, כשנלמד אולי נבין יותר טוב את הקשר. פרשת ויחי היינו "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"[ה] – אלו היו השנים הכי טובות שלו[ו], שבע עשרה בגימטריא טוב. למה השנים האלה, דווקא בחו"ל, הן השנים הכי טובות שלו? כי כל הבנים יחד, יש "אתר שלים" ואז יש השראת השכינה[ז]. וכן, יעקב הוא עמוד התורה[ח], ו"אין טוב אלא תורה"[ט], וכאן יש לו טוב שנים של הרבצת תורה – הוא שלח את יהודה "להורֹת לפניו גשנה"[י], להקים לו בית תלמוד שממנו תצא הוראה (לפי פירוש אחד ברש"י), וכל השנים האלה הרביץ תורה. כתוב[יא] שאפרים היה מצוי לפניו ללמוד תורה, יוסף שלח אותו ללמוד עם הסבא, והדבר ודאי הוסיף לו הרבה שמחה. זהו גם הסבר על פי פשט למה יעקב הקדים את אפרים מנשה – אפרים ישב אצלו בבית מדרש ולמד תורה ומנשה היה עסקן אצל יוסף (הם שני טיפוסים, כמו יששכר וזבולון, יושב אהל ובעל עסק, הראשון עושה את כל הבירורים במקומו, כשהוא בבית המדרש, והשני צריך לצאת מהמקום שלו לברר בירורים, לקיים "'[בקש שלום] ורדפהו'[יב] במקום אחר"[יג] – נושא שלמדנו פעם במאמר חשוב של רבי הלל[יד], ונראה שהוא שייך מאד גם לנקודה שלנו כאן).
בתורה יש רק פעמיים "שבע עשרה שנה" – "יוסף בן שבע עשרה שנה"[טו] ו"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". פעם קודמת שדברנו, בעשרה בטבת, התחלנו להסביר את הקשר, אבל לא אמרנו מה הגימטריא של "שבע עשרה שנה" = 1302 = אל פעמים בם = ז"פ מקום (= ו"פ אל[טז]), מספר חשוב. א"ל-ב"ם הם כתר וחכמה, י וקוצו של י[יז]. ידוע הרמז של בעל מגלה עמוקות[יח] ש"כֻלם בחכמה עשית"[יט] היינו "כֿלם באלב"ם עשית" (אלבם = חכמה). יש משהו אצל יוסף בתחלת חייו ואצל יעקב בסוף חייו שהם בבחינת "כלם בחכמה עשית", "כלם באלבם עשית". בכל אופן, כתוב בספרים[כ] ש"ויחי" עולה ב"פ טוב, כמו יום שלישי (היום של יעקב-תפארת) ויום ששי (היום של יוסף-יסוד) למעשה בראשית ש"הוכפל בו כי טוב"[כא], שאמרנו שהיינו "טוב לשמים [יעקב בעצם] וטוב לבריות [הטוב שנשפע מיעקב ליוסף ויוסף משפיע לבריות]"[כב], והם גופא ה"שבע עשרה שנה" בתחלת חיי יוסף ו"שבע עשרה שנה" בסוף חיי יעקב. ה"שבע עשרה שנה" של יוסף היו טוב שעדיין לא היה מתוקן, לכן היה צריך לעבור כל מה שהוא עבר, וה"טוב" של יעקב בסוף הוא טוב אמתי. כמו שנראה, בקטעים שנלמד יש קשר מיוחד למדתו של יעקב ולמדתו של יוסף, תפארת ויסוד, וגם ל"טוב" הכפול.
רבי יהודה ורבי יצחק
הקטעים שהרבי מפרש הם אלה שמתייחסים ל'סיפור המסגרת' בתוך הזהר – לדמויות שמופיעות ולמקומות בהם מתרחשים הדברים, ולא לדרשות הזהר עצמן (אליהן מתייחס רבי לוי'ק בחלקים אחרים של הביאור הארוך שלו). הרבה מהתורות בזהר נאמרות בדרך, כמו שעוד נדבר באריכות, וזה גם ההקשר כאן:
רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא. א"ר יהודה לר' יצחק ניזיל בהאי חקל דהוא ארח מישר יתיר... עד דהוו אזלי פגעו בי' בההוא ינוקא דהוה אזיל לקפוטקיא כו'.
ר' לוי'ק, כדרכו, מתחיל עם הסברת הדמויות בסיפור:
ר' יהודה חסד ור' יצחק גבורה...
ההסבר של רבי לוי'ק הוא לפי ההקבלה של תלמידי רשב"י שבאידרא רבא[כג] כנגד עשר הספירות, כמו שמובא במפרשים שם[כד]: רבי שמעון בר יוחאי עצמו כנגד הדעת, והתלמידים כנגד שאר הספירות – רבי אלעזר בנו בחכמה, רבי אבא בבינה, רבי יהודה חסד, רבי יצחק גבורה, רבי יוסי בר יעקב בתפארת, רבי חזקיה בנצח, רבי ייסא בהוד, רבי חייא ביסוד ורבי יוסי במלכות.
רבי יהודה – סוד החסד
כל ההקבלות די מובנות (ואין כאן המקום להאריך), חוץ מההקבלה של רבי יהודה לחסד. הרי מצד משמעות השם יהודה הוא מלשון הוד, ובתורה השם יהודה שייך למלכות – מה הקשר שלו לחסד?
יהודה הוא מלשון הוד, גם במובן של הודאה על משהו שלמעלה מהשכל. הוד הוא אור מקיף, וכלל בחסידות[כה] שאחד ההסברים ליחס בין חסד לגבורה הוא מקיף ופנימי. חסד הוא "וימינו תחבקני"[כו], מקיף, וגבורה היא השפעה פנימית. ההוד של יהודה הוא גם במובן של מקיף – לא רק הוד והדר, במובן של יפי, אלא "הוד מלכות"[כז], שהוא 'אורה' מקיפה על הראש. הפשט של הוד, הודאה על דבר שלמעלה מהשכל שלי, הוא מקיף. לכן הרבה פעמים קושרים הוד לאמונה. לדוגמא, ב"היום יום" של ה' טבת היה כתוב על כך שלהבנה יש גבול ואילו להודאה, שהוא מסביר מיד כאמונה ("גלייבן"), אין גבול. הודאה, על מה שלמעלה מטעם שלי, היא פשוט אמונה – שהיא רגש שאין לו גבול (שם הוא קושר הודאה ותמימות, מקור להסבר שלנו שפנימיות ההוד היא תמימות, שבקרו אותנו עליו)[כח].
שוב, מה השייכות לחסד? אברהם אבינו, איש החסד, הוא "ראש כל המאמינים"[כט], "תשורי מראש אמנה"[ל]. יש משהו בהוד שמתחיל דווקא ב"חסד לאברהם"[לא]. הרמז הוא ש-יהודה ועוד חסד עולה אמונה. זהו הסבר אחד.
נקודה עוד יותר פשוטה: יהודה יכול להיות כמה דברים, מלכות והוד, וכאן הוא חסד. האור החוזר של חסד הוא הוד – נותן המתנה (אור ישר) הוא חסד ומקבל המתנה מודה לו (אור חוזר). ממילא, יש גם שרש של הוד בתוך החסד.
עד כאן מאמר מוסגר למה ר' יהודה הוא החסד בכל הזהר.
