מוצאי כ"ד תשרי ע"ו – כפר חב"ד

א. תפילין דמרי עלמא – "ומי כעמך [כ]ישראל"

"ומי כעמך ישראל" – "ומי כעמך כישראל"

במאמר ד"ה "איתא במדרש תילים", מאמר הבר-מצוה, שראובן חזר כעת (לזכות שניאור זלמן שי'), יש דיוק מעניין: הרבי הרש"ב מביא במאמר את הגמרא שבתפילין דמרי עלמא (התפילין שהשי"ת מניח כאשר אנו מניחים תפילין למטה) כתוב הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[א]. כך כתוב הפסוק בספר שמואל ("כעמך כישראל" עם שתי כפין). אך בהמשך כאשר הוא מסביר את הפסוק הוא מביא כפי שכתוב בדברי הימים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ("כעמך ישראל" עם כף אחת).

אכן, בהערה מקשה הרבי על לשון המאמר "ומי כעמך כישראל וגו'", שהרי בגמרא שלנו בסוגית תפילין דמרי עלמא כתוב הפסוק "ומי כעמך ישראל וגו'" (והרבי מציע שאולי צריך לגרוס במאמר כנוסח הגמרא "ומי כעמך ישראל"). אבל ממה שבתחלה הרבי הרש"ב כותב "ומי כעמך כישראל" ואחר כך "ומי כעמך ישראל" נראה שיש כאן דיוק אמיתי שצריך לשים עליו את הלב[ב].

הפסוק בנוסח תפלת מנחה של שבת

קודם נציין שבפסוק הזה, "ומי כעמך וגו'" פותחים את הברכה האמצעית של תפלת רעוא דרעוין דשבת קדש, תפלת ה'שיא' של כל תפלות השבוע: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך...". בנוסח אשכנז וכן בנוסח ספרד כתוב "אתה אחד... ומי כעמך ישראל...". אבל בנוסח ספרדי וכן בנוסח האר"י של אדמו"ר הזקן כתוב "אתה אחד... ומי כעמך כישראל...".

אין הנחת תפילין בשבת קדש, אך יש לומר שבשעת רעוא דרעוין – שעה שכולה אתערותא דלעילא ממקום שאין שום אתערותא דלתתא מגיעה לשם – מתעורר השרש והמקור העליון של תפילין דמרי עלמא, לתת לנו את הכח בהנחת תפילין שלנו במשך ימי השבוע הבא, המתברכים מיום השבת קדש, להמשיך את הגילוי של תפילין דמרי עלמא (הכל בסוד "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל").

"ומי כעמך כישראל" רמז ל-­מב אזכרות שבתפילין

כתוב שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. היה יהודי מאד יקר – שהיארצייט שלו בהושענא-רבה, גר בירושלים בבית וגן – ר' יעקב אורבך ע"ה. היה תלמיד חכם מובהק שגם עסק הרבה ברמזים וגימטריאות מיוחדות. הוא אמר שלדעתו בגמרא צריך לגרוס את הפסוק "כעמך כישראל", כמו שכתוב כאן במאמר של הרבי הרש"ב (כלומר שממאמר הרבי הרש"ב יש אסמכתא להשערה שלו!). מה הרמז? שאם עושים את חשבון הפסוק – בנוסח "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – יוצא 1092. 1092 הוא כפולה של שם הוי' –מב פעמים הוי'[ג].

נסביר מה מיוחד ברמז הזה: כמה אזכרות של שם הוי' ב"ה יש בתפילין? כעת אנחנו מדברים לכבוד שניאור. בכל אחד, בתפילין של יד ובתפילין של ראש, יש כא אזכרות[ד] (בסוד "אהיה אשר אהיה" – "אהיה" בתפילין של יד, "אשר [אותיות ראש] אהיה" בתפילין של ראש. כך סדר ההנחה, קודם תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש. רש"י כותב שה"אהיה" הראשון רומז לגאולת מצרים על ידי משה "גואל ראשון" ואילו ה"אהיה" השני רומז לגאולה העתידה על ידי משה-משיח "גואל אחרון", בסוד "מה שהיה הוא [שיהיה]"[ה]. נמצא שעיקר גאולת משיח תלוי בתפילין של ראש, ובסוד מאמר רבי אליעזר הגדול, "ושם האחד אליעזר" בנו[ו] של משה רבינו – "'וראו עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' אלו תפילין שבראש", ובסוד "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר", "'ויקר' אלו תפילין שבראש"). אם כן, בשתי התפילין יחד, שתי מצוות דאורייתא, יש מב פעמים הוי', בדיוק כערך הפסוק שהגמרא מביאה (לפי הגירסא במאמר וכהצעת ר' יעקב אורבך) – "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"!

