לא לפי התכנית

ליל פורים תשפ"ג – רמת אביב

התוועדות ליל פורים (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

באוירה פורימית יש כאן קפיצה בין נושאים שונים: פרק א עוסק בלידת מרדכי הצדיק והמן הרשע מתוך סטיות מהתכנית הרגילה על ידי מלכי ישראל דוד ושאול. פרק ב נוגע בדין של קבלת גרים מעמלק, ובשאלה האם גר-עמלקי צריך לקיים בעצמו "תמחה את זכר עמלק"... פרק ג חוזר ליציאה מהתכניות, בה פתחה ההתוועדות, ומלמד על הזהירות בה צריך להתייחס לפושעי ישראל, שדווקא בהם טמון פוטנציאל רווח והצלה לכל העם (מתוך התבוננות בפרשת כי תשא - בה חל פורים בחלק מהשנים).

א. האדם מתכנן וה' צוחק

איפוק דוד ואיפוק שאול

מסכת מגילה מספרת[ב] את הסיפור של "איש יהודי היה בשושן הבירה", ואומרת שבזכות שדוד המלך התאפק ולא הרג את שמעי בן גרא יצא ממנו מרדכי הצדיק. כנגד "ויתאפק המן"[ג] בקליפה יש, כמובן, התאפקות בקדושה. בסיפור הזה היא מופיעה בעיקר אצל דוד ובזכותה נולד מרדכי הצדיק. באותה סוגיא דורשים חז"ל את המשך הפסוק "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש" – שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, ששמע א-ל לתפלתו, שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו. בכל אופן, "בן שמעי" רומז במפורש לסיפור של שמעי בן גרא, שבזכותו יצא ממנו מרדכי.

באותו הקשר מספרת הגמרא שגם אצל שאול היה משהו דומה – שהוא לא הרג את אגג. האיפוק של דוד הוא מצוה והכאילו-איפוק של שאול, שנמנע מלהרוג את אגג, הוא עבירה. מה יצא ממנו? באותו לילה נולד ממנו ילד וממנו יצא המן הרשע שעשה צרות לעם ישראל.

כלומר, שני הגיבורים, הטוב והרע, של מגלת אסתר, מרדכי הצדיק והמן הרשע, נולדו מאותו סיפור – שניהם נולדו בנס. בסיפור שלנו דוד לא הרג את שמעי ובסיפור השני שאול, המלך שקדם לדוד, לא הרג את אגג מלך עמלק. אני מבין את העובדה שמתוך מצוה יוצא מרדכי הצדיק. אני גם מבין כיצד מתוך עבירה יוצא המן. המן הוא כאן הכרחי לסיפור, אי אפשר מגלת אסתר בלי המן – לכן גם אוכלים אותו, אוכלים אזני המן, ונהנים ממנו. צריך למחות את עמלק, אבל רואים שכל הכיף של פורים הוא המן, "המן העץ"[ד]. שוב, גם מרדכי וגם המן נולדו באותו אופן.

"יֹשב בשמים ישמח"

יש ווארט, ביטוי באידיש – א מענטש טראכט און גאט לאכט, אדם חושב-מתכנן וה' צוחק, "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[ה]. אותו דבר מופיע גם בלידות – "פרו ורבו"[ו] בא מאותו מקום ש"יֹשב בשמים ישחק", ה' יושב ורואה את המעשים ואת המחשבות שלנו, את התכניות שלנו, את העצות שלנו, והוא צוחק עלינו. מתוך כך נולדו גם מרדכי הצדיק וגם המן הרשע.

שוב, חייבים את המן הרשע בשביל מרדכי הצדיק. בשביל שתתגלה היחידה שבנפש, שיתגלה עצם הנשמה של היהודי, שהוא מרדכי הצדיק, צריכים שהיהודים יעמדו במסירות נפש שלמה[ז] ומזה יצא נס פורים. המן גרם לנס פורים – הכל בזכות המן, וזרש אשתו, והיועצים שלו, והבנים שלו, שכולם תלויים עכשיו על ה"עץ גבֹה חמשים אמה"[ח], שמגיע עד שער הנון[ט]. בלי המן לא מגיעים לשער הנון – מסתפקים ב-מט שערים. רק המן עושה עץ גבוה חמשים אמה, לא מרדכי – המן יודע לעשות זאת ואנחנו לא. אחר כך תולים אותו על אותו עץ שהוא הכין למרדכי.

