"שריפת בגידת הבגדים"
התוועדות לג בעומר
ב"ה
"שריפת בגידת הבגדים"
אור ל-י"ח אייר תשמ"ה – צפת
התוועדות ל"ג בעמר
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. תלמידי רבי עקיבא
רבי שמעון ורבי מאיר – חיה יחידה
[ניגנו בר יוחאי, אמר רבי עקיבא].
לחיים לחיים!
...מהו ההבדל ביניהם? מתוך תלמידי רבי עקיבא הם הגדולים. לא שפוסקים את ההלכה כמותם, להיפך, אבל הם הגדולים. כתוב שהיא הנותנת. מבין תלמידי רבי עקיבא רבי שמעון הוא כנגד דרגת היחידה. כל החמשה הם כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה של רבי עקיבא, בגילוי של רבי עקיבא עצמו. אז לפי הסדר, רבי מאיר ורבי שמעון הם החיה-יחידה של רבי עקיבא. רבי מאיר "מאיר עיני חכמים בהלכה"[ב], בחינת חכמה, "החכמה תחיה בעליה"[ג], הוא בחינת החיה של רבי עקיבא. רבי שמעון, שמגלה רזין דרזין דאורייתא, "שמן משחת קדש"[ד],"שמן ששון מחבריך"[ה], שמן הוא עתיקא קדישא, הכתר. "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן"[ו] – הראש הוא ז תיקוני גלגלתא והזקן הוא יג תיקוני דיקנא של הכתר, של עתיקא קדישא. רבי שמעון הוא בחינת השמן, היחידה שבנפש רבי עקיבא.
לפי פירוש זה, רבי שמעון יותר גבוה מרבי מאיר. אמרנו שיש משהו מיוחד ברבי מאיר שלא היה ברבי שמעון, מה שאמרנו לפני כמה ימים בישיבה, אז ודאי שצריך את שניהם יחד. בשביל להביא את המשיח צריך את היחוד של רבי שמעון ורבי מאיר והמיחד אותם הוא רבי עקיבא עצמו, הרבי שלהם.
"מאיר"
זה לא סתם שאתה נקרא על שם רבי מאיר, כל מאיר שבעולם נקרא על שם רבי מאיר. עד כמה שידוע לי לא היה אף אחד בעולם שנקרא 'מאיר' לפני רבי מאיר בעל הנס, השם הזה לא מופיע קודם. אז כיון שיש כאן מאיר הוא ודאי נקרא על שם רבי מאיר, שנקרא ראשון מאיר. חז"ל אמרו "למה נקרא מאיר על שם שמאיר עיני חכמים בהלכה". מאיר היינו אור, אור הוא חכמה, ראשית הגילוי.
באמת צריך לומר ששורשו של רבי מאיר קצת יותר גבוה כיון שהשם מאיר הוא מלשון פועל יוצא, מפעיל – מפעיל אותו לצאת וכיון שהוא מפעיל אותו לצאת הוא כמו כח המשכיל. אפשר לומר ש"מאיר עיני חכמים" היינו חכמה סתימאה שבכתר. מה הפירוש "עיני חכמים"? העינים של החכמה. מי מאיר את העינים של החכמים? החכמה עצמה. כתוב שרבי מאיר הוא מאיר את העינים של החכמים, לא החכמה עצמה אלא חכמה סתימאה, שהיא מאירה את עיני החכמה הגלויה ומגלה בה אור.
יש הרבה דרושים בחסידות[ז], במיוחד של הרבי הרש"ב[ח], שמסביר ששורש חכמה סתימאה יותר גבוה מהגלגלתא, על פי מה שאמרנו שהיחידה שבנפש היא סוד הגלגלת. לכן כתוב ששמעון בגימטריא גלגלת. שמעון בשורש העליון שלו הוא גלגלתא, גלגלת.
"קול רעמך בגלגל"
כתוב פסוק בתהלים, דיברנו עליו אתמול קצת: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל"[ט] – "האירו" היינו מאיר. פסוק זה מרמז ליחוד של רבי שמעון ורבי מאיר. "קול רעמך" שווה בדיוק שמעון בגמטריא. "קול רעמך בגלגל" – בגלגלת, שגם כן שווה שמעון בגימטריא. אחר כך "האירו ברקים תבל" – ברקים היינו "הברק המבריק על השכל"[י], "האירו" לשון מאיר. אחרי שכתוב "קול רעמך", פלא, לכאורה הפוך מהטבע, קודם יש ברקים ואחר כך רעם, וכאן כתוב קודם רעם ואחר כך ברק. "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[יא] ויש סדר. כתוב שברק הוא חכמה ורעם הוא בינה. ההבדל בין ברק לרעם בפשטות הוא שאת הרעם שומעים. על פי פשט ברק הוא חכמה, רעם הוא בינה.
כל ספירת העמר היא בחינת רעם. כתוב שרעם אותיות עֹמר. אחד מסודות ספירת העמר הוא תיקון הרעמים. ברק הוא בעיקר מתן תורה, אע"פ שבמתן תורה היה גם ברק וגם רעם, אבל בסיום ספירת העמר, במתן תורה, העיקר הוא ברקים – "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[יב]. אם כן, גם בספירת העמר יש סדר כזה, קודם הרעם. חז"ל אומרים[יג] למה נבראו בכלל הרעמים בעולם? בשביל לתקן, "לפשוט עקמומית שבלב", את מדות הלב, תקון המדות, שהוא עיקר תיקון ספירת העמר – חסד שבחסד, גבורה שבחסד. מה מתקן את המדות? הרעמים. הרעמים באים "לפשוט עקמומית שבלב". כלומר, לזעזע את האדם ועל ידי הזעזוע כל מה שעקום מסתדר. כמו כל דבר עקום, נותנים לו זעזוע חדש ועל ידי הניעור והזעזוע הוא מתיישר. הרעמים באים רק "לפשוט עקמומית שבלב" וזה שייך לספירת העמר. אחר כך עיקר מתן תורה הוא ברק, גילוי אור.
על פי פשט, הפסוק הזה נאמר לגבי קריעת ים סוף, הגלגל שם הוא של רכב פרעה. אבל אנחנו דורשים אותו על ספירת העמר ועל מתן תורה. ספירת העמר היא בחינת "קול רעמך בגלגל" לכן היום העיקרי בספירת העמר הוא ל"ג בעמר, היום של רבי שמעון בר יוחאי. על פי פשט רבי שמעון מלשון שמיעה ורבי מאיר מלשון אור, ולכן הייתי אומר שרבי מאיר יותר מרבי שמעון, בגלל שמאיר הוא אור, ושמעון הוא שמיעה, זה חכמה וזה בינה. אבל בכל זאת שורש השמיעה הוא בגלגלתא – "קול רעמך בגלגל" – לכן קול רעמך בגמטריא שמעון ושורש הראיה, החכמה הוא רק בחכמה סתימאה. בתוך בכתר הוא מתהפך, זה נקרא "חותם המתהפך". בגילוי, חכמה לפני בינה, למעלה ממנה, אבל בכתר, הרעם-השמיעה הוא בגלגלתא. שורש האור, הכח שמאיר אור, הוא כח המשכיל בחכמה סתימאה.
"נעשה ונשמע" – גלגלתא ומוחא סתימאה
כמו שכתוב שבגילוי תורה יותר גבוהה ממצוות. על התורה כתוב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[יד] – צריך קודם ללמוד בשביל לעשות. אבל בשורש "נעשה ונשמע"[טו] – המעשה, המצוות, יותר גבוה מלימוד. כתוב בחסידות שה"נעשה" הוא מהשמיעה הנעלמת שבגלגלתא, וה"נשמע" הוא מהראיה שבחכמה סתימאה. "נעשה ונשמע" הם גם גלגלתא ומוחא סתימאה. "נעשה" הוא מצד הגלגלתא, כתר מלכות, 'קבלת עול מלכות שמים' וה"נשמע" הוא מה ששומעים, הגילוי. הגילוי מתחיל מחכמה סתימאה ועובר לבינה, שהיא שמיעה. בכל זאת יש הרבה מאמרים של הרבי הרש"ב שאומר שם שאף על פי שהגלגלתא יותר גבוהה מהחכמה סתימאה יש גם כן יותר גבוה ממנה, "גבוה מעל גבוה" למעלה מהם זהו השורש של חכמה סתימאה, כי היא בכל זאת פנימיות וגלגלתא היא מקיף. כמו בגוף, הגלגלת היא עצם והיא מקיפה את המוח והשכל. הפנימיות היא המח וגם בתוך הכתר גופא הפנימיות היא מוחא סתימאה, המקיף הוא הגלגלתא ויש מעלה בפנימיות עד אין סוף. מתוך העצמות של האין סוף יש מעלה בַפנימיות לגבי המקיף. כלומר, יש מעלה במוחא סתימאה לגבי הגלגלתא, ועוד יותר גבוה, בעתיק וברדל"א – מדרגות עוד יותר נעלמות.
"חמשה שמות" – חמשת תלמידי רבי עקיבא
אם כן, "אלו ואלו דברי אלקים חיים". יש מה שרבי שמעון יותר גבוה מרבי מאיר, ויש מה שרבי מאיר יותר מרבי שמעון. בכל זאת, שניהם יחד הם החיה-יחידה. רבי שמעון על פי פשט הוא היחידה, יותר גבוה מהחיה. מאיפה יודעים שיש לנפש חמש מדרגות? לא בקבלה, לא בספר הזהר, זה דוקא במדרש. במדרש רבה כתוב[טז]: "חמשה שמות נקראו לה". כל קבלת האריז"ל שבנויה על פי נר"נ ח"י היא לא מהזהר, אלא לקוחה ממדרש רבה. בזהר יש רק ארבע מדרגות –"נפש, רוח, נשמה, נשמתא לנשמתא" – נשמת הנשמה. אבל במדרש כתוב "חמשה שמות נקראו". כולם 'שמות', מכאן מדייקים בחסידות[יז] שהם לא העצם, העצם כאן הוא רבי עקיבא וחמשה שמות יש – "חמשה שמות נקראו לה", כנגד חמשת תלמידי רבי עקיבא.
שם ר"ת שמעון מאיר, הכל נכלל בשני אלה שמעון ומאיר. אם תסתכלו במדרש תראו שכתוב שם "נפש רוח נשמה יחידה חיה" – כך כתוב במקור. בכל הקבלה מביאים את זה בסדר אחר –"נפש רוח נשמה חיה יחידה" אין אף אחד בחסידות שראיתי – אפילו הרבי שאוהב לדייק במקורות – שמדייק את זה. זה הדיוק הכי פשוט, שאם פותחים את המדרש רואים שהסדר הוא הפוך. זה דיוק כל כך פשוט שפלא בעיני שלא ראיתי אף אחד, אפילו הרבי. אולי רק אני לא ראיתי את זה, אבל הרבי מאד-מאד אוהב לדייק בדברים כאלה.
מעלת החיה על היחידה, רבי מאיר על רבי שמעון
במקור כתוב יחידה לפני חיה, משמע שחיה יותר גבוה מהיחידה. [אולי זה סדר הפסוקים?] להיפך חיה כתובה מיד בתחילת התורה – "נפש חיה"[יח]. יחידה כתובה רק בתהלים[יט], הכי אחרון. מכאן מדייקים שאדם הראשון זכה לחיה ולא זכה ליחידה. חיה כתובה לגבי אדם הראשון, אך יחידה לא כתובה לגבי אדם הראשון. בכל זאת הסדר שכתוב במדרש הוא שיחידה לפני חיה. למה אני אומר את זה? כי משמע מכאן שיש משהו בחיה שיותר גבוה מיחידה.
לפי דרכנו עכשיו, יצא שיש בחינה שרבי מאיר יותר מרבי שמעון. זה אומר ששמעון הוא באמת היחידה שבנפש ורבי מאיר הוא החיה ויש שורש של החיה שהוא רבי מאיר. עוד הפעם: מהי החיה? חכמה – "החכמה תחיה בעליה". כלומר, רבי מאיר הוא בשורש החכמה, חכמה סתימאה שבכתר, אבל כיון שחיים הם פנימיות, לכן יש שורש לפנימיות בִפנימיות היחידה – נוגע עד העצם ממש. יש משהו בחיה שעולה לפנימיות היחידה, עד כדי נגיעה כביכול בעצם. זוהי מעלת רבי מאיר לגבי רבי שמעון, אבל צריך את שניהם ביחד.
"שמע" – שמעון מאיר עקיבא
לפני כן, כיון שדיברנו על זה לפני כמה ימים בישיבה, קודם אומר לי ר' מאיר שהוא חשב שכשאומרים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[כ] אפשר לכון ששמע ר"ת שמעון מאיר עקיבא. הרמז כל כך מוצא חן בעיני שיתכן שאני חשבתי עליו לפני כמה שנים... אני לא רוצה לומר בטוח, מסתמא. זהו רמז מצוין, מאוד מאוד יפה ה"שמע" הזה. עכשיו אני רוצה להסביר קצת את הענין.
קודם כל, מה יש ב"שמע"? אם נעשה רמז כזה ש"שמע" זה "שמעון מאיר עקיבא", אז ראשי התבות הם "שמע" – השורש של שמעון עצמו. כלומר, מצד אחד הכל נכלל בשמעון, הכל לשון "שמע", שמעון בעצמו, ומצד שני כנראה לא שמת לב שסופי התבות של שלשתם הם "נרא". כמה זה שווה? [251]. לגבי "שמעון מאיר עקיבא" מה זה? מאיר. ראשי התבות הם שמו של שמעון עצמו וסופי התבות של שלשתם הם מאיר.
"שמע" – איסוף הרפ"ח ניצוצות
מאין שרבי עקיבא בכל זאת הוא השורש של שניהם, שהוא העצם? זה מרומז בכך שה-ע של "שמע" היא ע רבתי. כתוב בכוונות האריז"ל[כא] שהכוונה של "שמע" היא ש'שם' בירורי רפ"ח ניצוצות על ידי שם ב"ן. כוונת 'שם' בכתבי האריז"ל היא ירידת שם 'בן' לברר את רפ"ח הניצוצין בעולמות התחתונים – בן-רפח שווה שם –שירד בכח שם 'מה' החדש שנשאר באצילות. שם מה החדש נשאר בעולם האצילות, אבל הוא נותן כח לשם בן לרדת – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"[כב] – לעולמות התחתונים ולברר שם את הניצוצות והבירורים. אחר כך הוא עולה לאצילות, עולה ומעלה את הבירורים עד המדות של ישראל סבא, שהם ה-ע רבתי, כך הוא בכוונות האריז"ל. המדות של תבונה, של ישראל סבא, שהן ע רבתי המקור לעלית הניצוצות של השם – כך היא הכונה – נקראות שמע. מה זה "שמע" על פי פשט? לשון איסוף, לאסוף יחד – "וישמע שאול את העם"[כג], קיבץ אותם. אז השמיעה כאן היא לקבץ את כל הניצוצות ולעלות אותם עד שרשם במדות ישראל סבא ותבונה. כך כתוב בכתבי האריז"ל.
כתוב[כד] שכל אות רבתי מרמזת על עצמות. כל אות גדולה מרמזת על אור אין סוף שלפני הצמצום. הדבר ברור גם לפי הכונה של האריז"ל וגם לפי הסוד היותר פשוט: שהשם עולה לשורשו באין סוף, השורש הוא ה-ע רבתי. אף על פי שהיא כתובה בסוף, היא השורש, ה-ע של עקיבא.
רמז "שמע"
עוד דבר: יש לנו רמז בחכמת המספרים, אם אנחנו רוצים לבדוק אם זיווג או יחוד של שמות הוא בשלמות, אחד מהסימנים המובהקים של שלמות הוא שסך-הכל יוצא ריבוע. מספר בריבוע הוא שלמות, התכללות שלמה. אז אם כן נבדוק לעניננו, כמה שווה שמעון (466) מאיר (251) עקיבא (183)? כמה זה יוצא ביחד? בדיוק 900 – 30 בריבוע. סימן מאד מאד מובהק שיש כאן שלמות.
שמיעה בקבלה נקראת אמא, "מגדל הפורח באויר"[כה], זה ה-ל בריבוע. אם מחברים שמע - אחד, כמו שכתוב בכוונות[כו] שצריך לחבר עד אשמח ועוד כוונות, יוצא בראשית (913) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[כז].
רק נגמור את הדרוש הזה, אנחנו אומרים ששמע זה שמעון מאיר עקיבא וצריך לחבר אותם עם אחד – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", אחרי שמע באה המלה "ישראל". מי זה ישראל לפי זה? שמע הם שמעון מאיר עקיבא, אם כן ישראל הוא כנראה ישראל בעל שם טוב [כתוב, מה זה כנראה?] כנראה? כנראה בטוח! אחרי שיש את היחוד של שמעון-מאיר-עקיבא, בא רבי ישראל בעל שם טוב וממשיך את היחוד באחדות ה' – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי ' אחד". זה היה להשלים מה ששמעתי ממך קודם. לחיים לחיים.