המפגש בתפארת
א"ר יהודה חסד לר' יצחק גבורה, ניזיל בהאי חקל, בחי' מל' שהיא שדה אשר ברכו הוי', דהוא ארח מישר יתיר,
"חקל" הוא מלכות בכל מקום בקבלה, כמו שהסעודה הראשונה של שבת נקראת "סעודתא דחקל תפוחין קדישין"[לב]. יצחק אבינו הלך בשדה, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"[לג], תיקן תפלת מנחה[לד], אבל כאן דווקא רבי יהודה (מהחסד) אומר שילכו בשדה, ור' לוי'ק מסביר (בקטע אחר) שהמטרה היא שהשמאל (רבי יצחק) יתכלל בימין (רבי יהודה), ולא להיפך (כפי שהיה אם רבי יצחק היה מציע זאת). התכללות השמאל בימין היא "דרך ישרה" (שעוד תוזכר לקמן באריכות), ה"ארח מישר" כאן:
ארח מישר הוא מה ששמאלא אתכלל בימינא... והוא בקו האמצעי ת"ת בחי' יעקב שעל ידו נכלל שמאלא בימינא... וכיוון ר' יהודה ברוח קדשו לילך בשדה ההיא ששם פגעו את הינוקא שהוא ע"ד בחי' ת"ת כדלקמן אי"ה.
(כ)שנכללו ר' יהודה ור' יצחק חסד וגבורה יחד, הנה אז פגעו בההוא ינוקא הרומז על ת"ת קו האמצעי...
יעקב מכליל את יצחק, האבא, באברהם, הסבא – "לאכללא שמאלא בימינא"[לה].
הינוקא שהולך לקפוטקיא – מתפארת ליסוד
והנה הינוקא הזה שהוא בחי' ת"ת הוה אזיל לקפטוקיא,
הרבה פעמים כתוב שקפוטקיא היא סתם מדינת הים, מקום רחוק, אבל כאן ר' לוי'ק מדייק במהות המקום בתורה:
קפוטקיא הוא התרגום דכפתור בפ' דברים בפסוק כפתורים היוצאים מכפתור,
זהו פסוק מאד חשוב כאן, הפסוק העיקרי, שתורת רבי לוי'ק סובבת עליו, בשני הקטעים שאנו לומדים. כתוב "ועוים היֹשבים בחצרים עד עזה" – עזה אנחנו מכירים כפלישתים ("עד עזה" בגימטריא יוסף) – "כפתֹרים היֹצאים מכפתֹר השמידֻם וישבו תחתם"[לו].
וכפתור הוא בחי' יסוד... א"כ קפוטקיא הוא בחי' יסוד,
איך הוא יודע? הוא מביא ממאורי אור. אבל איפה יש בתורה כפתור שאפשר לזהות? במנורת הזהב יש כפתורים, גביעים ופרחים – ט פרחים, יא כפתורים ו-כב גביעים[לז]. לפי הסוד, הכפתורים הם היסודות, נקודות חיבור, מהם יוצאים הקנים. גם עצם הצורה של כפתור עגול כנראה רומזת לספירת היסוד. הפרחים הם התפארת, היפי-הפאר, והגביעים הם המלכות, כלי קיבול. הכתיב הוא כפתר חסר[לח], בגימטריא 700, ויחד עם יסוד עולה 780, יוסף פנים ואחור – עוד רמז מפורש שזהו היסוד[לט].
חוץ מהרמז בתורה לכפתורים במנורה, יש קשר גם לווארט המפורסם של הרבי הקודם שנשאר רק "לצחצח את הכפתורים"[מ] (והרבי מוסיף שכבר צחצחו את הכפתורים[מא]) – זהו שלמות הבירור (קשור ל"דרך ישרה שיבור לו האדם" שתוזכר בהמשך) והתיקון בשביל להביא את הגאולה. גם שלמות הבירורים והמושג צחצוח (אור צח) שייכים ליסוד.
קפוטקי"א גי' הדר מהיטבאל, שזהו ביסוד המחבר דכורא ונוקבא יחד, וביסוד גופא הוא יסוד ועטרתו...
הדר ומהיטבאל הם הזוג האהוב אצלנו... הייתי חושב שהם יסוד ומלכות, אבל הוא אומר שהם הולכים יחד, בספירה אחת. לשאר המלכים אין אשה, ואצלו האשה חלק מהותי ממנו (המספר הכי חשוב אצלנו בגימטריא של הדר-מהיטבאל הוא אשה; אם רוצים לנסוע לקפוטקיא בארץ ישראל צריך לנסוע למירון, המקום של רשב"י, גם אותה גימטריא, כנראה גם שייך לתיקון הברית). תמיד מסבירים (כפי שרבי לוי'ק מביא[מב] מהזהר[מג]) שהמלכים הראשונים לא היו נשואים ולכן נשברו. הווארט כאן שמהיטבאל היא העצם של הדר – לא רק שהוא הולך ובוחר אשה כדי שיהיו לו ילדים, אלא הם יחידה אחת, כמו יסוד ועטרת היסוד. היסוד הוא הכח המחבר זכר ונקבה, לכן בו יש צד זכר וצד נקבה, היסוד ועטרת היסוד (שבפרשת ויחי הם יוסף ואפרים[מד], שהזכרנו).
והינוקא ת"ת אזל לקפוטקיא יסוד כי מת"ת נמשך ליסוד, וכמו שמיעקב ת"ת נמשך יוסף יסוד.
עד ש"גופא ובריתא חשבינן חד"[מה].
נוסיף רמז יפה: כשמחשבים ינוקא במספר קדמי (חישוב כל אות כסכום כל האותיות עד אליה) הוא שוה 867, שלש פעמים טוב ברבוע, ששייך במובהק לתפארת וליסוד, כפי שפתחנו (על שני ה"שבע עשרה שנה" ועל ה-טוב הכפול ב"ויחי") – הינוקא הוא 'ילד טוב ירושלים'...[מו]. עיקר הרמז הוא שהחלק הקדמי (כלומר, מה שנוסף על המלה ינוקא בחשבון הרגיל) הוא 700, כפתֹר! כלומר, העל-מודע שלו (ה'חלק הקדמי') הוא שמה שמנווט אותו, וכדי להשלים את ה'קדמיות' שלו הוא צריך ללכת לכפתור.
שרש הינוקא
לפני שנמשיך, כל הנושא של הינוקא – מה זה? מאיפה הוא מגיע? הולכים בדרך ופוגשים ינוקא...
קודם כל, ינוקא בגימטריא 167 – "הוי' אלהינו הוי' אחד"[מז], היחוד של שמע.
המלה ינוקא מזכירה את תיקון "ונקה"[מח] ב-יג מדות הרחמים, התיקון האחרון (ששוה בגימטריא שש פחות, 161). מזל "ונקה" המקור של אמא – "אמא עילאה יונקת מתיקון ה-יג"[מט]. חז"ל אומרים ש"'ונקה' לשבים"[נ] (עשינו[נא] מתיקון "ונקה" 'ענין' גדול לדור שלנו ודרשנו גם "'ונקה' לשוים"). מה הקשר לנושא כאן?
