יב

א. הנחית השכל ושאיפת הלב ("היום יום" י"ב שבט)

הרבי והרבנית – מח ולב

ערב טוב לכולן. אנחנו פה ביום חשוב – כ"ב בשבט, היארצייט של הרבנית חיה-מושקא ע"ה. מההסתלקות בכ"ב שבט תשמ"ח עד היום, כ"ב שבט תש"פ, עברו לב שנים. תשמ"ח – חוץ מהיותה לשון שמחה[ב], אם נתייחס רק לשתי האותיות האחרונות, בתוך המאה – היא שנת ה-מח. כעת עברו עוד לב שנים – תוספת לב ל-מח. רמז מיוחד של היום, השנה הזו דווקא. לכן רציתי שנתחיל עם כמה קטעים מתוך לוח "היום יום" שמדברים על הנושא הכללי בחסידות של היחס והקשר בין המח והלב בעבודת ה', בתיקון הנפש.

בדרך כלל מח ולב היינו שכל ורגש, אבל לב יכול להיות גם בינה. כך, ב"פתח אליהו" שניהם שכל – "חכמה מוחא, בינה לבא". כתוב[ג] גם שהיחס בין מח ולב הוא, בדרך כלל, יחס בין האיש והאשה – כמו אדם וחוה בגן עדן מקדם, לפני החטא. עבודתם בגן – "לעבדה ולשמרה"[ד] – היתה לתקן את היחס בין המח והלב וליחד אותם. גם היחס בין הרבי והרבנית היה מח ולב[ה], ואצלה ודאי הלב היה בינה – הרבי היה חכמה והיא היתה בינה, וכתוב "בינה יתרה נִתנה באשה יותר מבאיש"[ו]. בכל אופן, בדרך כלל מח ולב הם שכל ורגש.

מח-לב; שכל-רגש; מתינות-התפעלות

בלוח "היום יום" הרבי התאים ברוח הקדש את הפתגמים – כולם ממורו-חמיו, אביה של הרבנית – לימי השנה. בדרך כלל, איננו יודעים בדיוק מה הקשר, אבל ודאי יש קשר. נתחיל מקטע של י"ב שבט, בו הרבי קורא למח ולב 'שכל' ו'התפעלות'. זו כבר מלה חדשה – התפעלות. בחב"ד יש ביטוי אָן-התפעלות – שאדם צריך להיות מיושב בדעתו, לא להתרגש יותר מדי, לא להתפעל מכל המתרחש סביבו.

צריך להתבונן האם בכלל יש הבדל בין המושג 'רגש', שאדם מתרגש מדברים, למושג 'התפעלות', שאדם מתפעל ממה שקורה. 'רגש' ו'התפעלות' הן שתי מלים קרובות, אך כדי לחלק ביניהן אפשר לומר שהתפעלות משמשת לתיאור תגובה ראשונית למשהו שקורה, בעוד רגש יכול להתפתח גם ממחשבות שאדם חושב. הרי כל עבודת החסידות (בדרך חב"ד) בנויה על כך שאדם יתבונן באלקות וההתבוננות תוליד אצלו מדות-רגשות בנפש. אצל מי שיש לו לב-רגש מתוקן, רגש טוב, ההתבוננות בשכל בדברים המעוררים אהבת ה' מולידה את רגש האהבה בלב. לכן אפשר לומר שרגש הוא יותר פנימי מהתפעלות, שהיא תגובתי המידית למציאות, לקורות בחיים שלי.

שוב, הכלל הוא שאדם אמור להיות מיושב בדעתו, אָן-התפעלות. אבל גם יש יוצאים מהכלל, שהתפעלות היא דבר טוב. לא שהתפעלות היא תמיד דבר בלתי רצוי.

אם כן, בעצם יש שלשה זוגות מושגים – מח-לב, שכל-רגש, התיישבות-התפעלות. בדרך כלל הניגוד של 'התפעלות' הוא 'התיישבות', אבל כאן הוא לוקח את המושג 'שכל' ומעמיד אותו לעומת התפעלות.

עולם השכל ועולם הרגש

הרבי פותח:

השכל וההתפעלות שני עולמות הם. עולם קר ומיושב ועולם רותח ומבוהל.

יש מי שנמצא בעולם השכל ויש אחד שכל חייו הם התפעלות והתרגשות מדברים. לעולם השכל שתי תכונות – קור וישוב; ולעולם הרגש שתי תכונות – רתיחה ובהלה. בהשקפה ראשונה נשמע עולם טוב לעומת עולם לא טוב, אבל אם נשים לב, קור איננו טוב – כפי שנראה בהמשך – כך שלכל עולם כאן יש את הטוב שלו ואת הלא-טוב שלו. הקור של העולם השכלי אינו טוב, אבל הוא מיושב וזה טוב. לעומתו, הטיפוס הרגשי הוא רותח – כל דבר מרתיח ומקפיץ אותו, מתפעל מכל דבר – וגם מבוהל, ההיפך ממיושב, עלול לעשות דברים בפזיזות כהרגשת לבו. יש הרבה מאמרים ומכתבים של הרבי הקודם שאומר שאת ההתפעלות אפשר למדוד פיזית – משהו אובייקטיבי, בדופק הלב, לא רק משהו סובייקטיבי[ז].

חיבור העולמות

אחרי הגדרת שני העולמות, מה העבודה שלנו?

וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים,

קודם כל, עלי לקנות את שניהם בנפש, כמו שה' "קֹנה שמים וארץ"[ח] – אני רוצה את שני העולמות, שגם עולם השכל יהיה שייך לי וגם עולם ההתפעלות יהיה שייך לי, עד שיהיו לאחדים (ובסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[ט], לצרור יחד את שני העולמות שנבראו באותיות י-ה[י], חכמה-שכל ובינה-לב, סוד "שכינה ביניהם"[יא]). כאן יש כבר רמז ל"והיו לבשר אחד"[יב] – יחס של איש ואשה, כאשר התכלית היא לחבר אותם יחד, להיות לאחדים.

אם עושים את החיבור במתכון מוצלח, מה יוצא בסוף?

ואז הבהלה הופכת לשאיפה והשכל למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

אלה לשונות הזהב של הרבי הקודם. הבהלה שהיתה בלב הופכת לשאיפת חיים. שאיפה אינה רצון – אלו מלים נרדפות, קרובות (ובסוד הנשימה[יג] השאיפה היא בכתר, מקום הרצון), אבל כל מלה קובעת ברכה לעצמה. בהלה היא ההיפך מהתיישבות. אדם מבוהל הוא חסר מטרה, כולו נתון בהתפעלות הרגע ההווה, אבל לשאיפה יש מטרה, יש יעד – הוא מרגיש את היעד והוא שואף אליו, והשאיפה מלאת רגש ועָצמה (מה שקוראים היום אנרגיה). הלב הופך להיות מקור של שאיפת חיים והשכל הופך למורה דרך. מה יוצא בסוף? בעצם האדם הוא הלב, הוא שואף, אבל הוא צריך מנווט ומנחה, צריך יועץ – כמו שלומדים כאן... – והשכל הופך להיות מורה-הדרך המנחה אותו. שוב, הוא עצמו הלב, השאיפה, וחייו הם חיים של שאיפה.

המלה שאיפה רומזת לתיקון האשה – שאיפה אותיות פי אשה (פי גם לשון יפי, "אין אשה אלא ליפי"[יד]) בגימטריא "לו עזר כנגדו"[טו] – זאת שאיפת האשה, לעלות מדרגה לדרגה ביחסה כלפי בעלה, מ"כנגדו" ל"עזר" ועד ל"לו", במסירות מלאה[טז]. בעצם, שאיפת הלב היא מהות האשה, והיא כוללת גם את ענין "ואל אישך תשוקתך"[יז] (תביעת האשה בלב דווקא[יח])[יט].

חימום הקור ומיתון הרתיחה

עד כאן פנינה אחת. כל הפנינים האלה הם קיצורים שהרבי לקח מתוך מכתבים או מאמרים של הרבי הקודם, של "הרבי השווער", והוציא-קיצר. לאחרונה יצאה מהדורה יפה של "היום יום" – "היום יום המבואר" – בה מובאים כל המקורות מהם ליקט הרבי את הפתגמים. במקור[כ], בין שני המשפטים – "השכל והרגש הם שני עולמות... להיות לאחדים" ו"ואז הבהלה..." – יש עוד משפט, שקצת מבהיר איך נעשים לאחדים:

שעולם הקר יתחמם באשו של הרותח, ועולם הרותח יתיישב במתינותו של המיושב.

צריך מזיגה נכונה, מיזוג, שהרותח-הלב והמיושב-השכל יתחברו. בלב יש מקור של רתיחה, כמפורש גם בתניא[כא] – ומקורו בעץ חיים[כב] – שיסוד האש הוא בלב ויסוד המים במח. צריך שהשכל ירגיש את הרתיחה ויתחמם בה, שהלב יחמם את השכל. אם נשווה לאיש ואשה, האשה תחמם כאן את הגבר, את השכל, והשכל יפעל על הלב שיהיה מיושב ומתון. נוספת כאן מלה חדשה – מתינות. וגם מושג חדש – שהשכל צריך להתחמם, שלא ישאר קר, כמו שאמרנו קודם שקור אינו טוב.

קורת רוח

בהמשך המכתב הוא כותב עוד ווארט יפה, שכאשר האדם מצליח לחבר יחד את שני העולמות, השכל והרגש, הדבר "מענג את העובד וגורם לו קורת רוח". נדרש כאן מיזוג נכון, שילוב. בקבלה יש מושג של שילוב, כמו לקחת שני שמות/מלים ולשלב את אותיותיהם, על דרך יחודא עילאה בשילוב שם א-דני בשם הוי' או יחודא תתאה בשילוב שם הוי' בשם א-דני[כג]. השילוב הנכון תלוי ב'עבודה' – עבודת ה', עבודת הנפש – ומי שמצליח ב'עבודה' הזו מתענג ומקבל קורת רוח.

"קורת רוח" היא מעין העולם הבא, הגם שהכל קשור כאן לעולם הזה – השאיפה היא בעולם הזה, "היום" לשאוף ו"מחר" לקבל את התוצאות[כד]. התעודה היא מחר, אבל היום הוא עולם השאיפה. שוב, חז"ל משתמשים בביטוי החשוב "קורת רוח" גם לגבי עולם הבא – "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"[כה]. שאיפת החסידות – תיקון הלב הוא שאיפה, כנ"ל – היא שתהיה קורת רוח יחד עם תשובה ומעשים טובים, כי כתוב ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". לא רוצים לוותר על מעלת העולם הזה, תשובה ומעשים טובים, ולא על מעלת העולם הבא, קורת רוח – רוצים להרוויח את שניהם יחד, תשובה ומעשים טובים של העולם הזה יחד עם טעם של העולם הבא (כמו שה' הטעים לאבות ולאמהות, דווקא האבות הקדושים, בעולם הזה מעין העולם הבא[כו]). ראוי שכל יהודי יטעם קורת רוח של העולם הבא בתוך עבודתו ובזכותה – חיבור השכל והרגש.