[ניגנו סטאוו יא פיטו, היום תאמצנו]
ב. ל"ג בעמר – יום לידת רבי שמעון
לב בעומר – תיקון הלב
נציין את היום, יום רגיל, ונקשר בין היום לנושא ההתוועדות. לפי הכלל של אדמו"ר הזקן ש"צריכים לחיות עם הזמן"[כח], ועוד יותר לפי יסוד החסידות בכלל של תורת הבעל שם טוב, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית. אם כן, הדבר הראשון שצריך לחשוב, יצא לנו השנה בהשגחה פרטית שעושים התוועדות של ל"ג בעמר, אף על פי שעוד לא הגענו לל"ג בעמר ועדיין אנחנו בעיצומו של לב בעמר, ועוד כמה דקות, זמן מועט, נכנס לל"ג בעמר. אם כן צריך להתבונן רגע מהו לב בעמר, מה זה ל"ג בעמר ויצא לנו שאנחנו מחברים את הלב עם הלג, גל. על ל"ג בעמר כתוב "עד הגל"[כט], שצריך להגיע עד הגל. ברגע שמגיעים עד הגל עוברים את המשבר. יש משבר בספירת העמר – מיתת תלמידי רבי עקיבא, כיון ש"לא נהגו כבוד זה לזה"[ל], חיסרון באהבת ישראל והיום האחרון של המשבר הוא יום לב.
אתם יודעים שבספר התניא קדישא פרק לב הוא הפרק של אהבת ישראל. בכח הלב עוברים את הגל שלילי, הגל של המשבר, ומגיעים "עד הגל" הטוב. לכן צריך להסביר קצת מהו לב, מהו גל ומה אנחנו עושים ברגעים האלה שעוברים מהלב לגל:
קודם כל, אם היו שואלים מהו היום הכי חשוב במנין הימים של ספירת העמר? יש מט ימים, "שבע שבתות תמימות"[לא]. הרמז הזה כתוב בפרקי אבות[לב] שרבן יוחנן בן זכאי שאל את התלמידים שלו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד אמר משהו אחר, בסוף בא רבי אלעזר בן ערך ואמר "לב טוב" אמר להם רבם "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". כלומר, מה שהוא אמר כולל את כל מה שאתם אמרתם, הוא אמר "לב טוב" ומובא הרמז ש"לב טוב" בגימטריא מט, ש-מט כולל את כל תיקון המדות, שבע פעמים שבע, "שבע שבתות תמימות תהינה", הכל תיקון הלב, תיקון המדות – כל ספירת העמר היא תיקון הלב.
לכאורה יום ה-לב היה צריך להיות היום המיוחד, כמו שהרבי אוהב לדרוש בספר התניא שהפרק הכי חשוב הוא פרק לב, הלב של ספר התניא. אז כמו שיש לב בספר התניא לדוגמא, לכאורה יום ה-לב צריך היה להיות היום הכי משמעותי בספירה. פתאום אנחנו מוצאים שלא ה-לב אלא ה-גל, שצריך לעבור את הלב כדי להגיע לגל, הגל הוא הכי חשוב, הוד שבהוד, רבי שמעון בר יוחאי. צריך להבין מה יש בגל יותר מהלב? הדבר היחיד שיכול להיות בגל יותר מהלב – לא לגמרי יותר מהלב רק – צריך להיות איזה דבר שהלב עצמו לא מוכן לגלות.
ל"ג בעמר – "לבא לפומא לא גליא"
כאשר אדם מתקן את הלב שלו, את המדות שלו, יש לו לב טוב, מט. הוא תיקן את כל המדות שלו, אבל יש עדיין נקודה אחת בתוך הלב, הנקודה הפנימית שבלב, "רעותא דלבא", שהיא נקודת המשיח שיש בכל אחד. נקודת המשיח של כל אחד היא הנקודה הפנימית שבלב. יכול להיות שהוא תיקן את כל הלב שלו, את כל המדות, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, ועדיין עצם המלכות – כמו שכתוב בכתבי האריז"ל[לג] שהמלכות של ספירת העמר היא לא עצם המלכות היא רק המלכות של ז"א. מה שאומרים מלכות, אפילו מלכות שבמלכות, הכוונה למלכות דז"א. "שבע שבתות תמימות תהיינה" היינו המדות של ז"א, לא עצם המלכות, שהיא בחינת המשיח, בנין המלכות, עדיין לא גלויה.
על כך יש מאמר חז"ל לגבי ביאת המשיח, שאם אדם מתקן את הלב הוא מגלה את הכל, אבל רק דבר אחד הוא לא מגלה – "לבא לפומא לא גליא"[לד] יש דבר אחד שהלב לא מגלה לפה. הוא מגלה ומוכן לגלות כל דבר, הגילוי הוא דרך הפה, אבל יש דבר אחד שהלב לא מגלה לפה והדבר הזה הוא ביאת המשיח, הגאולה. כך כתוב בחז"ל שעל הגאולה העתידה ומתי משיח יבוא כתוב "לבא לפומא לא גליא", הלב לא מגלה לפה.
מטרת ספר הזהר - "כד יתפרנסון מיניה"
אם כן, מה שמשתמע הוא דבר די פשוט. שוב, הגל של ל"ג בעמר יוצא מהלב. רבי שמעון בר יוחאי, בעל ההילולא של ל"ג בעמר, בספר הקדוש שלו ספר הזהר, עליו כתוב "בהאי חיבורא דילך... יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[לה] יצאו מהגלות ברחמים. ספר הזהר הוא ספר של גאולה, כמו כל פנימיות התורה הוא משיחי. כל פנימיות התורה היא להביא את המשיח. מי שלא צריך את המשיח יכול ללמוד נגלה כל הזמן, אמנם מי שרוצה להביא את המשיח ממילא מתעסק בעניני הנסתר של התורה, מפני שהנסתר שבתורה, מתחלה עד סוף – הכל משיחי.
כל זאת החל מספר הזהר של רשב"י, שם כתוב ברעיא מהימנא שמשה רבינו, שנתן לנו את התורה כולה, אומר לרשב"י שעם חיבור הספר שלך יצאו מהגלות ברחמים. ידוע מה שהאריז"ל פירש[לו] שזה רק "כד יתפרנסון מיניה"[לז], כאשר ידעו להתפרנס ממנו, להתפרנס מספר הזהר. זו לשון שכתובה בספר הזהר והאריז"ל אמר שלהתפרנס הכוונה שידעו את הפירוש הפנימי שלו, ופירושו הוא הפירוש הפנימי. להתפרנס נקרא מזון. אפשר ללמוד זהר ולא להתפרנס ממנו, כלומר, לא לקבל אותו בתור מזון בפנימיות. להתפרנס פרושו מזון פנימי, שהדבר מושג בטוב טעם ודעת, לא שאומרים את המלים בתור סגולה. אמירת הזהר בתור סגולה היא גם מטהרת ומזככת את הנשמה. כך מובא בשם הבעל שם טוב ובשם כל גדולי ישראל. לומר את אותיות הזהר זה כמו לומר תהלים ולפעמים פועל עוד יותר. יהודי פשוט שאומר תהלים מטהר את נשמתו, יהודי פשוט שאומר זהר בלי להבין מה שאומר בכלל גם מזכך את הנשמה שלו, אבל לא זה מה שיביא את המשיח.
אין הכי נמי, הוא מטהר את הנשמה, אבל זהו לא הדבר שיביא את המשיח "ברחמי". כתוב "יפקון ביה מן גלותא ברחמי" והכוונה שיצאו מהגלות ברחמים רק "כד יתפרנסון מיניה", כלומר שיבינו אותו בטוב טעם ודעתו האריז"ל אמר שהכוונה לקבלה שלו. וכך ידוע שהפירוש הכי חשוב על הזהר אליבא דכתבי האריז"ל הוא המקדש מלך ובהקדמה שלו לפירוש הוא כותב שהוא כותב פירוש על הזהר הקדוש לפי קבלת האריז"ל ובזה הוא מקיים את ה"כד יתפרנסון מיניה", הוא רוצה שיהיה אפשר להתפרנס מספר הזהר. הוא בטוח ש"יפקו ביה מן גלותא ברחמי", שיצאו מהגלות ברחמים כמו שכתוב בספר הזהר.
"יתפרנסון" – עשית בעל תשובה
בא הבעל שם טוב והחסידות וזה בשם אדמו"ר הזקן ובשם כל נשיאי חב"ד וביארו ש"יתפרנסון", להתפרנס ממש מספר הזהר, אלו דברי אלקים חיים של תורת הבעל שם טוב. זו הפרנסה מספר הזהר. מהי פרנסה? פרנסה היא כמו מה שאומרים: "יש לך פרנסה?", "אתה מרויח מזה משהו?". אם יש פרנסה זה שווה משהו אבל אם אין פרנסה אלו "דברים בטלים". גם עכשיו אפשר לשאול את מי שלומד זהר: "נו אתה לומד זהר, יש לך פרנסה מזה?", "אתה מרויח מזה משהו?", "אתה יכול לעשות ממי שלומד זהר בעל תשובה?". "אתה יכול לעשות מעצמך בעל תשובה קודם כל?", "אתה יכול לעשות מישהו אחר בעל תשובה?" – אם אתה יכול עם הזהר לקרב מישהו, לקרב לב ישראל לאבינו שבשמים – זוהי פרנסה יש ממנה רווח ואם אתה לא יכול אז אין לך פרנסה מזה.
מה יכול לעורר יהודי לחזור בתשובה? כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שכאשר יודעים איך להבהיר ליהודי ענין עמוק בפנימיות התורה, בחסידות, כמו "סובב כל עלמין", "ממלא כל עלמין" או להסביר לו את שורש הנשמה איך שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש ויודעים איך להחדיר את הדברים שישמע אותם, שמעון מלשון שמיעה. בחסידות שמיעה נקראת 'דרהער', "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[לח]. אדמו"ר האמצעי מבטיח בקונטרס ההתפעלות שדבר זה הוא שמעורר את היחידה שבנפש, כמו שכתוב בספר התניא[לט].
ל"ג בעמר – יום לידת רבי שמעון
אתם יודעים שקונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי הוא כנגד חלק א' של ספר התניא. כנגד כל מה שכתוב בתניא חלק א' הוא כותב משהו מקביל בקונטרס ההתפעלות. בספר התניא כתוב שמסירות נפש, שיהודי מתבונן בזה שהוא מוכן כל רגע למות על קידוש ה' הדבר מעורר אצלו את גילוי היחידה שבנפש ודבר זה יכול לעמוד איתן נגד כל מונע מעבודת ה', כמבואר במיוחד בפרק כ"ה בספר התניא.
לרבי עקיבא היו חמשה תלמידים וכולם נולדו ב-לג בעמר. עד לג בעמר מתו התלמידים הראשונים שאנחנו מדברים עליהם. היום ב-לב פסקו, וב-לג נולדו חמשת החדשים והעיקרי ביניהם הוא רבי שמעון. בדרך כלל אומרים ש-לג בעמר הוא היארצייט של רבי שמעון, יום ההילולא שלו, אבל באמת כתוב ש"כל מי שמלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"[מ]. יש שיחה מפורסמת של הרבי בה הוא אומר שהגדולים האמיתיים, יחידי הדורות כמו משה רבינו, רבי עקיבא והבעל שם טוב, הם לא רק "כאילו ילדו" אלא ילדו ממש. זו שיחה מפורסמת של הרבי, שאצל כל רב – אפילו רב גדול מאד – שיש לו תלמיד, התלמיד נחשב "כאלו ילדו", אבל אצל משה רבינו זה "ילדו" ממש, לא "כאילו ילדו" ב-כ הדמיון בלבד. כך גם היה אצל הבעל שם טוב ואצל רבי עקיבא .
אם כן, לג בעמר הוא גם יום הולדת של רבי שמעון, לא רק היארצייט שלו – אצל משה רבינו אנחנו יודעים שב-ז' אדר נולד ממש – ועל פי נגלה זו עיקר סיבת השמחה ב-לג בעמר. בספרי הנגלה לא יודעים שהוא היארצייט של רבי שמעון, רק בנסתר, באדרא כתוב[מא] שזה היארצייט של רבי שמעון. על פי נגלה ל"ג בעמר הוא רק בגלל תלמידי רבי עקיבא שפסקו מלמות והנחמה היא שבמקום התלמידים הראשונים רבי עקיבא סמך חמשה תלמידים חדשים שמלאו את מקומם לא סתם מלאו את מקומם אלא שתיקנו את הפגם שלהם בשלמות.
התלמידים הראשונים – עולם התהו, חמשת התלמידים – עולם התיקון
התלמידים הראשונים היו בבחינת עולם התהו "שלא נהגו כבוד זה לזה". כמו שכתוב בכתבי האריז"ל שבעולם התהו אין יחסי אהבה בין הספירות. כבוד הוא לשון אהבה – "על כל כבוד חופה"[מב]. כמו שהרבי הקודם מסביר במאמר "לכה דודי"[מג] שאומרים לפני החופה, שכבוד הוא אהבה. כבוד חתן הוא אהבת חתן לכלה וכבוד כלה הוא אהבת כלה לחתן. תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, ובכתבי האריז"ל כתוב שהכוונה שאין יחסי אהבה בין ספירות עולם התהו, רק יראה מהשגת גבול, זוהי לשונו של האריז"ל. בעולם התהו כל ספירה מפחדת שמא הספירה השניה עלולה להשיג את גבולה. כמו שני סוחרים שמתחרים וכל אחד פותח חנות. הרי בעולם התהו כל אחת אמרה "אנא אמלוך"[מד], כל אחת רצתה לתפוס את המלוכה לבד. היחס בין ספירה לספירה – כתוב בכתבי האריז"ל – הוא יחס של יראה, של פחד. כל אחד מפחד מהשני שמא ישיג את גבולו.
אומרים שזה יכול להיות אפילו אצל שליחים, כמו שליחים של הרבי. מביאים בחסידות[מה] כל הזמן את הדוגמא שאם שליח אחד מפחד שהשליח השני יעשה מה שהוא רוצה לעשות, כלומר, הוא חושב שיש איזה ענין שרק הוא יכול לעשות, ולמישהו אחר אסור לגעת בו ולהפריע לו – אותם שליחים הם הספירות בעולם התהו שנשבר, כמו תלמידי רבי עקיבא שמתו. מה שאין כן אם הכוונה היא שהעיקר שהדבר יֵעשה, 'אויפכטאן' זה הביטוי באידיש, שהענין יתגשם ויתקיים, לא העיקר על ידי מי יתקיים. אני באמת מוסר את עצמי על זה. לא שבגלל זה חלילה וחס אני מרפה ידים לענין, אני עובד קשה, אבל עם זה, לא תלוי בי, לא חייב להתגשם על ידי, הדבר יכול להתגשם גם על ידי מישהו אחר ולכן אני אוהב את כולם. זה נקרא שליחים בסוד ספירות עולם התיקון. כך מבואר ההבדל בין תיקון לתהו. התלמידים הראשונים של רבי עקיבא היו בבחינת תהו והתלמידים האלו, חמשת התלמידים שהם גופא הנר"נ ח"י של רבי עקיבא עצמו, הם בחינת תיקון.
אם כן, יום ל"ג בעמר הוא יום של לידה על פי נגלה. על פי נגלה עיקר השמחה של יום ל"ג בעמר הוא יום הלידה של רבי שמעון שנולד. על פי נסתר, שהולכים למירון, זו הילולא של רבי שמעון, ההסתלקות של רבי שמעון, ועל דרך הנגלה העיקר הוא יום ההולדת שלו. כלומר, נַעֲשה תלמיד של רבי עקיבא במקום התלמידים הראשונים שמתו.
עצמיות טעם הנגלה על טעם הנסתר
ידוע בחסידות וכתוב בדא"ח, שבטעם על פי נגלה יש לפעמים יותר עצמות מאשר בטעם על פי נסתר. יש בגמרא, בנגלה, יותר עצמות לפעמים מאשר מה שכתוב בספרי הנסתר. בנסתר יש יותר אור. יש 'אור העצם' ו'כח העצם'. אור הוא יותר בזהר, "זהר הרקיע", אבל עצם הוא 'כח עצם'. אלה הביטויים שהרבי אוהב. יש אור שהוא גם עצמות, יותר נסתר, ה"איתן שבנשמה". העצם ממש הוא יותר בנגלה. אז לפי זה, טעם הנגלה שהוא יום ההולדת של רבי שמעון באמת יותר עצמי מיום ההסתלקות שלו. איך אנחנו רואים שיום הולדתו של צדיק יותר גדול אפילו מיום הסתלקותו? ממשה רבינו עצמו. אמרנו קודם שהצדיק הכי חשוב שנולד ונסתלק באותו יום הוא משה רבינו.
