מגילה: מקום התהוות החמץ

ו. מקום התהוות החמץ – השליש האמצעי שבתפארת (לקוטי לוי יצחק)

דין "בצק החרש"

כדי לקשר, להבין, צריך לומר עוד משנה בהמשך המסכת: "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור". מה זה "בצק החרש"? יש בצק שהוא כמו איש חרש – לשון המשנה הקדושה. ברגע שאני רואה שיש כזה ביטוי מיוחד הוא ממש מושך את הלב שלי להתבונן בו.

מה זה? יש בצק שלא מגלה לך אם הוא הספיק להחמיץ או לא, אם הוא חמץ או לא – הוא כמו חרש (שאינו שומע ואינו מדבר. "בצק החרש" = בטול פעמים גאוה, איני יודע מה גובר בו, הבטול, מצה, או הגאוה, חמץ). חז"ל לא אמרו סתם "בצק החרש", אבל קודם כל מה הפשט? אני רואה אדם ויש לו אזנים אך איני יודע אם הוא חרש או שומע. אם הבצק חרש לפי ההסבר הזה – לא רואים אם הוא חמץ. יש כמה בדיקות אם חמץ או לא, אבל כאן אין לי דרך לדעת אם החמיץ או לא. יש עוד פירוש שחרש כאן כמו חרס – הוא קשה, כמו חרס, ואיני יודע אם החמיץ או לא.

מה המשנה אומרת? "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ" – אם עשו עוד עסה באותו זמן, ואני רואה שהעסה השניה כן הספיקה להחמיץ – "הרי זה אסור", אני אומר שגם העסה שאין לה סימן אם החמיץ גם היא חמץ. עד כאן המשנה, "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור", הוא חמץ. שואלת הגמרא – מה אם אין כיוצא בו? מה עושים אם אין להשוות לעסה אחרת שנעשתה באותו זמן? איך יודעים? כתוב שרבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) אומר "אם שהה ממגדל נוניא עד טבריא מיל" הוא בחזקת חמץ. הגמרא שואלת – אם השיעור הוא הליכת מיל, למה צריך לומר "ממגדל נוניא עד טבריא"? תאמר פשוט מיל! הגמרא אומרת שבא ללמד אותנו ששיעור מיל הוא ממגדל נוניא עד טבריא.

"ממגדל נוניא לטבריא מיל" ו"מחמתן לטבריא מיל"

ברגע שרואים כזו גמרא – זו הזדמנות קלאסית לאבא של הרבי 'להתלבש' עליה. מהו באמת מגדל נוניא? מגדל – כך קוראים למקום היום. מה הם נוניא? דגים. מהו 'מגדל דגים'? מה היו עושים שם? דגים דגים מהכנרת ומולחים אותם שם – היה מקום מיוחד למליחת דגים. הליכה ממגדל עד טבריא היא מיל, ואם העסה הזו, הבצק, שהה את הזמן שצריך ללכת ממגדל נוניא עד טבריא – הוא חמץ, אסור.

הוא מביא[כב] שיש מקום אחר בחז"ל, משהו דומה לזה, שגם כתוב הזמן שלוקח ללכת מיל וגם מוזכרת טבריא, אבל במקום "ממגדל נוניא לטבריא מיל" כתוב "מחמתן לטבריא מיל". מהי חמתן היום? חמת טבריא ששם חמי טבריא. גם שם שואלים למה צריך לומר מחמתן לטבריא מיל ולא פשוט לומר מיל? כדי ללמד אותנו שהשיעור של מיל הוא מחמתן לטבריא.

יש כאן שני דברים דומים – חמתן מדרום לטבריא ומגדל נוניא מצפון לטבריא. יפה, טבריא היא באמצע, ויש מקום בו מודדים את המיל מטבריא לדרום ויש מקום שמודדים מטבריא לצפון – כלומר, לטבריא יש שני מילים, לחמתן ולמגדל נוניא. והם סוד שתי כנפים של טבריא (שבהן היא פורחת לעילא. דווקא טבריא שיושבת ב"עומק תחת" זקוקה לשתי כנפים לפרחא לעילא), מצפון (שמאל), יראה, ומדרום (ימין), אהבה. איפה מופיע שיעור מיל מחמתן עד טבריא? בתחלת מסכת מגלה, בדין "סמוך ונראה" לגבי כרך, בו קורין בט"ו, בשושן פורים. כמה "סמוך ונראה"? "מחמתן עד טבריא מיל". אם כן, יש פה שני דינים – לגבי כרך המוקף חומה (כבר מזכיר) מימות יהושע בן נון מודדים את המיל מחמתן (מתחיל חם, כמו חומה) עד טבריא. אבל בשביל שעור החמצה של הבצק מודדים את המיל ממגדל נוניא עד טבריא.