בכל אופן, זו היתה הקדמה להמשך הדברים, בעז"ה, שפורים בכלל הוא חג של שמחה ושחוק, "יֹשב בשמים ישחק". כמו שכל אחד הוא כושי בפורים[י], כל אחד צריך להרגיש שה' צוחק עליו בפורים – איך שכל מיני דברים לא צפויים יוצאים ממנו, מהמעשים שלו, מהמחשבות שלו, לא לפי התכנון שלו.

ב. קבלת גרים מעמלק

מחלוקת המכילתא והגמרא

יש מחלוקת מאד חמורה, בראשונים[יא] ובאחרונים[יב], האם מותר לקבל גר מעמלק. יש מכילתא מפורשת[יג] שה' נשבע שמכל אומות העולם מקבלים גרים חוץ מעמלק, ממש מפורש שאסור לקבל גרים מעמלק. יש בענין המון לומדות, שלא נכנס אליה, אבל לפי פשט הרמב"ם[יד] – הוא לא פוסק ככה. כאשר קוראים את הרמב"ם כפשוטו אפשר לקבל גרים מכל האומות, גם מעמלק. המפרשים שמנסים להצמד לפשט מסבירים שבעצם זו מחלוקת[טו], והרמב"ם סובר שהבבלי שכותב ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק"[טז] מתיר לקבל גרים מעמלק.

יש כמה גרסאות במאמר הזה, וגם מי שרוצה לעשות לומדות יכול להסביר ש"מבני בניו" לאו דווקא אומר הכל דרך האבא, אולי דרך האמא, ואז לא מיוחס לעמלק[יז], ועוד כל מיני תירוצים וסברות כאלה. אבל זהו לא הפשט – הפשט שאלה עמלקים שהתגיירו. רואים שעמלקים התגיירו ונעשו תלמידי חכמים ולמדו תורה בבני ברק. "ומאן ניהו?", מי בני בניו של המן שלמדו תורה בבני ברק? "רב שמואל בר שילת"[יח], אחד מגדולי החכמים של עם ישראל, שמסר את הנפש על חינוך ילדים[יט]. השם שלו, רב שמואל בר שילת, שוה בגימטריא "הוי' אחד" ברבוע. מסבירים[כ] שהרמב"ם סומך על פשט הבבלי, שלא מביא את המכילתא, ופשוט זו מחלוקת – והוא פוסק כמו הבבלי, שכן אפשר לקבל גר מעמלק.

הכל קשור לסיפור שבא גר עמלקי וסיפר לדוד המלך ששאול נהרג, ושבעצם הוא עצמו הרג את שאול, ואז דוד המלך הרג אותו, את המבשר הזה[כא]. לפי פשט הוא הרג אותו כי פגע "במשיח הוי'"[כב], הרג את שאול, אבל המפרשים[כג] מסבירים שבעצם זה היה רק תירוץ. מי שסובר שאסור לקבל גר מעמלק, שהוא נשאר עמלק, מסביר שהוא הרג אותו כדי לקיים את המצוה של מחית עמלק, אך היה לו תירוץ – שהוא הרג את שאול. גם ההסבר הזה הוא לא על פי פשט, כשקוראים את הפסוק, ואם זהו לא פשט יש כאן עוד סימן שאפשר לקבל גר עמלקי. יש גם נסיונות לומר[כד] שהוא רק גר בארץ עמלק, ולא ממש היה מזרע עמלק, ועוד כל מיני כאלה[כה]. כאן המקום לומר שלא צריך ללמוד ככה תורה, צריך ללמוד בפשטות, לא לעשות 'פלפול מיט א גראבע פינגער'.

גיור העמלקים במגילה

כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[כו]. מי הם "עמי הארץ"? יש מסבירים[כז], וזה באמת קרוב לפשט, שכל אלה שהתייהדו עשו זאת בינם לבין עצמם. זו שאלה האם היה שם לפחות בית דין של הדיוטות, שבדיעבד הגיור שלו תופס[כח], או שגם זה לא היה, ואז לפי הלכה הגיור לא תופס. אף על פי כן, הפסוק אומר שהם התייהדו, נעשו יהודים. אם הכוונה שיהודי הוא הכופר בעבודה זרה[כט] – אני מבין מה הם יהודים.

