בע"ה

חנוכת בית משפחת מרנץ

אור לאדר"ח טבת סז – כפר חב"ד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ידוע שחנוכה זה חג של "אתהפכא" – "אתהפכא חשוכא לנהורא", הדלקת נרות עד ש"תכלה רגל מן השוק", "ריגלא דתרמודאי". ידוע שיש בכך שני פירושים – או שתכלה לגמרי הקליפה הקשה ביותר, "תרמוד" אותיות "מורדת", או שאפילו היא תגיע לכלות הנפש לאלקות, וכך יהפוך החשך לאור והמר למתוק. דווקא לחג זה יש את הכח להפוך את החשך של סוף הגלות לאור של תחילת הגאולה – להפוך מ"קץ הימים" (סוף הגלות) ל"קץ הימין" (תחלת הגאולה, כמבואר בשיחת הרבי). ב"מוסיף והולך ואור", כדעת בית הלל, הופכים את החשך כפול ומכופל של קץ הימים ל"ואתה תעמוד לגורלך לקץ הימין" בתחלת הגאולה.

יש הרבה דברים בחנוכה של "אתהפכא", גם במשמעות הפשוטה של היפוך – הפוך ממה שהייתי חושב. אחד מהם, שפתאום שבט הכהונה, שמקומו במקדש פנימה ולא עוסק בעניני עולם הזה, וכל שכן שלא עוסק במלחמות, יוצאים החוצה, והכהן גדול ובניו נוטלים את היזמה ונלחמים במסירות נפש. לכן הם גם הופכים למלכים, שזה היפך ההלכה. ברגע של מסירות נפש הכל בסדר, גם מה שהפוך, אך כשיורדים מזה אז ההיפוך הוא כבר נגד ההלכה (כמו שמישהו ממשיך לרקוד רגע אחרי שגילוי היחידה מסתלק, אז זה מעשה של 'חיצון' ו'בליטה', ואומרים לו לרדת מהשולחן ולהפסיק לרקוד, כנודע בנוגע לאחד הצדיקים). כהנים אינם לוחמים, אך כשכהנים נלחמים במסירות נפש, אז בזכות מסירות נפשם זה טוב ובזכות זה מצאו את פך השמן הטהור החתום בחותמו של כהן גדול – כל זמן שזה החזיק, זה "אתהפכא חשוכא לנהורא" בכל המובנים. יהודים אוהבים "הפוך על הפוך", ו"פך השמן" זה לשון הפוך – עם כל מה שהיוונים טמאו את הכל, תמיד נשאר לנו איזה מישהו עם 'ראש הפוך' שבתוכו יש שמן טהור, ובזכות זה קם ונלחם במס"נ מלחמה של מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים, ובזכות ה'הפוך' שלו מנצח נגד דרך הטבע.

בלשון החסידות, מה קורה בחנוכה? ישנם יוחנן כהן גדול וחמשת בניו – שכולם גבורים גדולים, ואף על פי כן אומרים "מסרת גבורים ביד חלשים" (גם היפוך: מצד הטבע כולנו, כיהודים, שייכים לשם מה של עולם התיקון, ובכך חלשים – "תוקפא דנשמתא חולשא דגופא" – אך דווקא מי שמשם מקבל כחות איתן שבנשמה, שלמעלה גם מעולם התהו, ובזכות זה מנצחים את גבורי עולם התהו, שבחנוכה זה היונים). הייתי חושב שחמשת הבנים הם חמש גבורות, אבל זה לא יתכן, כי הם כהנים, וכהנים זה חסדים. צריך להבין את הנס שקורה כאן – בלשון הפנימיות, בלשון החסידות, איך זה שה-ה חסדים, הנמשכים ממתתיהו שהוא ה"עטרא דחסדים", הופכים להיות הכי גבורים?

לפני כן נקדים, שמבואר בספה"ק שמלחמת החשמונאים זה ענין של ארץ ישראל. בפורים "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", וכמה שלחמנו, זה היה רק התגוננות ביום שניתנה רשות מהמלכות, ולא מלחמת תנופה כמו בחנוכה. גם הסיום בפורים היה שנשארנו עבדי אחשורוש. ["אכתי עבדי אחשורוש אנן" זה מאמר חז"ל שהרבי הזכיר למי שרצה לעשות חגיגות גדולות מהריבונות בארץ – אפשר לחשוב שהריבונות כאן זה דווקא כמו חנוכה, כי אנו בארץ ויש לנו את ירושלים עיה"ק ואת תל אביב, והיתה גבורה גדולה מאד של יהודים, ומסירות נפש, עד שהרבי הקודם שבח את בחורי המחתרת שנהרגו כ"בעלי מסירות נפש", וכל מסירות הנפש והגבורה הללו לא יכלו להיות בחו"ל, אלא רק בארץ, אך בסופו של דבר, לפי הראש המעוות של ה"מנהיגים", "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" – הראש היהודי לא משוחרר, לא שולט כאן, ושולט כאן ראש גויי, יוני ורומאי, לכן זה לא עצמיות ולא עצמאות יהודית אמיתית]. לעומת זאת, ארץ ישראל נותנת גבורה. "אוירא דארץ ישראל מחכים" – יש כאן גילוי של מוחין דאבא – ו"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" זה רק כאשר מאירים מוחין דאבא, תכונה של ארץ ישראל.

