"הצילני נא" – גאולה בתפלה

ש"ק ויצא, ט' כסלו תשפ"ב – כפ"ח

משיעור לתלמידי ישיבת תום ודעת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבת ויצא שבתו תלמידי ישיבת תום ודעת, ישיבת הרב בירושלים, בכפר חב"ד. במסגרת הלימוד, כעלות המנחה, היתה התבוננות קצרה-יחסית אך עמוקה מאד בגאולה הטמונה בתפלת יעקב אבינו בתחלת פרשת "וישלח". פרק א עוסק בחמש הגאולות הרמוזות באותיות מנצפ"ך ומסביר את השינוי בגווני הגאולות הללו בעבודתנו. הדגש העיקרי בפרק הוא על גאולת "הצילני נא" – גאולת יעקב בתוך תפלתו (מעשו הגשמי ומהיצר הרע המופיע באופנים שונים). פרק ב עוסק בניב המיוחד "היטב איטיב" ומבאר כיצד תפלת יעקב באה להמשיך את הטוב ממקורו העליון, כדי שיתגלה כטוב גלוי נצחי בעולמנו שלנו. השיעור כולל תורות של בעל הקדושת לוי, של הרבי ר' בונם מפשיסחא ושל ספרי סלונים – כנהוג בתקופה האחרונה.

א. חמש גאולות

תפלת יעקב

קראנו במנחה את תחלת פרשת וישלח. בתחלת הפרשה יעקב אבינו ירא מעשו ומתפלל לה'[ב]. הוא פותח בפניה של שבח והודיה לה' (שיש ממנה הרבה לימוד בחסידות[ג]) – "ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק הוי' האֹמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". אחרי ההקדמה הוא מבקש-מתפלל לה' "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אֹתו פן יבוא והכני אם על בנים", כשהוא 'טוען' מכח ההבטחה שקבל – "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב". על התפלה הזו של יעקב יש ניגון חב"ד חשוב שכדאי לשיר אותו כל השבוע [שרו את הניגון].

בספרי החסידות יש הרבה הסברים על התפלה של יעקב. ב'טענה' של יעקב, בפסוק השני, יש צמד מילים מיוחדות, "היטב איטיב", עם כמה הסברים וגם עם הרבה רמזים – אליהן נחזור בהמשך. קודם נתמקד בפסוק הראשון, תורף התפלה, שפותח "הצילני נא":

"הצילני נא מיד אחי מיד עשו"

בספרי סלונים מוסבר[ד] שבאופן גשמי יעקב בטוח שינצל מעשו, שהרי ה' הבטיח לו על כך, ועיקר תפלתו היא להנצל מעשו הרוחני – היצר הרע. התגברות עשו למטה, שמעמידה את יעקב בנסיון גשמי, מלמדת שגם שרשו הרוחני מתגבר וזהו זמן של נסיון רוחני – ועל כך הוא מתפלל. הדגש על הצד הרוחני של המלחמה מתבטא גם בכך שיעקב דואג קודם כל לשמירה על המחשבה, ה"אם" (בינה), שממנה נולדים ה"בנים", המדות (חג"ת) והמעשים (נה"י) של האדם[ה] – "כי ירא אנכי אֹתו פן יבוא והכני אם על בנים".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומר[ו] שבנוסח "מיד אחי מיד עשו" מתחנן יעקב להנצל מתחבולות היצר שלפעמים מציג את עצמו כ"אחי" – שמסית לעבירה באופן צבוע, כשהוא מציג אותה כמצוה. הרבי הריי"צ קורא ליצר הרע כזה, שבא בלבוש של צדקנות והצטדקות, "אויב בלבוש אוהב", אומר שסכנתו מרובה מהיצר הרע הגלוי[ז].