שני החכמים הם רבי יהודה ורבי יצחק, חסד וגבורה. האריז"ל מסביר[נב] שסוד מדות הרחמים נמשך מהמקיפים והפנימיים של גלגלתא ומוחא סתימאה. שמונת התיקונים הראשונים הם בעיקר אורות מוחא סתימאה ומ"נֹצר חסד", השמיני (בו חפיפה, שניהם יחד), בעיקר המשכות של גלגלתא. גלגלתא ומוחא סתימאה הם חסד וגבורה דעתיק שמתלבשים באריך. אם כן, אפשר להעתיק את כל הערכים של רבי יהודה ורבי יצחק, חסד וגבורה, למקורם הראשון בעתיק, חסד וגבורה דעתיק המתלבשים בגלגלתא ומוחא סתימאה דאריך. כמובן, כל סוד יג מדות הרחמים, המשכת רחמים, קשור לתפארת שפנימיותה רחמים (וכפי שעוד יתבאר). שוב, הסדר הוא שקודם יש את אורות גבורה דעתיק, מוחא סתימאה, ואחר כך בעיקר את החסדים, גלגלתא, והשיא הוא באמת התיקון האחרון, "ונקה".
אם כן, אפשר לומר שכאשר הולכים בדרך, יג מדות הרחמים, התכל'ס הוא להגיע לינוקא – המדה החותמת, "הכל הולך אחר החיתום"[נג], "ונקה". מי שמנווט זאת הוא דווקא רבי יהודה, חסד דעתיק, הגובר מהמזל העליון ("נֹצר חסד") עד המזל התחתון ("ונקה"). "ונקה" הוא לשון נקיות, תכלית שלמות הכפרה, "'ונקה' לשבים". כשמתנקים חוזרים להיות כמו תינוק שנולד, ילד קטן, ינוקא. אחר כך אמא יונקת מהמזל התחתון, יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א[נד], והתפארת נמשכת עד ליסוד – הווארט כאן שהינוקא בשדה הולך לקפוטקיא, וכעת ראינו שאפשר להסביר איך התהליך מתחיל ממקורות יג מדות הרחמים, עד "ונקה", משם ל"בינה לבא"[נה] ואז מתפארת ליסוד.
ב. בירור קליפת העוים על ידי ממוצע
'עוים טהרו בכפתורים'
כעת מביא רבי לוי'ק את דרשת חז"ל[נו] על הפסוקים "ועוים היֹשבים בחצרים עד עזה כפתֹרים היֹצאים מכפתֹר השמידֻם וישבו תחתם":
ועיין בחולין בסו"פ אלו טרפות, העוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נפקא לן מיני' כו' אמר הקב"ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים כו' וליתו ישראל ליפקו מכפתורים ע"ש.
למה היה צריך בכלל לכתוב זאת בתורה?! ללמד על חסד ה' עמנו – ישראל לא יכלו להוציא ישירות את המקום מידי העוים, ולכן קודם כבשו אותו כפתורים וישראל כבשו מהם.
התהליך הזה, לפיו יש קליפה אחת שכובשת קליפה אחרת, ממנה כובשים ישראל, הוא הנקודה הכי חשובה לנו כאן. זו הנקודה שאליה מתייחס הרבי באריכות בתוך הקטע הזה, והיא נוגעת לכל היחס לאומות. בכלל, בחרנו בקטע הזה כי הוא שייך לתיקון האומות – הנושא שלנו ב'מהפכה הרביעית'[נז]. כאן יוצא משהו מיוחד, אנחנו 'נעזרים' בקליפה אחת כדי לכבוש-לברר קליפה אחרת. לפעמים שואלים בשביל מה צריכים גוים מסוימים, וכאן יש עוד תשובה – יש גוים שנדרשים כדי להוריש גוים אחרים, על מנת שבסוף אנחנו נוריש את כולם... צריך להבין זאת לעומק.
תפארת דתהו ותפארת דתיקון – עיוות ויושר
מסביר רבי לוי'ק את הסוד הפנימי:
יל"פ העוים שהוא מלשון עוית, כדאיתא שם שכל הרואה אותן אוחזתו עוית, הם מבחי' ת"ת דתהו
אמרנו שהפרשה שלנו, פרשת "ויחי יעקב", מביאה לשיא והעצמה של חיי יעקב. האבות מכוונים כנגד חג"ת, ויעקב הוא ספירת התפארת. כל דבר יש בתהו ובתיקון, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[נח] – כאן יש את הלעומת-זה של יעקב. תתכנה הרבה תופעות של לעו"ז של ספירה, ותופעה אחת של לעו"ז של תפארת היא עוים. חז"ל אומרים שהעוים נקראים כך כי מי שרואה אותם נאחז עוית – ביטוי שמשתמשים בו גם היום. עוית היא דבר לא טוב, מאד לא טוב, לכן הייתי חושב שהלעו"ז של גבורה (או ספירה אחרת בקו שמאל), אבל כתוב שכנגד התפארת, כמו שנסביר.
קודם כל, על פי פשט, עוים הם מסרני פלישתים[נט]. כתוב ש"פלשתים ליצנים היו"[ס] – יש בעוים ליצנות, וממילא היסוד שלהם בארבעת היסודות הרעים (שמובאים בפרק א בתניא) הוא יסוד הרוח, שבאמת שייך לתפארת. זהו כבר איזה רמז ראשון למה קשור לתפארת.
רבי לוי'ק מביא קשר מפורש למלך הרביעי במלכי התהו, שכנגד התפארת. מה סדר המלכים לפי האריז"ל[סא]? בלע-דעת, יובב-חסד, חושם-גבורה, והמלך הרביעי, שכנגד התפארת, הוא הדד בן בדד[סב] שלגביו הפסוק קצת מאריך ומוסיף "המכה את מדין בשדה מואב ושם עירו עוית"[סג]:
ששם עירו עוית
עיקר הווארט של הקטע הבא הוא שהתכונה של תפארת דקדושה היא יושר. יש "צדיק" ולמעלה ממנו יש "ישר"[סד]. סתם "צדיק" הוא ביסוד, כינוי של יוסף הצדיק, ו"ישר" בתפארת, מדת יעקב:
(והוא היפך מן ת"ת דקדושה הנק' ישראל, ישר אל, וכן ישורון, ואיזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם,
זהו מאמר של רבי בפרקי אבות[סה]. יש פירושים שונים ב"תפארת לעושיה" ו"תפארת לו מן האדם", אפשר לפרש כמו "טוב לשמים וטוב לבריות" שהזכרנו. בכל אופן, זו עוד הוכחה ש"תפארת" היא "דרך ישרה". נזכיר שכל הסיפור שלנו הוא שרבי יהודה (שמצד החסד) ורבי יצחק (שמצד הגבורה) הולכים ב"ארח מישר", "דרך ישרה", ושם פוגשים הינוקא שמהתפארת.
שוב, הווארט כאן הוא מאמר של רבי, כותב המשניות ('המהפכה הראשונה' אצלנו), שיוצא כאן מכוון בין התנאים כנגד יעקב אבינו בתורה שבכתב. זו הנקודה שהרבי מאריך בה מאד בנקודה השניה, שנלמד בע"ה. הרבה פעמים אומרים[סו] שיעקב הוא רבי עקיבא, אותיות יעקב בתוספת א, אבל כאן יוצא שעיקר יעקב אבינו, עמוד התורה, מי שכתב את התורה שבעל פה – "המהפכה הראשונה" אצלנו – הוא רבי (שניהם חיו 120 שנה, כמו עוד עמודי התורה – משה רבינו, כמובן, וגם הלל הזקן). למה? כי יעקב הוא תפארת, ישר, ורבי בפרקי אבות אומר "איזו היא דרך ישרה וגו'".