בהמשך המאמר הוא כותב על הקב"ה ש"הקדוש" היינו ז"א ו"ברוך" היינו נוקבא דז"א. האריז"ל כותב שהתפילין של ראש הם בז"א והתפילין של יד הם תפילין של ראש של הנוקבא. למה אשתך לא מניחה תפילין? כי אתה מוציא אותה ידי חובה – התפילין של יד שלך הם התפילין של ראש שלה. ככה כותב האריז"ל. היות ש'ליידיס פירסט' מניחים קודם את התפילין של יד – מניחים את התפילין על הראש של אשתך – ואחר כך על הראש שלך (היינו גם בסוד שתי הגאולות כנ"ל – גאולת מצרים שאז שרנו "שירה" לשון נקבה וגאולת משיח שאז נשיר "שיר חדש" לשון זכר). כך יוצא לפי הקבלה. בכל אופן, אלו התפילין של הקדוש ברוך הוא – "הקדוש" ז"א ו"ברוך" נוקבא – וביחד יש מב אזכרות, כמנין הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

רמזי מנחה של שבת

נחזור להתבונן בתפלת רעוא דרעוין לאור הנ"ל: "אתה אחד ושמך אחד" = 798 = 19 פעמים 42. מתבקש איפה שההמשך יהיה דווקא הפסוק משמואל (כנוסח האר"י של אדמו"ר הזקן) "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" = 1092 = 26 פעמים 42. והנה, 19 פעמים 42 ו-­26 פעמים 42 הן לא רק שתי כפולות של 42 אלא סוד מילוי שם מה (אור הבטול המאיר בעולם התיקון) – 26 היינו שם הוי' ב"ה, אותיות השרש של מה, ו-­19 היינו אותיות המילוי של מה, יוד הא ואו הא (מה = אדם כאשר אותיות המילוי של מה = חוה). נמצא שכל המשפט – "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[ז] = 1890 = 42 פעמים 45, סוד "תֹלה ארץ על בלי-מה".

חבור הפסוקים – ד אזכרות ישראל בתפילין

כעת אפשר לשאול שאלת תם, למה יש פסוק שני בדברי הימים שהשמיט את ה-­כ השניה? אם הפסוק "ומי כעמך כישראל" כל כך טוב, ואדמו"ר הזקן בחר בו למנחה של שבת, רעוא דרעוין, מה עם הפסוק השני? זו דוגמה שהיות שיש פה שני פסוקים מקבילים בתנ"ך צריכים לחבר אותם יחד. זה כבר חידוש שני. אם הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" עולה 1092, הפסוק השני – פחות עשרים – עולה 1072. ביחד הם עולים 2164 – ד"פ 541, ד"פ ישראל.

[למה ד פעמים?]. בדיוק אותו הגיון כנ"ל ביחס לאזכרות של שם הוי' ב"ה. כמה פעמים כתוב "ישראל" בתפילין? בפסוק "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל..."יש "ישראל" אחד, ובפסוק "שמע ישראל..." יש "ישראל" שני. אין עוד "ישראל" בארבע פרשיות התפילין. אם כן יש כאן תופעה של "שנים שהם ארבעה" – שני שמות "ישראל" בתפילין של יד ושני שמות "ישראל" בתפילין של ראש, סך הכל ארבע פעמים "ישראל" כמנין המדויק של שני הפסוקים יחד!

הרי "ישראל וקוב"ה כולא חד" – "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ח]. הכל בסוד "אתה אחד ['הוי' אחד'] ושמך [תורתך] אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". ויש לומר שד"פ "ישראל" שבתפילין הן כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה, שנקרא "שם בן ארבע", שני ה"ישראל" שבתפילין של ראש כנגד אותיות י-­ה, המוחין חכמה ובינה שבראש, ושני ה"ישראל" שבתפילין של יד כנגד אותיות ו-ה, מדות הלב ומלכות (סוד "לב חכם ישכיל פיהו"; התפילין של יד כנגד הלב). והם כנגד ארבעת העולמות אבי"ע (אצילות-בריאה –תפילין של ראש, יצירה-עשיה – תפילין של יד) וכו'.

גילוי מעלת ישראל בעולם –תפילין דמרי עלמא

בקיצור, משני הפסוקים יחד יוצא שישראל וה' הם אחד, והדבר הזה מתגלה בתפילין (בחינת תורה, כמבואר במאמר, הרי "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד"). את הפסוק "שמע ישראל" ניתן לקרוא "שמע: ישראל הוי' וגו'" – קודם  כל צריך לשמוע (להבין) ש"ישראל הוי'", ישראל והוי' כולא חד. "ישראל הוי'" = שניאור, שני אור שהם אחד, וד"ל.

למה הרבי בחר דווקא במצות תפילין כדוגמה ל"מגיד דבריו ליעקב", "מה שהקב"ה עושה הוא אומר לישראל לעשות", וכשאנחנו מניחים תפילין הקב"ה מניח תפילין? מה הכוונה שהוא מניח תפילין? שהדבר הזה (מה שכתוב בתפילין דמרי עלמא) מתגלה בעולם. כשהקב"ה מניח תפילין מתגלה ש"מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

כמו שהוא כותב בהמשך על "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" ("את עמך את ישראל" היינו שתי מדרגות שונות, "אם כבנים ['בני בכֹרי ישראל'] אם כעבדים ['אין מלך בלא עם', עם ר"ת 'עבד מלך – מלך'. וכן "כעמך כישראל" בשתי כפין בא להדגיש שיש כאן שתי מדרגות, משא"כ "כעמך ישראל", ודוק) – בזכוכית של השמים, שהיא התורה (שהוקשה לתפילין), אנחנו נראים גדולים. זה גם הענין של התפילין של מרי עלמא, שיש גילוי של "ומי כעמך כישראל וגו'" למטה בארץ.

