אתהפכא לתרבות עשו

ג' תמוז תש"פ – כפ"ח

התוועדות ג' תמוז – ח"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אתהפכא – עבודת תחית המתים

"הקב"ה מקדים רפואה למכה"

חז"ל אומרים במסכת מגלה ש"הקב"ה מקדים רפואה למכה"[ב]. בגימטריא "הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה" שוה בדיוק ג' תמוז תש"פ[ג] (1236) – היום ("אם בקֹלו תשמעו"[ד]). אפשר לומר שהיום הזה כבר היה ועבר, אנחנו כבר אחרי השקיעה, אבל הוא גופא "חי לעד וקים לנצח"[ה] (בגימטריא ג תמוז, כידוע אצלנו), לכן מתאים שנתבונן כעת במאמר חז"ל "הקב"ה מקדים רפואה למכה".  צריך להבין את הקשר להיום, מה הרפואה ומה המכה. יש הרבה דוגמאות להקדמת הרפואה למכה, וכעת נאמר משהו חדש שאיני זוכר אם פעם אמרנו. דברנו על הענין בו נעסוק כעת, אבל לא כפירוש ל"מקדים רפואה למכה". בשביל להבין לאיפה אנחנו חותרים, צריך להקדים נקודה חשובה:

"נסתיימה עבודת הבירורים" – המעבר לעבודת תחית המתים

הרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים"[ו]. זהו אחד החידושים הכי גדולים של הרבי. השאלה היא – אם "נסתיימה עבודת הבירורים", מה עכשיו?! יש לנו רשימה ארוכה של פירושים בענין[ז], וכעת נתבונן בעוד פירוש – שנסתיימה עבודת הבירורים וכעת עוברים לעבודת תחית המתים!

יש שיחה של הרבי על נחש הנחשת[ח], בה הוא מסביר כי ב"והביט אל נחש הנחשת וחי"[ט] יש תחית המתים, שהרי מי שננשך היה מת אלמלא נחש הנחשת. לכן הסיפור מתאים לפרשת חקת, הפותחת בפרה אדומה – גם הטהרה מטומאת מת היא סוג של תחית המתים. הרבי כותב[י] בשיחה שהעבודה של "אתהפכא" – שמתבטאת בכך שהנחש הנושך והממית הופך בעצמו למקור של חיים ורפואה – היא על דרך תחית המתים, שאינה שייכת לעבודת הבירורים אלא משהו אחר לגמרי.

התכל'ס של ההתבוננות היום היא להסביר מהי תחית המתים ועבודת ה"אתהפכא". הרבי מביא בשיחה ממאמר של הרבי הקודם[יא] שתחית המתים אינה המשכה ממקור החיים – שהרי המות, היפך החיים, 'התגבר' על ההמשכה הזו – אלא מגיעה מ"רחמים רבים דעצמות אור אין סוף שלמעלה מבחי' מקור החיים"[יב], ש"שם מות וחיים שוים, ומשום זה יכול גם המת לחיות". זהו כלל גדול, שבשביל להפוך משהו צריך להגיע למקום ששני הקצוות שוים.

יוצא שעכשיו העבודה היא רק הבחינה של תחית המתים. מהי תחית המתים? בחלק הראשון של ההתוועדות הסברנו שיש התקשרות לצדיק כפי שאנחנו מכירים אותו – היחס לעבר של הצדיק (כאשר מדובר בצדיק שהסתלק); התקשרות לצדיק כפי שהוא מכיר את עצמו – שעבור מי שזוכה לה הצדיק חי גם בהוה; והתקשרות לצדיק כפי שה' יודע אותו – התקשרות לעתיד של הצדיק, כפי שהוא עתיד להתגלות בתחית המתים. העבודה של תחית המתים היא להחיות את "ועמך כֻלם צדיקים"[יג], שאתה ואני וכל אחד מאתנו נהיה כמו שה' יודע אותנו. לא כמו שהעולם יודע אותנו ולא כמו שאנחנו יודעים את עצמנו – אלא כמו שה' יודע אותנו, שה'אני' האמתי יקום ויתגלה. האתהפכא הזו באה מהכתר, למעלה מהחב"ד (כפי שהסברנו שם, הו"ק והמלכות הם הידיעה הגלויה, כפי שהעולם יודע, והחב"ד הם ידיעת עצמו, אבל הכתר הוא הידיעה של ה').

להפוך זדונות לזכויות

הרבי מביא בשיחה[יד] את מאמר חז"ל[טו] ששאלו את התורה "חוטא מה עונשו" והתורה ענתה "יביא אשם ויתכפר לו". אחר כך, לא הסתפקו בתורה, ושאלו את הקב"ה אותה שאלה, "חוטא מה עונשו", והקב"ה ענה "יעשה תשובה ויתכפר לו". הרבי מביא את השאלה הידועה, שגם בהבאת קרבן צריך לעשות תשובה – אם אתה עושה תשובה, והקב"ה אומר שדי בתשובה, למה צריך גם את הקרבן, את האשם?

הוא עונה שיש שתי מדרגות תשובה – תשובה מיראה ותשובה מאהבה, בלשון חז"ל[טז]. תשובה מיראה רק הופכת זדונות לשגגות, ואילו תשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות ממש. התשובה הנדרשת עם הקרבן היא רק תשובה תתאה, תשובה מיראה – כשאתה עושה תשובה מיראה העבירה כבר הפכה לשגגה, ועל שגגה הקרבן מכפר. קודם צריך לעשות תשובה, כדי שיתהפך להיות שגגה. אומר הקב"ה: יש לי עצה יותר טובה, שלא צריכים קרבן בכלל – תשובה מאהבה. הענין נוגע לכל הדיון שלנו לגבי בית המקדש וקרבנות לעתיד לבוא. אם אתה רק מסוגל לעשות תשובה מיראה – ממילא צריך קרבנות, בשביל לגמור את הכפרה. אבל, אומר הקב"ה, יש לי עצה אחרת – תעשה תשובה מאהבה.