גם שבוע שעבר ראינו[ח] שבסלונים מביאים משהו שנראה שהיסוד שלו הוא בקדושת לוי, עם הוספות או 'שיפוץ' והטעמה מיוחדת, וגם השבוע יש משהו דומה. מענין אם מישהו שם לב לתופעה כזו. בכל אופן, לסבא קדישא מסלונים יש כאן הוספה חשובה. הוא מסביר[ט] שהיצר הרע מתנהג לפעמים כ"אחי" ולפעמים כ"עשו"[י]. יש ביטוי שאדם נמצא בשינויים קיצוניים, 'א מאל א מלאך, א מאל א גלח' (פעם מלאך, פעם גלח-כומר). כאן אפשר להגיד על איך שהיצר הרע מציג את עצמו שהוא א מאל "אחי", א מאל "עשו" (פעם "אחי", פעם "עשו"). היצר הרע מסוכן לא רק בצורת "אחי", כשהוא "מראה לו כי אדרבה, זו מצוה", אלא גם כשהוא בא בצורת עשו, "שמראה לו בבירור שזו עבירה, ובכל זאת מתגבר עליו ומכשילו עד שאין לו מנוס ממנו". לפעמים בא היצר הרע באופן ישיר, אומר ש'זו עבירה, אבל אתה חייב לעשות אותה!', וגם מצליח בכך, ה"י. במקרה הזה היצר אונס את האדם לעבור עבירה.

אותיות מנצפך – חמש גאולות

לביטוי "הצילני נא" של יעקב יש עוד חשיבות מיוחדת, לפי מדרשי חז"ל. בכמה מקומות[יא] חוזרת, בשינויים מסוימים, דרשה של חז"ל על האותיות שנכפלו באלף-בית – אותיות מנצפך, שמופיעות גם כאותיות פשוטות וגם כאותיות סופיות. דורשים שחמש האותיות הללו רומזות לחמש גאולות בתולדות עם ישראל – שלש גאולות של שלשת האבות, ואחר כך הגאולה הראשונה והגאולה האחרונה של עם ישראל, יציאת מצרים והגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (במקומות אחרים חז"ל לא משתמשים במלה גאולה, אך מציגים כל כפל כקיום והתעצמות בשני עולמות). כל אחת מהגאולות מופיעה בביטוי בו נכפלת אחת האותיות הללו, לפי הסדר שלהן – כ, מ, נ, פ, צ.

לחלק מהגאולות מובאים פסוקים שונים במקומות השונים. זו דרשה שאנחנו אוהבים ללמוד[יב] ונביא כאן איך שאנחנו רגילים להזכיר תמיד[יג]: הגאולה של אברהם אבינו היא בכפל האות כ – "לך לך"[יד]. הגאולה של יצחק אבינו היא בכפל האות מ – "מצאנו מים"[טו] (יש כאן גם את ה-ם הסופית של "מים", אבל הדגש הוא על הכפל של שתי המילים). הגאולה של יעקב אבינו היא בכפל האות נ – "הצילני נא"[טז]. גאולת מצרים, על ידי משה רבינו, היא בכפל האות פ – "פקד פקדתי"[יז] (מה שמתחיל כבר מיוסף הצדיק, ההמשך הישיר אחרי שלשת האבות, שמסר את סימן הגאולה[יח] "פקד יפקד"[יט]). הגאולה האחרונה, על ידי משיח צדקנו, היא בכפל האות צ – "צמח צדיק"[כ], "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[כא] (ועל גאולה מיוחדת זו נאמר "צבי לצדיק"[כב], כידוע ש-מלך המשיח עולה צדיק גמור).