לגבי שניאור שלנו צריך לומר: הקב"ה עושה את הכל, הכל מה', ובמקרה כזה צריך לומר שהקב"ה לוקח את כל הפרוייקט על עצמו. ככלל, כדי שיהיה "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" צריך שגם אנחנו נניח תפילין. במקרה כזה הקב"ה לגמרי מגלה את "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" הכל עלי – הקב"ה לכתחילה מניח תפילין, "הוא לבדו הוא ואין זולתו" (והוא שייך לשנה זו, סוד "למעני למעני אעשה" בגימטריא תשעו, כמבואר בשיעורים הקודמים[ט]). והוא הסוד הנ"ל של תפלת רעוא דרעוין "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – אתערותא דלעילא שאין שום אתערותא דלתתא מגיעה לשם.

ב. סוד השם שניאור-זלמן

ניצוץ משיח בבעל השמחה

ראובן ספר לי משהו מאד נחמד כשבאנו לכאן. היום הסבתא שמה לשניאור זלמן דגלון של משיח, וחצי שעה הוא כל כך שמח בדגלון הזה. צריך איזה רמז לקשר בינו לבין משיח. כמה שוה שניאור-זלמן מרנץ? יש הרבה שניאור-זלמן בעולם, גם שניאור-זלמן מרנץ כנראה שיש כמה, כן ירבו, אבל כבר מצמצם את הכמות... עולה 1074 – שלש פעמים (ממוצע כל מלה) משיח. שניאור זלמן מרנץ שוה משיח-משיח-משיח, "בתלת זימני הוי חזקה". יש בו ניצוץ גדול של מלך המשיח, לכן הוא כל כך שמח בדגלון שלו.

שניאור-אשרינו

עוד דבר: יש מלה אחת שמופיעה בסידור שהיא צירוף אותיות של השם שניאור. שניאור אינו שם מהתנ"ך, אך יש מלה בתפלה שאפשר להפוך אותה לשניאור (יש לזה שני ניגונים בחב"ד, שתיכף נשמע) – אשרינו, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד...".

המלה "אשרינו" לא מופיעה בתנ"ך – יש "אשריך", כמו בפסוק האחרון שאומר משה רבינו, "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אֹיביך לך ואתה על במותימו תדרֹך" (בסוגיה הנ"ל בגמרא פסוק זה כתוב יחד עם הפסוק "ומי כעמך וגו'" בבית אחד של תפילין דמרי עלמא – יש ביניהם קשר עצמי). יש בחז"ל "אשריכם ישראל" (כמו בשיר "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל וכו'", וכמו שאמרנו שלשום בסיום ההקפות של שמחת תורה "אשריכם ישראל אשריכם ישראל אשריכם ישראל אשר בחר בכם אל והנחילכם התורה ממדבר מתנה"), אבל "אשרינו" (אותיות שניאור) יש רק בסידור, ויש על זה שני ניגונים שכעת נשיר. [זלמן עזבנו?] תיכף. לחיים לחיים.

נגנו את שני הניגונים של "אשרינו".

שני אור – סובב וממלא

שניאור הוא שני-אור. יש הרבה פירושים לשני-אור: כמו שהבעל שם טוב אמר (בקשר ללידת אדמו"ר הזקן ונתינת שמו שניאור), שהם אור הנגלה ואור הנסתר של התורה; כמו שכתוב בסוף פרק מג בתניא ש"ואהבת" עולה ב"פ אור – קודם צריך "להאיר נפשו האלהית באור התורה ומצותיה" (ב"קיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה בבחי' קטנות עכ"פ בסור מרע ועשה טוב") "ואח"כ יאיר עליה אור האהבה"; כמו שאנו מסבירים דהיינו "יהי אור ויהי אור"; שמדובר באור ישר ואור חוזר וכו'.

אך לעניננו נפרש ששני-אור היינו מה שמבואר בספרי החסידות, החל מספר התניא, על פי הזהר: ה' יתברך, עצמותו ומהותו שהוא אחד יחיד ומיוחד, אינו אור, אלא עצם פשוט, אחדות פשוטה, ועל כן יכולים להאיר ממנו שני אורות (שהרי אחדות פשוטה אינה עומדת בסתירה לריבוי אלא אדרבא שרש הריבוי כלול בו, כמבואר בדא"ח) – אור הסובב כל עלמין ואור הממלא כל עלמין, האור שהיה לפני הצמצום הראשון, שלאחר הצמצום נעשה כעין עיגול גדול שמקיף את מקום הצמצום, והאור שממלא את העולמות אחרי הצמצום. גם הממלא הוא אור אלקי ממש – אם כי אינו עצמות, פונים אליו כפניה לה', העמידה לפניו היא "נֹכח פני א­דני" כי יש בו גילוי ה'. אור הממלא כל עלמין הוא אור הקו. אם כן, שני-אור היינו אור הסובב כל עלמין ואור הממלא כל עלמין[י].

