יהודה ואפרים היום – הצבור הדתי והצבור החילוני

ב. "הבן יקיר לי אפרים?!"

שאלת "הבן יקיר לי אפרים"

נשים לב לפסוק "הֲבֵן יקיר לי אפרים" – מה פירוש "הֲבֵן"? לא כתוב הַבֵן (בפתח תחת ה-ה), זו לא ה הידיעה. מהי ה-ה של "הבן יקיר לי אפרים"? זו ה עם חטף-פתח, ה השאלה, ה התמיהה (סוד ה עילאה שבשם, בינה-אמא "דקיימא לשאלה", בעוד ה תתאה שבשם היא ה הידיעה, כמבואר באריכות בספר סוד ה' ליראיו). כלומר, צריך לקרוא את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים?!". מכיון שזו ה השאלה ולא ה הידיעה אין דגש ב-ב. אם זו היתה ה הידיעה היה צריך להיות "הַבֵן", אבל היות שזו ה השאלה כתוב "הֲבֵן" – לשון תמיהה. אבל לא ראינו בשום מקום בחז"ל שמפרשים את הפסוק הזה בלשון תמיהה, תמיד מביאים אותו כאמירה. אבל על פי דקדוק זו כוונת הפסוק – "הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשֻעים?". מה פשר הדבר?

תמיהה המתקיימת – אהבה שלמעלה מטעם ודעת

יש כמה וכמה מפרשים על פי פשט, שמסבירים את התמיהה כאן כ'תמיהה המתקיימת' (זה הביטוי[8]). מצד אחד זו תמיהה – כי מי האפרים הזה? אחד שעד כאן היה מכור לעבודה זרה. כל הזמן הוא ילד רע שובב, ילד שיצא לתרבות רעה. לכן בסוף צריך להגלות את עשרת השבטים מארצם, ומי יודע מה יהיה עליהם, מתי כבר יחזרו אם בכלל יחזרו. לכן זו באמת תמיהה, האם יכול להיות אחד, בן כזה רע, שאף על פי כן הוא הכי יקר לי? יכול להיות כזה דבר?! "הבן יקיר לי אפרים?! אם ילד שעשֻעים?!", עם אחד כזה אני יכול להשתעשע?! בכל התנ"ך כאשר יש ה השאלה ואחר כך "אם", ה"אם" הוא המשך התמיהה – האם אחד כזה יכול להיות ילד שעשועים?!

שוב, אומרים שלפי חז"ל, לפי הקבלה, החסידות – כל המקורות – אין אף אחד שלרגע חושב שיש פה שאלה שנשארת שאלה. פשוט שהגם שנאמר בלשון שאלה, "הבן יקיר לי אפרים?", זה ככה, זה נכון – הוא באמת הבן הכי יקיר לי ובאמת הוא הילד הכי שעשועים שלי. שוב, איך קוראים לזה? 'שאלה המתקיימת'. מה זה מוסיף בהבנה שלי? אם הייתי אומר "הַבן יקיר לי אפרים" – בסדר, כמו שיוסף היה הבן הכי יקר אצל יעקב אבינו, בן זקונים, אותו אהב מכל בניו. אבל ברגע שאומרים "הבן יקיר לי?" לית כל מוחא סביל דא – מה שהכי יקר לי, מה שהוא ילד שעשועים, נוגד את השכל לגמרי, גם השכל של הקדושה. השכל אומר שלא, שאי אפשר שאחד כזה יהיה בן יקיר ואי אפשר שאחד כזה יהיה ילד שעשועים, ואף על פי כן זה ככה. יש פסוק במקום אחר בנביא – "גם בעיני יפלא". יש דברים שכביכול גם אצל ה' פלא איך זה יכול להיות. זו דוגמה – "הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשֻעים?", פלא שאף על פי כן, עם כל העבר של אפרים, הוא עדיין הילד הכי יקר שלי, ילד השעשועים שלי.

רושם השעשוע נשאר גם כשהילד גדל ונעשה איש

יש רמז בפסוק ש"אם ילד שעשֻעים" ר"ת איש. איש הוא ההיפך מילד, ילד הוא לא איש. כשאומרים אדם – שם המעלה של מין המדבר – הוא יכול להיות קטן, ברגע שתנוק נולד הוא כבר אדם, ויכול להיות גם גדול, בכל שלב של התבגרות. לעומת זאת איש הוא רק גדול, מבר-מצוה ואילך, וילד הוא פחות מזה. אז מה אומר הרמז ש"אם ילד שעשֻעים" ר"ת איש? מסבירים שכמו שאמרנו שמהות השעשוע של הילד בעצם מזכירה את השעשוע והאהבה בתענוגים של ההורים, כך מי שהוא ילד שעשועים, גם כשהוא מתבגר ונעשה איש נשאר רושם השעשוע. לא רק שנשאר רושם, אלא שהפשט הוא "ילד שעשֻעים" (גם בהיותו גדול) וה"איש" מופיע רק ברמז (שממנו יודעים שמדובר ב"ילד שעשֻעים" גדול).