אותיות מנצפך הן כנגד חמש גבורות[כג]. כל גאולה היא שחרור מכבילה – אדם כבול, יושב בבית סהר, וגאולה פירושה שחרור – ובשביל שחרור ממאסר, פריצה של הגבלה, צריכים גבורה. הגבורה של כל אחד מהאבות, ואחר כך של משה ומשיח, היא הגאולה שלו. אכן, לכל אחת מחמש הגאולות יש את הגוון המיוחד שלה:

"לך לך": שחרור מהסביבה החיצונית

הגאולה של אברהם אבינו היא פשוט יציאה מהסביבה בה הוא נמצא. עצם היציאה ממקום מסוים לשם מטרה היא שחרור – אדם שנגאל הוא חפשי, משוחרר. ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" אברהם משתחרר מהתרבות של אבא שלו וכל הסביבה בה גדל. ה' אומר לו – 'התחלת, שברת את הפסלים[כד], צא מזה לגמרי!'. בפרשה שקראנו היום רחל אמנו גנבה את התרפים, הפסלים של אבא שלה, בשביל להפריש אותו מעבודה זרה[כה] – היא מרחמת עליו. מענין שאברהם אבינו לא מרחם על אביו – הוא שובר את הפסלים, וגם עוזב אותו לעת זקנה[כו]. הוא חייב להשתחרר משם – "לך לך". זו הגאולה של אברהם אבינו.

אברהם הוא היהודי הראשון וכל אחד צריך להתחיל כמוהו – אדם נמצא באיזה 'בית תרח' עם פסלים, הוא צריך גם לשבור אותם וגם לצאת משם. גם מי שגדל בבית יהודי טוב צריך לצאת למצוא את עצמו האמתי, להשתחרר מכל המוסכמות של המשפחה והחברה (שכל עוד אין לו חיבור פנימי אליהן הן עבורו 'פסלים' חיצוניים, עבודה שזרה לו), ולצאת לדרך למצוא את הדרך שלו בעבודת ה', מתוך חיבור פנימי[כז].

"מצאנו מים": שחרור הפנימיות

השחרור של יצחק הוא גילוי של משהו שהיה עצור והוא מתגלה. יצחק חופר בארות[כח] – קודם המים היו עצורים בעובי האדמה וזעקו לשחרור, וכשהם משתחררים, פורצים החוצה, זו גאולה. פריצה כזו גם מעוררת דינים, לכן בהתחלה יש מריבה, "עשק" ו"שטנה"[כט]. רק בסוף, כשיצחק מעתיק מקום, הולך למקום אחר, שאין בו פלשתים – הוא יכול לפרוץ בלי לעורר דינים, להגיע ל"רחֹבות"[ל]. בהתחלה, כשהוא גר לגמרי בין הפלשתים, הם סותמים את הבארות של אביו והוא כלל לא עוסק בחפירה שלהם. אחר כך הפלשתים שולחים אותו, אומרים לו "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד"[לא] (פסוק עם הרבה אותיות מ, שמובא ברוב המקומות כגאולה של יצחק) – אז הוא מתחיל לחפור את הבארות, אבל עדיין רב עם רועי גרר, עד שהוא מתרחק לגמרי, "ויעתק משם". בסוף הפלשתים אפילו באים ועושים אתו הסכם שלום, ואז הוא מוצא עוד מים – "מצאנו מים", מוצא "באר מים חיים"[לב].

כל המים האלה הם סוג של שחרור בנפש, כמו שאדם יחפור בתוך עצמו עד שפתאום יפרצו המים הפנימיים. זו הגאולה של יצחק. יצחק, היות שענינו צמצום ודין, הוא טיפוס מופנם. אברהם הוא מוחצן מיסודו, ולכן הגאולה שלו היא השחרור המלא מהסביבה החיצונית, ויצחק הוא מופנם מיסודו, ולכן הגאולה שלו שהפנימיות תפרוץ החוצה.

בעצם, בכל גאולה יש ממד כזה. הגלות היא מצב של מאסר, שכוחות לא יכולים לבוא לידי ביטוי, שהאלקות היא בהעלם – כל מצב שלילי, בגשמיות או ברוחניות הוא ענין של העלם אלקות – והגאולה היא פריצה-גילוי, שהאלקות כן תבוא לידי ביטוי.

