1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (23, קרח) [תספורת לנכד הרב, שנ"ז שי' גינזבורג]

כו סיון סז – רמת אביב

 

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

בדבר מלכות של השבוע, פרשת קרח, הרבי מדבר על הנס של "פרח מטה אהרן לבית לוי ויֹצא פרח ויצץ ציץ ויגמֹל שקדים". הרבי אומר שצריך ללמוד מהאופי המיוחד של נס זה, שהוא האב-טיפוס של חיבור הנס והטבע – ה' יכול היה לעשות שמיד יהיו שקדים על המטה, ואף על פי כן הוא רצה שזה יעבור את כל השלבים הטבעיים של בישול הפרי, קודם פרח ואז ציץ ואז שקדים (שלושה שלבים שננסה להסביר). בכלל, למה ה' עשה נס עם שקדים? כי פרי זה מתבשל יותר מהר מכל הפירות – לוקח לבשולו כא ימים, אבל בנס זה הוא הבשיל בן לילה. כא יום זה גם כן סוג של נס בתוך הטבע, שהפרי מתבשל בכל כך מעט זמן, וכאן זה היה בן לילה. כאן כל השלבים היו בן לילה – "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים". ה' רוצה כאן שהנס יתחבר לגמרי עם הטבע, ששם הוי' יתחבר עם שם אלקים, בסוד "הוי' הוא האלהים אין עוד". הרבי אומר שכאשר הנס מתחבר עם הטבע – הוא נשאר נס, כולם רואים שזה נס, אבל בדרך הטבע – אז התוצאה היא נצחית. כל ענינו של נס זה הוא להוכיח שה' בחר באהרן ובניו אחריו לכהונת עולם לעד, ברית מלח, משהו נצחי. אם נס נשאר למעלה מהטבע הוא יחסית "אורות דתהו", ולא מתלבש בטבע, ב"כלים דתיקון", אז "בן לילה היה ובן לילה חלף", כקיקיון דיונה. כדי שהנס יהיה נצחי, ככהונת אהרן ובניו, הוא חייב להתחבר עם הטבע. זה דבר אחד.

דבר שני חשוב בנס זה הוא עצם התופעה שיש בסוף פירות. כל החיים של האדם זה לעשות פירות, החל מהמצוה הראשונה של התורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה", וכך כל מצוות התורה זה "פירותיהן של צדיקים, מצוות ומעשים טובים". הרבי אומר שפירות לא נעשים בדרך של נס בלבד. קודם הרבי מסביר מה זה הענין שהנס מתחבר עם הטבע בעבודת ה': בעבודת ה' הנס זה עבודה של "בכל מאדך", למעלה מטו"ד, למעלה ממדידה והגבלה. עבודה שלמעלה מהטבע, גם למעלה מטבעי כבן אדם, מהאופן בו אני מסוגל בדרך כלל לעבוד את ה' – "בכל לבבך" (גם עבודה גדולה מאד, "בשני יצריך", ועד שיצה"ר עובר לאהוב את ה') "ובכל נפשך" (עם נכונות למות על קידוש ה'), אך זה עדיין במדידה והגבלה – ולמעלה מזה זה "בכל מאדך". כשאדם זוכה ל"בכל מאדך" זה הנס שלו – זה משהו נסי, לא טבעי, גם לא לפי הטבע היהודי. הטבע היהודי, שזה משהו קדוש – נבדל מכל עמי הארצות – זה היכולת לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל זה עוד לא הנס של היהודי. צריך להגיע לנס של "בכל מאדך", שזה גם בחינת המשיח שביהודי, עליו נאמר "הנה ישכיל עבדי וירם ונשא וגבה מאד", אבל רק מה"מאד" הזה לא יצאו פירות. בכדי שיצאו פירות צריך להמשיך ולהביא את ה"מאדך" לתוך הכחות הפנימיים של הנפש – שיאיר בתוך החכמה והבינה והדעת והחסד והגבורה והתפארת וכל הכחות הפנימיים. בשביל שהמקיף יוליד פירות, ובפרט פירות קיימים לעד, צריך להמשך ולהתחבר עם הכחות הפנימיים של הנפש, עם הטבע היהודי. הכחות הפנימיים זה לא הנס שלי, אלא הטבע שלי, ואז, על ידי הזיווג הזה של הנס והטבע, נולדים מדות-פירות, פירות מתוקים וחיים וקיימים. זו התמצית של השיחה.

בסוף השיחה הרבי כותב שיש לפעמים מצב – וכך היה במשך כל הדורות, להוציא את הדור שלנו – שהטבע התנגד להתלבשות הנס בתוכו. אבל, בדור שלנו, אומר הרבי, יש חידוש נפלא שהטבע הוא בעד – הוא כבר מבקש, ורק מחכה בכליון עינים שהנס יתחבר איתו ויתלבש בו, והוא מסייע להתלבשות הנס בתוכו. איך זה בא לידי ביטוי? הרבי אומר שזה מתבטא בפרנסת היהודי. שתמיד בעבר היה צריך לעבוד קשה. יש הרבה שיחות שהרבי אומר שיהודי צריך להיות עשיר, אבל כאן הוא מוסיף נקודה מענינת מאד – שפעם היה צריך לעבוד מאד קשה, כי הטבע לא סייע, וכ"ש שאו"ה לא סייעו ליהודי, והנה היום יש חידוש נפלא שהטבע וגם או"ה כולם מוכנים ומזומנים וכולם רוצים לסייע, גם לכך שתהיה פרנסה בקל. הרבי אומר שרואים בדורות האחרונים שצריך לעבוד פחות, והכל הולך בכיף (אולי לא כולם יסכימו עם זה, אבל זה כלל גדול בדורות שלנו, זו ודאי עובדה אמיתית ונכונה). זו דוגמה לא רק לכך שהנס מתלבש בטבע, אלא שהטבע עצמו מסייע לנס ורוצה שהנס ישא אותו. נס זה גם לשון נישואין – נס שלא נושא את הטבע לו לאשה לא מוליד, כי אפשר להוליד פירות רק על ידי איש ואשה. הנס הוא בחינת דכורא,בחינת זכר יחסית, ואילו הטבע יחסית זה בחינת נקבה, זו המציאות, כפי שנסביר, זה הטבע היהודי. יהיו תולדות רק כשיתחתנו לגמרי, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (עם שני פירושי "בשר אחד", או עצם הזיווג והיחוד או שזה הוולד שנולד משניהם), כשהנס ידבק בטבע. את כל זה הרבי מסמיך על הפסוק "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים".

לכל דבר יש סימן – לפעמים זה סימן חיצוני, שלא משקף את עצם הדבר, ולפעמים יש סימן שהוא עצמי. הרבי אומר שיש כאן סימן עצמי לנישואין של הנס והטבע – שהכל הולך מהר, כמו בדוגמה שבפרשה, שהיא האב-טיפוס לכל התופעה הזאת. בכלל גידול השקדים הולך מהר, וכאן כל שלבי הטבע הולכים מהר מאד. כלומר, הסימן של התלבשות הנס בטבע הוא זריזות בעבודת ה'. כל עבודת ה', כל התומ"צ ומע"ט זה לעשות פירות – הכל זה "מצוה רבה", והסימן הוא שזה זריז. יש את כל השלבים, לא מדלגים על שלבים – אם היו מדלגים זה היה נס לגמרי, כמו נסי יצי"מ הסותרים את הטבע – אבל הכל הרבה יותר מהר מהרגיל, מהמקובל, מהטבע. אם יש מילה אחת שזה התמצית והסיכום של כל השיחה הזאת של הרבי זה המלה זריזות. זריזות זה נס שמחובר עם הטבע, וזה מתאים במיוחד לשבט הכהונה, אהרן ובניו, עליהם דווקא נאמר הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו". זה נאמר בפרט לגבי הפעולה העיקרית שפועלים ועושים הכהנים – לברך את עם ישראל. קודם שמענו סיפור לגבי תספורת, שהבעל שם טוב, אף שלא היה כהן, ברך ברכת כהנים את אדמו"ר הזקן כשגזר את שערותיו בגיל שלוש. ברכה זו, בכללותה, כפי שמפרשים חז"ל, היא שעם ישראל יפרה וירבה – עיקר תמצית ברכה זו הוא פו"ר, וברכה זו מתקיימת מהר-מהר, "עד מהרה ירוץ דברו". מוסבר בקבלה וחסידות שזה היות שהיא עוברת דרך הקו האמצעי של הספירות, ואז אין מניעות ועיכובים. כשהנס שלמעלה מהטבע מוצא את הפתח של פנימיות פנימיות הטבע, פנימיות זו היא צינור שרץ ממעלה-מעלה עד מטה-מטה, ואז שפע האור והברכה יורד באופן של "עד מהרה ירוץ דברו". הסימן לזה הוא "פרח מטה אהרן" עם שלושת השלבים, עד כדי כך ששלושת השלבים מכוונים כנגד שלש הברכות: "ויצא פרח" – "יברכך הוי' וישמרך", "ויצץ ציץ" – "יאר [הצצת אור] הוי' פניו אליך ויחנך", "ויגמל שקדים" – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

הרבי מזכיר שהיתה מצוה לשים את המטה בקדש הקדשים, "לפני הוי'", וכך היה במשכן ובבית ראשון, עד גניזת הארון. לצד הארון היו מונחים (ואחר כך נגנזו עמו) המטה, צנצנת המן, צלוחית שמן המשחה, והארגז ששלחו הפלשתים דורון כשהחזירו את הארון (שעשה שמות בארץ פלשתים, ואז מתוך יראת כבוד מאד גדולה שלחו ארגז של דורון לאלקי ישראל, ומשום מה זה כל כך יקר עד שמונח לעד בקה"ק, עד לגניזה לפני חורבן בית ראשון). כתוב בקבלה שצלוחית שמן המשחה כנגד החכמה, צנצנת המן כנגד הבינה (וזה סימן של פרנסה ברווח, כפי שתיכף נסביר), מקלו של אהרן (כפי שחז"ל קוראים למטה) עם שקדיה ופרחיה (שגם הם נשארו קיימים לעד, עליהם כתוב ולא על הציץ) כנגד הדעת, הקו האמצעי המסמל את ה"עד מהרה ירוץ דברו" בזריזות, דרך כל הכחות הפנימיים של הנפש, כשנקודת האמצע של האמצע זה הדעת, וארגז הפלשתים זה המלכות, המעלה ניצוצות מהעולמות התחתונים לגמרי, מהמקום של רשות הרבים, שם יש גם ע"ז, וכאשר הם עצמם מודים לה' ושולחים דורון לה' בירורים אלו עולים עד לקה"ק (יש הרבה סודות במלה ארגז, שיש בזה גם רגז וגם רז וגם גז, ועוד כמה דברים חשובים). מוסבר בחסידות, במיוחד אדהאמ"צ ור"ה מסבירים, שהבירורים עולים עד לבחינת יחיד שלפנה"צ, קה"ק ממש, עד לבחינת הכל יכול של יחידו של עולם. זה הפלא הזה, שגם הארגז של הפלשתים מונח לפני ארון הקדש.

אם כן, יש כאן סוד הוי':

י צלוחית השמן

ה צנצנת המן

ו המטה עם פרחיו ושקדיו

ה הארגז של הפלשתים

הרבי בשיחה מביא רק את שני הדברים שכתובים במפורש בתורה שיש להניחם לפני ה' בקה"ק – צנצנת המן ומטה אהרן. המנחת חינוך שואל, על פי נגלה, שלכאורה היה צריך למנות את שני אלה כמצוות עשה מבין תריג מצוות התורה – לשים את צנצנת המן ואת מטה אהרן לפני ה'. ה' צוה, וזה נוהג לדורות, אז למה זה לא נמנה? לכאורה, אם אחד מוציא את הדברים הללו עובר בעשה, ולמה לא ראינו שאף אחד מנה את המצוות האלה? עונה המנ"ח, בדרך אפשר, שאפשר לומר שהמצוות האלו נאמרו לאהרן (על צנצנת המן) ולמשה (על מטה אהרן), ולא לכל ישראל. כשקראנו את זה חשבנו שאולי אפשר לומר תירוץ הרבה יותר פשוט – שהרי ראינו, וגם רש"י מביא בפשש"מ, שבימי ירמיהו שאנשים רצו אחרי פרנסתם, וכל כך היו טרודים בפרנסה (ובלשון החסידות, ב"מים רבים" של טרדת הפרנסה) עד שזה הוציא אותם מעבודת ה'. אז ירמיהו הוציא מקה"ק את צנצנת המן והראה אותה להם, ואמר – ראו, בזה התפרנסו אבותיכם, במן, שהוא לחם מן השמים, בקלות. זה מה שהרבי אומר בשיחה – שכעת אנו נכנסנו לדור שהפרנסה באה בקל, כמו הלחם מן השמים, כי הטבע מסייע לנס לחול בתוכו. בזה התפרנסו אבותיכם, וקחו מכך מוסר שאם תעסקו בתורה ה' ימציא לכם הכל – לא צריכים להיות משוגעים כדי להשיג את לחם חוקכם. אם כן, צנצנת המן זה סמל של בטחון בעניני פרנסה [גם סימן ששייך לבינה – שרש הפרנסה – בה כתוב "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". לא צריך לצאת מהדעת ולעבור על הדעת מתוך שקיעה במים רבים של טרדות הפרנסה – זה תלוי בשמחה ובטחון שמצד הבינה]. אם כן, רואים שצנצנת המן לא מונחת שם בשביל להיות שם, אלא זה רק מקום טוב לשמור אותה בשביל שמתי שהנביא (או מי שרשאי לכך) יצטרך להוציאה הוא יעשה זאת ויראה לעם ישראל. כך גם לגבי מטה אהרן, זה שמור בקדש הקדשים בשביל שאם לרגע מישהו יתעורר ויחלוק על כהונת אהרן יוכלו להוציאו עם שקדיו ופרחיו ולהראותו לעמ"י, להראות שיש סימן מובהק של נס המחזיק לעולם ועד שה' בחר בכהונת אהרן ובניו אחריו ברית מלח לעולם ועד. יוצא מזה, שעיקר המצוה היא לא השימה בקה"ק לכשעצמה, אלא ששם זה המקום הכי טוב לשמור. כך, כשהיה צריך לשמור את יהואש המלך, שלא יגעו בו החיצונים – היתה סכנת מות בשבילו – שמרו אותו בקדש הקדשים. מקום המסתרים הכי טוב כאשר אתה רוצה לשמור משהו, שיהיה זמין לך לשעת הצורך, זה בקדש הקדשים. כך רואים במפורש על שני הדברים הללו, שכתוב שהמצוה לשים אותם שם, אבל לא בשביל לשים אותם שם ואסור להוציא, אלא להיפך – בשביל להראות לעם ישראל, בשביל פרנסה ובשביל הכהונה. כל זה מאמר מוסגר – הערה בנגלה.

יש עוד פשט, שלא אמרנו, שרש"י מביא על כך שכולם שמו מטותיהם ורק מטהו פרח – כך כתוב בתורה, ורש"י מפרש – שמשה הקפיד לשים את המטה "בתוך מטותם", באמצע, שלא יגידו שהריחוק או הקירוב גרם. זה שזה באמצע זה כבר אומר במה מדובר – שזה הקו האמצעי, שהנס העל טבעי מוצא אותו כדי להמשיך דרכו את השפע במהירות.

בתורה כתובים במפורש רק צנצנת המן ומטה אהרן, והרבי מקשר ביניהם בשיחה – מתחיל עם ענין הזריזות, נס של מטה אהרן, ואחר כך מחבר את זה עם ענין הפרנסה בדורנו אנו, דור של משיח. לפי זה שהם בינה (צנצנת) ודעת (מטה), זה קשר שבלשון חז"ל נאמר עליו "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". זה התלות בין המטה וצנצנת המן – הא בהא תליא.

נחזור: אם יש מילה אחת שמתמצתת את כל השיחה זה זריזות – "עד מהרה ירוץ דברו", שהנס מתלבש בטבע על כל שלביו. כפי שאמרנו, יש כאן שלושה שלבים, שהם עצמם כנגד הברכה המשולשת בתורה. ברגע שאני אומר את המלה זריזות, מי שיש לו קצת בסיס ורקע בחסידות מיד זוכר את המאמר הידוע של הבעל שם טוב ששלמות הדעת (והמטה כאן הוא הדעת) היא "זריזות במתינות". הוא לא מסתפק רק במלה זריזות. זריזות זה דבר טוב מאד, וזו תכונה עצמית של הכהן – "כהנים זריזים הם". אדה"ז מביא שזריזות היא תכונת החסד, תכונת הכהנים, והיא עיקר מעלת אב-הטיפוס של החסד, אברהם אבינו, שעיקר עמידתו בנסיון העומדת לנו לדורי דורות היא "זריזותיה דאברהם". בכל זאת, רק זריזות לא מספיקה – אז עלולה להגיע להיות פזיזות, "פחז כמים אל תותר". ראובן, הבכור, היה ראוי להיות הכהן, אבל היה פזיז – זריז בלי מתינות – ולכן עליו נאמר "פחז כמים אל תותר", לא מגיעים לך היתרונות של כהונה ומלכות, בהם היית זוכה אם היית זריז במתינות.

באיזה הקשר הבעש"ט מדבר על "זריזות במתינות"? בקיצור, הוא כותב שיש שלוש תכונות עיקריות של היהדות והחסידות, והן כנגד החב"ד שבנפש (הוא מסביר מה זה בפנימיות להיות חב"דניק). שלושתן מצוות שלא כתובות בפירוש בתורה, אבל הם יסוד היסודות של עבודת ה' של היהודי, ובלעדיהם אי אפשר לעבוד ה' כדבעי:

היסוד הראשון – לא להיות טפש, להיות פקח. הוא מדגיש שאין הכוונה לחכם – בו יש הרבה פירושים, כולל חכם בחכמת התורה – אלא פקח, שאצלו הדבר מתבטא גם בעניני עוה"ז, ויהודי שאינו פקח, שהוא מטומטם או אטום, לא יכול לעבוד את ה'. צריך להיות כשועל, הפקח שבחיות. הפקחות זה כנגד החכמה (ויש בה גם מובן של פקיחת עינים – כנראה רק שועל פקח יכול לקיים הוראת הרבי לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא").

הדבר השני זה שמחה – שמחה מתוך זה שאדם הוא יהודי מאמין בהגשח"פ, ויכול למצוא את הגרעין הטוב בכל דבר שקורה לו בחיים. כמו שהחכמה עם דגש ספציפי, גם כאן השמחה לא סתמית אלא עם דגש – מציאת הנקודה הטובה בכל מה שמתחולל (לך ולעמ"י ולכל העולם), ושמחה בנקודה זו. זו התכונה השניה, והיא כנגד הבינה, שכל מה שקשור לשמחה זה בינה, ובפרט שמחה עם המציאות כפי שהיא בגלל שמוצאים את פנימיות המציאות. זו תכונת ה"מבין דבר מתוך דבר", היכול להמתיק את דיני המציאות בשרש המציאות ולשמוח שם – זה פנימיות הבינה.

הדבר השלישי, כנגד הדעת, זה "זריזות במתינות". "זריזות במתינות" נשמע כמו דבר והיפוכו – איזה ביטוי של סתירה מיניה וביה. חושבים שמי שמתון הוא איטי, לא זריז, כי צריך לחשוב הרבה ולבדוק כל מה שעושה. נראה שמי שרץ מהר לא יכול לחשוב, אבל אז עלול ליפול לפזיזות. זה נראה כנס – זה אכן נשיאת הפכים, זה נס. כאן המתינות לא בשביל להאט את הזריזות. זה נס, ובשביל להרגיש זאת צריך להצביע על איזה צדיק שחי ופועל כך. צדיק כזה הוא הרבי – דוגמה חיה שהכל מהיר מהיר, והכל מחושב. אין טפה של אי-חישוב, וזה לא מוריד בכהוא-זה מתאוצת הזריזות. צריך את כל השלושה, אבל השלישי הוא עיקר התיקון – הדעת הוא העיקר והפנימיות, והוא כאן הסוד של מטה אהרן. מה המתינות כאן? את הזריזות אני מבין, שהנס קרה בן לילה (וההתלבשות בשקד, שבלאו הכי הוא הכי מהיר, זה על דרך "יהב חכמה לחכימין", "מצא מין את מינו"), אבל מה המתינות? זה שלא מתכחש לשלבים הטבעיים, אלא דווקא רוצה את כולם, זה המתינות. הזריזות במתינות זה בדיוק השלמות שהרבי מתאר כאן, של נס שנושא את הטבע. זה שלא מדלג על שלבים, רק עושה את הכל מהר, זו המתינות שיש שכאן – הוא לא מוכן לוותר על שלב, לא על הפרח ולא על הציץ, וצריך את שניהם בשביל להגיע מהר מהר לשקד.

אם ככה נראה את הנס הזה, שהנס הזה הוא הוא – בהיותו סוד הדעת – הזריזות במתינות של הבעש"ט, אז מיד אפשר להוציא מזה עוד פירוש מחודש ויפהפה הכלול בתוך הביטוי "זריזות במתינות":

אם נחזור לזכור שהנס זה הזכר, שם הוי', והטבע זה הנקבה, שם אלקים, וצריך להגיע ליחוד של "הוי' הוא האלהים אין עוד", שזה "והיו לבשר אחד", אז איפה כאן הזריזות ואיפה המתינות? על פי פשט אני חושב שהזריזות זה הזכר, מה שהכהנים זריזים והם מצד החסד, "זכר חסדו", והמתינות זה מצד התבונה של האשה. מתינות זה תבונה, שרש אמא, שרש הנקבה, שלא עושה דברים סתם אלא יש לה תבונה. אם ככה נפרש, זה מה שהדעת מחברת בין ה-י וה-ה של שם הוי' – זריזות מצד אבא ומתינות מצד אמא, ושתי התכונות הללו מתחברות בדעת, המייחדת בין אבא ואמא. לכן כתכונה אחת, זו תכונת הדעת (וליתר דיוק – דעת עליון, המחברת בין אבא ואמא).

אבל, אפשר לראות פירוש משלים-הפוך, מצד ההתכללות, איך שהדבר הזה בא מצד אותיות וה של שם הוי': הדעת מחברת יה (בעיקר ד"ע), אבל יש גם דעת תחתון, המחברת וכוללת וה – ובשביל שהשם יהיה שלם העיקר זה ה-וה ("כי יד על כס יה", את זה כבר יש, אבל השלמות תהיה רק כאשר ימחה זרעו של עמלק, בגימטריא ספק, ותתאפשר הולדת הפירות מתוך ה-יה). כאן נפרש, בקצרה, ככה – הנס בטהרתו הוא למעלה מהזמן והמקום, ואילו הטבע מוגדר על ידי זמן ומקום (ככתוב בשער היחוד והאמונה, שלומדים בחת"ת בימים אלו). אז מה זה בתוך ה-וה, יחו"ת, "והנגלֹת לנו  ולבנינו", לחבר זריזות ומתינות? בדיוק ההיפך ממה שתארנו קודם. קודם תארנו משהו טבעי-אלקי, שהזריזות מצד אבא והמתינות מצד אמא, אבל בעבודתנו – "והנגלֹת לנו ולבנינו" – זה הפוך, הנס צריך לעבוד על עצמו כדי למתן את עצמו (מתינות היא גם ממתנת, שזה כן יכולת האטת קצב, כמו אחד שמנגן על הפסנתר מאד מהר וצריך כח למתן את הריצה), אבל הטבע, שהוא איטי, צריך ללמוד איך להזדרז.

מה יצא לנו? שיחוד וה תלוי במיתון הנס וזירוז הטבע. הדבר הזה מוסבר די באריכות בספר שכינה ביניהם, שכל מי שעומד להתחתן צריך ללמוד אותו (וגם מי שכבר התחתן), שם יש פרק שמסביר שהקצב של האיש והאשה לא זהים, וזה עלול ליצור אי הבנות, ולכן צריך להתאים את הקצב. בדרך כלל האיש מהיר והאשה יותר איטית, ולכן הזכר צריך ללמוד למתן את עצמו (זו עבודת הנס), ואז, "כמים הפנים לפנים", האשה תלמד למהר. אם שנים לא באותו תדר, ואחד רואה שהשני הולך לקראתו, זה מעורר גם אותו ללכת לקראת השני. אם האשה רואה שהאיש מתאמץ למתן את הקצב שלו, זה אוטומטית יפעל אצל האשה שתנסה ותצליח להזדרז קצת, כדי שיפגשו 'באמצע ההר'. אפשר לומר אותו דבר, שאם ההתחלה מצד האשה, אז הזירוז שלה – אם יש כאן עולם התיקון – יכול למתן את האיש. אז יש מקום של מפגש – כל זה התיקון של ה-וה של שם ה'. אם כן, יש לנו כלל גדול שב-יה זריזות באבא ומתינות באמא, אבל "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" – עבודת הזריזות צריכה לרדת עד לנוקבא, ה תתאה, כדי לתת לה היכולת הנפשית, וגם הפיזית, לזרז את הטבע, ואילו המתינות של אמא צריכה לרדת לבן, ה-ו של שם הוי', כדי למתן את הנסיות שלו, את המהירות שלו, ואז יכול להיות מפגש טוב בספירת היסוד, בין התפארת לבין המלכות, ששם יש את יחוד וה.

היות שזה רעיון מאד יפה שיוצא מעיון בשיחה זאת ניתן גם רמז יפה: זרוז הטבע (כדי שיהיה כלי לנס, וזה בדיוק מה שקורא כאן ב"ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים") עולה אשה – זה התיקון של האשה. נצייר זאת כך, שאם יש את העולם הגדול – היקום – בלי אשה יהודיה, אז הטבע לא יזוז, אלא ישאר איטי. ה' שם את עם ישראל בתוך העולם כדי לחולל שינויים חיוביים ובונים ביקום – שליחות האשה היא לזרז את הטבע. הטבע הוא מאד איטי – לפי מי שחושב רק על טבע, יכול לקחת הרבה זמן עד שיבוא משיח. מי שממונה על זירוז הטבע, כי היא מייצגת אותו, זה האשה – לכן זרוז הטבע = אשה. מתון הנס = תורה = רצוא ושוב. כל ווארט כאן מופלא בפני עצמו. התורה זה רצון ה', אבל מה זה בעצם ה"תורה צוה לנו משה"? כאן יש מבט מאד מיוחד על כל מהות התורה. לפני מתן תורה היו נסים גדולים – הנסים הכי גדולים המתועדים במקרא זה נסי יצי"מ, לפני מ"ת. זה נסים שבאים למעלה מזמן ומקום, וכמו שבא כך זה נעלם – היה וחולף, לא מחזיק מעמד. אפשר, על ידי זכרון מאד חזק שלו, לעשותו מחדש – כפירוש הבעש"ט ל"הימים האלה נזכרים ונעשים" – אבל גם כח הזכרון הזה הוא מתנת התורה, שבין היתר גם מחזקת את הזכרון ועושה אותו פעיל ומסוגל לשחזר נס. אחרי כל הנסים יש מתן תורה, מה התורה עושה? התורה זה נצח – היא באה מלמעלה, על ידי משה השושבינא דמלכא, אבל היא יורדת למטה. מהות התורה זה היכולת למתן את הנס, העל-טבעי. כל המצוות, כל התורה כולה, הוא למתן את הנס כדי שהוא יוכל באמת להתחבר עם הטבע כאשר הטבע מזדרז קצת על מנת לקבל אותו. תורה זה רצוא ושוב – מתון הנס הוא על ידי פעולה של רו"ש בנפש, ככל פעולה קצבית בנפש. עוד פלא: לכל מספר לא זוגי יש נקודה אמצעית – הנקודה האמצעית של תורה זה אשה, כלומר שזרוז הטבע זו הנקודה האמצעית של מתון הנס. זה יחס מופלא.

בגלל שכבר עברנו את הקצבה הקבועה נסתפק בזה – יש עוד להאריך, ולקשר ל"חנוך קטן", אבל אין זמן.

השלמות (למחרת, בטלפון):

א. נתחיל עם הביטוי "פרח מטה אהרן", בו גם הרבי מתחיל: פרח מטה אהרן = חיה פעמים הוי'. השם של הנס הוא שם הוי', וגם הזריזות זה ענין של "הוי' בחכמה", וחיה זה מדרגת החכמה, שם מקור הזריזות, החיות של החיה. זה מתחלק יפה, שר"ת וס"ת זה ח פעמים חיה ואמצעי תיבות זה חי פעמים חיה (= אור אין סוף = ב"פ אור, קשור גם למהירות האור, שברוחניות אוא"ס זה באמת אין סוף, רק ירידת הנס להתלבש בתוך הטבע זה מה שאוא"ס מקבל מהירות גבולית, שמחד זו המהירות הכי גבוהה שיכולה להיות בטבע ומאידך זה מוגבל; המשל בטבע של חיבור הנס והטבע זה שהנס לגמרי אין סוף מצד עצמו, והטבע מגביל אותו, וזה מתבטא במהירות האור – הכי מהיר אבל מוגבל. זה שיעור שלם של תורה ומדע). כל "פרח מטה אהרן" זה גילוי של אור אין סוף בטבע. חי פעמים חיה בתוך ח פעמים חיה, העולה דפק, סוד "פקד פקדתי", שהם הגאולה. דפק זה "רצוא ושוב", ו"פרח מטה אהרן" זה אור אין סוף מתלבש בתוך הדפק של היקום (כפי שהוסבר שמתון הנס זה תורה, העולה רצוא ושוב).

ב. כל לשון הפסוק, "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", עולה 1152, העולה ד פעמים פרח. פרח זה, כמובן, קשור לבירור רפח ניצוצין, שהוא עצמו ד פעמים עב – שם עב בחכמה, וכדלקמן. אם כן, כל הפסוק, ד"פ פרח, זה פרח פנים ואחור – פ פר פרח פרח רח ח.

ג. על פי פשט יש שלושה שלבים: "ויצא פרח, ויצץ ציץ, ויגמל שקדים", אך לפי קריאה מדוקדקת בפסוק בתוך הפריחה גופא יש שני שלבים (או שתי דרגות), כי מתחיל לפני כן "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי". מתחיל בפריחה כללית, ואחר כך בתוך הפרטים יש שוב פריחה. בהתפתחות הפרח והציץ והשקדים יש אולי את הדימוי הכי יפה בתורה למושגים בסיסיים מאד בחסידות בהבדל בין חכמה ובינה – לחכמה קוראים "ראשית הגילוי" ולבינה "ראשית המציאות" ("חיוהי" ו"גרמוהי"). ציור מוחשי ל"ראשית הגילוי" – שקשה לתפוס ענינו בטרם יש מציאות – זה הדימוי של פרח וציץ. ציץ זה ראשית המציאות של הפרי, אבל פרח זה ראשית הגילוי עוד בטרם יש מציאות של פרי – הגילוי הכי יפה. "והנה [פרח מטה אהרן]" זה לשון של גילוי, ובסדר של "והנה פרח מטה אהרן... ויצא פרח" יש שני שלבים של ראשית הגילוי – כמו נקודה בלתי מצוירת ונקודה מצוירת שבאות י (על דרך קוש"י לעומת ה-י עצמה), כך צריך להבין את חוית הרואה, שבתחלה לא ממש רואה את הפרח אלא רק שם לב שבכללות "פרח מטה אהרן", שזה "ראשית הגילוי שבראשית הגילוי", ואחר כך "ויצא פרח" שכבר רואה גילוי מצויר, אך עדיין אין מציאות.

לפי זה מתבקשת גימטריא רק ל"והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח" = 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 = שם הוי' ועוד כל זך מילוייו (העולים הוי' אחד בריבוע = 1521) = אשרי ישבי ביתך עוד יהללוך סלה.

לפי זה "ויצץ ציץ" זה ראשית המציאות, כנגד בינה, ו"ויגמל שקדים" זה דעת – הטוב טעם, הפרי בעצמו, ה"ברא בוכרא" ("ויגמֹל" כמו "ויגמל הילד"). אם יש את הביטויים הללו בחסידות – ראשית הגילוי וראשית המציאות – אז מה זה דעת? יש פסוק "ראשית חכמה" ויש פסוק "ראשית דעת", אבל אין "ראשית בינה", ואעפ"כ כולם בראש, אז כולם ראשית של משהו. דעת זה "ראשית התיקון" – השבירה מתחילה מדעת, אז גם התיקון מתחיל משם. מציאות עדיין אינה מציאות מתוקנת בדוקא. אפשר לקרוא לדעת גם משהו אחר – אם לא חייבים לכנות את הדעת "ראשית", אפשר לומר שמכיון ש"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" אז הדעת היא בעצם "תכלית המציאות". אם ראשית המציאות זה הבינה נכון לומר שהדעת זה תכלית המציאות – עדיין הכל בתוך הג"ר, בתוך הראש. זה יותר מתחבר לפשט הפסוק, ש"ויגמל שקדים" זה התכלית של הפרי, אחרי שהציץ זה הראשית של הפרי. אכן, נכון לומר ש"ראשית התיקון" היא "תכלית המציאות" – כל עוד המציאות לא מתוקנת זה בסר, וזה עוד לא תכליתי. כשמתחיל התיקון התכלית של המציאות מגיעה. צריך להביא כל מציאות לתכליתה – "עולם על מילואו נברא, 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם'". מכיון שהציץ ראשית המציאות והפרח זה תכלית המציאות, אז לדורות נשארו רק הפרח והשקדים – ראשית הגילוי ותכלית המציאות – ולא ראשית המציאות.

ראשית הגלוי ראשית המציאות ראשית התקון = 3900 = 100 פעמים הוי' אחד = ג"פ (ממוצע כל בחינה) 1300 (נ פעמים הוי') = ו"פ ברוך גולדשטיין וכו'.

ראשית הגלוי ראשית המציאות תכלית המציאות = 3840 = 15 פעמים אהרן (16 בריבוע).

מה שיצא שהתהליך הטבעי בעצם מתחיל מהמוחין, וכך כל הענין של "זריזות במתינות" – הכל תלוי במוחין. פרח-ציץ-שקדים זה חב"ד לפי הסדר, צירוף יהו, המעורר בלב אהבה, ענינו של אהרן הכהן, איש החסד והאהבה. זה גם כן מקביל לברכת כהנים – "יברכך" זה "אלהי אברהם", "יאר" זה "אלהי יצחק" ו"ישא" זה "אלהי יעקב", לפי סדר חב"ד. אם עושים סדרה ריבועית מ"פרח מטה אהרן" המספר הבא יהיה הוספה של אברהם יצחק יעקב ל-אהרן.

ד. פרח ציץ שקדים = 932 = עץ הדעת טוב ורע = ד"פ עץ החיים. נסביר לפי דרכנו, לפי השיחה כאן, שעץ החיים זה הנס (ו"לשמור את דרך עץ החיים" זה לשמור את הדרך לאותו מקום שלמעלה מהמקום והזמן, כמו בסיפור של הבעטלער החמישי, ועץ הדעת טוב ורע שבתוך הגן – כנודע הפליאה בתורה שלא מפורש שעה"ח בתוך הגן, ולא ברור היכן הוא נמצא, כי הוא למעלה מהזמן והמקום, אבל אמור להתלבש בתוך "עץ הדעת טוב" ואז "ורע לא תאכלו ממנו"). הזירוז שבטבע מפריד בין הטוב והרע, ואפילו הופך את הרע לטוב, ואז יש חיבור בין העץ הנסי לעץ שהוא שרש הטבע – עץ הדעת טוב ורע. אז כאן כל שלשת השלבים כדי שהנס יהיה לפי שלבי הטבע, רק בזריזות, ולכן שלושת השלבים עולים "עץ הדעת טוב ורע". זו דעה חדשה, שעה"ד היה שקדים.

יש עוד שלישיה בתורה שעולה אותו דבר, ודברנו על זה באריכות – זהב כסף נחשת. אלו מרכיבי המשכן, ואילו הברזל לא שמה, כפי שדובר באריכות (כמו ארגז הברזל של הפלשתים), והוא אותו מספר הפוך – 239. באמת הממוצע בין פרח-ציץ הוא 239. אם נכוון את שלוש המתכות לפי הבחינות, לכאורה כסף-חכמה, זהב-בינה ונחשת-דעת. כסף-פרח = זריז זריז (זה הערך הממוצע) = לב פעמים זהב.

עוד צירוף של הספרות הללו כאן: ויצא ויצץ ויגמל = 392.

ה. עוד נקודה יפה בשיחה שלא הזכרנו: כאשר מחברים את הנס והטבע זה נקרא לגלות את כבודו יתברך בכל אשר ברא לכבודו. הדוגמה שהרבי אומר, שכאשר אומרים ברכה על המים – "שהכל נהיה בדברו" – אז כבוד ה' מתגלה מתוך המים. הרבי מחב"ד הרבה דברים מלקו"מ, וכאן זה לחב"ד את תורה ו – למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים. היות שה' ברא את העולם לכבודו, כפי שלומדים מהפסוק "הוי' ימלך לעולם ועד" (בסוף פרקי אבות) – מלכות – אז הדבר הזה הוא דווקא כאשר הנס מתגלה מתוך הטבע, תוך כדי שהטבע מזדרז לקראת הטבע, כמים תחתונים העולים לקראת מים עליונים.

ו. שימת צנצנת המן ומטה אהרן כדי לשמור זה מפורש בפסוק – "למשמרת לפני הוי'".

ז. אהרן = 16 בריבוע. מטה אהרן = 310. דעת מטה אהרן = 784 – כח בריבוע = פעולת צדיק.

ח. זרוז מתון = משיח משיח.

ט. ברכת כהנים זה "עד מהרה ירוץ דברו", אבל הערך הממוצע של שלוש הברכות – 2718 לחלק לשלוש – הוא 906 = מתינות. כל הזריזות מחוברת למתינות.

ביטוי הבעש"ט – זריזות במתינות – עולה 1000 (אלף אורות) ועוד "יאר הוי' פניו אליך ויחנך".

עד מהרה = חי בריבוע = אמצעי תיבות פרח ציץ שקדים. מרמזי "אין מלך בלא עם" – עם שדואג שדבר המלך ירוץ "עד מהרה".

ירוץ = אשה = זרוז הטבע.

עד מהרה ירוץ = זריזות.

זריזות = משולש של יהודי.

פקחות שמחה זריזות במתינות = 2485 = ע במשולש, שבעים פנים לתורה.

שמחה זריזות במתינות (אם אין בינה אין דעת וכו', וגם ע"פ פשט השמחה מולידה זריזות) = אין במשולש = 1891. יש כאן משחק יפה של משולשים, שבעצם מתחיל מזריזות.

י. הסיפור בפרשת קרח. קרח = 308. לפי סדר התורה זו הפרשה ה-38. זה מבקש להוסיף 3008, לחבר את שלושתם ולהוציא את הממוצע (פעולה אוטומטית שכל בר דעת מיד יעשה), והוא 1118 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד = קרח יצהר קהת. למה עינו של קרח הטעתו? לא רק שראה את הגדולה שעתידה לצאת, אלא עשה גימטריאות, כמודגש בפסוק הראשון. קודם חבר קרח ליצהר ראה שהוא שקול למשה רבינו, וכשחבר גם את קהת קבל "שמע וכו'" והבין שלא יכול להיות יותר מזה.

יא. חז"ל אומרים שלשקדים לוקח בדרך הטבע כא ימים להתבשל – יש כח של שם אהי' בשקדים – והרמז שרק "ויגמל שקדים" עולה "אהיה אשר אהיה".

יב. זה ש-פרח זה רפח – וכאן הוא ראשית הגילוי של החכמה – על זה נאמר "כלם בחכמה אתברירו". אמרנו גם ש-רפח זה ד"פ עב, שם החכמה. זה שפרח הוא הכי יפה כאן זה בסוד "אבא יסד ברתא", שקצת הוסבר אתמול – זריזות האב נמשכת לברתא כדי שתוכל לזרז את הטבע. לפי זה צריך לומר שהכח לזרז, שבסוף זה הכח של הנוקבא לזרז את הטבע, זה הסמל של הפרח. ואילו הכח למתן את הנס זה הציץ (בסוף נשאר רק הפרח והשקדים – האשה והתולדה – בסוף הגברים מתבטלים). זה המנהג לתת זר פרחים לכלות – זה מגלה אצלה את היכולת לזרז את הטבע. (ליין משמח, כמו כל ענין מתון הנס וזרוז הטבע).

יג. אהרן כהן גדול = אחישנה.

יד. משה הוא חכם הרואה את הנולד, ולכאורה אם היה עושה את הנס הזה קודם היה חוסך את כל הצרות. אכן, לפי סמיכות התורה ברור שאהרן זכה לנס זה כי רץ בתוך העדה לעצור את המגפה. בזכות הריצה המהירה, תוך סכנות נפשות שלו – אולי אפילו יש מדרש כזה. הביטוי הראשון שמשה אומר לו – "ויאמר משה לאהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה ['עד מהרה'] אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני הוי' [בסוף זה המקום בו שמים את המטה]". בתנ"ך במקום אחר יש ניב "שצף קצף", ו-שצף ר"ת למפרע של פרח-ציץ-שקדים (וב-קצף יש ק של שקדים במקום ה-ש שלו; רמז להעדפת ה-ק בדילוג בתוך "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים", כאשר הדילוג של קצף הוא דילוג-שוה-מתוחכם בסימטריה של 7-9 או 9-7, בעוד שלשצף אין כאן דילוג שוה) – אהרן הפך את השצף-קצף מ"לפני הוי'" ולכן זכה לפרח-ציץ-שקדים במטהו, שיעמוד תמיד "לפני הוי'".