היונים לחמו איתנו על שלוש מצוות – שבת, ראש חדש ומילה. כתוב שהצד השוה של שלוש מצוות אלו שמסמלות, יותר מכל שאר מצוות התורה, את אמונתנו בחידוש העולם. היונים האמינו שהחומר קדמון, והכחישו את בריאת העולם יש מאין, ולכן התנגדו לשלוש מצוות שאומרות בפירוש שהעולם מחודש, כנגד עולם-שנה-נפש. ובקצרה: מצות שבת זו עדותנו כל שבוע שהעולם נברא בששה ימים, וביום השביעי ה' נח – זה התחדשות העולם. ראש חדש זה התחדשות הזמן, וברית מילה זה מעיד על התחדשות הנפש.

האור של ההתחדשות, של "החכמה מאין תמצא", מאיר דווקא בארץ ישראל. פנימיות החכמה זה גבורה – זה נותן את הכח להלחם, לקום וליזום את המלחמה (ולא לחכות שמישהו יאמר להלחם), כפי שכתוב במגילת אנטיוכוס (שמנהג לקרותה בחנוכה בחיק המשפחה – כתוב בחסידות שיש ענין לעשות זאת לפחות פעם אחת בחנוכה). הגבורה באה ממוחין דאבא – מוחין של התחדשות.

בשיעור אתמול בלילה הזכרנו שמי שהתחיל את גלות יון, מאה שנה לפני חנוכה, זה תלמי המלך. גלות יון זה דוגמה לגלות בתוך הארץ – שעבוד של יון – שאף שהיו בארץ היו יונים ומתיונים [לנהנים מסעודת אחשורוש לא קוראים 'מתפרסים', ולאלו שלא רצו לעלות מבבל לא קוראים 'מתבבלים', אבל המתיונים לגמרי קבלו את הראש, בעיקר בנוגע להתחדשות. גם היום, בגלות אדום, אין 'מתאדמים' – אף שיש שקועים בתרבות המערב, לא קוראים להם כך. רק בזמן תרבות יון שחלחלה לארצנו היו מתיונים. זה תואם את המציאות היום, שאפשר להיות כביכול "עם חפשי בארצנו", ובאמת לגמרי לא חפשי, אלא משועבד ומתייון לחלוטין]. הרבי אומר שהכל מתחיל מתלמי המלך, שאמר לתרגם את התורה ליונית – ואף שהצליח וכו' יום התרגום היה קשה כיום עשית העגל, בגלל שזה חילל את קדושת התורה, שהתייחס לתורה כחכמה נפלאה אך לא דבר אלקי, כחלק מהאוניברסיטה ("להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", כפי שהרבי הדגיש בכל שנה). קודם כל כתוב שתלמי המלך עולה בגימטריא יצר הרע – הוא מתרגם את התורה ליונית, שפה הכי יפה, היחידה המסוגלת להכיל את חכמת התורה, אך תוך כדי זה גם מחללת את קדושת התורה (דבר והפוכו). דרשנו שתלמי המלך זה מלשון הליכה בתלם – הפוך מהראש היהודי, החדשני וההפוך. כך, אדמו"ר הזקן כותב שכל יהודי צריך לחדש בתורה, על כל רבדיה, וחידוש והיפוך זה כמעט היינו הך – גדול בישראל אמר כך, ואני אומר "איפכא מסתברא". אם זה לא ממש הפוך ממשהו מפורש, על כל פנים כחידוש זה הפוך 'בכח' ממשהו. כשה' ברא את העולם יש מאין הוא חולל מהפך באותו רגע. בשביל להביא את המשיח צריך לחולל מהפך – צריך לחשוב הפוך, לחשוב חדשני, ואת הכח הזה, את המוחין האלו, מקבלים מהוספת עוד נר ועוד נר עד שמונה נרות, בחג השמן, חג של אור גדול של מוחין דאבא.