"הצילני נא": גאולה בתפלה

הכי מענינת כאן היא הגאולה בפרשה שלנו – הגאולה של יעקב אבינו, ממנו התחלנו את כל הענין. איזו גאולה יש ב"הצילני נא"? לכאורה זו התפלה של יעקב מתוך המצוקה, עוד לפני הגאולה. איזה שחרור יש כאן?

ב"הצילני נא" יעקב מתפלל מעומק הלב, ובעצם משחרר את הקול שלו – "הקֹל קול יעקב"[לג]. כמו שלמדנו[לד], ליעקב יש קול מעורר רחמים (שהם המדה הפנימית שלו, פנימיות התפארת) – כמו קול הצאן שהוא רועה. כתוב[לה] שב"הקֹל קול יעקב" הקול הראשון, "קֹל" חסר, הוא קול תפלה והקול השני, "קול" מלא, הוא קול תורה. הסדר אצל בחור ישיבה מתחיל דווקא מתפלה ואחר כך מגיע לתורה. אצל רבי נחמן מברסלב עושים מהתורות תפלות[לו] – כל מה שלומדים בתורה 'מתרגמים' לתפלה וכיסופים. בחב"ד הפוך, כמו הסדר כאן בפסוק – עושים מהתפלות תורות, נותנים אותיות והסברים עמוקים לכל הגעגועים של הלב. בכל אופן, כל הקול מעורר רחמים – גם התפלה וגם התורה. יש רחמים מלמטה, בתפלה, ורחמים מלמעלה, בתורה. יעקב הוא רועה צאן, אבל את הקול מעורר הרחמים שלו פוגשים עוד לפני כן, כשהוא פוגש את רחל שבאה עם הצאן – "וישק יעקב לרחל וישא את קֹלו ויבך"[לז]. המציאות בה רחל רועה צאן היא גלות השכינה, וברגע שהיא מתחתנת היא מפסיקה לרעות צאן – אצלה הרחמים הם בעיקר התעוררות מלמטה. יעקב אבינו ממשיך להיות רועה צאן בשביל רחל, זהו העיסוק העיקרי שלו[לח], והוא בעיקר מעורר רחמים מלמעלה למטה – הוא מתחיל בהתעוררות מלמטה, מתוך קושי של גלות, ובכך גופא מעורר רחמים מלמעלה, כח של גאולה.

עיקר הווארט כאן הוא שכאשר אדם מתפלל הוא משתחרר מהפחד או המצוקה שגרמו לו להתפלל – התפלה עצמה היא השחרור מהמצוקה. אות הגאולה של יעקב היא נ – נ שייכת גם לשער הנון, אבל יש בה גם משמעות של נפעל, דבר שקורה בדרך ממילא, בלשון החסידות. הסימן בחז"ל לתפלה טובה, שנענית, הוא "תפלתו שגורה בפיו"[לט] – תפלה שיוצאת כבדרך ממילא. אצל כל אדם התפלה השגורה בפיו היא השתפכות הנפש, והסימן שהתפלה טובה ומקובלת הוא שהאדם משתחרר בתפלה. אדם התפלל על משהו מתוך פחד, מתוך לחץ, ובתפלה הוא משתחרר – כבר לא פוחד מהדבר שגרם לו להתפלל, כבר לא בלחץ. אדרבא, מתוך התפלה הטובה המתפלל מקבל בטחון (לומדים כבר הרבה זמן על "אמונה ובטחון"[מ]) – אחרי התפלה יעקב משתחרר מהפחד ומוכן לעמוד מול עשו. שוב, הסימן של תפלה טובה שאחרי התפלה אתה כבר בטוח שיהיה בסדר. זהו הסימן שה' עוזר – וזו הגאולה של יעקב. יעקב הוא מסכן, סך הכל – כל החיים שלו הם צרות[מא]. הגאולה האמתית שלו היא דווקא בתוך "הצילני נא", עיקר החידוש של גאולה.