שלשת האבות – סובב כל עלמין, סובל כל עלמין, ממלא כל עלמין

יש באמצע – בין אור אין סוף הסובב כל עלמין ואור אין סוף הממלא כל עלמין, סוד שני-אור –גם אור נסתר, סוד נקודת הרשימו שנשאר בתוך הצמצום. פרשנו הרבה פעמים שהוא סוד "סובל כל עלמין", ביטוי שחוזר אצל הבעל שם טוב – נושא וסובל כל עלמין, "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט", כפי שאומרים בשלשת הפסוקים בסוף התפלה, הפסוקים שהדרדקי אמרו למרדכי בזמן גזרת המן (שיש בהם כח של "ונהפוך הוא" בהיותם מגלים את כח עצמותו יתברך ה"נושא הפכים")[יא].

בכל אופן, כתוב בחסידות ששלש המדרגות האלה – סובב כל עלמין, סובל כל עלמין, ממלא כל עלמין – הן כנגד שלשת האבות: אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, הוא סוד אור אין סוף שלפני הצמצום, אור אין סוף הסובב כל עלמין. יצחק אבינו הוא סוד נקודת הרשימו שנשאר במקום חלל הצמצום. יעקב אבינו הוא סוד הקו, עליו נאמר "אז יבקע[יב] כשחר אורך".

יש משהו בממוצע, הצמצום והרשימו – הדבר הכי עמוק בחסידות – שסוד הצמצום הוא כניסת עצם המאור במקום האור (שעל ידי זה מתעלם-מסתלק האור). דווקא בין שני האור שבבחינת גילוי יש בחינה של עצמות, והוא יתגלה לעתיד לבוא, ולכן נאמר לעתיד לבוא ליצחק "כי אתה אבינו". זה הדבר היחיד שהרבי אומר שאינו מבין, איך לעתיד לבוא הצמצום עצמו יאיר. בצמצום יש את סוד העצמות ממש[יג].

בכל אופן, שני-אור הם אברהם ויעקב, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם". אברהם היה האור שמלא את כל המקום שעתיד להיות החלל, אבל ה' סלק אותו – הוא התעלם. כשבא הקו, בחינת יעקב, הוא באמת פודה אותו, מחזיר את האור לתוך מקום הצמצום. כך נסביר את הפסוק.

זלמן – המשכת שני האורות לכל העולמות

מהו זלמן? כתוב[יד] ש-­זלמן אותיות לזמן – להמשיך את הארת הקו בכל העולמות, בא"ק אבי"ע (בא"ק ואצילות יש "סדר זמנים" ובעולמות בי"ע יש זמן ממש[טו]). אם כן, שניאור זלמן בכל מקום הוא אור הסובב כל עלמין, אור הממלא כל עלמין והמשכת האור הממלא כל עלמין לכל העולמות. בהעלם יש בעולמות גם את האור האלוקי המהווה אותם יש מאין בכל רגע תמיד, שבאה מצד הסובב, זה הענין של זלמן-לזמן.

אור ואמונה

נסביר יותר: כל אור הוא סוג של אמונה. הרבה פעמים כתוב שהקו הוא השגחה פרטית. השגחה פרטית ממש רואים (למי ש"עיניו בראשו", למי שעֵר), אבל עוד לפני שרואים את ההשגחה צריכים להאמין בה – להאמין שה' משגיח, "ממכון שבתו השגיח"[טז] (ר"ת משה). מתוך האמונה שה' משגיח על כל פרט ופרט אדם מצליח לראות זאת על כל צעד ושעל בחייו. הסובב, כפי שאמרנו, היינו האמונה שהכל מתהווה כעת מה' יש מאין ואפס המוחלט, מכח הסובב שנותן כח לממלא כל עלמין – מתלבש בממלא, במלכות, ונותן לה כח להוות את המציאות בפועל. זה ההסבר הכי פשוט של ההתקשרות שלי, באמונה ודעת, לסובב ולממלא.

יש הסבר עמוק יותר, לפיו הסובב גובל עם מה שהרבה פעמים למעלה מהסובב – מה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" או "כולא קמיה כלא חשיב". הסובב היינו מה שה' למעלה מהמציאות לגמרי, קדוש ומובדל מן המציאות (בחינת "הקדוש [ברוך הוא]"), והממלא הוא מה שה' כן מתייחס למציאות (בבחינת "[הקדוש] ברוך הוא"). בכל אופן, רצינו שבהתבוננות וחויה שלנו יהיה הכי קרוב למציאות – גם הסובב וגם הממלא (אמונה בהתהוות תמידית ואמונה בהשגחה פרטית).