תשובה מאהבה היא כבר אתהפכא. תשובה מיראה היא לא אתהפכא – עדיין חטא, רק שוגג. אתהפכא היא רק ההפיכה לזכות – שהעון, העבירה, הפכה להיות זכות ממש, מצוה. זו כבר לא עבודת הבירורים. בירורים הם להוציא מהפסולת את הבר, את הטוב, להעלות את הניצוצות. אבל להפוך את הפסולת עצמה, את מציאות החשך הממשי לאור גדול, "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"[יז] – זו תחית המתים, להפוך את המת ממש לחי.

עשו מוכן לגאולה

אחרי ההקדמה הזו, נוסיף עוד ענין: הרבי אמר[יח] שבדור שלנו אנו כבר מוכנים לגמרי לביאת משיח, ואפילו עשו הרשע – "ואת עשו שנאתי"[יט] עד עכשיו, אפילו אותו אחד שנוא – גם מוכן לבוא, להתקרב ולהצטרף, וכל הבעיה אצלנו, שנדע איך לקרב אותו. עד עכשיו היחס לעשו היה רק "שמאל דוחה"[כ], אבל אם הרבי אומר שהוא כבר מוכן לגאולה צריך לשלוח לו מלאכים ולקרב אותו, "ימין מקרבת", כמו שיעקב אבינו שלח מלאכים לעשו. יעקב חשב שאולי אז הוא כבר מוכן, אבל עוד לא היה מוכן[כא] – אבל כעת הוא מוכן.

הווארט – שדברנו עליו הרבה פעמים, אבל כעת נקשר דווקא לגימטריא של "הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה" בגימטריא ג' תמוז תש"פ – הוא שקירוב עשו היינו קירוב התרבות שהוא פיתח במשך אלפי שנים. צריך להוציא ניצוצות מתרבות עשו, ועוד יותר, לעשות אתהפכא.

שוב, הרבי אומר שעשו כבר מוכן. גם עד כה הוא היה מוכן בשביל להוציא ממנו ניצוצות, ובלשון חז"ל – "לא גלו ישראל אלא שיתוספו עליהם גרים"[כב]. אנחנו מדברים הרבה על המהפכה הרביעית[כג], אז כדי לא מדי לזעזע את האנשים אומרים שצריך לחפש את אותם גרים בפוטנציאל שמפוזרים בכל העולם. פעם גיירו רק את מי שבא מעצמו, ואליו התייחסו ב"שמאל דוחה וימין מקרבת"[כד], בזהירות – מגששים, כל היחס הוא יחס חשדני, יחס של גישוש. כעת אומרים – לא להסתפק בכך, תשפוך תורה, אבל תכוון רק להוציא את הגרים בפוטנציאל. זו עדיין עבודת הבירורים. אבל אם אומרים שעשו כבר מוכן אין הכוונה שיש שם כמה בודדים שהם גרים בפוטנציאל – הכוונה לעשו כולו, הגוים מוכנים. זו כבר הפיכה, תחית המתים – הוא מת, הרי "רשע בחייו חשוב כמת"[כה] והוא עשו הרשע, הוא מת (כפי שאמר על עצמו "הנה אנכי הולך למות"[כו]) וגם אותו צריך להחיות. זו אתהפכא – זהו החידוש שהרבי אומר.

עד כאן הקדמה.

ב. תאריך עברי ותאריך לועזי

תאריך עברי – המנין ללידת אדם הראשון

השנה שלנו, תש"פ, היא שנה מיוחדת. גם ג' תמוז הזה הוא משהו מיוחד, כמו שכבר דברנו[כז] שעכשיו בדיוק 26 שנה מ-ג' תמוז תשנ"ד. התבוננו בתקופות של 26 שנה (או 13 שנה) מאז התגלות הבעש"ט – סימני דרך עיקריים של תולדות החסידות – וראינו שהן נופלות בשנים שהן עצמן כפולות 26, כמו תש"פ שעולה ל פעמים הוי' (המשולש של "הוי' אחד")[כח]. אם כן, זו שנה מאד מיוחדת שמזמינה להתבונן בכלל בסדרי השנים.

כפי שדברנו הרבה פעמים, חלק מהתרבות – ואולי עיקר התרבות – של העולם הגויי קשור לתאריך, האופן בו הוא מחשב את הזמן. ידוע הרמז המפורסם אצלנו[כט] ש"בראשית" – שהיא בעצם בריאת הזמן יש מאין[ל] – שוה תאריך עברי. הדבר הראשון, יסוד היסודות של תרבות ישראל ושל תיקון המדינה – "בראשית ממלכת" ישראל, מלה שתמיד נסמכה למלכות[לא] – הוא פשוט לאמץ תאריך עברי. משהו פשוט מאד, אבל רואים אצלנו בארץ כמה קשה להשתחרר מהראש הגויי ולאמץ את ה"בראשית" בגימטריא תאריך עברי.

בתאריך עברי אנחנו בשנת ה'תש"פ לבריאת העולם, שהיא בעצם בריאת אדם הראשון ביום הששי למעשה בראשית. אם רוצים לייחס את בריאת העולם ליום הולדת של מישהו, "זה היום תחלת מעשיך"[לב], זו בריאת אדם הראשון[לג], לידת אדם הראשון. כל תאריך – בכל שיטה של מנין שנים – הוא ללידת מישהו. אנחנו מונים ללידת אדם הראשון – 5780 שנה. צריך מיד לתפוס זאת, כי יש רק עוד כמה חדשים עם המספר הזה...

שנת 2020 ללידת רבי עקיבא

הגוים, בני תרבות עשו, אומרים שאנחנו עכשיו בשנת 2020. הם מנבאים ולא יודעים מה מנבאים, לא יודעים שהקב"ה מקדים רפואה למכה. שוב, זהו ווארט שאמרנו הרבה פעמים – אבל לא בקשר להקדמת רפואה למכה. מותר לנו לפעמים לומר שהשנה הזו היא שנת 2020? מותר לומר מה שעכשיו אמרתי? עשיתי עבירה או לא?

הכל תלוי בכוונה: אם אני אומר שהשנה היא שנת 2020 אני מתכוון ללידת רבי עקיבא[לד]. כתוב בסדר הדורות[לה] שרבי עקיבא, שחי 120 שנה, נולד בשנת ה-0, הוא נולד בשנת 3760 לבריאת העולם. מה ההפרש בין 5780 ל-2020? 3760, עשר פעמים עשו, שהוא גם שלום. זהו ההפרש בין המנינים.

אבל כשישאלו את הגוי הזה – מהו עשו? הנצרות – למה הוא אומר שזו שנת 2020, הוא מיד יאמר שהוא מונה ללידת אותו האיש. מה כתוב בסדר הדורות? אחרי שהוא אומר שרבי עקיבא נולד בשנת ה-0 – לפי חשבון מדויק על פי המקורות – הוא אומר שאותו האיש נולד בשנת 3761. כלומר, בעצם הם עושים מיום ההולדת שלו שנת 1 – אין אצלם שנת אפס. אבל כשאני אומר 2020 אני מחשב בעצם משנת 0. באמת יוצא מכאן שהם טועים במנין שלהם. לפי המנין שלהם היה צריך להיות השנה 2019 – סתם בלבול שלהם. לכן, המנין האמתי של 2020 הוא אך ורק לרבי עקיבא. רבי עקיבא גדול בשנה – האח הגדול, יחסית, להבדיל – מאותו אחד. זו הקדמת רפואה למכה.

הקדמת רבי עקיבא לאותו האיש

שוב, הקב"ה הקדים רפואה למכה – את לידת רבי עקיבא ללידת אותו האיש[לו]. רבי עקיבא יוצא מעשו, הוא היעוד של עשו – להיות כמו רבי עקיבא ורבי מאיר, "כי ציד בפיו"[לז]. יצחק אבינו יודע את מי הוא אוהב. האריז"ל אומר שזהו ניצוץ גדול שהיה טמון בפיו של עשו[לח]. עכשיו אנחנו אומרים שעשו צריך להגיע למצב של להיות רבי עקיבא, להוולד רבי עקיבא. מצד אחד, רבי עקיבא יוצא מעשו. מצד שני כתוב שהוא גלגול של יעקב – עקיבא אותיות יעקב עם א[לט]. גם בעלי תשובה – 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה', כידוע[מ] – הם רבי עקיבא.

למה הוא הרפואה למכה? רבי עקיבא – שיוצא מ"פיו" של עשו והוא גלגול של יעקב ש"אין כחו אלא בפיו"[מא] – כי הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה. כל התורה שבעל פה – כל התנאים וכו' – הם "אליבא דרבי עקיבא". הוא משה רבינו של התורה שבעל פה, כמו שחז"ל אומרים שמשה רבינו בא ולא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כשהוא דרש, וחלשה דעתו עד שהוא אמר שהכל הלכה למשה מסיני[מב]. הנצרות מאמינה בתורה שבכתב וכופרת-משתבשת בפירושה שבעל פה (וכמאמר חז"ל שאותו האיש "מלעיג על דברי חכמים היה"[מג]), עד שלכן כתב הרמב"ם[מד] שמותר ללמד תורה דווקא את הנוצרים כדי להרחיקם מהשקר ו"למושכם אל דתנו" (משא"כ את המוסלמים הכופרים בתורה שבכתב, על אף שפסק שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה והמוסלמים לא[מה]). היומרה הנוצרית 'לעדכן' ולהוסיף על התורה שבכתב, עפ"ל, היא הלעומת-זה של התפתחות התורה מדור לדור בתורה שבעל פה על ידי חכמי הדורות, לכן הקדמת הרפואה היא לידת עמוד התורה שבעל פה[מו].

גם בעשרת הרוגי מלכות רבי עקיבא הוא העיקר – כנגד השכינה[מז] או כנגד יוסף[מח], שתי שיטות, אבל על כל פנים הוא העיקר, האחד, יחיד ומיוחד ביניהם. הוא גם בעל תשובה וגם זכה לכל מה שזכה בזכות רחל אשתו, "הכל מן האשה"[מט] – "שלי ושלכם שלה הוא"[נ]. גם "הכל מן האשה" הוא מסר משיחי לגמרי, שדווקא רבי עקיבא יודע ועד.

יציאת רבי עקיבא מעשו שנה קודם ללידת אותו האיש – שהשפיע בעיקר על תרבות עשו (לאחר מותו), בהשגחה פרטית[נא] – היא סימן ונתינת כח שבסוף גם עשו יגמור להתברר וישוב לחיק הקדושה. בשימוש בתאריך לועזי בכוונה זו – כעת, כאשר עשו כבר מוכן, ואין הדבר תלוי אלא בפניה שלנו אליו, שיכולה להעשות דרך התייחסות לתאריך שלו – יש כח לברר את קליפת הנצרות על ידי שרש נשמת רבי עקיבא.

אם כן, זהו פירוש יפה שהקב"ה מקדים רפואה למכה. מה הרפואה? האתהפכא. למכה הזו, ששמה נצרות, ה' הקדים את הרפואה של רבי עקיבא. הרפואה שבסוף לא תהיה רק עבודת הבירורים, אלא אתהפכא ממש – שעצם הרע יהפוך לטוב (ולא רק "הרע כסא לטוב"[נב]), כמו שהמת עצמו יהפוך להיות חי. האתהפכא הזו באה מאיך שהקב"ה יודע את המציאות, לא רק כמו שהצדיק מכיר את עצמו אלא למעלה מכך.

חיבור התאריכים בשנת ה'תש"פ (ובשנת ד'תק"ל)

כעת נראה משהו מיוחד לגמרי, תרגיל בחשבון שראוי שכל אחד יראה ויבין ויעביר הלאה:

עשינו עכשיו טבילה ל-2020. בכוונה לא אמרתי ברית מילה – בה צריכים לחתוך משהו, לא לוקחים הכל – אלא טבילה, בה לוקחים את הכל (כמו בגיור של אשה, לעומת גיור של איש, וכנ"ל שרבי עקיבא הדגיש ש"הכל מן האשה"). טבלנו את המספר 2020, וכעת אנו בעצם גם בשנת 5780 וגם בשנת 2020.

נחבר אותם (שני האחים התאומים, יעקב ועשו) יחד ונראה מה יוצא – 7800. פתאום אני קצת קופץ מהכסא, כשאני רואה שביחד שני התאריכים שוים 7800 – קודם היה לי 30 פעמים הוי' (תש"פ) וכעת יש לי 300 (הוי' באתב"ש, מצפץ) פעמים הוי' – קבלתי מספר שהוא עשר פעמים הפרט-קטן של השנה הזו! עוד פעם, יש פרט-גדול, ה'תש"פ, אבל כשמונים לפרט-קטן (לפ"ק) – כפי שנוהגים בדרך כלל – מסתפקים ב-תש"פ. כעת הוספתי לפרט-הגדול את המנין של עשו וקבלתי עשר פעמים הפרט-הקטן שלנו.

יכולה להיות עוד פעם כזו תופעה? זהו חידוד מאד יפה, תרגיל. אני רק אומר את התוצאה, אבל על ההוכחה אני רוצה שאתם קצת תשברו את הראש – לא יותר מדי... – להבין מדוע. התופעה הזו יכולה לקרות פעם אחת ב-1250 שנה. היות שמהמנין שלהם עברו רק 2020 שנה – וכעת אמצנו זאת, ואמרנו שגם אנחנו מונים 2020 מלידת רבי עקיבא – יש רק פעם אחת בהיסטוריה, חוץ מהשנה הזו, שהתופעה הזו קרתה, ולא תהיה עוד פעם עד סוף "שית אלפי שנין דהוי עלמא"[נג]. שוב, תופעה זו יכולה לקרות אך ורק פעמיים בכל ההיסטוריה – השנה הזו, ה'תש"פ ועוד 2020 שוה י"פ תש"פ. עכשיו תקשיבו טוב, אותו דבר יצא רק בשנת 770 למנינם – תקופת הגאונים – שאצלנו היא שנת ד'תק"ל, 530 שנה לאלף החמישי, י"פ "מלך המשיח". ההפרש הוא י"פ עשו והשנה הקודמת שקרתה תופעה זו – מאד מענין מה קרה אז, תחפשו – אצלנו היא י"פ מלך המשיח ואצלם (שכעת גם אצלנו) שנת 770. נראה שעובד: 4530 ועוד 770 יוצא 5300, י"פ תק"ל, אותה שנה לפרט קטן. זה בדיוק מה שקורה השנה, שבמקום תש"פ, 780, יוצא על ידי החבור 7800. עוד פעם, אני רוצה שמישהו יוכיח לי שאך ורק בשני המקרים האלה יכולה להיות התוצאה הזו. הכל שייך ל"מקדים רפואה למכה".

ג. "שמאל דוחה וימין מקרבת"

מתוך כל הנושא נחזור לביטוי שכבר הזכרנו – "שמאל דוחה וימין מקרבת" – ונעמיק בו קצת. זהו כלל בגיור[נד] וכלל בהרבה דברים. חז"ל אומרים[נה] כלל זה בשני הקשרים: מאמר אחד – "יצר, תינוק ואשה – לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". מאמר שני, שהוא מאמר נפרד – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע בן שפט שדחהו לגחזי בשתי ידים ולא כיהושע בן פרחיה שדחה אותו תלמיד בשתי ידים". מיהו "אותו תלמיד"? "אותו האיש" שאנחנו מדברים עליו, כפי שמפורש בגמרא לפני שנשתלחו בה ידי הצנזורה – "שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו".

יצר תינוק ואשה – מוטבע-מורגש-מושכל

נחזור: חז"ל אומרים שהכלל של "שמאל דוחה וימין מקרבת" הוא ההתייחסות הנדרשת לכתחילה לשלשה דברים – יצר הרע, תינוק ולאשה. זו אחת הדוגמאות החשובות בחז"ל של מוטבע-מורגש-מושכל – פרצוף נה"י, פרצוף חג"ת ופרצוף חב"ד[נו]:

"יצר לב האדם רע מנעֻריו"[נז] – אם אני קורא לפי הפשט הכוונה מאז שהוא נער, תינוק. אבל חז"ל מפרשים אחרת: "'מנעֻריו', משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו"[נח], כלומר שבעצם האדם קבל את היצר בעודו בעיבור, פרצוף העיבור. כל כך למה? כי "בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי"[נט] – בחיבור, בזיווג, היה להורים יצר הרע, לכן העובר כבר קבל את היצר. [שאלה: בפשט המדרש משמע ש"משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו" היינו בדווקא לומר שאין יצר הרע בעיבור אלא רק מהלידה (כדברי אנטונינוס שם, שטען שאם היה יצר הרע בזמן העיבור במעי אמו התינוק היה "חוטט את בני מעיה ויוצא", ו"הודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא" בפסוק הנ"ל).] בעיבור היצר נמצא בעיבור, כלומר בכח – ולכן זו סברת רבי לכתחילה – והוא מתגלה בפועל משעת הלידה. אני יודע שהיצר היה ב(העלם שישנו ב)מציאות בזמן העיבור מהפסוק שהזכרנו – "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי". אם כן, לשון חז"ל "שהוא ננער" היא על דרך "חוזר וניעור" בהלכות תערובות (וכן בחלק ממדרשי חז"ל הלשון "משעה שניעור ממעי אמו"[ס]).

אם כן, יצר הוא מוטבע בנפש – וצריך להתייחס אליו באיזון הנכון של "שמאל דוחה וימין מקרבת", קודם "שמאל דוחה" ואחר כך "ימין מקרבת". ה"שמאל דוחה" כדי שיוכל להגיע ל"ימין מקרבת" בשלמות – התכלית היא "ימין מקרבת" ולשם כך צריך קודם "שמאל דוחה", כמו "סור מרע ועשה טוב"[סא].

אחר כך תינוק הוא בפירוש לשון יניקה – פרצוף יניקה, ילד. מה יש לו? מדות, ו"ק – פרצוף המורגש – אבל אין לו עדיין מוחין. דעת הוא מקבל רק בבר מצוה.

מהי אשה? גם בבקר, כשמברכים "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה, מפורש בקבלה ובחסידות[סב] ששלש הברכות האלה הן כנגד עיבור-יניקה-מוחין. זו כוונה חשובה כל יום בבקר. כשאני מברך "שלא עשני גוי" היינו עיבור – "גוי מקרב גוי"[סג]. עבד כנעני כבר יותר מתקדם, טבל לעבדות ומל וחייב במצוות כאשה, אבל הוא פחות מאשה – הוא כמו תינוק. אשה היא דווקא מוחין, "מהוי' אשה משכלת"[סד], אבל גם שם צריך איזון. כנראה לא מוחין דגדלות ממש. בתוך המוחין גופא יש מצבים שונים. לפעמים מוחין דקטנות יכול להיות גם מוחין דיניקה, אבל כאן הכוונה יותר מיניקה – אלה מוחין, אבל בלשון החסידות אינם מוחין בעצם, אלא עדיין מוחין לצורך המדות. כלומר, גם השכל של האשה הוא שכל שמזין את הרגש שלה. יש שכל בתוך הרגש, חלק מפרצוף המורגש בנפש, ויש שכל שמעל הרגש – אבל הוא מכוון את הרגש, שייך לרגש. כמו שכתוב בחסידות לגבי "סובב כל עלמין" – ששייך ל"עלמין"[סה].

מוחיןמושכלאשה

יניקהמורגשתינוק

עיבורמוטבעיצר

בכל אופן, בכל שלשת הרבדים האלה של יצר, תינוק ואשה – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

"שמאל דוחה וימין מקרבת" בלימוד תורה

זהו מאמר אחד, אבל יש מאמר שני בלי היצר וכו', רק "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", ולא כאלישע ולא כרבי יהושע בן פרחיה. מיהו גיחזי שאלישע דחה? כתוב[סו] שהוא גלגול קודם של אותו האיש. כנראה רבי יהושע בן פרחיה הוא גם גלגול אלישע – שניהם שע (ביחד שעשֻע, "ואהיה שעשעים יום יום"[סז]), אלישע ויהושע (בפרשת הנחשים השרפים יש שע אותיות). אלישע דוחה את גיחזי בשתי ידים ויהושע דוחה את אותו האיש בשתי ידים.

הענין נוגע להלכה? מאד מענין שבהלכות ת"ת בשו"ע לא מובא, אבל זהו מהחידושים הכי חשובים בהלכות ת"ת בשו"ע של אדמו"ר הזקן. הוא פוסק[סח] שאם יש תלמיד שאינו הגון – שאינו מקיים תורה ומצוה – קודם צריך להחזיר אותו בתשובה ואחר כך להכניסו לבית המדרש וללמדו. אבל מה אם הוא דוחק את השעה – לא מוכן לעשות תשובה, אבל מאד רוצה להכנס לבית המדרש? יש אחד שלא מוכן כעת לקיים. מה עושים? לכתחילה, קודם כל תשפיע עליו, תתוועד איתו, תאמר לחיים, תספר לו סיפורים, תקח אותו לים, לא יודע מה – תקרב אותו, ואחרי שתקרב אותו תכניס אותו לבית המדרש. אבל מה אם לא מוכן לשנות את ארחות חייו ורק רוצה ללמוד תורה? על כך פוסק אדמו"ר הזקן הלכה למעשה – לפי מאמר חז"ל זה – שכן מכניסים אותו לבית המדרש, אבל מתייחסים אליו באיזון של "שמאל דוחה וימין מקרבת". לא מחבקים אותו בשתי ידים – אבל גם לא דוחים אותו בשתי ידים. זהו הווארט – אלישע ראה שגיחזי לא נוהג כשורה והוא דחה אותו, אבל גיחזי אהב אותו ורצה להיות תלמיד שלו. אחר כך כתוב שאלישע הלך להחזיר אותו. כך גם אצל רבי יהושע בן פרחיה, הוא דחה את אותו האיש בשתי ידים כי התנהג לא כהוגן.

אם כן, זו הלכה למעשה – אולי ההלכה הכי נוגעת לדור שלנו בהלכות תלמוד תורה. צריך לנסות לכתחילה לקרב, שיקיים תורה ומצוות, ואחר כך ללמד אותו תורה – אבל אם לא הולך, בכל אופן לא לדחות אותו לגמרי, "שמאל דוחה וימין מקרבת" (ובאמת, היום הוא "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[סט] – את כולם ללמד תורה לכתחילה מתוך אמונה שהמאור שבה יחזירנו למוטב[ע]).

פירושי "שמאל דוחה וימין מקרבת"

אחרי כל ההקדמה הזו נאמר שלשה פירושים שמופיעים בנוגע ל"שמאל דוחה וימין מקרבת", ונסדר אותם לפי היסוד של הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה:

לדחות חלש ולקרב חזק

פירוש אחד שכתוב: למה ה' ברא שמאל וימין, שהשמאל דוחה וימין מקרבת? למה מניחים תפילין על יד שמאל? זו "יד כהה"[עא], יד חלשה. יש פירוש שאומר[עב] "לעולם תהא שמאל דוחה" – גם באיזון, שאתה קודם דוחה, כמו בקבלת גר או כאן בקבלת תלמיד שעדיין לא בסדר, אבל צריך להקפיד שהדחיה תהיה ביד שמאל, ביד החלשה דווקא. מי קיים הלכה זו, שקבל – לא סתם תלמידים יהודים אלא גרים, אף על פי שלא היו לכתחילה? הלל הזקן, בכל הסיפורים שבגמרא[עג]. זהו ההבדל בין הלל לשמאי. לפירוש זה גם הדחיה צריכה להיות ביד כהה, יד חלשה, ואז יד ימין היא היד החזקה, היד שפועלת למעשה.

מה החידוש כאן? יש אנשים שאוהבים לדחות – זו ה'חיות' שלהם. זו כבר בחינת עשו, "על חרבך תחיה"[עד] – שאוהבים לתת מכה. יש להם תוקף ב"שמאל דוחה". לא! אסור שיהיה תוקף בדחיה! צריך "שמאל דוחה" לפני ובשביל ה"ימין מקרבת" – כמו שכתוב בחסידות שהצמצום הוא בשביל הגילוי – אבל כשאתה עושה זאת בפועל תעשה זאת חלש, ואז תוכל לעשות את הימין מקרבת חזק. שוב, עד כאן פירוש אחד.

דחית הישות והגבהת השכל

פירוש שני, הפירוש שמובא ברוב דרושי החסידות – הרבה בלקו"ת על שה"ש[עה] – על פי הפסוק בשה"ש "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"[עו]. קודם כל, עיקר החידוש בפירוש זה הוא שהיחס-האיזון של "שמאל דוחה וימין מקרבת" הוא לאו דווקא ביני לבין מישהו אחר – קודם כל הוא ביני לבין עצמי (קשור לההתבוננות שלנו, איך העולם יודע אותי ואיך אני יודע את עצמי). "שמאל דוחה" היינו דחית הישות של עצמי, להשפיל את עצמי. כמו עין שמאל – בשביל מה יש עין שמאל? בשביל לבקר את עצמי[עז]. השמאל הוא כח הפועל פנימה – דווקא השמאל הוא "אור המאיר לעצמו". הימין הוא החוצה – "אור המאיר לזולתו". "שמאלו תחת לראשי" – על ידי שאני משפיל את עצמי אני מרומם את המוחין. זהו ווארט אדיר, שאדמו"ר הזקן חוזר עליו כמה פעמים בלקוטי תורה – שעל ידי השפלת הגאוה אני מרומם את השכל[עח].

בכלל, יש שני דברים שמרוממים את השכל – תלמיד ישיבה רוצה שיהיה לו שכל טוב ללמוד תורה – ולעומתם שני דברים שמקלקלים את השכל:

הדבר הראשון שפוגם בשכל הוא גאוה. גאוה בגימטריא י-ה – הלעומת-זה של שם י-ה – היא פוגמת ב-יה, ספירות המוחין חכמה ובינה, כמו שכותב האריז"ל[עט]. מי שנולד חכם ומתגאה בחכמתו – יכול לחיות כך 120 שנה, שמחזיק את עצמו הכי חכם בעולם, מלא גאוה – הגאוה עומדת לו לרועץ, מקלקלת לו לגמרי את החוש הפנימי של השכל. הוא מטפש לגמרי מתוך הגאוה. כמו שגאוה מקלקלת את פנימיות השכל, גם להיפך – שפלות ובטול מרוממים את השכל.

דבר שני, עליו כתוב שהוא מרומם את השכל, הוא צדקה, בפועל ממש – כשנותנים צדקה המח מזדכך "אלף פעמים ככה", כידוע מאדמו"ר הזקן והצמח צדק[פ] (עם הסיפור הידוע בזה, כיצד הצמח צדק התקשה במשהו ולאחר שהתמסר לעזור לעני זכה לפתרונו[פא]). כל תלמיד – אני ואתה וכולנו פה – רוצה לזכך את השכל שלו, שיזכה להבין את התורה שהוא לומד. תן צדקה! זו סגולה גם ללמוד תורה וגם להתפלל, "אני בצדק אחזה פניך"[פב]. בתניא מלא שצריך לתת צדקה לפני התפלה[פג]. "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[פד], צריך רחמים, אבל גם שכל – "צדקה תרומם גוי"[פה]. לעומת זאת, המדה הרעה של הכילי – הקמצנות – מקלקלת לו את השכל. אחד שאין ידו פתוחה, שידו קמוצה, גם מקמץ-סותם את הראש שלו. ולאידך, אם הוא פותח את היד שלו – פותח גם את הראש שלו, "עד היכן שיד שכלו מגעת"[פו].

שוב, חשוב לדעת שיש שני דברים או שסוגרים לך את השכל או שפותחים לך את השכל – ענוה ושפלות (לעומת גאוה) וצדקה (לעומת קמצנות). עד כאן הפירוש בחסידות של "שמאלו תחת לראשי", שאדמו"ר הזקן אומר שזו "שמאל דוחה". אחרי ה"שמאל דוחה" תתכן "ימין מקרבת" – אהבה כלפי שמיא, אהבה כלפי עם ישראל, להתקרב ולחבק בחיבוק אמתי. זהו פירוש שני, "שמאל דוחה" בשביל "ימין מקרבת", אבל יש תכל'ס בעצם ה"שמאלו תחת לראשי" – מרים את הראש שלי.

דחית השמאל וקירוב הימין

הפירוש השלישי הוא הכי ווארט, אבל הכי פשוט: "לעולם תהא שמאל דוחה" היינו לדחות את השמאל, לגמרי, לזרוק אותו לפח. אז תתכן "ימין מקרבת" – לקרב את הימין, את הקירוב. בתוך הנפש יש נטיה לדחות ויש נטיה לקרב. צריך לדחות – לגמרי! – את הנטיה לדחות. אחרי שאתה דוחה את הטבע הראשון שלך לדחות – טבע ראשון הוא טבע לא אמתי, כידוע (דווקא טבע שני בגימטריא אמת[פז]) – אתה יכול לקרב לגמרי. לכל יהודי יש טבע לקרב (הרי אנחנו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים[פח]), אבל קודם עליו לדחות את השמאל – תדחה את נטית הדחיה, ואז תוכל לקרב לגמרי את הנטיה שלך העצמית לקרב, לאהוב את כולם באהבה מגולה.

סדר הפירושים – הכנעה-הבדלה-המתקה

בשלשת הפירושים – שבכולם החידוש-השינוי הוא לגבי "שמאל דוחה" – סדר מובהק ויפהפה של הכנעה-הבדלה-המתקה:

בפירוש הראשון ה"שמאל דוחה" היא כפשוטו – מימוש הנטיה לדחות-להכניע את הזולת – אבל ההוראה היא להחליש ולהנמיך את הדחיה. ההוראה היא הכנעה – כשאתה בא לדחות תוריד פרופיל.

הפירוש השני הוא פירוש מובהק של הבדלה – על ידי שאתה דוחה את עצמך אתה בעצם מרומם את עצמך, דווקא על ידי השמאל אתה עושה את עצמך נבדל למעליותא ("צדקה תרומם גוי", כנ"ל).

בפירוש השלישי פשוט שאין יותר שמאל – הכל ימין, המתקה גמורה.

כל פירוש הוא בקומה אחרת בנפש: הפירוש הראשון הוא איזון במדות – תחליש את השמאל ותחזק את הימין. אחר כך, אתה צריך להרים את הראש, את השכל, בשביל לחבק באמת. איפה הפירוש השלישי? אלה הם כבר דברי הזהר ש"לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[פט]. גם מה שהיה קודם שמאל – הפך להיות ימין, "כולא ימינא". אלה שלשה פירושים של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

ולסיכום:

הכנעהמדותדחיה ביד כהה

הבדלהמוחיןשפלות מרימה את המוחין

המתקהכתרדחית הנטיה לדחות

התיקון – הכנעה-הבדלה-המתקה

אותנו מענין בעיקר יהושע בן פרחיה, שצריך לעשות לו תיקון (יש על כך שיחות של הרבי[צ]) – הוא הגלגול היותר מעודכן מאלישע בן שפט. כמה הוא שוה? יהושע בן פרחיה שוה 746 – בגימטריא הכנעה-הבדלה-המתקה. איזו קליפה יצאה ממנו שצריך להפוך? רמז שהפיכה זו היא על ידי עבודת הבעש"ט, הכנעה-הבדלה-המתקה, בכח עבודה זו לתקן קליפה זו – זו גם הגימטריא של נצרות[צא].

נראה עוד רמז עמוק בענין: 746 גם בגימטריא שמות. יש רמז מפורסם ש-בראשית באתב"ש בגימטריא שמות – שם החומש באתב"ש נותן לי את שם החומש הבא[צב]. בראשית באתב"ש הוא שגתבמא[צג] – שבת (אותיות שיש גם בבראשית) ועוד גמא (סוד "תבת גֹמא"[צד] של משה רבינו). מה הרמז של גמ"א בכתבי האריז"ל? סוד חשוב – ראשי תבות ג רישין שבכתר באריך – גולגלתא, מוחא, אוירא. הפלא, כשכותבים גולגלתא-מוחא-אוירא מקבלים בדיוק אותו מספר – 746 (כלומר, חוץ מראשי התבות שלהם, שאר האותיות שוות שבת). מי שלומד את היכל הברכה, וכל כתבי הרבי מקאמרנא – זהו אולי המקור הכי חשוב בכל כתבי האריז"ל להכנעה-הבדלה-המתקה. איני זוכר אם עושה את הגימטריא זו, אבל זהו היסוד אצלו – שהמוחא (שבו גבורה דעתיק) הכנעה, הגולגלתא (שבו חסד דעתיק) הבדלה והאוירא (שבו מאיר דעת דרדל"א) המתקה[צה].

כל התיקון באור לגוים

עד כאן למדנו מאמר מוסגר שיצא מהענין של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" והרמז של ג' תמוז תש"פ, "הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה". לחיים, שנזכה לדחות לגמרי את השמאל – ושוב, לדחות לגמרי הכוונה להפוך לגמרי.

[שאלה: אז היום אין כבר בכלל "שמאל דוחה" לגבי תרבות עשו שהושפעה מאותו האיש? אין כבר הבדלה?]

ה"שמאל דוחה" שצריך לדחות היום לגמרי היא "שמאל דוחה" במודע ובכח, ברגש של "[אהבי הוי'] שנאו רע"[צו]. בתקופה שלנו, תקופת 'המהפכה הרביעית', הכל נעשה על ידי הארת אור לגוים – גם שם יש דחיה, "מעט אור דוחה הרבה מן החשך"[צז] (החשך דקליפת עשו ועמלק וכו'), אך זו דחיה בדרך ממילא (שיש בה גם בירור, כי כאשר מגלים אור טהור ומכריזים כי מי שרוצה "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר" – ללא הפקת טובת הנאה לעצמו – החיצונים בורחים[צח]). בסופו של דבר פעולה זו גם מביאה לאתהפכא – ריבוי אור הופך את החשך לאור ממש, "כיתרון האור מן החשך"[צט] (והוא סוד ה"יתרון" בעמל שמעל לשמש[ק] – העליה מעל לנצרות שיום אידה הוא יום ראשון, יום השמש, כנודע).

ה"שמאל דוחה" על ידי אור שמסנוור את עיני החיצונים ותוך כדי כך מקרב את הניצוצות הקדושים, אך מבירור הניצוצות של "חיל בלע ויקִאנו" צריך לעבור ל"ומבטנו יֹרשנו אל"[קא] – לא להסתפק במה שנבלע בקליפה, אלא להפוך גם את קרביו-בטנו של עשו עצמו[קב]. זהו השלב של "ימין מקרבת" – הכח של "חסד אל"[קג] ("יֹרשנו אל") – המקרבת וחובקת ("וימינו תחבקני") גם את הגוף (כולל צד האחור שלו, כפי שפועלים בחיבוק)[קד], דהיינו את עצם מהותו של עשו (ולא רק את הניצוצות שב"רישא דעשו"[קה]). אם כותבים שמאול דוחה (שמאל בכתיב מלא אור...[קו]) הגימטריא היא 400 – רמז לארבע מאות איש שהלכו עם עשו[קז], התבררו במשך הדורות ובסופו של דבר התגלגלו בחילי בית דוד[קח]. זו דוגמה לאתהפכא של עשו. אפילו ביחס לאותו האיש עצמו, אפשר לומר שדחייתו בשתי ידים 'מיצתה' את ה"שמאל דוחה" לגביו, וכל קבלת הגרים (מעשו) במשך השנים היא בעצם קבלה ב"ימין מקרבת" של ניצוצות ממנו עצמו.

כשמאירים אור המלה "דוחה" בעצמה – כח הדחיה של השמאל – הופכת ל-חדוה. ב"אור פני מלך" של הכתר "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא" (כנ"ל) – צד ימין של הפנים מאיר וצד שמאל של הפנים כולו שמחה חדוה ("תרין תפוחין דנהרין תדירא דחדאן תדירא"[קט]), כאשר שרש השמאל (חדוה) גדול משרש הימין (אור). זהו תיקון עשו לא רק על ידי אור התורה, אלא על ידי נגינה חסידית של שמחה וריקוד, שהופכת את המאבק בין יעקב לשרו של עשו לריקוד מברר ("מרקד" פירושו גם מברר) וממתיק.

שוב, היום כל ההכנעה-הבדלה-המתקה לתיקון הנצרות הם בדרך של הפצת תורה: את ההכנעה פועלת כבר הפצת שבע מצוות בני נח – כשהעיקר והיסוד של הכל הוא איסור עבודה זרה, הדוחה את הפולחן של אותו האיש. ההבדלה היא הפצת אור טהור ונקי – אור תורה – שממילא דוחה את החשך ומבחין בין מי שנמשך לאור ומי שבורח ממנו. ההמתקה היא ההגעה לריקוד של חדוה עם התרבות שהצלחנו להפוך לגמרי. זו הפעולה של המשיח, שמקיים "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[קי].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "נסתיימה עבודת הבירורים" – וכעת הגיע הזמן לעבודת תחית המתים, "אתהפכא" גמורה של תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות.
• עבודת תחית המתים היא גילוי ה'אני' האמתי של כל אחד – ה'אני' כפי שהקב"ה יודע אותו.
• עשו כבר מוכן לגאולה – לא רק בגיור גרים-ניצוצות, אלא בהפיכה כללית של כל תרבותו.
• ראשית תיקון התודעה-התרבות הוא קביעת הזמן – השימוש בתאריך נכון.
• התאריך העברי הוא מנין השנים ללידת אדם הראשון. התאריך הלועזי הוא – אליבא דאמת – מנין השנים ללידת רבי עקיבא (שנולד בשנת 0, שנה לפני אותו האיש אליו מתיימרים הנוצרים בטעותם למנות).
• לידת רבי עקיבא לפני לידת אותו האיש היא הקדמת רפואה למכה – עמוד התורה שבעל פה הוא הכח שכנגד מינות הנצרות (ובסופו של דבר הוא שיקרב-יתקן אותה).
• במספרים יש רק שני שנים של חיבור בין התאריך העברי והלועזי – ד'תק"ל וה'תש"פ.
• "שמאל דוחה וימין מקרבת" נדרש במוטבע (יצר), במורגש (תינוק) ובמושכל (אשה).
• היום יש לקרב גם תלמיד שאינו מקיים מתוך בטחון שהמאור שבתורה יחזירנו למוטב.
• דחיה צריכה להעשות בשמאל, בחולשה, וקירוב בימין, בתוקף ובחוזק.
• דחית הישות ("שמאל דוחה") מגביהה את המוחין ("שמאלו תחת לראשי").
• גאוה וקמצנות פוגעות בשכל ואילו ענוה (בטול ושפלות) וצדקה מרוממות את השכל.
• הגיע הזמן לדחות את השמאל ולקרב רק את הימין!
• תיקון רבי יהושע בן פרחיה – ותיקון הנצרות שנולדה מדחייתו את אותו האיש בשתי ידים – הוא בהכנעה-הבדלה-המתקה (בסוד מוחא-גולגלתא-אוירא).
• היום ה"שמאל דוחה" היינו "מעט אור שדוחה הרבה מן החשך" ועד לריבוי אור שהופך את החשך.
• סדר תיקון הנצרות: הכנעה – פרסום איסור עבודה זרה. הבדלה – הארת אור התורה (שבעל פה) הדוחה את החשך. המתקה – הפיכת המאבק לריקוד של חדוה (קירוב בנגינה חסידית).