כפי שדובר אתמול, הרבי מציין ב"דבר מלכות" של חנוכה שלשמן יש שלוש תכונות: שמן למאור, שמן המשחה, שמן למאכל. בקיצור, שלושת הדברים שהשמן טוב להם – מאכל, סיכה, מאור – זה כנגד צ-ל-ם של סוד הצלם, מזון-לבוש-בית. המאכל של השמן זה מזון (ובפרט אחרי יט כסלו הפך למזון בפני עצמו, כחידוש המופלא של הרבי – שעד אז שמן בפני עצמו זה מזיק, ולכן לא מברכים עליו, ומאז כבר אפשר לקיים "יתפרנסון מיניה" משמן), סיכה זה בחינת לבוש (מקיף קרוב) ומאור זה בית (מקיף רחוק). זה שייך לחנוכת בית – לכן חוזרים על זה שוב. בבית צריך הרבה אור. חנוכה זה חג של הבעל שם טוב, כי מסופר שכאשר נכנס לבית תמיד – גם אם הבית היה מאד מואר – אמר להוסיף עוד נרות. ממש הענין של חנוכה, גם אם אתמול הספיקו חמשה נרות היום צריכים ששה. "מוסיף והולך ואור עד נכון היום" – יהיה מספיק אור כשנראה משיח. שמן זה רזין דרזין – סודות התורה. שלוש תכונות השמן משלים את הצלם, כשה-ם סופית זה הגילוי המשיחי של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", זה ה"שמן זית זך כתית למאור", "אלפא דאלפא", שהוא מיוחד למאור. בעל הבית הזכיר שצריך עוד פעולה כדי שתהיה שמחה בבית – "ליהודים היתה אורה ושמחה", חנוכת בית זה "אורה" אבל צריך לחבר עם "שמחה". שמחה זה אותיות משחה – על דרך שמשיח אותיות ישמח – זה ליחד את ה-ם הסתומה, היחידה, שמן למאור, עם ה-ל, החיה, ה"בשמן קדשי משחתיו". הרבי אמר פעם שצריך להתוועד ולא לגמור עד שבא מלך המשיח – ככה צריך להיות, לפחות בראש של חסידים, שמתחילים להאיר ולשמוח ו"מוסיף והולך לאור עד נכון היום", עד התגלות מלך המשיח.

אחרי כל חילול הקדש של היונים, קמים הכהנים, אנשי קדש המשמשים במקדש (וכל שכן הכהן הגדול, שהוא קדש קדשים, ונכנס לשם אחת בשנה) – הם הרגישים ביותר למושג קדש, והם אלו הצריכים להתקומם כנגד חילול הקדש של "אשר קדשנו במצוותיו". היתה הוה-אמינא לחשוב שהם ה גבורות של הקדושה, אך לא נכון לחשוב כך, כי הם כהנים – אנשי חסד. הם המוכרחים להלחם כאן, כי הם הרגישים לקדש, אך מנין גבורתם? הגבורה שלהם זה על דרך מה שהרבי הצמח-צדק מסביר באריכות בשרש מצות התפלה בדרך מצותיך (יש כמה שיטות איך לומדים חסידות חב"ד, ולפי הרבה דעות בישיבות זה הדבר הראשון שצריך ללמוד בעיון, מעבר ללימוד התניא שהוא חלק מהחת"ת), שכאשר העצם מתגלה יש תופעה של "אחליפו דוכתייהו" – שאור החסד מאיר בכלי הגבורה, ואילו אור הגבורה מאיר בכלי החסד.

הצמח-צדק מסביר זאת ב"שרש מצות התפלה" כאשר מדבר על קריאת שמע, שם באה תופעה זו לידי ביטוי בעבודת ה' היום-יומית שלנו. בפרשיה הראשונה כתוב על עבודת אהבת ה' עד "בכל מאדך" ובפרשה השניה לא, וחז"ל אומרים שפרשה ראשונה זה "עושין רצונו של מקום" ופרשה שניה זה כאשר "אין עושין רצונו של מקום". אבל, לפי קבלה כוונת פרשה ראשונה, בה יש מב מילים, זה שם מב, שם של גבורה, וכוונת עב המילים הראשונות של הפרשה השניה זה שם עב, שם של חסד. זה הפוך מהתוכן של הפרשיות, ואכן מבואר שבפרשה הראשונה הכלי הוא חסד, זה התוכן והעצם של הפרשה, אבל האור המתגלה הוא אור הגבורה של שם מב – אור הגבורה מאיר בכלי החסד. בפרשה השניה אור החסד, שם עב, מאיר בכלי הגבורה, כלי שמצד עצמו אין בו עבודת ה' בלי גבול, אין בו "בכל מאדך" (כאשר מהבלי גבול הזה בא כל ה"הפוך על הפוך", שהאדם מסוגל לצאת מהגבולות ולא ללכת בתלם של תלמי, תלם היצר הרע וההגיון היוני). כל התופעה של חנוכה זה כפי שמוסבר בדרמ"צ על פרשה ראשונה של ק"ש – מתתיהו וחמשת בניו הם בדרגה של "בכל מאדך", ובדרגה זו אור הגבורה נכנס בכלי החסד. אור הגבורה זה שם מב – כח להלחם, כפי שהאריז"ל מסביר שמשה הרג בכח שם מב את המצרי (גם אצלו זה "מוליך לימין משה" – הגבורה נכנסה לכלי החסד). בני מתתיהו, ככל שמצד עצמם הם חסדים, זוכים, בזכות היותם בדרגת "בכל מאדך", להתגלות אור הגבורה בכלי החסד שלהם.