פירושי הפשטנים לחלקי הפסוק – מתמיהה שלילית לאמירה חיובית

לא כל הפשטנים קוראים כמו חז"ל, שזו תמיהה המתקיימת. למשל, המלבי"ם קורא את כל הפסוק הזה כתמיהה שלא מתקיימת – הכל כפשוטו, הוא לא בן יקיר, לא ילד שעשועים, לא מגיע לו שאזכור אותו ולא מגיע לו שארחם עליו. שומו שמים, פירוש הכי מתנגדי שיכול להיות. כל כך למה? כי מתחיל ב-ה השאלה – "הבן יקיר לי אפרים?", אחד כזה יכול להיות יקר?! כשקוראים את כל המפרשים על דרך הפשט, רואים שאחרי כל פסיק בפסוק הזה יש פירוש שאומר שעד כאן היתה שאלה ועכשיו בא ה"אף על פי כן" – הפוך. כלומר, שיש פירוש שהגם שבדרך כלל ה"אם" אחרי ה השאלה ממשיך את השאלה, אבל כאן לא ככה – "הבן יקיר לי אפרים" עדיין בגדר שאלה, אבל ברגע שאני אומר "אם ילד שעשֻעים" אני אומר שאף על פי שלא מגיע להיות בן יקיר, הוא כן ילד שעשועים (כך משמע מת"י). יש מי שאומר שנקרא כמו שאמרנו על פי פשט, ש"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים" כולו שאלה-שלילה, ואף על פי כן – "מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד", מתהפך כבר לחיוב. יש מי שאומר שגם "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" – עד האתנחתא של הפסוק – הוא חלק מהשאלה, מהתמיהה-הלא-מתקיימת. אבל ברגע שהפסוק ממשיך מהחלק השני, אחרי האתנחתא, "על כן [כמו אף על פי כן, כאן] המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'", כבר קיים[9]. אמרנו שהמלבי"ם כולל אפילו את זה בתוך התמיהה.

מבנה הפירושים בסוד העולמות

אם כבר, נאמר איזו התבוננות בינים – אם יש כאן שלבים בפסוק, שלפי פירושים שונים בכל שלב יכולה להיות התהפכות – "אתהפכא" משאלה לתשובה, מתמיהה לקיום – ראוי להתבונן מהם חלקי הפסוק הזה.

פירוש האצילות: כל הפסוק ׳תמיהה המתקיימת׳

נאמר בקיצור, בלי הרבה הסבר, שאם אני אומר שכל הפסוק הוא תמיהה המתקיימת – אלה מוחין של אצילות. גם שיש שאלה, ולא מובן בשכל בכלל – ככה זה. מה אפשר לעשות – ככה זה, למרות שלא מובן, כן "הבן יקיר לי אפרים".

פירוש הבריאה: התהפכות במשפט השני

אם אין לי את המוחין דאצילות, ואני קורא עדיין כשאלה – האבא מתייחס כעת לבן שסטה מן הדרך, ובאמת יש לו בראש שאלה האם אני יכול לאהוב את הבן הזה?! אבל באיזה שלב השאלה מתהפכת אצלו. אם מתהפך תיכף, "הבן יקיר לי אפרים?", אבל "אם ילד שעשֻעים", הוא ילד שעשועים שלי, אני מאד אוהב אותו – זה מוחין דבריאה.

פירוש היצירה: התהפכות באמצע

אם גם "אם ילד שעשעים" חלק מהתמיהה, ורק "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" כבר מתהפך – אלא מוחין דיצירה, שם הזכירה, "תפארת גופא", "עוד" הוא הגוף (כעת אומרים אותיות פורחות של קבלה).

פירוש העשיה: התהפכות בסוף

אם גם זה תמיהה, ורק בסוף "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'" אלה מוחין דעשיה של קדושה.

אם מפרשים כמו המלבי"ם, שגם הסוף נשאר שאלה והאבא לא מסוגל להתהפך... לומדים מכל זה שהאבא בסופו של דבר חייב להתהפך, כמה שיש לו עצבים על הבן שלו (שהלך אחר עצבים) – הוא חייב להתהפך בסוף. הקב"ה מיד מתהפך, לפי חז"ל אין שניה אחת שהוא ממש רוגז. אם מתהפך רק בסוף, "על כן המו מעי לו וגו'", אלא מוחין דעשיה דקדושה. אם אפילו שם לא – הוא לא במוחין דעשיה של הקדושה אלא במקום אחר.