נוסיף עוד נקודה לגבי הפחד: הגאולה כאן היא של נ[מב]. ה-נ היא אות של יראה[מג]. בתחלת התפלה שלשת האבות מקבילים ל"הגדול, הגבור והנורא" – ה-נ של יעקב שייכת ל"נורא" שלו, הגילוי של "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[מד] (סוד יחוד יראה-נורא[מה]). לכן גם בגאולה שלו, "הצילני נא", הוא במצב של אימה ופחד ("פן יבא והכני אם על בנים") רומז גם ל"נשאתי אמיך אפונה"[מו], פסוק שלמדנו לאחרונה[מז]). יעקב שייך לעולם התיקון והוא פוחד מעשו, שהוא עולם התהו – כל צדיק מפחד מהתהו, כמו שמשה רבינו פחד מפרעה[מח]. קצת פלא, הרי למדנו – כמו שמופיע בנפלאות של השבוע – שמי שרוצה להביא את הגאולה צריך להיות עם בטחון, הוא לא פוחד מאכזבות, נפילות או משגעון (כמו הבעל שם טוב, שאביו צווה אותו לא לפחד משום דבר[מט]). כנראה שדווקא על ידי הפחד, הנובע-משתלשל מהקשר העמוק והעצמי ל"פחד יצחק"[נ] אביו (אותו יצחק שיצא ממנו עשו, אותו יצחק שאהב דווקא את עשו), מתגלה ההתגברות של יעקב על עשו.

"פקד פקדתי": גאולה מלמעלה

הפסוק של גאולת מצרים, "פקד פקדתי", כבר לא צריך הסברים כמו הפסוקים הקודמים – הוא, על פי פשט, ביטוי של גאולה. החידוש ב"פקד פקדתי", ביחס לגאולות הקודמות בכלל וביחס ל"הצילני נא" בפרט, הוא שה' שומע גם בלי שעם ישראל מתפלל. הגאולה של יעקב אבינו היא בתפלה שלו עצמה, וגם בגאולות של אברהם ושל יצחק נדרשת עבודה שלהם – אברהם צריך לצאת ממקומו ויצחק צריך לחפור בעצמו עד שהוא מוציא את הפנימיות שלו. למרות שכתוב שהיתה אתערותא דלתתא מסוימת, בסופו של דבר גאולת מצרים היא גאולת ניסן שבאה באתערותא דלעילא[נא]. ה' גואל את עם ישראל בגלל עומק הצרה שלנו ובגלל השבועה שנשבע לאבות שיגיע הקץ ואנו נגאל. גאולת מצרים היא השרש של כל הגאולות של עם ישראל[נב] – כל אחד צריך להאמין שבסופו של דבר, בכל מקרה, תבוא הגאולה.

"צמח צדיק": יחוד המשפיע והמקבל

ה-צדיק הכפולה, "צמח צדיק", רומזת ל"ועמך כֻלם צדיקים"[נג]. "מיעוט רבים שנים" – כל יהודי צריך שני צדיקים, צדיק עליון (סוד יוסף) וצדיק תחתון (סוד בנימין)[נד], כל יהודי צריך להיות גם משפיע וגם מקבל. הסוד של "צדיק עליון" הוא התקשרות המשפיע למקבל והסוד של "צדיק תחתון" הוא התקשרות המקבל למשפיע. שני הכוחות האלה צריכים להיות אצל כל אחד, וכאשר שניהם מתגלים זו הגאולה של משיח.

בשלש הגאולות הראשונות הורגש בעיקר הכח של התחתון – אברהם שצריך לצאת ממקומו (במצות ה'), יצחק שצריך לחפור בתוך עצמו ויעקב שמתפלל אל ה'. אלה שלש גאולות של "אין קורין אבות אלא לשלשה"[נה], גאולות שמתבטאות בתוך אדם אחד – האבות הן נשמות כלליות, אבל הן מתגלות בתוך כל יהודי שנדרש לעבודה הזו[נו], "שכל אחד ואחד חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"[נז]. בגאולה הכללית הראשונה, גאולת מצרים, התבטא בעיקר הכח מלמעלה, כנ"ל (גם הנשמה שפועלת את הגאולה היא משה רבינו, הרבי שנשלח מלמעלה, והכל מתחיל מה"פקד יפקד" של יוסף הצדיק – ה"צדיק עליון"). החידוש של הגאולה האחרונה, הגאולה של משיח, הוא חיבור שני הכוחות בשלמות.