להתבוננות זו אנו זקוקים בדור שלנו היום. יש הרבה זקנים לבנים כאן, זה הדור הישן, אבל יש עוד כמה צעירים כאן – הזקן לא לבן לגמרי – וזקוקים להתבוננות זאת. זקוקים בדור הזה בארצנו הקדושה ליהודים שמצד עצמם הם חסידים, בעצם הם חסדים, אבל מגיעים לאהבת "בכל מאדך" לה', לעם ישראל, לארץ ישראל, ומכח זה זוכים שאור הגבורה יתגלה ויתלבש בתוך אור כלי החסד שלהם, וזה יתן להם את הכח להלחם נגד היונים והמתיונים. מלחמה לאו דווקא כפי שהיתה אז – "העבר מלמד את ההוה", כמו ש"מעשה אבות סימן לבנים", ויחד עם זאת בכל דור ודור (ובפרט בדרא בתראה, בעקבתא דמשיחא) לא חייבים שיהיה בחיצוניות אותו דבר, לא חייבים חרבות ורובים, יש עוד דרכי לחימה ונצחון על היצר, אך בהחלט זקוקים לאותה גבורה. אהבת ה' "בכל מאדך" – זה החמשה בנים הללו, הגבורות והכח להאיר אור בלי סוף. ידועה השאלה מה עיקר החג – הנצחון או נס השמן – אז על פי פשט העיקר זה נס פך השמן, אך בלי נצחון המלחמה לנס השמן אין משמעות (ואכמ"ל, כי זה באריכות בהרבה שיחות של הרבי), אין סיבה בלי מסובב, והמסובב זה מסירות הנפש של החשמונאים (חשמונאי אותיות משיח נאו, אלו שאצלם בראש הכל הפוך מהמציאות והטבע – יון זה הטבע, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", וצריך אנשים שיכולים להלחם נגד ה"טבעתי ביון מצולה" ולהוציא אותנו מהמצולה, מהמצוקה, מהצרה שלנו).

עד כאן הנקודה הראשונה, לפני שנתחיל לספר קצת את הסיפור של מגילת אנטיוכוס ונלמד מי הוא מתתיהו ומי הם חמשת הבנים. הרבי אומר שצריכים "אורות דתהו בכלים דתיקון", ואמרנו שהחשמונאים אפילו למעלה מאורות דתהו – הם משם עב. היה אפשר לומר שהמכבים זה כלים דתיקון שזכו שיכנסו בהם אורות דתהו, אך אומרים יותר עמוק – יש "אחליפו דוכתייהו", שבו יש גילוי העצם יותר מ"אורות דתהו בכלים דתיקון". האורות דתהו עדיין היו אצל היונים (אצל אנטיוכוס הרשע ובגריס הרשע ונקנור הרשע), אך לחשמונאים היה גילוי העצם – שרש התיקון שלמעלה מהתהו – גילוי שם עב, שכאשר הוא מתגלה ב-מה דתיקון זה פועל את תופעת "אחליפו דוכתייהו", וזה מה שקורה בחנוכה.

שיחה שניה:

כתוב במגילת אנטיוכוס שמי שהתחיל את המרד בפועל זה יוחנן בן מתתיהו. אנטיוכוס שלח את ניקנור לארץ, ואז היונים פרצו יג פרצות בחומה ונכנסו למקדש, הקריבו בו חזיר וטמאו את כל השמנים. אז נתלבש בקנאת ה' יוחנן בן מתתיהו, הוא התלבש בבגדי כהן גדול ובא לפתח המקדש – או המקום שנקנור היה שם – וקרא לפקיד שם לומר לנקנור שהכהן גדול של היהודים הגיע ומוכן לעשות שלום ולהצטרף ליונים. אמרו לנקנור שהכהן הגדול של היהודים הגיע ורוצה להכנע, והוא אמר שיכניסוהו, וכשהוא נכנס אמר לו נקנור שאם ילך וישחט חזיר על המזבח אז נוסף על בגדי הכהונה הגדולה ילבישוהו גם בגדי מלכות יון וירכב על מרכבת המשנה ביחד עם נקנור, ויהיה כאחד משרי המלך. יוחנן אמר לו שזה טוב, אבל שהוא פוחד מהיהודים, שאם יראוהו שוחט חזיר מיד ירגמוהו. לכן הורה ניקנור להוציא כל אדם מהמקדש. יוחנן הכין לעצמו מראש חנית של טפחיים ושתי זרתות והחביאה על גופו, וכשהוציאו כל אדם הוא נשא עיניו לה' והתפלל – אם תתן אותי בידי הערל הזה הוא ילך וישתבח בבית דגון לפני אלקיו, אנא תמנע את חילול ה' הזה – ואז פסע שתי פסיעות ודקר אותו, והתפלל שוב לה' שיסלח לו שהרג את ניקנור והשליך את הפגר שלו במקום הקדש, שזה לא מן הראוי. אחר כך יצא יוחנן, קיבץ סביבו את היהודים, ובכך החל המרד. באותו יום הרגו כשבעים אלף אויבים יונים, וגם את ניקנור, וזה היה השלב הראשון. אחר כך כשאנטיוכוס שמע זאת, הוא שלח את המשנה, הבכיר מניקנור, בגריס. הוא בא פעם אחת וגרשוהו, ואז אמר שצריך להביא כל הפילים והחילים כדי לנצח את המכבים, ובאו שוב, ואז היה הנצחון הכי גדול. היו שלושה שלבי מלחמה – אחד של יוחנן נגד ניקנור, ופעמיים נגד בגריס עם כל הבנים. בפעם האחרונה נהרגו יהודה הגדול ואלעזר הקטן, וכשיהודה נהרג כל הבנים נבהלו וחזרו, ואז מתתיהו אמר להם – מה נבהלתם? הלוא המלחמה לה', ואני אצא אתכם במקום יהודה. הוא יצא והחליף את יהודה, ואז נצחו ושרפו את בגריס. בסוף הצליחו למגר את כל הגוים, הרגו את בגריס ואנטיוכוס ברח – ולכל מקום אליו הגיע קראו לו "הבורח". אז קרה הנס שנכנסו למקדש ומצאו פך שמן טהור החתום בחותמו של כהן גדול, ודלק שמונה ימים, ולשנה הבאה קבעו חג שמונת ימים. עד כאן בקיצור נמרץ.

יש סימן שכתוב, שיון זה לב האבן – אנטיוכוס, בגריס, ניקנור (מלך, משנה ושליש, שהורגים ומנצחים אותם ממטה למעלה) – ועיקר האתהפכא זה להפוך את לב האבן ללב בשר. כך הופכים גם את לב האבן שלנו, את המתיון שבתוכנו. לכל יהודי יש מתיון קטן, ובזכות אור החנוכה, המסוגל לכלות רגלא דתרמודאי מן השוק, זה גם החג בו הופכים את לב האבן ללב בשר.

מה שרצינו לספר במיוחד זה על השלב האחרון, לפני הקרב האחרון, כשמתתיהו כינס את חמשת בניו – יהודה, שמעון, יוחנן, יונתן, אלעזר – ובירך אותם כסדרם, מה שנתן להם כח רוחני וגשמי אדיר:

מתתיהו קרא ליהודה ואמר לו: יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב שנמשל לאריה. כך מתחיל – כל דימוי של אחד הבנים זה המשכה ממקור ושרש הנשמות, על דרך "וביד הנביאים אדמה" – בכח לדמות יש כמה ענינים, ואחד מהם זה כח נבואי. כאשר כתוב שרוח ה' הופיעה על מישהו זה או רוח נבואה או רוח גבורה (כשני תרגומיו של יונתן לביטוי זה – רוח נבואה מן קדם ה' או רוח גבורה מן קדם ה') – ואם כן בשרש, ענינם אחד (כך בלשון הקדש, שהיא הפנים, זה אחד, רק בתרגום, שהוא בחינת אחוריים, זה משתנה  ומתפצל לשניים), והדימוי הנבואי נוסך כח גבורה בבנים. אחר כך קורא מתתיהו לשמעון ומדמה אותו לשמעון בן יעקב שהרג את אנשי שכם. אחר כך קורא ליוחנן – שהתחיל את המרד, והכל הולך אחר הפתיחה (צריך להבין טוב למה יוחנן התחיל, ולא יהודה) – ואומר אדמה אותך לאבנר בן נר שר צבא ישראל. אחר כך קורא ליונתן, ואומר: יונתן בני אדמה אותך ליונתן בן שאול שהרג במחנה פלשתים. אחרון קורא לאלעזר, ואומר: אדמה אותך לפינחס בן אלעזר שקנא את קנאת ה' צבאות.