בכל אופן, מי הם "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"? המפרשים אומרים[ל] שכולם היו עמלקים. מי לחש לך? פשוט מאד – "כי נפל פחד היהודים עליהם". כתוב בחז"ל שכל אלה שהיהודים הרגו, כל האלפים המנויים בסוף המגילה[לא], היו עמלקים[לב] – לא פגעו באף גוי שלא ידעו בבירור שהוא עמלק. היהודים הרגו בשונאיהם רק גוים מזרע עמלק, לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"[לג]. אז מי פוחד מהיהודים? רק עמלקים. ממילא, מי מתייהד מתוך הפחד הזה? רק עמלקים.

שוב, זהו פשט טוב, שה"רבים מעמי הארץ מתיהדים [והפסוק מנמק] כי נפל פחד היהודים עליהם" הם רק עמלקים. מכאן סימן שאם מקבלים את ה"מתיהדים" שלהם, איך שלא יהיה, הם נעשו באמת יהודים ואין לנו יותר מצוה להרוג אותם, למחות אותם – זהו עוד סימן שאפשר לקבל גרים גם מעמלק, נגד דעת המכילתא, שכתוב שה' נשבע שלא מקבלים גרים מעמלק.

הנסיון לגר – קבלת מצוות מחית עמלק

יש הלכה פשוטה שאצל גר, גוי שבא להתגייר, הדבר העיקרי בגיור הוא קבלת מצוות. הוא חייב לקבל את כל תריג מצוות התורה. אם הוא מקבל על עצמו את כל התורה כולה חוץ ממצוה אחת, הגיור לא תופס – זהו לא גיור[לד].

בפרשת עמלק יש שלש מצוות, לפי הרמב"ם[לה], שהעיקרית ביניהן היא "תמחה". אם כן מקבלים גר עמלקי, זה לא פשוט בשבילו, 'רחמנות' על אותו גר עמלקי. למה? כי עכשיו, אם הוא באמת גר, אם הוא רוצה שיתפוס הגיור – הוא צריך מיד לחזור הביתה ולהרוג את ההורים שלו ואת האחים שלו ואת כל המכרים שלו, ויש מי שאומר שאפילו את עצמו הוא צריך להרוג... כי גם אחרי ה"מתיהדים" הוא נשאר עמלק. אפשר גם להבין מזה את המאן דאמר שלא מקבלים גרים מעמלק, כי אי אפשר להעמיד אותו בנסיון הזה. אבל שוב, הפשט של הרמב"ם – וכן דעת הראב"ד, אין כאן מחלוקת – שכן מקבלים גר עמלקי. כמובן, אם מדברים על גיור, שצריך להיות כהלכה, מדברים על 'המהפכה הרביעית' – להביא את התורה גם לאומות העולם כדי להוציא את כל הניצוצות.

מצות מחיה בעמלק שהתגייר

שוב, הרמב"ם פוסק שלפי הבבלי (שלא כמו המכילתא) אפשר לקבל גרים גם מעמלק, ולכן "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". בדרך מליצה, מה אני עושה עם מצות מחית עמלק אחרי שהעמלקי הזה מתגייר?

בפורים צריך לעשות הרבה חשבונות, אז קודם כל, נעשה עוד חשבון נחמד של פורים: הביטוי שמופיע בתנ"ך הוא "גר עמלקי", שבא לדוד המלך. כמה שוה "גר עמלקי" (ביטוי ממנו רואים שיש כזו מציאות)? מלך המשיח שגם שוה צדיק גמור ועוד כמה דברים טובים. אמרנו[לו] שהכושי, צדקיהו, היה צדיק גמור – כך כתוב בחז"ל. יש כזה דבר "גר עמלקי", אבל אם אני קורא לו ככה לא שכחתי שהוא עמלקי.