חז"ל מספרים בפירוש בגמרא[מו] שהמן הפיל גורל "מיום ליום ומחדש לחדש"[מז] וכשהגורל שלו נפל בחדש אדר הוא שמח. למה? כיון שהוא החדש בו נסתלק משה רבינו מושיען של ישראל לכן הוא שמח. זה שהיום הזה הוא יארצייט של משה רבינו, הוא ידע שחסידים "פראבען יארצייט", הוא ידע שאצל עם ישראל יארצייט הוא גם כן משהו חשוב, אבל בשבילו יארצייט לא אומר שום לדבר. להיפך בשבילו זה סימן טוב, שהגואל נסתלק אצלם. חז"ל אומרים שלא ידע – ומה שלא ידע הוא בחינת רדל"א – שמשה רבינו גם נולד באותו יום. משמע מחז"ל, מהגמרא, שלידת משה רבינו באותו יום זהו ענין הרבה יותר נסתר ונשגב מאשר הסתלקותו באותו יום. בכח זה שמשה רבינו גם נולד באותו יום – זה מה שהפר את עצת המן הרשע.
הזדהות דווקא עם יום הלידה של צדיק
לעניננו, צריך גם לומר אותו דבר: לידת רבי שמעון בל"ג בעמר היא הרבה יותר עצמית וחשובה לנו מאשר מה שנסתלק בל"ג בעמר. זהו הטעם הנגלה לעומת טעם הקבלה בדרך כלל. מה זה אומר לי בעבודה? הרי צריך ללמוד מכל דבר משהו בעבודה. אם אני מדבר על הסתלקות של צדיק אני יכול להזדהות עם זה 'משהו', אבל בכל זאת כתוב בתורה "וחי בהם"[מח] – "ולא שימות בהם"[מט]. אני לא יכול יותר מדי להשתתף איתו, אם הוא מת אני לא רוצה למות, כתוב "וחי בהם", צריך לחיות. אבל אם אני אומר שהצדיק נולד באותו יום אני הרבה יותר יכול להזדהות איתו, בגלל שגם אני רוצה להולד. כמה שלא תסביר לי שיארצייט הוא דבר גדול, אנחנו לא רוצים למות, הקב"ה לא רוצה שנמות. עושים חגיגה שרבי שמעון הסתלק וכתוב על זה דרושים מאדמו"ר הזקן[נ] בחסידות[נא] בכל הספרים: מהי ההילולא דרשב"י? רשב"י הוא הראשון שאמר שיום ההסתלקות שלו היא הילולא. הילולא היא חתונה, למה? בגלל שכאשר הצדיק מסתלק מהעולם הוא מעלה מ"ן. כל העבודה שלו, כל החיים שלו הם מים נוקבין, ויש חתונה למעלה בעולם האצילות. רשב"י אמר שזו הילולא, הוא הראשון שאמר שיארצייט הוא הילולא. אפשר לשמוח בחתונה שלו, אבל אני לא מתחתן. זאת אומרת אני לא רוצה להתחתן כמו שהוא התחתן. אני יכול ללכת לחתונה שלו לרקוד, אבל אני לא רוצה את זה בעצמי.
אבל אם אני אומר שבו ביום הוא נולד היום בל"ג בעמר, זה הרבה יותר חשוב בשביל העבודה שלי. הרי מהו צדיק? כמו אבא – "מעשה אבות סימן לבנים"[נב]. אנחנו רוצים ממש ללכת בדרכי הצדיקים וכמו שיש מצוה בתורה להדמות אליו יתברך, כל שכן שצריך, וכך גם הרמב"ם כותב בהלכות דעות[נג], ללמוד ולהזדהות עם הצדיקים. מה שהם עושים גם אנחנו צריכים לעשות, במדה מסוימת. ברגע שאני אומר של"ג בעמר הוא יום הולדת הרבה יותר אומר לי משהו, בגלל שגם אני רוצה להולד. כמו שרבי שמעון נולד בל"ג בעמר, אני רוצה לגמרי להזדהות איתו ולהולד בל"ג בעמר.
חמשת התלמידים – חמשת שמות הנשמה של רבי עקיבא
עד כאן התחלנו להסביר שרבי שמעון הוא תלמיד, הוא עיקר התקון. כלומר, יש חמשה תלמידים שמתקנים את התקון של כ"ד אלף התלמידים הראשונים של רבי עקיבא שמתו. כתוב שהתקון הוא גילוי הנר"נ ח"י של רבי עקיבא עצמו. כך הסברנו קצת קודם. כלומר, חמשת התלמידים האלה הם בסוד מאמר חז"ל "חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חיה יחידה" – כל השמות הם שמות של רבי עקיבא בעצמו. תלמידים אלה הם התיקון ותיקון הוא לבוש, שם. שם הוא לבוש בקבלה ושמות אלה הם הלבושים. מהו לבוש? לבוש הוא הכח להתבטא, כח ההבעה, להתגלות לזולת.
כתוב ש"כולהו תנאי אליבא דרבי עקיבא"[נד]. חז"ל אומרים, על פי פשט בנגלה, שכל מה שאתה לומד במשנה, בספרא, בספרי, איפה שלא תלמד תורה שבעל פה – הכל אליבא דרבי עקיבא. כלומר, כל התורה שבעל פה היא מחמשת תלמידי רבי עקיבא וממילא "כולהו תנאי אליבא דרבי עקיבא". כלומר, כל מה שהם אומרים הם מבטאים את רבי עקיבא. זה כמו השם. עוד פעם, שם לגבי עצם הוא הביטוי שלו. ברור שחמשה שמות אלו שנקראו לה – "נפש רוח נשמה חיה יחידה" כמבואר בחסידותיח – הם לא עצם הנשמה. עצם הנשמה הוא משהו אחר רק שלעצם יש "חמשה שמות נקראו לה" – "לה" היינו לעצם. לעצם יש חמשה שמות והם כמו חמשת תלמידי רבי עקיבא, כאשר היחידה שבנפש הוא רבי שמעון.
אם כן, אנחנו רוצים היום להוליד אצל כל אחד ואחד את היחידה שבנפש שבו, כמו שעכשיו אמרנו. אם אני אומר שהיום הוא יום ההולדת של רבי שמעון – הוא יום הרבה יותר טוב וחשוב בשבילי כיון שאני גם כן רוצה להולד, ולא רק להולד, אני רוצה שרבי שמעון יולד בתוכי, אני רוצה שרבי שמעון שלי גם כן יתגלה. מהו רבי שמעון? היחידה שבנפש.
גילוי דרגת היחידה
אדמו"ר הזקן אומרמג – איך האדם מגלה את היחידה שבנפש? על ידי התבוננות במסירות נפש. הנכונות שלו למסור את נפשו על קידוש ה' היא שמגלה את היחידה שבנפש. אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות –שאמרנו קודם שמקביל לחלק ראשון בתניא – אומר שיש עוד דרך לגילוי היחידה, והיא כאשר שמשמיעים לו – לא האדם בינו לבין עצמו – שמשהו בא אליך ואומר לך דברים היוצאים מן הלב, מגלה איזה ענין עמוק בפנימיות בדרך של "יתפרנסון מיניה". כאשר מסבירים לך איזה ענין עמוק של "סובב וממלא", אלה הדוגמאות שהוא מביא שם, או את שורש הנשמה. הוא מדליק אותך כמו מדורת ל"ג בעמר. מישהו בא ו"מדליק אותך" כמו שאומרים, באותו רגע יש גילוי היחידה שבנפש אצלך. לאו דוקא אצלו, זה שמדליק אותך עם איזה סוד בתורה מגלה אצלך את היחידה שבנפש ובאותו רגע אתה נדלק. אמנם כיון שיש כלל ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי"[נה] ברור שבזכות שאתה נדלק, שאצלך היחידה שבנפש מתגלה, גם המשמיע זוכה בזכותך לגילוי.
אפשר ללמוד את זה בקל וחומר מכך שכתוב[נו] שתלמיד שגלה הרב שלו גם כן חייב גלות אחריו. "מרובה מידה טובה"[נז] ולכן תלמיד שזוכה לגילוי יחידה שבנפש ודאי שגם רבו זוכה לגילוי יחידה שבנפש בזכותו. כך גם כתוב בשם אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות.
ג. מ פתוחה ו-ם סתומה – מאמר פתוח ומאמר סתום
מאמר הלב
רבי שמעון מביא פסוק במשלי ואומר שהפסוק הולך על עצמו. הפסוק הוא "הולך רכיל מגלה סוד"[נח]. הוא אומר על עצמו שהוא הולך רכיל המגלה סודות. איזה מן סוד הוא מגלה? יש בחז"ל מושג "מאמר פתוח". במסכת שבת כתוב[נט] "מ פתוחה ו-ם סתומה – מאמר פתוח מאמר סתום". המאמר הוא בלב. כתוב "לך אמר לבי"[ס]. מאמר עדיין לא בפה. יש מאמר פתוח בלב, והוא יגיע באופן טבעי לפה. כמו שאמרנו קודם, יש דברים שבאופן טבעי אם הלב חכם ומתוקן – יש פסוק בספר משלי "לב חכם ישכיל פיהו"[סא] – ויש לו מדות טובות, כמו שאמרנו ש-לב טוב הוא מט, הוא מגלה דברים דרך הפה באופן טבעי. הדברים האלו נקראים מאמר פתוח. אבל יש דברים שהם בלב, והלב בשום אופן לא מוכן לגלות אותם החוצה והם נקראים "מאמר סתום – ם סתומה" – הדברים של הלב המתוקן והחכם. יש בלב את "עין השכל שבלב", יש חכמה בתוך הלב. מהי חכמה שבלב? הבטול בלב. החכמה-בטול שבלב היא-היא המתקנת את כל מדות הלב. ה"לב טוב" הוא בגלל שיש נקודת חכמה בלב, שהיא הבטול. בלי בטול אין שום תיקון. שם מ"ה החדש, "מה שמו ומה שם בנו"[סב]. כאשר יש בטול בלב ומדות הלב בסדר, "לב טוב", אז יש שפע טבעי ותמידי מהלב אל הפה. הלב רוצה לגלות, כמו שכתוב ש"יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[סג], אז ודאי שהלב רוצה להביע את החכמה הפנימית שבלב. כל מה שהלב רוצה באופן טבעי להביע נקרא "מאמר פתוח", "מ פתוחה", אבל יש דבר שהלב לא יכול ולא מוכן לגלות, שהוא מה שחז"ל אומרים "יבא לפומא לא גליא" והוא מה שנקרא "מאמר סתום", "מ סתומה".
משיח – גילוי ה-ם סתומה
יש פסוק בישעיהו לגבי המשיח "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[סד] ושם יש תופעה נדירה לגמרי שנמצאת רק פעם אחת בכל התנ"ך, שיש ם סתומה באמצע מלה, מה שקוראים היום ם סופית. זהו פסוק שהולך על המשיח.
כתוב בספרי הקבלה והחסידות[סה] שהמשיח הוא זה שיגלה את ה-ם הסתומה, זה נקרא "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". עוד פעם, המשיח הוא גילוי ה-ם הסתומה. ומהי ה-ם הסתומה בחז"ל? "מאמר סתום". מהו מאמר סתום? הנקודה הפנימית שבלב, 'רעותא דלבא', בחינת משיח, בחינת שמעון, היחידה שבתוך לב כל אחד ואחד.
ל"ג בעמר – גילוי הסוד
אם כן, הרעיון כאן היה המעבר מיום ה-לב ליום ה-גל. מה שצריכים להתבונן, מה שעכשיו רוצים לגלות הוא את ה"מאמר סתום", הענין של ל"ג בעמר. על כך אומר רבי שמעון על עצמו שאני "הולך רכיל מגלה סוד". איזה סוד? לא סוד שהוא עתיד לצאת מעצמו. עוד פעם, יש סודות שאף על פי שבינתים הם בדרך להתגלות – "לב חכם ישכיל פיהו" – הם בעצם "מאמר פתוח". כלומר, הם רוצה להתגלות. לא בשביל הסודות האלה צריך את רבי שמעון בר יוחאי, סודות אלה הם "מאמר פתוח". רבי שמעון אומר אני ה"הולך רכיל מגלה סוד" שמגלה סוד שלגמרי סוד. הסוד הוא "מאמר סתום" והוא "הולך רכיל" שמגלה את אותו "סוד", מגלה אותו ביום ה-גל.
אם כן, מהו הגל? מה שעובר, כמו שיש מאמר חז"ל[סו] "עובר לעשייתן" וכתוב בחסידות[סז] ש"עובר" היינו מה שמלמעלה, אור מקיף מלמעלה. כאן יום ה-גל עובר ,כמו גל שעובר על יום ה-לב שאנחנו יוצאים ממנו, עם תוקף – מקיף לשון תוקף – ובתוקף הגל שעובר על הלב הוא מגלה את הסוד הכי סתום שבתוכו, ה"מאמר סתום" שבלב, סוד הגאולה. על דבר זה כתוב "לבא לפומא לא גליא". לכן ל"ג בעמר הוא לא ביום ה-לב. מה היתה הקושיא שלנו בהתחלה? אם כל ענין ספירת העמר הוא תיקון המדות בלבד, חסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, היום הכי חשוב היה צריך להיות יום ה-לב? אבל ל"ג בעמר הוא יותר מתיקון המדות, הוא ה"הולך רכיל מגלה סוד". אם תתקן את הלב יהיה לך באמת "לב חכם ישכיל פיהו" וכל מה שתחת הגדר של "מאמר פתוח" יתגלה אצלך. אמנם ה"מאמר סתום", ה-"ם סתומה", "לםרבה המשרה" – עדיין יהיה מכוסה. רבי שמעון נולד בל"ג בעמר, כמו שהסברנו קודם, ולידה זו, גילוי היחידה שבנפש, ה"הולך רכיל מגלה סוד", היא לגלות את ה"מאמר סתום", עליו נאמר "לבא לפומא לא גליא" הוא רבי שמעון המתגלה בל"ג בעמר.
אם כן, מה שנשאר לנו להסביר בהמשך בעז"ה הוא רק למה ל"ג בעמר הוא "הוד שבהוד", שבכל זאת יש מדה שמתיחסת אליו. אמרנו שבעצם ל"ג בעמר הוא גל שעובר על כל מדות הלב, אבל בכל זאת הוא חל באחד מהימים. ליום הזה יש גם כונה פרטית – הוד שבהוד. מוסבר באריכות גדולה בחסידות[סח] מהו הוד שבהוד ולמה דוקא המדה הזו, הוד שבהוד, היא המסוגלת לגלות את היחידה שבנפש, אף על פי שהיא למעלה מכל המדות היא לא ה"לב טוב", לא "מאמר פתוח" – היא "מאמר סתום", היא ערך אחר לגמרי. בכל זאת הרי לכל דבר יש כלי, והכלי לגלות את ה"מאמר סתום" הוא הוד שבהוד. זה מה שנשאר לנו בעז"ה להסביר בהמשך. לחיים לחיים.
[ניגנו 'אימתי קאתי מר']
ד. בין מ ל-ס
ס – גילוי עתידי, מ – גילוי עכשוי
מהו ההבדל בין ם סתומה לבין האות ס? יש מאמר חז"ל[סט] ששתי אותיות אלה – "מ ו-ס שבלוחות בנס היו עומדין" בלוחות הברית. מכיון ששתי האותיות האלה סגורות וסתומות לכן היו עומדות בנס. קודם כל, על דרך הפשט, יש ם סתומה וגם מ פתוחה וב-ס אין אות פתוחה – ס תמיד סגורה, "והעיר יריחו סוגרת ומסוגרת"[ע], ה-ס יא סוגרת ומסוגרת אין לה פתח – אבל ל-מ יש פתח. כיון שיש לה פתח צריך לומר בפירוש שיש שני ממי"ם, מ פתוחה ו-ם סתומה. צריך לציין כאשר אתה אומר מ כדי לדעת איזו מ אתה מתכון. מ פתוחה היא "מאמר פתוח", כמו שהסברנו קודם, מה שהלב המתוקן באופן טבעי מביע בפה ו"מאמר סתום" הוא מה שהלב לא מוכן להביע בפה – "לבא לפומא לא גליא". העובדה שצריך להבחין על דרך הפשט קודם כל אומרת לי שיש משהו מיוחד, סתום, ב-ם הסתומה יותר מה-ס שסתם סגורה. אבל כאן יש שתי ממי"ם, אחת פתוחה ואחת סתומה, הפתוחה מודגשת בתור פתוחה וגם הסתומה מודגשת באופן מיוחד שהיא סתומה. אין דבר כזה לגבי ס.