מה הקשר של אור לאמונה (הרי אור הוא גילוי ואמונה היינו הודאה ללא גילוי)? אם לוקחים את המלה אור ומחליפים אותה באותיות הבאות – החילוף הפשוט של המלה אור – מקבלים בזש. כמה הוספנו? 102, ששוה אמונה. הרמז הזה שייך באופן מיוחד לשנה הזו, שסימנה בשז (הסדר לא משנה, אפשר לכתוב בזש– ש-­ב הוא ראש השנה שחל ביום שני בשבוע, ראש חדש ניסן ובפסח הוא ז, והכל שנה שלמה – במובן מסוים אפילו יותר הגיוני לחבר את ה-ב ל-­ז, ששניהם ימים בשבוע, ואחר כך לכתוב את ה-­ש, אלא שמה שנוהגים לכתוב את ה-­ש באמצע הוא מפני שה-ש תלויה בחדשי חשון וכסלו שחלים בין ראש השנה לפסח, ודוק)[יז]. ראש השנה לא יכול להיות ב-­א (של אור) כי "לא אד"ו ראש" ופסח לא יכול להיות ב-ו (של אור) כי "לא בד"ו פסח". כדי שהאור יהיה שייך למציאות הזמן הזה, להמשך לתוך מציאות הזמן (סוד זלמן כנ"ל), חייבות להתחלף האותיות – צריכים להוסיף את הערך של האמונה לאור (התוספת של אמונה לאור באה מ"ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור", האמונה הפשוטה שמקורה ברדל"א, "דלא ידע" שהופך להיות השם הקדוש אלד, להוליד מציאות חדשה לתוך העולם), ואז מקבלים בש"ז, השנה שלנו.

ג. "עוזר ומושיע ומגן"

"עוזר ומושיע ומגן" כנגד האבות (ממטה למעלה)

היום היארצייט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סנוגרן של ישראל, בעל הקדושת לוי (שכבר הוזכר וספרו עליו סיפור יפה). אנחנו מאד אוהבים את הווארט שלו על "מלך עוזר ומושיע ומגן" שנדפס בהוספות בסוף הספר, לפי דברי הזהר על "נקודא לעילא, נקודא באמצעיתא, נקודא לתתא"[יח]. רצינו לתת לזה פירוש חדש (איני זוכר אם פעם פרשנו ככה), עם רמז יפה לשנה הזו – להסביר ששלש הלשונות "עוזר ומושיע ומגן" הם כנגד שלשת האבות מלמטה למעלה (ורמז מובהק לפי ההסבר לעיל – "עוזר ומושיע ומגן" שוה עגול גדול רשימו קו):

"מגן אברהם"

בתפלה אומרים "מלך עוזר ומושיע ומגן, ברוך אתה הוי' מגן אברהם" – לאברהם יש שייכות מיוחדת ל"מגן". מגן הוא שהאדם לא עושה כלום, כחזקיהו שישן על מטתו וה' נלחם – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרישון". לשון מגן מפורש באברהם –"אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד"[יט].

לא זוכר אם הסברנו פעם – איך מתאים לדרוש? הרי אברהם לא נהג כחזקיהו, שהלך לישון, אלא לחם בפועל כמו דוד המלך – לחם עם אליעזר[כ] לבד את מלחמת ארבעת המלכים, שהרמב"ן מסביר שרומזת למלחמות מלך המשיח. אז איך הוא פתאום זקוק ל"אנכי מגן לך", מדת חזקיהו שאין לו שום כח להלחם לבד? אלא שחז"ל הסבירו שאחרי כל מה שעשה ולחם ונצח הוא פחד – פחד שאולי הרג אנשים לא בצדק, שאולי קפח את כל שכרו מכל הטוב שעשה בחייו.

על הפחד הזה, 'מה עשיתי?!', שהוא גם כמו מלחמה פנימית, ה' אומר לו "אנכי מגן לך". אחרי שנצחת את המלכים, אחרי שנהגת כדוד, אתה צריך לדאוג כמו חזקיהו – שאין לך מה לעשות יותר, ו"אנכי מגן לך" מלמעלה, היינו לגלות את שרש נשמתך, אור אין סוף שנסתלק מכאן אבל נשאר כעיגול גדול סביב כל העולמות, סביב על העולם כולו. מגן הוא חומה, מקיף, עיגול גדול – הכל בחינת "מגן אברהם". "אל תירא אברם אנכי מגן לך", "אנכי מי שאנכי", "שכרך הרבה מאד"[כא].

הרי כל הברכה הראשונה של שמונה עשרה היא כנגד אברהם, אבל צריך לומר שעוזר-מושיע-מגן ההיינו התכללות כל האבות בתוך אברהם, וכמו שמזכירים את שלשתם בתחלת הברכה – "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". כאשר ה' אמר לאברם "אנכי מגן לך" יצחק ויעקב עוד לא נולדו, אבל כבר היו בתוך אברהם. כמו שאברהם הוא "נקודה לעילא", גדול בענקים, על יעקב נאמר "כי קטֹן הוא" – הוא "נקודא לתתא" בנקודות, בחינת "עוזר". ה"נקודא באמצעיתא" היא יצחק, בחינת מושיע. הנקודה בראש נקראת נקודה, אבל היא גדולה מאד ("שכרך הרבה מאד", ר"ת משה, כמבואר בכתבי האריז"ל, בצירוף אבן השהם, האבן של יוסף הצדיק, שאת עצמותיו לקח משה עמו בצאת בני ישראל ממצרים – אבן השהם היא נקודה גדולה מאד, "נקודה לעילא", וד"ל), נקודה אין סופית (נקודה המוסיפה לעצמה נקודות אין סוף, בסוד "יֹסף הוי' לי וגו'" שאמרה רחל בלידת יוסף הצדיק) – זו בחינת אברהם עצמו[כב].