מקום החמץ (המודעות העצמית) – השליש האמצעי של התפארת

יש כאן הרבה קבלה, אבל ננסה לומר בתמצית: עיקר הווארט של רבי לויק הוא מה שאמרנו קודם, שתחלת החמץ, ההחמצה, בנפש היא מודעות עצמית. כמו שמוסבר בחסידות לגבי חטא עץ הדעת, הפרי האסור הוא שנכנסת לאדם מודעות עצמית – זהו החטא של עץ הדעת טוב ורע.

איפה המודעות העצמית (עץ הדעת) ממוקמת בקבלה? בשליש האמצעי של התפארת. עד סוף השליש העליון של התפארת, עד מקום הלב, החסדים מכוסים. מהם חסדים מכוסים? שיש לאדם חויה של אהבה ואין לו 'יש מי שאוהב' – אוהב בלי להרגיש שאני אוהב. זה הכי טוב – עץ החיים (חויה טהורה, חיים טהורים), לא עץ הדעת (מודעות עצמית). עד השליש העליון של התפארת הכל בסדר – זהו ממש "מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה" שהזכרנו במשנה הראשונה. אם כן, בתוך האדם יש הרבה מקום שלא מכניסים בו חמץ, ישות, מודעות עצמית, שלא צריך לבדוק.

עיקר השבירה בעולם התהו – במקום החסדים המכוסים (בעולם התיקון)

מה היה בעולם התהו? עיקר השבירה היתה עד השליש העליון של התפארת – שלשה מלכים ושליש. השבירה הקשה היתה בבלע, ביובב, בחֻשם ובשליש העליון של הדד. בלע הוא הדעת, יובב החסד, חושם הגבורה והשליש העליון של התפארת שנקרא הדד. נעשה חשבון יפהפה, מאד מכוון, שאיני חושב שכתוב בספרי הקבלה: בלע – 102, יובב – 20, חשם – 348. עד כאן 470. כמה עולה השליש העליון של הדד? הדד הוא 13, לא מתחלק ל-3 בדיוק, אז מה עושים? זה הנושא של "שער האונאה" בעץ חיים, מה עושים במקרה שלא מתחלק לשלש. עושים בעיגול – הדד הוא ה-ד-ד, אז השליש שלו הוא בקירוב ד. בלע-יובב-חשם עולים עת – כמו "עת לעשות להוי' הפרו תורתך [בעולם התהו]" – והשליש העליון של הדד הוא ד, משלים ל-דעת. דעת היא בעצם בלע, אבל הדעת – הדעת המכוסה, שהיא דווקא דעת הוי' של עץ חיים בעולם התיקון – היא עד כאן.

למה בעולם התהו שם עיקר השבירה? כי כתוב ששם כל האורות האלה יצאו מגולים – האורות שבעולם התיקון מכוסים יצאו בעולם התהו מגולים, והיות שיצאו מגולים הם גרמו לשבירה הכי גדולה, עצמה של גילוי בדבר שאמור להיות מכוסה. עוד פעם, בעולם התהו היתה מודעות לכל אותם מקומות שלא צריך בדיקה כי לא מכניסים שם חמץ – כל המקום הזה היה גלוי ונעשה שאר וחמץ גמור ולכן נשבר לגמרי, והכל נכלל בדעת.

בהסברו של ר' לוי'ק ל"תכון תפלתי קטרת לפניך"[כג], מעלת תפלת המנחה – הוא כותב ש-מנחה היא סוד של 103 עולמות שמהשמאל (אור-רז מתחלק ל104, 4 פעמים הוי', מימין ו103, מנחה, משמאל) – שהיא תיקון שלשת המלכים הראשונים של התהו פלוס השליש העליון של הרביעי, כאשר כל אחד מהם הוא סוד שם א-ל. משהו דומה מאד למה שהרגע עשינו – אם כל מלך הוא א-ל, 31, שלשת הראשונים הם 93 ושליש הרביעי מוסיף 10 (אותו הגיון כמו קודם) והכל עולה 103, מנחה. התיקון נעשה בתפלת המנחה – "מנחת ערב". זה כדי לקשר את כל ההסברים שלו יחד.