הרי שדרך ישרה הוא מדת הת"ת מדתו של יעקב קו האמצעי
זהו כבר רמז מאד חזק למה עוית ועוים הם תפארת דתהו. התפארת דתיקון היא יושר והתפארת דתהו היא התכונה ההפוכה – עוים ועוית מלשון עיוות ועיקום. יעקב אבינו הוא עמוד התורה כי יש לו, כמו שאומרים היום, 'ראש ישר' – א גלייכע קאפ. למדנו לא מזמן[סז] שיש אחד "שונה הלכות" שאומר חידושים, והכל אצלו נשמע מאד גלייך, ובאמת הכל כח המדמה. הוא ממש התפארת דקליפה, אומר 'גלייך ווערטל', דברים שנראים חלקים וישרים ובעצם הם עקומים.
תפארת דקדושה – שלמות מדת הרחמים
רבי לוי'ק ממשיך וקושר זאת גם למדת הרחמים:
(וכן בתניא פמ"ה עוד יש דרך ישר כו' ע"י מדתו של יעקב אע"ה שהיא מדת הרחמים כו', הרי שמדתו של יעקב, רחמים ת"ת, נקרא ישר...
אמרנו שיוצא כאן שבין התנאים יעקב אבינו הוא רבי, שכנראה השבוע צריך להתעצם אתו. כשמתקשרים לצדיק מתקשרים לכל הענינים שלו. אחד הענינים הכי יסודיים אצל רבי הוא היסורים שלו. הגמרא[סח] מספרת שרבי ראה ש"חביבין יסורין" וקבל על עצמו שלש עשרה שנה של יסורים. אבל, מספרת שם הגמרא, היסורים שלו "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו":
על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. אמר ליה: זיל לכך נוצרת! אמרי, הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין.
ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב 'ורחמיו על כל מעשיו'. אמרי, הואיל ומרחם נרחם עליה.
רואים היסורים שלו באו וגם הלכו על ידי סיפורים של רחמנות בהקשר של צער בעלי חיים (היה לנו פעם[סט] שיעור גדול על כך שיסוד החינוך הוא לרחמנות, השתתפות בצער הזולת, וכלי חשוב לכך הוא דווקא המצוות שקשורות לצער בעלי חיים[ע]). יש לנו כמה וכמה תלמידים, ובמיוחד תלמידות, שזהו הענין שלהם. אם רבי הוא התפארת – הוא הרחמים, פנימיות התפארת. הייתי יכול לחשוב שרחמים הם דווקא על סטרא דקדושה, דווקא לנשמות ישראל מגיע רחמים, אבל לא – צריך להתדמות לה' ש"טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[עא].
אמרנו שבפרשת ויחי מגיעים לשיא של חיי יעקב, טוב השנים הכי טובות שאלו. אלה השנים שהוא חי בארץ מצרים, מקום לא רק של יהודים – כנראה שם מגיע לשיא הרחמים שלו על כל מה שה' ברא בעולם. אפשר לדרוש שאלו השנים שבהן הגיע לתכלית העבודה של "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". אז יעקב מברך את פרעה ומפסיק את הרעב בכל ארץ מצרים – מרחם על כל הבריאה.
כתוב שתיקון יוסף הוא "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכִרֻהו"[עב] – הוא רחם עליהם[עג] (הכרה היא דעת[עד], נשמת התפארת[עה], ורחמים תלויים בדעת[עו]). בהתחלה, כשיוסף הוציא את דבתם של אחיו רעה, לא רק שהוא לא רחם על כל הבריאה – אפילו עם אחיו לא נהג ברחמנות. אחר כך התיקון שלו הוא "משם רֹעה אבן ישראל"[עז], שהוא מרחם. דווקא במצרים הוא התחיל לרחם. כשהוא עמד בנסיון עם אשת פוטיפר, הוא עשה זאת בעזרת ה' על ידי שראה את "דמות דיוקנו של אביו"[עח] – התנוצצות של מדת הרחמים. זו מדת הרחמים לרחם על הנשמה שלך. יש לרחם על הזולת, לרחם על בעל חי, וגם על הנשמה צריך לרחם – "איך אעשה הרעה הגדֹלה הזאת וחטאתי לאלהים"[עט], גם סוג של רחמנות. כך הוא ניצל, וכך אחר כך תיקן כלפי האחים שלו – הכל בא מיעקב אבינו, מדת הרחמים.
שוב, הרחמנות של יעקב בסוף החיים שלו, בארץ מצרים, מגיע לכל הבריאה. גם רבי בסוף ימיו עומד בנסיון של רחמנות על בעלי חיים. כמו שהתפארת של הקדושה היא יושר והתפארת של הקליפה היא עיוות (ואפילו מה שנראה כמו 'גלייכע ווארט' הוא בעצם עקום), כך התפארת של הקדושה היא רחמים, אפילו על בעלי חיים, והתפארת של הקליפה היא אכזריות – "יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי"[פ], הרחמנות של הקליפה היא בעצמה אכזריות[פא].
הממוצע בין תהו לתיקון
שוב, העוים והעיר עוית הם התפארת דקליפה, העיוות והאכזריות, וצריך שהם יכבשו בידי התפארת דקדושה, "תפארת ישראל", היושר והרחמים. החידוש כאן הוא שלשם כך צריכים שהכפתורים ישמידו את העוים וישבו תחתם ואז ישראל יכבשו את כפתורים. מהו הסוד?
חידוש עיקרי כאן הוא שיש ממוצע בין תהו לתיקון. לכאורה דבר מתבקש, אבל חידוש גדול – אם אשאל מקובל האם יש ממוצע בין תהו לתיקון בכלל לא מובן מאליו. לגבי מידות, יש אדם שהוא תהו, אדם תוהי, ויש אדם מתוקן. אחד מפירושי תהו ותיקון הוא אי-סדר וסדר[פב]. אחד שלא מסודר הוא תהו ואחד מסודר הוא תיקון. יש את הווארט[פג] שבחב"ד דורשים סדר והרביים עצמם היו מסודרים. אפשר לצייר אחד שהוא חצי בלאגניסט וחצי מסודר, אבל בהגדרת הטבע הזה כ'קצת תהו וקצת תיקון' יש חידוש גדול. בכל עולם יש את כל הספירות, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". האמירה שיש ממוצע בין תהו לתיקון נוגעת גם למשפט הזה, ממנו משמע שיש רק שני דברים, "זה לעמת זה", אבל כאן מובן שיש גם משהו באמצע.
עוד לפני שנקרא ונסביר מה שרבי לוי'ק אומר, נציין שיש ממוצע אחד שכן כתוב בפירוש, ומאריכים בכך בתניא ובהמשך בשאר דרושי החסידות – נגה. נגה הוא גם אור, "ואֹרח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[פד], וגם מעורב, גם קליפה. יש בנגה טוב ורע – אם הטוב מתגלה הוא מתחבר לקדושה ואם לא הוא יורד ונכלל בשלש קליפות הטמאות לגמרי[פה]. בכל אופן, זהו מעבר, שיכול להיות בשני הכיוונים – דו-סטרי[פו], יש סטרא דקדושה וסטרא אחרא וביניהם משהו דו-סטרי.
אדמו"ר האמצעי מדבר גם על ממוצע בין הקדושה לנגה, ואומר[פז] בפירוש "יש להקדים בענין כללות ההשתלשלות הנזכר בעץ חיים בענין אבי"ע שיש בודאי פרטים רבים בזה שלא העלה בספר" ומאריך שם שודאי לא יתכן שאין ממוצע בין הקדושה ובין הקליפה גם אם הוא לא נזכר בפירוש. לגבי האמור שם נציין כי לפעמים בכתבי האריז"ל[פח] כן כתוב שה"חשמל" שמוזכר בפסוק הנגה[פט] הוא-הוא עוד ממוצע, שה"חש" שבו שייך לנגה וה"מל" שבו לקדושה. סוד החשמל הוא אב-טיפוס של ממוצעים בכל מקום, לכן זו המלה הכי סודית בתנ"ך. גם אצל הבעל שם טוב סוד החשמל הוא יסודי מאד, והוא מוסיף בתוכו עצמו עוד 'ממוצע' (חש-מל-מל)[צ].