שוב, מה אני עושה עם ה"תמחה"? כנראה שצריך לעשות לו מחיאת כפים... [מחאו כפים] לחיים לחיים. אם כבר, נאמר שכפים מלשון אתכפיא. האתכפיא צריכה להביא לידי מחיאת כפים, זו תכלית האתכפיא – אתכפיא היא מחית עמלק[לז].

ה. הלבונה וחרבונה

החלבנה והלבֹנה

נאמר איזה ווארט מהפרשה שלנו, כי תשא:

בתחלת פרשת השבוע יש את שמן המשחה ואחר כך את קטרת הסמים. בקטרת הסמים יש "נטף ושחלת וחלבנה"[לח]. מתוך יא סממני הקטרת יש ארבעה שכתובים בפירוש, שהם העיקר, ולוקחים מהם משקל שוה, "בד בבד יהיה" – משקל גדול, "שבעים שבעים מנה"[לט], כי הם כתובים בפירוש. השלישי הוא החלבנה והרביעי, האחרון, הוא "לבֹנה זכה".

לבֹנה זכה וחלבנה הן בעצם דבר והיפוכו:

לחלבנה יש ריח רע. למה שמים חלבנה בתוך הקטרת, שהיא בשביל להעלות ריח ניחוח? כדי שלא נרחיק ולא נוציא מתעניתנו – כאשר עם ישראל מתענה ומתפלל לה', להושיע אותו בעת צרה, כמו בזמן של פורים – את פושעי ישראל[מ]. החלבנה מסמלת את פושעי ישראל ומלמדת שחייבים לצרף פושעי ישראל לתפלות שלנו, לתעניות שלנו. כלומר, בתודעה שלנו פושע ישראל הוא חלק אינטגרלי, עצמי, שלנו, עם ישראל – לא מוציאים אותו ח"ו כי הוא פושע, הוא החלבנה.

מהי ה״לבֹנה זכה״ שבאה אחריו? אור מקיף על גבי הכתרין דמסאבותא[מא], ניצוץ של קדושה לגמרי, נבדל ושונה באין ערוך משאר הסממנים. רואים שיש סמיכות ביניהם, ולא רק שיש סמיכות אלא שאותיות לבֹנה הן בעצם ארבע האותיות האחרונות של חלבנה, חלבנה היא ח-לבנה. רואים שהלבֹנה יוצאת מהחלבנה, המקיף של הקדושה יוצא מפושעי ישראל.

ישועת חרבונה-חלבנה

בפיוט שאחרי המגלה אומרים "וגם חרבונה זכור לטוב". ר ו-ל מתחלפות באותיות למנר בלשון הקדש, לכן חרבונה הוא כמו חלבנה. מה עושה חרבונה? מציל את המצב. פתאום בא אחד אלמוני, לעניננו, והוא גומר את הנס – משלים את מפלת המן ותלייתו[מב]. מי זה? אחד פושע ישראל, לפי הדרוש שהוא סוד החלבנה. לא יודעים בדיוק את היחוס של חרבונה, כתוב רק "וגם חרבונה זכור לטוב", אבל מכך שכתוב עליו "זכור לטוב" משמע שמתייחס לאליהו הנביא. אולי הוא בעצמו אליהו הנביא[מג], ובכל אופן הוא דומה לאליהו הנביא, בשניהם כתוב "זכור לטוב", גזרה שוה.

חרבונה הוא בעצם החלבנה של הקטרת. כשעם ישראל בצרה צריך לדעת שהישועה שלנו, של כולנו, תצמח מאיזה פושע ישראל. לכן אל תוציא אותו אף פעם מהכלל, מכלל ישראל, מהתפלות שלנו – כי הוא מוכן ומזומן להציל לנו, לכולנו, את המצב. זוהי החלבנה וזהו החרבונה.

שוב, זו עוד דוגמה לכך שפורים הוא "עד דלא ידע", למעלה מטעם ודעת ביחס למה שקורה, לא לפי התכנית, לא לפי ההבנה, לא לפי השכל – "עד דלא ידע". הנקודה הזו תכניס אותנו לנושא העיקרי שרוצים לפתח הערב. בינתים נאמר עוד פעם לחיים – לחיים לחיים לחלבנה ולחרבונה זכור לטוב, שממנו לבֹנה זכה.

נגנו "שושנת יעקב".