סוד הרגימה

ה. סוד הרגימה

רגם-מלך – קשר הרגימה והמלכות

היה בן אדם במלכות זרובבל, בתחלת בית שני, שמוזכר בספר זכריה שהיו לו קרובים בבבל והם שלחו לו – הוא גר בבית א-ל, היה צדיק (ככה רש"י כותב) – לשאול את הכהנים הנביאים בארץ ישראל האם הם צריכים לצום בתשעה באב ושאר הצומות שהם זכר לחורבן. כך מספר הנביא זכריה. ידוע מה שכתוב שם בהמשך, שהוא מנבא ש"צום החמישי וגו' יהיו לבית ישראל לששון ושמחה ולימים טובים והאמת והשלום אהבו". מחלוקת בין המפרשים אם הוא מתכוון באותו דור ממש או רק לעתיד לבוא.

בכל אופן, איך קוראים לאדם הזה, לצדיק הזה, שהיה השליח שקבל את השאלה מיהדות בבל להעביר לשאול את הנביא זכריה? יש לו שם מאד מיוחד, קוראים לו רֶגֶם-מלך – שתי מילים. משהו מענין ביותר ומוזר ביותר. צריך לרגום את המלך? צריך לרגום את המולך. דרך אגב, הרד"ק אומר שהמולך הזה הוא רק כינוי, ושמו המקורי הוא מלך. שוב, כאן יש לנו שם פרטי של אדם שנקרא רגם-מלך, והוא גם צדיק.

יש פסוק בתהלים "שרי יהודה רגמתם". מה הפירוש? יש מי שמפרש ש"רגמתם" הם כמו "שרי יהודה" – שרי ממלכה. הוא מביא את הדוגמה מהשם הזה, רגם-מלך, לשון ממשלה. יש מי שאומר ש"רגמתם" זה לזרוק אבנים. קודם כל רואים שלזרוק אבנים וממשלה זה הולך ביחד – אותה מילה. צריך להבין מה הקשר בין לזרוק אבנים לבין ממשלה.

עוד יותר, המפרשים אומרים שהשרש רגם הוא בעצם השרש של צבע המלכות, שמובא בהרבה מאד מקומות ושם עיקר הופעת השרש הזה – ארגמן. מה השרש של ארגמן? רגם. ארגמן הוא צבע המלכות. יש מי שאומר ש-רגם הוא כמו רקם, שהרי ג-ק מתחלפות (אותיות גיכק). לפי זה רגם, ארגמן, הוא לשון רקמה.

"כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" – דאגת הרב לפנימיות התלמיד

יש כבר רקמה של ארגמן שקשור גם לממשלה, לרגם-מלך, וגם לזריקת אבנים. שוב, מה הקשר? בשביל זה יש עוד פסוק, במשלי, שאומר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" – מי שנותן כבוד לכסיל. מיהו הכסיל? בדרך כלל כל מי שרוצה שיתנו לו כבוד הוא כסיל, כל מי שרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, למה? כי הכבוד מקיים את הפסוק הזה. הכבוד האמתי יודע מה שכתוב בפסוק – "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד".

מהפסוק הזה חז"ל לומדים שכל מי שמלמד תלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס. חושבים שתלמיד שאינו הגון הוא מי שלומד שלא על מנת לעשות וכיוצא בזה. אבל יש דברים בגו. אב-טיפוס של כסיל בחסידות הוא "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – כל מי שרודף אחר סיפוק של חויה אישית, גם רוחנית, הוא מתבונן לא כדי לדעת את ה' אלא בשביל החויה. כך מסביר אדמו"ר הזקן מהו כסיל, ועל זה נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה" – הוא לא מחפש את התבונה האמתית – "כי אם בהתגלות לבו", הוא רוצה להרגיש את הלב שלו מתגלה, חווה חוויות.

אז אם יש תלמיד כזה – זה גם כמו לזרוק אבן למרקוליס. רק מה? שאדמו"ר הזקן פוסק בהלכות תלמוד תורה שבכל אופן צריך להכנס לתוך הספק – מתוך מבט מפוכח, שהרב מכיר שחייב להחזיר את התלמיד שלפניו בתשובה, ולא רק תשובה בענינים מעשיים אלא בענינים הכי פנימיים, להביא אותו לדרך הכי פנימית של החסידות כפי שלימד בעל ההילולא של היום וכל הרביים, להגיע ל"נסתרֹת להוי' אלהינו" ולא להסתפק בנגלות. י-ה הוא שם קדוש, וה אינו שם קדוש בפני עצמו, רק שמשלים ומגדיל את השם הקדוש י-ה.

סוד המרגמה

שוב, מהי המלה מרגמה באותו פסוק? "כצרור אבן במרגמה". יש פשט אחד, שכולם חושבים, שמרגמה היא כלי שבו זורקים אבנים. יש באמת מפרשים שאומרים שמרגמה היא "כף הקלע". בסעודת משיח[11] הסברנו מה הגימטריא של כף הקלע. אותו מקום ששוה כף הקלע הוא מרגמה – כלי שעמו זורקים אבנים. אבל לא כל המפרשים מסבירים כך את "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". יש שמסבירים שהמרגמה שם היא רקמה של ארגמן שנותנים את האבן בתוכה.

שוב, רואים שיש פה איזה קשר בין רקמה של ארגמן ומלך, רגם-מלך, לכף הקלע. מה הקשר? ידוע שהמלה צרור – "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" – שוה מלכות. רומז שיש קשר למלכות. מה יש בתוך המרגמה? נעשה חשבון, רק שרש רגם הוא גם מספר מאד מיוחד – 243 הוא 3⁵. אם מוסיפים מה – רגם בתוך מה – כבר שוה רפח. כנראה שכל בירור רפח הניצוצין הקדושים, העבודה שלנו בעולם הזה, הוא "כצרור אבן במרגמה".

בין סקילה לרגימה

יש שרש סקל ושרש רגם. כמה יש ביניהם? אבן. אם מוסיפים אבן ל-סקל מקבלים רגם. בפשט, מה ההבדל בין סקל ל-רגם? יש מי שמסביר שלסקול זה סתם לזרוק אבנים, ולכן לא חייב להיות שלסקול זה להרוג, לכן כל פעם שהכוונה לסקול היא באמת להמית התורה צריכה להוסיף זאת בפירוש – "מות יומת". אבל שרש רגם, מסבירים, זו זריקת אבן עם מלאכת מחשבת – זריקה רק לשם תכלית, ובדרך כלל התכלית היא באמת להמית. לכן בפשט התורה בדרך כלל לא מוסיפים "מות יומת" לרגימה, כי זה מובן מאליו.

נאמר זאת בלשון הרוגאטשובר, סקילה היא על שם הפעולה ואילו רגימה יותר על שם הנפעל, התכלית. כלומר, בשרש רגם יש זריקת אבן עם תכלית מאד ברורה למה אתה זורק את האבן. זה כבר נותן לי איזה פתח, שלמה זורקים אבן? רק אם זה מקרב את התכלית של תיקון המדינה, את הממשלה. התכלית של רגם היא מלך.

להסתפק בשעשועי תורה של רגימה

לפני שנמשיך רק נאמר שלעניות דעתנו למעשה לזרוק אבנים – שזה בדיוק מה שהלעומת-זה עושה – זו לא פעולה נושאת חן. עם כל מה שכעת אנחנו דורשים את המלה רגם, הלכה למעשה הפעולה הזו היא לא פעולה מומלצת. יש להמנע, להסתפק רק בחסידות שאנחנו אומרים על הסוד של רגם, כמה ש-רגם קשור למלכות – להתבונן, להשתעשע הרבה עם הילדים, אפשר לעשות דפי עבודה עם רגם, ובזה להסתפק.

מענין לענין, כמו ש-רגם הוא באמת מעשה גוים, שאין בזה חן – יש בזה היפך החן – גם לכתוב כתובות על קירות זה גם לא מוצא חן. אז צריך לדעת מה כן מוצא חן.

בכל יום העצמאות צריך סיסמא מיוחדת לכבוד היום החשוב הזה. הסיסמא של השנה הזו, תשע"ד, היא "יש להוציא את האויר מגלגלי המדינה". למשפט הזה יש גימטריא מאד יפה... ברגע שמוציאים את האויר מגלגלי המדינה (לא כפשוטו, כמו שנסביר) – אנחנו נתחיל להנהיג את המדינה.

הפעולה של הוצאת האויר מהגלגלים היא פעולה מקורית – היא לא חיקוי. לזרוק אבנים זה חיקוי – אנחנו לא אוהבים לחקות, אנחנו לא קופים, זה סתם, ולכן זה לא מוצא חן. אותו הדבר כתובות על הקיר. לתלות שלטים של פתגמים בעלי משמעות המעבירים מסר חיובי לצבור, כמו שעשו בזמן האחרון, יכול להיות יפה וחשוב ביותר. אבל כתובות על הקיר זה לא מוצא חן. צריך משהו מקורי, שיש לו מסר, והוא כן מוצא חן. מה יכול באמת למצוא חן? להוציא את האויר מגלגלי המדינה החילונית על ידי ביקורת נוקבת (מתוך אמונה ותקוה שהחזון המיוחל של מדינת תורה, מה שבכחנו לעשות כדי לזרז את הגאולה, במהרה יתממש), הכל בדבור ובפרסומים ברשתות החברתיות וכו' – יש בזה מסר, יש בזה משהו מיוחד. כך יש להוציא את האויר מגלגלי המדינה (החוגגת גלגל שנים לקיומה) ולהתחיל למלא באוירו של משיח את גלגלי המדינה המיוחלת. לחיים לחיים.

היום אמרנו הלל – ננגן משהו מתוך הלל. את "אלי אתה" של הצמח-צדק, אביו של בעל יום ההולדת.

חמשת דיני הרגימה בתורה

שרש רגם נאמר בחמשה הקשרים של עונש בתורה, חמש עבירות שהעונש שלהן הוא רגימה. בחמשת ההקשרים האלה השרש כתוב ט פעמים, ויש עוד פעם אחת בחטא המרגלים – "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", את יהושע וכלב, המרגלים הנאמנים ("וכבוד הוי' נראה באהל מועד" להציל אותם, בחינת "אנא הוי' הושיעה נא"), נמצא שס"ה השרש רגם מופיע י פעמים בתורה.

אבל יש חמשה דברים שהמצוה בתורה היא לרגום את העברין, החל מהנותן את זרעו למולך לקראת סוף פרשת קדושים, שקראנו בשבת. עד אז אין את המלה רגימה בתורה. אחר כך, ממש בפסוק האחרון של הפרשה, יש אוב וידעוני שצריך לרגום אותם – זו העבירה השניה. אחר כך, בסוף פרשתנו, פרשת אמור – רואים שדווקא כאן, בשבת שאנחנו יוצאים ממנה ובשבת שאנחנו באים אליה, נמצא הריכוז הכי גדול של רגימה, זריקת אבנים, בתורה – יש את דין המקלל. אצלו דווקא הריכוז הכי גדול של רגימה, כי יש שם ד פעמים לשון רגימה.

מיהו המקלל? בן שלומית, "בן אשה ישראלית ובן איש מצרי", פרי של תערובת, של התבוללות, של חוסר צניעות שמביא לידי זנות. יש שני מקרים של יחידים שעשו משהו ועונשם היה רגימה – המקלל בפרשתנו ואחר כך המקושש ביום השבת (שלפי חז"ל היו בפרק אחד). לא ידעו איזה דין מיתה מגיע למקושש עד שהקב"ה אמר לרגום אותו. זו כבר הפעם הרביעית שיש רגימה בתורה. מה הפעם החמישית? בפרשת כי תצא, לקראת סוף התורה, ב"בן סורר ומורה" – שגם כתוב שרוגמים אותו כל העדה.

רגימה – תוצאה של קלקול החינוך

אם מתבוננים רואים שיש פה איזה צד שוה – יש איזה קלקול שמחבר את כולם יחד. איזה קלקול של הורים לגבי ילדים, של זנות – הכל מתחיל מחינוך למולך. בכלל, יש מחלוקת בחז"ל אם מולך הוא עבודה זרה ממש או רק מנהג רע של אומות העולם. לפי רוב מפרשי הרמב"ם – גם ברמב"ם לא מאה אחוז ברור איך הוא סובר – זה לא עבודה זרה. הרמב"ם כולל זאת בהלכות עבודה זרה, אבל רוב המפרשים אומרים שהוא סובר שזה לא עבודה זרה אלא רק מנהג רע – מנהג הכי רע, חינוך הכי רע, שהמלך הוא מעל הכל, מה שקראנו ממלכתיות קיצונית. הוא מוסר את הילד למולך.

כתוב בתנ"ך שמולך הוא אלקי עמון. הוא עיקר העבודה-זרה של עמון. מהו עמון? בן עמי. קודם דברנו על הצבע ארגמן, צבע המלכות. כמה שוה ארגמן? "אין מלך בלא עם". אחד המשפטים הכי אהובים אצלנו. לפעמים המולך נקרא מלכֹם, עם מ בסוף. יש אומרים שה-ם שמוסיפים למולך הוא קיצור של עם, כלומר שזהו מלך ועם ביחד – עבודה זרה של אמונה במלך ובעם מעל הכל, בלי אלקים, שהממלכה היא האלקים.

שוב, הרגימה מתחילה משם ועוברת לאוב וידעוני – אוב גם לשון אב, אבא, וידעוני מלשון דעת, גם יחס פסול (בין זכר לנקבה). שוב, הכל כתוב בפרשת עריות, המשך של פרשת עריות, וידעוני הוא איזה לעו"ז של "והאדם ידע את חוה אשתו". אחר כך המקלל, שהוא בפירוש פרי של הזנות. אחר כך מקושש עצים ביום השבת.

אמרנו בדרך מליצה שכנראה אשתו של המקושש גרשה אותו מהבית – מה הוא עושה שם בשדה ביום השבת? כנראה שהוא לא היה שרוי בשלום בית, אז הוא מקושש עצים. יש מי שאומר שהוא צלפחד – היו לו רק בנות, הבנות היו צדיקות וחבבו את הארץ, אבל הוא חי בצל הפחד, אולי זה צל הפחד מאשתו. אותו צלפחד חי בצל פחד עד שבסוף נעשה מקושש עצים. צריך קצת דמיון בשביל זה. מה הצד השוה בין המקושש למקלל? המקלל הוא בן של אחת שפטפטה, שלום עליך שלום עליך, וכנראה המקושש היה מקשקש יותר מדי. שוב, זה בשביל תיקון כח המדמה...

אבל האחרון מוכיח את התזה – בן סורר ומורה. לא סתם צומח בעם ישראל בן סורר ומורה. הבן סורר ומורה הכי גדול בתנ"ך הוא אבשלום, בן דוד המלך (מיפת תאר, כמו סמיכות הפרשיות בתחלת פרשת כי תצא). עם כל הגדולה של דוד מלכא משיחא, שהוא משיח, אבל גם אדוניה וגם אבשלום, כל הילדים שלו חוץ משלמה, לא רואים שהוא השקיע טוב בחנוך שלהם – לא המצאה שלנו, כך חז"ל אומרים בפירוש (וכן מוסבר בכתבי האריז"ל בסוד הגלגול) – הוא לא הוכיח אותם. אם כן, הכל מתחיל מחנוך והכל נגמר בחנוך – זריקת אבנים מתחילה מהנותן מזרעו למולך.

יש דין שדווקא מזרעו, אבל אם הוא מוסר את כל זרעו, מחנך את כל ילדיו לממלכתיות קיצונית הוא כבר פטור, זה כבר בגדר כלל – זו ההלכה, וכולם משתדלים להבין מה ההגיון בדבר הזה. האחרונים דנים אם למי שיש בן יחיד יכול לעבור על איסור זה, שהרי כתוב "מזרעו" ולא כל זרעו, ויש לו רק בן אחד. באמת אומרים שהוא פטור, אין את ההיכי-תמצי של "מזרעו".

בכל אופן, מתחיל מחינוך וצריך לומר ש"נעוץ סופן בתחלתן", שמהחינוך הלא-טוב שממלכתיות מעל הכל, שזה ההיפך מהדרך-ארץ של התורה – זו דרך ארץ פסולה לגמרי – מזה בסוף מגיע לבן סורר ומורה, אבשלום שמורד במלכות אביו (גם בענין מלכות), עד כדי כך שהוא מנסה להרוג את אביו ואביו צריך לברוח ממנו. באמת דוד נרדף פעמיים – חוזרים ל"והאלהים יבקש את נרדף שלנו" – קודם הוא נרדף על ידי שאול המלך ואחר כך הוא נרדף על ידי אבשלום.

חמשת הפגמים בדורנו

שוב, אמרנו שכל המעגל הזה, גם מה שדברנו על הרגם – רגם-מלך – קשור למולך, הפעם הראשונה שהתורה נוקטת בעונש רגימה. מה זה מולך? בבית ספר קוראים לזה אזרחות – לימודי אזרחות לא על פי תורה, שלא מכירים בכך שהתורה היא למעלה מהמדינה (כפי שהתבטא בכל התוקף גם הרצי"ה קוק, על אף שלשיטתו כאשר המדינה פעלה נכון יש לה תוקף מקודש).

אחר כך מה הם האוב והידעוני? אלו אנשים שהתורה אומרת שצריכים לרגום אותם. כפי שדובר רבות פעמים, בדור שלנו הכל צריך להיות בדרכי נעם ובאופן המתקבל. אבל מי שמגיע לו לרגום אותו, בדרכי נעם, זה קודם כל מי שנותן מזרעו למולך. שנית, אוב וידעוני. מה הם אוב וידעוני בדור שלנו? כל מיני אמונות תפלות. כעת אנחנו בחדש איר ר"ת "אני הוי' רפאך", אך יש כל מיני רפואות אלטרנטיביות עם הרבה אביזרייהו של עבודה זרה ממש, שלא מכירים מאיפה זה בא, כל מיני יב צעדים וכדומה[12] – שהכל מעשה אוב וידעוני. זה המשך – גם בתורה זה המשך – מתחיל ממולך ומגיע לאוב וידעוני. את זה צריך לרגום.

דרך אגב, נוער שלומד את מלאכת הרגימה – זה סגולה ללימוד הגמרא, כמו שנסביר תיכף עוד יותר. רגם אותיות גמר, גמרא.

בכל אופן, מהמולך מגיעים לאוב וידעוני. אחר כך מגיעים למקלל. המקלל זה כל מיני ניבול פה רחמנא ליצלן.

גם על זה כתוב לרגום. אחר כך המקושש – חילול שבת דווקא. אם יש פחד אחד מעשי ממדינת הלכה, בארץ שלנו, אומרים שזה פחד שהולכים לרגום אותנו, לסקול אותנו, מי שמחלל שבת. זו לא הבעיה – הבעיה היא עצם השבת, שהולכים לעשות כאן שבת. ידוע בקבלה בחסידות שהמקביל בזמן לארץ ישראל הוא קדושת השבת – זה כלל גדול מאד. מה שמפחיד שאומרים שעושים שבת בארץ ישראל. לכן יש מישהו שחייב לחלל זאת, למנוע זאת, שלא תהיה ח"ו שמירת שבת בעם ישראל – זה מקושש העצים, אותו צריך לרגום. הכל מתקשר לחילול.

אחרי שיש את ארבעת אלה – המולך, האוב והידעוני (רפואות אלטרנטיביות עם אביזרייהו דע"ז), המקלל והמקושש – מגיעים לבן סורר ומורה. יש אומרים שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא. בכל אופן, בציור מי שהיה – גם אם לא היה לו דין כזה, הוא האב-טיפוס – הוא אבשלום שמורד באביו, דוד מלכא משיחא.

לתרגם ולהמתיק – רגימה במיני תרגימא

רק נסיים את הקטע הזה בכך שיש עוד מלה אחת שבאה מהשרש רגם, שתסביר גם את הקשר ללימוד הגמרא. מה קורה כששמים לפני שרש רגם את האות האחרונה של האלף-בית, ת? "תיו רשים רשימו לעתיק יומיא" – היא הרושם של הכל. שמים ת לפני רגימה אז מקבלים תרגום.