לכל הנושא יש גם קשר ליום שנכנסים אליו כעת, יג טבת (בגימטריא משיח בן דוד, חיוּת ועוד). הסברנו בעבר[צא] שזהו ה-בהו (יג) שב-תהו (טבת). בהו הוא בדיוק הממוצע, המעבר, בין תהו לתיקון, כי כתוב בספר הבהיר[צב] ש"בהו" הוא כבר תיקון – "בו-הוא".
ממוצע בין תהו לתיקון, במושגים של האריז"ל, הוא בין הנקודים לברודים. לכאורה אין ביניהם מציאות, אבל יש שם 'צל' של מציאות – משהו שנמצא במקיפים. בכתר של התיקון יש עולמות שהם אמצע, בין הנקודים לברודים.
עד כאן קצת הקדמה כללית לענין. נראה את דברי רבי לוי'ק ונסביר אותם, ואחר כך נלמד את השיחה של הרבי שמסבירה עוד יותר את המשמעות של הדברים ב'עבודה'.
בירור הזכר והנקבה דתהו על ידי ממוצע
כעת נקרא ברבי לוי'ק:
וכפתורים היוצאים מכפתור, קפוטקי"א, יסוד ועטרתו בחי' הדר ומהיטבאל, השמידום וישבו תחתם, וליתו ישראל ת"ת דתיקון וליפקם מכפתורים כי הרי כל ענין התיקון בנוי ומשוכלל על הדר ומהיטבאל.
רואים שהממוצע בין התהו לתיקון הוא בעצם הסוד של הדר ומהיטבאל. כי על פי פשט הדר הוא מלך של אדום, עוד לא מלך של ישראל, אבל לפי הקבלה הדר – שלא כתוב עליו שמת, סימן שהוא חי – הוא התחלת עולם התיקון, ראשית התיקון, ומה עוד שהוא נשוי, "ושם אשתו מהיטבאל", והם מהוים בעצם יחידה אחת (כנ"ל), "ושם עירו פעו"[צג], בחינת יוסף[צד], ו"פעו" לשון הופעה וגילוי (כמו שרבי לוי'ק מזכיר כאן[צה]), יש בו גילוי אלקות. אם כן, מחד הוא ממלכי אדום ומצד שני הוא ראשית התיקון, אז כל הסוד של הדר ומהיטבאל – שכל כך אוהבים – הוא בעצם סוד של ממוצע, מעין מעבר.
והנה, בדברי הימים[צו] גם המלך הדר נקרא הדד (בגימטריא בהו, בחינה של ממוצע בין תהו לתיקון, כנ"ל) – ד-ר מתחלפות. רואים שיש קשר בין המלך הרביעי, האמצעי בשבעת המלכים, שכנגד ספירת התפארת, והמלך השמיני. המהלך כאן הוא שהבחינה של הדר ומהיטבאל מורישה את המלך הדד ששם עירו עוית ומכינה את השטח לכיבוש של עם ישראל.
אמרנו שעוית, התפארת המעוותת של הקליפה, היא גם אכזריות. הדר ומהיטבאל, הממוצע כאן, הם כנראה תאות היסוד – תאוה שיכולה להיות בקדושה ויכולה להיות בקליפה. אפילו תאוה, של זכר ונקבה, יותר טובה מאכזריות. אי אפשר לתקן את האכזריות באופן ישיר. לכן קודם צריכים לבוא הכפתורים, תאות היסוד, ולהשמיד את האכזריים. אז יכולים לבוא ישראל ולרשת אותם, כלומר להפוך את היסוד לקדושה.
רבי לוי'ק אומר:
(והנה זהו הבירור דהדכורא דתהו, שעיקרו תפארת,
ומסביר את המשך דברי הגמרא גם על בירור הנוקבא דתהו, שגם בו יש אותה תופעה של ממוצע שמאפשר את הבירור:
כיוצא בדבר אתה אומר כי חשבון עיר סיחון כו' ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון, מואב הוא מל' דקליפה, וליתי סיחון מלשון שיחה ודיבור שענין זה יש בתיקון, מי שם פה לאדם, ועיין בתו"א פ' שמות ע"פ זה ע"ש, וליתי ישראל שהם בתיקון וליפקו מסיחון,
מה שהוא כותב כאן צריך ביאור. הרבה פעמים מוסבר שמואב ועמון הם חו"ב דקליפה[צז], אך כאן הוא אומר שמואב הוא המלכות דקליפה. כנראה מתכוון ש"אבא יסד ברתא"[צח] – מואב הוא לשון מאבא, מלכות שהאבא יסד. סיחון הוא גם קליפה של מלכות, לשון שיחה ("סיחה נאה"[צט]), ורבי לוי'ק מדגיש ששיחה ודיבור הן כבר תופעות ששייכות בעיקרן לתיקון, לכן זהו כבר ממוצע בין תהו לתיקון. מואב הוא בן הבת הבכורה של לוט – כזו תאוה של גילוי עריות, מאב ובת, לא בשבילנו לתקן. חז"ל גם מדגישים[ק] שלבת הצעירה, הצנועה יותר, היתה לפחות מעלה של "שיחה נאה" ביחס לבת הבכירה, הפרוצה יותר. לכן, שקודם כל תבוא קליפת סיחון ותכבוש את מואב, ואחר כך אנחנו נוכל להוציא מסיחון[קא].
ומסיים רבי לוי'ק:
זהו כיוצא בדבר, כי בעוים וכפתורים הוא הבירור דז"א דתהו ת"ת, וכיוצא בדבר במואב וסיחון הוא הבירור דמל' דתהו... זהו שאזל הינוקא ת"ת דתיקון, כמו בחי' ישראל, כמ"ש כי נער ישראל, לקפוטקיא, כפתור, כמו ליתו ישראל וליפקו מכפתורים.
יש פה המון רמזים. קראתי מהר, נראה מה נספיק להוסיף.
ג. בירורי טבע המציאות ובירורים שמתחת למציאות
הרבי: יש בירורים שנמוכים מדי עבור ישראל
כעת נלמד את דברי הרבי, שאומר ווארט שרק בשבילו היה כדאי כל הלימוד עד כאן:
נוסף על הטעם הפשוט שבנ"י לא היו יכולים לכבוש העוים (פלשתים) "מדאשבעי' אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי", ועד"ז בנוגע למואב, "דאמר לו הקב"ה לישראל אל תצר את מואב" – יש לומר גם טעם פנימי, שאומות אלו (עוים, מואב) הם למטה ביותר עד שבנ"י אינם יכולים לבררם באופן ישיר, ובירורם נעשה ע"י עבודתם של ישראל בכיבוש שאר האומות, שכבשו תחילה מהאומות שלמטה מהם (כפתורים שכבשו מעוים, וסיחון שכבש ממואב) כדי שיוכלו להכבש ע"י ישראל.
הרבי לא מסביר את הקשר בין הפשט לטעם הפנימי, אבל ודאי יש קשר.