המיל שבין מגדל נוניא לטבריא – השליש האמצעי דתפארת

שוב, עד השליש העליון של התפארת החסדים מכוסים, מקום שאין מכניסים בו חמץ בעולם התיקון – עד שם יש גילוי בפנים, לא מתגלה החוצה (לעצמו המשקיף על עצמו), מכוסה, אבל דווקא שם יש אור גדול, אהבה אמתית, רק בלי 'יש מי שאוהב', אור של יסוד אמא שמתפשט עד סוף השליש העליון של התפארת.

מסביר רבי לוי'ק שאור אמא שנמצא שם, עד השליש העליון, נקרא "מגדל נוניא". אמא היא "מגדל הפורח באויר" ו"נוניא" היינו שער הנון של הבינה. הוא לא כותב שהפשט של נוניא הוא דגים, שייך לעלמא דאתכסייא של אמא. רק מביא עוד כמה רמזים שמגדל נוניא הוא התפשטות יסוד אמא עד השליש העליון של התפארת. מהי טבריא? כתוב בחז"ל שהיא על שם "טובה ראייתה". "טובה ראייתה" היא דווקא בחינת רחל, המלכות, "יפת תאר ויפת מראה", אבל ראשית בנין המלכות של רחל בפני עצמה מתחילה מהשליש התחתון של התפארת. בשליש האמצעי של התפארת, בו כבר מתגלים החסדים, יש מקום חפיפה בין עקבי לאה לעטרה של רחל, בסוד "עקב ענוה יראת הוי'". עוד פעם, עקבי פרצוף לאה, המחשבה שלמעלה, מגיעים עד השליש האמצעי של התפארת, אבל באותו שליש יש גם את עטרת רחל. רחל נטו, בלי חפיפה, שהיא "טובה ראיתה", סוד טבריא, מתחילה מהשליש התחתון.

כמה שוה המלה "מיל"? 80, בגימטריא יסוד. יש יסוד ז"א למטה, במקומו, הברית – אבל כאשר פרצוף ז"א גדל הנה"י הראשונים שלו נעשים חג"ת, ואז היסוד הראשון שלו עולה במקום התפארת. איפה? הוא נקרא היסוד שבלב – הוא במקום השליש האמצעי. זהו מרחק המיל בין מגדל נוניא, אור אמא בשליש העליון, עד לטבריא, מקום הטבור. טבריא, גם על פי פשט, היא הטבור – טבור הארץ. הטבור בגוף הוא תחלת השליש התחתון. ממגדל נוניא עד טבריא יש מיל באמצע, ובמיל הזה העסה-הבצק נעשה חמץ. קודם כל, רואים שכל חמץ קשור ליסוד, פגם הברית שהזכרנו, אבל יש יסוד למטה ויש יסוד למעלה. בשיעור של "מחמתן עד טבריא" המיל הוא היסוד במקומו, כך הוא מסביר, אבל המיל ש"ממגדל נוניא עד טבריא" הוא המיל של השליש האמצעי, מהשליש העליון של תפארת ז"א (סיום יסוד אמא) עד הטבור, תחלת רחל בפני עצמה.

שוב, מה הווארט? כל הווארט הוא שחמץ הוא-הוא מתהווה מהתחלת הרגשת האני – זה הכל. כל הקבלה הזו היא רק לומר את הדבר הכי פשוט אצלנו, שמציאות החמץ היא מודעות עצמית. זהו המיל, שוב, שבין מגדל נוניא לבין טבריא, היסוד שעלה לתפארת.

המיל מחמתן עד טבריא – ספירת היסוד

מה הן חמתן וטבריא? הוא אומר שחמתן הוא ספירת ההוד (שם יש חמי טבריא הנובעים מן התהום, "עומק תחת", סוד ספירת ההוד כנודע) וטבריא ספירת המלכות והמיל שביניהם הוא היסוד עצמו – מיל בגימטריא יסוד. שוב, אותו מיל, אבל יש מיל למטה ולמעלה.

נסביר בקיצור: חמתן היא חמת-ן. באותיות מנצפ"ך, הגבורות, הקשות ביותר הן של הנצח וההוד – אותיות מנ דמנצפ"ך, וה-ן היא הגבורה הכי קשה, של ספירת ההוד. חמתן היא לשון חמימות, כמו שגם חמץ הוא חמימות, רק שחמץ הוא חם-ץ, גם ממנצפ"ך, רק שה-ץ היא הגבורה של התפארת – בדיוק מה שהסברנו, שהחמימות מתוך הרגשת היש במקום התפארת היא החמץ. יותר חם הוא חמתן, כמו חמי טבריא, החמימות של ה-ן דמנצפ"ך שבספירת ההוד.

יש הרבה בקבלה, בכתבי האריז"ל, על סוד מנצפ"ך – ה גבורות, בגימטריא פר[כד], קשור גם לפורים. כתוב ששתי הגבורות הכי קשות הן ה-מן של מנצפ"ך. אצל מי הן מתגלות? אצל המן הרשע. אומר האריז"ל שה-ה של המן היינו כללות ה הגבורות ושתי הכי קשות ביניהן הן אותיות ה-מן שלו. יש לו אשה, שנקראת זרש, והיא ה-ץ של מנצפ"ך – הוא מסביר באריכות. יש לו יועצים שבתחלה נקראים "אוהביו" ובהמשך "חכמיו" – ברגע שהנס התחיל להתגולל הגבורות קצת הומתקו ומ'אוהבי המן' נעשו 'חכמי המן'. איזה ווארט יפהפה אפשר להסיק פה מהאר"י הקדוש? שאם אתה אוהב של מישהו זה הרבה יותר קרוב מאשר אם אתה חכם של מישהו. להיות מחכמיו של המן הרשע היינו עם דיסטנס מסוים – להם זה יותר טוב, התחלת ההמתקה. להיות מאוהבי המן הרשע יותר גרוע. בכל אופן, האוהבים שנעשים החכמים הם ה-פך, החסד והגבורה דמנצפ"ך – קודם חסד, אוהבים, ואחר כך חכמים, יותר גבורה ושיפוט כלפי המן (ומהמתקת ה-פך של מנצפ"ך נעשה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"). שוב, אותיות פך הם אוהבים-חכמים, ץ היא זרש ו-מן הם המן עצמו. כל זה רק להסביר, וגם "למיסמך גאולה לגאולה", פורים לפסח, שהכי קשה היא ה-ן הסופית, הגבורה של ההוד.

חמתן היינו חמימות היצר הרע שבהוד (שעד שם מתפשטת ה-ן של בינה ד"מינה דינין מתערין"), ויש בינה לבין טבריא – עיקר המלכות (קודם דובר בתחלת המלכות מהשליש התחתון של ז"א וכאן במלכות עצמה) – מיל, היסוד עצמו. מה זה בא להסביר? שחמתן גם קוראת בט"ו, "סמוך ונראה" לטבריא, כי "איהי בהוד" – הדין הזה בא דווקא לקשר את ההוד למלכות, מיל שמחבר אותם (היינו סוד המיל מדרום, חסד). המיל שבין מגדל נוניא לטבריא הוא מיל שפועל חמץ – שעד שאתה מגיע ממגדל נוניא לטבריא החמצת (היינו סוד המיל מצפון, גבורה). שוב, המיל מחמתן, ההוד, לטבריא, הוא היסוד שמחבר אותן.

עד כאן בקיצור הכי נמרץ המבנה היסודי של הדברים שלו. נעשה קצת הפסקה של ניגונים ונמשיך קצת.

החמץ ב"עקב ענוה"

נמשיך קצת: אמרנו שעיקר החמץ מתהווה בשליש האמצעי של התפארת. מסביר רבי לוי'ק שהחמץ מתהווה שם בגלל ה"עקב ענוה" – עקבי לאה שנמצאים שם – ולא בגלל העטרה של רחל, "יראת הוי'". איך נסביר "עקב ענוה" לעניננו? "ואתה תשופנו עקב". גם בענוה יש את העקב, בו נושך הנחש. איך הוא נושך? נותן לאדם בענוה שלו מודעות עצמית – קשור לסוד ראומה, "ופילגשו ושמה ראומה", ראו את ה"מה" שלי. זהו פירוש חדש בעקבי לאה, "עקב ענוה" – הם דינים קשים, ודווקא מה"עקב ענוה" נעשה חמץ. למעלה הענוה היא בלי מודעות עצמית, אבל ב"עקב ענוה", כשהחסדים מתגלים, ששם נמצאים עקבי לאה, יש חמץ.