אם מתבוננים רגע בסיפור זה, הכל מובן ופשוט חוץ מיוחנן – את כולם מדמה מתתיהו לאנשים הקרויים בשמותיהם (ואת אלעזר לפינחס בן אלעזר), אבל מה הקשר בן יוחנן לאבנר בן נר? בכלל, צריך להתבונן – יוחנן הוא אבי מתתיהו, אז למה לא קרה יוחנן לבנו הראשון? אפשר לומר – בדוחק רב – שהוא היה אשכנזי, ויוחנן אביו היה עדיין חי, ולכן לא קרה לבנו בחייו, ורק קרה כך לבנו השלישי. אבל זה דחוק. עוד שאלה משמעותית – למה באמת יוחנן הוא שהתחיל את המרד? לא כתוב בשום מקום, אבל הניחוש די פשוט. למה זה לא מתאים לאחד האחים האחרים? כתוב שדווקא הוא בא לבוש ככהן גדול, ואומר שהנה הכהן הגדול של היהודים בא. למה דווקא הוא מופיע? צריך לומר שזה נכון – שמבין הילדים של מתתיהו הוא הבן שמיועד להיות הכהן הגדול, וזה גם פשוט, כי הוא נקרא על שם הכהן הגדול שלפני פניו. לכאורה, כך צריך לומר, הכי מתאים שמבין הילדים הוא זה שיקום ויפתח את המרד. מרד מתחיל מקנאה, יש את קנאת פינחס בן אלעזר, אבל כאן זה קנאה לשחיטת חזיר על המזבח. היו בזמנם כל מיני סיבות לקנאה, שצריך לקנא להן ולמסור את הנפש – כמו חילול בנות ישראל – אבל לפי הגירסא הזו הקנאה התעוררה על שחיטת חזיר על המזבח (כידוע שיש הרבה גירסאות לנס חנוכה, שהרבה מהן נדפסו בספרים חיצוניים שאינם ברי סמכא, ורק מגילת אנטיוכוס – או מגילת יונים, כפי שהיא נקראת לפעמים – מוסמכת ונדפסה בסידורים, ולפי מחזור ויטרי קוראים אותה בבית הכנסת בשבת חנוכה, והיא הנוסח היחיד עם חותמת של קודש). זו קנאה על "ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים" – על חילול וטומאת הקדש. מי שזה חורה לו, ומקנא לדבר הזה, זה מי שהוא בעצם כהן שבכהן – מי שמיועד להיות כהן גדול. נס חנוכה זה אור הגבורה המתלבש באור החסדים, כמו שבדורנו צריכים חסידים מאה אחוז – של הבעל שם טוב, של אדה"ז, של הרבי – ודווקא הם מקבלים אור הגבורה. החסיד הראשון שבכולם זה דווקא יוחנן, המיועד להיות הכהן הגדול, אף שהוא הילד השלישי.

כל זה רקע, אך עדיין לא מסביר למה מדמה לאבנר בן נר – מה הקשר אליו? אנחנו יודעים על אבנר בן נר שנהרג בידי יואב, אז ודאי שמתתיהו לא מאחל ליוחנן, שגם עתיד להיות הכהן הגדול, לההרג – זה דימוי מאד מוזר. לפני שנמשיך להסביר זאת, לפי הקדמה של האר"י הקדוש על מהותו של אבנר בן נר, נשים לב שאבנר בן נר כולו – הוא ואביו – על שם נר. אם יש גיבור אחד בתנ"ך שמחד הוא גיבור ומאידך קשור לנס הנרות – ולא רק לנס הנצחון (שיש שאלה חמורה בהלכה על מה עיקר קביעות החג, כנ"ל) – זה רק אבנר בן נר, הקרוי על שם נרות. יש אצלו איזו גבורה מאירה, וכנראה שהדבר הזה גם כן שייך דווקא ליוחנן בן מתתיהו.

אין לנו זמן להאריך, אפשר להאריך הרבה, אך נאמר רק ווארט: אם אבנר היה מצטרף לדוד, כפי שחפץ אחרי מות שאול, והופך להיות שר צבא דוד, זה היה מאד מזרז את המשיח. כתוב בקבלה שלעתיד לבוא – עכשיו – שר הצבא של מלך המשיח יהיה גלגולו של אבנר, ואם היה זוכה להיות כך בזמן דוד כבר היה מאד מזרז ימות המשיח. יואב חשש שאכן אבנר יחליף אותו, כי היה צדיק ממנו, ולכן הרג אותו. אחר כך הספיד אותו דוד בפסוק "הכמות נבל ימות אבנר" – כמותו של נבל שמת במגיפה. האריז"ל אומר על הפסוק הזה שזה לא סתם קשר שדוד עושה, אלא שיש קשר בין נבל לאבנר (ותמיהתו של דוד היא תמיהה קיימת – אכן כמות נבל ימות אבנר, בשל הקשר הפנימי ביניהם).