"אשרי שאל יעקב בעזרו"

מה הראיה לקשר של "עוזר" ("נקודה לתתא", לפי פירוש הקדושת לוי) ליעקב? שכתוב "אשרי שאל יעקב בעזרו". כל הענין של "אלמלא הקב"ה עוזרו" ואם עוזרו אז "יכול לו" – כל התפיסה שאני צריך לעשות בעצמי, "עבודה בכח עצמו" שהיא יסוד שיטת חב"ד,  אין לסמוך רק על ה' וגם לא על הרבי, הרבי הוא מדריך אבל לא מוציא ידי חובה – הכל מנטליות של יעקב, של עוזר, של "אלמלא הקב"ה עוזרו וכו'". אם כן, יש פסוק מפורש שמקשר בין יעקב לעזר. וכן יש פסוק מפורש שמקשר בין אברהם למגן, "אנכי מגן לך".

ישועת יצחק מנקודת הרשימו

מה לגבי יצחק? "נקודה באמצעיתא" היא בחינת "ומושיע", ישועה. כשאדם באמצע הקרב – עושה מקסימום שיכול, אבל מבין שהאויב מתגבר ואתה צריך ישועה, "ישועת הוי' כהרף עין" – במצוקה קיומית אי אפשר להתקיים אפילו עוד שניה. מה שמושיע אותך הוא נקודת הרשימו. בכלל, אדם שזקוק לישועה בחייו יכול להוושע רק מכח ההתקשרות לנקודת הרשימו אצלו.

מהי נקודת הרשימו? ש"אין לך אדם שאין לו שעה" – שעה לשון ישועה – שפעם אחת בחיים הוא חוה את הקב"ה. אף על פי שהחויה הזו הסתלקה ממנו – הרשימו נשאר, כל דבר שבקדושה אינו מסתלק אלא משאיר רשימו. רק שהרשימו נשכח (האור נהפך לחשך אותיות שכח– לאחר החויה הראשונה של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" נעשה "והארץ היתה... וחשך", אך "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" היינו סוד הרשימו שעל ידו באה הישועה, אור הישועה – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"). בלי השעה הזו – "אין לך אדם שאין לו שעה" – הוא אבוד. אם הוא ימצא את נקודת הרשימו הוא יוושע ו"ישועת הוי' כהרף עין". זו בחינת יצחק, בחינת "פחד יצחק" (שעל ידי מציאת נקודת הרשימו – "יגעתי ומצאתי תאמין" – נהפך הפחד הקיומי לצחוק ושעשועים), ושם באמת נכנסת העצמות במקום האור.

תהא שנת עזרנו ומגננו

בתנ"ך אין "עוזר ומושיע ומגן" יחד בצורה פשוטה בסדר עולה (או יורד) זה אחר זה, אך יש הרבה פעמים צירופים של שנים מתוך השלשה. הכי מצוי הוא עוזר ומגן, יעקב ואברהם יחד, סוד שניאור כנ"ל. רצינו להסביר שהמשכת ה"לזמן" מסוד שניאור למטה בעולמות היינו המשכה מנקודת הישועה, נקודת הרשימו שבין האור הסובב לאור הממלא.

קודם נאמר את הווארט והסימן של השנה –תהא שנת עזרנו ומגננו. פסוק בסוף פרק לג – "נפשנו חכתה להוי' [ר"ת נחל, היינו הנחל העולה מלמטה למעלה, מהאדם לה'] עזרנו ומגננו הוא [היינו התלבשות והשראת אלקות מלמעלה למטה]". חוץ מהפסוק הזה יש בהלל, שאמרנו כל ימי החג וגם בתהלים היומי לפי ימי החדש של יום ההולדת של שניאור (יום ה-­כד לחדש), שלש פעמים "עזרם ומגנם הוא" בפסוקים שדברנו עליהם בהתועדות הקהל –"ישראל בטח בהוי' עזרם ומגנם הוא. בית אהרן בטחו בהוי' עזרם ומגנם הוא. יראי הוי' בטחו בהוי' עזרם ומגנם הוא", שם ה"יראי הוי' בטחו בהוי' עזרם ומגנם הוא" היינו הגרים או חסידי אומות העולם כפירושי רש"י והאבן עזרא. תמיד כתוב בסוף פסוק "עזר... ומגנ... הוא". שוב, עזר ומגן היינו יעקב ואברהם. אפשר לומר שה"הוא" בסוף, הנסתר, בא לרמוז למדרגה הנסתרת ביניהם – כניסת העצמות במקום האור בין השני-אור, שמשם נמשך הזלמן.

צירופי עוזר-מושיע-מגן בתנ"ך

הרמז הכי יפה כאן, ששתי המלים עזר-מגן– ר"ת עם, "אין מלך בלא עם" – עולות בדיוק שע, השרש של ישועה, שע נהורין, אור הפנים.

לכל צירוף יש פסוקים. למשל, "וביום ישועה עזרתיך"[כג] – חבור ישועה ועזר. יש פסוק "ותתן לי מגן ישעך"[כד] – צירוף מגן-ישועה.