ביטוי פשוט ליחוד שני הכוחות יחד הוא רבי וחסיד – הגאולה של משיח היא חיבור בין המשפיע והמקבל, בין הרבי והחסיד, שביחד מביאים את המשיח. כמו שהרבי אמר, השלוחים הם עיקר הכח להביא את הגאולה – הרבי מביא את המשיח דרך השלוחים שלו. החשיבות של יחוד מלא של הרבי עם חסידים, ופעולה בעולם דווקא כך (כשהשליח פועל מכח עצמו, מתוך התקשרות מלאה לרבי שלו), התחילה מראשית החסידות, כידוע[נח] שהבעל שם טוב הסכים לרדת לעולם רק אם יהיו לו "ששים גבורים" (וכמותו גם הרב המגיד וכו'). זו הדרך לגאולה האחרונה, הגאולה האמתית והשלמה.

עד כאן לגבי "הצילני נא", גאולת יעקב.

ב. "היטב איטיב"

הבטחות ה' ליעקב

כמו שכבר הזכרנו, התפלה של יעקב אבינו מסתמכת שוב ושוב על הבטחות ה' להיטיב לו – בעיקר ב'טענה' שלו, "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", ועוד קודם כשהוא פותח "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק הוי' האֹמר אלי שוב לארץ ולמולדתך ואיטיבה עמך" (ורמז: "ואיטיבה עמך" ו"היטב איטיב עמך" משלימים ל-19 ברבוע, בגימטריא נשיא – ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו"[נט], המתפלל כאן).

בעיקר בולטת כאן הכפילות "היטב איטיב". רש"י על הפסוק מביא את דברי חז"ל[ס] "'היטב' בזכותך, 'איטיב' בזכות אבותיך". המשכיל לדוד מסביר שרש"י רומז כאן לפסוק של "ואיטיבה עמך", בו פונה יעקב לה' כ"אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הוי' האֹמר אלי", ורש"י מסביר שהוא מתכוון להזכיר שתי הבטחות שהבטיח לו ה' – הבטחה בצאתו מהארץ, בה התגלה אליו ה' כ"אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק", והבטחה בשובו לארץ, בה התגלה אליו ה' בשם הוי'. ההבטחה הראשונה, בצאתו מהארץ, היא "בזכות אבותיך", וההבטחה השניה, בשובו לארץ, היא "בזכותך".

במושגי הקבלה, שתי הבטחות רומזות לספירות נצח והוד, הכליות, עליהן נאמר "בטֻחות חכמה"[סא] – ההבטחה ביציאה מהארץ היא כנגד הנצח, הכח היוצא לבר מגופא בבטחון, ובו בעיקר מודגש סוד "ברא כרעא דאבוה"[סב] ונזכרת זכות אבות. שם ההבטחה היא "ושמרתיך בכל אשר תלך"[סג] – הבטחת שמירה להליכה, שיעקב "ילך בטח"[סד] ויהיה ניכר בהליכתו כי "מהוי' מצעדי גבר כוננו"[סה], הליכה ברגל ימין, רגל הנצח (וכן שמירה רומזת ל"שומר הוי' את כל אהביו"[סו], הפסוק ב"אשרי" בו שם הוי' מנוקד בניקוד הנצח[סז]). ההבטחה בשיבה לארץ מחוץ לארץ היא כנגד ההוד, שיש בו כח של הפיכת-השבת רע לטוב, ושם ההבטחה היא בזכות יעקב לבדו (שנקרא כך על שם "וידו אחזת בעקב עשו"[סח], רגל שמתקיים בה "הודי נהפך עלי למשחית"[סט] והוא עמל להשיב למוטב את קלקולי עשו).