האר"י מסביר שנבל התחיל לתקן את חטא הבל (נבל אותיות הבל, רק שבזה ה ובזה נ, העולה י פעמים ה). מה זה חטא הבל? הרי קין חטא שהרג אותו, אבל איננו מכירים חטא של הבל בתורה. אכן, האריז"ל אומר שהבל היה חייב מיתה, ואם כי קין נענש כרוצח הראשון על הריגתו, אבל הגיע להבל שיהרגו אותו ואת כל זרעיותיו עד סוף כל הדורות. לכן, אומר האריז"ל משהו מבהיל את הרעיון – שלקראת ימות המשיח, דווקא אם זוכים ל"אחישנה", צריך להחיש את הריגת כל זרעו של הבל, בשוגג. לכן "אם ירחיב הוי' גבולך" צריך להוסיף עוד שלוש ערי מקלט, לקלוט את הרוצחים בשוגג, הרוצחים את כל זרעו של הבל אשר נגזר מן השמים שימותו לפני ביאת המשיח. אם הגאולה "בעתה" ודאי כל זרעו של הבל מתו, אבל דווקא אם זה "אחישנה" יש זירוז של הריגתם. לכן נאמר כי דווקא אם תשמור כל מצוות ה', ואז ירחיב ה' את גבולך, צריך להוסיף שלוש ערי מקללט – כי אז זוכים ל"אחישנה", וצריך כמה שיותר מהר לכלות את זרעו של הבל.

מה עשה הבל כל כך גרוע, שכל זרעו עד סוף כל הדורות צריך לההרג? כתוב שהבל חטא במחשבה. קין חטא במעשה, בחיצוניות, והבל חטא במחשבה, בפנימיות. במקום אחד כתוב שהוא הציץ בשכינה, אבל כאן – בקטעים האלה של כתבי האריז"ל – רק כתוב שחטא במחשבה, בלי לפרט. בגלל שחטא במחשבה התחייב מיתה לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. זה אומר שכל מה שרואים שר"ל יש תאונות, ויהודים מתים בלי שום סיבה מוצדקת, זה בא, לפי האריז"ל, בעקבות התגברות של קץ "אחישנה", של זירוז ביאת המשיח, וזה תיקון של זרעו של הבל. מה התיקון? מה קורה כשאחד מזרעו של הבל נהרג בתאונה וכיו"ב? ה-ה חוזרת ל-נ – היה חטא ב-ה עילאה, ואז המחשבה נפלה, והתיקון של המחשבה שתחזור לשער ה-נ של הבינה. האר"י אומר שכאשר מת נבל, שהוא גם מהבל, התחילה חזרת שרש נשמת הבל לשער ה-נ. אם נבל זה הבל – עם נ במקום ה – אז ההפרש ביניהם זה אדם (אביו של הבל), וכשמחברים אדם ל-הבל זה הופך אותו ל-נבל.

אחר כך האריז"ל אומר שאבנר בן נר הוא השלב הבא של תיקון הבל. גם על כך הוא אומר משהו חדשני ומהפכני לגמרי: הייתי חושב שכל שר צבא, לוחם וגנרל גדול, הוא מצד הגבורות – גבור ישראל – וכל מי שמצד הגבורות בקבלה שייך לשרש קין, בעוד הבל זה חסדים. עצם האמירה שיש כאן שר צבא של שאול המלך, המלך הראשון בישראל, והוא הבל נטו (יש הרבה פעמים שיש ערבוב של כמה וכמה שרשי נשמות, אך כמו ש"נבל" זה הבל עיקרי, ולא מקרי, כך אבנר זה הבל) היא חידוש. זה בדיוק תופעת "אחליפו דוכתייהו" שהתחלנו לדבר עליה הערב – מישהו שמצד העצם הוא חסד, אבל מקבל גבורה. במדה מסוימת, הוא הכי מתאים להיות שייך לחנוכה – אור הגבורה מתלבש בכלי החסד, שחסיד בעצם הופך להיות גבור הלוחם ביונים ובמתיונים ומנצח. הדוגמה העיקרית של אחד כזה, לפי האריז"ל, זה אבנר בן נר, שהוא הבל בעצם. קין הוא רוצח, והייתי חושב שכל הגנרלים בעולם יהיו שייכים לקין, והנה יש כאן גנרל הכי גדול שהוא הבל. באמת הוא יותר גבור מיואב ומכל שאר שרי הצבא, ולכן אם היה זוכה להפוך לשר צבא דוד זה היה תופעה משיחית, וזה מה שיהיה בקרוב בימינו, שאבנר יהיה שר צבא מלך המשיח וזה יהיה שלמות (ויש בכך המון להרחיב, ואין כאן המקום והזמן).

