1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (25, פינחס)

יט תמוז סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

קודם שרנו את ניגון הגאולה של הרבי הקודם – נשיר גם את ה"בינוני" שלו.

פרשת שבוע זה פינחס, והרבי מדבר בדבר מלכות על חלוקת הארץ בגורל לשבטים. הרבי מסביר באריכות במאמרים ושיחות אחרים שהיו שלוש בחינות בחלוקת הארץ – לפי שכל ("לרב תרבה את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו"), לפי רוח הקדש של הכהן (אלעזר הכהן, הלבוש אורים ותומים, האומר בנבואה שאם שבט פלוני נחלה פלונית עולה עמו), לפי הגורל (שהגורל היה מדבר – אני הגורל עליתי לשבט פלוני). זה שהגורל מדבר זה נס פלאי כל כך, שגם נבואת הכהן כלא חשיב ביחס לנס של "על פי הגורל יחלק את הארץ". יש דברים שחז"ל לומדים מהפסוק השני – "אך בגורל" (ועיקר הדבר מלכות נלמד מזה) – ויש מהפסוק "על פי הגורל", ומזה לומדים שהיה לגורל פה.

שרש שלוש הדרגות בחלוקת הארץ זה ג רישין שבכתר, כמבואר אצלנו באריכות, ויש על זה הרבה שיחות ומאמרים של הרבי: לרב תרבה זה מו"ס – שרש הכתר בתוך העל-מודע. רוה"ק של הכהן, לבוש אורים ותומים, זה גלגלתא – חסד דעתיק מלובש בגלגלתא דאריך (כהן איש חסד). דיבור הגורל – רדל"א (שני האחרים כלא חשיב לעומתו).

מאד מענין שגם בפרשה הקודמת משהו דבר שלא כדרך הטבע – האתון. מהפרשה של דבור האתון, הנסי לגמרי, מגיעים לדרגה עוד יותר על טבעית – האתון בכל אופן בעל חי, בדרך כלל לא שומעים שמדבר, אך כשמדברת לא עושים מזה 'ביג דיל'. כאן זה גדול מדי בשביל שהתורה שבכתב תאמר זאת בפירוש, זה רק רמוז וחז"ל מפרשים. ורמז: אך בגורל על פי הגורל = אתון גורל. לא סתם שקודם דברנו על אתון מדבר, וכעת יש לנו גורל שמדבר – יש ביניהם יחוד. עוד מישהו שמדבר בתורה שלא על פי הטבע – הנחש בגן עדן מקדם. בגלל שהנחש מדבר יש כל מיני פירושים מופלאים (במקום לומר מוזרים, אפשר לומר דמיוניים) מה זה בדיוק המציאות שבה נחשים מדברים, מה זה בדיוק הגן עדן. אם כן, כל התורה כולה פותחת בנחש מדבר (עם חוה, לשון חויא, יש לה איזה זיקה וקישור לנחש), ואחר כך מגיעים לשתי פרשיות סמוכות שבאחת האתון מדברת (עם בלעם הרשע, הלעו"ז של משה רבינו, וברור שיש זיקה בין בלעם לאתון, כפי שמלמדים חז"ל שחיו חיי אישות ביחד, ר"ל) והגורל מדבר (אחרי שני המקרים הללו, הלא-מתוקנים, אם כי שבנצחון האתון על בלעם היה בזה דבר גדול, ובגלל שגמרה את תיקונה היא הסתלקה מהעולם, ופרשת בלק זה ההילולא שלה). לילדים אולי יותר ציורי שחיה מדברת מכפיס עץ, אבל זה יותר פלא. לע"ל לבוא "אבן מקיר תזעק" (אז גם "אמת מארץ תצמח") – דרך על אבן, היא קלטה אותך כטייפ, ובסוף הוא יפתח ויספר כל הסיפור על מי שדרך עליו (יש כמה קטעים ב"היום יום" שאומר שצריך לחשוב טוב טוב כשדורכים על אבן, שסופה לספר עליך כל הסיפורים שלך). זה לעתיד – לא בתורה.