"היטב איטיב" – מההבטחה לקיום

בכל אופן, 'טענתו' של יעקב בתפלה מעומק לבו היא 'הבטחת – תקיים!'. זהו גם מקור בטחונו, שהופך את התפלה לשחרור וגאולה מהפחד וחיזוק בטחונו מול עשו. הוא יודע שעומדת לו הבטחת ה', ובעצם תפלתו היא שההבטחה הזו תרד ותגיע לקיום במציאות.

זו בעצם משמעות הביטוי "היטב איטיב" – "היטב" הוא צורת מקור של הפועל ו"איטיב" הוא פועל יוצא. כל צורה כזו מלמדת על תנועה של "רצוא ושוב"[ע] – "רצוא" ועליה אל המקור-השרש ו"שוב" לפועל היוצא, להמשכה במציאות.

כאן העליה למקור היא עליה ל"היטב", בגימטריא שם הוי' ב"ה – מקור כל הטוב. אחר כך באה ההמשכה של "איטיב" – המשכה אל הלב (התגלות הכבוד) דרך לב נתיבות חכמה. ביחד, "היטב איטיב", עולה חן – גילוי נושא חן במציאות (מי שיש לו חן זוכה לכבוד ואהבה), כנודע ש"חן" הוא מתנת המלכות (ורמז: "היטב איטיב" ברבוע פרטי עולה מלכות[עא]!), עלמא דאתגליא בו מתגלה הטוב כולו (כפי שמיד יורחב). כשמכפילים את המלים "היטב" ו"איטיב" זו בזו מקבלים ארץ ישראל – המתנה שה' הבטיח ליעקב אבינו, מקום קיום ההבטחות שהוא מזכיר כעת (לב פעמים הוי' היינו הפנימיות של לב שמות "אלהים" במעשה בראשית – גילוי הטוב הפנימי של ה' בעולם). יש עוד ריבוי רמזים מופלאים ביותר במילים האלה[עב], אבל זה מה שנוגע כאן לענין.

ציור הטוב הגלוי במציאות

ואכן, כמה וכמה מדרושי החסידות הנוגעים, בגוונים שונים, בהמשכה הזו של הטוב משרשו אל המציאות התחתונה:

רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומר[עג] שיתכן שהטוב ("היטב") יהיה נסתר[עד], טוב של עלמא דאתכסיא שבמציאות שלנו נראה כרע (כמו שאדמו"ר הזקן אומר בתניא בכמה מקומות[עה]), ובקשת יעקב היא ל"איטיב עמך" – "שיהיה הטוב באתגליא לכל שהוא טובה", טוב הנראה והנגלה, טוב של עלמא דאתגליא[עו]. זהו עיקר הבקשה של יעקב ועיקר הכח שלו בתפלה – שהיא השחרור שלו, החירות שלו, הגאולה שלו. כידוע[עז], נשות יעקב, לאה ורחל, הן בעצמן בסוד עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, כאשר עיקר אהבת יעקב הוא לרחל דווקא ("ויאהב יעקב את רחל"[עח], "ויאהב גם את רחל מלאה"[עט]) – הוא רוצה שהכל יהיה יפה וטוב בעלמא דאתגליא. בתורה נוספת[פ] מוסיף רבי לוי יצחק ש"היטב איטיב" היינו טובה נצחית – טובה שתכליתה היא טובה, ולכן היא נשארת כזו לנצח (בניגוד לטובה לאומות העולם, שהיא תשלום של "אל פניו להאבידו"[פא]). כלומר, כשהשפע הטוב נמשך מהמקור הוא טוב גלוי ונצחי.