האם המלה הזו מופיעה בתנ"ך? המדקדקים אומרים שלתרגם זה משרש רגם. זו מלה חינוכית לחלוטין. הפשט של תרגם הוא לפרש. זה כתוב פעם אחת בתנ"ך – "כתוב ארמית ומתורגם ארמית". זה פסוק בספר עזרא, שהמכתב כתוב ארמית ומתורגם ארמית – כתוב בארמית ומפורש בארמית. כלומר, תרגום הוא לפרש. אם מישהו מדבר שפה אחרת – כדי לפרש צריך לומר לו בשפה שלו.

מה הקשר בין לתרגם ללזרוק? אותיות הן אבנים. אם מישהו רוצה לקחת את יצר זריקת האבנים ולעשות ממנו משהו חיובי יתחיל לתרגם. מה זה לתרגם? מה שדברנו, שבעולם האצילות העיקר הוא לפרש טוב את רוח הקדש שמדברת מתוך פיך, ש"מקדשי", כנסת ישראל, מדבר מתוך פיך. צריך כל הזמן לתרגם, שזה סוד האשה המשכלת כמו שכתוב בלקוטי מוהר"ן. כמו שהאריז"ל אומר ש-תרדמה – שה' הפיל על האדם כדי לברוא את האשה – בגימטריא תרגום. מהאיש והאשה יוצאים ה"פרו ורבו", הילדים, התולדות, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו", המלכות.

מה זה לפרש? לכן אמרנו שזו סגולה ללימוד גמרא, חוץ מאותיות רגם – גמרא זה לפרש את הלימוד. "כתוב... ומתורגם..." – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. עיקר התושבע"פ הוא הגמרא, כי אסור לפסוק מתוך המשנה. תכלית תיקון הרגימה היא החוש לתרגם. כל הזמן לזרוק אבנים, אבני תרגום – אבנים הן אותיות, מילים. צריך הרבה לזרוק אבנים, הרבה נסיונות – אם לא הצלחת פעם ראשונה תנסה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שתקלע למטרה עם האבנים שלך. שוב לתרגם – לא תרגמתי נכון, לא אמרתי בשפה הנכונה, לתרגם שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם לזרוק אבנים, עד שזה יפגע.

משרש רגם, בלשון תרגום, יש גם את המלה תרגימא – מיני מתיקה נקראים מיני תרגימא (ויש מנהג לרגום חתן במיני תרגימא), ומי שיודע לתרגם נכון גם ממתיק את המסר. זה סיום ההתבוננות בשרש רגם. כמו שאמרנו, כל זה קשור לחינוך הדור החדש.

עוד נקודה: אם יודעים טוב לתרגם... התרגום בכמות הוא הרבה יותר מהמקור. בשביל משפט אחד צריך עמוד שלם לתרגם. שה' יעזור שבזכות בעל ההילולא ובזכות בעל יום ההולדת שנזכה בחוש הרגימה, שהוא חוש התרגום – התרגום האמתי – שנוכל לתרגם את הדברים שיתקבלו על לב כל עם ישראל ועל לב כל העולם כולו.

[דוד רגם את גלית]. נכון, בכף הקלע שלו. כמו שראשית דרכו של גואל ישראל הוא "ויך את המצרי", לא ברגימה, דוד התחיל את דרכו ברגימה בכף הקלע. העיקר – צריך לעשות דברים שמוצאים חן. צריך להתמקד. יש פה חבר'ה שיודעים להמציא דברים, אז שאת כל הכשרון שלהם ישקיעו בלהמציא דרכים הכי יעילות ונחמדות וזריזות להוציא את האויר מגלגלי המדינה בדרכי נעם ובאופן המתקבל (בדבורים חמים ושמחים המחממים את לב שומעיהם ברצון עז להתקרב לה' ולקדם את המשימות הצבוריות העומדות לפנינו). הגימטריא של יש להוציא את האויר מגלגלי המדינה היא "דרך ארץ קדמה לתורה". גם אחד המשפטים הכי אהובים שלנו, שוה "אשה כי תזריע וילדה זכר", התעוררות מלמטה. אפשר לפרסם שזו סיסמת יום העצמאות תשע"ד.