עכשיו נסביר (מה שאמרתי עכשיו הוא רק פירוש המלים): מה אמרתי עכשיו על דרך הפנימיות? יש משהו מיוחד לגבי שתי האותיות האלה. כתוב בכתבי האריז"ל[עא] ש-ס היא אמא עילאה ו-מ היא תבונה. ס היא שש הספירות הראשונות של הפרצוף שנוצר מספירת הבינה הראשונה, הכללית. שש הספירות הראשונות הם מכתר עד לתפארת של בינה, מספירות אלה נוצר פרצוף שלם שנקרא אמא עילאה. תבונה היא פרצוף הנוצר מארבעת הספירות האחרונות, לכן ס היא ששים, ו פעמים י, ו-מ היא ארבעים, ד פעמים י. -ס היא משש הספירות הראשונות של אמא, של בינה, בינה עילאה אמא עילאה, וה-מ היא תבונה.
ס – "לעתיד לבא", מ – "עולם הבא"
לכאורה ס יותר גבוהה מה-מ, היא אמא עילאה. בלשון האריז"ל ס נקראת "לעתיד לבא" ו-מ נקראת "עולם הבא", ו"לעתיד לבא" יותר גבוה מ"עולם הבא". בגלל שעולם הבא בא תמיד, עולם הבא הוא לשון הווה תמיד, לא רק לשון עבר. בקבלה הווה תמיד הנקרא "עולם הבא" הוא המשכת מוחין מישראל סבא לזו"נ, לז"א. הוא בא כל הזמן, יש המשכה תמידית. מהי המשכה תמידית? כמו שאמרנו קודם, אם האדם מתוקן יש נביעה תמידית, נביעה טבעית. כתוב שאם הלב, פרצוף ז"א, מתוקן הוא מקבל כל הזמן המשכת מוחין מישסו"ת, מתבונה. מה שאין כן בעולם התהו הלב לא היה מתוקן, לא היה פרצוף ז"א, לכן הוא נשבר. כלומר, לא היתה המשכת מוחין. אבל עכשיו כאשר הוא מתוקן יש המשכת מוחין.
לפי זה, משמע שתבונה היא מה שאמרנו קודם מ פתוחה. כלומר, מ פתוחה היא "מאמר פתוח" בלשון חז"ל, מה שנאמר באופן טבעי כאשר האדם מתוקן. לכאורה ס היא "לעתיד לבא", לא מתגלה עכשיו כלל, אבל מ היא מה שנמשך עכשיו, המשכת מוחין, "עולם הבא" בלשון הוה, אז מה שמתגלה עכשיו הוא מ פתוחה. הקשנו קושיה, לכאורה תבונה היא מ פתוחה, לא ם סתומה, אז בעצם לא הסברנו בכלל מהי ם סתומה? . מה שלא מתגלה, רק לעתיד לבא, הוא ס ומה שמתגלה עכשיו, שפתוח, שנקרא המשכת המוחין לתוך ז"א, הוא מ פתוחה. אם כן, מהי ם סתומה, "מאמר סתום"?
"ליבא לפומא לא גליא" – בגאולה
צריך לדייק בדברי חז"ל "לבא לפומא לא גליא". הם לא לגבי יום הדין הגדול, לא לגבי האלף השביעי, בו עיקר מתן שכר הוא לצדיקים[עב], כמבואר בספר התניא[עג] ולא לגבי נ אלפי יובלות שיבואו אחר כך, שנקראו "לעתיד לבא". לא עליהם כתוב "לבא לפומא לא גליא". "יבא לפומא לא גליא" כתוב על ביאת המשיח, על הגאולה.
קץ הגאולה יכול להיות כל פעם, "היום אם בקולו תשמעו"[עד]. כלומר, קץ הגאולה ראוי להיות עכשיו, משיח עכשיו, נאו! הגאולה יכולה להיות עכשיו, ובכל זאת יש "מאמר סתום" שהלב לא מוכן לגלות אותו. עוד פעם, לא כתוב שהלב לא יכול לגלות את ה"לעתיד לבא", את האלף השביעי, בדברים כאלה. כתוב שהלב לא מגלה את ביאת המשיח. ביאת המשיח היא בכל יום, כלומר, התאריך של ביאת המשיח שייך לתבונה, לא לאמא עילאה, לא "לעתיד לבא". ביאת המשיח שייכת עכשיו, משיח עכשיו, וזה בדיוק מה שהרבי אומר, שתדע שביאת המשיח היא לא ענין ששייך ל-ס היא ענין ששייך ל-מ, בלשון הקבלה. אבל מה? היא ם סתומה.
עוד פעם, יש דברים שהם ס. כתוב בקבלה ובחסידות שהדברים שהם ס הם המחול, ס היא עיגול. כתוב בקבלה[עה] ש-ס היא ה"מחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים"[עו], זה יהיה בעז"ה, הקב"ה יעשה מחול לצדיקים, זה ה-ס, ה"לעתיד לבא". אבל ביאת המשיח היא לא ה-ס, היא ה-מ, "משיח עכשיו". אלא מה? היא ם סתומה לא מ פתוחה. אבל צריך לגלות את ה-ם סתומה. מי מגלה אותה? רשב"י. רשב"י הוא ה"הולך רכיל מגלה סוד", הוא רוצה לגלות משיח עכשיו.
עצמיות ם הסתומה לגבי ה-ס
נסביר את זה קצת בצורה אחרת, בסגנון אחר, העולה בקנה אחד עם ההסבר הראשון: ה-ס היא כמו לימוד הנסתר, אמא עילאה, וה-מ היא כמו לימוד הנגלה. סתם מ היא פתוחה לא ם סתומה, הסתם הוא פתוח. מן הסתם בנגלה, כשאתה לומד סוגיא בנגלה, אתה מבין מה שאתה לומד. כשאתה לומד דין בשולחן ערוך הוא מ פתוחה. אם נאמר שה-ס היא לימוד נסתר, סגור, רק יחידי סגולה יכולים לגשת לשם, וה-מ היא לימוד הנגלה הפתוחה בדרך כלל, אז מהי ם סתומה, שפתאום יש לך ם סתומה? על כך כתוב: "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", זה צריך להיות הסתום שבתוך הנגלה. זה בדיוק מה שאמרנו קודם על מעלת הנגלה לגבי הנסתר. זה מסביר הכי טוב מה שאמרנו בתחילה, שכתוב מ פתוחה ם סתומה, ולא כתוב ס סתומה, בגלל שיש אות אחת שהיא מ ורק לאות הזו יש שני צדדים, כמו מטבע, 'שני צדדים למטבע', ב-ס אין דבר כזה. אבל יש מ שיש בה ם סתומה ו- מ פתוחה, מאמר פתוח ומאמר סתום. ה-מ היא התורה, התורה הנגלית שניתנה בארבעים ימים. מ בכלל שייכת למתן תורה. כתוב[עז] שמתן תורה הוא מתן תורת הנגלה, רק מה? בנגלה יש מ פתוחה ויש גם ם סתומה. כמו שאמרנו בשיחה הראשונה, הטעם שיש בנגלה יותר עמוק אפילו מהטעם שבנסתר. אמרנו שהטעם שבנגלה שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות וממילא נולד רבי שמעון בל"ג בעמר, הוא יותר עצמי מהטעם על פי נסתר, שהוא היארצייט של רבי שמעון. זה בדיוק הענין של ם סתומה.
ספר הזהר – גילוי ם סתומה
עוד פעם, מהי ם סתומה? היא מגלה את ה"מאמר סתום" שבתוך הגמרא. באמת, אפשר לומר שעיקר הרצון הפנימי של כל חכמי הנסתר,– אף על פי שזה נשמע קצת חידוש אבל זה לא כל כך חידוש – מרשב"י, האריז"ל, הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן הוא לגלות את פנימיות הגמרא, של ההלכה. זה ממילא מסביר לנו דבר גדול מאד – למה ספר הזהר נשאר ספר סתום כל כך הרבה שנים, למה לא היה זהר אלף שנה? זה שלא היה זהר כל כך הרבה שנים זהו סימן שהוא לא רצה להתגלות. הוא רצה לגלות, כתוב שרבי שמעון ודאי רצה לגלות סודות, הוא "הולך רכיל מגלה סוד". אם הוא כל כך רוצה לגלות סודות, למה הספר שלו לא התגלה מיד? הרי כתוב "רצון יראיו יעשה"[עח], אם הוא כל כך רכיל שאוהב לגלות סודות הקב"ה היה צריך לעשות את הרצון שלו ומיד לגלות את הספר שלו?
עוד פעם, כתוב "רצון יראיו יעשה", אם כן, למה הספר שלו נשאר נסתר כל כך הרבה שנים? כנראה שלא היה כל כך אכפת לו שהספר הזהר יתגלה. נשמע קצת מוזר לומר כך, אבל אם נתבונן נראה שזו אמת שלא היה אכפת לו אם הספר הזה יתגלה, הוא רצה לגלות סודות, התורה היא גלויה. יש תורת הנגלה, הוא רצה לגלות סודות הוא רצה לגלות סודות במשנה. מה שלימד את התלמידים שלו ספר הזהר, שהוא יסודות החכמה, זה לא בגלל שרצה שיהיה עוד ספר שקוראים לו ספר הזהר. הוא רצה לפתוח את שערי החכמה, שיוכלו לגלות את ה-ם הסתומה. ספר הזהר הוא באמת נחמד, "לעתיד לבא". באותו מחול שהקב"ה יעשה לצדיקים ילמדו רק זהר, אבל בשביל ביאת המשיח צריך לפתוח את ה-ם סתומה. ה-ם הסתומה היא הבת זוג של ה-מ פתוחה, לא ה-ס הסוגרת ומסוגרת.
די בזה למבין להסביר את ההבדל בין ם סתומה לבין אות ה-ס. כתוב[עט] שכל ששה סדרי משנה הם מ-מ פתוחה ל-ם סתומה – מ"מאימתי" עד "שלום" "ה' יברך את עמו בשלום". מענין שיש גם ס במשניות – יש ששה סדרי משנה וחוץ מזה יש "ששים המה מלכות"[פ], ששים מסכתות[פא], אז יש גם אות ס בנוגע למשניות. אם זו המסגרת של המשניות, מה שפותח ומה שסוגר אותן, מ פתוחה ו-ם סתומה, הן כוללות את כל התורה שעל פה. אבל הרצון הוא לפתוח את ה-ם הסתומה, וזה מה שרבי שמעון רוצה לעשות, זה מה שמשיח יביא.
הליכה בתמימות – הוד
צריך לחזור לענין שלנו שרצינו להסביר קצת: למה היום הזה שייך דווקא להוד שבהוד. ידוע בחסידות שהוד היא מדת התמימות, "הולך תמים"[פב]. גם רבי שמעון אומר על עצמו 'הולך', על אותו פסוק שאמרנו קודם הוא אומר – אני ה"הולך רכיל מגלה סוד". למדנו הרבה פעמים ש'הולך' בכל התנ"ך, הענין ללכת בדרך כלל קשור עם ספירת ההוד ויכול להיות גם נצח. יש שתי רגלים, הרגלים שהולכות נצח והוד. אמנם בספר יצירה כתוב[פג] שרגל שמאל, ההוד – היא המנהיגה את "חוש ההילוך", כך כתוב בספר יצירה. עיקר ההילוך, עיקר החוש ללכת בכלל, המושג ללכת, "חוש ההילוך" בלשון ספר יצירה, הוא על פי רגל שמאל. כלומר, ספירת ההוד. לכן כתוב בכל התנ"ך ריבוי מופלג, אפשר לומר, של פסוקים המקשרים בין הליכה לבין תמימות[פד]. יש הרבה הרבה פסוקים, עשרות פסוקים בתנ"ך שכתוב "הולך תמים" או לשון נופל על לשון. כלומר, הליכה היא תמימות, מדת התמימות. מדת התמימות היא מדת ההוד, כמבואר אצלנו הרבה על הוד. לכן הוד שבהוד הוא תמימות שבתמימות, 'אקסטרה' תמים, תם שבתם, נאיבי שבנאיבי, "ערנסקייט שבערנסקייט" בלשון החסידות, רצינות שברצינות. מדה זו היא דווקא הכלי לגילוי סודות רבי שמעון בר יוחאי. גילוי היחידה שבנפש, "הולך רכיל מגלה סוד". עוד פעם, "הולך תמים", ההוד, הוא לא סתם הוד, הוא הוד שבהוד. כמו שנסביר בעז"ה את ההבדל בין הוד להוד שבהוד, שהוא דווקא הכלי לקבלת הגילוי של "הולך רכיל מגלה סוד".
ה. מנהג שריפת הבגדים
שריפת הבגדים – "בל תשחית"
איך נתחיל להסביר את זה? קודם כל אנחנו רגילים כמה שנים בל"ג בעמר לדרוש את המנהג, מנהג ישראל, שתכף יעשו בהדלקה הגדולה. יש מנהג, מנהג קשה מבחינה הלכתית לכאורה, ולכן יש על המנהג הזה הרבה שאלות ותשובות. הריכוז של כל השאלות והתשובות האלה הוא בספר שדי חמד[פה], הספר הכי מוסמך בהלכה. המנהג הוא שנוהגים בל"ג בעמר לשרוף בגדים במדורה., כשעושים את ההדלקה יש מנהג בצפת ומירון עיר הקדש. ראיתי בחוץ כמה מדורות ועל המדורות יש בגדים, המדורות הגדולות, אם שמתם לב. ככה הוא המנהג, מנהג ישראל. יש הרבה שאלות על הדבר הזה, האם הוא מותר, הרי זה "בל תשחית"[פו] אם הבגד עדיין שווה משהו. עוד פעם, זה לא בגד שלא שווה שום דבר, זה בגד שעדיין שווה משהו. , אתה לא רוצה את הבגד? תתרום את הבגד, תתן אותו לעני, יש מוסדות צדקה בשביל בגדים ישנים. האם מותר לך לקחת בגד שעדיין שווה משהו ולשים אותו במדורה של ל"ג בעמר?
עוד פעם, מצות "בל תשחית" היא לא סתם, היא הלכה חמורה בתורה ולכן יש הרבה שמערערים על המנהג הזה, ובכל זאת נדמה לי, אם אני זוכר נכון, שהשדי חמד נוטה להתיר את המנהג. כלומר, להצדיק את המנהג, ו"מנהג ישראל תורה הוא"[פז] (צריך לעיין, אני לא זוכר בדיוק את הפסק שלו). אבל הענין שצריכים להסביר הוא מה טעם המנהג הזה. הרי לכל מנהג יש טעם, ולפי החסידות המנהגים יותר גבוהים מההלכות "מנהג עוקר הלכה"[פח]. יש מאמר חז"ל בתלמוד ירושלמי "מנהג עוקר הלכה". כלומר, אף על פי שיכול להיות שמצד ההלכה במקרה הזה קשה להבין למה מותר לשרוף בגדים במדורה של ל"ג בעמר, בכל זאת יש כלל "מנהג עוקר הלכה", עדיין יש כזה מנהג ישראל. אם אפשר להוכיח שזה מנהג טעות, אז רבנים יכולים לבטל. אבל אם אי אפשר, אז יש כלל "מנהג עוקר הלכה". למה מנהג עוקר הלכה? כתוב בחסידות[פט] בגלל שהמנהג יותר גבוה מההלכות. כמו שהתורה שבעל פה יותר גבוהה מהתורה שבכתב – "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה"[צ]. כלומר, יש שורש בדברי חז"ל בתורה שבעל פה יותר מדאורייתא. ולכן גם "חמורין דברי סופרים יותר מדברי תורה"[צא]. לגבי דברי סופרים כתוב שני דברים: "חביבין" ו"חמורין", והיא הנותנת – דברי חז"ל הם בעצם "חביבין" ומכיון שהם "חביבין" הם גם כן "חמורין" [את זה צריך להסביר בפעם אחרת].
אז יש משהו בתורה שבעל פה, בכלל, יותר גדול מהתורה שבכתב. כמו כן, כתוב בחסידות שיש במנהג ישראל משהו אפילו יותר גבוה מהלכות שבתורה שבעל פה. כלומר, יש שלש מדרגות: יש תורה שבכתב; יש הלכות תורה שבעל פה, ה"חביבין יותר מיינה של תורה" שבכתב; ויש מנהג, "מנהג עוקר הלכה". השורש של שלש מדרגות אלו בלשון הקבלה והחסידות הוא כך: יינה של תורה שבכתב, "היין המשומר בענביו"[צב] ו"היין השוקט על שמריו"[צג] הוא בלשון הקבלה "מוחא סתימאה". "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" היינו הגלגלתא, הראש השני של הכתר. ה"מנהג עוקר הלכה" הוא הרדל"א, הראש העליון רישא דלא אתידע, שבאמת לא יודעים למה.
קשה להסביר איך אפשר לעקור הלכה מכח מנהג ישראל. מענין וחשוב לציין שכלל זה כתוב דווקא בתלמוד ירושלמי. כלומר, השכל של הבבלי לא כל כך משיג את הדבר הזה, הירושלמי קצת יותר פתוח לדברים שלמעלה מטעם ודעת, כידוע. דווקא בתלמוד ירושלמי, שיותר פתוח ללמוד חסידות ויוצ"ב, בו כתוב הכלל "מנהג עוקר הלכה". מכיון שאין לזה סתירה מפורשת בבבלי לכן כך מקובל. בכל זאת הוא כתוב בירושלמי. עוד פעם, שלש המדרגות – "יינה של תורה", "חביבין דברי סופרים", ו"מנהג עוקר הלכה" – הן כנגד ג' רישין שבכתר. יש מנהג כאן, והמנהג הוא לשרוף בגדים במדורת ל"ג בעמר שכעת עושים אותה. עוד פעם, כבר מתחילים להדליק את המדורות, עכשיו מקיימים את המנהג הזה שלכאורה הוא "בל תשחית". וצריך להבין מה הטעם שלו.
בֶגֶד – תזכורת לבגידה בקב"ה
הטעם הוא כך בדרך אפשר: בגד הוא מלשון בַגַד, "בא גד"[צד]. כשגד נולד אמרה לאה "בא גד", שמה שיעקב התחבר ונשא את זלפה שפחת לאה הוא בגד בה, ככה רש"י מביא. בגד הוא לשון בגידה. למה? לכאורה בגד הוא דבר טוב, צריך בגדים, לא מסתובבים ברחוב בלי בגדים. לבגדים בחסידות יש שני שמות – בגד ולבוש. לבוש חז"ל דורשים "לא בוש"[צה] (ל היא לא). לבוש הוא דבר חשוב בשביל לא להתבייש. אם אין לאדם בגדים הוא מתבייש. אם לבוש הוא דבר טוב, ואפילו הקב"ה הלביש לאדם אחרי החטא כותנות עור – למה הבגד הוא בגידה?
אז יש הרבה מה לומר על זה אבל נסתפק בכך שבאמת הבגד הוא בגידה בגלל שהוא סימן לחטא אדם הראשון, – יכול להיות שעכשיו הוא טוב – אבל על פי פשט זהו הדבר הכי פשוט. יש הרבה מה לומר בפנימיות אבל לא עכשיו. אולי הבגד עכשיו טוב וחיוני אבל הוא מזכיר לך שבגדת. הבגד הוא סימן הבגידה שבגדנו בקב"ה. לכן יש לנו עכשיו בגדים, הלבושים שלנו מזכירים לנו שבגדנו בה', בחטא הידוע [ב-ה הידיעה]. כתוב בחסידות שהחטא שיעקב אבינו פחד ממנו "שיגרום החטא", החטא ב-ה הידיעה, זהו החטא הידוע, חטא אדם הראשון. אף על פי שיעקב אבינו – "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה"[צו], הוא תיקן את אדם הראשון, בכל זאת הוא פוחד "שמא יגרום החטא"[צז]. כך כל אחד ואחד כל הזמן צריך לדעת "שמא יגרום החטא" והבגד הוא הסימן, התזכורת.
איך אני יודע שבגד הוא ענין של תזכורת? בגלל שיש בגד של מצוה, הבגד של מצוה הוא הציצית, טלית. כתוב על הציצית "למען תזכרו"[צח]. אבל מהי הציצית? בשביל לזכור את המצוות. כמו שרש"י אומר שציצית בגימטריא 600, וכשמוסיפים את שמונת החוטים ואת חמשת הקשרים יוצא תרי"ג. כך אנחנו זוכרים את כל מצוות התורה. אם הציצית היא בשביל לזכור את המצוות, אז מה החולצה שלי מזכירה לי, מה החליפה מזכירה לי? היא פשוט צריכה להזכיר לי שבגדתי, שפעם אחת היה את החטא הידוע ואני בגדתי בקב"ה, כיון שבגדתי בקב"ה לכן יש לי חליפה, לכן אני שחור עכשיו, כובע וחליפה, כל התלבושת. זה בגד לשון בגידה. ממילא מי שיודע את הסוד הזה, שהוא פשט, לא כל כך יהדר ללבוש בגדי פאר יותר מדי, בגלל שהם היפך הכוונה. אם אני יודע שבגד בסך הכל מזכיר לי את חטא אדם הראשון לא צריך יותר מדי להדר בבגדים, זה מובן בפשטות.
מה קורה היום, שאנחנו לוקחים בגדים ושורפים אותם במדורת ל"ג בעמר, איזה מין מנהג כזה שבל"ג בעמר אני רוצה להשתחרר מהבגדים? על פי פשט אני 'פושט צורה', רוצה לחזור למצב כמו לפני חטא אדם הראשון, רוצה להיוולד מחדש כמו שאמרנו – "אני היום ילדתיך"[צט]. ל"ג בעמר שייך ל"אני היום ילדתיך". איך אדם נולד? בלי בגדים. כלומר, ל"ג בעמר הוא יום של לידה. בשביל לשרוף את הבגדים צריך לשרוף את הבגידה. הענין הוא לא לשרוף בגדים. אם הבגד הוא בגידה שבגדת צריך לשרוף את הבגידה שלך. בל"ג בעמר צריך לשרוף את הסיבה, "שמא יגרום החטא", צריך לשרוף את הגורם. מהו הגורם? שאני עלול לבגוד, יש כח באדם שבוגד. מכיון שהוא בוגד הוא צריך בגדים. הענין הוא לא לשרוף את התוצאה, את המסובַב, צריך לשרוף את הסיבה, אחרת אין לזה שום טעם. הענין של שריפת סיבת החטא, שהוא כח הבוגד, הכח באדם שעלול לבגוד בקב"ה – לבגוד בקב"ה הכונה לבגוד בעם ישראל, לבגוד בארץ ישראל, לבגוד בתורת ישראל. יש כח באדם שיכול לבגוד, יש אנשים שבוגדים בעם, בוגדים בארץ ויש אנשים שלגמרי בוגדים ר"ל, כל אחד יכול לבגוד – נקרא "שמא יגרום החטא".
איך מבטלים אותו, באיזה כח בנפש שורפים את הבגדים שהם הנטייה לבגוד? זהו הענין של הוד שבהוד. על ידי מדה זאת שנקראת הוד שבהוד שורפים את הבגדים. שוב, לא המסובַב – הבגדים – אלא את הסיבה שלהם.
קודם נשתה לחיים, נשיר "בר יוחאי". לחיים לחיים!
ו. "עשו כרשב"י"
כתוב בכתר שם טוב[ק], נראה לי שהרבי הקודם מביא את זה, שאצל הבעל שם טוב יש שני סוגי חסידים. היו בין החסידים של הבעל שם טוב תלמידי חכמים גדולים, צדיקים גדולים והיו יהודים פשוטים. ההבדל ביניהם היה לגבי ההנהגות שלמדו מהצדיק. קשור למה שאמרנו קודם, שכל פעם שיש משהו שקשור עם הצדיק צריך להזדהות עם הצדיק. כמו שאמרנו שצריך להזדהות היום עם רבי שמעון במה שהוא נולד היום יותר מאשר מה שהוא נסתלק היום. לגבי הבעל שם טוב כתוב שהיו שני סוגי תלמידים, היו תלמידים פשוטים שברגע שראו איזו הנהגה אצל רבם הבעל שם טוב מיד עשו כך בלי לחקור ובלי לשאול שום שאלה, שום חקירה, בלי להיכנס לשום שקלא וטריא וחקירות – אם הבעל שם טוב עושה ככה אז גם הם עשו ככה. מה שאין כן תלמידי החכמים של הבעל שם טוב, שודאי ובודאי היו קשורים בלב ובנפש והיו מוכנים לקפוץ מהגג בשביל הבעל שם טוב, היו מוכנים למסור את הנפש בפועל ממש בשביל החסידות והבעל שם טוב, עם כל ההתקשרות שלהם כתוב שכאשר ראו שהבעל שם טוב עושה משהו הם לא חיקו אותו, הם לא עשו בדיוק מה שהבעל שם טוב עושה.
יש על זה תורה של הבעל שם טוב, שלא צריך סתם לחקות צדיקים, שאם הרבי הולך עם כובע כזה, אתה צריך לצאת ולקנות לך כובע כמו שהרבי לובש. על זה דורש הבעל שם טוב "הרבה עשו כרשב"י"קט. זה מאמר הבעל שם טוב והוא קשור עם רשב"י – בעל ההילולא שלנו היום. חז"ל אומרים "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם", אומר הבעל שם טוב למה לא עלתה בידם? בגלל שעשו כרשב"י. הם תפסו איזה דבר שראו על רשב"י שלא לפי המדרגה שלהם ועשו אותו בתור חיקוי בלבד, לכן לא עלתה בידם. בגלל כך, אומר הבעל שם טוב, שעשו כרשב"י לכן לא עלתה בידם. אם כן, אם יש אפילו תורה שלמה מהבעל שם טוב עצמו שלא צריך סתם לחקות, מהו הענין שאנחנו רואים אצל הבעל שם טוב גופא, שהוא בעל המאמר, שרוב מנין על כל פנים של החסידים שלו, היהודים הפשוטים, כן חיקו אותו ומה שהוא עשה כך כולם עשו? אנחנו רואים שעד היום הזה ככה אצל חסידים, שהכי פשוטים לא שואלים הרבה שאלות אם זה לפי המדרגה שלי או לא לפי המדרגה שלי, ברגע שרואים משהו מיד עושים אותו. אם הרבי עושה ככה, ככה צריך לעשות, פשוט, בלי לשאול שאלות פעמים.
חיקוי חיובי – בחב"ד
בחב"ד יש דבר כזה מכיון שהרבי מודע למדרגה של החסידים שלו. זה אחד מהענינים המיוחדים אצל חב"ד – שהרבי כל הזמן מודע עד כדי התנהגות אישית בהתאם למדרגה של החסידים ולא בהתאם למדרגה של עצמו. לכן כתוב שאדמו"ר הזקן כתב את ספר של בינונים. ספר התניא נקרא ספר של בינונים, ספר של כולם, "מדת כל אדם" בינונים היא מדת כל אדם... כתוב שיש הרבה מנהגים, מנהגי האריז"ל, כמו לדוגמה מנהג יב הלחמים בשבת[קא] ועוד מנהגים של האריז"ל שאדמו"ר הזקן ויתר עליהם ולא קיים אותם בעצמו בכדי שהחסידים לא ילמדו אותם ממנו, אף על פי שהוא מצד עצמו היה ראוי להם. כלומר, יש מנהגים ששייכים לצדיקים, הוא מצד עצמו כן היה יכול לעשות אותם ואם הוא היה עושה אותם היתה לו עליה גדולה מזה, עליה אישית. אבל אך ורק בכדי שלא יסתכלו על אדמו"ר הזקן עצמו ולא ילמדו ממנו ויחשבו שככה צריך לעשות, לכן הוא לא עשה אותם בעצמו. כלומר, הוא הוריד את עצמו להתנהג אפילו אישית כ"מדת כל אדם" ומה שלך לא שייך הוא לא עשה בגלל שהוא ידע. מה זאת אומרת? הוא היה מאד מאד רגיש לחסידים, וידע שחסיד נוטה לעשות בדיוק מה שהוא רואה. הוא לא יכול לפרסם אצל החסידים את מאמר הבעל שם טוב, "שתדעו לכם שאל תעשו מה שאני עושה, זה שטויות לחשוב שאפשר ככה לפתור את הבעיה בצורה פשוטה". על כן הוא בעצמו הוריד את עצמו להתנהג, להראות דוגמה אישית חיה של בינוני, איך בינוני מתנהג עם כל המנהגים.
כיון שבחב"ד נזהרו ככה, לכן הרבי שליט"א אומר שבאמת בחב"ד לכאורה קורה ההיפך. הרבי אומר שבחב"ד בדרך כלל מה שכן מתגלה מהרבי או שרואים עליו בדרך כלל כן אפשר ללמוד, בגלל שאם הרבי גילה את זה על עצמו הוא היה מאד-מאד זהיר ורגיש לא לגלות דברים שלא שייכים לך. אם אתה ראית משהו שהרבי עשה, דווקא בחב"ד זהו סימן שהדבר הוא השגחה פרטית, שהוא באמת שייך לך, בדרך כלל. כמובן, תמיד "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", ולכן יש כמה סיפורים של הרבי הקודם שאנשים עשו מה שעשה וזה לא היה בסדר, זו היתה יומרה לעשות מה שהרבי עושה. ולכן בספר המנהגים של חב"ד יש כמה מנהגים שכתוב בפירוש שאותם רק "בית הרב" עושים. כלומר, רק הרבי עצמו עושה כך. אמנם דברים שרק הרבי נוהג והשאר לא נוהגים אפשר לספור אותם על יד אחת. כלומר, אלה דברים מאד מאד נדירים. תשעים ותשע אחוז ממנהגים אלו יצאו מהרבי, אבל ברגע שיצאו מהרבי, כך אומר הרבי שליט"א, הם שייכים מיד אוטומטי לכולם. למה? בגלל שהרביים בעצמם היו כל כך מודעים לדבר הזה שהם מסרו את נפשם לא להראות דוגמא שלא מתאימה לכלל. זה משהו מיוחד בחב"ד.
'מדרגה' – על ידי 'עבודה'
לפני חב"ד, אצל הבעל שם טוב ואצל כל שאר הצדיקים לא היה ככה. לכן הבעל שם טוב באמת אמר תורה, שתוכנה היא שאם אתה מחקה אותי או שאתה מחקה את רשב"י על זה כתוב "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". בכל זאת מסופר, לכאורה מעשה לסתור, על הבעל שם טוב עצמו שהיהודים הפשוטים אצלו עשו מיד כל מה שראו עליו. רק תלמידי החכמים, הצדיקים הגדולים, נזהרו כל פעם לבחון. זה נקרא לעשות חשבון נפש צדק – האם נוהג זה של הרבי, הבעל שם טוב, מתאים לי? האם אני גם במדרגה לעשות כמו שהוא עושה או לא? כל זמן שאני לא בטוח בעצמי אם גם אני יכול ואם אני במדרגה לעשות ככה – אני נמנע מלחקות אותו. ככה היה אצל תלמידי החכמים הגדולים של הבעל שם טוב. כלומר, הם נמנעו לעשות כמו הבעל שם טוב, עד שלא הרגישו מאה אחוז בעצמם שהם שייכים לזה.
[רבי נחמן היה מסכים עם זה?] הוא גם כן אמר[קב] שיש הרבה דברים ש'רק אני ככה' והיה אומר לחסידים בפירוש דברים שהיה עושה בדיוק ההיפך. עם זה, יש גם כן במדה מסוימת שמה שאמר ודבר על עצמו הרבה, היה בשביל שיתקנאו בו וילמדו ממנו, שגם הם יעשו ככה. יש רבי נחמן גם אצלי וגם אצלך. למשל[קג] לגבי לימוד בספרים חיצוניים, זהו איסור גמור. לא חיצוניים בלבד, אפילו ספרי מחקר של עם ישראל זה הדבר הכי אסור בעולם, זו אפיקורסות, כפירה, ועם כל זה הוא עצמו למד אותם. כלומר, הוא עשה בדיוק ההיפך ממה שאמר לכולם בגלל שהוא משהו אחר. עם זה, עם כל הסיפורים שסיפר על עצמו איך שהתנהג בתור נער, איך שעבד את ה' במסירות נפש ואיך שהגיע לכל המדרגות, הוא היה חוזר ואומר לחסידים שלו: "אל תחשבו שאני הגעתי למדרגות שלי בגלל נשמה מיוחדת שקבלתי בלידה"[קד].