הרבי ר' בונם מוסיף[פב] כי השפע שבא מן המקור הוא טוב היולי, שצריך לתת לו גוון ותואר "בבני חיי ומזוני ושאר טובות לישראל", ואומר, על יסוד מאמר חז"ל "צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק"[פג], שבעוד השפע עצמו בא לצדיק בזכות עצמו ("'היטב' בזכותך") הרי שהציור הטוב שלו הוא בזכות אבותיו ("'איטיב' בזכות אבותיך"). ליעקב שייך כאן המקור, שם הוי' ב"ה הפשוט מכל צורה ("היטב"), אך הציור הטוב הוא בזכות אבותיו אברהם ויצחק, שכנגד החסד והגבורה, שתי הידים המציירות את השפע ונותנות לו גוון ותואר של טובה אמתית, גלויה ונצחית.

נחתום בסיפור של רבי בונם שממחיש את הענין[פד]:

לרבי ר' בונם זי"ע פעם אחת נפטר לו נכד ר"ל בשבת, ולא היה ניכר בו שום שינוי משבת אחרת, רק תיכף אחר הבדלה התחיל לבכות מאד. ואמר, הגם דכל מאן דעביד רחמנא לטב עבד, בכל אופן, השי"ת ישמרני מה'טוב' מהסוג הזה. וזה מה שאמר יעקב אבינו ע"ה, ואתה אמרת היטב איטיב עמך, שתתן לי טוב מטוב, 'גיט'ס פון גיט'ס'. אמן.

הפירוש כאן חוזר לפירושו הראשון של בעל הקדושת לוי, ש"היטב איטיב" היינו טוב הנראה והנגלה. הביטוי של רבי בונם באידיש, "גיט'ס פון גיט'ס" עולה 300 ויחד עם המקור בלשון הקדש, "היטב איטיב", כבר עולה משיח. משיח הוא הגילוי של "היטב איטיב" – "גיטס פון גיט'ס"!

אחרי כל ההסברים האלה – כדאי לנגן שוב את הניגון, עם כל הכוונות שהסברנו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• זמן של נסיון גשמי הוא גם זמן של נסיון רוחני.
• היצר הרע בא לעתים כ"אחי" ולעתים כ"עשו" – ויש להזהר ממנו בשני האופנים.
• כל גאולה היא פריצה ויציאה ממיצר הדורשת גבורה.
• הגאולה הראשונה – גאולת אברהם – היא יציאה מהסביבה הכובלת.
• כל יהודי צריך לצאת מהעבודה הזרה והחיצונית לו ולמצוא את החיבור הפנימי שלו לעבודת ה'.
• הגאולה השניה – גאולת יצחק – היא היכולת לגלות את הפנימיות.
• כל גלות היא הסתר אלקות וכל גאולה היא גילוי הפנימיות הנסתרת.
• בברסלב עושים מהתורות תפלות ובחב"ד עושים מהתפלות תורות.
• בחור ישיבה צריך להתחיל מתפלה וממנה להגיע לתורה.
• הגאולה השלישית – גאולת יעקב – היא תחושת השחרור בתפלה.
• השתפכות הנפש בתפלה, בדרך ממילא, היא סימן להענות התפלה.
• אחרי תפלה טובה חש האדם רוגע ובטחון.
• פחד יעקב מעשו מביא לתפלה שנותנת לו כח להתגבר על עשו.
• הגאולה הרביעית – גאולת מצרים – באה באתערותא דלעילא (והיא שרש כל הגאולות).
• הגאולה החמישית – גאולת משיח – תלויה ביחוד המשפיע והמקבל בשלמות.
• שתי הבטחות ה' ליעקב – ביציאתו מהארץ ובשובו אליה – הן הבטחות הנצח וההוד.
• יעקב טוען לה': 'הבטחת – תקיים', כאשר ההבטחה היא מקור בטחונו בתפלה.
• ב"היטב איטיב" ממשיכים את הטוב ממקורו אל המציאות כטוב הנראה והנגלה, טוב נצחי – וזהו גילוי המשיח.