וביאור ההוראה בעבודת האדם:
בעבודת הבירורים יש ב' אופנים: (א) המברר נמצא במקומו, וע"י עבודתו במקומו נעשה הבירור בדרך ממילא, (ב) המברר צריך לצאת ממקומו ולירד למקומו של המתברר כדי לבררו, שעי"ז נעשה הבירור בשלימותו, מצד ובגדרי התחתון.
שני סוגי הבירור שייכים לשני הטיפוסים שהזכרנו בתחלת השיעור – יששכר, שיושב בבית המדרש, וזבולון, שיוצא למסחר, "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך"[קב] (שאמרנו שהם גם כמו אפרים ומנשה). למדנו פעם[קג] על טענת הנחש, שרצה שאדם יברר אותו במקומו, ולא יברר אותו כמו יששכר, בדרך ממילא. נשמע כאן שיש צדק בטענה שלו, "שעל ידי זה נעשה הבירור בשלמותו מצד ובגדרי התחתון".
ולדוגמא:
החילוק שבין ההליכה במדבר להכיבוש והכניסה לארץ – שבלכתם במדבר היתה עיקר עבודתם בעניני קדושה, ובדרך ממילא פעלו גם בירור העולם, ובהכיבוש והכניסה לארץ היתה עבודתם באופן של התעסקות בבירור העולם.
המרגלים רצו להשאר בעבודת-המדבר[קד], וה' אמר שלא צריך להיות כך. גם משה רבינו רצה להכנס לארץ. כמו שהרבי אמר, רואים שיש יתרון בעבודה בה המברר נכנס למקום המתברר. נשמע שהנחש צודק בטענה שלו... אך תיכף נראה את החידוש של הרבי כאן.
הפלא שאת עבודת המדבר לעומת הכניסה לארץ הרבי משוה לעבודה בזמן הבית לזמן הגלות. מי שהיה במדבר ולא רצה להכנס לארץ נהג לא כשורה, אך ודאי שמי שנמצא בארץ ישראל בזמן הבית (עבודה לכתחילה) לא רוצה לצאת לגלות (דיעבד שבדיעבד), ואף על פי כן יש יתרון גם בגלות:
ועד"ז החילוק בין שבין הזמן שביהמ"ק היה קיים לזמן הגלות – שבזמן הבית היו ישראל על אדמתם, וע"י עבודתם במקומם פעלו הבירור בכל העולם, משא"כ בזמן הגלות, "א' מכם גולה לברברי' א' מכם גולה לסמטרי'", שיוצא ממקומו ויורד למקומו של המתברר כו'.
ובאופן הב', כשצריך לירד למקומו של המתברר – דרושה זהירות יתירה שהירידה לא תהי' למטה ביותר, כיון שיש ענינים שהם למטה כל כך עד שאי אפשר לבררם עי"ז שמתעסקים עמהם באופן ישיר (לאחר הקדמת הירידה אליהם), כי אם, שע"י ההתעסקות עם הענינים התחתונים שיורדים אליהם כדי לבררם, נעשה בדרך ממילא גם הבירור בהענינים הכי תחתונים שאי אפשר לירד אליהם כו'.
וענין זה מודגש גם בנוגע לכיבוש הארץ – שהיו אומות שלא היו יכולים לכבשם בעצמם, כדי שלא לירד למטה מטה ביותר, כי אם, לאחר הקדמת כיבושם ע"י שאר אומות, כנ"ל.
ומזה מובן גם בעבודת כאו"א מישראל – שנוסף לכך שיש זמנים שבהם מתעסק רק בעניני קדושה (ועאכו"כ אצל אלה שעבודתם היא בקו דישכר, יושבי אוהל, שעיקר עבודתם בעניני קדושה), הרי גם בזמנים שבהם עוסק בבירור העולם (ובפרט אלה שעבודתם היא בקו דזבולון, שעיקר עבודתם בבירור העולם), צריך להזהר שלא לירד מטה ביותר להתעסק עם ענינים תחתונים ביותר שאי אפשר לבררם ע"י התעסקות ישירה, כי אם, בדרך ממילא.
החידוש כאן שגם זבולון יוצא רק עד גבול מסוים ולא למטה ממנו. כשיורדים למקום המתברר ומתעסקים עמו מתלכלכים – אבל יש "לך לך"[קה] של אברהם (אותיות 'לכלך'[קו]) שעוד בסדר, כמו שלומדים בכל ספרי החסידות, אך גם הוא רק עד גבול מסוים. איך הוא מברר את מה שלמטה? אם הוא מברר את שלו, העמים עצמם יכבשו את מה שלמטה – ואז ינתן לנו בדרך ממילא. יוצא כאן שגם מי שיוצא להתעסק עם הבירורים הכי רחוקים – יש עדיין ממד שחייב להיות בדרך ממילא. ככל שמברר על ידי תורה – יותר מתברר בדרך ממילא. לכן גם על זבולון כתוב[קז] שהוא יודע ספר, בן תורה, קובע עתים לתורה – גם הוא לא יורד בעצמו לברר למטה מן המציאות. לכן חובה שיהיה כח של ממילא, שבא מן התורה, בחינת יעקב, "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".
תקון, טבע המציאות, תהו
צריך כעת לקצר, אז נאמר את הנקודה בקצרה:
יש ווארט של רבי אייזיק[קח] שיש מציאות ויש מה שלמטה מהמציאות[קט]. גם יהודי שעוסק בבירורים של "'ורדפהו' במקום אחר" לא צריך – ואפילו אסור לו – לרדת יותר מדי, להגיע למתחת למציאות. כי אם ירד לשם הוא יאבד את הסוד שלו, יאבד את הראש שלו, ולא יוכל לברר. כמה שהוא יהודי, ויש לו כחות עצמיים ואין סופיים, הוא לא נועד לרדת מתחת המציאות. עצם המציאות הוא סוד הממוצע בין התהו (שלמטה מהמציאות) והתיקון (שלמעלה מהמציאות). צריך להשאר שם – לא לצאת מגדר המציאות.
נאמר זאת יותר ברור: המציאות היא הטבע שה' טבע בעולם. למטה מן המציאות היינו למטה מן הטבע – משהו לא טבעי, עצם העיוות, הסוד של העוים. זהו לא סתם ראש מעוות, אלא מצב בו כל ההסתכלות וכל החויה של המציאות היא 'לא זה', היא מעוותת – אסור להגיע לאותו מקום. הסיפור של עמים שאי אפשר להגיע אליהם ישירות מזכיר במעשה בראשית את הנפילים שהיו בארץ, מלאכים שנפלו מן השמים[קי], האימים וכו', הגיבורים הגדולים שהם סוגי ענקים שלא במציאות שלנו היום. גם אותם מורישים עמים אחרים לפני שאנחנו מורישים אותם[קיא]. אלה תופעות לא בטבע המציאות שלנו. אנחנו צריכים להגיע למה שבטבע המציאות, ואלה לא. אני יכול לדמיין שעוים לא במציאות, אבל מואב נשמע לי כן כמו כל העמים שהיו בעולם. כנראה מכיון שמואב יצא מהסיפור של לוט עם הבת הבכירה שלו יש בו איזה ממד שלמטה מהמציאות.
שוב, התפקיד שלנו הוא לכבוש את טבע המציאות, ולא למטה ממנו. בהחלט יש גם מה שלמטה מטבע המציאות, אבל הכיבוש שלו אינו התפקיד שלנו – העמים של המציאות צריכים לכבוש את העמים שלמטה מן המציאות, ואז אנחנו נכבוש אותם.