לאה בשרש היתה חוה ראשונה, ובזכות הבכי שלה שלא תפול בחלקו של עשו הרשע (שהיה ראוי לה מצד שרשה בחוה ראשונה, לילית) היא תקנה את חוה ראשונה – כנראה חוץ מהעקביים, נשאר משהו מחוה ראשונה בעקביים שלה. כמו שמסופר על הרבה צדיקים הכי גדולים שאחרי מאה ועשרים גופם נשאר שלם בקבר חוץ מחור קטן-קטן בעקב שלהם – יש עדיין איזו יניקה של "ואתה תשופנו עקב",

כפי שאומר הבעש"ט שעיקר סכנת הישות הוא בסוף המצוה. תוך כדי המצוה האדם נמצא בבטול, אבל ברגע שמרגיש את עצמו, שעשה מצוה – "אתה תשופנו עקב". גם בלאה המתוקנת נשארו עקבי לאה, בשליש האמצעי של התפארת, "עקב ענוה", מה שהיא עוקבת אחרי הענוה שלה (על מנת לקבל איזה הרגש של סיפוק, אמנם בדקות שבדקות, ממה שהיא מצטיינת במדת הענוה).

"הלכתא כוותיה דשמואל" המתאים לציור הביאור הפנימי

על פי זה יש לומר הסבר מופלא ל"הלכתא כוותיה דשמואל": רבי לוי'ק מקשר את כל זה למרתף שלנו. הוא אומר שהמרתף של יין במשנה הראשונה של מסכת פסחים ממוקם בשליש האמצעי של התפארת, שהייתי חושב שהוא "מקום שאין מכניסים בו חמץ", אבל בעצם כן מכניסים בו חמץ כשבאים לקחת עוד יין. מהו עוד יין? עוד התבוננות. ההתבוננות הראשונה היתה מכוסה ביסוד אמא, בשליש העליון, אבל כשנגמר היין ובאים לקחת עוד יין מתחיל גילוי החסדים של אמא, מגדל נוניא, ושם יש סכנת הרגשת עצמו ונשיכת הנחש הקדמוני. הוא מסמיך זאת על דבר שכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל – רמז מופלא, ש-מרתף צירוף אותיות תרפים, התרפים של לבן. כתוב בפירוש באריז"ל שהתרפים של לבן הם יניקת הקליפות מגילוי החסדים בשליש האמצעי של התפארת – ה"יש מי שאוהב" של האדם העובד את ה', משם לבן מקבל את כחו בתרפים, שהם סוד היין השמור במרתף שלו.

כאן הדבר הכי מופלא, שאפשר למצוא בפירוש של רבי לוי'ק אסמכתא למי השילוח – "הלכה כשמואל". איך? ציור מאד פשוט. אם כל הפחד הוא מעקבי לאה שיורדים לתוך המרתף – רבי לויק אומר ששני עקבי לאה הם בעצם שתי השורות שצריך לבדוק בהן, המקום המסוכן שיש בו חמץ – הציור שהיא יורדת מהתקרה והעקביים שלה בתוך המרתף, כדעת רב או כדעת שמואל? כדעת שמואל, ששני העקביים שלה בצד העליון. אין לשער שיש לה רגל אחת ארוכה ורגל שניה קצרה, שאז יכול היות שעקב אחד הוא בשורה העליונה והעקב השני בשורה שלמטה ממנו, כדעת רב – אני לא חושש לה עד כדי כך. על פי פשט עקבי לאה הם ממש כדעת שמואל. שוב, רמז מופלא ביותר לפסק בעל מי השילוח על פי רבי לוי'ק כדעת שמואל.

יש משהו בשמואל שיותר מודע – וגם פוחד וחושש – למודעות העצמית ברגע שהמעלה האמתי מתחיל לרדת לתוך המקום הבעייתי, עקבי לאה, מה שצריך לעקוב אחרי הענוה (ולקפוץ לבד מהשלחן, באופן ספונטני, לפני שההתפעלות נעשית סרח העודף), שלא תגיע ל"ופילגשו ושמה ראומה" (נמצאנו מפרשים "עקבי לאה" בשתי צורות הפוכות, או שהמעקב הוא כדי שלא תגיע הענוה לקליפת ראומה או שהמעקב אחר 'חווית' הענוה עלול להפיל אותי בקליפת ראומה, ודוק).