אך הפסוק היחיד שכולל את כולם הוא פסוק שהזכרנו כבר, הפסוק האחרון שאומר משה רבינו – מושגים כל כך יסודיים שבהם משה רבינו חותם את התורה, "תורה צוה לנו משה" ו"זכרו תורת משה עבדי": "אשריך ישראל מי כמוך עם [ר"ת עזר-מגן] נושע [ישועה] בהוי' מגן עזרך וגו'" – נושע-מגן-עזרך, שלשת הלשונות באופן מפורש. בכל ארבעת פסוקי תהלים (יש בין הפסוק בתורה לפסוקים בתהלים יחס של של א:ד) קדם עזר למגן, מלמטה למעלה, אבל כאן מגן קודם לעזר, מלמעלה למטה. לפני הכל יש "עם נושע בהוי'" – שרש הישועה, כמו כל ממוצע שבשרש הוא גבוה משני הדברים שהוא מחבר.

שבעת חלקי הפסוק האחרון שאומר משה רבינו

אם כבר הגענו לפסוק המופלא הזה, הפסוק האחרון של משה רבינו, ה"חתן תורה" של שמחת תורה – ממנו אנו יוצאים – צריך להתבונן בו. זהו פסוק מורכב ("מעשה מרכבה", "רכב אלהים" של מתן תורה על ידי משה רבינו), שיש בו בדיוק שבעה חלקים, "כל השביעין חביבין", בחינת משה רבינו עצמו שהוא השביעי לאברהם. מה החלוקה לשבע? "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בהוי', מגן עזרך, ואשר חרב גאותך, ויכחשו אֹיביך לך, ואתה על במותימו תדרֹך"– שבעה שלבים בפסוק. צריך לומר על פי פשט שיש כאן סדר פשוט כנגד ה-ז תחתונות – תיקון כל המציאות של ימי בראשית. הפסוק מכוון מאד פשוט:

חסד: "אשריך ישראל"

"אשריך" התרגום תמיד מתרגם 'אשרי' – 'טוּבֵיהּ', טוב בעצם וטבע הטוב להיטיב, אהבה בתענוגים. על כך אמרנו ששניאור אותיות אשרינו, ורבי עקיבא אומר "אשריכם ישראל", ומשה רבינו אומר "אשריך ישראל" (כפי שנזכר לעיל, בסוף הגמרא המסקנה שהפסוק "אשריך ישראל" ו"ומי כעמך ישראל" הם באותו בית בתפילין דמרי עלמא – פסוק זה הוא בן הזוג העצמי של "ומי כעמך ישראל"). אם כן, "אשריך ישראל" היינו החסד, כמה טוב לך.

גבורה: "מי כמוך"

"מי כמוך" – "מי" היינו בינה, "אני בינה לי גבורה", ו"כמוך" שוה אלהים. השאלה הזו באה לשלול, שאין אף אחד בעולם כמוך – היא בסוד גבורה ו"אני בינה לי גבורה".

תפארת: "עם נושע בהוי'"

"עם נושע בהוי'" היינו הישועה שבתפארת. כאן בא עיקר התיאור של עם ישראל. לפני כן יש שאלה, "מי כמוך", והתשובה שאתה "עם נושע בהוי'". אחר כך ההמשך מתאר את ה' בשביל עם ישראל ולכן "ויכחשו וגו'", כפי שנסביר. שם הוי' מופיע רק כאן בפסוק – "עם נושע בהוי'". שם הוי' הוא תמיד בתפארת, גם בכלי, בחיצוניות. שוב, עיקר התיאור של עם ישראל (בחינת "תפארת גופא", היינו עיקר הבנין), התשובה לשאלת "מי כמוך", היא "עם נושע [לשון נפעל, תמיד בדרך ממילא, היינו תיאור עצמי] בהוי'"[כה].

נצח והוד: "מגן עזרך ואשר חרב גאותך"

על הקב"ה כתוב שהוא "מגן עזרך" – הכי מתאים להיות נצח – "ואשר חרב גאותך" בהוד. גאוה שוה הוד, וכתוב שההוד מחסל את האויב עד גמירא (היינו חרב גאוה, הגאוה באה בגמר המלאכה), כידוע. "מגן עזרך, ואשר חרב גאותך" הולכים יחד.

בפירוש הכתב והקבלה מסביר יפה את תבת "ואשר". הוא כותב שכנראה גם לרש"י היה קשה למה "ואשר" כתוב בין "מגן עזרך" ל"וחרב גאותך" – מספיק ו החבור, בלי כל המלה "ואשר". רש"י אומר "אשר הוא מגן עזרך וחרב גאותך" – מוציא את המלה "אשר" מהמקום ושם לפני "מגן עזרך" (על דרך "גורעין ומוסיפין ודורשין") – אז המלה "ואשר" הולכת על שניהם – אך הכתב והקבלה אומר שלא רוצה לפרש (לדחוק) ככה. שוב, חידוש של הכתב והקבלה ש"ואשר" כאן לא כמו בכל מקום, אלא במקום אישור וחיזוק (שבא מרגל שמאל)[כו]. והוא הארה מהתבה הראשונה בפסוק, "אשריך [ישראל]" – הארת החסד נכנסת בין הנצח להוד.