זה שאור הגבורה מתלבש בכלי החסד זה חנוכה, ובפרט זה דעת בית הלל – שהוא גם חסד – שמוספים נר בכל לילה, "מוסיף והולך ואור", שמתגברים באור, מתגברים ב"אבנר בן נר" בהוספת עוד נר ועוד נר. נשמה זו ניתנה דווקא ליוחנן – שנקרא על שם סבו וממילא עתיד להיות כהן גדול, והוא המתחיל את המרד, את ההיפוך של פעולה בלי שום סיכוי בדרך הטבע, זה הוא ובזכותו עיקר נס הנרות. צריך לכוון שכל נר בחנוכה – חוץ מכל שאר הצדיקים הרמוזים בנרות – רומז לאבנר בן נר. והרמז (ישר על פי סדר הנשמות באריז"ל): הבל נבל אבנר עולה ג פעמים (ממוצע) יוחנן – הוא הממוצע של התיקון הזה. במות נבל כבר יש תיקון – תיקון הפנימיות, שהמחשבה עולה לשער ה-נ של הבינה, שהוא "איני יודע" ("תכלית הידיעה שלא נדע") או "ידעתיו הייתיו", כפי שדובר אתמול. זה בא לשלמותו דווקא בהריגת אבנר על ידי יואב, וזה מה שקורה שוב ושוב כתופעה הכי לא מובנת ושלילית – שיש אסונות לפני ביאת המשיח. זה סימן של עקבותיו של מלך המשיח, שבא להופיע תיכף ומיד ממש – תיקון נשמות זרעו של הבל.

ולשאלה נוספת: מה הקשר בין מתתיהו עצמו ליוחנן?

קודם כל נחזור לבנים – הבן הראשון זה יהודה, הבן השני זה שמעון, הבן השלישי זה יוחנן. בשני הבנים הראשונים יש כבר רמז שהעיקר זה יוחנן, כי יהודה שמעון עולה מלכות, העולה אברהם אברהם, העולה גם יוחנן יוחנן יוחנן יוחנן. אם מוסיפים למלכות עוד יוחנן, כפי הסדר של יהודה-שמעון-יוחנן, עולה כתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות" (כל החמשה אחים יוצרים ריבוע מושלם, אבל שלושת הראשונים זה על בסיס יוחנן). מה הקשר בין מתתיהו ליוחנן? פעמיים יוחנן זה רמח, וכתוב שמתתיהו זה רמח-שסה-רמח (= בית המקדש = תהלת הוי' = ראש השנה) – היינו שזה תריג (משה רבינו) ועוד ב פעמים יוחנן. יוחנן הוא מרכיב חשוב בשם מתתיהו, שהוא בן יוחנן ואבי יוחנן. יש עוד הרבה דברים חשובים, אך נסתפק בכך עכשיו.

צריך לחבר יחד: כל מה שדברנו על "אחליפו דוכתייהו" – אור הגבורה בכלי החסד – זה הסימן שהבל נתקן. החטא של הבל זה חטא המחשבה והחטא של קין זה חטא המעשה, ובגלל חטא הבל צריך להרוג אותו ואת כל זרעו עד עולם, ועיקר התיקון שלו קורה אצל אבנר, שנהרג על ידי יואב, אך יוחנן כבר אחרי התיקון שלו, מקבל את כל גבורת אבנר (שגם היתה אור הגבורה בכלי החסד) ואצלו זה כבר מתקיים ולא הורגים אותו יותר. זה חנוכה, תיקון יוחנן שלא נהרג במלחמה, אלא נותר חי. כפי שאמרנו בהתחלה, כל עוד מחזיקים בדרגת יחידה שבנפש, אז גם אתהפכא – כהן שנלחם או כהן שמולך – זה "נמנע קיים" (כי "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", לפי הפסק שלנו; הדעה ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" זה עדיין "טבעתי ביון מצולה" של חכמת יון – זו הדעה שהרמב"ם כותב, אך הרשב"א חולק עליו, וכך פוסקת בפירוש הקבלה והחסידות). זה חג החנוכה – שאין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, וזה התיקון של הבל, התיקון של חנוכה.

לחיים לחיים, שתיקון הבל כבר נגמר, וכעת יהיה מיד גילוי המשיח. משיח אבנר עולה תורה – "תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח.