ויחי - 'מהר יקדמונו רחמיך'

ב. "מהר יקדמונו רחמיך" (לקוטי לוי יצחק)

פחד רבי יוסי והרגעת חבריו

שוב, מה לומדים מכאן? שעיקר זמן המתקת הדינים הוא בתפלת המנחה. כתוב בזהר – יש עליו קטע שלם של בעל יום ההולדת של היום, ר' לוי'ק – בפרשת ויחי, דרוש של רבי חזקיה, אחד מתלמידי רשב"י, שדורש שעיקר הזמן שלנו להמתיק דינים במציאות, בעולם, שלדאבוננו עד שיבוא מלך המשיח ויגאל אותנו גאולה אמתית ושלמה יש עדיין דינים בעולם, הוא בעיקר תפלת מנחה, תפלת יצחק אבינו, אתהפכא, שהופך את הדין לצחוק, "פחד יצחק". דין הוא פחד והוא הופך את הפחד – "פחד לילה" – לצחוק.

באותו קטע בזהר כתוב שרבי חזקיה טייל יחד עם עוד שני חברים, רבי יהודה ורבי יוסי, והגיע זמן המנחה – הם התחילו לעלות על הר קשה וחשוך. רבי יוסי, שהוא המלכות, פחד. רבי חזקיה הוא הנצח ורבי יהודה הוא החסד – לכל אחד מתלמידי רשב"י יש מיקום מיוחד בספירות, ושלשת התלמידים כאן הם בעצם הרת"ס של הז"ת, חסד-נצח-מלכות[ו], רת"ס של מדות הלב. הם מטיילים, מתקרב לילה ונמצאים במקום מסוכן עם מזיקים ולסטים וחיות[ז] – כתוב שרבי יוסי פחד בעיקר מהחיות (שמזיקים עלולים לפגוע ביחיד וכאן היו שלשה, ואין לסטים מצויים בהר זה הרחוק ומנותק מן הישוב).

כתוב שחטאים פוחדים ("פחדו בציון חטאים" = חטא ברבוע!), אבל כאן הזהר מפרש שהפחד של רבי יוסי אינו מפני שהוא חוטא ח"ו, אלא הוא קשור למדתו – המלכות סמוכה לחיצונים והיות שהיא יורדת למטה והיא פגיעה היא לא סומכת על הנס. רבי יוסי חוזר על מאמר חז"ל ש"אין סומכין על הנס" – שלכן לא צריך להכניס את עצמך לסכנה, למקום מסוכן – אך לפי הזהר מאמר זה נוגע בעיקר למי ששרש נשמתו במלכות, ובסיפור הזה היינו רבי יוסי. לעומתו, החברים שלו – שנים כנגד אחד, "יחיד ורבים הלכה כרבים" – אמרו שאנחנו שלשה, מדברים דברי תורה, השכינה שרויה בינינו ואין מה לפחד.

המתקת הדינים במנחה ("מנחת ערב") לבטל סכנת החורבן ("ינטו צללי ערב")

רבי יהודה ורבי חזקיה הרגיעו את רבי יוסי בעל כרחו, ולקחו אותו למעלה בהר למקום שיש בו סלע – טנרא. ההר נקרא טורא, בגימטריא גבורה – מקום של גבורה, של דין – אבל בראשו ראו טנרא, סלע, בגימטריא סר, "כי סר לראות". סר יכול להיות גם משהו מפחיד – "סר מר המות". אבל בתוך הטנרא, אם עוברים את מקום הסלע בראש ההר החשוך, מגיעים למערה. בשביל רבי יוסי המערה הכי מפחידה, כי מי יודע מי נמצא בתוכה – אולי חיות רעות שוכנות בתוך המערה.

הם מרגיעים אותו, ואומרים שעיקר המתקת הדינים בשעת המנחה – מביאים את הפסוק "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב". כעת אנחנו לפני הלילה, בזמן מנחה, ואם נתפלל כעת חזק בכוונה, בטח שלשתנו יחד – עם התורה שלנו והשכינה ששורה בתוכנו – נמתיק את הדינים, אין מה לפחד, ולא עלינו כתוב ש"אין סומכין על הנס".

אבל, אומר רבי חזקיה (שכל המאמר כאן שלו), אם חלילה לא ממתיקים את הדינים בתפלת המנחה באמת מסוכן, כי בית המקדש נחרב בשעת המנחה. תכלית הכוונה של המקדש היא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". אם לא מתפללים בכוונה, במיוחד במנחה, בית המקדש – גם הפרטי של כל אחד ואחד – עלול להחרב. יש פסוק בירמיהו "ינטו צללי ערב", שזמן החורבן היה בזמן של "ינטו צללי ערב". את "צללי ערב" (בגימטריא בלע בן בעור שעולה ב"פ ריו, גבורה, טורא טורא, המלך הראשון של עולם התהו שמת, שכנגד ספירת הדעת, שרש ומקור שבירת הכלים, כדלקמן) יכולה להמתיק רק "משאת כפי מנחת ערב", מהפסוק הזה.

רחמי ה' כי מאמין בנו

רבי חזקיה מביא עוד פסוק, לא מפרק קמ"א אלא מפרק ע"ט בתהלים – הפסוק שבא מיד לאחר פסוקי "שפוך חמתך", שאמרנו בליל הסדר. הפסוק הוא "אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". הזהר מסביר מה פירוש "אל תזכר לנו עונות ראשונים". כתוב שהקב"ה, אבינו אב הרחמן המרחם עלינו, עם ישראל, כשאנחנו חוטאים הוא "מעביר ראשון ראשון", לא מסתכל על חטאינו, "וירא און ולא יתבונן", עד שהוא מעביר את כל העוונות שלנו. כל זה הוא עושה מתוך אמונה בנו.

הבעש"ט אומר שכמו שצריך להאמין בקב"ה כך צריך להאמין בכל יהודי. ממי לומדים זאת? מהקב"ה שמאמין בנו – מאמין שליהודי יש נשמה אלקית ובוודאי באיזה זמן יתפוס את עצמו ויחזור בתשובה. מכיון שכל כך מאמין בנו הוא מרחם עלינו – יש קשר בין אמונה לרחמים. כתוב ש"מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו" והדעת הוא ענין הכנסת האמונה בפנימיות – יש קשר בין אמונה-שהיא-גם-דעת לרחמים.

ה' עושה זאת כדי לתת לנו צ'אנס להתעורר בתשובה, אבל אם הוא רואה שבכל אופן אנחנו ממשיכים לחטוא הוא עלול חלילה לזכור את העוונות הראשונים שהוא כבר העביר. אף על פי שהוא העביר אותם, הוא לא מחק אותם לגמרי מהמציאות – רק שם אותם בצד. כך הזהר מפרש את "אל תזכר לנו עונות ראשונים", עונות שה' העביר מתוך רחמנות עלינו. אנו ממשיכים להיות לא בסדר, אז אומרים לה' "אל תזכר לנו עונות ראשונים", "מהר" – כדי לא לזכור עונות ראשונים צריך שה' יפעל בזריזות – "יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". מה פירוש "דלונו מאד"? אנחנו מאד דלים.

תיקון "דלונו מאד"

כמה שוה "דלונו מאד"? התיקון שעושה רבי לוי'ק בשנה הזאת, שנכנס כעת לשנת ה-קמא שלו – "דלונו מאד" שוה קמא.

קמא בגימטריא מצוה שעולה "אין עוד" שהוא ג"פ בטול, להחדיר את הבטול לה', בכל מצוה שיהודי מקיים, בשלשת לבושי נפשו, מחשבה דבור ומעשה.

ובנוגע לחג הפסח בפרט הוא עולה "[שבעת ימים שאר לא] ימצא [בבתיכם]" – אם עוברים על בל ימצא באים למצב של "דלונו מאד". אך התיקון הוא על ידי ימָצֵא, "יגעתי ומצאתי תאמין", כדברי דוד לשלמה בנו, "אם תדרשנו ימָצֵא לך", וכדברי עזריהו בן עודד לאסא המלך, "ואם תדרשֻהו ימצא לכם"[ח], באכילת מצת מצוה, מיכלא דמהימנותא, שאז מתגלה השי"ת בכבודו ובעצמו, "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם".

"דלונו מאד" ר"ת דם, ואם רוצים שיהיה אדם ("דלונו מאד") צריכים להוסיף מלה שלא כתובה בפסוק, 'אנחנו דלונו מאד', ר"ת אדם ועולה שלמות של 16 ברבוע (אהרן).

"תפלת ערבית רשות" כשבידינו "עובדין טבין" ו"עובדין דכשרן"

נחזור לרבי חזקיה, שאומר מה פירוש "דלונו מאד": יש לנו שלשה אבות – זכות וברית האבות, אברהם יצחק ויעקב. אברהם הוא ימין, יצחק הוא שמאל ויעקב הוא אמצע – חג"ת. כנגד האבות תקנו את התפלות – תפלת שחרית היא אברהם, "וישכם אברהם בבקר"; תפלת מנחה, כמו שהתחלנו להסביר, היא תפלת יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"; ותפלת ערבית היא תפלת יעקב, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". אבל אין קרבן בערבית – יש הקטר חלבים ואברים, אבל אין ממש קרבן – ולכן חז"ל אומרים ש"תפלת ערבית רשות".

דווקא תפלתו של יעקב, הבחיר שבאבות, היא רשות. למה? אם יש לנו, עם ישראל – בלשון רבי חזקיה בזהר – "עובדין טבין" ו"עובדין דכשרן", שני סוגי מעשים, של קיום מצוות שהוא מחלק ביניהם, מעשים טובים ומעשים כשרים, 'כשר וישר', 'חג כשר ושמח', אנחנו בסדר, אנחנו ממתיקים את הדינים, לא צריך לפחד משום דבר, ולא צריך להתפלל לה' את התפלה של פרק ע"ט, "מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". לא שייך, כי יש לנו מעשים טובים, מעשים כשרים.

איך מסביר רבי לוי'ק[ט]? שמעשים טובים הם מצד החסד, מצד אברהם אבינו – אנחנו שייכים לאברהם אבינו והולכים בדרכו, כפי שחנך את בניו "לשמור את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". מסביר רבי לוי'ק שמעשים טובים אינם שאדם מסתפק ביציאה ידי חובה, במינימום, אלא עד בלי די – לפנים משורת הדין. מדת החסד של אברהם אבינו היא לפנים משורת הדין, עד בלי די – מתוך אהבה, והעובד מאהבה לא מסתפק במינימום.

באגרת הקדש בתניא כתוב שנשמות ששרשן מימין מקיימות "ואתהלכה ברחבה", עד בלי די, ונשמות ששרשן משמאל עושות רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר, מסתפקות בזה. אפשר לחשוב שזהו חסרון גדול, שאחד עושה רק כדי מדתו, המינימום, אך יש בכך גם מעלה – שאדם עושה מתוך בטול גמור (שייך לפסח) של קבלת עול מלכות שמים. אני כלום, גם הרצון שלי הוא כלום – הלואי שאצא ידי חובה. מה שאני יוצא ידי חובה הוא בעצם כח שה' נותן לי. מתי הוא נותן לי אותו? כשאני בבטול, בקבלת עול גמורה. זו מעלת הבטול של קו שמאל. המעשים האלה, שאדם עושה מתוך הבטול של השמאל – כתוב שהגבורה בשרש היא גבורה דעתיק ששוכנת ומתלבשת בחכמה, ופנימיות החכמה היא בטול. יש משהו בגבורה שהיא בטול בנפש, מתוך קבלת עול (צמצום כל מהותו). המעשים האלה, שאדם עושה מתוך בטול – מינימום, לא מקסימום – נקראים "עובדין דכשרן", מעשים כשרים, שהוא כשר.

כשר הוא שמאל וטוב הוא ימין. עוד פעם, יש עובדין טבין ועובדין דכשראן – ימין ושמאל, אברהם ויצחק, שחרית ומנחה – ואז נאמר ש"תפלת ערבית רשות", לא חייבים להתפלל ערבית בכלל, אם בא לך טוב ואם לא אז לא.

חיוב תפלת ערבית "כי דלונו מאד"

היום כבר קבלו עליהם כל ישראל את תפלת ערבית כחובה, אף שבמקור היא רשות. למה? כי אין לנו עובדין טבין ועובדין דכשרן, ואם אין לנו את כח אברהם אבינו וכח יצחק אבינו אנו זקוקים לתפלת ערבית.

ר' לוי'ק כותב ש"עובדין", מעשים, כולל גם לימוד תורה, שגם הוא מצוה, יש מי שלומד בשופי גדול, בלי גבול, ויש מי שקובע קביעות, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", לצאת ידי חובת מצות תלמוד תורה. "עובדין טבין" בלימוד תורה היינו "והגית בו יומם ולילה" ו"עובדין דכשרן" היינו "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

אם יש לנו – מה טוב. אם לא – אז נאמר הפסוק בפרק ע"ט "אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר [דווקא בתפארת, קו האמצעי, כתוב "עד מהרה ירוץ דברו", צריך לפעול מהר.] יקדמונו [צד הקדם הוא המזרח, שכנגד יעקב אבינו.] רחמיך [מדת יעקב אבינו, פנימיות התפארת.] כי דלונו מאד [שאין לנו את המעשים הטובים והמעשים הכשרים]". אז, שוב, תפלת ערבית כבר אינה רשות – היא העיקר. עיקר ה"התעוררות רחמים רבים" בחשך – גם סימן בנפש, חשך, שאין לי את החו"ג, אני במלכות, ואז, אם חוזרים לחלק השני של הדרוש, גם יכול להיות מסוכן. אז אומרים "מהר יקדמונו רחמיך וגו'", ואם "מהר יקדמונו רחמיך" ה' שוב לא יזכור עוונות ראשונים – יתן עוד צ'אנס ועוד צ'אנס כי באמת מאמין בנו שבאיזה שלב, ללא שום צל של ספק ("צללי ערב" – בכל ספק יש צל צל, שני צללים, ודוק), "לא ידח ממנו נדח".