בדרך כלל חושבים שצדיק הוא צדיק מעיקרא. הרי חז"ל אומרים "צדיק ורשע לא קאמר"[קה], כתוב בפרק א' בספר התניא. הוא תמיד היה אומר לחסידים שלו "אל תחשבו שהמדרגה שהגעתי היא בגלל שקבלתי נשמה מיוחדת מן השמים, תדעו שהיא בגלל עבודה, ואם היא בגלל עבודה שלי אז גם אתם יכולים לעשות את אותו הדבר, כל אחד ואחד יכול". כמו שחז"ל אומרים שכל אחד ואחד חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"[קו]. זה כפשוטו, פשוטו כמשמעו. אדמו"ר הזקן אמר על ספר התניא שאיתו "אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו"[קז] זהו מאמר אדמו"ר הזקן. כלומר, עם ספר התניא אתה יכול להיות כמו אברהם אבינו.
חומרות – שמירה מאחיזת הקליפות
נחזור לעניננו: כתוב שהיו שני סוגי תלמידים וחסידים אצל הבעל שם טוב, הפשוטים לגמרי מיד קבלו כל דבר בפשיטות, בלי לחקור ולדרוש, מה שראו כך עשו. והחכמים, שבאמת היו חכמים, כל אחד מהם היה מוכן למות על החסידות ודאי, זה היה דבר פשוט, בכל זאת הם ידעו שדרך החסידות היא לא לחקות, חיקוי הוא לא חסידות – דרך החסידות היא עבודה פנימית. ולכן זה היפך כל מה שהרבי שלי, הבעל שם טוב, מלמד אותי. אם אני אעשה מה שהוא עושה, אני לא מקיים מה שהוא מלמד אותי, אני לא חסיד, אני טיפש, חסיד שוטה. מי שהיה תלמיד חכם הבין שאם אני אעשה מה שהבעל שם טוב עושה, אני חסיד שוטה, אני סתם מטומטם, אני לא הבנתי כלל מה שהוא אמר לי. מה הוא אמר לי? הוא אמר לי ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" בגלל שעשו כרשב"י. תלמידי החכמים ידעו שהענין הוא לא לחקות את הבעל שם טוב. עד כדי כך שכתוב בספר מאה שערים[קח] שהיה אחד מתלמידי הבעל שם טוב, רבי זאב קיצעס, שאפילו לא אכל אצל הבעל שם טוב בגלל הכשרות. הוא לא סמך על המליחה בבית הבעל שם טוב ולא אכל אצלו בשר. הוא היה תלמיד מובהק, לא חלילה וחס שהִרהר אחר רבו, כמו שמבואר שם באריכות. אלא כתוב שהוא ידע שלפי מדרגת הבעל שם טוב הוא לא חייב כל כך לדייק.
יש לפעמים מישהו יותר במדרגה שעושה יותר מיני חומרות, אני צריך לדעת שאני לא צריך לעשות את כל החומרות האלה בגלל שלא הגעתי למדרגה שלו. זה למשל כתוב בספר 'קונטרס העבודה' של הרבי הרש"ב[קט] אם אני רואה שמישהו מחמיר כל מיני חומרות אני צריך לדעת שאולי לא מתאים לי עדיין להחמיר את כל החומרות האלה, זהו כיוון אחד. ויש לפעמים את הכיוון ההפכי בדיוק – שאני רואה צדיק גדול שמקל קולות. זה הסיפור של רבי זאב קיצעס, ממנו אני צריך לדעת שהוא יכול להקל בגלל שהוא בעולם העליון ושם החומרות האלה לא תופסות. מדוע יש יותר חומרות בדורות האחרונים? בגלל שהדורות האחרונים יורדים יותר ויותר לתוך עמקי הקליפות שבעולם העשיה, וכמה שיורדים יותר לתוך עולם העשייה למטה מטה ככה צריך להחמיר יותר ויותר להשמר מאחיזת הקליפות שיש שם. ממילא מי שלא כל כך עמוק בשאול תחתית בתוך הקליפות, כל החומרות האלה לא שייכות אליו כלל. על כך כתוב ההסבר לגבי רבי זאב קיצעס מגדולי תלמידי הבעל שם טוב. לכן הוא לא אכל אצל הרבי שלו, הבשר לא היה מספיק כשר בשבילו.
זו דוגמא קיצונית, ש היה באמת תלמיד מובהק של הבעל שם טוב וידע שהרבי לא רוצה שמה שהוא עושה יעשה אותו דבר. הבעל שם טוב הוא זה שאמר[קי] שהמצוה הראשונה של יהודי היא להיות חכם, צריך להיות חכם. מי שאינו חכם לא יכול להיות יהודי. אנחנו מדברים היום בדיוק על הדבר השני, ההפוך, על תם – תם שבתם, תמימות שבתמימות, הוד שבהוד. אז מהו הענין?
היהודים הפשוטים
בשביל להמשיך צריך להסביר עוד דבר מאד חשוב. היום בעזרת ה' עוד מעט ניסע למירון, שם נראה הרבה יהודים פשוטים מאד, כל היהודים הפשוטים חוגגים בשמחה רבה את הילולא דרשב"י באמונה הכי תמימה ואפילו עושים כל מיני דברים שתלמידי חכמים גדולים לא אוהבים להסתכל עליהם. עד כדי כך שיש הרבה צדיקים של הדור שלנו, כלומר רביים, שאומרים שלא כדאי בכלל לנסוע בל"ג בעמר למירון ועוד יותר מזה – אוסרים על החסידים שלהם לנסוע. לא רק רביים, גם רבנים ראשי ישיבה, הרבה-הרבה חכמים לא רוצים בכלל ואומרים שלא כדאי לנסוע למירון בל"ג בעמר, ככה הם פוסקים להלכה. למה? בגלל שיש בלאגן שם. מאידך, מה כן רואים שהולכים למירון עכשיו? הרבה-הרבה אמונה הכי פשוטה, למעלה מטעם ודעת, שבכלל לא התחילה אפילו להתיישב. אף אחד לא יודע בדיוק מה הוא עושה שם, אך כולם הולכים לשם. [סטיגמה] כן. נוהרים לשם בהמוניהם. אם כן, זוהי דוגמת מופת של יהודים פשוטים.
עכשיו, למה רשב"י ה'חכם שבחכמים', "הארי שבחבורה"[קיא], ה"מגלה סוד" רזין דרזין דאורייתא, מושך לעצמו את כל ההכי פשוטים שיכולים להיות? כל הרבנים הגדולים נמנעים ללכת, רק הפשוטים שבפשוטים. זאת אומרת שאם רוצים לנסוע למירון עכשיו צריך לרדת למדרגת הפשוטים שבפשוטים. הם נוסעים היום למירון, חכמים לא נוסעים. מי שרוצה לנסוע למירון לא יכול להיות חכם, חכמים לא נוסעים היום למירון, רק ה'פשוטע יידן' הם אלה שנוסעים למירון. מה זה אומר לעניננו? זוהי מדת ההוד שבהוד, תמימות שבתמימות. מהו ההבדל בין ל"ג העמר לבין מתן תורה? בעוד כמה שבועות יש לנו את מתן תורה. כתובפה של"ג בעמר הוא מתן תורה של פנימיות התורה, של ספר הזהר, רזין דרזין דאורייתא – "בהאי חבורא דילך... יפקון ביה מן גלותא ברחמי". אז מהו ההבדל בין ל"ג בעמר, מתן תורה, לבין חג השבועות, מתן תורה? ההבדל הוא: שניהם הם הבעל שם טוב, אך ל"ג בעמר הוא הבעל שם טוב ביחס ליהודים הפשוטים שלו ומתן תורה חג השבועות – דרך אגב זהו יום היארצייט של הבעל שם טוב – הוא הבעל שם טוב ביחס לתלמידי חכמים שלו. כלומר, בחג בשבועות אוכלים בבוקר מאכלי חלב כיון שמתחילים להזהר במצוות[קיב]. בחג השבועות מתחילה זהירות, הקפדה ו"קפידות" באות מצד המוחין, מה שנקרא 'צמצום המוחין'. אבל בל"ג בעמר זורקים את הבגדים לתוך האש, לא מקפידים על שום דבר, בל"ג בעמר ישנה רק תמימות, תם שבתם.
הוד שבהוד – "מגלה סוד"
עוד פעם, ל"ג בעמר הוא כמו הבעל שם טוב ביחס ל'פראסטע מענטש'ן' שלו, שהוא "כה תאמר לבית יעקב"[קיג]. אחר כך שבועות – "ותגיד לבני ישראל" – הוא כמו הבעל שם טוב ביחס לחכמים שלו. "אלו ואלו דברי אלקים חיים" – צריך גם את זה וגם את זה. אמנם הענין של היום הוא הוד שבהוד, תמימות שבתמימות. אם כן, צריך להסביר מהו ההבדל בין סתם תמימות לתמימות שבתמימות, מהו ההבדל בין הוד להוד שבהוד?
כתוב בחסידות[קיד] שסתם הוד הוא "מודים" והוד שבהוד הוא "מודים דרבנן", עוד מדרגה של מודים. יש הרבה הרבה חסידות על זה. אבל לפי דרכנו, מה שאנחנו מסבירים, מהו ההבדל בין הוד להוד שבהוד? הוד אחד לפי מה שאמרנו עכשיו הוא כמו להודות. להודות זהו משהו למעלה מהטעם ודעת שלך, זהו הפשט של הוד. רק מי שמודה בפשיטות באמת יכול להיות כלי לכל גילוי של נסתר, של רשב"י. שוב, מהו הוד אחד? כמו סתם להיות חסיד, לא להיות 'מתנגד'. הוד אחד הוא כבר חסיד של הבעל שם טוב, התלמיד חכם רבי זאב קיצעס שלא אכל בבית הבעל שם טוב וזה אומר שהוא חכם מאד, הוא יודע ש"אני אוהב את הבעל שם טוב אבל אסור לי לאכול אצלו במטבח". הוא חכם, חכם מאד, כמו שהבעל שם טוב לימד אותו להיות חכם. אבל לא, הוא 'מתנגד', לא חסיד. כלומר, הוד יש בו, קודם כל הוא הוד, אבל עם זה שהוא הוד הוא גם חכם. מה שאין כן אותם יהודים הפשוטים שאין להם את החכמה הזו להבחין אם אני חסיד של הבעל שם טוב אבל אני לא אוכל את האוכל שלו, או שאני חסיד של הבעל שם טוב אבל אני לא שם אותו כובע כמו שהוא שם. היהודים הפשוטים לא יכולים, אין להם חכמה כזו בהוד שלהם – הם הוד שבהוד, הוד גמור, הוד מוחלט. מי שיש בו את ההוד שבהוד יכול להיות כלי ל"הולך רכיל מגלה סוד" של רשב"י. הבעל שם טוב יגלה קודם כל את ה"כה תאמר לבית יעקב". מה הוא יאמר? הוא יאמר את ה"מאמר סתום". "תאמר" לשון מאמר, לא "תגיד". ה"מאמר סתום" הוא מה שהבעל שם טוב יאמר לאותם אנשים במדרגת הוד שבהוד.
הוד – מאמר פתוח, הוד שבהוד – מאמר סתום
אצל אדמו"ר הזקן למשל, בחב"ד, כולם היו חכמים, אבל היו כמה כיתות. היו מתחילים כיתה א', מתקדמים לכיתה ב' והגדולים היו בכיתה ג'. בכל זאת כתוב שלאלו שלמדו בכיתה ג' לא היתה רשות להיכנס לחסידות שאדמו"ר הזקן אמר בפני המתחילים. כיון שמה שאומר להם, שמגלה למתחילים, הוא לא יגלה לחכמים הגדולים. זו איכות אחרת, משהו אחר. עוד פעם, אדמו"ר הזקן לא הרשה לאלה באוניברסיטה אצלו להיכנס אצל אלה שבכיתה א'. הרי באוניברסיטה יש השתלמות, מורים, רוצים באמת לדעת איך מלמדים, נסיון בכיתה כמו שאומרים, אבל אדמו"ר הזקן לא הרשה להם להיכנס. איך שהוא מדבר עם אלו הוא לא מדבר עם אלו, מה שהוא מגלה לזה הוא לא מגלה לזה, משהו אחר לגמרי. כל שכן כאן אצל הבעל שם טוב – יש מי שהוא במדרגת הוד שבהוד שמקבל דברים אחרים לגמרי, הוא מקבל את ה"מאמר סתום". אמנם מי שהוא הוד, נאמר לו ה"מאמר פתוח". אתה פתוח, יש לך מה שנקרא ראש פתוח – 'סמארט' (smart) –– ניתן לך את ה"מאמר פתוח", אבל אם אתה סתום, אתה מטומטם, ניתן לך את ה"מאמר סתום", נגלה לך אותו.
זהו ההבדל בין ל"ג בעמר לבין שבועות. דבר זה גם מאד מתאים, קצת אחרת אבל באותו משקל, למאמר המפורסם של רבי פנחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב: מיהו צדיק קטן ומיהו צדיק גדול? הוא אומר שצדיק קטן הוא מי שאוהב רשע קטן, וצדיק גדול הוא מי שאוהב רשע גדול. זהו ההבדל, והוא מרבי פנחס מקוריץ.
אז היום רבי שמעון הוא צדיק גדול, הוא אוהב את התמימים לגמרי. חג השבועות קצת יותר קדום, הוא צמצם את עצמו קצת בשביל להתייחס לאנשים יותר גדולים. ככל שאנשים יותר חכמים הצדיק יותר צריך לצמצם את עצמו וככל שהם יותר פשוטים הוא יכול לגלות להם את הדברים הכי סתומים, הוא לא חייב לצמצם את עצמו בכלל. זהו ההבדל בין ל"ג בעמר לחג השבועות.
פשיטות אמתית – הוד שבהוד
עכשיו נסביר את זה בעוד צורה אחת: יש אנשים שחושבים שכשבאים כאן, לעיר הקדש צפת, ורוצים קצת לברוח מהלחץ של ירושלים להתאוורר קצת – הרי האויר של צפת הוא צח מאד – רוצים להיות קצת תמימים, הרי יותר מדי מסובך שם, זה יכול לסבך את הראש. כיון שלא רוצים את כל התסבוכת הזו הולכים למקום יותר שקט. אפשר להיות יותר תם יותר פשוט, ללמוד תורה פשוטה בצורה פשוטה – גמרא, רמב"ם, שולחן ערוך, מאמר חסידות. יש עוד אנשים שגם מאמר חסידות לא כדאי בינתיים לבלבל להם את הראש, ללמוד רק דברים פשוטים, בפשטות – הוא רוצה לחזור להיות תם. עכשיו אנחנו אומרים משהו טיפה אחרת ותכף נראה שהוא הולך ביחד. זה תם אחד, לא הוד שבהוד, רק הוד אחד. למה רק הוד אחד? הוא לא הוד מוחלט בגלל שלהיפך, הרצון להיות פשוט הוא פשטות מוגדרת. זאת אומרת, הוא מגדיר שהפשטות היא זה ולא זה, הוא פשוט מסובך. כלומר, הוא קובע אצלו בראש שלהיות פשוט זה ללמוד גמרא ואם אני אלמד חסידות זה לא פשוט, זה מסובך – הוא פשוט ערמומי. זאת אומרת, הדברים האלה הם הדברים הפשוטים, הם מה שצריך כדי להיות תמים ולהתעסק בדברים האלה, אבל "הדברים האלה הם דברים מסובכים, וחבל, אני לא מוכן לזה עדיין". אם כן, הוא פשוט כמו תלמידים החכמים, הוא פשוט חכם – פשוט עם חכמה. החכמה שלו אומרת מה הכונה להיות פשוט.
אבל מהו ההוד שבהוד? שהוא באמת פשוט, לגמרי פשוט. מי שבאמת פשוט, עבורו הזהר ועץ חיים וגמרא וכמובן יראת שמים הם תורת ה'. תורה שבכתב ותורה שבעל פה – אין לו חכמה לדעת שיש הבדל ביניהם. הפשוט שבפשוט, ההוד שבהוד, רק שואל: מי כתב את זה? הוא לא יודע בעצמו מי כתב. אם אומרים לו שכתב את זה צדיק זה מספיק בשבילו. כתב את זה צדיק? זה בסדר. הוא באמת פשוט. זה נקרא תם שבתם, לגמרי תם. אין אצלו 'עכשיו אני צריך ללמוד את זה בגלל שאלו הדברים הפשוטים ואחר כך אלמד את הדברים המסובכים'. הוא יכול להיות חסיד כמו תלמידי החכמים ,שקובעים שעכשיו הפשטות שלי היא ככה ואחר כך היא תהיה משהו אחר. אך התם שבתם, אותם יהודים פשוטים אצל הבעל שם טוב אף פעם לא עשו ככה כיון שגם אף פעם לא חשבו שהם יכולים ללמוד גמרא . מי שבאמת פשוט לא חשב שפעם הוא יוכל ללמוד גמרא, הרי הוא ידע שאף פעם הוא לא יוכל ללמוד גמרא, זהו הדבר הכי פשוט אצלו, הוא לא שייך אליו כלל. הוא רק יכול לומר תהלים, כיון שהוא בקושי יכול לומר 'עברי', לכן הוא מוכן לשמוע את כל הסודות הכי עמוקים של הבעל שם טוב. מה זה משנה לו, הרי אם הבעל שם טוב יאמר לו גמרא הוא ישמע אותה, אם הוא יאמר לו זהר הוא ישמע את אותו, אם הוא יגלה לו את ביאת המשיח הוא גם כן ישמע אותה, מה זה משנה לו בכלל, פעם הוא יוכל ללמוד גמרא? הוא אף לא יוכל ללמוד גמרא. מה שאין כן אחד שהוא כבר "'תם-חכם', הוד אחד, הוא מודה אבל הוא אומר... [חסר קצת בהקלטה]
...נספור ספירת העמר בעזרת ה', שבזכותה אפשר לקבל את הלידה החדשה ואת הילולא דרשב"י. [אמן!]
[ניגנו "אחת שאלתי" תלמידי הבעל שם טוב]
ז. כריעה במודים – גילוי רשב"י
שורש הבגידה
מישהו קודם שאל: כתוב[קטו] שמי שלא כורע במודים שדרתו הופכת לנחש. כלומר, מי שאין בו את המדה הזו הוא נעשה נחש בסוף. באמת יש נקודה שלא הסברתי עדיין שחייבים להשלים והיא מסבירה את הענין. אמרנו קודם שענינו של הוד שבהוד, של ל"ג בעמר, הוא תיקון הבגדים. כלומר, על ידי מדה זו אפשר לזרוק את הבגדים לתוך האש. לתקן את שורש הבגידה. זו היתה הכוונה שלי, להגיע לזה. כל זמן שהאדם קצת חכם, אפילו 'תם-חכם', יש לו את הבגידה, עד כמה שהוא תם. אותם חסידי הבעל שם טוב ששמעו בפירוש שהבעל שם טוב אומר להם "אל תחקו אותי" ועל כן לא חיקו אותו והיו חכמים מספיק לדעת מה מתאים להם ומה לא מתאים להם, הם רק מדרגה אחת של הוד כמו שהסברנו, לא הוד שבהוד. כלומר, הם קיבלו את חג השבועות מהבעל שם טוב, את מתן תורה, אך את ל"ג בעמר הם לא קיבלו מהבעל שם טוב. אותם תלמידים עדיין לא חיסלו את הבגדים שלהם, לא שרפו את הבגדים. כיון שלא שרפו את הבגדים, לכן עדיין היה שורש של בגידה. ואם יש שורש של בגידה, הם לא שרפו את הבגדים, סימן שהם צריכים את הבגדים. מי צריך את הבגדים? מי שבַגַד. כמו שאמרנו, בגדים הם סימן שבגדת, לכן הם עדיין תחת זוהמת הנחש. אך מי ששורף את הבגדים, שדבר זה הוא על ידי מדת הוד שבהוד, שלגמרי למעלה מטעם ודעת, מי שיש לו את המדה הזו – הוא לא בוגד יותר. המדה הזו מכלה את ה"שרש פורה ראש ולענה"[קטז] של הבגידה.
זה מה בכתוב בחומש דברים שיש אצל כל אחד "פן יש בכם... שרש פורה ראש ולענה" – שורשה של הבגידה, לכן אתה צריך בגדים. הדרך היחידה לכלות את ה"שרש פורה ראש ולענה" היא רק המדה של הוד שבהוד ואז היא נעשית כלי ל"הולך רכיל מגלה סוד" של הרשב"י, של הבעל שם טוב. כמו שהסברנו בתחלה, הבעל שם טוב הוא האמת של "יתפרנסון מיניה". הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו הם ה"יתפרנסון מיניה" האמיתי, להתפרנס מהזהר. אני חוזר להתחלה, מה הכונה להתפרנס? שיהיה לך פרנסה מזה. מה ששואלים: יש לך פרנסה מהזהר או שאין לך פרנסה? ומהי הפרנסה מהזהר? שאתה יכול לקחת את דברי הזהר ולהלהיב, להדליק את הלב של יהודי אחר. זה נקרא פרנסה, שאתה מרוויח. אם הזהר אצלך לא מספיק, עד שאתה יכול לקחת את הדברים של רשב"י ולהדליק ולשרוף עם הזהר הקדוש את הבגדים שלך על מישהו אחר – זו לא פרנסה. אין לך פרנסה מדבר זה. אמרנו שהאריז"ל ותלמידיו אמרו שכתבי האריז"ל הם כבר פרנסה לגבי הזהר, אך היום הפרנסה מהזהר היא אך ורק תורת הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו. זה מה שאדמו"ר האמצעי אמר שעל ידי דברי אלקים חיים, שהם הזהר בבחינת פרנסה, אפשר לגלות אצל היהודי את היחידה שבנפש. היחידה שבנפש היא רבי שמעון בר יוחאי, שהסברנו שיש בתוך הלב של כל אחד. לכן מי שלא כורע במודים שלייתו נעשית כנחש. מי שכן כורע, כולנו כן כורעים במודים ב"ה, זוכה לגילוי רבי שמעון בר יוחאי. לחיים לחיים!
ח. מעלת הבושה
לבוש – להתבייש שבגדת
[שאלה: הרי הפירוש של לבוש הוא לא בוש. למה לא?]. לכאורה זוהי שאלה טובה, שלבוש הוא בשביל לא להתבייש. קודם כל מה אתה שואל על פי פשט? אם הבגד מזכיר שבגדת, למה אומרים שלבוש הוא לא להתבייש – הרי כן צריך להתבייש שבגדת? הפשט הוא להפך, על פי פשט זה טוב מאד – כשאדם מתבייש יש שתי בושות, יש בושה כלפי פנים ויש בושה כלפי חוץ. אחרי חטא אדם הראשון שה' נתן לנו "כותנות עור וילבישם"[קיז], "וילבישם" – לא בוש, הכוונה היא שהוא שמר שהבושה שלנו לא תתגלה כלפי חוץ. מה הבגד עושה? הבגד עושה שכלפי מישהו אחר אני מכוסה. כלפי הזולת אני לא מתבייש, זהו חסד שהקב"ה עשה שלא להתבייש מהזולת. אבל כלפי פנים אני חייב לדעת שאני חייב בגד בשביל לא להתבייש מלפניך. על דרך הפשט ממש אני חייב ללכת עם בגד על מנת לא להתבייש, סימן שיש בי שורש חזק מאד של בושה. כלפי פנים הבגד דוקא מזכיר את הבגידה, את הבושה ומה שהוא שולל את הבושה הוא החסד שה' עושה איתי לא להתבייש בפני הזולת, זה על דרך הפשט [זה גם מה שכל סוד הכלים והספירות הוא רק כדי שאדם יקבל את המתנה מלמעלה] את זה נסביר עכשיו.
כתוב בחז"ל – לא רק הכלים והספירות וכו' – למה יש עולם הזה, בחירת טוב ורע, שכר ועונש? הכל בשביל שכאשר ה' יתן לנו את השכר הוא לא יהיה "נהמא דכיסופא"[קיח], לחם בשת. אם ה' יברא מיד את עולם הבא ויתן לנו שכר, הרי ה' רוצה להטיב, ה' הוא עצם הטוב, "טבע הטוב להטיב"[קיט]. שואלים כל בעלי הספרים הקדושים: אם טבע הטוב להטיב, שמיד יעשה טוב, מיד יברא עולם הבא ויעשה טוב למה צריך את העולם הזה? התירוץ הוא שצריך את העולם הזה שכאשר יעשה לנו טוב הוא לא יהיה "נהמא דכסופא", לא יהיה לחם בשת. אם הוא היה עושה לנו טוב מיד תהיה בושה לקבל. עני שמקבל בלי לעבוד, לא הרוויח, בושה לקבל על דבר שלא עבדת עליו. לכן צריכה להיות עבודה קשה, נסיונות ומשברים בחיים וכל מיני דברים קשים. על זה כתוב מאמר בפרקי אבות: "לפום צערא אגרא"[קכ], שלפי הצער כך השכר. חושבים שכמה שאתה מצטער יותר ככה אתה מקבל יותר גלידות, שמי שמצטער קצת מקבל רק גלידה אחת ומי שמצטער הרבה יקבל שתי גלידות יותר כמות. זהו לא הפשט, הפשט ב"לפום צערא אגרא" הוא שלפי הצער אתה תוכל לקבל את השכר. זהו בדיוק אותו רעיון – אם אין צער, כמה שיש פחות צער אתה פחות מסוגל לקבל את השכר בגלל שאתה מתבייש ממנו. כמה שיש יותר צער, אחר כך בסוף תוכל לקבל יותר בפנימיות בלי להתבייש, בלי לפנות אחורה, תוכל לקבל פנים בפנים את השכר. זה "לפום צערא אגרא".
מה שכאן אנחנו רוצים לומר – מהו הוד ומהו הוד שבהוד לפי דבר זה. אם אנחנו מסבירים ככה אז "הדרא קושיא לדוכתא". לפי זה לבושים הם דבר טוב. עוד פעם, לבוש הוא לא בוש, צריך לבושים בשביל לקבל שכר, ודבר זה טוב מאד ונחוץ לגמרי. הרי כל העולם הזה הוא בשביל שלא נתבייש, כל העולמות, ככה כתוב בספרים. אם כן, הבגדים הם תכלית הכוונה, לא להתבייש, ואז הדרא קושיא לדוכתא – צריך בגדים. אז מה פתאום שזורקים את הבגדים לתוך האש?!
תם שבתם – למעלה מבושה
מהו ההבדל בין יהודי תם, אחד 'אויבער חכם' שגם חכם בתוך התמימות שלו, לבין היהודי של הוד שבהוד, שלגמרי תם? 'תחכם' גם למד מה שכתוב ברמח"ל, הוא חושב שהוא מבין את התירוץ –צריך את העולם הזה בשביל שלא להתבייש אחר כך. ככה כתוב בספרים, ונדמה לו שהוא גם מבין את זה, נדמה לו שזה גם נכון. לכן צריך את כל הבעיות האלה, בשביל שלא אתבייש. ככה הטמטום אומר לו, ככה אמרו לו, הוא מקבל את זה בתמימות. זה נקרא 'תם-חכם'. מי שחלילה וחס לא תם בכלל – הוא בועט. "אתה עושה לי צרות" לא צריך, חס ושלום. תם אומר: טוב, יש צרות, צריך צרות – "לפום צערא אגרא", צריך את העולם הזה, ככה כתוב בספרים, צריך לבושים אחרת אני אתבייש.
אך מי שהוא הוד שבהוד, תם שבתם, הוא לא מקבל את זה בכלל, הוא אומר לקדוש ברוך הוא: "לא אכפת לי להתבייש, אתה דואג לי שאני לא אתבייש? אני מוותר על זה!", "אתה דואג לי? נו טוב, בסדר, אבל לא אכפת לי, אני רוצה עכשיו ומוכן גם להתבייש, לא אכפת כן להתבייש או לא להתבייש, אני בכלל לא מבין מה אתה רוצה ממני". עוד פעם, הענין הוא שיש מדרגה כזו שלא אכפת לך אם להתבייש או לא להתבייש, זוהי בחינת רדל"א. יש מדריגה שאתה באמת דואג לזה שמא תתבייש. לכן, כיון שבתודעה שלך הקדוש ברוך הוא גם חסדן, בעל חסד, הוא גם דואג לך, הוא לא רוצה שתתבייש, כיון שהוא מכיר את הטבע שלך להתבייש. הוא רוצה שהטוב שלו יתיישב בכלים שלך, לפי הטבע שלך.
אני רוצה שתחזיקו עכשיו ראש בגלל שזה דבר נכון, לא סתם. אם אני מכיר שאתה עלול להתבייש אני צריך להתחשב. אם אני באמת רוצה להיות בעל חסד אני צריך להתחשב בך שאתה עלול להתבייש, לכן אסור לי לתת לך צדקה בצורה שתתבייש ממנה. אני גם צריך להלביש אותה בצורה כזו שלא תתבייש. ומה אם אני רואה לפני אחד כזה, 'תם-שבתם', שלא מתבייש משום דבר, אין אצלו בושה? אני יכול לתת לו מיד את המליון לירות, להוציא מהכיס ולתת לו את המליון דולר. אני לא מתבייש מזה בכלל, אז לא צריך בגדים בכלל. הוא לא צריך בגדים ואני לא צריך לעשות בגדים – הוא לא שייך לזה בכלל.
זהו גם ההבדל בין הוד לבין הוד שבהוד. קודם כל, מהי מדת ההוד? מדת עני, להודות בדבר שאינו יודע שהוא לא מבין, "עני בדעת"[קכא]. אך יש הוד 'עני' ובכל זאת יש אצלו בושה, בושה היא מדת הדעת. כתוב בחז"ל[קכב] על מי שמתבייש שיש בו דעת, יש בו שכל. בדרך כלל כתוב שמי שלא מתבייש הוא בהמה, אין לו שכל, הוא לא בן אדם. בכלל, בהמה לא מתביישת. יש באמת אחד בהמה והוא לא מתבייש. אך דוד המלך אמר "בהמות הייתי עמך"[קכג] – יש "בהמה רבה שלפני אצילות", כתוב בספר התניא[קכד]. אותה "בהמה רבה" גם לא מתביישת. מי שמגיע למדרגת בהמה רבה הוא אומר לה' "לא אכפת לי, להתבייש לא להתבייש, לא משַחֵק אצלי בכלל". לכן משיח עכשיו! לא צריך את זה בכלל. זו מדת תם שבתם.
"בראשית" – "ירא בשת"
עכשיו נסביר קצת את הענין באופן עוד יותר פנימי מזה: מה הכונה לא להתבייש? כתוב בחסידות[קכה] בפירוש שהמדרגה הכי גבוהה של יראת ה' היא "ירא בשת", בראשית. רבי שמעון בר יוחאי כתב שבעים תיקוני זהר. כתוב בחסידות[קכו], במיוחד רבי נחמן מברסלב אומר[קכז] ששיא כל מה שרבי שמעון בר יוחאי כתב הוא תיקוני זהר. מהם תיקוני זהר? שבעים תיקונים של המלה "בראשית", הכל רק על המלה הזו. מבואר בחסידות שבמלה הראשונה של התורה יש את תכלית הכוונה של התורה כולה – "נעוץ סופן בתחילתן"[קכח], "סוף מעשה עלה במחשבה תחילה". לכן תכלית התורה כולה היא בתוך המלה "בראשית". מהו תיקון? התיקונים הם צירופי אותיות "בראשית", הוא דורש את הצירופים של "בראשית", שהם שבעים תיקוני הזהר של רשב"י, הם תכלית הכוונה של כל בריאת העולם. התיקון הכי חשוב שמובא בכל הספרים, החל מספר התניא והלאה, הוא תיקון "ירא בשת". מה הכונה "ירא בשת"? [רשב"י מ-א עד ת] כן. לכן כתוב שהזהר מתחיל "בריש הורמנותא דמלכא"[קכט] – בריש אותיות רשב"י. מכל התיקונים התיקון הכי חשוב לבראשית הוא "ירא בשת". מה הכונה "ירא בשת"? שהיראה הכי גבוהה היא של בושה, שאתה מתבייש בפני ה'. למה אתה מתבייש בפני ה'? כתוב בחסידותקלו כיון שפתאום ה' מתגלה אליך בלי לבושים. כתוב בחסידות שזה בדיוק כמו שאדם יכנס לבית ויראה מישהו ערום, הוא יתבייש. לא הערום יתבייש, אלא האדם שרואה אותו יתבייש. פתאום תפס אותו ככה, פתאום מישהו רואה את הקדוש ברוך הוא חשוף. מה זה כל מעשה בראשית? כתוב שהתבוננות במעשה בראשית היא להתבונן באלקות דרך הלבושים, דרך העולמות. כמו שאפרים אמר קודם, כל העולמות, כל עולם האצילות, הם הלבושים של הקדוש ברוך הוא. מי שמתבונן בקבלה דרך העולמות מכיר את ה' רק דרך הלבושים. מי שיודע את ה' דרך הלבושים אין לו "ירא בשת", הוא לא מתבייש. מה הכונה ש"ירא בשת" – בפרק ג' בספר התניא, בכל החסידות, בכל הזהר – היא המדרגה הכי גבוהה בעבודת ה'? שפתאום הוא רואה את ה' עצמו בלי בגדים, בלי עולמות, בלי קבלה, רק חסידות.