האדם הוא "מדבר", בכל השאר זה פלא. היחס בין אדם לחוה שהיא יותר "מדבר" ממנו – "עשרה קבין של דבור ירדו לעולם, תשעה נטלה אשה". כמה שהאדם נקרא "מדבר" – היא בעיקר מדברת. בתחלת התורה יש "ויקרא שמם אדם", ביחד, ופעם אחת בנביא אדם זה אשה – "כתפארת אדם לשבת בית". עיקר הדיבור בפועל שייך לאשה, ומה האדם ביחס לאשה? כתוב שאדם (לשון אדמה) הוא גם לשון דממה, וחוה היא לשון חות דעת ("יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת") – הוא החש והיא המל, וזה ביחד "חשמל". זה שנשאר לו קב אחד של דיבור, זה המלכות שלו, בלשון הקבלה. לכל אחד יש עשר כחות, והמלכות זה האשה שבו – "באשר דבר מלך שלטון". קב הדיבור באיש זה האשה שבאיש, בן ד-מה, והקב החסר לאשה (שיש לה רק תשעה קבין) – אם מקיימת סייג לחכמה שתיקה – זה ה-מה ד-בן שבה. בכל אופן, זה רק לומר ששניהם זה מין האדם, ומין האדם נקרא מדבר בלשון חז"ל. מי בתורה דבר ראשון? אדם הראשון, שאמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" – הוא דבר, אבל היא זאת שעוררה אצלו את הדיבור. הדבר הראשון שה' אומר זה "יהי אור" (זה ה"מאמר פתוח" הראשון, אחרי "מאמר סתום" של "בראשית"), והדבר הראשון שהאדם אומר זה "זאת הפעם". האתערותא לדבר זה ההתפעלות מהאשה שנלקחה ממנו – זה סימן מובהק מאין בא הדיבור. דיבור זה מהתפעלות, ובדרך כלל למישהו – למי אדם הראשון אמר "זאת הפעם"? נשמע כאילו אמר לעצמו, אבל מתוך זה שהיה עסוק קודם בקריאת שמות (לא כתוב מלים שאמר, אבל כתוב שעסק בקריאת שמות, וזה גם דיבור) – קרא שמות בשביל לחפש בת זוג (תחילת שימוש בכח הדיבור תוך כדי חיפוש בת זוג, אבל לא כתוב מה שאמר) – וכאן הוא קורא שם ומנמק זאת, ובעצם ממשיך את התעסוקה האלקית שה' נתן לו, לקרוא שמות. כשהוא קורא שם גם ודאי קורא אל אותו אחד שנותן לו את השם – ודאי יש דיבור לגבי האשה שזה עתה נבראת. זה סגנון של דיבור לעצמו, אבל ודאי מדבר גם אליה – בכל אופן, זה לא ממש דו-שיח רגיל. מי התחיל דו-שיח ראשון? הנחש וחוה. רק אחר כך מתחיל אדם הראשון בדו-שיח, כשה' שואל אותו מה עשית – גם אז הדיבור הראשון שלו זה "האשה" (קודם זה היה "זאת"). לפני אדם וחוה מי מדבר? ה' – "ויאמר אלהים יהי אור" וכו', עשרה מאמרות. ה' יכול לברוא את העולם במחשבה או ברצון, וזה שבורא במאמרות זה חידוש נפלא – דיבור זה דבר חשוב, "בדבר הוי' שמים נעשו". כל העולם המוכר לנו הוא תוצאה של דיבור, ובלי זה היה כאן משהו אחר, וכל התורה זה דיבור של ה'. יש שני סיפורים של מעשה בראשית – בראשון רק "אלהים" מדבר, ומברך את האדם, ובסיפור השני "הוי' אלהים" מדבר אל האדם ושם יש גם ציווי לא לאכול מעץ הדעת (שלפי חז"ל משפט זה כולל את כל מצוות בני נח). יש סוד בקבלה, חידוש נפלא, שה"אלהים" בסיפור הראשון הוא בחינת אדם – הרמז הוא ש-אדם (= להי) נמצא בתוך האם-הרחם של אלהים. זה חידוש נפלא, שהסיפור הראשון – בו "עולם על מילואו נברא", ואין חטא – זה סיפור זכרי. זכר זה משהו מהותי, אידיאלי, בלי פגמים וחטאים – זה עולם על מילואו נברא. בסיפור השני יש חטא, יש ניפלה, אבל דווקא שם יש שם הוי' – בגלל שיש נפילה וחטא צריך שם הרחמים. כתוב שהסיפור הראשון הוא סיפור זכרי והסיפור השני הוא סיפור נקבי, וזה מסביר המון המון הבדלים בין שני הסיפורים של מעשה בראשית. לדוגמה, משהו פשוט מאד, הסיפור הראשון מחולק לפי ימים, קצוב, והסיפור השני 'מרוח' – אין ששה ימים ולא יודעים מתי בדיוק קרה כל דבר. זה אחד ההבדלים בין ראש זכרי, יותר מתמטי, מראש נקבי, שהוא יותר ספרותי. הסיפור הראשון הוא מדעי – חוקי הטבע מושלמים, לא שייך לומר חטא על חוקי הטבע. הסיפור השני הוא אנושי-הומאני, סיפור ספרותי, וזה נקבי – אבל דווקא שמה יש שם מלא, הוי' אלהים. הסיפור השני הוא בעצם הסיפור של חוה, ואדם שם הוא בדרך אגב. איפה היה שם אדם? שתי דעות בחז"ל – או שישן או שטייל, לא היה בזירה. עיקר החידוש של סיפור זה הוא החטא, וחוה היא זו שהתחילה את החטא. הוא היה פסיבי – בדרך כלל הזכר פסיבי והנקבה אקטיבית, אבל בגן עדן מקדם זה הפוך, הוא האקטיבי והיא הפסיבית, היא נותנת לאכול והוא אוכל בלי לחשוב פעמיים. ורמז מובהק ופשוט (שבצורה הפשוטה מופיע באריז"ל בכך ש-חוה זה מילוי שם מה – העולה אדם – של שם הוי'): אלהים אדם = הוי' אלהים חוה (= ענוה = סמאל). זה רמז פשוט שהמדבר והפועל בסיפור הראשון זה אלקים, וצריך לצרף אותו לאדם, וזה שוה לפועל והמדבר בסיפור הראשון, הוי' אלקים, כשמתחבר לחוה.

אם כן, מי המדברים (יש כת "המדברים" במו"נ)? אלהים, הוי' אלהים, אדם, חוה, נחש, אתון, גורל, אבן. חידוש שה' מדבר – זה ירידה, "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו", שיורד לרמה של דיבור. אדם וחוה מדברים בעצם, וזה שהשאר מדברים זה עליה מלמטה למעלה. כולם יחד עולים 1369 = לז בריבוע (כתוב שהדיבור יוצא מההבל; אות ההבל היא ה, אבל "הבל להב הלב" עולה אלף) = ורוח אלהים מרחפת על פני המים ("זה רוחו של מלך המשיח" – המֵשׂיח), חציו השני של הפסוק השני בתורה. חז"ל אומרים שהמים זה התורה ורומז גם לתשובה, והריחוף על פני המים זה ההתעוררות לדבר – מיד אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור" – ופלא שזה הבל בריבוע, העולה כשמות כל המדברים.

עד כאן פרק אחד בדבר מלכות.

עיקר החידוש של הרבי בשיחה זאת הוא על פי אימרה של הרבי הרש"ב, שאמר מה זה "פנימי". קודם דברנו על "עצמי", אחד שהמח והלב אצלו שוים, כמו האור החיים הקדוש. "עצמי" זה משהו מיוחד, חד בדרא, אבל "פנימי" זו השאיפה של כל חסיד – להיות "פנימי" ולא להיות "חיצון". רוב האנשים הם חיצונים – חיצון זה אחד שיש לו מודעות עצמית מוגברת, אגוצנטרית, של קנאה וכו'. הוא לא מודע לכך, אבל יש לו מודעות עצמית כזו וממילא הוא מבליט את עצמו – זה הפשט של 'חיצון', אחד שמחצין עצמו ומתבלט בחברה – ורוב מוחלט של האנשים חיים כך. מי שהצליח לצאת מזה – הפך להיות פנימי. יש ווארט שהרבי הרש"ב מגדיר מה זה פנימי – אומר ש"פנימי" זה אחד שמה שהוא עושה, שקוע בו מאה אחוז. כל מה שהוא עושה – עושה עם כל כחות הנפש שלו. מה זה קשור לגורל? ה' לא עושה נס לחינם – כבר היתה רוה"ק של הכה"ג, ויודעים שהגורל לפי ה', אז למה צריך שהגורל ידבר? את זה לומדים מהפסוק "אך בגורל" – היות שהגורל זה הכנה והקדמה לירושת הארץ, צריך שהוא יהיה מושלם לגמרי, המסר שהוא מוסר לנו, וזה כמו אדם פנימי שמה שהוא עושה, גם שעוד לא מצוה אלא רק הכנה למצוה (כפי שהגורל הכנה לכיבוש וחלוקת ויישוב הארץ), צריך להיות מושלם, ומושלם היינו ששקוע בו בכל כחות הנפש ובעיקר בכל לבושי הנפש – כל לבוש המחשבה, כל לבוש הדיבור וכל לבוש המעשה. בפשטות, כשעושים גורל יש שם מחשבה (הכנת הפתקים וכו' במלאכת מחשבת) ומעשה (השלכת הגורל), אבל כדי שמעשה הגורל יהיה מושלם חייב להיות גם עם דיבור. בכלל, יש פה כלל מאד גדול בשיחה זאת – בדרך כלל, כל דבר שאדם עושה לא חייב לדבר. אפשר לעשות המעשיות כל המצוות בלי לדבר, חוץ מזה שיש מצוות שצריך לברך עובר לעשייתן (ובאמת כתוב שזה כדי להשלים הדיבור, שיהיה אור מקיף על המצוה). יש אפילו כלל "אמור מעט ועשה הרבה", ובכל זאת החידוש כאן שלהיות מושלם ולהיות שקוע בדבר לגמרי זה חייב להתבטא ולהשתקף גם בלבוש הדיבור – לבוש הדיבור זה החידוש. יותר קל להיות שקוע במשהו גם במחשבה, ולפעמים הדיבור (עד שחידוש לגבי לימוד תורה ש"חיים הם למוציאיהם בפה", ושואלים בחסידות שזה יכול לבלבל את העיון, אבל לאידך, כדי להקנות את דברי התורה בי, בעצם, להיות "שמורה וערוכה בכל", בכל רמח אברי, זה רק אם אני אומר בפה). כדי שמעשה יהיה מושלם חייב להתבטא גם בדיבור, וזו גם סיבה שהאדם נקרא "מדבר" – הדיבור הוא איזה שלמות. כשאומרים "נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת" – יש דברים הכרחיים ויש מותרות, ולכאורה זה מיותר, אבל מודים לה', האב האוהב את בניו, שרוצה שיהנו ויתענגו גם כשאין בזה צורך, וזה מגלה את עצם הקשר והאהבה של אבינו שבשמים לנו. אותו דבר לגבי לבוש הדיבור בכלל – מה שחיוני זה מחשבה ועשיה, ואפשר להסתפק בלי זה. דיבור זה איזה מעדן מיוחד – לכן זה שייך לאשה, שהיא המעדן של העולם. כאילו שזה מיותר, אבל בזה שמיותר זה הכי יקר וחשוב, וזה מה שמשלים. בשביל שהגורל יהיה שלם – "אך בגורל" – שתהיה בו הכנה שלמה, צריך שגם ידבר (ה"אך בגורל" מחייב "על פי הגורל"). הרבי מביא מהרוגאצ'ובר – חידוש גדול, שהרבי מביא בשיחה כמה פעמים (סימן שזה חידוש גדול) – שגם הכשר מצוה, אם זו הקדמה נחוצה, מקבל את מלוא החשיבות של המצוה עצמה. הרבי חוזר על זה כמה וכמה פעמים – כמו שבמצוה צריך להיות שקוע מאה אחוז, כך גם בהכנה. יש מושג בתורה "עבודה תמה". הבעל שם טוב מתחיל את צוואת הריב"ש עם קטע שאומר שכל מה שאדם עושה צריך להיות "עבודה תמה" – בעצם הקטע הזה מסכם את כל הדבר מלכות של השבוע. חז"ל אומרים ש"עבודה תמה" זה "עבודה שאין אחריה עבודה", לאפוקי מעבודות שהן רק הכנה. הדוגמה העיקרית זה בפרשת נשא, בה יש ביטוי "עבודת עבודה" – עבודה בשביל עבודה אחרת, עבודת השיר של הלויים. הלויים שרים בשביל לתת השראה לעבודת הקרבנות – בכך הם משרתים את הכהנים. "כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם" – הרבי אמר שלהביא את הגאולה זה "ברוב שירה וזמרה", לא בעבודה אלא בהכנה לעבודה. לפי הפשט של התורה "עבודת עבודה" זה לא "עבודה תמה", כי זו עבודה שיש אחריה עבודה, אבל הרוגאצ'ובר מחדש – וזה בעצם הווארט שבריש צוואת הריב"ש – שגם עבודה שבפשט אינה "עבודה תמה", אבל נפשית, בתיקון, אם רוצים לעשאות זאת באופן משיחי, כל עבודה חייבת להיות "עבודה תמה". הדוגמה העיקרית לכך זה עבודות הכנה לירושת ארץ ישראל, או, כמו שהרבי מאריך בשיחה הזאת, שגם אם אתה בחו"ל יש את הענין של "מאך דא ארץ ישראל", וגם בתל אביב או ירושלים יש עדיין, לדאבוננו, את הצורך של "מאך דא ארץ ישראל". זה כמו הכנה, כמו הגורל, אבל הגורל צריך להיות מושלם – עיקר השלמות זה בדיבור. עיקר הדיבור זה דוברות ללא חת על שלמות הארץ וכו', והדובר הכי טוב זה הנשים, ככתוב בפרשה – "כן בנות צלפחד דוברות", "תנה לנו אחוזה". הדוברות העיקריות שצריכות לקחת את המקרופון קבל עם ועדה, מול אומות העולם, זה הנשים – הן הדוברות העיקריות של עם ישראל. כל זה דיבור הגורל, שבא מרדל"א – שרש המלכות, שרש הנוקבא, שרש הכלים הגבוה משרש האורות. זו הדוגמה העיקרית שכל עבודה בעולם – מהבעל שם טוב (וכעבור כמאתיים שנה חדר גם לנגלה) – צריכה להיות "עבודה תמה".

זה שהאדם 'מונח' מאה אחוז במה שעושה, יש בזה גם שתי בחינות. קודם כל, מה שאתה עושה נעשה אמת. אם אתה לא מונח מאה אחוז במה שאתה עושה – זה לא אמת. דוגמה פשוטה, הרבי הרש"ב – שאמר שפנימי זה אחד שמונח במה שעושה – ענה לשאלה של תמים מה לחשוב במקוה, שאסור לחשוב בד"ת, שכאשר מוריד חולצה יחשוב שכעת מוריד חולצה וכשלובש גרביים יחשוב שמוריד גרביים. יש בזה ענינים, ואם אתה מבין טוב, אבל גם אם לא – טוב. פנימי מונח במה שעושה, גם בחולין, גם בהכל "בכל דרכיך דעהו". אם אתה מונח במה שאתה עושה – אתה פנימי. אם לא – אתה חיצון. אם אתה עושה כך – מה שאתה עושה זה אמת. ושנית, אם זה הכנה למצוה – בזכות זה שהיית מונח מאה אחוז בהכנה (עד שלא חשבת על המצוה, זה רק ריחף מלמעלה), כאשר תקיים את המצוה תהיה כלי לקלוט את האור הפנימי של המצוה בפנימיות. אם אתה 'פנימי' בסוף תזכה לקלוט את אור המצוה בפנימיות, בזכות זה שההכנה היתה מאה אחוז בהנחת העצם שלך. בכלל, מתוך זה, אם קוראים את השיחה טוב, מבינים שהיחס בין ההכנה לבין המצוה עצמה הוא כמו רצוא ושוב – שזה בכלל הנושא של כל הדבר מלכות, מאז כח ניסן. כל הדבר מלכות – להביא לימות המשיח – זה איך לאחד נכון רו"ש בנפש, ובכך להניח אורות דתהו בכלים דתיקון, שזה דרוש להביא משיח. זה שאתה כולך בהכנה, עד שאתה בקושי יודע שזה הכנה – אם כעת יש סיפור של גורל, והגורל מדבר, אתה מונח בקטע הזה של הסרט לגמרי. אתה לא חושב על הקטע הבא. הגורל אומר "אני הגורל עליתי לשבט פלוני, ומגיע לו חלק פלוני בארץ ישראל" – זה מספיק לך, באיזה מקום אתה לא זקוק (ח"ו) שזה יתקיים, זה דבר כל כך גדול, ואתה כל כך חי בזה, שאפילו מה שהוא אומר זה טפל לחויה של הגורל היה מדבר. רק ככה זה אמיתי, אבל כמובן זה באמת בשביל להביא לתכל'ס, והנפק"מ אם עשית הכנה מאה אחוז – אם תקלוט את אור המצוה בפנימיות או שישאר מקיף (אף שתקבל שכר, עשית מצוה, לא תזכה ל"שכר מצוה" שהוא המצוה עצמה). זה בדיוק מה שמוסבר בחסידות לגבי רו"ש – הרצוא בשביל השוב, ואם לא כך זה כחטא נדב ואביהוא (כפי שהרבי מסביר מתחילת הדבר מלכות), אבל כתוב שתוך כדי הרצוא לא חושבים על השוב. ההחלטה לשוב היא לפני הרצוא, אבל תוך כדי זה לא חושבים. הדוגמה בתורה ל"עבודת עבודה" זה שירת הלויים, אבל כשהם שרים הם לא חושבים על עבודת הכהנים – הם שרים לה', הם באקסטזה רוחנית אלקית אמיתית גמורה, הכל לה'. "ועבד הלוי הוא" – חושבים רק על ה"הוא" הנעלם, פנימיות הכתר המתגלה בבינה – אבל מה שעושים זה באמת עבודת הכנה לכהנים. זה "עבודת עבודה", אבל החויה היא "עבודה תמה". אצלנו זה כמו שחסיד מנגן. יש אפילו סיפור של הרבי רש"ב, ששמע חסידים מנגנים לפני מאמר חסידות – בדרך כלל יש לניגון חסידי תנועה עמוקה, ואחר כך עולה ונעשה יותר ויותר רגשי ו'פאר' – ושמע שמנגנים את החלק הראשון הרבה פעמים, מאד לאט, ואחר כך בקטעים הגבוהים, שלכאורה זה עיקר הרגש של הניגון, מקצרים יחסית. בתחילה הרבי הסתכל על המנגנים ותהה למה כך, ואחרת כך הוא עצמו ענה שזה נכון ככה. לפי הדבר מלכות זה מאד מובן – זה כמו הכנה להכנה להכנה. בתוך הניגון עצמו, הבסיס הזה – החלק הראשון, הנמוך, שלא כל כך מענין אלא בונה יסוד – הוא ההכנה להכל, ושמה צריך להיות שקוע ביותר, ואז יחסית הטונים הגבוהים באים יותר בדרך ממילא, ואחר כך גם המצוה ממילא. זה דוגמה מצוינת – ניגון לפני מאמר. מנגנים ניגון כדי לשמוע את המאמר מהרבי, אבל אם זה אמיתי לא חושבים אז על המאמר – זה פרדוקס. אם כשמנגנים לא חושבים על המאמר – יקלטו את המאמר בפנימיות, ואחרת לא יקלטו את המאמר בפנימיות.

זה עיקר הנושא של הדבר מלכות. יש הערה שמפנה ל"היום יום", שכתובה שם עוד הגדרה של "פנימי" – פנימי זה אחד שלעולם לא יבקש מהרבי ברכה על עבודה רוחנית. יש חסידים שבאים לרבי שלהם, כל אחד והרבי שלו, ומגישים את הפ"נ, את הצעטיל – יש כל מיני בקשות. יש חסידים שאין להם עסק רוחני כל כך, ומבקשים פרנסה וכיו"ב, ויש חסידים שלכאורה יותר רוחניים – מבקשים מהרבי שיתפללו טוב, ילמדו טוב, יזכו לאהבה ויראה. הוא אומר שלבקש כך זה סימן של חיצון – פנימי לעולם יבקש על מה שתלוי בעבודה. בשביל פנימי זה נקרא "אל ישעו בדברי שקר" – אל ידברו בדברי שקר, ולבקש על רוחניות, מה שתלוי בעבודה בכח עצמו, זה נקרא לפטפט בהבל-הבלים. אלא, ממשיך היום יום, "תכבד העבודה על האנשים". מי אמר זאת? פרעה. פרעה נתן לנו להבין מה זה פנימי – "כי ממנו נקח לעבוד את ה'". אחד שחי בדמיונות, שאפשר לקבל מצדיק ברכה ברוחניות, הוא חיצון. לזה הרבי מפנה רק בהערה – בפשט לא כי שייך לכאן, אלא משהו אחר לגמרי, ורק אומר שיש עוד הגדרה למושג פנימי.

יש עוד מקום שהרבי לא כותב גם בהערה, שבשם הרבי הקודם נאמר שפנימי זה מי שמייקר את הזמן, מי שיודע את ערך הזמן. אפילו בחיצוניות נהוג לומר אצל גוים שזמן זה כסף, וממנו נקח לעבוד את ה' – כל רגע של זמן הוא יקר מכל יקר, אי אפשר להעריך יותר מדי מה זה זמן. יוצא מהפתגם הזה שמי שמבזבז את הזמן הוא חיצון, והוא ממש על הפנים – הוא ההיפך מפנימי. מי שיודע לייקר את הזמן הוא פנימי.

זה רק סוכריה בשביל הסיום – יש כאן שלוש הגדרות מה זה פנימי (וזה מגמת כל חסיד). בשביל לעשות סדר (פנימי הוא מסודר, מייקר את הזמן ומסדר את הזמן) נכון כנגד פתגם הבעש"ט על הכנעה-הבדלה-המתקה: "אל ישעו בדברי שקר" זה הכנעה – לדעת מה אפשר לבקש ומה לא, ואם לא השגתי צריך לדעת שזה תלוי רק בי, ו"תכבד העבודה על האנשים" (אם יש משהו שצריך ללמוד מפרעה, שרצה להכניע אותנו, זה איך להכנע ברוחניות לקב"ה). הפתגם שפנימי מייקר את הזמן זה הבדלה – כמו שאדם צריך להיות מאה אחוז במה שעושה, מצוה או הכנה או הכנה להכנה (הרבי קצת מחלק בין הכנה להקדמה, ואכמ"ל), כל רגע בחיים צריך להתכונן למצוה או לעשות מצוה (או שההכנה עצמה היא המצוה – זה ההבדל בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" לבין "בכל דרכיך דעהו", שאז הכל עבודה תמה), ומי שלא חי ככה שקוע ביסוד העפר, העצלות והעצבות, הכבדות של הגוף והנה"ב של העוה"ז, עלמא דשקרא, הוא עדיין משועבד לפרעה מלך מצרים. איך יוצאים ממנו? מה הסימן שאחד השתחרר מהכבדות (שהיא השקיעה בעולם הזה, הפוך מהשקיעה בדבר הטוב, שאדם שקוע בעוה"ז ושורף את חייו)? מי ששורף את חייו שקוע בעוה"ז, בלעו"ז, והסימן של אחד שהשתחרר – שמסוגל לחשב רגעים. אחד שמסוגל לייקר את הזמן, וממילא לשמור את הזמן, זה עצם יציאת מצרים. זה להבדל מהשקיעה – במצרים היינו שקועים ב-מט שערי טומאה. אחרון אחרון חביב זה הפתגם הזה של הרבי הרש"ב עצמו. לייקר את הזמן זה לצאת מהרע, כמו כל רצוא או הבדלה, ועצם הטוב – ההמתקה – זה ששקועים מאה ואלף אחוז בתוך מה שאתה עושה, עם חיות. איך אנחנו יודעים עוד שהאשה היא הדיבור? כי כתוב "[וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים] ויהי האדם לנפש חיה" ומתורגם "רוח ממללא", אבל כתוב שאלמלי החטא האשה היתה  נקראת "חיה" – עיקר החיות היא בדיבור, "כי חיים הם למוציאיהם בפה".לכן אמרנו ששלמות של להיות במשהו – זה שגם המחשבה וגם המעשה, וגם הדיבור (שזה עיקר החידוש, עיקר המעדן והסוכריה של העסק שעוסק בו), מונחים בו. הדיבור זה ה"מל" של סוד ההמתקה. קודם צריך לצאת מדברי השקר ולפנות בהכנעה לעבודה, אחר כך משתחרר מהעוה"ז ומייקר את הזמן, ואחר כך "חיים הם מוציאיהם בפה".

שוב פספסנו את התניא, אבל אנחנו חושבים עליו.

השלמות (טלפונית, אחרי השיעור):

א. אפשר ללמוד ממעשה פינחס – שהפרשה ממשיכה אותה – מה זה להיות מונח מאה אחוז במשהו. חז"ל אומרים שנעשו לו עשרה ניסים – זה גם המס"נ, אבל מראה שהוא היה מונח בזה מאה אחוז, אחרת זה לא היה מצליח לו. בדמיון, קשה לדמיין משהו שאדם יותר מונח בו, כמו כל מבצע צבאי. כשאחד עושה מבצע של מס"נ בצבא, זה הדוגמה הכי טובה של אחד שמונח במשהו מאה אחוז, ובזכות זה באמת ה' עושה ניסים לאותו אחד. אם אני בכלל רוצה להבין מה זה נס – נס זה איזה השתקפות של נשמה שמונחת בפעולה שלה. זה כמעט אוטומטי, הסימן – סימן עצמי, לא מקרה. לכן כאן בארץ, כל הנסים של המלחמות כי באותו רגע שחייל יהודי מונח בלחימה שלו יש נסים. אם יש מקום בהלכה שהרמב"ם מתאר שמישהו מונח מאה אחוז במה שעושה זה תיאור החיל בהלכות מלכים, שצריך לשכוח מאשתו וילדיו ולהיות לגמרי מסור למבצע שלו, כי כל עם ישראל עומד אליו.

מזה אפשר להגיע לעוד משהו מענין: לכאורה, כתוב שמלאכים יכולים לעשות רק דבר אחד, ונשמה מיוחדת בכך שיכולה לעשות כמה דברים יחד – לכאורה זה סותר את הווארט הזה, שצריך להיות מונח רק בדבר אחד, ולא בשני דברים יחד. משמע ששני דברים יחד מנטרל את שניהם, ששום דבר לא שוה. יש לדבר הזה שני תירוצים. קודם כל, אין הכי נמי – נשמה מסוגלת לעשות הרבה דברים, לא להיות מונח רק בדבר אחד, זה סגולה של הנשמה. אבל זה מעמיד את הנשמה באיזה נסיון – שהרבה פעמים צריכה לבחור ולהתרכז בדבר אחד. למלאכים אין דעת, אין שום דרישה נפשית להתרכז ולהצטמצם – במלאכים זה טבע שאי אפשר לעשות יותר. כל היהדות זה ריכוז-צמצום – דווקא בגלל שהנשמה יכולה לעשות כמה דברים יחד יש לה הכח לצמצום של ריכוז, שהמאור נכנס במקום האור. מצד אור הנשמה יכולה לעשות כמה דברים יחד, והמאור מכריח לבחור באחד. זה תירוץ אחד, אבל לא מספיק טוב, כי ממנו יוצא שמעלת הנשמה היא חסרון שצריך להתגבר עליו. לכן תירוץ יותר פנימי, שלעשות שני דברים זה לא שני דברים שונים שהריכוז מתחלק ביניהם, אלא כמו הבעל שם טוב – הראשון שיכול היה לנהל שיחה בגשמיות ולהיות דבוק באותו זמן ברוחניות, אין וועלט אויס וועלט. זה השיא של להיות מונח במה שעושים – שאפשר לקחת שני דברים, שבחיצוניות נראים שונים, ורק הנשמה יכולה להיות מרוכזת בשניהם יחד.

זה מה שרצינו להסביר על הווארט של הרבי מסדיגורה, שאצל האוה"ח מח ולב ביחד – ששניהם מרוכזים בדבר אחד. הרבי מאריך ב"מאך דא ארץ ישראל", והענין והחידוש של ארץ ישראל זה שני דברים יחד שהם דבר אחד ממש, שזה המעלה הכי גדולה של הנשמה. כאשר מישהו עושה זאת נעשה דומה ל"מלאך הוי' צבאות" למעליותא. יש מלאך פחות מנשמה, שלא מסוגל לעשות יותר מדבר אחד – זה לא דורש ריכוז ודעת. יש נשמה שיכולה לעשות שני דברים – זה עוד לא בדרגת הבעש"ט או אוה"ח הק' (כאן זה מכנה משותף ביניהם – מח ולב אצל האוה"ח בא אצל הבעש"ט לידי ביטוי באין-וועלט אויס-וועלט לבד). כשיכול לעשות שני דברים והם כדבר אחד – זה שבח הנשמה כ"מלאך הוי' צבאות", אז יש בזה נשיאת הפכים ממש. הדבר הזה זו בחינת ארץ ישראל, לכן בארץ ישראל הגשמיות לא סותרת את הרוחניות. המרגלים חששו שהגשמיות תנתק מהרוחניות, ולא הבינו שארץ ישראל זה מקום שתמיד עיני ה"א בה, מראשית השנה ועד אחרי השנה, ושם הכל אחד ממש – הגשמיות זה רוחניות והרוחניות זה גשמיות. כאילו עוסקים בשניהם באותו זמן, וזה אותו הדבר. התרגום של "מאך דא ארץ ישראל" זה "עשה כאן ארץ ישראל". במדה ה-יג ביגהמ"ר שהתורה נדרשת יש שתי גרסאות – "וכן שתי כתובים וכו'" או "וכאן שני כתובים" (שלא אומרים). כנראה ש"וכאן שני כתובים" זה הסודי ביותר. בכלל, במלה "דא" – זה מה שהרבי אומר, שאם אתה "כאן" תהיה "כאן", צריך להחליט את העצם, את ארץ ישראל. מי שהוא "כאן", בארץ, יש לו על פניו שני כתובים סותרים, ואז צריך להביא את העצמות – הכתוב השלישי, השותף השלישי – שלא מבטל את השנים אלא מייחד אותם. כל ה"מאך דא ארץ ישראל" זה ה"וכאן שני כתובים וכו'". ב'עבודה' זה כמו "אין וועלט אויס וועלט", גשמיות ורוחניות גם יחד, עד שלא ימצא ראש וסוף.

ב. הפסוק הכי חשוב לגבי גורל, בכל התנ"ך, זה הפסוק במשלי עליו מבסס אדהאמ"צ את "שער הבחירה" – "בחיק יוטל את הגורל ומהוי' כל משפטו". אנחנו מסבירים תמיד, רומזים, ש"חיק" זה כמו ביטוי הראשונים הדנים אם יש לנמנעות טבע קיים ב"חיק הבורא". אנו מסבירים ש"חיק הבורא" זה המקום הפנוי (חיק הבורא = מקום פנוי). אם הצמצום כפשוטו יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, כדעת הרמב"ם, ואם לא אז אין, כדעת הרשב"א. אפילו הרמב"ם שסובר שיש, אפשר בדוחק לומר שזה לפרספקטיבה שלנו. עכ"פ, אפשר 'להציל' אותו שלפני הצמצום אין, ושכוונתו היא רק אחרי הצמצום. אם כתוב "בחיק יוטל את הגורל", סימן שמה שקורה בתוך הצמצום נדמה כמקרה – גורל זה מה שעל פניו נדמה כמקרה, ולכן הפסוק צריך להדגיש שההיפך הוא הנכון, "ומהוי' כל משפטו". לפי זה "בחיק יוטל את הגורל" הכוונה שכל מה שקורה בתוך הצמצום דומה כגורל, שהוא מקרה, אבל באמת זה לא ככה – באמת הכל בהשגחה פרטית. לפי אלה שחושבים שהצמצום כפשוטו, ההשגח"פ היא סוד הקו, כפי שסובר הגר"א. אנחנו סוברים הרבה מעבר לזה, כפי שנסביר. זה שהגורל היה מדבר זה כמו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה [= מקרה]". כשהגורל מדבר ברור שזה לא מקרה סתם – שזה בהשגח"פ. כה"ג המדבר ברוה"ק בא מאיזה מקום שיודעים הכל – "קדמון", או משהו כזה – וזה לא חידוש. זה שהגורל מדבר, שהמקריות מדברת, זה דירה בתחתונים ממש – דבר והיפוכו לגמרי, וזה המאור. מי שמדבר שם זה המאור שנכנס במקום האור – הדבר הזה מפתיע לחלוטין, הרבה יותר מרוח הקדש של הכהן. זה בעצם הכוונה של "וכאן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". כשיש שני דברים שמכחישים עושים גורל, אן-דן-דינו, ולפי זה מכריעים. אבל בקדושה הגורל מדבר – הכתוב השלישי מכריע – זה "ומהוי' כל משפטו". בתור גימטריא יפה, כל הפסוק הזה – "בחיק יוטל את הגורל ומהוי' כל משפטו" = 1377 = אנכי (9 בריבוע) פעמים טוב (טבע פעמים טוב, טבע הטוב להיטיב). פסוק עם ז מילים ו-כח אותיות – המבנה הכי מושלם – ועושים משולש 7 ממעלה למטה הפינות זה טוב (ולפי"ז שאר האותיות זה 80 – יסוד – פעמים טוב, שם אהוה של דעת או יסוד).

ג. עוד פסוק שרצינו לדבר עליו, בסוף ספר יחזקאל, שם זה חלוקת הארץ לע"ל (הרבי מזכיר זאת בשיחה) – לע"ל הארץ תתחלק ל-יג חלקים, ולא יב כבעולם הזה, והרצועה ה-13 תהיה לנשיא (כל השבטים יתרמו לנשיא), וזו תהיה הרצועה שמול ירושלים. הפסוק אומר "והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל". חז"ל מפרשים ש"והעבד העיר" זה מלך המשיח, שהוא העבד של העיר – המלך הוא עבד לעם שלו, מסור לעם (על דרך "עבד לעם קדוש", חתימת הרב קוק, כנראה באה מכאן). עבד עברי = משיח (בן זה נשמה ועבד זה יותר מלאך – שייך לעניני בן שנעשה עבד וכו', ב"בעתה אחישנה" – עבד יודע לעשות רק מה שאומרים לו ובן מנחש מה האב רוצה). "והעבד העיר" – עיר גם לשון התעוררות (עיר זה מלאך). פלא שחז"ל מפרשים זאת או על משיח, או על הנחות שבנחות – על הגבעונים, חוטבי עצים ושואבי מים (דבר והיפוכו, שני כתובים המכחישים עד שיבוא הכתוב השלישי – הגורל – ויכריע ביניהם). לעניננו, כל הענין של עבד ועבודה זה המשך לנושא של עבודה ו"עבודה תמה" – יש כאן איזה ווארט חדש לגבי עבדות. כמו שתכלית המונח בענין, עד כדי מס"נ, זה החיל – שהוא עצמו השלמות של העבד. אם יש ביטוי של אדם פנימי, המונח מאה אחוז בענין שלו, זה עבד – משועבד לגמרי, כמעט מכור. עבד מעביר את התחושה שהוא מונח בענין. מה זה "יעבדוהו מכל שבטי ישראל"? שכולם יתרמו לו (אם מדובר על המשיח). סימן שפירוש המלה עבדות בפסוק הזה הוא לשון תרומה ונתינה – לא רק שהעבד מונח לגמרי, אלא שהוא גם מתמסר, נותן-תורם את עצמו (גם מודגש בחייל).