אם כן, מוסבר כאן שיש תהו, שהוא הלמטה מן המציאות; ויש טבע המציאות; ויש תיקון. המכלול הזה – תהו-טבע המציאות-תקון – הוא שלמות, 1600, 40 ברבוע. המספר הזה יוצא יפהפה גם מהקטע שלמדנו. יש כאן חמשה שמות – עוים כפתרים מואב סיחון ישראל (צריך שהכפתורים ירשו את העוים וסיחון את מואב ואז ישראל יירשו את כולם) – והם עולים יחד בדיוק אותו מספר! 1600 הוא סוד "ומספר את רבע ישראל"[קיב], השלמות של ישראל עם מה שהם כובשים-רובעים (כמו "וכבשֻה"[קיג]).
תפקיד האו"ם
שני העמים שצריכים להגיע אליהם דרך ממוצע הם עוים ומואב[קיד], ר"ת עם – זהו עוד רמז, מאין-ספור רמזים שלנו, של "אין מלך בלא עם"[קטו]. הווארט של הרמז הוא שחייבים להגיע אליהם – אי אפשר להשלים את התיקון בלעדיהם. לכן באמת זהו שיקול דעת קשה ואפילו קצת 'נסיון' למי שעוסק בעבודת הבירורים – יש פה בירורים שצריך לעשות אותם, אבל אני לא יכול לעשות אותו ישירות אלא רק בעקיפין, דרך קליפה אחרת דווקא. צריך עזרה מהקליפות!
לא דברנו מספיק על הנקודה הזו, הנחיצות שיש באומות. בכלל, את עבודת הבירורים יכולים לעשות רק ישראל – החל מאברהם אבינו, היהודי הראשון[קטז]. האם גוי עושה בירורים? על פי פשט לא, אבל כאן רואים שיש מציאות שגוי בהחלט מסייע ועושה פעולה מסוימת של בירור, איזה בירור ראשון, ואחר כך ישראל עושה את הבירור. על דרך מה שקורה בקדושה גופא בין יוסף והאחים[קיז] – מה שמגיע לשיא בפרשה שלנו. יש דברים שגם השבטים לא יכולים לעשות, לכן צריך גוי – את הגוי המתאים לענין כדי שיעשה בירור א' כדי שיהודי יעשה אחר כך את הבירור השלם.
זהו נושא שצריך להסביר טוב, להבין מה הם עושים. יש בירור של גאולת ניצוץ – הם ודאי לא גואלים. אבל הם מורידים איזו קליפה מאד קשה, שאנחנו לא יכולים לעשות. [שאלה: אפשר לומר שאם יש איזו מיתולוגיה שלא רוצים לעסוק בה, ומישהו כתב עליה מחקר מדעי, אז כבר אפשר לקרוא?] כן. הם לא עושים בירור, אבל מחלישים את הרע. יש בירור של הוצאת בר מפסולת או פסולת מבר – הם לא יכולים לעשות אף אחד מהם, אבל הם יכולים לפורר את הפסולת ולהחליש אותה כדי שיהיה אפשר לברר. עוד הסבר אפשרי – לפעמים הפסולת והבר כל כך דבוקים שאי אפשר להפריד ביניהם, והם יכולים לרכך כדי שיהיה אפשר להפריד. זו הקדמה שמאפשרת אחר כך ליהודי לעשות את הבירור בין הפסולת והבר.
שוב, הרמז של "אין מלך בלא עם" אומר שבתודעה צריך להגיע גם לשם – רק שאי אפשר להגיע באופן ישיר. לכן אפשר להבין למה מלך ישראל עושה ברית לפעמים עם אומות העולם, שאינם חסידי אומות העולם. על ידי הברית שהוא עושה עם עוד גוים, הם עוזרים לו לרשת ארצות ולעשות בירור במקום שאינו יכול מצד עצמו. כל הנושא הזה הוא תיקון האו"ם. הרבי אמר[קיח] שהאו"ם הוא קליפה מאד קשה, אבל צריך כן שיהיה איזה או"ם שמסייע[קיט], שעם ישראל כן יכול לעבוד איתו יחד. כמובן, בחרנו את הקטע הזה לכתחילה כי הוא שייך למהפכה הרביעית.
"שאמר לעולמו די"
נחתום ברמז: מי ש'מנווט' כאן הוא רבי יהודה, שכנגד החסד. והנה, רבי יהודה חסד עולה שם ש-די. אם מחברים גם את שני האחרים עם הספירות שלהם, רבי יצחק גבורה ו-ינוקא תפארת, עולה הכל 2198, ז"פ שדי. יש כאן משהו שהכל נכלל ברבי יהודה חסד, הכל נכלל בשם הקדוש ש-די, "שאמר לעולמו די"[קכ]. כל הסוד של השיחה הוא שיש גבול שאסור לעבוד אותו, לרדת יותר למטה מן המציאות – הסוד של "שאמר לעולמו די", כל אחד בעבודת ה' שלו צריך לאמץ את השם הקדוש ש-די, לא לעבור את הגבול, לדעת לומר 'עד כאן'. אפשר לחשוב על דוגמאות לדברים האלה, וגם על דוגמאות לאנשים שעברו את הגבול תוך כדי רצון טוב לקרב ניצוצות.
ד. יעקב אבינו ורבינו הקדוש
"דרך ישרה" – דרך התפארת
נקרא את הביאור השני של הרבי:
בביאור הקשר עם שמו של בעל המאמר "איזהו דרך ישרה כו'", "רבי אומר כו'" – כותב אאמו"ר במק"א:
"רבי הוא בחי' ז"א
בין התנאים רבי הוא עיקר הז"א, ששמו ישראל. יעקב הוא תפארת בפרט אבל כל הז"א בכלל נקרא פרצוף ישראל.
ע"ד כמו יעקב מדת התפארת, ולכן אמר רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה' ותפארת לו מן האדם, מדת תפארת דיעקב".
יש רמז יפה ישר מהמשנה: "דרך ישרה" עולה 739 ועוד תפארת עולה 1820, עשר פעמים יעקב – שלמות של יעקב אבינו.
המשנה שלנו אומרת "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" ובהמשך[קכא] יש משנה של רבן יוחנן בן זכאי "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" – ודאי למדנו הרבה פעמים על ההבדל. שם צריך לדבוק בדרך, אחת מבין כמה דרכים טובות, וכאן צריך לבחור בדרך הזו, הדרך הישרה. גם כאן יש כמה דרכים שצריך לבור ביניהן. כלומר, יש כאן גם קשר לבחירה. לכאורה דרך היא בשביל ללכת, הולכים בדרך – רבי יהושע בן חנניה שואל את התינוק בפרשת דרכים באיזה דרך ללכת[קכב]. גם כאן, צריך כל הזמן לחשוב איזו דרך אתה הולך בחיים. לא שזו בחירה חד-פעמית בחיים, שאדם בורר לעצמו דרך ישרה – כל פעם הוא עומד בפרשת דרכים ומחפש את הדרך הישרה ללכת בה.
בחירת הדרך הישרה קשורה לסיפור כאן בזהר שרבי לוי'ק מפרש. הסיפור הוא שהולכים בדרך – ובעצם כך כל הזהר, הולכים בדרך – ומגלין רזין דאורייתא בדרך. החכמים שהולכים בדרך בוחרים "ארח מישר יתיר" שהיא-היא ה"דרך ישרה", דרך התפארת, שמחברת בין רבי יהודה ורבי יצחק שכנגד החסד והגבורה, כפי שלמדנו.