בכל אופן, שני הביטויים האלה, "מגן עזרך" ו"ואשר חרב גאותך", הולכים יחד בפשט הפסוק והם יחד במבנה הפסוק כנגד הספירות נצח והוד (שהן "תרין פלגי גופא", סוד השם הקדוש צבאות, הלוחם את מלחמות ישראל בבחינת "מגן עזרך ואשר חרב גאותך").

יסוד: "ויכחשו אֹיביך לך"

"ויכחשו אֹיביך לך" ביסוד. כחש הוא היפך האמת, כמו הגבעונים ששקרו ש"מארץ רחוקה באנו". הם שקרו מתוך פחד, כדי שיתקבלו בעם ישראל. אפשר לומר שכל גוי שמכחש כדי להתקבל אין לו אחיזה בספירת היסוד (הצדיק-אמת), ותוך כדי הגיור שלו (שבא לחסות תחת כנפי השכינה, המלכות) הוא פוגם ביסוד. כך ניתן להסביר מה שכתוב בקבלה שלסתם גר אין אחיזה ביסוד אלא רק במלכות, אבל יש גרים מיוחדים – כמו רחב הזונה, שאינה מכחשת, ואדרבא, בא להתגייר עם כל האמת – ששייכים ליסוד, כמו שכתוב ברחב "ונתתם לי אות אמת"[כז]. יש גרים שבאים עם כל האמת ("אין אמת אלא תורה", כלומר שהם מעלים אתם ניצונות של תורה, תורת אמת, תורה חדשה), ולא צריכים להתכחש כדי להתקבל בעם ישראל.

מלכות: "ואתה על במותימו תדרֹך"

בסוף, "ואתה על במותימו תדרֹך" – תדרוך על צווארי המלכים, כפי שכתוב ברש"י ובתרגום) – המלכות דקדושה, אנחנו, דורכת על התוקף והמלכות דלעומת זה. זו המלה האחרונה של משה רבינו – "תדרך". קודם היתה הגאוה של הקדושה, שהיא בהוד, אבל "במותימו" היינו גאות הקליפה, המלכות דסטרא אחרא. "ואתה", עלמא דאתגליא, מלכות, "ואתה על במותימו תדרֹך".

סימן הפסוק הזה הוא אך ("אשריך... תדרך"), כמו עשרת הדברות שמתחילות ב-א("אנכי") ונגמרות ב­כ ("אשר לרעך") – אך. ה"אך" הוא סוד "אך טוב לישראל" (ובחג – "והיית אך שמח"). זה היה דרוש שלם בפני עצמו – דרשה בפרוטרוט של הפסוק האחרון שאמר משה (ויש לומר שבפסוק זה מאיר שער הנון של הבינה – "משה זכה לבינה" – שהשיג משה בשעת הסתלקותו), דרוש חשוב מאד כי ההקבלה ל-­7 היא מאד ישרה.

שוב, הגענו לכך שיש כאן גם ישועה, "עם נושע בהוי'", גם מגן וגם עזרך – הכל יחד. התחלנו מכך שבכל אור יש אמונה (שעלינו להוסיף לאור ואף להקדימה לגילוי האור).

מנקודה לתתא לנקודה לעילא

הסברנו קודם את התהליך של אברהם אבינו, שקודם מוסר את הנפש במלחמה ואחר כך פתאום מרגיש במצוקה קיומית – זה המעבר מה"נקודה לתתא" ל"נקודא לעילא", עזר ומגן. קודם האדם צריך לקחת יזמה – ליזום ולעשות ולגמור, ובכך לטהר את הטומאה (הנאחזת באי-המעש, כמו אדם ישן שהטומאה נאחזת בקצה אצבעותיו) שלו, ובסוף צריך להרגיש שנפל לתוך הבור ואין לו כלום. דווקא כשאדם גומר משהו הוא פתאום מגיע ל'אאוט' גמור – פחד תהומי – ואז הוא צריך ללכת לישון (קודם היה צריך לקום מהשינה כנ"ל) וה' מגן עליו.

יש איזו קפיצה קיומית מ"נקודה לתתא" ל"נקודא לעילא". שני החלקים של "עזרנו ומגננו". צריכה להיות שנה שעושים את המקסימום שלנו, וה' עוזר. המעבר כאן הוא מנצח להוד, מבטחון פעיל לבטחון סביל. כפי שמבואר בביאור למאמר "אמונה ובטחון"[כח] דוד הוא תכלית הנצח וחזקיהו תכלית ההוד, ובחבורם יחד מתגלה "עזרנו ומגננו הוא".

השער של השרש עזר הוא עז. עיקר הדרשות שלנו על "תהא שנת ע"ו" שייכות לעוז. המלה עזר, כמו "עזר כנגדו" – שאולי נזכיר בשיעור לנשים של דרך חיים – ה-­ר היא תוספת "לתפארת הלשון".  "ה' עוז לעמו יתן", "העוז והענוה לחי עולמים". אחרי כל העזר צריך ישועה. גם על פי פשט, לפי תורת הבעש"ט על פרה אדומה, "מגן" הוא כח שמגן – דווקא בסוף – מפני סיפוק עצמי, נשיכת הנחש, החזקת טובה לעצמי.