עוד פעם, אחד שהוא מקובל גדול שפתאום ישמע – שמעון מלשון שמיעה פנימית , 'דרהער' – מלה אחת של הבעל שם טוב, כל הקבלה שלמד במשך מאה ועשרים שנה שכולה לבושים – פתאום הכל יפול והוא ישמע איזה משהו פנימי שהוא אלקות ממש. פתאום הוא יראה את ה' בלי בגדים, יגיע למדרגה של "ירא בשת". זה נקרא "ירא בשת", כך כתוב בחסידות.
חסיד – הרצון להתבייש
אם ב"ירא בשת" הכונה היא שכן צריך להתבייש, בשביל מה ה' ברא את העולם? הרי זה בדיוק מה שאנחנו מדברים עכשיו. כל העולמות מתחלה ועד סוף הם כדי לא להתבייש והתכלית היא כן להתבייש. אם כן, כל מה שכתוב בספרי מוסר – עכשיו זה מאד עמוק – בספר התניא לא כתוב את הטעם של "נהמא דכיסופא". כל ענין "נהמא דכסופא" כתוב בכל הספרים, ברמח"ל במיוחד[קל], בהתאם לדרכו, לא ניכנס לזה יותר מדי. המושג "נהמא דכסופא" מובא בחסידות, אבל בספר תניא קדישא מושג זה לא מופיע בכלל. רשב"י כותב שבראשית הוא "ירא בשת", חסיד רוצה "ירא בשת", רוצה להתבייש. מי לא רוצה להתבייש? ה'גראב יונגר' לא רוצה להתבייש, הוא בישות, הוא מפחד להתבייש. מי מפחד להתבייש? ל'פראסטע גראב יונגער' יש את מדת הישות, הוא לא רוצה להתבייש. מהי חסידות? שהוא מוכן ויכול להתבייש, "בהמות הייתי עמך". לא רק שהוא מוכן להתבייש, הוא רוצה להתבייש. חסיד רוצה להגיע למדרגה של "ירא בשת", הוא רוצה להתבייש בפני ה'. ברגע שהוא מגיע לזה הוא באמת מתבייש מזה. לכאורה אם אחד רוצה להתבייש הוא לא מתבייש, ואם הוא לא מתבייש זו לא בושה, לא "ירא בשת". מצד אחד הוא רוצה להתבייש ומצד שני הוא גם מתבייש. אם כן מה אנחנו אומרים לגבי בושה? שהיא רדל"א, תרתי דסתרי. לכאורה אם אתה רוצה להתבייש אתה לא מתבייש, וכאן אתה כן צריך להתבייש אחרת זו לא בושה, זה לא "ירא בשת", לא גילוי ה', אבל זה נקרא תכלית התיקון.
השתטחות על קברי צדיקים – הרצון להתבייש
עוד מעט אנחנו הולכים שוב למירון בעזרת השם. יש מאמר של אדמו"ר האמצעי שנקרא "טעם ההשתטחות על קברי הצדיקים"[קלא], שם הוא מסביר שכאשר הולכים להשתטח על קבר של צדיק יש בזה חמש מדרגות, כנגד נר"נ ח"י – ליד צדיק אתה יכול לגלות את הנר"נ ח"י שלך. מה שנוגע לעניננו בהליכה למירון לרשב"י הוא המדרגה הרביעית. המדרגה הרביעית מלמטה היא להתבייש ממנו. לא להתבייש ממנו אישית אלא "תבייש"מאור אין סוף ששורה בנשמת הצדיק", זוהי הלשון. כלומר, כשאני הולך לצדיק אני רואה את הקב"ה בלי בגדים, דרך הצדיק. הוא מסביר שיש חמשה טעמים של הליכה להשתטחות על קברי הצדיקים. הטעם הרביעי מלמטה, שהוא אחד לפני הסוף, הוא שכאשר אדם שראוי לכך הולך לקבר של צדיק קורה אצלו דבר שנקרא "ירא בשת" – "ירא בשת" בפני אור אין סוף שמתגלה לו בלי בגדים בנשמת הצדיק. כלומר, כל מה שהוא עבד את ה', שישב בבית כאן בצפת, למד חסידות ודברים כאלה, כל מה שהוא התבונן היה עם בגדים. למה הולכים לצדיק ולהשתטח על קברו? כיון שרוצים להתבייש כבר.
עוד פעם, כאשר אני יושב בבית ולומד אני לא רוצה להתבייש עדיין, אני רוצה לא להתבייש. ללמוד עם לבושים – "לא בוש". לכן יש הרבה אנשים שלא רוצים אף פעם לנסוע לצדיק, לא צריכים צדיק, במיוחד קברי צדיקים בגלל שהם למדו את הספרים הקדושים בהם כתוב שלא צריך להתבייש. הוא מרגיש שאם הוא ילך לצדיק, גם לצדיק חי וגם לצדיק לא חי הוא עלול להתבייש. אם זה על פי פשט – הוא יתבייש מעצמו, אבל כאן אנחנו מדברים במדרגה הכי גבוהה של "ירא בשת" – להתבייש בפני הקב"ה. מהו הדבר שמונע אחד ללכת לצדיקים בכלל? שהוא לא רוצה להתבייש, הוא אפילו מצדיק את עצמו. יכול להיות שהדבר לא בא ממודעות, הכל בתת מודע. הוא לא הולך לצדיק בגלל שהוא לא רוצה להתבייש.
מי שרוצה להתבייש הולך לצדיקים. לכן באמת אצל 'מתנגדים' בכלל אין דבר כזה ללכת לקברי הצדיקים כמעט. כמובן שלא כל אחד, לא כל חסיד מגיע למדרגה הרביעית שאנחנו אומרים, בשבילה צריך שלש מדרגות לפני כן. בכל זאת הוא אומר שהמדרגה הרביעית בהליכה להשתטח על קברי הצדיקים היא להגיע ל"ירא בשת" בפני אור אין סוף שחושף את עצמו בנשמת הצדיק. [דווקא שהצדיק מת?] כן, כך משמע. כמו שכתוב בתניא, באגרת הקדש[קלב], שצדיק מת הוא בעצמו מתפשט מהגוף שלו, מהלבושים שלו, כמו שהוא מתפשט כך הקב"ה גם מתפשט בתוכו. "צדיק גוזר, הקב"ה מקיים"[קלג].
באמת נאמר למעליותא של הסתלקות לגבי לידה. כלומר, עד עכשיו אמרנו שלהוולד יותר טוב מאשר למות, להוולד הכונה לחיות – "וחי בהם". אכן, באמת בלידה הוא ערום אך מיד מלבישים אותו, כפי שכאשר הוא נולד לתוך עולם הזה מיד הוא יתלבש לתוך הגוף שלו. לעומת זאת, כשהוא מסתלק הוא מתפשט מהגוף – התפשטות הגשמיות. אם כן, קודם אמרתי שלא רוצים להסתלק, שמה שהצדיק עשה אני לא רוצה. אם נאמר שהצדיק נולד, אני כן רוצה להוולד, אבל אם אומר שהצדיק מסתלק, אני יכול 'לרקוד על החתונה שלו' כמו שאומרים. אמרנו קודם שהסתלקות היא הילולא, אז ללכת לרקוד במירון על החתונה של רשב"י אני מוכן, אבל לעשות מה שהוא עשה אני לא מוכן – "וחי בהם"! לא רוצה להסתלק.
עכשיו אנחנו מסבירים יותר עמוק – שיש דבר שאני כן יכול לרצות מה שהוא עשה, והוא להתבייש, כלומר להתפשט. במדה הזו אני יכול לרצות את ההילולא ממש, כמו רשב"י. אם כן, זו המדרגה הרביעית של טעם ההשתטחות על קברי צדיקים שכתובה בחסידות מאדמו"ר האמצעי – להגיע ל"ירא בשת". ההילולא העיקרית בכל השנה, שכל הילולא בהסתלקות של צדיק נלמדת מהילולא דרשב"י. לפני הילולא דרשב"י אין בכלל מושג כזה וכל מושג הילולא של צדיק שאחר כך הוא רק בגלל רשב"י, רק בגלל היום הזה. לכן הוא היום שמדליקים את האש ושורפים את הבגדים. לחיים!
[כתוב "יראת מלהביט כי רב לה"[קלד] – יש לה בושה] רשב"י אמר על עצמו שלא התבייש כמו משה רבנו. משה רבנו התבייש והוא התבייש פחות. זוהי השורה אחת לפני הסוף אחר כך הוא הגיע למדרגה אחרת. אחר כך הוא מגיע למדרגת אין, "אין קורא לה"קמו, האין היא "ירא בשת". אפשר לשיר עוד ניגון אחד.
[ניגנו 'ניע ז'וריצי']
"יראת מלהביט כי רב לה" הוא בדיוק ה"ירא בשת", זו התכלית. כתוב שבושה היא "שובה ישראל עד הוי' אלקיך"[קלה], עד עצמות ה'. שובה אותיות בושה. כלומר, הוא ראה את האור ומיד קיבל "ירא בשת". הוא הסתיר את עצמו באמת, זה ה"ירא בשת". זאת אומרת, הוא לא ביקש שהאור יסתתר, האור היה חשוף לו לגמרי. "בר יוחאי אור מופלא רום מעלה יראת מלהביט" נתגלה לו, אז הוא הגיע ל"ירא בשת". ה"יראת מלהביט" הוא ה"ירא בשת" ומזה גופא הוא מגיע לאין. אם כן השורה הבאה היא ההמשך – ה"אין קורא לה", בגלל ש"ירא בשת" היא בטול במציאות, כתוב בחסידות. על ידי ה"ירא בשת" הוא יגיע לבטול מוחלט, לתכלית. מי שבבטול לא שייך אליו להתבייש.
ט. "בראנו – לכבודו"
כבוד לבושי ה'עוד פעם, מה חסיד רוצה? יש ווארט מאד חריף אצל חסידים שאותו הרש"ג אומר – רבי שמואל גרונם. זהו דבר שמודפס בסוף רמ"ח אותיות שהתחלנו ללמוד. במהדורה שלנו בישיבה הוא לא מופיע, כנראה הוציאו אותו, כנראה יותר מדי חריף. כתוב שהוא היה דורש בפני החסידים שהוא היה מתוועד על,קטע שלם שכתוב בסידור התפלה "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו"[קלו] – ארבע מדרגות. הוא אומר שכל ארבע מדרגות אלה הולכות על החסידים, לא על ה'מתנגדים'. מתחיל מ"ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", על ה'מתנגדים' צריך לומר "בראנו לכבודם". עוד פעם: יש אחד שנברא בשביל כבודו, כלומר להתבטל אליו, ויש אחד שנברא בשביל כבודם, כלומר, התכלית היא שהוא יקבל שכר. באמת, לפי שיטת המחשבה, כמו הרמח"ל וכו', התכלית היא לכבודם. אך חסידים הם "שבראנו לכבודו". דברים עמוקים שצריך לראות שם אחד אחד, ארבע מדרגות. של תורת הבעל שם טוב. הם ההיפך של מי שלא תופס את שיטת החסידות. הדבר הראשון הוא "בראנו לכבודו". מה שאין כן מי שלא תופס ככה הוא בבחינת "בראנו לכבודם".
מזה אפשר להבין עוד דבר עמוק: כבוד אצל חז"ל בכלל הוא לבוש[קלז]. כתוב שרבי יוחנן היה קורא ללבוש שלו הכבוד שלו. אם כתוב "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", כמו שנאמר "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו"[קלח], הכבוד הוא גם בחינת לבוש אך הוא לא שלי – הוא לבוש שלו. איך נסביר את זה לפי מה שאמרנו עד עכשיו? זה גם יתרץ לך קושיא שהיתה לך כאן: אחרי שהוא רואה את האור הגדול הוא מתבייש ממנו, כמו שהולכים למירון – מה שצריך להיות במירון לפי הדרגה הרביעית הוא להתבייש בפני גילוי אור השכינה בנשמת הצדיק. –, ומיד "יראת מהלביט כי רב לה". מזה גופא הוא מתבטל לגמרי, זה נקרא שהוא מגיע למדרגת אין – "אין קורא לה".ברגע שהוא מתבטל הוא נעשה חלק מכבוד ה', זה הלבוש התכליתי של ה'. כל העולם צריך להיות כבוד ה'. הוא מגיע באמת ל"ירא בשת" ומתבטל, ואז – "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", עכשיו הוא עצמו נעשה חלק מכבוד ה'. כל העולם הזה נברא בשביל שיהיה כבוד ה'. מה שאין כן אם כל התכלית אצלו היא שלא יהיה "נהמא דכיסופא", שמפחד שמא יהיה לחם בשת, הוא רוצה לאכול את הגלידה ושתהיה לו כמה שיותר טעימה שיוכל להנות ממנה – הוא צריך לומר "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודנו". זהו דבר הפשוט לגמרי, דבר 'חלק', כמו שאומרים.
אם כן, מה הוספנו עכשיו, איזו עוד נקודה? – מזה שהוא "ירא מלהביט כי רב לה", ה"ירא בשת", ואז ה"אין קורא לה" שהוא הבטול האמיתי, הוא גופא משלים את תכלית הכוונה של עולם הזה. בכל זאת, ה' ברא עולם, מה הוא רצה מהעולם? שהעולם יהיה הכבוד שלו. מהו הכבוד שלו? הלבוש האמיתי, לא כל העולמות. זה מה שנקרא שהתכלית היא לא עולם האצילות. עולם האצילות הוא הלבוש שלנו. מה שכתוב שה' מתלבש בעולם האצילות כאילו שהוא הלבושים שלו – הוא לא הלבושים שלו. כתוב שזה לא טבעי. הוא מתלבש בלבושים שלנו, בשבילנו. אם כן, כל העולמות שנקראים לבושים של ה' הם בעצם הלבושים שלנו, הם בשביל כבודנו, בשביל שאנחנו נוכל לקבל את האור. אבל כבודו, הלבוש שלו, הוא תכלית הכוונה של האור. הוא מה שהעולם צריך להיות, לא מה שהוא עכשיו, אפילו עולם האצילות הוא לא כבודו. עולם האצילות הוא רק חלק מהתהליך של כבודנו, הוא לבושים בשבילנו כדי שלא נתבייש. אבל ברגע שעל ידי כך מתבטלים נעשה העולם כבודו, הלבוש שלו.
לחסוך את הבושה לקב"ה – תפירת בגדים מהבושה
נאמר את זה קצת בצורה אחרת: הרי לבוש הוא לא בוש. אם לקב"ה יש כבוד, כלומר לבוש, מה צריך לומר? שהקב"ה לא רוצה להתבייש. אם כן מהו ההבדל בין החסיד לבין ה'מתנגד', אם בריאת העולם היא לכבודו או לכבודי? הקב"ה דואג לכבוד, הקב"ה ודאי חסיד. כתוב[קלט] שהקב"ה הוא כהן, כהן הוא ודאי חסיד, עצם הטוב, טבע הטוב. מה כתוב על חסיד? שחסיד יותר דואג לזולת מאשר לעצמו, כך אדמו"ר הזקן הסביר מה זה חסיד[קמ], העיקר הוא הזולת, והוא הטפל. לכן כיון שהקב"ה חסיד לכן הוא דואג יותר לבושה שלנו ולא לבושה שלו. כלומר, הוא מוכן להתבייש בשביל שאנחנו לא נתבייש. זה נקרא חסיד.
מה אם אני חסיד? בדיוק להיפך! אם אני חסיד – "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"[קמא], אני מוכן להתבייש העיקר שאתה לא תתבייש. כשאני דואג שאתה – הקב"ה – לא תתבייש זה נקרא שאני תופר לך בגד. כל מה שאתה בראת, תפרת בגדים, כולם בגדים שלי, כל העולמות הם בגדים שהקב"ה תופר בשבילי. זהו ההבדל בין מעשה הקב"ה לבין מעשה הצדיקים. הצדיק תופר בגדים לקב"ה כדי שהוא לא יתבייש. אבל איך אפשר לתפור בגדים בלי שהשני יתבייש? אפשר לתפור בגדים רק מהבושה שלך. החוטים של הבגד הם הבושה. אם הקב"ה לוקח את הבושה שלו, כלומר, הוא כן מתבייש, הוא יכול לתפור בגדים בשבילנו שלא נתבייש. אבל אם אני רוצה "לכבודו", שהוא לא יתבייש – זה רק שאני כן מתבייש. זה ה"ירא בשת" – שמכל קצת בושה שלי לפניו יש חוט אחד שאני יכול לתפור בשבילו בגד, בשביל שהוא לא יתבייש, הוא יותר חשוב ממני.
זה נקרא "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", וזה מה שהרש"ג אומר שרק חסיד יכול לומר, ומה ש'מתנגד' צריך לומר הוא "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודם". זה מתחיל עכשיו, בהוד שבהוד, הילולא דרשב"י.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.