רבי יהודה הנשיא – נשיא ממדת התפארת
ויש להוסיף בזה, ע"פ מ"ש בקה"י ש"רבי הנקרא רבינו הקדוש הי' מניצוץ של יעקב אבינו... וע"כ נקרא ר"י הנשיא ר"ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו".
כנראה השבוע מיוחד להתקשר בו לרבינו הקדוש, וממילא להתחבר למהפכה הראשונה.
כלומר: נוסף לכך שכל "נשיא" הוא "ניצוץ של יעקב אבינו", כי, "נשמתו (של יעקב)... כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם", ודוגמתו בכל נשיא בישראל, שכולל כל בנ"י, "הנשיא הוא הכל" – ניתוסף קשר מיוחד ברבי יהודה הנשיא מצד שייכותו למדת התפארת, מדתו של יעקב.
ויש לומר, שהשייכות המיוחדת דרבי יהודה הנשיא ליעקב מודגשת גם בשמו – רבי יהודה הנשיא, בה"א הידיעה, "הוא ניצוץ של יעקב אבינו", בהוספה לגבי נשיא סתם, להיותו "בחי' ז"א, ע"ד כמו יעקב מדת התפארת".
בכל דור יש נשיא, והחידוש בפסקה זו הוא שיתכן נשיא שאינו שייך למדת התפארת. מי? הדוגמא היא דווקא השופטים. כנראה קשור למחלוקת האם התורה עברה דרך השופטים (כדעת אברבנאל) או שלא (כדעת הרמב"ם). החידוש שיש דור שהנשיא אינו תפארת, לא חייב להיות תפארת, 'זה מה יש'. כל שופט היה משבט אחר, וכל שבט הוא מדה אחרת. אחת התכונות העיקריות של ספר שופטים שה' רצה להעמיד מושיע ושופט מכל אחד מהשבטים – לגלות שכל שבט הוא כללי.
[הערה: הרב אמר הרבה פעמים שהחסרון שם שכל אחד "הישר בעיניו יעשה"[קכג] – לא ישר-ישר.] יפה, "הישר בעיניו" היינו התפארת של כל ספירה (לכל ספירה יש גם "כל", היסוד שלה), אבל לא כל אחד הוא התפארת ממש. ומעלת רבי שהוא התפארת ממש, מדת יעקב ממש.
הזכרנו שבדרך כלל אומרים שרבי עקיבא הוא עיקר מדת יעקב – גם שם צריך עיון אם הוא ממש תפארת. הרבה פעמים משמע שרבי עקיבא שייך לבינה, ובעצם הוא קצת יותר שמאל מאשר אמצע. הענין של תפארת הוא, כדברי רבי לוי'ק, קו האמצעי – שכולו אמצע, כולו על דרך פשרה. יש קשר בין המלה ישר לפשר – "דרך ישרה" היא גם דרך של פשרה, פשרה עדיפה מדין[קכד] – דין הוא שמאל ופשרה היא אמצע. רבי עקיבא היה יותר חריף, אולי כמו בית שמאי. [הערה: תלמידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמרו שהוא ר"ע ומסוכן להזדהות כתלמידו...] כן, אלה גבורות, וכדי להמתיק הוא אמר ש"ואהבת"[קכה] היינו "כלל גדול בתורה"[קכו] – משמאל לימין. כולם יודעים שצריך להגיע לאמצע. השאלה מה הנטיה הטבעית.
חיי רבי בצפורי
בהערה 3 יש קשר לפרשת ויחי:
ובהמשך הענין מקשר גם עם פ' ויחי – "ובמד"ר פ' ויחי (ספצ"ו) אמר רבי ויחי יעקב באמ"צ שבע עשרה שנה וחי' יהודה בצפורי י"ז שנין ע"ש, הרי שרבי הוא הוא ע"ד יעקב, וצפורי הוא ע"ד מצרים, כמ"ש יחרדו כצפור ממצרים".
זהו חידוש שצריך להעמיק בו. בכל אופן, יש כאן קשר מובהק בין רבי ויעקב – רבי אומר על עצמו שכמו שיעקב חי את שבע השנים הטובות האחרונות שלו במצרים כך הוא, רבי, חי שבע עשרה שנה בצפורי.
צפרי חסר שוה מצרים, זהו רמז, אבל הוא מביא פסוק שקושר בין צפור למצרים – "יחרדו כצפור ממצרים"[קכז]. צפורי בארץ ישראל, בגליל. כתוב שהמשיח יבוא מהגליל. בדרך כלל בקבלה צפור היא יסוד, כמו עוף בגימטריא יוסף. באמת יעקב הלך לגור אצל יוסף במצרים, וכך רבי גר בצפורי. יתכן שבמלה צפור וצפורי יש איזה רמז למדת הרחמים, "ורחמיו על מעשיו" שדברנו – צריך להסביר יותר טוב. [כתוב "על קן צפור יגיעו רחמיך"[קכח], אמנם מי שאומר כך "משתקין אותו", אבל נדמה לי שראיתי שכתוב שלא כי לא נכון[קכט].] יפה, המאמר הזה היה לי בלא-מודע.
זו היתה תוספת לגבי הקשר בין רבי ליעקב אבינו.
שלשת כינויי רבי
נסיים ברמז יפהפה. לרבי יש שלשה שמות, שכולם כתובים כאן – רבי (סתם), סימן שהוא התורה שבעל פה יותר מכל אחד אחר; רבינו הקדוש; רבי יהודה הנשיא (שמו הפרטי בתוספת "הנשיא", שהרבי מדגיש כאן בשיחה).
קודם כל נמקם את שלשת הכינויים: סתם רבי, כמו שנקרא בפרקי אבות, הוא תפארת – כך משתמע כאן. "רבינו הקדוש" שייך לחכמה – קדושה היא חכמה. חכמה היא קדש, והגמרא[קל] עצמה מסבירה שזכה לכינוי זה על שם קדושתו (צריך לצטט). היחס בין חכמה לתפארת הוא בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[קלא] – שניהם בחינה "מה", בטול, בטול ורחמים. החבור בין החכמה והתפארת, בטול-רחמים, עולה משה – זהו משה רבינו שבו, שאמרנו פעמיים "ונחנו מה"[קלב], אחד של חכמה ואחד של תפארת. רבי יהודה הנשיא הוא מלכות – גם נשיא הוא מלכות, וגם השם יהודה סתם הוא מלכות (גם לשון הוד, כמובן, אבל "איהי בהוד"), יהודה הוא שבט המלכות, השבט הרביעי שהוא הרגל הרביעית של המרכבה[קלג] (לכן יש ד בשמו, בצירוף לאותיות שם הוי' ב"ה).
כעת נתחיל לעשות חשבונות: קודם כל נחבר את כל השמות יחד. זהו הרמז הכי מופלא כאן בשיחה. רבינו הקדוש עולה 683, רבי יהודה הנשיא 608 (משיח צדקנו) ו-רבי 212 – הכל יחד[קלד] עולה 1503, בגימטריא "תתן אמת ליעקב"[קלה]! זהו הביטוי הכי חשוב בתנ"ך ביחס ליעקב אבינו, וכל השיחה כאן היא להשוות בין רבי ליעקב. לא יכול להיות רמז יותר יפה. המספר הזה עולה גם ט"פ ינוקא – יש כאן קשר יפהפה בין רבי והינוקא, שרבי לוי'ק כותב שהוא התפארת כאן בסיפור (ה"נער ישראל").
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.